(א) אחר לשון בני אדם וכו׳ משנה ר״פ הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה ובגמ׳ תנא רבי יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ״ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובאתרא דתנא דילן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרי ליה מבושל ובאתרא דרבי יאשיה אפי׳ צלי קרו ליה מבושל. ותו מותבינן אהא דתנן ומותר בעבה והא מתבשיל נדר אמר אביי האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרו ליה פי׳ ועבה דלא מתאכלא ביה ריפתא לא מקרי תבשיל. והתניא (בניתותא) הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בפטריות (דלועים) רכות שהחולים אוכלין פתם פי׳ מדקא יהיב טעמא לאיסורא מפני שהחולין אוכלין בהם פתם ש״מ כל מידי דמתאכיל ביה רפתא תבשיל מקרי והא דאוסר בברייתא צלי ושלוק ומתני׳ מתירן וקשיין אהדדי צריך לפרש דמתני׳ בנודר מן המבושל והלכך צלי ושלוק אינו בכלל מבושל באתרא דתנא דילן אבל ברייתא בנודר מן התבשיל והלכך אסור בצלי ובשלוק בכל מקום דכל דמתאכיל ביה ריפתא בכלל תבשיל הוא והכי משמע מפשטא דמתני׳ דמחלק בין נודר מן המבושל לאמר קונם תבשיל שאני טועם ולהכי פלגינהו לתרתי בבי והכי משמע מפי׳ הר״ן במתני׳ ע״ש וה״א להדיא בירושלמי ומביאו ב״י אבל בדברי רבינו קשה דמפורש בדבריו שאינו מחלק בין נודר מן המבושל לנודר מן התבשיל וא״כ קשיא ברייתא אמתניתין וצ״ל דרבינו מפרש ברייתא באתרא דקרו לצלי ולשלוק תבשיל וה״ה אם נדר מן המבושל דאסור בכל דמתאכיל ביה ריפתא והיינו נמי סיפא דמתניתין דאיירי באתרא דקרי ליה לצלי ולשלוק מבושל ולהכי פלגינהו לתרתי בבי א״כ סיפא דמתני׳ אתא לאשמועינן דאע״פ שאמר קונם תבשיל שאני טועם לא אמרינן דאוסר עליו הכל והכי משמע לשון רבינו שכתב בין שאמר קונם תבשיל עלי דהיינו רישא דתנן הנודר מן המבושל דר״ל שאמר קונם תבשיל עלי בין שאומר קונם תבשיל שאני טועם דהיינו סיפא אם הוא במקום וכו׳ ואכתי איכא להקשות אמאי לא כתב רבינו דמותר בעבה ואפשר דמדכתב דאסור בכל מידי דמלפתין בו את הפת ממילא נשמע דמעשה קדרה עבה דאכלין לה באפיה נפשיה אינו בכלל תבשיל ומבושל ומותר. וא״ת מפני מה לא כתב רבינו דמותר בביצת טורמוטא ובדלעת הרמוצה י״ל דהך דביצה טורמוטא מפרש בגמ׳ דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי וכו׳ ולא נהגו בה עכשיו ודלעת הרמוצה שם מקום הוא ולא ידיע לנו לכך לא כתבו רבינו:

(ב) ובירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן וכו׳ ולא איפשיטא ולחומרא והרמב״ם כתב שהולכין אחר לשון בני אדם וכו׳ פי׳ הרמב״ם חולק הוא אמ״ש ולא איפשיטא ולחומרא דמשמע דאין הולכין בזו אחר לשון בני אדם דאם כן מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא דהולכין אחר לשון בני אדם בע״כ מדקא מיבעיא ליה אלמא דלא הוי ברירא להו לחכמים בהא לשון בני אדם והילכך אזלינן לחומרא בכל הזמנים דלית לן למימר השתא ברירא לן ואיפשיטא לן מאי דלא איפשיטא להו לקמאי אבל הרמב״ם דאית לן למימר השתא איפשיטא לן דכל מה שהוא תלוי בלשון בני אדם הכל הוא לפי הזמן ולפי המקום ולכן כתב בפ׳ ט׳ וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן הולכין אחר הלשון של בני העיר ובית יוסף לא פי׳ כך ע״ש:

(ג) ומ״ש והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אסר אותה בהדיא כתב בית יוסף דלא התיר הרמב״ם אלא ביצת טורמוטא וכן פי׳ מה״ר לוי חביב בתשובה סימן ט׳ ומיהו פי׳ זה נראה דוחק כמ״ש ב״י גופא דבגמרא מפרש ביצת טרמיטא דמעייל לה אלפי זימנא במיא חמימי וכולי והרמב״ם לא כתב כך ולפע״ד קרוב ליישב ולומר דהרמב״ם לא התיר ביצה מגולגלת אלא בנודר מן המבושל דאינה בכלל מבושל ואפי׳ באתרא דקורין לצלי ולשלוק מבושל אפ״ה ביצה מגולגלת אינו קרוי מבושל אלא דבכלל תבשיל היא והירושלמי דאוסר ביצה מגולגלת בנודר מן התבשיל היא והכי איתא התם אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו זה הלשון שנוי בברייתא בנודר מן התבשיל דמייתי תלמודא מינה סייעתא לאוקימתא דאביי וכן משמע בפי׳ הר״ן ובפסקי הרא״ש דהירושלמי איירי בנודר מן התבשיל ולא היה צריך להרמב״ם לכתוב בפי׳ דבנודר מן התבשיל אסור בביצה מגולגלת דמכלל מה שכתב בנודר מן המבושל דמותר בביצה מגולגלת אנחנו שומעים דבנודר מן המבושל אסור במגולגלת. ועוד נראה דהרמב״ם ז״ל מפרש משנתינו דה״ק הנודר מן המבושל מותר אף בביצה טורמוטא אף ע״ג דמעיילי לה אלפי זימנא במיא חמימי וכו׳ וא״כ נתבשלה יותר בדרך בישול אפ״ה אינו בכלל מבושל בסתם ואצ״ל ביצה מגולגלת בלבד ולא נתבשלה עד שקפתה דפשיטא דאינה בכלל מבושל והשתא כשכתב הרב דביצה מגולגלת מותרת הוא מה ששנינו דמותר בביצת טורמוטא דמינה שמעינן דמותר נמי בביצה מגולגלת במכל שכן והא דלא כתב הרב בפי׳ דמותר אף בביצת טורמוטא הוא לפי שלא נהגו בה עכשיו ולפ״ז לא כתב הרב בחיבורו אלא מה ששנינו במשנה בנודר מן המבושל וזהו שהרמב״ם ז״ל לא הזכיר באותו פ׳ כלל שם תבשיל אלא שם מבושל והוא שכל הדינים המפורשים לשם אינן אלא בנודר מן המבושל דפי׳ לשון מבושל הוא הבשר שכבר הוא מבושל כל צרכו ואח״כ מתבלין אותו בתבלין וז״ש לשם ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין וכו׳ עכ״ל וכך פי׳ מהר״ל חביב דמ״ש הרמב״ם ובתבלין הוא לומר שכשמתבלין הבשר בתבלין אז הוא אות שכבר הבשר ההוא מבושל כדרכו עכ״ל ולכן כתב הרמב״ם וז״ל הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד עכ״ל כלומר כיון דאינה מבושלת כל צרכה אינה בכלל מבושל אלמא מכללא דביצה מגולגלת בלבד הו״ל בכלל תבשיל דאף מה שאינו מבושל כל צרכו הו״ל בכלל תבשיל ואסור בה זאת היא דעת הרמב״ם אבל רבינו דלא ס״ל דאיכא לחלק בין נודר מן המבושל לנודר מן התבשיל כדפרישית השיג על דברי הרמב״ם ואמר עליו ולא נהירא וכו׳. ולענין הלכה נראין דברי הרמב״ם עיקר וע״פ הפי׳ דאמרן דביצה מגולגלת בלבד אינה בכלל מבושל ולפ״ז נמשך דשלוק פי׳ בשיל ולא בשיל והתם הוא דמותר באתרא דאין קורין לשלוק מבושל אבל נתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא ואסור וכמ״ש התוס׳ והר״ן וכן הוא העיקר ודלא כפי׳ הרא״ש דבנתבשל יותר מסתם בישול נמי שרי דליתא:

(ד) הנודר ממעשה קדרה וכו׳ משנה שם הנודר במעשה קדרה אין אסור אלא במעשה רתיחתא ופי׳ רש״י היינו דבר שנגמר בישולו בקדרה ואינו אלא מה׳ המינין לאפוקי דבר שאין גמר בישולו בקדרה עד שמבשלין אותו באלפס עכ״ל נראה דס״ל דמעשה רתיחתא משמעו שא״צ בישול הרבה אלא ברתיחה פעם ושתים נגמר בישולו ואינו אלא מה׳ המינין כדאיתא בירושלמי כגון חילקא וטרגיז וכו׳ דהם חטים נחלקים לב׳ ולג׳ ולד׳ וכך הוא דעת הרמב״ם שכתב אינו אסור אלא מדברים שמרתיחין אותן בקדרה כגון ריפות ולבבות וכיוצא בהן עכ״ל דר״ל קמח או עיסה שאינן צריכין רתיחה ובישול הרבה אלא ברתיחה בעלמא הוא נגמר וכך הוא דעת רבינו שכתב שנגמר ונרתח בקדרה כגון ריפות ולבבות וכיוצא בהן שכתב כפירש״י והרמב״ם ודלא כהר״ן שכתב בהיפך שנקראת רתיחתא ע״ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה. וכן פי׳ מהר״ל חביב לדברי הרמב״ם דלא כהר״ן וכל זה שלא כפי׳ ב״י ע״ש:

(ה) ומ״ש ואם אמר קונם היורד לתוך הקדרה וכו׳ שם אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה ואית נוסחי אסור בכל הנעשה בקדרה ופי׳ רבינו דלשון זה משמעו בין מה שנגמר בקדרה ברתיחה בעלמא ובין מה שאינו נגמר בתוכה אלא מבשלו אח״כ באלפס ונגמר באלפס אסור בכל וקשה דא״כ לאיזה צורך כתב רבינו אח״כ נדר מהיורד לתוך הקדרה אסור ביורד לתוך האלפס וכו׳ כדתני בברייתא דהיינו מ״ש תחילה ואם אמר קונם היורד לתוך הקדרה וכו׳ דהיינו דאסור ממה שנגמר בתוך האלפס כדתנן במשנה ותרתי ל״ל ונראה דבתחילה אתא לאשמעינן דמתני׳ דתני בה קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור דלאו דוקא בדאמר שאני טועם דאפי׳ לא אמר שאני טועם נמי אסור ולכן לא כתב רבינו בהא בבא שאני טועם כדתנא במתניתין לאורויי דלאו דוקא בדאמר שאני טועם. ועוד כי היכי דלא תימא מדתנן אסור בכל הנעשה בקדרה משמעו דנגמר בקדרה אבל אינו נגמר בתוכה לא להכי אשמעינן דאסור בכל ואפי׳ אינו נגמר בתוכה וכדי שלא נבין דאע״פ כן אינו אסור אלא במה שנעשה בקדרה דהיינו בנתבשל יפה יותר מחצי בישולו דמש״ה שנינו אסור בכל הנעשה בקדרה שצריך שיתבשל רובו אע״פ שלא נגמר בישולו אבל בישול מקצתו לא להכי כתב הך בבא שנייה ללמד דאפי׳ נדר מהיורד לתוך הקדרה אסור ביורד לתוך האלפס דמשמעו אפי׳ בנתבשל מקצתו בלבד בקדרה נמי אסור ואף לגי׳ הספרים דבסיפא שנינו אסור בכל המתבשלים בקדרה וכדכתב הרמב״ם בפ״ט וה״מ מדברי רבינו ג״כ איכא למימר דרבינו נקט תרתי בבי כדאמרן בקמייתא אתא לאורויי דאפי׳ לא אמר שאני טועם אסור ובבתרייתא אתא לאורויי דאפי׳ לא נתבשל היטב אלא ירד לתוך הקדרה ולא נתבשל אלא קצתו ג״כ אסור:

(ו) נדר מהיורד לתוך האילפס וכו׳ כתב הר״ן דקמ״ל דלא תימא דאפי׳ ברתיחה קלה כדי שירד לאילפס יורד לאילפס מקרי מפני שמוכן לכך אע״פ שעדיין לא ירד קמ״ל דלא עכ״ל:

(ז) נדר מהנגמר בקדרה וכו׳ קמ״ל דלא תימא נגמר לאו דוקא אלא כל שנתבשל בקדרה נגמר קרי ליה קמ״ל דלא:

(ח) נדר מהנגמר באלפס וכו׳ קמ״ל דלא תימא דכל שהוא מוכן להיות נגמר באלפס קרו ליה נגמר באלפס אף על פי שלא ירד לאלפס קמ״ל דלא:

(ט) אמר קונם כבוש עלי וכו׳ משנה שם (דף נ״א) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאיני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא בשלוק של ירק דר״י שלוח שאני טועם אסור בכל השלוקין מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דר״י צלוי שאני טועם אסור בכל הצלויין מן המלוח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחין כך הוא הגירסא בפסקי הרא״ש וכך הוא גירסת התוס׳ ומפרש רבינו דהחילוק הוא בין אמר קונם כבוש עלי ולא אמר שאני טועם ובין אמר כבוש שאני טועם וכן בכולם אבל הרמב״ם בפי׳ המשנה כתב דהחילוק הוא בין אמר הכבוש בה״א ובין אמר כבוש בלא ה״א וכן בכולם והר״ן כתב שני הפירושים ודע שבסדר המשנה גרסינן מן השלוק אינו אסור אלא בשלוק של בשר וכך היא גירסת ספרינו ופירש״י דסתם שלוק שלהן אינו אלא בשר ודעתיה לא הוי אלא אבשר דדרכו להתבשל ולהשלק עכ״ל אבל רבינו נמשך אחר גירסת התוס׳ והרא״ש ואיכא לתמוה בדברי הרמב״ם שלא כתב בפ״ט אלא דין כבוש מלוח והשמיט דין צלי ושלוק ונ״ל דהרב מפרש דרבי יהודה הוא דמחלק בין הצלי והשלוק בה״א ובין צלי ושלוק בלא ה״א אבל רבנן פליגי עליה דאף באמר הצלי השלוק בה״א אסור בכל הצלוים והשלוקים דכל שנצלה ושנשלק קוראים אותם בה״א והלכה כרבנן וכ״כ הרב בפי׳ המשנה ואין הלכה כרבי יהודה ונראה דהכריח הרמב״ם ז״ל לפרש כך מדתנן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק משמע אבל במבושל אסור בכל דבר מבושל ואף ע״ג דנדר ואמר המבושל בה״א אפ״ה כל מה שהוא מבושל בכלל המבושל הוא א״כ ה״ה צלוי ושלוק וטעמא דמילתא דדוקא כבוש ומליח דדרך הוא לכבוש ולמלוח הרבה ביחד למוכרו אחת אחת וסתם כבוש הוא ירק וסתם מליח הוא דג א״כ הכבוש המליח בה״א מורה על סתם כבוש וסתם מליח אבל צלי ושלוק אין דרך לצלות ולשלוק הרבה ביחד ולמוכרו אחת אחת אלא כ״א צולה ושולק מה שצריך לו לפי שעה א״כ לכל דבר צלוי קורין אותו הצלי בה״א וכן השלוק בה״א וזהו שלא הזכיר הרמב״ם דין צלוי ושלוק והניחו על מ״ש דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהשתא ידעינן דבנודר מן הצלוי ומן השלוק אסור בכל דבר הצלוי והשלוק:

(י) ומ״ש והרמב״ם כתב בכולם שהולכין אחר הלשון וכו׳ אף ע״ג דהרב לא כתב כך אלא לגבי כבוש ומליח היה מפרש רבינו דמדין מליח וכבוש נלמד ג״כ לדין צלי ושלוק דמאי שנא אבל למאי דפרישית משמע ודאי דהרב מפרש דלרבנן דפליגי ארבי יהודה בצלי ושלוק ס״ל דהכל בכלל צלי ושלוק וכל הזמנים שוים בזה ואינו תלוי במנהג אלא כבוש ומליח דבהני לא פליגי ר״י ורבנן וכ״ע מודו דאיכא לפלוגי בין כבוש לכבוש ובין מליח למליח אבל בצלי ושלוק ליכא לפלוגי כלל לרבנן דהלכה כותייהו אלא דקשה מאד דמשנתנו מחלק בין אמר הכבוש המליח בה״א לכבוש ומליח בלא ה״א וכמו שפי׳ הרב בפי׳ המשנה ובחיבורו לא חילק בין אמר בה״א לאמר בלא ה״א אלא מחלק בין קוראין כבוש לכל הכבושים ומליח לכל המלוחים אם לאו ונלפע״ד דס״ל להרמב״ם דכי היכי דרישא דהנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אוקימנא בגמ׳ באתרא דתנא דילן לצלי קרי ליה צלי ולמבושל קרי מבושל ה״נ סיפא דמפליג בין אמר הכבוש המליח בה״א לאמר בלא ה״א באתרא דתנא דילן היה כך המנהג אבל במקום שקורין לכל מליח בשם מליח בסתם הרי הוא אסור בכל המלוחים ואין חילוק בין אמר בה״א לאמר בלא ה״א וכן הדין בכבוש דאין חילוק אלא בין אם קוראין כבוש לכל הכבושים ומליח לכל המלוחים אם לאו דבהא לא פליגי רבנן אלא דוקא בצלי ושלוק פליגי וס״ל דכל הזמנים שוין בזה דקוראין לכל הצלויין ולכל השלוקין בשם צלי ושלוק סתם בין בה״א בין בלא ה״א וכדפרישית כנלפע״ד נכון ודלא כפי׳ ב״י ע״ש. וע״ל מ״ש רבינו כבוש שאני טועם אסור בכל מיני כבושים וכו׳: כתב הרב מהרש״ל וז״ל אי מהני נמי שאני אוכל כמו שאני טועם כדלעיל בסימן רי״ו גבי בשר ויין וכו׳ או נימא דוקא לענין היוצא מהן מהני שאני אוכל כמו שאני טועם אבל לענין לאסור מין אחר אפשר דלא מהני שאני אוכל אלא שאני טועם כלשון המשנה ונראה שאין לחלק ביניהם דבמתני׳ לא הזכיר בשום מקום שאני אוכל והכל אחד הוא עכ״ל:

(יא) אמר קונם ירק עלי וכו׳ משנה ר״פ הנודר מן הירק מותר בדלועין ור״ע אוסר א״ל לר״ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין (מכלל דלאו מיניה הוא דאי מין ירק הוא למה לא לקחו) א״ל כן הדבר או שמא הוא א״ל לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועין בכלל ירק והקטנית אינו בכלל ירק (פי׳ על הדלועין צריך לימלך אלמא מין ירק הוא) ובגמ׳ פריך לר״ע והא מן ירק נדר פי׳ הרא״ש וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל חי אמר עולא באומר ירקי קדרה עלי ופריך ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר פי׳ הרא״ש ע״י כבישת קדרה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מירק המתבשל בקדרה ומשני באומר ירק המתבשל בקדרה וכך הם דברי רבינו וקשיא לי כיון דבגמ׳ קאמר ודילמא ירק הנכבש בקדרה קאמר וא״כ אין דלועים בכלל הנדר אלמא דלא קשיא ליה אלא מפני מה אוסר ר״ע בודאי דילמא אין דלועין בכלל ואיכא ספק איסור לפ״ז לא הו״ל לרבינו לפסוק דבאומר ירקי קדרה עלי אסור אף בנכבשין בה דמשמע דבדלועין שרי וכדמסיק דאם אמר בפי׳ ירק המתבשל בה אסור אף בדלועין מכלל דבאמר ירקי קדרה עלי אינו אסור בדלועין הלא לפי משמעות לישנא דתלמודא מדקאמר ודילמא איכא ספק איסורא בדלועין ואסור מספק ונראה דרבינו דקדק בלשון הרא״ש דכתב ודילמא ירק הנאכל בקדרה ע״י כבישת קדרה קאמר ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מירק המתבשל בקדרה מדהאריך לפרש ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק וכו׳ אלמא דס״ל דהכי פריך כיון דאיכא לפרושי בכבושים בקדרה יותר מסתבר לומר דלא נדר מהדלועים כיון שאמר ירק בסתם והכריח הרא״ש לפרש כך דאל״כ מאי פריך ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר אלא אפי׳ את״ל דאיכא למימר דירק הנאכל בקדרה קאמר אפ״ה אוסר ר״ע בדלועין משום דסתם נדרים להחמיר ואה״נ דר״ע לא קאמר אלא דאסור בדלועין בספק אלא בע״כ דהאי ודילמא לאו דוקא אלא ה״פ כיון דאיכא לפרושי דבכבושים קאמר יותר מסתבר לפרש בכבושים מבירק המתבשל בקדרה דהכי משמע לשון ירק סתם דנאכל בלא בישול וא״כ מותר בדלועין ומשני באומר בפירוש ירק המתבשל בקדרה השתא למאי דמסיק שמעינן דבדלא אמר אלא ירק הנאכל בקדרה דבכבושין קאמר ומותר בדלועין וקצת קשה לפ״ז ממה דכתב הרא״ש בפסקיו וז״ל והא מן ירק נדר אמר עולא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי ע״כ והשמיט אוקימתא קמא באומר ירקי קדרה עלי ומאי דפריך עלה ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר דהילכתא היא כדפריך עלה וכמ״ש רבינו דלא היה לו להשמיטו לדעת רבינו כיון דהילכתא היא אבל למאי דמשמע לכאורה מלשון ודילמא דאינו אלא ספק אם כן אסור בדלועין מספק וכדפרישית הוה ניחא דהשמיטו לאורויי דאינו אסור בדלועין בודאי אלא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי אבל לרבינו קשה וי״ל דאף ע״ג דהילכתא היא כדפריך עלה מ״מ לאוקימתא דמתניתין דר״ע אוסר בדלועים לא היה צריך להביא בפסקיו אלא מסקנא דתלמודא דאוקמוה באומר בפי׳ ירק המתבשל בקדרה עלי וזאת היא דרכן של הרי״ף והרא״ש בפסקיהם שאין כותבין אלא המסקנא ואע״ג דכמה הלכות פסוקות נלמדים משקלא וטריא דתלמודא מקמי המסקנא: כתב מהרש״ל דמ״ש רבי׳ ואם אמר ירקי קדרה עלי אסור אף בנכבשין בה פי׳ וכ״ש דאסור בירקות המבושלין בין שהן נאכלין כמות שהן חיין בין אינן נאכלין חיין אבל ירק חי ודאי מותר לאכול נ״ל עכ״ל ופשוט הוא:

(יב) הנודר מהבשר וכו׳ ברייתא פ׳ הנודר מן הירק דפליגי בה ת״ק ורשב״ג ופסק הלכה כת״ק ותימה דאמאי לא כתב רבינו ג״כ כבד דפליגי בה ת״ק אוסר בכבד ורשב״ג מתיר ונראה דלא היה כתוב בגירסתו הכבד בברייתא והכי משמע מדברי הרא״ש בפסקיו בפ׳ הנודר מן הירק דהביא הברייתא ולא כתוב בה כבד וז״ל הרמב״ם ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרביים ומותר בחגבים ע״כ נראה שלא היה צריך לפרש כל הני דקחשיב בברייתא ראש ורגלים כו׳ דמסתמא הכל בשר קרינן ליה בלשון בני אדם אלא דקרביים איצטריך ליה דאף ע״ג דאוכליהן לאו בר איניש הוא ובלשון בני אדם לאו שמיה בשר אפ״ה לדינא דתלמודא הוי בכלל בשר לנדרים ובשר עופות נמי איצטריך ליה דאע״ג דלא נקרא בשם בשר בסתם אלא יש לו שם לווי בשר עוף אפ״ה דינו כבשר בהמה לנדרים בכ״מ ויתבאר עוד בס״ד:

(יג) ומ״ש רבי׳ בראש וברגלים וכו׳ עד ובבשר עופות ואפי׳ בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח נראה מדברי רבינו שתופס סברת הרמב״ם דבשר עופות דינו כבשר בהמה לנדרים בכל מקום ולכן כתב בסתם ובבשר עופות אבל בדגים כתב ואפי׳ בבשר דגים משום דמימליך עלייהו שליח כלומר דוקא במקום דמימלך עלייהו שליח אסור אף בדגים אבל במקום דלא מימלך אינו אסור בדגים:

(יד) ומ״ש ואם נדר בזמן שהדגים רעים וכו׳ הכי אוקמא אביי בפ׳ הנודר מן הירק (נדרים נ״ד) ותימה דהא רבא אוקמה נמי דנדר בזמן דכייבין ליה עיניה ובתחלת החולי דהדגים רעים לו ואמאי לא כתבו רבי׳ כאן והרי״ף והרא״ש בריש פ׳ כל הבשר כתבו הני תרתי אוקימתא דאביי ורבא לפסק הלכה ונראה דרבינו דקדק בלישנא דתלמודא דאביי קאמר כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים ורבא קאמר כגון דכייבין ליה עיניה דדגים קשין לעינים אלמא דיותר קשה הן דגים לכאב העינים מביומא דהקזה דהא לא אשכחן דקאמר דקשין הן להקזת דמים כדאמר לגבי כאב העינים השתא ניחא דלא קשיא דפשיטא דכיון דכתב רבי׳ דבנודר ביומא דהקזה אין דגים בכלל הנדר שמעינן מדבריו במכ״ש בנודר בשעת כאב העינים דאין דגים בכלל הנודר ולא הוצרך לפרש: כתב הר״ן ע״ש הרשב״א דוקא בנודר ליום הקזה בלבד אין הדגים בכלל אבל בנודר מן הבשר ח׳ ימים או יותר דגים בכלל דאיצטריך למיסרינהו משום אינך יומי שאחר יום הקזה ומביאו ב״י:

(טו) ומ״ש והרמב״ם כתב שבשר דגים אינו בכלל בשר סתם וכו׳ פי׳ לפי משמעות התלמוד משמע דכל המקומות וכל הזמנים שוים דכיון דמימלך עלייהו שליח הו״ל בכלל בשר סתם אבל הרמב״ם כתב דאינו בכלל בשר סתם אלא במקום שהשליח נמלך עליו ובהא מודינא ליה דבודאי כן הוא וכו׳ ותנא דקאמר דהוי בכלל בשר סתם במקומו היה השליח נמלך עליו ואיכא לתמוה דמשמע דרבינו מודה להרמב״ם דדוקא בדגים אינו אסור אלא במקום שדרך השליח לימלך עליו אבל בעופות אסור בכל מקום וכדפרישית בסמוך ובסוגיא משמע דעופות ודגים שוים בדין דבתרוייהו מימלך השליח ומהרי״ק בשורש צ״ט וקע״ז האריך ע״ז אבל העיקר הוא דדרכו של הרמב״ם לפסוק כסתם משנה ובר״פ כ״ה שנינו בסתם הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים משמע אבל כל שאר בשר אפי׳ בשר עוף אסור בו ואע״ג דבדגים היכא דמימלך עלייהו שליח נמי אסור בהן מ״מ בשר עוף אסור בו בכ״מ משא״כ בשר דגים דאיכא דוכתא דמותר בהן ותו דמלישנא דתלמודא גבי המלכה משמע להדיא דהמלכה דדגים לא דמיא להמלכה דעופות וכ״כ ב״י וכן נמצא ג״כ בתשובת מהרי״ק ובתשובת מהרי״ל חביב עיין עליהם:

(טז) הנודר מהקיפה וכו׳ ברייתא פ׳ הנודר מן המבושל (נדרים נ״ב):

(יז) ומ״ש פי׳ פירורין דקים וכו׳ כ״כ הרא״ש והר״ן אבל רש״י והרמב״ם בפ״ט פי׳ דקיפה הוא תבלין שנתבשלו בתוכו ונ״ל דתבלין ר״ל שומים ובצלים וכיוצא בהם דשייך בהו לישנא דקיפה וכתב מהרש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן אחר לשון בני אדם ומשום הכי שרינן בסתם בדגים עכ״ל מבואר מדבריו דס״ל דהאידנא הנודר מן הבשר בסתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עילויה:

(יח) מתכשר מותר בשניהם משנה שם הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה.

(יט) ומ״ש אם לא שאמר קונם זה עלי או שאני טועם או שאני אוכל כדפרי׳ לעיל כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והכי תניא התם אם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו ומ״ש או שאני טועם או שאני אוכל מפורש לעיל בסוף סי׳ הקודם:

(כ) הנודר מהגריסין אסור במקפה של גריסין וכו׳ משנה ס״פ הנודר מן המבושל ופירש״י והרא״ש דאפי׳ כי נתנן במקפה עדיין שם גריסין עליהם נדר מן המקפה מותר בגריסין פי׳ רש״י דאין גריסין בכלל מקפה. וכתב הרא״ש דקמ״ל דלא תימא כי היכי דנודר מן המקפה אסור בשום משום שדרך ליתן שום במקפה ה״ה נמי כי נדר מן המקפה יהא אסור בגריסין משום שדרך לעשות הגריסין מקפה קמ״ל דלא דמי משום דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם והשום הוא המקפה אבל אין עושין מן הגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה. מהשום מותר במקפה פי׳ רש״י דאין מקפה בכלל שום ומ״ש הרא״ש דאפי׳ כי נתנן במקפה עדיין שם גריסין עליהן כוונתו דעיקר השום הוא גריסין אלא שנתוסף עליהן מקפה אבל הר״ן כתב וז״ל אסור מן המקפה תבשיל עב של גריסין ואסור משום דקרו ליה מקפה דגריסין ורבי יוסי מתיר דבאתריה קרי למקפה מקפה ולגריסין גריסין. אסור בשום משום דמקפה כולל כל דבר קפוי ועבה ושום נמי קרוי מקפה ע״ש שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך עכ״ל ויש להקשות על מ״ש דאסור משום דקרו ליה מקפה של גריסין ומ״ש מהנודר מן הירק דמותר בירקות השדה מפני שהוא שם לווי ירקות שדה ולא ירק סתם ה״נ נקרא מקפה של גריסין ולא גריסין סתם וי״ל התם שם ירק יש לו שם לווי אבל הכא שם גריס לא נשתנה אלא מקפה יש לו שם לווי ועי״ל דשאני מקפה דגריסין דקודם שנעשה מקפה היה נקרא גריס סתם ולפיכך אף עתה שנעשה מקפה דגריסין הוא בכלל גריסין סתם משא״כ גבי ירק דירקות שדה מין אחר הוא ואינו בכלל ירק סתם שהוא גם כן מין אחר ירקות גינה וכן הנודר מן היין מותר ביין תפוחים וכו׳ דכולהו מיני אחריני נינהו וכ״כ הר״ן אנודר מן היין דאסור בחמרא מבשלא וכן כתב הרמב״ן ולא דמי לירקות השדה דהני מינא אחרינא נינהו אבל הכא חד מינא הוא ומפני שנתבשל לא הפסיד שמו עכ״ל ועיין בסמוך אצל הנודר מן היין מ״ש לשם בס״ד מדין קומא דחלבא:

(כא) מהתבלין אסור בחיין וכולי תוספתא כתבה הרא״ש בפ׳ הנודר מן הירק ותבלין פי׳ שומים ובצלים וכיוצא בהן דאיכא לפלוגי בהו בין חיין למבושלין וכ״כ ב״י וכדפרי׳ לעיל גבי מקפה. ומ״ש ואם אמר תבלין שאני טועם וכו׳ פי׳ וה״ה שאני אוכל כדפרי׳ לעיל אצל כבוש שאני טועם:

(כב) מהכרוב וכו׳ עד ירקות השדה משנה פ׳ הנודר מן המבושל פי׳ לפירש״י אספרגוס הוי בכלל כרוב דמין כרוב הוא אבל אין כרוב בכלל אספרגוס ולהרמב״ם נמי מי שלקות של כרוב הוי בכלל כרוב אבל אין כרוב בכלל מי שלקות:

(כג) מהכרישין מותר בקפלוטות כתב הרמב״ם בפי׳ המשנה כרשינין כרתי קפלוטות שם הכרתי שבא״י וכתב ב״י שני מיני כרתי ואין הקפלוטות בכלל הכרישין בלשון בני אדם ומשמע דמהקפלוטות כ״ש דמותר בכרישין דפשיטא דאין שם הכרתי הכולל כל מין כרתי בכלל קפלוטות שהוא שם פרטי למין אחד של כרתי:

(כד) מהירקות מותר בירקות שדה וכו׳ לאו דוקא שאמר ירקות אלא ה״ה אם אמר קונם ירק וכן הוא במשנה מן הירק מותר בירקות שדה שהוא שם לווי אלא לרבותא נקט ירקות דל״ת כיון שאמר ירקות משמעו כל ירקות אפי׳ ירקות שדה קמ״ל דלא אלא משמעו ירקות סתם שאין לו שם לווי ולפ״ז ודאי לעיל בדאמר קונם ירק עלי דאינו אסור אלא בנאכלים חיים דוקא בירק גינה קאמר שנאכל חי. אבל באומר ירקי קדרה דבכבושים קאמר או ירק המתבשל בקדרה צ״ע דכיון דתלה הנדר במה שניתן בקדרה בכבוש או בבישול שמא אף מירקות שדה שדרכן לכבשן ולבשלן נדר או שמא כיון שהוא שם לווי לא נדר אלא מירק סתם שהן ירקי גינה:

(כה) הנודר מהחלב וכו׳ שם במשנה (סוף דף נ״א) הנודר מן החלב מותר בקום ורבי יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב. ובגמ׳ מותבינן ממתני׳ דסוף הפרק מן העדשים אסור באשישים ורבי יוסי מתיר פי׳ אשישים לחם שמעורב בו עדשים דמי לקומא שמעורב בו צחצוחי חלב לא קשיא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתרא דרבי יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא וכך הם דברי רבינו ומשמע להדיא דאף באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא והנודר מן החלב אסור בקום דקום הוי בכלל חלב מ״מ בנודר מן הקום מותר בחלב דחלב אינו בכלל קום ודלא כהר״ן וכן כתב ב״י והרמב״ם כתב הנודר מהחלב מותר בקום מן הקום מותר בחלב ולא חילק בין אתרא לאתרא נמשך אחר הירושלמי דס״ל דפליגי ת״ק ור׳ יוסי והלכה כת״ק וגם הרא״ש בפסקיו הביא הירושלמי אלא דס״ל דאוקימתא דתלמודא דידן עיקר דמר כי אתריה וכו׳ ולא פליגי אבל הרמב״ם מפרש דאוקימתא דתלמודא דידן לרווחא דמילתא אוקמוה בהכי כלומר אפי׳ לקאי דקס״ד דמקשה ל״ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל קושטא דמילתא לאו הכי הוא ול״ק מעדשים ואשישים דקום ודאי לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו ועיין בב״י כי האריך ואני קצרתי. וא״ת כיון דכתב הרא״ש דנסיובי דחלבא אסור מן התורה לבשלו בחלב כדכתב רבינו לעיל סוף סימן פ״ז א״כ אפי׳ לא נקרא הקום ע״ש החלב למה יהא מותר הלא חלב גמור הוא כיון שלא הוציאו ממנו כל האוכל ואע״ג דנקרא קום לפי שע״י שמעמידין החלב הוא נפרד לצד אחד כדכתב הרא״ש מ״מ דין חלב יש לו. וצ״ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם הלכך אע״ג דיש לו דין חלב מן התורה מ״מ בשעה שנדר מן החלב לא היה דעתו אלא על מה שנקרא חלב בלשון בני אדם וכיון דמי חלב הנבדלין לא נקראו ע״ש החלב אינן בכלל הנדר ומותר בקום:

(כו) מן החלב מותר בגבינה וכו׳ משנה שם ופי׳ הרא״ש דקמ״ל דלא תימא הגבינה המיוחדת שבגבינה משמע ואין דרך לאכלה בלא מלח ולהר״ן אפי׳ לא אמר הגבינה אלא גבינה בלא ה״א לא תימא כיון דרוב גבינות מלוחות הן סתמא מלוחה משמע קמ״ל עכ״ל. ומ״ש בין לחה בין יבישה צ״ל ג״כ דקמ״ל דלא תימא סתמא לחה משמע דאילו יבישה קשה לגוף ובלאו נדר לא היה אוכל אותה כי היכי דאמרינן בנודר מן הבשר ביומי דהקזה דמותר בדגים אלא דקשה מהיכן למד רבינו דין זה דליתיה לא במשנה ולא בגמ׳:

(כז) דג שאני טועם וכו׳ שם תניא רשב״א אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים ואסיקנא בגמ׳ דלשון תורה דגה משמע גדולים ומשמע קטנים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם שקורין דג לגדול ודגה לקטנים. ולא היה צריך לרבינו לפרש דדג דגה שניהן במשמע דהא ממילא ידעינן דכיון דדג גדול משמע ודגה קטנים משמע כשנדר ואמר דג דגה עלי פשיטא דאסור הוא בשניהן אבל כשאמר דגים לא שמעינן לה מברייתא אלא ממתני׳ דתנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים בין מלוחים בין תפלים בין חיין בין מבושלין ומותר בטרית טרופה ובציר ובמורייס ופי׳ הרא״ש דג דגים או דג או דגים ופליג אדרשב״א דאמר דדג דוקא גדול משמע וי״מ כשאמר שניהם דג משמע גדול ודגים קטנים ולי נראה דבדגים לחודיה סגי דמשמע כל מיני דגים וס״ל לרבינו דאף ע״ג דפליג רשב״א אתנא דמתני׳ באמר דג לחודיה והלכה כרשב״א דלא משמע אלא גדולים מ״מ במאי דקאמר תנא דמתני׳ דדגים בין גדולים בין קטנים במשמע לא אשכחן דפליג עליה ומודה רשב״א בהא דשניהן במשמע והא דפסק כרשב״א לגבי תנא דמתני׳ ה״ט מדשקלי וטרי אביי ורב פפא לפרושי מילתא דרשב״א משמע דהלכתא כוותיה וכן כתב ב״י ובמקצת ספרי רבינו כתוב דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכו׳ וכן עיקר:

(כח) ומ״ש וחילוק איזהו גדול וכו׳ כ״כ הרא״ש דהכי מסתברא ודלא כהירושלמי עד ליטרא:

(כט) ומ״ש ומותר בטרית טרופה פי׳ מין דג וכו׳ רצונו לומר כיון דמין דג גדול הוא דיש לו שם בפני עצמו אינו לא בכלל סתם דג ולא בכלל דגים א״נ כיון דחתוך לחתיכות לא היה דעתו לנדור כ״א על דגים שלמים וכ״כ הרא״ש להדיא בפירושו אבל רש״י בפ״ב דע״ז (דף ל״ה) כתב וז״ל וטרית מין דגים קטנים מלוחים טרופה שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרין עכ״ל וכ״כ בתורת הבית ונראה דמטעם פירש״י זה כתב הרא״ש אי נמי לא היה דעתו כ״א על דגים הנמכרים שלמים כלומר אע״פ שטרית הן מיני דגים קטנים ובכלל דגים נינהו אפ״ה מותר בהן לפי שלא היה דעתו אלא על שלמים:

(ל) ומ״ש דמותר בציר ומורייס מפורש בגמ׳ (סוף דף נ״ב) דהא דקתני מותר בציר ומורייס היינו דוקא מה שכבר יצא מהן קודם שנדר דלא חל הנדר עליהן אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור ביוצא מהן היכא דאמר דג שאיני טועם או דגים שאיני טועם ותימה למה לא כתב כך רבינו ואפשר שנסמך על מ״ש לעיל גבי בשר וזיתים וענבים בסוף סימן רי״ו דמינייהו נלמד לכאן:

(לא) הנודר מהצחנה פי׳ מיני דגים חתוכים וכו׳ משנה שם וכפי׳ הרא״ש וקמ״ל דלא תימא דאין בכלל צחנה אלא כשיש שם כמה מינים מחותכים אבל טרית טרופה אין שם אלא דג אחד גדול חתוך ולפי׳ השני דטרית הוא מין דגים קטנים מלוחים שנטרפו ונשברו כו׳ ג״כ אין שם אלא מין אחד של דגים קטנים וסד״א דאינן בכלל צחנה קמ״ל דכל שהוא חתוך הוא בכלל צחנה אבל אין ציר ומורייס בכלל צחנה כיון דאין עיקר ממשות הדג מעורב בציר ומורייס. וב״י כתב דלא איצטריך מתני׳ דאסור בטרית טרופה דפשיטא היא אלא איצטריך דמותר בציר ומורייס ולא נהירא אלא כדפרי׳ ומ״ש מטרית טרופה אסור בציר ומורייס כך הוא גירסת הרא״ש דלא כהר״ן דגריס מותר בציר ומורייס אלא אסור והטעם כיון שהזכיר טרופה משמעו כל דבר שמעורב בו ממין הדג אבל אין בכלל צחנה אלא דג ממש וצ״ע בנודר מטרית טרופה אם אסור מהצחנה ולפעד״נ דלדעת הרא״ש מותר בצחנה דלא נדר אלא מדג גדול חתוך ששמו טרית או ממין דגים קטנים ששמן טרית ואין צחנה בכלל טרית והר״ן תפס לו שיטה אחרת ומביאו ב״י:

(לב) הנודר מהתמרים וכו׳ משנה שם פליגי בה ת״ק ורבי יהודה בן בתירא וחכמים ופסק הלכה כת״ק דאמר הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מהסיתוניות מותר בחומץ סיתוניות ולא היה צריך לרבינו לומר בפי׳ מדבש תמרים מותר בתמרים כשם שלא נשנית במשנה והיינו טעמא דלא נשנית דממילא ידעינן לה דמותר במכל שכן אלא לפי דבברייתא קתני דרשב״א אמר כל שדרכו ליאכל כגון תמרים ודבש תמרים נודר בו אסור ביוצא ממנו נודר ביוצא ממנו אסור בו לכך קאמר רבינו דאין הלכה כמותו אלא נודר בו מותר ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו מותר בו אבל בסיתוניות שאין דרכו ליאכל ליכא מאן דפליג דפשיטא דבנדר ביוצא ממנו מותר בו אלא דבנודר בו פליגי אם אסור גם ביוצא ממנו (או אינו אסור אלא ביוצא ממנו) או אינו אסור אלא בו ולכך היה צריך לרבינו לומר דבנודר מהסיתוניות מותר בחומץ כת״ק אבל בנודר מחומץ דמותר בסיתוניות א״צ לאומרו כיון דליכא מאן דאסור כדפרי׳. והקשה הר״ן כי היכי דבאתרא דקרינן לקומא קומא דחלבא אמרינן בנודר מן החלב אסור בקומא דחלבא ה״נ נימא הכי בתמרים ודבש תמרים דמאי שנא ותי׳ דלא דמי דשאני קומא דלא נשתנה מצורה לצורה אבל הכא הרי נשתנה הגוף כן כתב הרשב״א ועוד דקומא דחלבא קרינן ליה מפני שעדיין תורת חלב עליו אבל דבש תמרים לא קרינן לה הכי אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר ע״כ ובתירוצים אלו יתיישב בם כן דלא קשיא מ״ש מנודר מגריסין דאסור במקפה של גריסין ובנודר מתמרים מותר בדבש של תמרים וק״ל ויש לעיין אמאי לא תניא נמי כשאמר תמרים אלו או שאיני טועם תמרים דאסור ביוצא מהם כדתנא בזיתים וענבים וכדלעיל סוף סימן רי״ו וכן גבי ירק אם אמר ירק שאני טועם הו״ל למתני דאסור אף בירקות השדה ובדלועין כי היכי דתנא בכבוש שאני טועם דאסור בכל הכבושים וכן בצלי ושלוק ומליח תנא דבאמר שאני טועם דאסור בכל דבר צלי ושלוק ומלוח ומ״ש הכא דלא תני הכי:

(לג) הנודר מהיין אסור בקונדיטון פי׳ יין מבושל במיני בשמים ובמבושל בס״פ הנודר מהמבושל אהא דתנן מן הגריסין אסור במקפה ור״י מתיר הביא הרא״ש ירושלמי מ״ט דרבי יוסי שם אביו עליו על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון אלמא דלרבנן אסור בקונדיטון עכ״ל וכך פי׳ הירושלמי לדעת הרא״ש מ״ט דרבי יוסי דמתיר במקפה של גריסין בנודר מן הגריסין ומאי שנא מהנודר מהחלב דאוסר רבי יוסי בקום ומשני קום דשם אביו עליו דקורין אותו קומא דחלבא משא״כ במקפה דקורין אותו מקפה בסתם השתא לרבי יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון כיון דאין קורין אותו ע״ש אביו אלא קונדיטון בסתם ודייק הרא״ש אלמא דלרבנן דאוסרין במקפה אף על פי שקורין מקפה בסתם כיון שגוף הגריסין בתוכו ה״ה בנודר מן היין אסור בקונדיטון כיון שגוף היין בתוכו אע״פ שנקרא קונדיטון בסתם ואין שם אביו קרוי עליו ומ״ס דאסור במבושל גם זה בירושלמי הביאו הרא״ש מ״ט דרבי יוסי בקום שם אביו קרוי עליו ע״ד דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה ובגמ׳ איתמר דר״י ורבנן מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דרבנן קרו ליה לחלבא חלבא לקומא קומא באתרא דר׳ יוסי לקומא נמי קרו קומא דחלבא ושמעינן מינה דאפי׳ לרבנן הנודר מן היין אסור ביין מבושל דחמרא מבשלא קרו ליה ואע״ג דתנן ר״י בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו אסור אף ביוצא ממנו ופליגי רבנן עליה התם שם בנו הכא שם אביו הכי פריש לה בירושלמי עכ״ל ונתבארו דברי רבינו ומה שנמצא בירושלמי שבידינו בדפוס אמתני׳ דהנודר מן החלב מותר בקום וכו׳ מ״ט דרבי יוסי שם אביו קרוי עליה ע״ד דר״י הנודר מן היין מותר ביין מבושל חמרא מבשלא עכ״ל טעות הוא שהשמיטו המדפיס כמה תיבות וכך צריך להגיה ע״ד דר״י הנודר מן היין מותר בקונדיטון ואסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה. ומיהו קשיא לי על מה שפי׳ הרא״ש אמתני׳ דרבי יוסי מתיר במקפה וז״ל קסבר לא מקרי גריסין אלא מקפה של גריסין והוא מן גריסין נדר עכ״ל דלפ״ז שם אביו קרוי עליו מקפה של גריסין כמו קומא דחלבא להירושלמי ואמאי מתיר רבי יוסי במקפה ואוסר בקום וי״ל דהירושלמי מפרש מהו קום חלבא מקטרא פי׳ החלב עצמו הקרוש נקרא קום וכמ״ש הראב״ד בהשגות פ״ט וז״ל אנו מפרשים חלב הקפוי עכ״ל ובזו ודאי שם אביו קרוי עליו דמעיקרא חלבא והשתא נמי חלבא אלא דמתוספי עליה קומא אבל במקפה אינו כן דמעיקרא גריסין והשתא מקפה אלא דמתוספי עליה גריסין וזה אינו שם אביו קרוי עליה ומש״ה מתיר רבי יוסי במקפה ואוסר בקום ורבנן דאוסרים במקפה ומתירין בקום סברי איפכא דמקפה כיון שגוף הגריסין מעורבים בו וחשוב נמי אוכל כמתחלה הו״ל כאילו הגריסין הן בעין אבל חלב הקפוי אינו חשוב כחלב עצמו דהקפוי נעשה אוכל והחלב הוא משקה וכן קונדיטון מעיקרא משקה והשתא נמי משקה ולרבנן אין לחלק בין שם אביו קרוי עליו לאינו קרוי עליו אלא בין כשנשתנה ממה שהיה בתחלה לגמרי ללא נשתנה לגמרי. ומש״ה הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים אף לרבנן כיון שאין גוף התמרים בתוך הדבש ונשתנה לגמרי כך הוא לפי הירושלמי אבל לתלמודא דידן דמפרש דלא פליגי רבי יוסי ורבנן בקום אלא מר כי אתריה וכו׳ צ״ל דקום היינו מי חלב שאין שם גוף החלב וכמו שפי׳ הרמכ״ם פ״ט וכל המפרשים דאם היה פי׳ חלב קפוי אפי׳ באתרא דקורין לקום קומא הוי אסור כיון שהוא גוף החלב ממש ודו״ק. ורבינו פסק בקום שהוא מי חלב באתרא דקורין לקומא קומא דמותר כיון שאין שם גוף החלב כדמסיק בתלמודא דידן ובנודר מן היין פסק דאסור בקונדיטון כיון שיש שם גוף היין אע״פ שאין נקרא ע״ש היין וה״ה בחלב הקפוי נמי אסור אע״פ שאינו נקרא אלא קום כיון שיש שם גוף החלב וכדינא דקונדיטון לדעת הרא״ש בפי׳ הירושלמי ודלא כדעת הר״ן דמתיר בקונדיטון לפי פירושו בירושלמי ומביאו ב״י:

(לד) נדר מהתירוש מותר ביין וכו׳ תוספתא כתבה הרא״ש פ׳ הנודר מן הירק והר״ן כתב דלדידן דמשתעינא בלשון לע״ז לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה וכן פסק בש״ע:

(לה) הנודר מהשמן וכולי ברייתא וגמ׳ ס״פ הנודר מן המבושל פי׳ ס״ל לתלמודא דאותו שמן שמסתפקין בו קורין אותו שמן סתם וכיון שנדר בסתם מן השמן ודאי מאותו שמסתפקין ממנו נדר שהוא שמן סתם ואם מסתפקין משניהם אמרינן כיון שאותן שמסתפקין משמן זית קורין אותו שמן סתם ואותן שמסתפקין משמן שומשמין קורין אותו שמן סתם השתא איכא ספק דילמא מזה ומזה נדר בסתם ואע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהן לא אזלינן בתר רובא כיון דספק איסורא לחומרא:

(לו) הנודר מתבואה או שאמר עללתא אינו אסור אלא בחמשת המינין כלומר עללתא הוא תרגום של תבואה ואין חילוק בין נודר בל״ה מהתבואה או בלשון תרגום מהעללתא אינו אסור אלא בה׳ המינין והוא משנה פ׳ הנודר מן הירק (ריש דף נה.) דהכל מודים הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בה׳ המינין ובגמ׳ בר מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזא לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מקריא אמר רב יוסף מתני׳ היא ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מה׳ מינין א״ל אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא ה׳ המינין עללתא כל מילי משמע אהדרוה לקמיה דרבא אמר הא לא מיבעיא דעללתא כל מילי משמע הדא מיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי וכו׳ אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף אמר וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף וכתב הרא״ש ומסתברא לי טעמיה דרב יוסף כיון דמתרגמינן תבואה עללתא והוא בלשון תרגום צוה הוי כאילו בלשון עברי צוה והזכיר תבואה ולמה נשתנה הלשון לעשות משם העצם פעולה כדי להוציא ממון עכ״ל והקשה ב״י דלמה פסק רבינו לגבי נדרים דבעללתא אינו אלא מה׳ המינין הלא משמע ממ״ש הרא״ש דלהוציא ממון דוקא הוא דלא נשנה הלשון אבל לגבי איסורא דספיקא לחומרא נשנה הלשון כדי להחמיר וכן פי׳ הר״ן להדיא עכ״ל הקושיא אבל מה שתירץ ב״י ע״ז אינו מתיישב ע״ש ולפעד״נ דכיון דכתב הרא״ש ומסתבר לי טעמיה דרב יוסף ורב יוסף הביא ראייה מדין נדרים לדין הוצאת הממון משמע דס״ל דאין חילוק בין דין נדרים לדין הוצאת ממון: ומ״ש הרא״ש ולמה נשנה הלשון וכו׳ חדא ועוד קאמר חדא דמסתברא טעמיה דרב יוסף דכיון דעללתא הוי תרגום של תבואה הו״ל כאילו צוה בלשון עברי והזכיר תבואה ועוד דאף לרבא ואביי דעללתא כל מילי דמעולה ומשובח משמע מ״מ למה נשנה הלשון לעשות משם העצם פעולה לגבי הוצאת ממון אבל לרב יוסף בלאו הוצאת ממון אינו גובה אלא מה׳ מינין דתבואה ועללתא הכל אחד אלא שזה ל״ה וזה לשון תרגום. והכי דייק לישנא דהרא״ש דכתב ולמה בוי״ו דאי לא קאמר אלא חדא היה לו לומר דלמה בדלי״ת אלא חדא ועוד קאמר כדפרי׳ והאי ולמה בוי״ו דקאמר הו״ל כאילו אמר ועוד למה נשנה הלשון וכו׳ והשתא ודאי האי ועוד אינו אלא לרווחא דמילתא דאפי׳ לרבא אין הדין נותן לפרש הלשון בשינוי כדי להוציא ממון אבל לרב יוסף בלאו הכי תבואה ועללתא הכל לשון אחד בין לגבי נדרים בין לגבי הוצאת ממון ואע״ג דאביי ורבא לא ס״ל הכי מ״מ כיון דחזינן דאיקפיד רב יוסף ארבא וקאמר מאחר דלא צ״ל אמאי שלח לן אלמא דלא ס״ל לרב יוסף להא דרבא ואביי תלמידיו א״כ ודאי דלית הלכתא כותייהו אלא כרב יוסף דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואע״ג דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי מ״מ קודם אביי ורבא הלכה כרב במקום תלמיד וזה פשוט:

(לז) מהדגן קאמר ר״מ וכו׳ משנה שם פלוגתא דר״מ וחכמים ומ״ש ויראה מדברי הרא״ש וכו׳ הוא מדהביא בפסקיו סתם ברייתא דר״מ תני לה הנודר מן הדגן אסיר אף בפול המצרי יבש ומותר בלח ומותר באורז בחילקא בטרגיז ובטיסני וכתב ב״י ודבר תימה הוא מה ראה לפסוק כיחיד במקום רבים ועוד האריך ע״ש. ולפעד״נ דטעמו של הרא״ש דכיון דרבא ס״ל דעללתא כל מילי משמע א״כ בע״כ דס״ל כר״מ דבנודר מן הדגן אסור בכל מיני דמידגן דאי הוי ס״ל כרבנן דאפי׳ דגן אינו אלא ה׳ מינין היכי קס״ד דעללתא משמע טפי כל מילי מדגן דהא פשיטא דלשון דגן כולל טפי כל מיני דמידגן מלשון עללתא דאינו אלא תרגום של תבואה אלא בע״כ דדגן כל מיני דמידגן משמע כר״מ אלמא דהלכה כר״מ ובהא לא אשכחן דפליג עליה רב יוסף:

(לח) וכתב הרא״ש והר״ן חילקא חטה אחת נחלקת לב׳ טרגיז א׳ לג׳ טיסני אחד לד׳ הכי אמרינן בפ׳ מי שהפך וכתב הרא״ש דאע״פ שקודם שנחלקו היה אסור בחטים עתה שנחלקו ליתנהו בכלל דגן ולא אסר עצמו אלא במה שנקראת חטה א״נ הא דקאמר מותר שנחלק קודם נדרו ויצא כבר מכלל דגן עכ״ל ולפעד״נ דה״ט דלא הוי בכלל דגן כיון שאין עושין ממנו כרי וה״ט דאורז דמותר אע״ג דמידגן כיון דאין עושין ממנו כרי ולא ידעתי מפני מה השמיט רבינו היתירו וכתב בסתם קאמר ר״מ שאסור בכל מיני קיטניות דמשמע אף אורז והא ליתא וצ״ע:

(לט) הנודר מהפת וכו׳ ירושלמי כתבו הרא״ש בפ׳ הנודר מן הירק. ומ״ש ובמקום שרגילין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון וכו׳ פי׳ או אפי׳ במקום שאין עושין פת אלא מחטין ושעורין והוא לא נדר מפת סתם אלא נדר מהמזון אסור בה׳ המינין וה״ט דלא מקרי מזון אלא ה׳ המינים דהוי מין דגן דזייני וסעדי ליבא אבל כל הזן משמע כל דבר המשביע וכל מידי משביע חוץ ממים ומלח אבל לא סעדי ליבא ולא מקרי מזון וה״א ר״פ בכל מערבין. וא״ת באומר כל הזן עלי למה יחול הנדר הלא לר״ת באומר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כדלקמן בסימן רל״ב וי״ל דמיירי כאן בשלא אסרן עליו אלא לזמן שיוכל לעמוד בו ועיין בסמוך אצל הנודר מפירות השנה:

(מ) קונם חטה שאני טועם וכו׳ ברייתא ס״פ הנודר מן המבושל שנויה כלשון זה אסור לאפות ומותר לאפות וכך הוא בפסקי הרא״ש ור״ל דאסור בפת ומותר בפת ואילו אמר אסור באפויה הוי משמע דחטה כמו שהיא אסורה באפויה אבל אינו אסור בפת השתא דאמר אסור לאפות משמעו אסור לעשות ממנו פת כלומר דאסור בפת וכ״כ הר״ן וז״ל חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד עכ״ל ובמשנה רבי יהודה אומר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים ופי׳ הר״ן הטעם שהכוסס אינו כוסס אחת אח׳ בפני עצמה אבל פת כיון שהוא גוף אחד חטה מקרי וה״א בירושלמי דגרסינן התם חטה ואת אמר כן בתמיה אמר רבי אורחא דבר נש מחמי פתא נקטה ומימר בריך דברא הדא חיטתא עכ״ל ולפ״ז התיישב הא דתנן התם חטה חטים שאני טועם אסור בהן בין קמח בין פת דכתב ב״י איני יודע למה השמיטו רבינו אבל לפעד״נ דלא היה צריך לכתבו דכיון דכתב חטה חטים שאני טועם אסור לאפותה ולאוכלה חיה הרי אמר דאסור בפת כדפרישית וממילא נשמע דאסור ג״כ בקמח דמה לי כוסס חטים או אוכל קמח דקמח נמי בכלל חטים הוא עוד כתב ב״י דמ״ש רבי׳ אסור לאפות אינו מדוקדק וכך הו״ל לכתוב אסור באפויה וכן הוא הלשון ברמב״ם ולא נהירא אלא לשון לאפות הוא מדוקדק כדפרישית:

(מא) הנודר מפירות השנה וכו׳ ברייתא פ׳ הנודר מן הירק (נדרים נה:) פי׳ דאסור בכל פירות השנה עד תשרי בין של אילן בין של הארץ ומ״ש ומותר בגדיים וכו׳ כלומר בין שהן ב״ח או באין מב״ח אינן בכלל פירות השנה אבל הם בכלל גידולי שנה וכתב הר״ן דלא אסר עליו גידולי שנה אלא לזמן שיוכל לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדרא כלל שאי אפשר לו לקיימו ע״כ וכך צריך לפרש אצל כל הזן עלי כדפרי׳ בסמוך למעלה:

(מב) מפירות הארץ וכו׳ וטעמו שבכלל פירות הארץ הוי נמי פרי העץ וכדתנן פ״ו דברכות בירך על פירות האילן בפה״א יצא ועל פירות הארץ ב״פ העץ לא יצא. ומותר בכמהין ופטריות לפי שאינו נקרא בשם פרי הארץ אבל בכלל גידולי קרקע הוה להו נמי כמהין ופטריות דאע״ג דאין להם שרשים בארץ מ״מ נתגדלו מלחלוחית הארץ וכדאמר בגמ׳ דמאוירא קא רבו ונראה דאם אמר גידולי שנה עלי כל שכן דהו״ל כמהין ופטריות בכלל כיון שלא הזכיר קרקע ואם אמר גידולי קרקע עלי נראה דבעלי חיים נמי הו״ל בכלל גידולי קרקע כדאיתא בפ׳ הפועלים ואיכא לתמוה דכאן קאמר דבעלי חיים אינן בכלל פירות ולמעלה סוף סימן קע״ז כתב רבינו דב״ח הוי נמי בכלל פירות ואפשר לחלק בין סתם פירות דהוי ב״ח בכלל ובין פירות השנה או פירות הארץ דלא הוי ב״ח בכלל ועיין בסימן רל״ב:

(מג) הנודר מהקיץ אינו אסור אלא בתאנים ברייתא בפ׳ קונם יין (סוף דף ס״א) תניא הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים רשב״ג אומר ענבים בכלל תאנים וכתב הרא״ש לשון קיץ משמע דבר הנלקט ביד ותאנים נלקטים ביד אבל ענבים צריכין סכין ואינם בכלל קיץ ורשב״ג סבר ענבים נמי כשהם מבושלים ועומדים לירדות מחיבורן אף הם נקצצין ביד מקרי ואין הלכה כרשב״ג ומשמע לכאורה דדוקא בנודר מפירות קיץ קאמר רשב״ג דגם ענבים בכלל דמשמעו דנודר מכל פירות שקוצצין ביד אף ענבים שלפעמים קוצצין ביד כשהם מבושלין אבל בנודר מקיץ אף רשב״ג מודה דפירוש קיץ אינו אלא תאנים דתאנים נקראים בשם קיץ ולא ענבים כדאיתא פ׳ אלו מציאות מצא קציצות בדרך ובפ״ע דמקואות ר׳ יהודה אומר אף של קייצין כיוצא בהן ובפ׳ ח״ה כנס את קייצו וא״כ איכא לתמוה למה כתב רבינו הנודר מהקיץ ולא כתב הנודר מפירות הקיץ כלישנא דברייתא וכ״כ הרמב״ם הנודר מפירות הקיץ. ונראה דרבינו דקדק מדקאמר רשב״ג ענבים בכלל תאנים דהו״ל לומר ענבים בכלל פירות קיץ אלמא דאפילו לא נדר אלא מהקיץ דפירושו תאנים אפי׳ הכי ענבים בכלל תאנים השתא לפי זה אין לחלק כלל בין נודר מפירות קיץ ובין נודר מהקיץ וק״ל:

(מד) הנודר מהמים הנמשכין ממעיין פלוני וכו׳ עד בנקראין על שמו כך הוא לשון הרמב״ם פ׳ ט׳ ולמדו הרב מהא דאיתא בפ׳ בתרא דבכורות גבי פרת והוא הדין לשאר נהרות והכי פירושו דאע״פ דנדר מהמים הנמשכין ממעיין פלוני לא תימא דוקא מה שאנו רואים שנמשך ממנו ולמטה אלא אסור אף בכל הנהרות היונקות ממנו דהיינו הנהרות שהם גבוהים מהמעיין שנדר עליו ויונקות ממנו ג״כ אסור בהם ואצ״ל מהנמשכין ממנו ולמטה שאנו רואים שנמשכין ממנו דפשיטא דאסור בהם אע״פ שנשתנה שמו וכו׳ ואם אמר מנהר פלוני וכו׳ השתא ודאי כיון שלא אמר הנמשכין ממנו אינו אסור אלא בנקראין על שמו ואסור בכל מקום שהן אבל בנשתנה שמו מותר בהן:

(מה) הנודר מן הכסות וכו׳ משנה פרק הנודר מן הירק (נדרים נה:) והטעם דמותר בשק וכו׳ דלא מקרי כסות:

(מו) הנודר מהבית וכו׳ משנה שם (דף נו.) פליגי בה ר״מ וחכמים והלכה כחכמים דעלייה בכלל בית אבל בית אינו בכלל עלייה:

(מז) הנודר מן העיר וכו׳ משנה שם ומפרש בגמ׳ טעמא מקראי דבתחומה כתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה אלמא תחומה איקרי חוץ לעיר וכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש״מ בעיבורה דהיינו ע׳ אמה ושיריים שנותנים אותם עיבור לעיר ומהם והלאה מודדין תחום שבת ופי׳ אגף סתימת הבית כמו הגפת הדלתות מסתימת הדלת ולפנים אסור אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר:

(מח) נדר מיושבי העיר וכו׳ ברייתא ס״פ חלק ופ״ק דבתרא כתבה הרא״ש ס״פ ד׳ נדרים אלא דתני בה לשון נשתהה שם י״ב חדש וכ״כ הרמב״ם בפ״ט לשון שהה ונשתהה דמשמע אפילו יוצא ונכנס ורבינו דכתב שישב שם ל׳ יום שישב שם י״ב חדש לאו דוקא ישיבה ממש בקבע אלא ר״ל נתעכב שם כמו ותשבו בקדש דהיינו לשון נשתהה יוצא ונכנס. ואם נדר בלשון דירה עיין בתשובות להרמב״ן שכתבה ב״י בסימן זה ובתשובת הרשב״א שכתבה ב״י בסוף סימן שאחר זה:

(מט) נדר מיורדי הים וכו׳ משנה פ׳ ד׳ נדרים (נדרים ל׳) וכלישנא דתלמודא דמחמיר אפילו באותן שאין הולכין אלא מעכו ליפו שאין ביניהן אלא מהלך יום א׳ ובאין מהרה ליבשה נקראו ג״כ יורדי הים ומיהו כתבו התוס׳ דאדם העובר פעם אחת לזמן מרובה ואינו רגיל לעבור שם מקרי יורדי הים וכו׳ ע״ש וכ״כ הר״ן ע״ש הרשב״א ומביאו ב״י והכי משמע מלשון רבינו.