(לח) ונדרים וחרמים שמטילין הציבור לא מיקרי עד״ר אף על פי שאומרים ע״ד המקום כבר נתבאר בדברי הרא״ש דלא דמי לשבועת קבלת התורה דהתם הקב״ה צוה להשביע כן כדי שלא תהיה להם התרה אבל בחרמי הקהל אין דעתם לכך אלא כדי שינהגו בהם חומר יותר והכל תלוי בדעת הקהל לחוד וכ״כ שם התוס׳ ג״כ וכתבו דמטעם זה אף ע״פ שאומר ע״ד הקהל שהם רבים יש להם התרה וז״ל הריב״ש בח״א סימן ר״נ ומ״ש שאין לחוש למה שנשבע ע״ד המקום כיון שאינה מצות ה׳ כשבועת משה שהשביע את ישראל איברא שכ״כ בתוס׳ אבל הרמב״ן לא הסכים בזה גם הרשב״א כתב בתשובה על דברי התוס׳ איני רואה לדברים אלו עיקר כלל כ״ש לסמוך על זה להתיר עכ״ל ובסימן תל״ב כתב אף לדברי התוס׳ אפשר לומר דכל לדבר מצוה או למניעת עבירה הוי כשבועת התורה שהרי הקב״ה חפץ בשבועה זו והמרדכי כתב שם כשאנו גוזרין חרמות אף ע״פ שאנו אומרים ע״ד המקום כיון שאנו אומרים וע״ד הקהל הן שיתירו אותו וכשיראו שיש צורך:
[בדק הבית: כתוב בתשובה להרמב״ן סי׳ ר״ן על אשה שנשבעת לבעלה בשעת פטירתו שלא תנשא אחריו ועכשיו מתחרטת אני חוכך להחמיר לפי שנשבעת על דעת המקום ועל דעת הבעל גם על דבר מצוה שאמר ה״ר דן הנני מסופק כי על אותו דבר בעצמו נשבעין ואין זה כנשבע לבטל את המצוה עכ״ל:]
(לט) ומה שכתב ויש להם התרה בלא פתח וחרטה וא״צ לא יחיד ולא ג׳ הדיוטות וכו׳ כל זה כתבו שם התוס׳ והרא״ש וגם בתשובת הרא״ש כלל ה׳ סימן ד׳ וכלל ח׳ סימן ט׳ וכלל י׳ שמה שפשט המנהג להתיר חרמי ציבור בלא פתח וחרטה ובלא שאלת חכם היינו משום דבודאי אין הקהל מתכוונים לחרם ולשבועה אלא מנדין ומחרימין כל מי שיעבור על גזירתם כחרמו של עכן
(יהושע ז) וכההיא (דעזרא י) יחרם כל רכושו ואפי׳ אם הזכירו הצבור לשון שבועה אין דעתם אלא להחרים ולנדות כל מי שיעבור על גזירתם וכתב מהרי״ק בסימן נ״א שכן דעת סמ״ג והמרדכי. וגם הר״ן ז״ל כתב בפרק שבועת שתים בתרא שמה שמתירין חרמות ונדרים שהחרימו ע״ד רבים עיקר טעמו של דבר שכיון שנהגו בכך הרי הם כמתנים להיות אסורים בדבר עד שיסכימו להתיר והו״ל חרמי ציבור כדאמר גבי נדרי נשים כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת עכ״ל.
וכ״כ בתשובת הרשב״א ז״ל בח״א סימן תרצ״ה ובח״ג סימן ש״ג וכתב על זה לכן נ״ל שאין נדרי הציבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל מה שעבר אינו ניתר דהיתר ציבור מיגז גייז לה וכהפרת בעל וכתבו מהרי״ק בסי׳ נ״א.
וכתב עוד הרשב״א שם שאין אנשים צריכים להיות במעמד בשעת התרת החרם ולא אפי׳ מקצת הנועדים שם בשעת החרם וכתב עוד בתשובה אחרת דלפי טעם זה שנהגו להתיר חרמי ציבור משום דע״ד כן נודרים אפי׳ לא בטלה הסיבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירים ואפי׳ בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה שהרי הם כאילו התנו לעשות כך וכתב עוד שאפי׳ לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולין להתירו מפני שחרמים אלו כאילו יש בהם תנאי שיוכלו להתיר כ״ז שירצו הם וכענין הפרת הבעל ממש שהפרת הבעל א״צ שיחול שלא אמרו אלא בהיתר זקן כמו שמפרש בשיטת נדרים עכ״ל:
[בדק הבית: וכתוב יד בתשובה להרמב״ן שאע״פ שמקצת הקהל אינן יודעין בטיב של דבר זה שאמרנו שכיון שהורגלו בכך הוי כאילו התנו מתחלה שיהיה קיים עד זמן שרצו אדרבה תמיהים ביום שמעם שחרם יש לו היתר מ״מ בכל מקום מחרימין על דרך הנהוג וכיון שנהגו הנח להם לישראל עכ״ל:]
והר״ש בר צמח כתב דעכשיו גם מן הדין הוא מותר לפי שאין נוהגין עכשיו לומר אנו משביעים ומחרימים ולענות אמן אחר ש״צ כמו שהיו מנהג הראשונים כמו שפירשו בתשובותיהם ואינם מזכירים רק בכח חרם א״צ שאלת חכם דבשבועה הוא שאנו צריכין לאותם תנאים אלמלא המנהג אבל בחרם לא שהרי מצינו שהשבטים התירו עצמם מחרם מכירת יוסף בלא שאלה כמ״ש בהגדה (בתנחומא פרשת וישב) וכשמצאו יוסף חי התירו החרם.
וכתב הריב״ש בח״ג סימן קע״ח (תר״ב תס״ד) אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אין רשאים להתיר אפי׳ יסכימו כולם כדאמרינן בירושלמי (פ״ו דנדרים) בההוא דאישתבע דלא מרווחנא ולכן ההסכמה שהסכימו שלא לטעון חטים בנמל מפני שהצבור היה בסכנה מפני הישמעאלים שהיו מעלילים שהיו עושים זה לעזר הנכרים עתה שעברה הסכנה ההוא דומה לחרם דשבטים על מכירת יוסף שהתירוהו הם עצמם כשמצאו יוסף חי אמנם עדיין נשאר בהיתר זה סכנה אחרת אם מפני טעינת החיטים יתייקר השער וזה יהיה סבה להעיר הישמעאלים על בני עמנו ואין לך עון גדול מזה להביא בני עמנו בסכנה מלבד גם הנזק המגיע להם בממון מחמת היוקר עכ״ל:
כתב ה״ר דוד כהן בתשובה שאם בני עיר אחת עשו הסכמה בחרם *) למיגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההוא מצויה שם חייבים להתנהג בגדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים:
וכתב הר״ן בסימן מ״ח שנשאל על מי שנשא אשה במקום שנהגו שלא לישא ב׳ נשים מפני חרם רבינו גרשום והלך למקום שנהגו לישא ב׳ נשים ורוצה לישא אשה על אשתו והשיב ב״ד הגדול שהחרים על דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם קבלוהו עליהם איני רואה שאחד מבני בניהם מאותם שהיה החרם חל עליו בעודו במקומו שנאמר שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו לפי שחרם זה אינו המקום גורם אותו אלא אקרקפתא דגברי רמי ולפיכך איני רואה היתר לחרם זה שלא מדעת האשה אבל מדעת האשה אפשר שיש לו היתר ולא עוד אלא שאפשר לדון שאפי׳ היתר א״צ שכיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה והיא אומרת אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לה כדתנן כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי אלא שאני מפקפק בזה כי שמא חרם זה אף לתקנת האנשים נעשה כדי שלא יכניס מריבה לתוך ביתם.
וכתב עוד הר״ן שם ומ״מ שכל שהתנו בפי׳ שלא יוכלו להתירו או שאמרו ע״ד הקהלות הרחוקים וכיוצא בזה שמחשבתם ניכרת מתוך דבריהם שהם מוציאין אותו מכלל מנהגם חזר אותו חרם לדינו וכל שהוחרם או הודר ע״ד רבים אין לו הפרה עכ״ל וכ״כ הרשב״א בתשובה סימן תרצ״ה כל שמחמירין לעתים להחרים על דעת הקהילות וכיוצא בזה שמולים דעתם שלא יהא להם היתר א״א להתירו וכן מצאתי בשיטת הר״י ן׳ מיניר ז״ל וז״ל אם הוסיפו ואמרו שלא יוכלו להתיר דינו כדין נדר ושבועה שאינו ניתר אלא על ידי חכם ובפתח היתר כראוי והוסיף הרא״ה כי כל שהוסיפו חומרא בחרם על מנהגם הראשון כגון התרועות או נאדות נפוחים או כיבו נרות וכיוצא באלו גלו אדעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר החרמות אלא ע״י שאלה עכ״ל וז״ל תשובת הרשב״א על צבור שהחרימו ע״ד רבים להתנהג בחלוק המס בענין פלוני ואח״כ נתחרטו כיון שהחרימו ע״ד רבים הרי גילו בדעתם שלא על דעת המנהג הנהוג בקהלות החרימו אלא ע״ד דין התורה ולפיכך איני מוצא היתר לחרם זה אבל מצד אחר אפשר למצוא תקנה שאם היתה ההסכמה להטיל המס על כל ראש בשוה ועכשיו אתם רוצים לעזור לדלים תקנו שיחזרו להם הנאמנים לאחר פרעון מה שגבו מהם שהרי זה פרוע ומוחזר עכ״ל ובתשובה אחרת ח״ג סימן ש״ד כתב בנדון שלפנינו אני אומר כי מדעתי יש להתיר כדרך שנהגו להתיר נדרים ושבועות שנדרו ע״ד רבים לבד לפי שדעת הקהילות הרחוקות שהוסיף ש״צ בחרם לא היה מדעת הברורים והציבור לא קבלו ושתקו אלא מתוך שגגה שחשבו שכך הסכימו הברורים והציבור לא כן עשו ומקצת הברורים שהיו שם ושתקו שתיקתם זו לא מעלה ולא מוריד לפי שאפי׳ הסכימו בכך לא היה מועיל כלום שאין ההסכמה הולכת אלא אחר מה שהסכימו כולם ולא מה שיסכימו מקצתם ואפי׳ היתה הולכת אחר הרוב אין ההסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כולם כענין בדינין דעלמא עכ״ל.
והרמב״ן ז״ל האריך בדין התרת חרמי ציבור וכתב דעת המתירים ודעתו וחילק בהם כמה חילוקים והנם כתובים בסוף ספר הכלבו ובסוף תשובה להרמב״ן ז״ל:
ובתשובה הנזכר סימן ר״נ כתוב דע״ד המקום לית ליה הפרה אלא שבנדרים אמרו דכשהשביעם משה וכו׳ היינו משום דא״ל רחמנא דלישבעינהו טפי והלכך איכא למימר דבעלמא לא חמיר כולי האי ואית ליה הפרה ואיני רואה לדברים אלו עיקר כלל ע״כ ובסימן רע״ז כתוב שאם יסכימו להתיר חרמי הציבור מותר כההיא דאמרינן
(שבת מו.) כל הנודרת ע״ד בעצה היא נודרת וכן דעת הקהל מתחילה אא״כ התנו שלא להתירו ולשון ההתרה יאמר ש״צ הסכמת הקהל להתיר החרם ומותר הוא ובסימן רמ״א כתוב שאף על פי שמשורת הדין אין חרמי הקהל נתרים אלא ע״פ אחרים ובפתחים אלא שכבר נהגו בכל המקומות ששמענו שמעם וישראל אף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם וכבר חקרו הראשונים לדעת סבה לענין זה ומצאו טענה דכיון שהורגלו בכך הרי הם כאילו התנו מתחילה שיהיה קיים עד זמן שירצו וכענין שאמרו בהפרת בעלה כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת ואף שאין הקהל יודעין בטיבו של תנאי זה אדרבא תמהים כששומעין שיש היתר לחרם מ״מ בכל מקום ומקום נודרים ומחרימים ע״ד הנהוג וכיון שנהגו הנח להם לישראל והרשב״א כתב בתשובה בח״א סימן תתכ״ד שכל שלא נהגו להתירה הרי הדבר שם נשאר על הדין ואין לו היתר לעולם בלתי אם ישאל כל א׳ וא׳ מהקהל בפני ג׳ הראויים להתיר וע״י פתחים כנדרים ושבועות דעלמא ושיהיו המתירים שלא מכלל האנשים שנכנסו באותה שבועה וכתב בתשובות להרמב״ן על ציבור שהסכימו על עיין א׳ ונשבע כל איש מהם עליו ואחר כן רצו להתיר אין להן תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא ויתירו להם ג׳ אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה א׳ לכולם יכולים המתירין להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירין לכל א׳ פפי פתחו וחרטתו. וז״ל הריב״ש בח״ג סימן קע״ח בהסכמת כולם יכולין להתיר החרם אבל השבועה שקבלו עליהם שהסכימו והחרימו באלה ובשבועה צריכין הם לשאלת חכם ונשאלים אפי׳ לחצאין שהרי הן כיחידים וכ״כ הרמב״ן במשפט החרם אמנם הוא ז״ל כתב שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אין השבועה חלה עליו כלל וא״צ כלל להיתר והראב״ד מחמיר דשבועה שמשביעם ש״ץ אפי׳ לא ענה אמן להצריך שאלת חכם לפי שהוא משביעם לדעתם וברצונם וביאר הוא ז״ל שאיפשר שיתקבצו כולם ויבחרו שלשה מהמומחים שבהם ויפרטו לפניהם נדרם ושבועתם והם יתירו ע״פ חרטתם ואחר כן אלו המתירין יבחרו ג׳ אחרים מהנותרים והם יתירו להם ויצוו שלוחם להתיר החרם ואני אומר שהטעם שסמכו עליו להתיר חרמי הקהל בלשון שאלת חכם דהואיל וכך נהגו ע״ד מנהגם הם מחרימין אותו הטעם בעצמו מספיק לשבועות הקהל שאף אם יאמרו בכח האלה והשבועה או מחרימים ומשביעין אנו יכולים הם עצמם להתיר הכל משום דע״ד כן השביעו
ומה שחילק הרמב״ם בין חרם לשבועה להצריך בשבועה שאלת חכם זהו מפני שלא נהגו הראשונים להזכיר בחרמיהם לשון שבועה ולזה בני עירו שהיו נוהגים להשביע ולהחרים וכשנמלכים להתיר אומר ש״צ הותר החרם צוח עליהם לפי שהראשונים לא נהגו כן עכ״ל וכתוב בתשובת הרשב״א סימן תתט״ו
שנהגו בכל המקומות שאפי׳ אחד מן הציבור יכול לעכב מלהתיר ההסכמה וכיון שכן כל שיש מוחה א״א להתירו ודבריו אלה במקומות שנהגו להתיר חרמי צבור בלא פתח ושאלה כלל דאילו במקומות שנהגו שלא להתיר כבר כתבתי שדעתו שא״א להתיר אפי׳ אם יסכימו כולם בהיתר אבל הרא״ש כתב בכלל ה׳ סימן ד׳ דבכל עת שיסכימו רוב הקהל או טובי העיר שנבררו מדעת הקהל להיות כל צרכי העיר נחתכים על פיהם להתיר החרם יש להן כח להתירו
וכתב בכלל ז׳ סימן ה׳ על קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם וראובן מוחה בידם יראה לי שהסכמת הקהל תלוייה ברוב דעות הילכך הקהל ראויים להתיר לעצמן בלא הסכמת ראובן ומי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר. ונראה דהרשב״א נמי מנהג מקומותיו הוא דכתב אבל במקום שנהגו להתיר בהסכמת הרוב שפיר דמי להתיר וע״פ הסכמת הרוב וכ״נ מדבריו בתשובה אחרת סימן תתכ״ד וז״ל הריב״ש בח״א סימן תס״ו אם היה מנהג הקהל ההוא להתיר חרמיהם ע״פ הרוב אף אם המיעוט מוחים יעשו כמנהגם אבל אם לא נהגו כזה אין מתירין אותו בלתי הסכמת כולם ובסימן תכ״ב על הסכמה שהיה כתוב בה אם הקצב לא ישחוט בשר די ספוקם למראית עיני המוקדמים אז יהיו הקהל נקיים מהחרם השיב אם רוב המוקדמים הסכימו בהיתר מצד שנראה להם שלא קיים הקצב תנאו אין צריכין בזה להסכמת הקהל כלל וברוב המוקדמים סגי אף אם המיעוט אינם מסכימים שכיון שכתוב בהסכמה למראית עיניהם הרי תלוי הדבר באומדן דעתם וכל דבר שתלוי באומד הולכים אחר הרוב כדאמרינן בפרק בתרא דע״ז
(עבודה זרה עב.) כדשיימי בי תלתא אפי׳ תרי מגו תלתא וכו׳ וכתב במשפטי החרם לרמב״ן אין מקצת הציבור מתירין אפי׳ רובם עד שיהיו כל המחרימין או כנגדן וחשובים כמותם כמו שאמרו (מ״ק טז.) חלקו אינו מופר וכ״כ הראב״ד בתשובה והר״ש בר צמח כתב בתשובה על דבריהם ודאי אם ח״ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהיתרו כל אותם שהיו עומדים שם שא״א להתיר חלקו של יחיד שלא ברצונו כמו שמפורש במ״ק ועל זה אמר הרמב״ן שאין מקצת ציבור ולא רובם מתירים אותם ובכך הם דברי הראב״ד גם כן אבל בנדון זה שאין מתירין למי שעבר אלא לשיהיו הכל מותרים מעתה לא יעלה על הדעת שאחד יכריע דעת רבים לקיים עליהם הסכמות שלא מרצונם ולא שייך הכא חלקו אינו מופר אבל מצד המנהג שכתב הרשב״א שנהגו שאפי׳ א׳ מהצבור יכול לעכב יש לספק אלא שנאבד עדותו שאינו אלא בזמנו ובדורו אבל המנהגים משתנים מדור לדור ומעולם לא נשמע במקומותינו שבביטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד כי ע״ד כן מסכימים מתחלה שכשיסכימו רובם או מנהיגי הקהל לבטלה שיבטלו אותה והיחיד המוחה יהיה בטל וגם מן הדין הוא מותר כיון שלא נהגו עכשיו לומר אנו משביעים ומחרימים ולענות אמן אחר ש״צ ואינם מזכירים רק בכח חרם אפי׳ אם היתה מחאת היחיד מעכבת היינו יכולים לישאל לחכם להתיר וכיון שכן אין היחיד המוחה יכול למחות לבטל התירו שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכיון שנעקר אצל המרובים הו״ל היחידים המוחים כיחידים המנדים ומחרימים שאין חרמם כלום ואם מחזיקים במחאתם איפשר שיש להם דין מנדה מי שאינו חייב נידוי ואם קודם שאלה עבר אדם על גזירתם וחל עליו החרם מחאת היחיד עומדת כנגד עקירת הנדר מעיקרו וחלקו אינו מופר כדאמרינן לעיל ובלשון חרם מצינו לשון ארור ואז״ל (שבועת לו.) שמתא בו ארור בו נידוי וכו׳ וכן בנידוי שהיחיד מנדה ממנו
(כתובות סט.) ובשמתא מאן דלא לימא ליה ובפ׳ הזרוע
(חולין קלב.) דלא מפרשא מתנתא ליהוי בשמתא ובדברי האחרונים כל הפורץ גדר ישכנו נחש או אנו מחרימים מי שיעשה כך העובר על החרם ההוא מאליו הוא מוחרם ואין צריך להחרימו וחייב לנהוג תיכף בדברים שחייב המוחרם ומעתה ההסכמות שלא אמרו להם לשון שמוכיח מתוכו שמעכשיו הם מחרימים הפורץ גדרן נראה שאינו מכלל חרמי ציבור שטרחו הראשונים בענין התירן האיך הוא שהרי לא החרימו כלל אלא שקבלו אותם תקנות בכח חרם וכן שמעתי שיש בתשובת להרשב״א שאין דין המקבל עליו בכח חרם כדין המחרים אם יעשה כך כיון שכן מכיון שגילו רוב הקהל דעתם שרצונם לבטל אותן ההסכמות אין היחיד יכול למחות שאין כאן לא חלקו ולא חלק יחיד להתיר שהרי לא החרימו כלל אלא שרצונם להחרים לעובר על תקנתם ורשאים הם בכך ואסור לעבור על תקנתם והעובר עליה פסול לעדות וכיון שכן איננה צריכה שאלה ולא הפרה אלא שיסכימו רובם לומר אין אנו חפצים שיתקיימו יותר הסכמות הללו ואין לשון בכך חרם אלא כאומר בהמה זו בכח עולה או שלמים שאינה לא עולה ולא שלמים ואינו מורגל זה הלשון אלא לאיים על העובר על ציווים שיחרימו אותו אחר כן והרי כך ההסכמות אלו כמי שקבל על עצמו לפרוע לחבירו תוך זמן פלוני שאם עבר הזמן יש רשות ביד ב״ד בתביעת בעל דינו להחרימו אבל אם קודם בואו לפני ב״ד פייסו אינו צריך התרה כלל שחבירו יכול למחול לו מה שקבל ולהתיר חרמו שלא ע״פ חכם שהרי עדיין לא חל עליו משא״כ אם אמר אם לא יפרענו תוך זמן זה יהא מוחרם דבההוא ודאי הוי מוחרם ממילא וצריך חקירת חכם להתירו ואף בהסכמות אלו אם הסכימו הרוב לבטלן ואף למחול העובר הרשות בידם בלי היתר והפרה שהרי לא חל החרם עד שיעבור העובר ויחרימוהו הצבור עכ״ל וגם הר״ן כתב בתשובה סימן ס״ה כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם ולא עוד אלא שבמקצת חרמין שלהם הם מפרשים שכל העובר יהא מוחרם ומנודה הרי הם כמפרשים שכל שלא פירשו כן אין מתכוונין אלא לאסור אותו דבר אבל לא שיהיו חייבים לנהוג עמו כדין מוחרם והריב״ש סימן ס״ב כתב שנשאל על מי שעבר על תקנת הקהל שכתוב בה וכל העובר יהיה מוחרם ומנודה והשיב אין ספק שמן הדין שינהוג בו דין מנודה כל מי שיודע בו שעבר אבל אחרים שלא נהגו בכך מעתה י״ל שעל דעת המנהג הם מתקנים שהעובר עונו ישא אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו והרי כאילו כתבו כן בפירוש בתקנה עכ״ל ובתשובה אחרת סימן רמ״ט כ״כ בשם הרשב״א וכתב סמ״ג סימן רל״ה שהורה גאון שהנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא:
[בדק הבית: עיין בתשובת הרא״ש כלל ה׳ סימן ד׳ ובכלל ו׳ סימן ד׳ וז׳ וסוף כלל נ״ה (ק״ח) ובכלל כ׳ וכלל ו׳ סימן ה׳:]
וכן ראיתי בתשובת רבי יוסף ט״ע ובתשובת הגאונים ור״י ברבי יהודה ורש״י עכ״ל ותשובת רש״י בזה כתב המרדכי בפ״ג דשבועות ובתשובות להרמב״ן סימן ר״פ פסק שהנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל ע״כ חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם וצריך הוא לישאל על שבועתו ולקבל עליו חרמי הציבור ותקנתם וכתב ע״ש אותם ב״א שלא היו בעיר בשעת הנידוי והחרם אפ״ה חייבים לנהוג בתקנת הציבור ואם עברו נכשלו ואין אדם צריך לענות אמן במה שהציבור מנדים או מחרימים או משביעין וכן אם מקצת הקהל מוחים בחרם כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאה כיון שרוב הציבור מסכימים ואפי׳ יהא הדבר שלא כדין כיון שיראה להם כדין רשאין ובלבד בהסכמת אדם חשוב ודע שזה שכתב דמיעוט הציבור נגרר אחר הרוב בעל כרחן ביאר יפה הרשב״א בתשובה וז״ל כל ענייני הציבור אין למקצת הציבור רשות לעשותם בלתי הסכמת הציבור כולו:
[בדק הבית: אא״כ הם אנשים ממונים על ענייני הצבור בכלל וכן נהגו בכל הקהלות ששמענו שומעם ויש מקומות שבוררים להם מוקדמים ונותנים להם כח ורוב המקומות גדולי הקהל בעצה בהסכמה עושים כל עניני הצבור לפי שא״א לנשים ולקטנים ולחלושי הדעת להסכים בצרכיהם ויחידים בעלי העצה מן הסתם כאפוטרופסים עליהם לפקח על כל ענינים הצריכים ומ״מ אם קצת הקהל אפילו מאותן האחרים שאינם בעלי העצה מוהין מחאתן מחאה כל שלא קבלום עליהם בפי׳ וכ״ש אם קצת מאותם בעלי העצה מוחים במה שעושין קצת שאין במה שעשו כלום ואין לחרם דין חרם דהא ליכא הגוי כולו:] וכו׳ עיין בסמ״ק סימן ע״ט ובהרב שמשון בר צמח קי״ד ותשובת הרשב״א שבסוף סימן זה וכתב בתשובה אחרת שאלת אנשים העושים על הצבור שלא מדעת הצבור וכו׳:
[בדק הבית: ובתשובה אחרת כתב על ראובן שהיה משתרר לבעל עבירות ולייסר העוברים ומוציא חותמות מהמלך על כך וקמו אנשים מקרואי העדה והחרימו שלא יקח חותם ע״כ מהמלך וקצת חכמים וכשרים מיחו בשעת הטלת חרם ואח״כ נתקבצו מן הקהל והתירו החרם אלא שלא היה בהם איש מאותם שהחרימו ולא מאותם שהקהל מתנהג על פיהם והשיב אין הרוב חייב להתנהג ע״פ המועט אפי׳ תקנו תקנות וגדרות למצוה כל שלא קבלום הרוב יכולים שאר הקהל לבטלם כדאיתא בפ״ב דע״ז (דף לה:) גבי שמן וכ״ש אם היה לבטל את המצוה כמו שאמרת ואע״פ שעשאום אנשים שרוב צורכי הצבור עושים ולא פריצי עם אא״כ יאמרו שלא יהא הדבר ע״י פלוני אלא ע״י פלוני זה אפשר אם יש תקנה יותר ע״י השני מן הראשון אבל אם אינו כן וכ״ש אם אינו נעשה לא ע״י הראשון ולא ע״י זולתו לא ושבועתם וחרמם אינם וכ״ש אם עמדו יותר חכמים וכשרים מן הראשונים ויותר במנין אנשים והתירוהו שהתרתם היתר שהולכים אחר רוב חכמה.
וכתב עוד על שנים או ג׳ שנשבעו שלא יכנסו בהסכמת וחרמת הקהל שאינם רשאים לעשות כן וכל שאינם נוהגים בצבור נכנסו בחרם וע״ש:]
והרא״ש כתב בתשובה כלל ו׳ סימן ה׳ שאלה אם ב׳ או ג׳ מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמם וכו׳ ובכלל סימן ג׳ כתב קהל שמטילין חרם וכו׳:
[בדק הבית: אם הוא על ענין ממון הולכים אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעת:]
כתב הרא״ש בתשובה כלל ה׳ סימן ד׳ שבועה דפלגש בגבעה
(שופטים כ״א) אמרו בילמדנו שלא היה אלא חרם וכן שבועת שאול
(שמואל א׳ י״ד) וכן שבועה דיהושע
(יהושע ט׳) לא היתה אלא גזירה ונידוי על כל מי שיעבור גזרתו דא״א להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים:
[בדק הבית: ובכלל ז׳ סימן ה׳ קהל שעשו תקנה בחרם ונמנו להתירה וראובן מוחה יכולים הקהל להתירה בלא הסכמת ראובן שהסכמת הקהל תלוים ברוב דעות ומי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר:]
כתב המרדכי בפ׳ השולח שמהירושלמי שכתבתי לעיל גבי צריך לפרט הנדר משמע שאין להתיר נדר של שחוק וכ״כ סמ״ק וכ״כ הגהות מיימונית בפ״ו מה״ש וכ״כ המרדכי עוד בפרק שבועת שתים בתרא בשם ר״ת ובהגהות מרדכי פ׳ שבועת העדות כ״כ בשם ריב״א ואחר כן כתב שרבינו טוביה אומר דעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה הוא שאינם יכולין להתאפק ולמשול ברוחם ע״כ:
[בדק הבית: וכ״כ בא״ח בשם התוספות ואפילו מי שנדר לקיים מצוה ובודאי יעבור מוטב להתיר לו דהוי כמו לדבר מצוה:]
אבל הרשב״א סימן תשנ״ה כתב שאלת מי שנשבע שלא לשחק בקוביא לזמן ידוע ובא לישאל על נדרו ואומר שמתירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד על עצמו ונמצא עושה ב׳ רעות שוחק ועובר על שבועתו תשובה מסתברא דאינן נזקקין לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו נדר לעבור ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרין לאלו שיזדקקו לדבר עבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה ותשובה זו כתובה בתשובות להרמב״ן סי׳ רנ״ב ובסוף ספר הכלבו וכתוב בקיצור תשובת הרשב״א אם התירו היה נראה להרשב״א שמה שעשה עשוי בדיעבד והרש״ט אומר שלא הותר בדיעבד והוכיח בראיות וכתב עוד בתשובת הרשב״א על קהל שהסכימו והחרימו שלא לשחוק בקוביא ואח״כ רצו להתיר שאפי׳ כולם מסכימים להתיר אינם יכולים להתיר לפי שדבר זה מעצמו אסור ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והיאך יוכלו להתיר הגע את עצמך סלק את החרם כמי שאינו היאך יסכימו רבים להתיר את האסור כל מי שמסכים להתיר זה כמי שמסכים להתיר עבירה אחת בכנופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהיה אותה ההסכמה רבת החטא והמהומה וכתב עוד סימן תרצ״ו שאלת הרי שכללו בחרם שכל מי שיעבור יהיה מנודה אם יוכלו להתיר את הנדוי אם לא וכיון שנעשה לקיום החרם וכמו שאין מתירין חרם שהחרימו שלא לשחוק בקוביא כך אין מתירין הנידוי דעו כל מי שכבר עבר יכולין להתיר כדרך שמתירין שאר המנודים וכן נראה שמתירין את הנידוי אפי׳ מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגוף השחוק אלא הקנס הוא שמתירין ואיסור השחוק במקומה עומדת:
[בדק הבית: וגם מדברי הרא״ש בתשובה נראה שאין להתיר נדר של שחוק שכתב סוף כלל י״א על מי שנשבע שלא לשחוק בקוביא עד תשלום שנה ועבר על שבועתו יכול למוסרו ביד המושל לקונסו בממון ולהכותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים שבועתו ואם איתא מוטב היה להתיר לו כדי שלא יכשל ולא יצטרכו למוסרו ביד עכו״ם ולהכותו עד שתצא נפשו:]
כבר כתבתי בסוף סימן רי״ז שהנשבע שלא ישחוק שום שחוק אסור לו להטיל גורלות וכן אסור להמרות שקורין בלע״ז אפושטאר כתוב עוד בתשובת הרשב״א שאלת באותו שנשבע על דעת רבים שלא ישחוק שום שחוק בעולם שיש בו מעות ונשתטה וחזר ונשתפה ולפעמים חוזר לשטותו ויום אחד שחקו לפניו ומצא מנוח ונוח לו ואמר שאם יוכל לשחוק במעות שימצא מנוח ורפא לו ושאל אם מותר להתירו אם לא תשובה מסופק אני בדבר זה דאיפשר לומר שהוא מותר ויש בדבר פיקוח נפש וכמו ששנינו
(שבת כט:) המכבה את הנר וכו׳ מפני רוח רעה בשביל החולה כדי שישן פטור ובסוגיא דשמעתין התם (ל.) ובחולה שיש בו סכנה מותר לכתחלה וכו׳ ומקצת מרבותי ר״ל דכל הנך דתנן במתני׳ סכנה יש בהם ומותר לכתחלה ושמא אם הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל ובפ׳ מפנין
(שבת קכח:) אמרו גבי יולדת שאם צריכה נר חבירתה מדלקת ואוקמינא בסומא ומשום דמייתבא דעתה וכו׳ וה״נ דאיכא רוח רעה איפשר דאתי לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה ואיפשר דמן הספק נשאלין לו אם יש בו דעת לישאל אם הוא לפעמים חלים דאיפשר דאין זה אסור מדאורייתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר״ת וא״נ משום דיש בו סכנת נפשות עכ״ל ותשובה זו היא בתשובה להרמב״ן סימן רפ״ח:
[בדק הבית: כתב הריב״ש בח״ב טז סימן צ״ה בענין הנידוי אין כאן כי אם עד א׳ והבעל דבר מכחישו ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפי׳ באיסורין אבל מ״מ על שעבר על השבועה יש עד אחד שמעיד וגם הוא עצמו מודה ומזה ראוי ליסרו ואם היות שאין אדם משים עצמו רשע ואינו מתחייב על פיו מ״מ יש לנדות ולייסר לצורך השעה ושהנשארים ישמעו ויראו יכולים ב״ד לייסר את שברור להם שעבר ולכן יסרו את זה והלקוהו אמנם יען הודה זה מעצמו ומדעתו ורצונו מקבל עליו את הדין וציית דינא ראוי לקבלו ושלא לדחותו בב׳ ידים ושיקבל העונש בצינעא בפני ג׳ או ד׳ או לכל היותר בפני עשרה ואפשר להקל בזה יען השחוק תקיף יצריה ורבים מעמי הארץ נלכדו בשבועה ועברו ולא נענשו ולזה ראיתי רבים מן החכמים החסידים נמנעו מלהשביע המשחקים וראוי לכל דיין שתהיה כוונתו לש״ש כדי להוכיח לא לבייש ולהכלים עכ״ל:]
כתב הרשב״א בתשובה על אחד שנדר שלא לעשות דבר פלוני בלא התרה ובלא הפרה שנשאל תחלה על מה שאמר בלא התרה ואחר כך נשאל על עיקר הנדר וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל ח׳ ס״ט על ציבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם שיתירו חרם האחרונה שהחרימו שלא להתיר ואחר כן יתירו החרם הא׳ עכ״ל ובסוף כלל י״ב כתב מה שאמר בשעת נדרו שלא יוכל שום חכם להתיר זה הנדר ג״ז נדר הוא והוי כמו נדר בתוך נדר וצריך נדר זה שתי התרות תחילה יתירו לו אותו שנדר שלא יתיר חכם אותו נדר שנדר ואחר כן יתירו הנדר וגם בסמ״ק ובתשובת הגהות מיימונית שבסוף ספר הפלאה כתוב זה חברנו ר״ש נשבע ע״ד ה״ר פרץ וה״ר חיים ועל דעתי שלא לעשות קיום לחמיו ולזוגתו ועל מנת שלא יוכלו להתיר לו אא״כ נתיר לו שלשתינו יחד אם יתחרט חלקי אני מתיר לו ומדעתי הוא שכל מי שרוצה להתירו יתיר ובלא דעתינו היה איפשר להתיר לו לעשות שלום בין איש לאשתו ואף ע״פ שאמר ע״ד שלא יוכל אדם להתיר אלא שלשתינו יחד להא מילתא מהניא חרטה ואם מתחרט מאותו התנאי יתירו לו אחרים דאטו הנודר על מנת שלא יהיה לו התרה נימא דלא יהא לו התרה א״כ בהשולח (לה:) דאמר דאדרינן לה ברבים וכו׳ נימא דאדרינן לה ע״מ שלא יהיה לה התרה אלא ודאי אפי׳ כה״ג יש לו התרה כמו שהנדרים יש להם התרה כך התנאים שלהם יש להם התרה עכ״ל ועיין בתשובת ריב״ש שכתבתי בסוף סימן רכ״ט ועיין לקמן בסימן זה בתשובת הר״ן ולעיל בסימן זה בתשובת הר״ש בר צמח כתב הרא״ש בתשובה כלל י׳ על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה והוא אומר שפייסה והתירה לו שלא בפני עדים והיא אומרת שלא התירה לו מעולם כיון שלא האמינה עליו בעדים הוא נאמן וכיוצא בזה כתוב בתשובת בנו ה״ר יהודה על מי שחייב לחבירו מנה בשטר וכתוב בו שנשבע לפרעו ביום פלוני ועבר היום וזה טוען שעבר על שבועתו ולא פרעו והלה טוען שקיים שבועתו ופרעו והשיב שאם אין כתוב בשטר שלא יוכל לטעון שפרע אין אנו יכולים לפסלו מחמת השבועה אף על פי שחייב לפרעו והרשב״א כתב בתשובה ח״ג סימן צ״ח וז״ל שאלת אם אותם עדים מעידים שהוא חשוד מפני שהוא חייב להם ממון בשטר בשבועה לזמן קצוב ועבר על שבועתו והוציאו השטר בב״ד והלה טוען שהם האריכו לו על אותו שבועה ולפי כן אינם נאמנין דנוגעין בעדות הן. תשובה אין אלו נוגעים בעדות דמה הנאה יש להם בעדות זו והרי שטר שבועה בידם והזמן עבר אפי׳ יטעון הלה שהם האריכו לו אינו נאמן לגבי פריעת הממון אלא יפרע או יביא ראיה שהם האריכו לו כמו שטוען ואם לפסלו לעדות מה הנאה יש להם בפיסולו עכ״ל ודבר פשוט הוא שאין זה סותר לתשובת הרא״ש ולא לתשובת בנו דשאני הכא ששני עדים מעידים עליו שעבר על שבועתו כתב עוד הרא״ש בתשובה כלל י״ב בענין שנדר ללכת לא״י דע שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים ואם נדר ונתחרט ילך לפני ג׳ יודעים בטיב נדרים ויתירו לו וכ״כ בהגהות מיימונית פ״ו מה״ש וז״ל לענין נדרך שנדרת לילך לא״י אפי׳ עד״ר יש לו התרה אחרי שאשתך הרה דאין איסור בפני פיקוח נפש ויש סכנה להוליכה מעוברת וגם בולד עד שיתגבר ויגיע הקיץ ע״כ כתב הרשב״א שם סימן שי״ג שאלה מי שנשבע ע״ד חמיו וחמותו שלא יצא מחוץ לעיר וגם לא יוציא אשתו לעיר אחרת אלא ב׳ חדשים ונתנו לו רשות חמיו וחמותו שילך הוא לבדו חוץ לעיר לעשות תנאים וכה אמרו לו אם תרצה אתה ללכת לקחת תנאים לך לשלום אבל בתנו לא תלך מי מספיקין דברים אלו להתירו או צריך היתר חכם תשובה כל שנשבע ונדר ע״ד אחרים אין הכונה שיוכלו אותם אחרים להתיר לו אלא לחזוק הנדר והשבועה הוא שהנדר שהודר ע״ד יחיד אינו חזק שאינו נשבע על כוונת אותו היחיד ועל דעתו אלא הדבר תלוי בדעתו ובכונתו ואומרים אדעתא דהכי מי נדרת ואילו נדר או נשבע עד״ר ה״ז נדר חזק שסילק דעתו מכאן ומסרו לרבים ואפי׳ אמר הוא אדעתא דהכי והכי לא נדרת לא משגחינן ביה שהרי סילק עצמו ומסרו וזה שנשבע ע״ד חמיו וחמותו כך סתם אין הענין שיוכלו הם להתירו ולפיכך צריך היתר חכם עכ״ל ונראה שטעמו מפני ששבועה זו לא היתה ממש לתועלת חמיו וחמותו שאף ע״פ שיש להם קצת נחת רוח בכך מ״מ לא מיקרי תועלת דאילו היה לתועלתם כגון שנשבע לתת להם מנה כשיאמרו הרי אנו כאילו התקבלנו פטור משבועתם וכדתנן ס״פ קונם יין
(נדרים סג:) האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נותן כור אחד של חטים וכו׳ ה״ז יכול להפר נדרו שלא ע״פ חכם וכו׳ וכ״כ בהגהות מרדכי דשבועות:
[בדק הבית: ועיין לשון הר״ן שכתוב בס״ס רל״ב:]
והרשב״א עצמו כתב בתשובה וכיוצא בזה על ראובן שנשבע לחמיו בשעת כניסה לעשות לו תוך חדש ימים שטר מתנאי חזרת הנדוניא לבי אבוה אם תפטר בלא זרע ואחר כך פייסו שיאריך לו זמן עד בא אביו ואח״כ טען שכיון שהאריך לו זמן שהוא פטור דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב ז״ל עוד יש לדעת כשהאריכות חמיו אם הוא פטור בכך מפני שאני רואה שאתה חוכך אם יכול להתירו ביחיד ואינו מאותו צד שאתה בא לחקור עליו דאין זה תלוי ביחיד מומחה או בג׳ אלא מפני שתנאי זה הוא לתועלת חמיו ולהרוחתו וכל כי האי יכול להתיר לו שלא על פי חכם וכדתנן בפ׳ קונם קונם שאני נהנה לך וכו׳ ומפרש טעמא בפרק מי שאחזו
(גיטין עד:) משום דלהרוחה איכוין והא לא איצטריך והו״ל תנאי זה להנאת חמיו איכוין ויכול הוא להתיר שלא ע״פ חכם אלא מיהו דוקא אם פטרו דכיון שלא איצטריך וא״ל הריני כאילו נתקבלתי שרי שהרי אנו רואים כאילו נתקיים התנאי אבל זה שרוצה בקיום תנאו ומחזר אחר שטרו אלא שחתנו מפייסו לו להאריך לו ימים או עשור עד בא אביו ושבועתו קיימת אין בידו להאריכו אא״כ התנה בפירוש בשעת השבועה שיוכל להאריכו ושיהיה פטור עד הזמן עכ״ל וזה מבואר כמו שכתבתי ומ״מ לבי נוקפי בכונת הרשב״א ז״ל לפי שמצאתי שנשאל על מי שנשבע לחמיו שלא יוציא בתו מטוליטול״א שלא ברשותו והשיב מסתברא שאם נתן לו חמיו רשות בכתב ידו שיוציא אשתו לכשירצה ה״ז מותר ופטור משבועתו כל שהוא מכיר חותם יד חמיו דנתינת רשות אינה צריכה פה אל פה עכ״ל הרי דגם בנשבע שלא יוציא בתו יכול להתיר שלא ע״פ חכם ואם כן צריך טעם למה כשנשבע ע״ד חמיו וחמותו שלא יצא מחוץ לעיר ושלא יוציא את אשתו לעיר אחרת ונתנו לו רשות כתב דאינו מותר אלא ע״י היתר חכם ונראה שהוא ז״ל מחלק בין נודר ע״ד חבירו לנודר או נשבע שלא יעשה דבר פלוני שלא ברשות דנודר ע״ד חבירו אין הכונה שיוכל חבירו להתירו אלא צריך שאלת חכם וזהו טעם התשובה הראשונה אבל נודר או נשבע שלא יעשה דבר פלוני שלא ברשות חבירו כיון שנתן לו חבירו רשות הותר וזה טעם תשובה אחרונה ודע שתשובה זו אחרונה שכתבתי הוא כתובה בתשובה להרמב״ן סימן רנ״ד וכתב בה עוד ומ״מ ראיתי בלשון שאלתך בהרשאת חמיו ב׳ לשונות האחד שאמרת שכתב לו בכתב ידו אם תרצה להוציא בתי הוציא ועל הלשון הזה אמרתי מה שאמרתי אבל הלשון הב׳ שאמרת שכתב אם תרצה להוציא בתי הודיעני ואני אוליכה לך נ״ל שאין זה הרשאה אלא פטומי מילי בעלמא אומר אני שמא חשש זה שמא יוציא בתו שלא מדעתו ולגלות כונתו הוא רוצה ללכת ולעכב כענין שאמר לבן ליעקב למה לא הגדת לי ואשלחך בשמחה וכו׳ ועוד שלא נתן לו רשות להוציאה אלא על ידו שמא חושש לכבוד בתו שלא יוליכנה כשפחה או כיוצא בטענות אלו ע״כ איני רואה בלשון זה נתינת רשות ושום פטור לבעל עכ״ל.
ובתשובה אחרת שם סימן ש״ך כתב אנכי לא ידעתי הכונה במה שאתם רגילים לזכור המלכות אם כונתכם לתלות נדריכם ברצון המלכות באמת כל שהמלך רוצה להתיר או מצוה להתיר מותר וכמ״ש
(נדרים סה.) קונם שאני נושא פלונית שאביה רע וכו׳ מת האב או נהרג הכלב מותר והעמידוה בתולה נדריו והריב״ש כתב בח״א סימן קפ״ה זה שמעון שאומר שהנשבע או נודר על דעת חבירו יכול חבירו להתירו שלא ע״פ חכם יצא לו מדאמר רב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה נודרת זו סברא קדומה הביאה הרמב״ן במשפט החרם ואינה נכונה כי אם יש ללמוד מהפרת הבעל נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דדוקא ביום שמעו אם שמע ושתק הרי קיים הנדר דמהתם ליכא למילף אלא שהנודר ע״ד חבירו הרי הוא כתולה נדרו ע״מ שלא ימחה פלוני אלא ישתוק וכל ששמע ומיחה הנדר בטל אבל אם שמע ושתק או קיים הנדר קיים ובאמת י״ל דכיון ששמע ושתק ולא מיחה מיד קיים הנדר ואף על פי שנתנה תורה זמן לבעל בשתיקה אותו היום גזירת הכתוב היא מפני שלום הבית ואין הדין הזה נוהג באחר תדע שהרי שנינו נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון שיצאה מרשותו נתקיים מיד ואף על פי שע״ד בעלה נדרה וזו סברת הרמב״ן ומטעם זה אפשר שהנודר ע״ד חבירו בפניו יבטל הנדר מיד שהנדר בטל והוא שיבטלנו בשפתיו אבל בלבו פשיטא דלא מהני דהא בהפרת הבעל נמי הפר בלבו אינו מופר ומיהו אף בזה יש לדון לומר שהאומר ע״ד פלוני אין במשמע שיוכל הוא לבטל נדרו אפי׳ בשעת שמיעה אם לא התנה כן בפירוש שאפשר שאין דעתו באמרו כן אלא להוציא מידי הערמה ועוד שאין ללמוד מהפרת הבעל כלל וכו׳ ומ״מ נ״ל ברור שהנשבע ע״ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה לכך שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו כדתנן סתם נדרים להחמיר
ופירושן להקל ולהחמיר ונדון זה דמי להנהו דרישא שאין משמעותו להחמיר יותר מלהקל וכגון זה נראה שאפי׳ אמר ע״ד המקום שאין הקב״ה נסכם להתיר עבירה כגון שבועת השחוק שאין ראוי לחכם להתיר כדאיתא בירושלמי עכ״ז כיון שהנשבע אומר שכך היתה דעתו בשעת שבועה שיוכל זה להתירו שלא ע״פ חכם שומעין לו ומתירו שהרי כך התנה ונאמר כי מה שאמר ע״ד המקום היה כדי שלא יוכל חכם להתירו אבל אם אינו אומר כן הולכים להחמיר כסתם נדרים ואינו יכול להתירו שלא על פי חכם אפי׳ בשבועת הרשות ושבועה כגון זו שאמר ע״ד המקום והיה להפריש מאיסור אפי׳ חכם אין יכול להתיר עכ״ל.
ובתשובות להרמב״ן סימן רפ״ח כתוב שראה פשט המנהג שהיחיד נשבע ע״ד היחיד חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלה נוהג היתר בנדר שלא ע״פ חכם והוא ז״ל חלק על זה וכתב כמו שכתבתי בסמוך שכתב הריב״ש בשמו. וגם הר״ן כתב בריש נערה המאורסה על הא דאמר רב פנחס כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת איכא דיליף מהכא דמי שנדר ע״ד חבירו ה״ז יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם וזו אצלי שגגת הוראה מיהו היכא דאתני בהדיא הריני נודר אם חבירי רוצה מצי חבריה למישרא ליה וא״צ ל׳ מיוחד אלא כל דאמר אי איפשי סגי עכ״ל.
והאריך בטעמו של דבר ורבינו בסימן רל״א החמיר וכתב שאפי׳ תלה באחר שיבטלנו אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע״י חכם ואפי׳ אם תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל והם דברי הרא״ש בסוף כלל י׳ והביא ראיה לדבר ומיהו כתב דבחרמי ציבור לפי מה שפשט המנהג להתירם בלא פתח וחרטה ויחיד מומחה או ג׳ הדיוטות יש להם כח לתלות הנידוי וקיומו והתרתו בכל מה שירצו עכ״ל.
דין האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך או קונם שמתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך שיכולין להתיר נדרים בלא שאלת חכם כתב רבינו בס״ס רל״ב כתב הרשב״א בתשובה סימן תשצ״ב הנשבע לחבירו לפרוע לו ממון לזמן יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אא״כ התנו כך בשעת השבועה עכ״ל.
ותיקון דבר זה שיאמר לו הריני כאילו התקבלתי ואחר כן ישבע שיפרענו לזמן שהסכימו ביניהם ואם המלוה חושש שמא אחר שיאמר הריני כאילו התקבלתי ישחק בו הלוה ולא ירצה להשבע לפרוע לאותו זמן נראה לי שתיקון הדבר שיאמר לו הריני כאילו התקבלתי ע״מ שתשבע לפרעני לזמן פלוני:
[בדק הבית: ובא״ח כתוב נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה״ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן בא ראובן לשמעון ובקש לו שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה ראובן חייב עוד באותה שבועה וכן הורו חכמי הדור עכ״ל.
וכ״נ מפשט תשובת הרא״ש שכתבתי לעיל בסמוך על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנו בלי רשותה וכ״נ מתשובה להרמב״ן דלקמן ומ״מ ראוי לחוש לדברי הרשב״א:]
ובתשובה אחרת סימן תשס״ד כתב על ישראל שנתחייב מנה לעכו״ם בשטר ובשבועה והעכו״ם לוה מישראל אחר מנה ושיעבד לו כל נכסיו ויחד לו חוב זה אם התנו שיוכל הוא או הבא מכחו להאריכו בין העכו״ם בין הישראל הבא מכחו יכולין להאריכו ואפי׳ מכרו העכו״ם מכר גמור שהרי התנה שיוכל הוא להאריכו:
כתב הרשב״א בתשובה ראובן שצוה חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פלוני כ״א ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך להלוות ברשות לוי לבדו או לא תשובה פלוגתא דרבי יאשיה
ורבי נתן הוא
(ב״מ צד:) כל מקום שנאמר פלוני ופלוני כגון אביו ואמו קלל אם משמע שניהם כאחד דוקא או אפי׳ אחד אחד בפני עצמו אנן קי״ל כרבי נתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט לך בשור ובחמור יחדיו ואף זה כשהשביעו לא השביעוהו אלא שלא ילוה כ״א ברשות שניהם או ברשות אחד מהן עכ״ל נשאל הר״ן על אחד שנשבע שלא יגרש אשתו זולתי בהסכמת ג׳ אנשים אשר ניקבו בשמות ואחר כן גדלו הקטטות בינו ובין אשתו ובסוף פתוהו לגרש ואותם שתלה נדרו בהם נתנו לו רשות זולתי אחד מהם שהוא בארץ מרחקים ובא לישאל על נדרו ונסתפקו בדבר אם יש לו התרה אם מפני שהיתה שבועה לדבר מצוה דהיינו שלא לגרש אשתו ראשונה ואם מטעם שאותו אחד מהג׳ שתלה נדרו בהם אינו נמצא ואי משום דכיון דנדר ע״ד ג׳ הו״ל נודר עד״ר ולית ליה הפרה והשיב אין שבועה זו לדבר מצוה דמאי דאמרינן
(גיטין צ.) כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ה״מ ברוצה לעמוד תחתיו והוא משלחה בע״כ אבל זו שאינה רוצה לעמוד תחתיו ובקשוה לשתקה ולשוא צרף צורף אין נידנוד עבירה בגרושיה ומה שחששו עוד שלא להתיר מפני שדעתם לומר שמא הוא כנשבע עד״ר ג״ז אין לו מקום לחוש לפי שנראה מדברי הראשונים דטעמא דעד״ר אין לו הפרה הוא מפני שצירף דעת הרבים לדעתו אינו יכול לישאל כי היאך יאמר אדעתא דהכי לא נדרי אף על פי שהוא לא היה בדעתו בכך שמא אין דעת הרבים מסכמת לדעתו ובחרטה נמי ה״ה והוא הטעם ולפיכך אמר ר״ת דכי אמרינן דעד״ר לדבר מצוה יש לו הפרה היינו דוקא כי ההוא מקרי דרדקי וכו׳ ובודאי שאני מסתפק בטעם זה הנראה מדברי ר״ת שאם כדבריו למאי איצטריכא בעד״ר לג׳ אפי׳ בב׳ נמי או באחד נימא שאין לו הפרה שהרי צירף דעת אחר לדעתו ולמיסר שוייה שליח ולא למישרי אלא שאני נדחק להעמיד דבריו לומר שאילו פי׳ בע״ד אחד או ב׳ אין פי׳ אלא כאומר ע״מ שלא ימחה וכמו שכתב הרמב״ן במשפטי החרם ואין הכונה לשתף דעת אחרת לדעתו אבל כשנדר עד״ר שאין הרבים רגילין להתאסף ולמחות אנו מפרשים דבריו שכיון לשתף דעת אחרים לדעתו ולפיכך אין לו הפרה ומ״מ בין שתאמר כדברי ר״ת או שתאמר דהכי קים להו לרבנן שכל נדר שנתחזק בעד״ר שאין לו הפרה כל זה אין לו ענין אלא כששתף דעת הרבים בעיקר נדרו אבל זה לא שתפס להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם לא התנה בכך לא היה רשאי לגרשה בשום ענין אא״כ יהא נשאל ורצה לשייר לעצמו שאם יתירוהו אותם ב״א שיהא רשאי ועל מה שחששתם עוד מטעם המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו אף בזו נסכמתי להתיר שכבר ידעת מ״ש קצת מפרשים דדוקא להנאתו אבל שלא להנאתו מתירין ובנדון זה הדבר מוכיח שלא היה להנאתו של אותו שתלה בו הנדר ועוד ששם בנדרים יש מי שגורס המודר הנאה בפניו אין מתירין לו אלא בפניו משמע הא הנודר אפי׳ שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו והסכמתי לאותה גירסא מפני שאמרו בירושלמי דנדרים והביאו בתוס׳ גיטין
(לה:) מטו״ך המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו ריב״ל אמר מפני החשד רבי יוחנן אמר מפני הבושה ואתא הלין פלוגתא כהלין פלוגתא כדתניא י״ה צריך לפרט מעשיו דברי ר״י בן בתירה ר״ע אומר א״צ לפרוט מעשיו פי׳ מפני הבושה שיתבייש בפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ומ״ד מפני החשד פי׳ שלא יחשדוהו כעובר על נדרו ולכך נמי לא יפרוט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות עכ״ל והוא שיטה מחוורתא אף על פי שאינה מסכמת עם מ״ש בפי׳ בנדרים לפי שכתבתיה ע״פ ספרינו ועדיין לא באו לידי התוס׳ מטו״ך אפשר שאתקן שם מעט ואודיעכם מעתה הרי אתם רואין בבירור שכל שלא בפניו נשאל ומתירין לו ואין חוששין לא מפני החשד ולא מפני הבושה עכ״ל בסימן י״ז. כתב עוד בסימן הנזכר שאותו שנשבע שלא לגרש זולתי בהסכמת שלשה אנשים נקובי שמות עוד אסר על עצמו מכל פירות שבעולם חוץ מפת ומים אם יגרש ברשות השנים ועוד שב לעשות ככה פעם אחרת ואחד מהעדים העיד שאמר שיהא באיסורו בכל פעם שישאל ויותר מהאיסור ושיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם אבל הבחור הנודר מכחישו מזה והנה קרובי הבחור רוצים גילוי דעת החכמים שיתירוהו לאחר נתינת הגט שאלמלא כן לא היה מגרש ולפיכך יש לחוש שמא אחר נתינת הגט לא ימצאו פתח או חרטה יספיקו להתירו ונמצא זה אומר אילו הייתי יודע שכן הוא אפי׳ נותנין לי כל ממון שבעולם לא הייתי מגרש ונמצא גט בטל וכדאמרינן בגיטין
(מו.) גבי המוציא את אשתו משום שם רע והשיב אף על פי שהדבר ברור שאין לחוש בשביל זה דהו״ל עד א׳ בהכחשה כמו שנראה משטר קבלת העדות ולא מהימן מפני שראיתי בשטר קבלת עדות שהבחור אומר איני יודע בענין כל פעם ופעם והכחיש
אגגורדו יצק בפעם שנייה ועד אחד
אומר אך לא בעדות שהזכיר את אנגורדו יצק שמא לאחר זמן יצא קול או העד שעכשיו מדבר בשמא ידבר בברי ותחושו באיסור פירותיו של זה אמרתי אגלה אזניכם שאפי׳ אמר כן נשאל ומתירין לפי שאיני רואה מקום לחוש שלא יהיה יכול לישאל אפי׳ אמר בכל פעם ופעם וכן לעולם אלא מטעם שנאמר שאיסור פעמים האחרונים אינו חל עד שיהיה נשאל וכן אחר כל פעם ופעם וכיון דקי״ל דאין חכם מתיר אא״כ חל הנדר וא״א שלא ישאר איזה נדר שעדיין לא חל נמצא שא״א לחכם להתיר זהו מה שיש לחוש בזה וליתא שאילו היו נדרים חלוקים ה״נ אבל זה אינו אלא נדר אחד דהא קי״ל בפלוגתא דהיו חמשה תובעים אותו כאחד בפרק שבועת הפקדון
(שבועות לח.) כר״ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכ״נ בנדרים פרק פותחין
(נדרים סו.) לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד אוקימנא כר״ש מעתה בין לדברי מי שפוסק כר״ש בין לדברי מי שפוסק כרבי יהודה דאמר בפרק שבועת הפקדון לא לך ולא לך חייב עכא״ו אין מספר הנדרים אלא כמספר הקונמות שהזכיר או כמנין שהזכיר ולא לך ולא לך ודומה לו בנדון זה מה שאמר בכל פעם ופעם ונמצא כאן ד׳ נדרים אחד קונם אם אני נשאל שנית וכן בכל פעם ג׳ ופעם ארבעה וכן לעולם אבל יותר מזה לא שאף על פי שלשון וכן לעולם כולל לאין תכלית א״א שיתרבה הנדר מטעם זה וכמ״ש ולפיכך כל שהותר ושנה ושלש א״א שיהא כאן נדר אחד שלא חל אלא כל נדריו חלו וחכם יכול להתירן ואף על פי שמקצת איסורו עתיד עדיין לחול החכם עיקר הנדר הוא עוקר שכבר חל ואינו מתיר האיסור כדי שתאמר שעדיין לא חל שמא תאמר לא כי אלא כיון שיש בו חלק איסור שלא חל אינו יכול להתירו ליתא מדאמרינן פרק אלו הן הלוקין
(מכות טז.) תנן התם הנוטל אם על הבנים וכו׳ עד אימור דאמרינן עד״ר יש לו הפרה לדבר הרשות וכו׳ ושם תראה מפורש שהתלמוד אינו מוצא שום דרך שהמדיר את אשתו לא יכול לישאל על נדרו ולהחזירה ואם איתא משכחת לה כגון שהדירה וכן אחר כל פעם ופעם שישאל עליה אלא ע״כ כדאמרן שא״א לנודר לידור אלא דברים ידועים ולא שאין להם תכלית וחכם יכול להתירן וכפי מה שכתבתי ולפ״ז צ״ל דמאי דאמר בסוף נדרים
(צ.) קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על האחד ואחר כן נשאל על הב׳ דאליבא דרבי שמעון היינו דוקא באומר קונם לפלוני וקונם למי שאשאל עליו והתם נקט לה כר׳ יהודה עתה אודיע הסדר שנהגנו בענינינו גלינו אזנו שדעתנו שימצא פתח באיסוריו ועכ״ז
הזהרנו עליו אף על פי שלא היינו צריכין אם הוא רוצה לישאל על שבועתו ושיהיה אח״כ בספק אם נמלך שלא להתירו או שמא יבא ב״ד ויאמר לא היה היתר לנדרו ואם יגמור ויגרש בכל אלו החששות וגמר ונשאל וגירש אח״כ התרנוהו מהאיסורים פעמים רבות כמו ששיערנו שאמר וכן בכל פעם ופעם ופעם ופעם וכו׳ מעתה אין שום חשש בעינינו שאפי׳ יבואו עדים ויעידו שהוא אמר באלף פעמים וכן בכל פעם ופעם או שהוא עצמו יודע בכך כיון שבשעה שנשאל לא היה סבור שיהא נמשך איסור הפירות מזה אין חשש בעינינו דהו״ל כאומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד דפטור ומותר עכ״ל נשאל עוד הר״ן אלמנה שאסרה איסר על נפשה שלא תנשא לשום אדם בלתי רשות ורצון ראובן קרובה וז״ל האיסור בפנינו עדים ח״מ אסרה על נפשה פלונית עד״ר וע״ד ראובן בלא שום הערמה ובלא שום פתח היתר וחרטה בעולם כל כסף או שוה כסף שינתן לה בתורת קידושין שיהא אסור עליה בהנאה כקרבן אא״כ קבלה ברשות ראובן ע״כ וכשהאלמנה הסכימה לעשות זה האיסור היה לטובתה כי היתה בחורה וכדי שלא יוציאו בני בליעל לעג עליה הסכימה לעשות איסור זה ועתה נזדווג לה זווג הגון וראובן אינו רוצה להרשותה עד שתפייסנו ברצי כסף והרוצה לישא אותה אינו מתרצה בזיווג אלא ע״מ שלא תתן דבר משלה לשום אדם כי יש לה מעט והשיב דע כי בנדון זה יש להקל ולהחמיר להחמיר מפני שהוא נדר שהודר עד״ר וקי״ל דאין לו הפרה שמא תאמר הא קי״ל דלדבר מצוה יש לו הפרה והכא לדבר מצוה הוא מנ״ל דלדבר מצוה הוא הא אתתא לא מיפקדא אפריה ורביה ועוד שאפי׳ יהא דבר מצוה כבר פר״ת דהיינו דוקא כגון ההוא עובדא דההוא מקרי דרדקי אבל למצוה אחרת לא אבל יש לדון ולהקל לפי שאין ספק שזה דבר מצוה הוא מדאמרינן בר״פ האיש מקדש
(קידושין מא.) מצוה בה יותר מבשלוחה ולפיכך בנדון זה אם ראובן מעגן זאת האשה עד שתרצנו ברצי כסף הוא עושה שלא כהוגן ואם היא לא תמצא זווג הגון כזה כדי שיהא רוח המקום נוחה הימנו אם תתן לראובן מה שהוא רוצה דבר מצוה הוא זה שמא תאמר כבר אמר ר״ת שלא בכל המצות אמרו וכו׳ אפשר לומר דנדון שלפנינו הוי כי ההוא לפי שגם זה הפתח של דבר מצוה בגופו של נדר הוא לפי שזאת כשנדרה נדרה כדי שלא יפתוה בני אדם שאינם מהוגנים ושלא יוציאו לעז עליה ושיהא זיווגה עולה יפה ועתה אנו רואים שבסבת נדרה תהא נמנעת מלינשא לבן זוג הגון לה ואף על פי שעדיין אפשר לחלוק ולומר דנדון זה לא הוי ממש כי הא דמקרי דרדקי מ״מ צד של קולא יש עדיין שהרי ר״ת שחדש זאת החומרא ואמר דדוקא כי הא הוא אומר דעד״ר דאין לו הפרה דוקא בפורט ואומר ע״ד פלוני ופלוני אבל עד״ר סתם יש לו הפרה ועוד שרש״י ז״ל אומר דכי אמרינן עד״ר אין לו הפרה דוקא עד״ר ובפני רבים ואין רבים פחות מג׳ והכי מוכח פרק השולח וכן דעת רבינו האי ז״ל דאין נדר עד״ר נדר עד שיהא עד״ר וברבים אבל אם אינם שם אין עד״ר כלום ולפיכך יש בנדון זה להקל שיש לו הפרה אבל מפני שעניני הנדרים והאיסורים דבר חמור זאת עצתי שתתיישבו בדבר וישלחו חכמי העיר וחשובים בעד אותו ראובן וידברו על לבו שיתרצה באותו זווג ואם לא יתרצה מה שאין ראוי לבעל ברית יראו שאם תתן האשה הזאת הסך שהוא רוצה אם יהיה איפשר שיעשה אותו זיווג ואם לא יהיה איפשר יעיינו עוד אם תמצא זווג אחר הגון כמו זה בכל הצדדים והעניינים שראוי לדקדק ולעיין בהם בעניני הזיווג ואם ימצאו שאם תצטרך לתת אותו סך לראובן שהזיווג המדובר לא יבא אל הפועל ושלא תמצא ג״כ במזומן לפי ראות עיניו נאה כמוהו בכענין זה דעתי מסכמת שתשאל על נדרה בפני ראובן גם אם ימחה בדבר ואם לא ירצה לבא שיודיעוהו ואח״כ לרווחא דמילתא תתקדש בשטר לפי שקרוב לי לומר שאין איסור חל כלל על קידושי שטר דהא אמרינן בפ״ב דגיטין
(גיטין כ.) דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר ושטר של קידושין מגיטין ילפינן לה כדאיתא בפ״ק דקידושין
(ה.) מדאיתקש הוייה ליציאה וכיון דשטר של גט אינו נפסל משום איסור כך נראין הדברים בשטר של קידושין וכ״ש שאין פקפוק בדבר לאחר שתהא נשאלת על נדרה כי גם בקדושי כסף קרוב להתיר אלא שמפני שעניניהם של נדרים הם חמורים מאד חזרתי על הדרך שהוא יותר מרווח עכ״ל בסימן כ״ד ובסימן נ״ב כתב וז״ל כתבת מעשה בא לידי ראובן שהיה אפוטרופוס מיתומה אחת והשביעה ואסרה איסר על נפשה עד״ר מכל קידושין שתקבל בלעדי רצונו כנהוג ובגמילות חסד שלו בכל תוקף ואח״כ נזדמן לה זיווג הראוי לה מאד ונתקיימו התנאים ואח״כ הודיעני האפוטרופוס תוקף האיסר וחליתי פניו להתירה והודעתיו שאם לא ירצה להתירה שאתירנה אני כאותה ששנינו
(ב״ק פ) לא נתכוונה אלא לשאינו הגון לה ובקשת להעמידך על דעתי:
תשובה מה שכתבת שלא נתכונה אלא לשאינו הגון לה נראה דכוונת לאותה דסוף מרובה ואין הנדון דומה לראיה דהתם להנאתה נשבעה וע״ד עצמה ולפיכך אומדין דעתה בכך אבל כאן שלהנאתו של אפוטרופוס נשבעה שהרי כתוב בשטר איסרה ושבועתה שעשתה הדבר בגמילות חסד שלו איני רואה שיהא כח ב״ד יפה להתיר שלא מדעתו שהרי תלתה עצמה בו שלא תתקדש אלא מדעתו ובסימן נ״ד כתב וז״ל עיקר חומר ענין זה מפני שכתבת אלי בשאלתך הראשונה כלשון הזה שהיתומה ההיא אסרה איסר על נפשה עד״ר מכל קידושין שתקבל שלא ברצון האפוטרופוס בגמילות חסד שלו בכל תוקף וכבר ידעת מאי דאסקינן בפ׳ השולח
(גיטין לו.) דנדר שהודר עד״ר אין לו הפרה ולפיכך השיבותיך דכיון דלא דמי לההוא דמרובה שאיני מוצא מקום להתירה דאף ע״ג דאמרינן בפ׳ השולח דאפי׳ נדר שהודר עד״ר לדבר מצוה יש לו הפרה וקידושי אשה צד מצוה יש בהם מדאמרינן ברפ״ב דקידושין מצוה בה יותר מבשלוחה אפ״ה מצוה גמורה ליכא כיון דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה ועוד שכבר ידעת מה שאמר ר״ת ז״ל דלא לכל דבר מצוה אמרו שיש לו הפרה אלא דוקא כי ההוא מקרי דרדקי ויתומה זו שנדרה איסר זה בגמילות חסד שלו הרי תלתה עצמו לדעתו להנאתו ולתועלתו ולא להנאתה שזה הוא ענין מי שהוא ג״ח לחבירו וכיון שכן היכי שייך הכא היתר כי היכי דשייך בההוא מקרי דרדקי ואף על פי שקרוב הדבר בעיני שהיתומה לא דקדקה בכל זה ואפשר שתהא סבורה שיהא איסר זה לתועלתה בלבד אף על פי כן אין לנו לדון אלא כפי הלשון הכתוב בשטר וכבר כתב הרשב״א בתשובותיו בפי׳ בנדר כזה שהודר עד״ר שאין לו הפרה דלא דבר מצוה מיקרי משום דאתתא לא מיפקדא ולפיכך איני מוצא מקום להיתר זה עם היות שהדבר קשה בעיני וגם הייתי נושא ונותן אם איפשר שתתקדש בשטר כיון דלא מתהניא ביה וכדתניא כתב על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו ש״פ בתך מקודשת לי ה״ז מקודשת ותניא נמי הכי גבי גט כתבו על איסורי הנאה כשר וקי״ל דמקשינן יציאה להוייה וכיון שכן היא אפשר לדון גם בשטר קידושין שאם כתבו על איסורי הנאה שיהיה כשר וזהו הצד היותר קרוב למצוא בו פתח בענין זה אבל מה אעשה שהרשב״א ז״ל כתב בתשובה בענין אשה שנדרה נדר כזה שאם נתקדשה בשטר שאינה מקודשת וסמך דבריו על הירושלמי ואף על פי שאפשר לדון אחר דבריו מאחר שהוא ז״ל כתב שאפי׳ נתקדשה אינה מקודשת מאן גבר דרב גובריה לומר שתתקדש לכתחילה ולפיכך איני רואה היתר באיסור זה עכ״ל כתוב בתשובות להרמב״ן סימן רמ״ו מי שנשבע לחבירו לפרעו לזמן פלוני והכריח האדון למלוה להאריך לו זמן והמלוה מסר מודעא לא נפטר מידי שבועתו:
[בדק הבית: דכל שבאונס לאו כלום הוא דמ״ש מתלאו ויהיב (ב״ב מח.) ולא עוד אלא אפי׳ נתנו לו קצת מעות דבמכר דכוותא אמרינן אגב זוזי גמר ומקני אם מסר מודעה המודעה מבטלת המקח:]
ועיין לקמן בסמוך בתשובת הרשב״א כתב הריב״ש בח״א סימן תנ״ה כיון שעבר הזמן שהחרימו עליו אין היחידים חייבים לתת הודאתם עוד מכח החרם דהרי זה כמי שנשבע על הככר לאכלו היום ועבר ולא אכלו שאין חייב עוד לאכלו שהרי כבר עבר על שבועה ואף אם יאכלנה אח״כ אין לו תקנה ומה לי אם עבר במזיד ומה לי אם עבר בשוגג או באונס וכ״כ הרשב״א במי שנשבע לחבירו לפרעו לזמן ידוע ועבר הזמן כי קרה שהיה שבת ולא פרעו והשיב שאינו חייב עוד מכח השבועה ההיא ואף על פי שהרא״ש השיב בתשובה היפך זה שכתב דשבועה זו כוללת ב׳ דברים האחד לפרוע החוב והא׳ לפרוע תוך הזמן ההוא ואם עבר הזמן ההוא ולא פרעו עדיין נשאר מחוייב לפרעו מכח השבועה אין דבריו נראים בטעמם ואפי׳ לדבריו יש להקל בנדון זה דשאני פריעת חוב דאיכא למימר שנשבע לפרעו גם אחר עבור הזמן אבל לנתינת ההודאות שצריך שינתנו כולם ביום א׳ צריך שינתן להם זמן שני לסדר הודאותיהם וכיון שאין להם עתה יום קבוע לנתינתם נראה בודאי שאין כאן חיוב בנתינתם מכח החרם שהחרימו ובח״ב סימן שד״מ כתב אפי׳ לדעת הרא״ש אפשר לומר שזהו במי שחייב כבר ונשבע לפרוע אבל במי שאינו חייב מן הדין אין השבועה אלא כפי משמעות דהיינו עד הזמן ולא יותר ואף אם נאמר שגם בזה נכלל הכל בשבועתו לדעת הרא״ש עדיין אפשר לומר שאין כאן תביעת ממון ואין משביעין אותו לפי שאף אם יודה שנשבע אין מחייבין אותם לשלם כיון שאין כאן חיוב מכח קנין המכירה אלא שב״ד מנדין אותו עד שיקים שבועתו וזה לא נקרא תביעת ממון להשביעו עליה עכ״ל וז״ל הרשב״א בתשובה הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנישואין לזמן פלוני ולא עשה עובר בכל יום ויום על שבועתו אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשות אותו דבר שנשבע עליו אמנם אף ע״פ שעבר על השבועה יש לו לישאל עליה והוא בתשובה להרמב״ן סימן רנ״ט ובסוף ספר הכלבו ודברי הרא״ש בתשובה הם כלל ח׳ שאם נשבע לפורעו קודם זמן פלוני אף על פי שלא תבעו בתוך הזמן השבועה במקומה עומדת כי הזמן נעשה לזרז שימהר לפרוע ועיקר השבועה על הפרעון וכן מוכח לשון השטר שהפרעון סמוך לשבועה והזמן למהר הפרעון ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו אדם מ״מ עדיין מוזהר ועומד הוא משבועתו כשיתבעוהו וכתבה רבינו בח״מ סימן ע״ג וכתב עוד הרשב״א בתשובה אחרת שמי שנשבע עד יום פלוני ועבר אותו היום ולא פרע כבר עבר על שבועתו וכן הדין במנדה עצמו אם לא יפרע עד יום פלוני שאחר עבור אותו היום חל עליו נידויו אפי׳ פרע בלילה שאחריו ומי שמחוייב נידוי אם לא יפרע אין נפטר מידי נידויו אלא בפרעון ביומו או בהתרה ואפי׳ אם יאריך לו המלך ושרים אפי׳ אם פוטר המלוה בעצמו מ״מ אם עבר יומו חל נידויו ואם אין לו שום דבר לפרוע ואפי׳ כסות אנוס הוא ופטור ואפי׳ ירויח אח״כ אין נידוי ואם היה לו שום דבר לשום לב״ח שאז חל עליו הנידוי באותו היום יש להתיר נידויו בג׳ ואפי׳ שלא מדעת המלוה שאף על פי שכל שהוא חייב לפרוע מחמת הנידוי אין החכם יכול להתירו שלא מדעת המלוה בהא שאין הנידוי מעלה ומוריד בכפיית פריעת החוב אחר שעבר הזמן מתירין לו אפי׳ שלא מרצון המלוה אלא שצריך להודיעו מפני החשד וכבר כתבתי כן בסימן הזה בשם התוספות והר״ן.
ומה שכתב ואפי׳ אם פטרן המלוה עצמו היינו אם האריכו כמו שנתבאר דהארכת זמן לא מהני א״נ אפי׳ פטרו ממש אם אנסו המלך לפטרו ובתשובת הרמב״ן דבסמוך כתב המרדכי בפרק האומנין אותו שנדר ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול פן יכפור ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וסליחה וצריך לקבל דברי חברות עכ״ל ובתשובה להרמב״ן סימן ע״ד כתוב על אחד שנשבע ואמר כל זמן שיתחרט מזה דעו באמת שלא יאמין בשי״ת ואח״כ נתחרט ונשאל על נדרו כיון שהגביר עליו כעסו ונבל עצמו לומר כן צריך להוכיחו ולייסרו הרבה שאין רשות ח״ו לשום איש מכל ישראל לתלות זה בשום ענין וכעין כופר בשעתו הוא ותדע שה״ז אף על פי שלא התירו מ״מ מתחרט הוא וזה תלה אמונתו בחרטתו והרי נתחרט ומוציא על עצמו דבה הוא כסיל וקרוב הדבר להלקותו להחמיר עליו שלא ישוב לכסל זה עוד עכ״ל:
דין תקיעת כף אם יש לה התרה כתב רבינו בסימן רל״ט כתב הרמב״ם בפ״ד מהלכות נדרים שהתרת נדרים והתרת שבועות שוים לכל דבריהם וכתב ע״ש שנשאלין על נדרי הקדש בין נדרי קדשי ב״ה בין קדשי מזבח וכתב ע״ש נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה או שנדר ואין ידוע באי זה מהם נדר פתח אחד לכולן כתב הרשב״א בתשובה דנודר להתענות או לתת צדקה חכם מתיר ע״י פתח או חרטה והוא שלא באתה צדקה ליד גבאי וכ״כ בתשובה להרמב״ן סי׳ ער״ה דאפי׳ נדר בב״ה ברבים כיון שלא עד״ר אפי׳ נתן קצת ממה שנדר יכול לישאל ויעכב מה שלא בא ליד גבאי כתב הרשב״א בתשובה על אחד שנשבע למשודכתו שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ובתוך זמן השדוכים מת אחיו ונפלה יבמתו לפניו ורוצה ליבמה אם לא נשבע עד״ר טוב שיתיר שבועתו בפני המשודכת ומדעתה אם היא מתרצה ואם לאו יתיר בפניה או לאחר שיודיעה ואם א״א להתיר שבועתו מפני שנשבע עד״ר מסתברא שאין כאן איסור שבועה מן הדין שהרי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה ואין במשמע עליה אלא לאחר נישואין אבל קודם שישאנה לא נשבע זה וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו שמא היתה הכוונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה ולפיכך ייבם ויזהר שלא ישא המשודכת שהרי לא נשבע שישאנה אלא שלא ישא אחרת עליה עכ״ל (ומ״ש יזהר שלא ישא המשודכת צ״ע):
[בדק הבית: צריך להעביר הקולמוס על כל זה וכן להעביר הקולמוס על המשודכת ולכתוב במקומו אשה אחרת עליה:]
כתב הרשב״א בתשובה על מי ששידך בתו לשמעון וקבעו זמן לנישואין ותוך הזמן קלקל המשודך מעשיו ומפני כך אין אבי הבת רוצה לתת לו בתו שהדין עם אבי הבת כדאמרינן במרובה (ב.) לא נתכוונה זו אלא להגון לה:
[בדק הבית: ועיין בטור אה״ע סימן מ״ט בתשובת הרא״ש:]
כתוב בהגהות מרדכי דשבועות איש ואשה שקבלו עליהם חרם הקהלות לישא זה את זה והמיר האיש ושב אח״כ בתשובה השיב הר״מ דלא בעיא התרה לחכם לאחר ששב ואח״כ כתב ומיהו היכא שבאתה לב״ד כשהמיר והתירוה לינשא קודם ששב אף ע״פ שלא הספיקה לינשא עד ששב לא תצא מהיתרה הראשון וא״צ התרה אבל אם לא הותרה להנשא עד ששב צריכה שאלה לחכם ואין יכולין להתיר לה אלא בפניו או שלא בפניו ומדעתו עכ״ל ואני אומר שאם לדין יש תשובה דכיון שהמיר אף על פי ששב פגם משפחה הוא ואדעתא דהכי לא נשבעה
דין שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר א׳ מהם על השבועה אכתוב בס״ס רל״ו כתב הרא״ש בתשובה כלל ח׳ על ב׳ שנדרו ללכת יחד לא״י תוך ב׳ שנים ואחד מהם רוצה להתעכב לשלם נדר שנדר קודם לכן וחבירו אומר שאילו היה יודע שהיה לחבירו נדר קודם לכן להתעכב לא היה נודר עמו והשיב לו הרא״ש נדר גמור נדר לעלות לא״י תוך שנתיים ואם היה עליו נדר להתעכב כאן יותר משנתיים היאך נדר נדר אחרון לבטל את הראשון ונדר האחרון לא היה נדר וכיון שנדרו לא היה נדר גם שלך לא היה נדר כי לא נדרת אלא להיות בחברה אחת וכיון שנדרו אינו נדר ואינו מחוייב ללכת נתפרדה חבילה ואין כאן נדר ואם לא היה עליו נדר להתעכב בכאן יותר משנתים הרי נדר שניכם נדר ומחוייבים אתם ללכת ואם ח״ו לא היה אחד מכם רוצה לשלם נדרו העובר יעבור והשני פטור כי לא נדר אחד מכם כי אם ע״ד החברה הילכך ממ״נ אם ישאל חבירך או כדין או שלא כדין אין עליך נדר ע״כ אותה תשובה שכתבתי לעיל בשם תשובות להרמב״ן סימן רע״ג הוא בתשובות הרשב״א וחזר ונשאל עליה והשיב אפי׳ לא מסר מודעא וראינו שנאנס האונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו ולא עוד אלא אלא אפי׳ לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן ומוחלין לו ולא שצריך להתיר חכם מן הדין דא״צ להכיר באונסו אלא במכר אבל לא בגיטא ומתנה וכ״ש באיסורים שכל אחד נאמן על עצמו שאם לא כן לא נפתח לאדם אלא בפתחים שיש להם עדים ושאנו מכירים בהם שהוא כן כמו שהוא אומר אלא שבנדון שלפנינו טוב לעשות המודעא סניף ולחוש שמא נפתה לב הבחור על המשודכת אחר שאסרה על עצמו ואף ע״פ שהודר עד״ר כיון שאינו נדר לא יוסיף בו איסור אם נעשה עד״ר ובאמת אם בשעת נדרו נתפייס ונדר בלב שלם בלא אונס וידענו זה בבירור וכגון שהוא מודה אחר עבור האונס זה בלי ספק נדרו נדר ואם נשאל אין מתירין לו ואם עברו והתירו לא עשו כלום אבל אם הוא אינו מודה מה שכתבו העדים שהם ידעו והכירו שמרצון נדר דברים בטלים כתבו דאין אדם יודע מה בלבו של חבירו וכתב עוד נ״ל הדברים ברורים שכל שנדר ובא ואמר ע״ד כן נדרתי נאמן ואף על פי שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי׳ תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהפך מה שאומר ואפי׳ היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס וכל מסכת נדרים תעיד על זה וע״כ אמרו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כלומר אם פי׳ לאחר נדרו בפני החכם להקל מאמינים ומתירין אותו ושנינו נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו׳ וגדולה מזו שהרי שנינו בנזיר
(יא.) יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי וכו׳ ה״ז מותר אלמא אף ע״ג דהוחזק בנזיר נאמן לומר כן ומותר בלא שאלת חכם ואף על פי שסתם נזירות כאילו פירש מן היין ומן הטומאה ואין הפרש בדבר זה בין נודר סתם לנודר ע״ד רבים להוציא מכוונת הנשבע אלא כעין קניא דרבא לפי שכשאנו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתו הוא גומר בדעתו להיות נודר בלא שום הערמה וא״כ במה שאחרים משביעין אותו כשבועת ב״ד וכשבועת משה את ישראל וה״ה נמי שהשביעוהו שלא יאכל פת חטים ואמר שנתכוון הוא לפת שעורים וכן מי שהשביעוהו שלא יאכל שום פת ואמר שלא נתכוון אלא לפת חטים אם עד״ר השביעוהו אינו נאמן אבל בנודר מעצמו נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אפי׳ אמר עד״ר נאמן הוא ומ״מ הנדון שלפנינו שא״ל השבע על דעתנו אינו בכלל מה שאמרתי לפי שיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמו שכתבתי ואף ע״ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה מתוך אנסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה:
ומה שכתב שהוא נאמן לומר ע״ד כן נדרתי או אנוס הייתי כתב אם התרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ״ש כשאמר אף על פי כן ודאי אינו נאמן לפטור עצמו מן המלקות אבל בבא לב״ד ואמר כך וכך נדרתי ואנוס הייתי א״נ ששאלוהו קודם מעשה ואמר אנוס הייתי נאמן ובתשובה אחרת ח״ג סימן שכ״ו כתב על מי שנדה עצמו בשני עולמים אם לא יעשה כך וכך ועבר ולא עשה לשון חכמים מרפא וחכם עוקר את הנדר ואת הנידוי מעיקרו וכאילו לא היה הנדר והנידוי כלום וענין יהודה דאיתא בהחובל (צב.) מפני שהיה סבור דנידוי על תנאי אם נתקיים התנאי א״צ הפרה וע״כ לא שאל על נידויו הא שאל הכל היה מופר ע״פ שאלה לחכם כדאמרינן בפרק אלו הן הגולין
(מכות יא:) נידוי על תנאי צריך הפרה אף על פי שנתקיים התנאים מנ״ל מיהודה וכו׳ עכ״ל והמרדכי כתב בפ׳ האומנים פסק ה״ר פרץ נידוי של עה״ז יש היתירא ושל עוה״ב אין לו היתרא וי״מ דטעמא דר׳ פרץ משום דאכתי לא חל הנדר ומיהו זה אין נ״ל שהרי מיד שחל הנידוי חל מעתה ולעולמי עולמים ודעתי נוטה דלכך אמר הרב שאין לו היתר שהרי נכנס בנידוי הבריות בעה״ז ובנידוי של מקום בעה״ב ונידוי הבריות תלוי היתירו לבריות ונידוי של מקום תלוי היתירו במקום וכן ביהודה מצינו שהיו עצמותיו מגולגלים בארון עד דשרייה רחמנא ורבינו ירוחם כתב בני״ד שקבל מרבותיו שהמנדה עצמו בעה״ב אין לו הפרה מההיא דיהודה ולפיכך לא התירו לו לא יעקב ולא משה רבינו והיו עצמותיו מגולגלים בארון עד שהתפלל עליו משה רבינו
כתב בתשובה להרמב״ן סימן ער״ד שנשאל אם יכולין להתיר לב׳ או לג׳ אנשים כאחד כגון שיאמרו מותר לכם והשיב מתירין כמה נדרים לאיש אחד אפי׳ בהיתר א׳ ולכמה אנשים בהיתר אחד והביא ראיה לדבר ומיהו משמע דהיינו בב׳ או ג׳ נדרים על דברים מחולפים אבל מי שנדר או נשבע על דבר א׳ פעמיים ושלשה צריך היתר לכל א׳ וא׳ דהא כל שלא התיר הראשונה לא חלה השנייה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך היתר לכל אחד ואחד וכ״נ מתשובת הר״ן שכתבתי לעיל עוד שם סימן רע״ח ראובן שדך בנו לבת שמעון ונשבעו שניהם לקיים כל דבר לזמן ידוע והיו שניהם דרים במקום אחד ואח״כ הלך ראובן ובנו לדור בעיר אחרת ואומרים לאבי הבת שיוליך בתו למקומם אין לשמעון להוציא בתו ממקומו אפי׳ אם היה הבעל ממקום אחר וכ״ש הכא שהיו שניהם דרום במקום אחד וכתב עוד שכן ראובן פטור מפני שהוא אנוס וצ״ל דאונסו היה מפני שהיה תחת יד אביו ולא היה יכול להתפרנס אם יצא מתחת ידו. בסימן ר״ח נתבאר שמי שעבר על נדרו אין מתירין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר ואם נהג היתר ימים הרבה ינהג איסור ל׳ יום כתב הרשב״א שאלת מי שנשבע שיעמוד באשטאגי״ש בתוך שכונות ישראל וסמוך לפתח השכונה חוץ לשכונה דרים שלשה בעלי בתים כל אחד בביתו כיון שהם שלשה מי קרוי שכונה כדאמרינן בע״ז
(כא.) תשובה כל הנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ולפיכך כל האומר שאעמוד תוך השכונה רואין מה בני המדינה נוהגין לקרוא שכונה ושם נתחייב לעמוד וכבר ידעת שיש בעירנו כמה שכונות חוץ לשכונה הגדולה שאנו קורין קאלגודק״א ובא מעשה לידינו ואמרתי שאין הכוונה אלא לשכונה הגדולה שהיא שנוהגים הכל לקרות שכונת ישראל ולא האחרות אלא בשם לווי כגון שכונת מקום פלוני וכתב עוד שאלת אם הסכימו הקהל לעשות תקנות והסכמות עליהם ויש אחד מהקהל שמיחה תשובה שורת הדין בהסכמת בני המדינה כל שהרוב מסכימים ומתקנין ומקבלים עליהם אין משגיחים לדברי היחיד שרוב כל בני עיר ועיר אצל יחיד כב״ד אצל כל ישראל ואם גזרו הא גזירתם קיימת והעובר על חרם שלהם ענוש יענש כדכתיב
(מלאכי ג׳) במארה אתם נארים וכו׳ (ע׳ ב״ב ס:) אלא שמנהג המקומות שחוששים למחאת היחידים לכתחילה ולא מן הדין אלא שנהגו סילסול בעצמם אבל מ״מ לגדור ולתקן ויש בתקנתם תועלת או גדר פרצה והיחידים באים לעכב אם אין הציבור משגיחין בהם ומעמידין הדבר על קו הדין ה״ז דרך ישרה שיבור לו כל ציבור וצבור וכתב עוד שאלת אם רצו הקהל להחרים ובא יחיד ואמר אני מוציא עצמי מזה החרם ואח״כ באו הקהל והחרימו סתם ולא הוציאוהו תשובה דעתו הוא שהציבור יכולין להכריח היחיד להיות בהסכמתם בכל ענין שיהא תיקון הקהל ואפי׳ צווח ואומר לנדון שלפנינו כיון שלא הוציאוהו מן החרם הרי הוא בכלל:
[בדק הבית: ודברי הרשב״א בכל הדברים האלו כתובים באורך בדברי רבינו ירוחם בנ״ד:
כתוב בתשובת הרמב״ן סימן מ״ז מי שלוה מחבירו ונשבע לו לפרעו לזמן ידוע ואין המלוה בעיר באותו זמן מסתברא שצריך שיהיה מעותיו בידו באותו יום דילמא השתא אתי הוא או שלוחו ומסתברא נמי דכיון דייחדם לפרוע אסור להוציאם כדי שיהיו מעותיו מזומנות בידו לפורעו לכשיבא עכ״ל:]
וכתב עוד שאלה הרי שהמלך העביר כרוז שלא יחרימו הקהל שום חרם אלא בהסכמת ראובן ואם יחרימו יהא אותו חרם מבוטל ולזמן החרימו שלא בהסכמת אותו ראובן. תשובה נ״ל שאין אותו חרם מבוטל שאין כח ביד אדם לבטל נדרים ושבועות וחרמות של אחרים ולא להפירם זולתי איש לאשתו ואב לבתו וא״ת מפני שאין השבועות והחרמות חלין על דבר מצוה ומצוה לקיים כל דבר מלך שלטון דברים בגו:
וכתב הריב״ש בח״א סימן תכ״ב אין החרם ניתר ולא ההסכמה בטלה מפני צווי הגזבר אלא שיש לכם לקיים מאמרו ולעבור על החרם מתוך האונס וכל שיעבור האונס עדיין החרם בחיזוקו וחייבים כל הקהל להשתדל בכל מאמצי כחם לבטל הצווי ההוא ואם מבני הקהל סבבו הצווי ההוא הרי הם מועלים בחרם וכתב עוד בתשובת הרשב״א ח״א סימן תשמ״ט ומבואר יותר בח״ג סימן תי״ז שאלת הסכימו הקהל לברור אנשים למנותם נאמנים על המס והחרימו עליהם ובשעת החרם מסר אחד מהם מודעה שאינו נסכם באותה הסכמה ולא מקבל החרם כה תשובה אין כל אדם רשאי לפטור עצמו מתקנות הקהל והסכמותם לפי שהיחידים משועבדים הם לצבור וכמו שכל הקהלות משועבדים לב״ד הגדול או לנשיא כך כל יחיד ויחיד משועבד לב״ד שבעירו וע״כ המנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו והמנודה לעירו מנודה לעיר אחרת כשם שהמנודה לנשיא מנודה לכל ישראל ולפיכך זה שהוציא עצמו מן ההסכמה לא עשה כלום ומ״מ אם אמת היה הדבר שנשבע קודם לכן על כך ה״ז אסור מחמת שבועתו ואין לו תקנה עד שישאל על שבועתו ואם אינו מוצא פתח לשבועתו או חרטה כדינה אסור ואם מנהג הקהל כשממנין נאמנין שמקצתם נוהגים המינוי אף ע״פ שמת א׳ מהמנויים או שהלך למ״ה זה שלא נודע בבירור שנשבע כך אלא שהוא טוען כן אינו נאמן לבטל הברירה אלא ינהגו האחרים נאמנותם והוא יחוש לעצמו אבל אם יש עדים קודם לכן והוא אינו מוצא פתח לשבועתו אין הברירה ברירה שהציבור לא קבלו מנוי של ד׳ אלא של ה׳ ואין כאן אלא ד׳:
וכתב עוד ח״ג סימן שכ״ב ברורים שהסכימו לעמוד באושטגי״ש חוץ לעיר עד שתגמר הסכמתם צריכים לעמוד חוץ לעיבורה של עיר שהוא ע׳ אמה ושירים שכל עיבורה של עיר נדון כעיר למי שנדר מן העיר כמו שאמרו בפ׳ הנודר מן הירק
(נדרים נו:) וצריכים הם לעמוד חוץ לגבולת העיר שכל עיר יש לה גבולות ידועים:
וכתב עוד ח״ג סימן ש״ו שאלת מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה לר״ח אדר אם חייב הוא לפרוע ביום ראש החדש הראשון כיון דריש ירחא קרו ליה או דילמא אינו חייב לפרוע עד יום החדש השני דהא שני נמי ר״ח והוא העיקר תשובה מסתברא לי שהוא חייב לפרוע ביום החדש הראשון דכל בשבועה או נדר הולכים ביום אחר לשון ב״א ואינו דומה לנשבע לפרוע בר״ח ניסן שהוא חודש מלא שאי אתה מחייבו לפרוע בתחלת היום דשאני הכא שהימים מוחלקים וב׳ ימים ואנו תופסין את היום הראשון בר״ח בפני עצמו וכיון שכן יש לחוש להחמיר דהו״ל כספיקא דאוריי׳ ולחומרא כתב הרשב״א שם סי׳ שט״ז שאלת קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו ב״ה מהמעו׳ שיגבו מהרבי׳ שיחזירו להם העכו״ם ועכשיו כשגבו הרבית מהעכו״ם אין בהם כדי לפרוע חובותיהם הודיענו אם יוכלו לפרוע לבעלי חובותיהם כל אותם המעות או יוציאו מחציתם לב״ה ומחציתם לפרעון החובות כההיא
(ב״ב קמג:) דמחצה לאהרן ומחצה לבניו תשובה מסתברא שמחצה לזה ומחצה לזה כההיא דמחצה לאהרן ומחצה לבניו שאמרת:
כתב הריב״ש סימן תמ״ז על הסכמה שהסכימו בני החברה בחרם שלא יוכל שום אחד מהם להתפלל כי אם במדרש שלהן ועתה יש מתחרטים וכדי שלא יכשלו בחרם הוציאו עצמם מהחברה ונתן כ״א ג׳ דינרים לחברה מפני שבשטר החברה היה כתוב שכל מי שירצה לצאת מהחברה יתן ג׳ דינרים נראה שהם פטורים מהחרם ואינם צריכין התרה אחרת שהרי מכיון שיצאו מכלל בני החבורה בנתינת הג׳ דינרים כפי מה שכתוב בשטר החברה יצאו ג״כ מהחרם וה״ז כאחד מבני העיר שיצא מן העיר והעתיק דירתו משם שאינו חייב לנהוג כמנהג׳ וכתיקוניהם כדאמרינן בפ״ק דחולין
(יח:) והאריך בדבר:
[בדק הבית: כתב הרא״ש בתשובה כלל ג׳ שנשאל על קהל שלוו מעות והסכימו הקהל בחרם כשתובעים אלו האנשים מעותיהם שלא יתפללו במנין עד שיהיו פרועים אם יכולים לקרות בשבת בס״ת ולומר אחריו קדיש והשיב לשון בני אדם כל דבר שצריך מנין נקרא תפלה ואפי׳ סדר קדושה עכ״ל וכתב עוד הרא״ש בסוף כלל י׳ על קהל שהטילו חרם והתנו על דעת פלוני כלומר ע״מ שירצה ובא ונתרצה ונתקיימת ואח״כ נמלך היוכל לבטל החרם והשיב שמן הדין כיון שחלה הנדר אין שום תנאי מועיל לבטלו אלא שנהגו להתירה בלא פתח וחרטה ובלא ג׳ הדיוטות ע״ד לומר שאינם מכוונים לחרם או לשבועה אלא מנדין ומחרימין כל מי שיעבור על גזרתם אפי׳ הזכירו לשום שבועה אין דעתם אלא לנדור ולהחרים כל מי שיעבור על גזרתם הלכך יש להם כח להתיר החרם ולבטל הנדוי וגם מי שעבר על נדויין מתירין לו הנדוי וגם יש להם כח לתלות הנדוי וקיומו והתרתו וכל מה שירצו עכ״ל ועיין עוד כלל י״ג כלל ו׳ סימן י״א וכלל ז׳ סימן ד׳ וסימן ז׳ וכלל ה׳ סימן ד׳ ובסוף כלל נ״ה:
כתב הרשב״א מי שהלך למלכות אחרת להתעסק יתרו בו שלא יתעסק בגבולם או יפרע במס עמהם ואם אינו שומע רשאים להחרים שאם יתעסק שם יפרע עמהם והוא יפרע אחד מהם.
וכתב עוד ח״ג סימן תמ״ג על קהל שעשו תקנה שלא יהיו רשאים הברורים להוציא מב׳ דינרין ולמעלה כי אם בהסכמת ה׳ אנשים ידועים אח״כ הסכימו הברורים עם עצת מחצית הקהל לתקן בית הכנסת לזמן ידוע והחרימו על כך ומחצית הקהל ומקצת החמשה אנשים לא נמצאו שם ועכשיו רוצים הקהל להתיר חרם זה לפי שעול המס כבד עליהם י״א שא״צ התרה והשיב ענייני הקהל מסורים לגדולים ולמקצת הקהל שהם כאפטרופסים לשאר הקהל וכיון שהיו שם מגדולי המס וד׳ מחמשה האנשים מה שהחרימו והסכימו קיים.
וכתב עוד ב׳ אומרים הותר הנדר וב׳ אומרים לא הותר הו״ל ספיקא דרבנן והעמד חרם על חזקתו:
כתוב בתשובה להרמב״ן סוף סי׳ רע״ט קהל שמינו ברורין לבעל עבירות וכתוב בתיקוני ההסכמה שיוכלו ליסר ולענוש בממון לפי ראות עיניהם ויש להם עדים קרובים או עד מפי עד כיוצא בהם שנראה להם שהענין אמת יכולין לדון ולקנוס ועיין עוד סי׳ רע״ח במהרי״ק ק״י וקי״ב:
כתב הריב״ש סימן מ׳ שתקנת בני העיר קיימת אף על הקטנים לכשיגדילו שכן הדין דכל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפי׳ בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה אף הבנים חייבים לנהוג באותו נדר כדאשכחן (פסחים נ:) בעובדא דבני בישן דלא הוו אזלי מצור לצידון וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתם והרי הם כאילו קבלו עליהם כפי כל תקנות העיר בעוד בואם כל שאין דעתם לחזור. בן שנשבע לאביו שלא ישא אשה בלי רשותו ומסר מודעה על אותו שבועה בפני עדים כתב מהרי״ק בשורש קס״ז עיין עליו:
וכתב עוד הרשב״א סי׳ תרנ״ו שנשאל על אחד שהיה הולך מבלאנסיי״א למורשיי״א והפקיד תיבתו ביד ב׳ אנשים ואמר הרי הולך לדרכו ומתיירא פן יקראנו מות בדרך הזה היו אתם עדים שהוא מקדיש התיבה והספרים והמעות והבגדים שבתוכה והבן טוען שבתוך הכעס עשה כן אביו ושאח״כ חזר בו. והשיב אין טענת הבן טענה אע״פ שחזר בו המקדיש אינו כלום אלא א״כ נשאל בפתח וחרטה כשאמר נדוי ועוד שבענין זה אפי׳ נתחרט ונשאל על הקדש אינו כלום לפי שכבר מסר ההקדש ביד אחד והו״ל כתרומה ביד כהן שאינו נשאל עליה כדאיתא פרק הנודר מן הירק (נדרים נט.) ואם היו בתיבה שטרי חוב או כלי זהב וכסף ותכשיטין אינם בכלל הקדש שכל אלו אינם נכללים בכלל ספרים ובגדים ומ״מ חוכך אני בעקרי הדין לפי שזה אמר מתיירא אני שמא אמות בדרך הזה ובלשון הזה יש ב׳ פנים הא׳ שמתיירא שמא ימות במהלך הוה קודם שובו לבאלינס״א ואפי׳ מת במורסיא רוצה הוא בקיומו של נדר או שתהיה עקר כונתו ללכת שם וכיון שלא מת עד שהגיע למורסיא נתבטל תנאו ומ״מ נ״ל שאם היתה כוונתו ללכת למורסיא ואין דעתו לחזור כוונת הלשון אם ימות בדרך הזה שהוא הולך קודם הגיעו למורסיא אבל אם היה דעתו לחזור הקדשו הקדש עד שובו ממורס״א לאלינס״א או למקום דירתו ואם נסתפק אם היה דעתו אם לא מסתבר שהולכים בו להקל ונתן טעם לדבר. ואפי׳ לדברי מי שפוסק לחומרא בענין דהקדיש כל נכסיו מהו (ב״ב קמה:) בענין ש״מ שעמד שחוזר במתנתו מסתברא דהכא לקולא דהתם הוא שהקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו אבל כאן דמסופק אם חל ההקדש כלל מספק אין מוציאין ממון מיד בעליו והאריך בטעמים ראיות דבריו אלו.
וכתב בתשובה אחרת סימן תש״ד על מי שלא היה לו כי אם בת א׳ וצוה שאם תמות בתו שיחזרו הנכסים להקדיש עניים והשיב שלא זכה ההקדש משום דירושה אין לה הפסק והאריך בדבר לפי שנמצא מי שחלק עליו ועמדו דבריהם לפני רבני צרפת והודו לו להרשב״א כמ״ש בתשובה אחרת ונסתפק בבריא המקדיש אחר ל׳ יום אם יכול לחזור בו תוך ל׳:]
וכתב בח״א סימן תנ״ז מה שהזכירו על דעת המחמיר שבקהל נראה שאין הכונה לומר שיהיה ל׳ החרם נדון ע״פ המחמיר ושילכו הקהל אחר כונתו אלא דעתם להוציא מידי כל הערמה והקהל יכולין לפרש מה היתה כונתם בלשון זה ויעשו כפירושן ובסי׳ של״א כתב כיון שרוב הקהל אומרים שלא היתה כוונתם אלא על בתי היחידים לבד אין ספק שיכולין לבאר כוונתם והולכים אחר כונת הרוב שאין הנדר חל אלא על מה שהיתה כונת הרוב אף אם המיעוט היתה כוונתם לכל לפי שלא נתקיימה ההסכמה והחרם שהחרימו עליה על כונתם אלא על כונת הרוב ונמצאו כולם מותרים ואף המיעוט מותרים מיהו צריך שיבארו אותו הרוב שלא הית׳ כוונתם לאסור הכל וגם לא לומר הלשון הכולל ההוא כאשר נכתב אבל כוונתם היתה לבתי היחידים לבד אלא שנתבלבל לשונם אבל אם היתה כוונתם לומר לשון שכולל הכל אף אם כוונתם שלא לאסור אלא הקצת הולכין אחר הלשון ולא אחר הכונה דדברים שבלב אינם דברים עכ״ל:
וכתב בח״ב סימן ט׳ אם היה בלשון ההסכמה ספק ראוי להחמיר מפני חומר הנידוי והחרם שקבלו על ההסכמה ההיא שהולכין בו לחומרא כמו בשאר נדרים דתנן סתם נדרים להחמיר וכ״כ גם בסימן רס״א וכתב שם שהנודרים יכולין לבאר כוונתם מה היתה מתחלה אם להחמיר אם להקל.
וכתב עוד שם שראוי לומר שכונת הקהל בהסכמתם לא הית׳ להעניש השוגגים:
כתב הריב״ש בח״ג סימן רפ״ב מה שראוי לחוש בהיתר זה שהתירו הקהל הוא מה שהתירו במצות הגזבר שאם לא התירו ברצון גמור אלא במצות הגזבר הנה היתר זה נעשה באונס ואינו מועיל כלום וצריך הקהל שיתירוהו שנית ברצון פשוט אם ראו שיש צורך לקהל להתירו או שיש בהיתר תועלת או שימת שלום והסרת מחלוקת ומריבה מביניהם ואף אם נהג הגזבר לשפוט ולדון בענין הסכמותיהם עכ״ז צריך שיהיה ההיתר שלא מתוך אונס צוויו שהרי אין לומר שיהיה דעת הקהל כשהחרימו ברצון גמור שיהיה ניתר כשיתירוהו מתוך האונס אבל אם הגזבר לא צוה להתיר החרם אלא שצוה להקהל בלא יפרעו החוב אז הקהל אנוסים בפרעון החוב ולא בהתרת החרם ויכולין הקהל להתיר החרם מרצונם מאחר שאין יכולין לקיים ההסכמה עכ״ל ועוד יתבאר דיני שלטון האונס לעשות הפך מה שהסכימו הקהל בסימן רל״ב: