(א) כל הנדרים הולכין אחר הלשון אם הוא לשון תורה וכו׳ ואם לשון בני אדם וכו׳ ואחר כוונת הנודרים הכל מתבאר מהדינים שנתבארו בסי׳ זה ובג׳ סימנין שאחריו:

(ב) לשון תורה כיצד קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן משנה בפרק הנודר מן הירק (נדרים נז.) ופירש הרא״ש אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן אסרו דמי כל איסורי הנאה וגידולי קונם אסור כגידולי הקדש ע״כ נראה מדבריו דלא מיתסרי חיליפין אלא היכא דהחליפן הנודר עצמו לכתחלה אבל אם החליפן אחר מותרין לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא פ״ק דחולין (ד.) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין וכ״כ סמ״ג בשם ר״י ואכתוב דבריו לקמן בסמוך אבל הר״ן כתב שם ובפרק השותפין (נדרים מז.) אהא דבעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו דפשיטא ליה לרמי דבמתני׳ אפי׳ החליפן אחר אסור בחילופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש דלא דמי לנודר סתם מן התאנים ומן הענבים שכיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו מין ומש״ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו וה״ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן עכ״ל.

ונראה מדבריו דמדאורייתא הוא אסור בחילופיהן ובגידוליהן דהו״ל כחילופי וגידולי הקדש:

וכתב עוד הר״ן דהא דאסרינן ליה בגידולין דמשמע אבל גידולי גידולין שרי דומיא דחליפין דמוכח בהשותפין דדוקא חליפין אסורים אבל חליפי חליפין שרי ה״מ בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסור דמאי דקתני התם במתני׳ על שאני אוכל שאני טועם לפלוגי בין זרעו כלה לאין זרעו כלה ארישא נמי קאמר דאמר קונם פירות האלו עלי דביה נמי מפלגא בהכי וכתב הרמב״ם בפ״ה מהלכות נדרים מהא דתנן אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואצ״ל במשקין היוצאין מהם וכתב הראב״ד בפ״ה מהלכות נדרים ק״ל כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא קי״ל זה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ״ל ולפמ״ש בשם הר״ן ניחא דמדמי ליה להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן ביה זה וזה גורם א״נ שאני נדרים דדבר שיש לו מתירין הן ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם:

(ג) ומה שכתב רבינו וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי כ״כ שם הרא״ש ונראה דבכה״ג לא הוי פורט ומיתסר בכל המין וא״כ הוי הא דלא כהר״ן שכבר נתבאר שהוא ז״ל סובר דכל שאינו פורט לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן ומ״מ מדבריו בפרק השותפין נראה שהוא חוכך בדבר להחמיר לפי מה שכתב הרמב״ם בפ״ה מהלכות נדרים גבי מדיר את חבירו ומיהו אפשר דהיו לפניו ואמר קונם הם עלי הוי שפיר פורט:

(ד) ואם אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה וכו׳ שם במשנה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסור וכתב הר״ן דטעמא דשרי בדבר שזרעו כלה בחילופיהן ובגידוליהן היינו משום דכי אכיל חילופין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה וכתב הרמב״ם בפ״ה מהלכות נדרים אהא דתנן דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין ולמה לא יבטל העיקר האסור בגידולין שרבו עליו שהרי הן דבר שיש לו מתירין שאינו בטל ברוב:

(ה) ומה שכתב דדבר שזרעו כלה הוי כגון חטין ודבר שאין זרעו כלה הוי כגון שומין ובצלים כ״כ הרמב״ם בפ״ה מהלכות נדרים והכי תנן בפרק ד׳ דתרומות לת״ק דקי״ל כוותיה כתב הרמב״ם בפ״ה מהלכות נדרים דבין כך ובין כך משקין היוצאין מהם ספק לפיכך אם שתה מהם אינו לוקה וכבר כתבתי בסמוך דבאומר פירות האלו עלי כתב אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואצ״ל במשקין היוצאים מהן ומשמע ודאי דלוקה על משקין היוצאין מהם והטעם מדתנן בפרק הנודר מן המבושל (נדרים נב:) אמר קונם זיתים וענבים שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם כלומר במשקין היוצאים מהם ובגמרא בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ואסיקנא דבאלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כלומר וכל שאמר פירות אלו עלי אע״פ שלא אמר שאיני טועם אסור במשקין היוצאין מהם כי קא מיבעיא לן באומר שאיני טועם ולא אמר אלו וטעמא דפשיטא לן באומר אלו דאסור במשקין היוצאים מהם היינו משום דכיון דאסור בחילופיהן ובגידוליהן שאינם עצם אותם הפירות כ״ש שאסור במשקין היוצאין מהם שהם יוצאין מעצם הפירות אבל באומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין היוצאין מהם אי מדמינן להו כחילופין וגידולין כיון שאינם עצם הפרי ממש וגם טעמם משונה מעצם הפרי או דילמא כיון שיוצאין מעצם הפרי חשיבי כפרי עצמו ואסירי ובעיין לא איפשיטא הלכך נקיטינן לחומרא ואסור לשתותם ואם שתה אינו לוקה דאין מלקין מספק וכן אומר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהן ובגידוליהן בעיא בפרק השותפין (נדרים מז.) ולא איפשיטא והביאו הרמב״ן והרא״ש בפרק הנודר מן הירק ולא פסקו בה כלום והר״ן כתב בפרק השותפין דמסתבר ליה ספיקא דרבנן הוא ולקולא נקטינן אבל הרמב״ם כתב בפ״ה מהלכות נדרים הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך חבירו אסור בגידולי פירות אלו ובחילופיהן אם עבר ונהנה נהנה עכ״ל והראב״ד כתב עליו לפי הגמרא אינס ספק הגידולין אלא ודאי אסורין הילכך אם קדש בגידולי איסור צריך לחזור ולקדש וכתב סמ״ג בשם ר״י דלא איבעיא ליה אלא כשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אדם אחר או אפילו המדיר עצמו מותרים למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו בפ״ק דחולין וכבר כתבתי בראש סימן זה שאין דעת הר״ן כן אלא שאפילו החליפן אחר אסור:

(ו) אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו׳ עד ואסור בדבר שאין זרעו כלה משנה בפ׳ הנודר מן הירק (נדרים נז.) ופירש הרא״ש קונם מעשה ידיך עלי אסר כל מה שהיא עושה ומכינה לו לאכול ואם נטעה אילן הגידולין אסורין ורש״י פי׳ מעשה ידיך עלי ונתנו לה פירות בשכר מעשה ידיה הואיל ואמר עלי אסור בחילופיהן וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ה מהלכות נדרים והר״ן כתב קונם מעשה ידיך עלי וכו׳ לא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר קונם ידיך למעשיהן א״נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב ה״ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה ודכנגד חטים שלו עכ״ל:

(ז) אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס וכו׳ משנה בפרק השותפין שנדרו (נדרים מו.) האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור ופי׳ הר״ן ז״ל קונם לביתך שאני נכנס כלומר למה שאני נכנס בו שדך שאני לוקח כלומר אם אקחנה מת או מכרן לאחר מותר דהשתא לאו ביתיה הוא וה״ה דאם נתן לאחר נמי שרי קונם לבית זה שאני נכנס וכו׳ אסור דכיון דבית זה קאמר שוייה ליה חתיכה דאיסורא הלכך אפילו מכרו לאחר אסור וכתב הריב״ש בתשובה סימן שנ״ו דאומר קונם לביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו אסור:

(ח) ומה שכתב רבינו לביתך שאני נכנס שאפילו נפל וחזר ובנה אותו אסור בו ירושלמי הביאו הרא״ש והר״ן ז״ל וז״ל הר״ן והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרן לאחר ה״נ ביתך חמור מבית זה לענין נפלה דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואי אמר בית זה ונפל אף ע״פ שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא ואי אמר בית זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והכי איתא בירושלמי בית זה משום מה אתה תופסו משום ביתך משום זה נפל ובני הא לית הוא נשמעינה מן הדא האומר ליורשו תנו בית חתנות לבני או בית ארמלות לבתי ונפל היורשים חייבים לבנותו בית זה ונפל אין חייבים לבנותו ומסתברא דכי אמרינן בביתך שאני נכנס דאי נפל ובני ליה אסור לאו דוקא נפל ובני ליה במקומו דה״ה אם בונהו במקום אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר והאי דנקט נפל ובני לרבותא נקטיה דבאומר בית זה אע״פ שחזר במקומו ובמדתו הראשונה מותר עד כאן לשונו:

(ט) ומה שכתב וכן אם אמר ב׳ הלשונות קונם שאני נכנס לביתך זה אסור בו לעולם כבר כתבתי בסמוך דברי הר״ן בשם הירושלמי ומשמע שהוא ז״ל מפרש דהכי בעי משום מה אתה תופסו וכו׳ ונ״מ לאי נפל ובני ליה דאם אתה תופסו משום ביתך אסור ואם אתה תופסו משום זה מותר ופשט דמשום זה אתה תופסו וכדתניא בית זה ונפל אין חייבין לבנותו אבל הרא״ש ז״ל כתב על הירושלמי ובעיא ראשונה לא פשטה ונראה דתלי בפלוגתא דתפיס לשון ראשון עכ״ל נראה שהוא ז״ל מפרש דתרי בעיא נינהו חדא אי אמר ביתך זה משום מה אתה תופסו וכו׳ ונ״מ להיכא דמת או מכרו לאחר ותו מיבעיא באומר לבית זה אם נפל ובני ליה אי שרי דלית הוא או דילמא כיון דבמקומו של ראשון בנאו אסור ופשט לבעי׳ בתרייתא דנשמעינה מן הדא וכו׳ דבאומר זה נפל ובני ליה מותר וכשאינו אומר זה נפל ובני ליה אסור ומיהו בעיא קמייתא לא איפשיטא ונראה דתליא בפלוגתא דתפוס לשון ראשון כלומר דאיפליגו בה אמוראי בס״פ השואל (בבא מציעא קב.) ופסקו שם הרי״ף והרא״ש דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וא״כ לגבי נדרים דאיסור דאורייתא הוא נקטינן לחומרא היכא דמת או מכרו לאחר אתה תופסו משום זה ואסור והיכא דנפל ובני ליה אתה תופסו משום ביתך ואסור וכ״נ מדברי רבינו שכתב סתם אסור בו לעולם דמשמע דאפילו נפל ובנאו אסור מדלא סיים בה אפילו מת או נתנו לאחר או מכרו כדסיים גבי אומר לבית זה משמע דבההיא הוא דאינו אסור לעולם אלא להנך מילי ולא לענין נפל וחזר ובנאו אבל היכא דאמר שתי לשונות אסור לעולם אף לענין נפל וחזר ובנאו ולמאי דמשמע מדברי הר״ן שהוא מפרש בדברי הירושלמי תמיהא לי טובא היכי פשט דנשמעינה מן הדא דשאני התם דאמר בית זה אבל היכא דאמר ביתך זה אימא דמשום ביתך אתה תופסו ואפשר ליישב דהכי קא מיבעיא ליה משום ביתך אתה תופסו דזה דקאמר לאו לרבויי מת או מכרו לאחר אלא לאפוקי בתים אחרים דידיה או דילמא משום זה אתה תופסו דזה לרבויי מת או מכרו לאחר אתא וביתך דקאמר למיסר היכא דנפל ובנאו אתא ופשט ליה דנשמעינה מן הדא האומר ליורשיו וכו׳ בית זה ונפל אין חייבין לבנותו הא קמן דאף על גב דאיכא לפרושי דזה דקאמר לא למיפטרינהו מלבנות היכא דנפל אלא לייחד בית זה לאפוקי בתים אחרים דידיה אפילו הכי מפרשינן דזה דוקא לגמרי קאמר ולמיפטרינהו מלבנותו היכא דנפל משמע ה״נ זה דוקא לגמרי משמע ולאפוקי היכא דנפל ובנאו דאומר תנו בית חתנות לבני ממילא משמע דמבתי׳ דידיה קאמר ולא מבתים דאינשי אחרינא וא״כ כשאומר בית זה הוי כאומר בית שלי זה ודמי לאומר לביתך זה שאיני נכנס וכי היכי דהתם אתה תופסו משום זה ה״נ אתה תופסו משום זה ואפילו להקל:

ומדברי הרמב״ם שאכתוב בסמוך נראה דאומר לביתך זה מת או מכרו לאחר מותר דמשום ביתך אתה תופסו בין להקל בין להחמיר:

(י) וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת או מכרו לאחר אסור וכו׳ בפרק השותפין שנדרו (נדרים מז.) בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרה לאחר מהו אמר רבא ת״ש האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו ש״מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ש״מ וכתב הרא״ש על זה ומיירי כגון דאמר לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי לא דחי ליה כדלעיל שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי עכ״ל אבל הר״ן כתב בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס וכו׳ כלומר דנהי דאמרינן במתני׳ דבאומר בית זה מכרו לאחר אסור ה״מ באוסר על עצמו דמצי אסר אנפשיה בית זה בין שהוא שלו או שימכרנו לאחר אבל אחבריה נהי דבית זה לעולם משמע כדמוכחא מתני׳ מיהו לאו כל הימנו לאוסרו לכשיצא מרשותו דהו״ל נכסי חבירו על חבירו וה״ה דמיבעיא ליה במפרש בית זה שאתה נכנס אפי׳ לאחר שיצא מרשותי דאפשר דלא מהני דאיהו לא מסתפק בלישנא דודאי פשיטא ליה דזה לעולם משמע כדמוכחא מתני׳ אבל עיקר בעיא אפילו כי בעי למעבד הכי אי מצי עביד כיון דנכסי השתא ברשותיה נינהו או לא כיון דלאחר מכאן נפקי מרשותיה והו״ל כנכסי חבירו על חבירו ומש״ה מייתי לה רבא ת״ש מדתנן בחייו ובמותו מת לא יירשנו דאלמא כי פריש מצי למיסר אפילו לאחר שיצאו מרשותו כיון דהשתא ברשותיה נינהו וכיון דכי פריש חייל איסורא פשיטא ליה דזה כמפרש דמי דמתני׳ נמי הכי מוכחא ואף ע״ג דלעיל דחינן שאני התם דאמר בחיי ובמותי כלומר דאע״ג דזה לגבי נודר עצמו לעולם משמע לגבי מדיר לא משמע הכי הכא לא ניחא לו בההוא דחיא ואמסקנא דלעיל סמכינן עכ״ל כלומר דלעיל בפרק אין בין המודר אמרינן לימא בהא קא מיפלגי דרב ושמואל סברי אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו ור״י ור״ל סברי אין אדם אוסר ותסברא מי איכא למ״ד אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו א״כ נפלגו בנכסים אלו וכל שכן בנכסי ועוד הא תניא אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו דתנן האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת יירשנו וכו׳ שאני הכא דקא א״ל בחייו ובמותו מ״מ קשיא כלומר קשיא כדאמרן אי בהאי טעמא פליגי לפלגו בנכסים אלו ואסיקנא אלא כי אמרי ר׳ יוחנן ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וסובר הר״ן ז״ל דכיון דמשום דקשיא לן ותסברא מי איכא למ״ד אין אדם אוסר דבר שברשותו וכו׳ אסיקנא דכי אמרי ר״י ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי משמע דקושטא דמילתא הכי הוא דליכא למ״ד אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וא״כ הא דקאמר שאני הכא דקא״ל בחייו ובמותו דיחוייא בעלמא הוא וליתיה אלא אפילו בלאו בחייו ובמותו נמי והרא״ש סבר דאע״ג דאמרינן ותסברא וכו׳ לא מכרעת מלתא דליהוי הכי קושטא דמלתא דנהי דרב ושמואל ור״י ור״ל א״א לומר דסברי הכי משום דא״כ נפלגו בנכסים אלו מ״מ כבר אפשר דקושטא דמילתא הוי דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אא״כ פירש וכפשטא דמתני׳ דהאומר לבנו קונם שאת נהנה לי אם מת יירשנו וכו׳ ורבי׳ משמע ודאי דכהרא״ש ס״ל שהרי כתב וכגון שפירש בחיי ובמותי ואם כן יש לתמוה על מ״ש קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר וע״כ אפי׳ בדפריש ואמר בחיי ובמותי מיירי דאי בדלא פריש מאי איריא לביתי אפילו לבית זה נמי מותר וכיון דבדפריש מיירי אמאי שרי הא אע״ג דמלישנא דביתי לא מיתסר היכא דמת או מכרו מ״מ כיון דפריש ואמר בחיי ובמותי הו״ל תרי לישני דסתרן אהדדי והו״ל למינקט לחומרא כדנקט באומר לביתך זה וצ״ע. ודעת הרמב״ם ז״ל כדעת הר״ן ז״ל שכתב בפ״ה מה׳ נדרים וז״ל האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אע״פ שנתנה לו במתנה ה״ז אסורה עליו מת ונפלה בירושה או שנתנה לו אחר במתנה ה״ז מותרת שלא אמר לו אלא ככרי והרי עתה אינה שלו א״ל פירות אלו אסורין עליך ולא א״ל פירותי אע״פ שמכרן או שמת ונפלו לאחר הרי אלו אסורין עליו שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף ע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד אא״כ אמר נכסי או ביתי או פירותי וכיוצא בלשונות אלו שהרי לא אסרן אלא כל זמן שהן ברשותו עכ״ל הרי בהדיא שכל שאמר פירות אלו או נכסים אלו או בית זה מת או מכרן לאחר אסור אע״פ שלא אמר בחיי ובמותי ומתני׳ דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי כבר יישבה הרב ז״ל שכתב שם כלשון הזה האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי אסורין עליך אסר עליו הנייתם ופי׳ בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו שזה כמי שאמר לו נכסים אלו אסורים עליך עכ״ל ולמדנו עוד מדברי הרמב״ם ז״ל דבאומר לביתך זה משום ביתך אתה תופסו בין להקל בין להחמיר שהרי כתב דבאומר ככרי זה או נכסי אלו או ביתי זה או פירותי אלו מת או מכרן לאחר מותר ושלא כדעת הר״ן והרא״ש ורבי׳ ז״ל:

(יא) אמר לבנו קונם שאתה נהנה לי משנה הובאה במסכת נדרים (מו.) וכתבתיה בסמוך ועיקרה בפ׳ הגוזל עצים (קח. קט.) והכי איתא התם האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו ויתן לבניו ולאחיו אם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות נדרים ורבינו שלא כתב אלא מה שהובא ממשנה זו במסכת נדרים נראה שלא נזכר שעיקרה בפרק הגוזל עצים שאל״כ לא היה משמיט סיומא דידה וזה גרם לו לתמוה על דברי הרמב״ם בסימן רכ״ג אבל הר״ן נזכר ממנו וכתב בפ׳ השותפין שנדרו וז״ל והוי יודע דכי תנן אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסי אסורין לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני בסיפא דההיא מתני׳ בפרק הגוזל קמא ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה וב״ח באים ונפרעין אם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנה לבניו או לאחיו והיאך ב״ח באין ונפרעין אלא ודאי נכסיה דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהן כשאר היורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ״ת היכי קתני נותנו לאחיו בשלמא לוה וב״ח באים ונפרעין שפיר דב״ח לאו מדעתיה קא מיפרעי דליהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה״ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא היינו כשאתה פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאין מרשות לרשות ונמצא מועיל אלא בע״כ ב״ד מגבין להם ואף ע״ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חבירו י״ל דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקומם ואומר להם נכסי אלו אסר אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתירצו וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ״כ הרמב״ם בפ״ט מה׳ נדרים שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאם הרמב״ם ז״ל כההיא דתנן לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו׳ לוה וב״ח באים ונפרעין ואמרינן עלה בגמ׳ וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ״ל ולע״ד נראה דאף על פי שיתנם להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דידיה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו ממונו המותר לו הלכך אית ביה טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעה שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם ג״כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש״ה שרי:

(יב) אמר לחבירו ככר זה אסורה עליך וכו׳ בפרק אין בין המודר (נדרים לד:) בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי אמר ליה כי איתיה ברשותיה הוא דאסור או דלמא עליך אמר ליה עילויה שויתיה הקדש אמר ליה פשיטא דאף ע״ג דיהבה ליה במתנה אסור איתיביה א״ל השאילני פרתך וכו׳ קונם נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו ונמצא שיש לו בחייו אסור מת או שניתנה לו במתנה מותר אמר רב אחא בריה דרב איקא שניתנה לו ע״י אחר אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו וכתב הרא״ש כיון דדייק רב אשי ממתני׳ כרבא הלכתא כותיה וכ״כ הר״ן ז״ל וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהל׳ נדרים וכתב הר״ן בשם הרשב״א ז״ל דכי היכי דיהבה במתנה אסור ה״ה אם לקחו מודר ממנו דחד טעמא הוא וכתב רבינו זה באומר ככרי זו לאשמועינן דאע״ג דאמר זו מת׳ או מכרן לאחר מותר כיון דלא פריש אמר בחיי ובמותי ומתוך מ״ש רבינו לעיל בסמוך יתבאר לך דאפי׳ באומר ככר זו סובר ז״ל דמת או מכרו לאחר מותר כל דלא פירש בחיי ובמותי ולא כתב ככרי זו אלא שלא לשנות מלישנא דגמרא דנקט ככרי וכבר נתבאר בסמוך דעתי ודעת החולקים עליו:

(יג) אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנים בו טעם משנה בפרק הנודר מן המבושל (נא: נב.) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ר׳ יהודה אוסר וקי״ל כת״ק ומשמע התם בהדיא דאף בשיש ברוטב טעם בשר שרי והכי נמי תנן התם גבי יין דהנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין וקיפה פירשו הרא״ש והר״ן דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה וכתב הרא״ש דטעמא משום דבשר משמע דוקא מה שנקרא בשר אבל אין נראה כן מדברי הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות נדרים שלא התיר אלא מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר אע״פ שיש בהם טעם בשר ולא הזכיר דק דק של בשר ונראה מדבריו שם דקיפה היינו תבלין דבמקום הא דתניא הנודר מן הרוטב:

מותר בקיפה כתב הנודר מן הרוטב מותר בתבלין וגם בפי׳ המשנה פירש דקיפה היינו תבלין:

ומה שכתב ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר זה פשוט שם במשנה תנן שהאומר בשר זה או יין זה עלי ונפל לתבשיל אם יש בנ״ט ה״ז אסור וטעמא דמילתא משום דכשאמר זה שוייה לההיא בשר ויין חתיכה דאיסורא ואסור בנ״ט כשאר איסורין אבל כשלא אמר זה לא אסר עליו אלא דבר הנקרא בשר או יין.

(יד) ומה שכתב דאומר קונם בשר ויין שאני טועם שאני אוכל אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר וטעמו מדתנן בפרק הנודר מן המבושל (שם) הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וכיוצא מהם ובגמרא (שם) בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ת״ש א״ר יהודה מעשה ואסר עלינו ר׳ טרפון ביצים שנתבשלו עמו ואמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי וכתבו התוספות והרא״ש בשר זה עלי אסור בנ״ט ומדמינן יוצא מהם לנ״ט דכי היכי דאסר אנפשיה כי אמר בשר זה עלי נ״ט ה״נ אסור יוצא מהם וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהם עכ״ל ואסיקנא באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כי קא מיבעיא לן בשאיני טועם כלומר אי אמר שאיני טועם או שאיני אוכל ולא אמר אלו אי אסור במשקין היוצאין מהם או לא ולא איפשיטא וכתבו התוס׳ הילכך בשל תורה הלך לחומרא ובשאיני טועם גרידא אסור ביוצא מהן ועוד נשמע שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור ה״נ נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי וכ״פ הרא״ש ג״כ וסיים בה והא דאמרינן במתני׳ הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר:

(טו) אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם משנה הזכרתיה בסמוך.

ומה שכתב אפי׳ הוא חדש כ״כ הרמב״ם בפ״ט.

ומה שכתב ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים וענבים אלו עלי אסור אף במשקין היוצאין מהן ובתבשיל שנותנין בהם טעם כבר נתבאר בסמוך:

כתב הרמב״ם בפ״ה מהל׳ נדרים נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו כתב הרשב״א בתשובה האוסר על עצמו יינו של איש פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל ויש בו טעם יין וה״ה אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר דיין אסר עליו ולא חומץ עכ״ל: