(א) לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה וכל בית סתריה במים בפרק תינוקת (נדה סו:) אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ופירש״י קמטיה בית השחי ובית הסתרים שלה ע״כ ולשון רבינו אינו מדוקדק דנקט קמטיה ובית סתריה שנראה מלשונו שהם שני דברים וליתא. אלא בית הסתרים הוי פירושא דקמטיה וכפירש״י:

וכתב מהר״י קולון בשורש קנ״ט דנראה דבמים דוקא קאמר מדלא קאמר שתהא אשה מדחת קמטיה סתם ולמה ליה למינקט במים אלא נראה דיין ושאר משקין ודשאר לכלוכיתו בתוך הקמט ישאר שם כתם היין או המשקה ההוא ומש״ה נקט במים:

(ב) ומה שכתב ושתהא חופפת שער ראשה וכו׳ בס״פ מרובה (בבא קמא פב.) תניא דחד מי׳ תקנות שתיקן עזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ומקשה עלה דאורייתא הוא דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו ומאי נינהו שיער ומשני כי אמרינן דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר א״נ מאוס מידי משום חציצה ואתא איהו תיקן חפיפה ופירש״י תיקן חפיפה במסרק להרחקה דמילתא:

(ג) ומה שכתב שה״ר שמעיה פי׳ בשם רש״י שצריכה לעיין כל גופה יפה ולחוף אותו במים וכו׳ ור״ת פי׳ שאינה צריכה וכו׳ התוספות והרא״ש בפ׳ תינוקת כתבו שה״ר שמעיה מפרש דהא דתיקן עזרא שתהא אשה חופפת אכל הגוף קאי דבכל הגוף שייך חפיפה והביא ראיות לדבריו ומשמע ודאי דה״ר שמעיה מצריך חפיפה בראש כדמשמע לישנא דגמרא דמיירי בשיער וכדפירש״י שם ועוד דאין טעם להחמיר בגוף יותר מבשיער דיציבא בארעא וכו׳ דשיער עשוי להיות בו דבר חוצץ יותר מבגוף הוא שהרי עשוי להסתבך ולהתקשר וגם זוהמא וזיעה מצויים בו יותר אלא שרצה ז״ל להוסיף דבכל הגוף נמי בעי חפיפה דמשמע ליה דלישנא דחפיפה שייך בין במקום שיער בין שלא במקום שיער ולא הייתי צריך לכתוב כן אלא להוציא ממה שיראה קצת מדברי רבינו כאן וגם בסמוך אצל דברי הרמב״ם דכשמזכירים כל גופה בענין זה אין הראש במשמע ואין הדבר כן אלא כמו שכתבתי ואכתוב עוד שם בס״ד והתוספות והרא״ש דחו ראיותיו וכתבו שר״ת פירש דחפיפה לא שייכא אלא בראש והביא ראיות לדבריו וכתב הרא״ש שאחד מראיותיו מדקאמר רבא שתהא אשה מדיחה קמטיה במים מכלל דשאר הגוף לא בעי הדחה דאי קמטיה לרבותא קאמר דאף על פי דא״צ ביאת מים משום דבית הסתרים נינהו אפ״ה צריך הדחה וה״ה לשאר הגוף א״כ הול״ל אפילו קמטיה ונראה מדברי התוספות והרא״ש שדברי ר״ח נראים בעיניהם וכן הוא דעת הרמב״ם שכתב בפ״ט מהלכות מקואות תקנת עזרא היא שתהא אשה חופפת את שערה ואח״כ תטבול וגם התוספות כתבו בסוף דבריהם כלשון הזה הילכך אין לנו ראיה שיצטרך חפיפה בגוף אלא לעיוני בעלמא כמו בראש מדאורייתא ואף על פי שאנו מדמין אין לעשות מעשה אלא צריך לחוף כל הגוף וכן מנהג כל הנשים לרחוץ כל הגוף עכשיו עכ״ל וגם המרדכי כתב בפ״ב דשבועות אחר דברי ר״ת וה״ר שמעיה מכל מקום נכון להחמיר לעשות חפיפה בכל הגוף ולסרוק שערה במסרק פן נתקשרו השערות עכ״ל וכ״כ סמ״ג והרא״ש כתב בסוף נדה אחר מחלוקת ר״ת וה״ר שמעיה נהגו בנות ישראל לרחוץ כל גופן ומנהג כשר הוא ע״כ. והר״ן כתב בפ״ב דשבועות גבי הא דאמר רבא אשה לא תחוף אלא בחמין פי׳ רש״י הך חפיפה חפיפת שערה כלומר שער ראשה ושאר מקומות שבגוף כבית השחי והכי מוכחי דחפיפה בשיער הוא דתנן (נזיר מב:) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק והכי נמי מוכח בפרק מרובה (בבא קמא פב:) דאמרינן התם דעזרא תיקן שתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן הא דאורייתא הוא דכתיב את כל בשרו זה הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו מדפריך הכי אלמא חפיפה בשיער הוא ופרקינן התם בעיוני בעלמא סגי דילמא מיקטר וכו׳ אתא איהו ותיקן חפיפה ומדאמרינן הכי משמע דבעיא עיוני בכולי גופה דלגבי חציצה מקום שיער ושאר הגוף שוים הם אלא דאתא עזרא ותיקן דלא ליסגי במקום שיער עיוני משום דשכיחי בה קיטרי והצריך חפיפה ומשום דחפיפה מדרבנן בעלמא הוא מקילים בה כדאמרינן לקמן האשה חופפת בע״ש וטובלת במ״ש ואפילו למוצאי י״ט שאחר השבת אבל בעיוני דמדאורייתא הוא לא מקילינן וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ובודאי א״א שלא נתנה תבשיל וכיוצא בו מע״ש עד מוצאי י״ט שאחר השבת והיאך עלתה לה טבילה אלא ודאי כי מקילינן בחפיפה דוקא בשחזרה ועיינה בשעת טבילה הילכך במקום שיער בעיא חפיפה ומקילים בה כדכתיבנא ובכולי גופה בעי עיוני סמוך לטבילה ודאמרינן לקמן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול עליה כל גופה משמע ולאו למימרא דחפיפה בכולה גופא אלא משום דמסתמא עיינה בעצמה בשעת חפיפה וכ״ת אי בעי עיוני סמוך לטבילה אפילו לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה לחוף ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה איכא למימר שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה ליכא למיחש להכי והך עיוני דמדאורייתא משמע דבלא מים הוא דלא אשכחן אלא גבי חפיפה ומיהו הני נשי דילן נהוג למישטף כל גופייהו בשעת טבילה בחמימי ושפיר דמי ואף בזמן התלמוד נראה שהיו נוהגות כן מדאמרינן בגמרא (סח.) דודי חסרת עבדי חסרת טשטקי חסרת ומדאצרכה כולי האי משמע שדרכן לשטוף בחמין וכן נ״ל מדאמרינן ואם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם איתא דלא הוו עבדי חפיפה אלא במקום שיער אמאי לא חיישינן שמא לא עיינה יפה יפה בשאר מקומות הגוף כי היכי דחיישינן כשלא היתה חפיפה סמוך לטבילה כל שאר מקומות שבגוף דא ודא אחת היא אלא דרכן היה לשטף כל גופן בחמין ומש״ה בסמוך לטבילה ליכא למיחש למידי ומעתה האי ונמצא עליה אתי כפשטיה דנהי דחפיפה מדינא אינה אלא במקום שיער הנהיגוה בכל הגוף עכ״ל וכדברי הר״ן כך הם דברי הרשב״א בת״ה הארוך וז״ל בת״ה הקצר צריכה האשה לעיין בעצמה ובבשרה סמוך לטבילתה שלא יהא עליה שום דבר מיאוס או נימא קשורה במקום שיער שבה עזרא ובית דינו תקנו שתהא האשה חופפת כל מקום שיער שבה וסורקת במסרק או מפספסת בידיה היטב כדי שלא יהיו שערותיה קשורים זה בזה כבר נהגו בנות ישראל לחוף כל גופן ותשטוף במים חמין בשעת חפיפה ומנהג יפה הוא להן וכן ראוי להנהיגן כדי שתהא להן שמירה יפה לכל גופן וכתב עוד חפיפה זו צריכים לכתחילה להיות סמוך לטבילתה נזדמנה לה טבילה בשבת וחלו שני ימים טובים לפני השבת ה״ז חופפת בד׳ בשבת וטובלת בשבת שלא דחו זמנה של טבילה מפני חפיפה שתהא סמוך לטבילה כיון שא״א ובלבד שתהא מעיינת ובודקת בשעת טבילה כל גופה ושערות ראשה שלא יהא דבר חוצץ עד כאן לשונו ומ״ש ר״י שנראה שסברת הרשב״א כה״ר שמעיה איני יודע מהיכן ראה ר״י לומר שנראה לו כן:

(ד) ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ן דמדין תורה צריכה שתהא הטובלת מעיינת בעצמה סמוך לטבילה ובודקת כל גופה וכו׳ וכתב עליו יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש מפני שזה דין תורה וזה אינו אלא תקנת עזרא דבר תמוה הוא בעיני וחס ליה להרמב״ן שיעלה על דעתו לומר כן שהדבר ידוע שיותר עשוי להיות דבר חוצץ במקום שיער מבמקום שאין בו שיער והיאך יתכן דמדאורייתא צריכה לעיין בגופה ולא בראשה שהוא מקום שיער אטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד דכיון דמאת בשרו מרבינן שערו מהי תיתי לשום אדם לפלוגי בינייהו אבל דברי הרמב״ן מבוארים דכשכתב דדין תורה שתהא מעיינת בעצמה ובודקת כל גופה אף ראשה במשמע דהא ודאי ראשה בכלל כל גופה הוא ותקנת עזרא לא לעיין היה שזה מדין תורה היתה חייבת אלא לחפוף שערה במים חמין ולסורקו או לפספסו היה שמדין תורה בעיוני בעלמא הוה סגי לה והוא הצריכה שתהא חופפת וסובר הרמב״ן דחפיפה אינה אלא במקום שיער דוקא וכ״פ ר״ת וכולהו רבוותא בר מהר״ר שמעיה וזו מבואר מאד בדבריו שכתב ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכ״מ שער שבה במים חמין וסורקת אותן וכו׳ הרי בהדיא שלא חילק בין מקום שיער לשלא במקום שיער אלא לענין חפיפה בלבד לא לענין עיון כדקס״ד דרבינו:

ומה שכתב הרמב״ן דמדין תורה צריכה לעיין ולבדוק כל גופה כלומר בין מקום שיש בו שיער בין מקום שאין בו שיער מבואר בדברי התוספות והרשב״א והר״ן שכתבתי בסמוך:

(ה) חפיפה שבמקום שער לא תהיה במים קרים וכו׳ בפרק תינוקת (נדה סו:) אמר אמימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין אבל לא בצונן ואפילו בחמי חמה צונן מ״ט לא משום דקרירי ומשרו מיזיא. ופירש״י ואפילו חמי חמה. די לה בחמין שהוחמו בשמש: דמשרו מיזיא. מקשין השיער ואין לכלוכו עובר והרמב״ם כתב בפ״ב מהלכות מקואות שהצונן מקלקלין ומקבצין את השיער ומתקשה ע״כ וכך הם דברי רבינו שכתב שמסבכין את השיער ודע שכתב הרא״ש בפר״ח גריס לא תחוף בקרירי ואפי׳ בחמי חמה פירוש אסור לחוף ובפ׳ כל שעה (פסחים מב.) אמרינן לא תלוש בחמין ולא בחמי חמה אלמא מדמי חמי חמה לחמין וכ״כ הרמב״ן והרשב״א דבחמי חמה יכולה לחוף:

(ו) ומה שכתב ולא תחוף בנתר וכו׳ ולא באהל וכו׳ שם אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל בנתר משום דמקטף ובאהל משום דמסרך כך הוא גירסת הפוסקים ולאפוקי מספרים דידן דגרסי חול במקום אוהל. ופירש״י מקטף נותק שיער ומתבלבל וחוצץ. מסרך מדביק השיער וחוצץ והראב״ד כתב בספר בעלי הנפש בשם רב אחא ואי אמרת כי מקטיף מזיא מאי הוי דילמא איידי דקטיני מסתבכי ביני אריכי ומיקטר חד מינייהו ולא עיילי ביה מיא:

ודע שבפ״ב ממס׳ כלים פירש הרמב״ם שנתר הוא הנקרא בלשון ערב טפל והוא נקרא בלשון לעז גריד״א יוסתר דברי המפרשים שהוא אלו״ם ולפ״ז הנשים שנוהגות להוליך גרידא למרחץ לטפול בו ראשן יש למחות בהן שלא יעשו כן ביום טבילה וכ״כ הריב״ש ז״ל בתשובה שהוא מיחה ביד הנשים הנוהגות לחוף ראשן בגריד״א מהטעם הנזכר אע״פ שה״ר דורא״ן ז״ל היה אומר שנתר אינו גריד״א הוא ז״ל הכריע שהוא גריד״א:

וכתב מהר״י קולון בשורש קנ״ט שהדעת מכרעת דחפיפה דנתר ואהל ומים קרים שאסרו אינו אלא לרווחא דמילתא אבל בדיעבד אם חפף בנתר או באהל או במים קרים וראה ועיין יפה בשערו שאינו נקשר ולא מסובך זה בזה גם לא נקטף סברא דבדיעבד שרי:

(ז) ומה שכתב ולא בכל דברים שמסבכים השיער טעמו משום דאע״ג דבגמרא לא הוזכרו אלא אלו איכא למימר דמהם נלמוד לכל הדברים שמסבכים את השיער אבל מהר״י קולון כתב בשורש קנ״ט שהדעת מכרעת דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים ומתוך כך התיר לאשה שהוזהרה מפי הרופאים שלא תחוף ראשה במים שיכולה לחוף ביין ולא חיישינן לסבוך או משרו מיזיא ועוד דכן הוא לכאורה דאם דוקא מים ולא שאר משקים א״כ הול״ל אשה לא תחוף אלא במיא חמימי הלכך משמע קצת דה״ה בשאר משקים הצלולים כגון יין וכיוצא בו ומיהו כתב עוד ומ״מ נכון והגון הוא שמקודם שתבא האשה לידי מעשה שתבדוק ותנסה לחוף ראשה ביין ותראה האם יסתבך או ישתבר או יתקשה השיער ע״י רחיצת היין יותר ממה שרגיל לעשות על ידי רחיצת המים ואם תנסה ג״פ ותרגיש ותראה שאין היין גורם אחד מכל אלו יותר מן המים אז תוכל לסמוך ולעשות מעשה וגם נכון הוא שתשאל לאותם הרופאים שהזהירו על רחיצת ראשה במים האם טבע היין חם לסבך או לשבר או להקשות השיער יותר מטבע המים החמים ובכ״מ מצינו שסמכו חכמים על דברי הרופאים לענין נדה וגם לענין חולה בי״ה ומעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי רופאים נכרים להאכילה ע״כ:

(ח) חפיפה זו פי׳ רש״י מוטב שתהיה ביום שלפני טבילתה מבליל טבילתה וכו׳ בפ׳ תינוקת (נדה סח.) שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע״ש ותטבול במ״ש ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה הא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה קשיא הילכתא אהילכתא ל״ק הא דאיפשר הא דלא איפשר. ופירש״י ותמה על עצמך היאך אשה וכו׳. שהרי בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה כ״כ אלא משום דאי חפפה בליל טבילתה אימור לא חייפא שפיר משום דממהרת לטבילתה מתוך שמהומה לביתה הא דלא איפשר לחוף ביום כגון מוצאי יום טוב לא תחוף אלא בלילה וכתבו התוס׳ דלפי פירושו נראה שמותר לחוף בליל טבילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום מפני שמהומה לביתה והביאו ראיה לדבר וכתבו עוד דבשאלתות פי׳ הא דאיפשר לחוף בליל טבילה שהוא חול לא תרחיק חפיפה מטבילה כלל ואפילו אם היום כמו כן חול לא תחוף אלא בלילה הא דלא איפשר כגון שליל טבילה י״ט או שבת אז תחוף ביום שלפני הטבילה אפילו אם יום שלפני הטבילה כמו כן י״ט או שבת אז תחוף מע״ש או מעי״ט כדפסק הלכתא התם מרימר ולדברי השאלתות כ״ז שתוכל אין לחוף אלא בלילה וכתב הרא״ש וסוגיא דתלמודא לא משמע כפירושם דקא מיבעי׳ ליה נדה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה אלמא משמע דיותר טוב הוא לחוף ביום דחיישינן שמא לא תחוף כהוגן בלילה דמתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר וכן כתב המרדכי בשבועות בשם סה״ת דטוב ונכון שתכנס במרחץ בעוד היום גדול ותחוף עצמה בנחת ולא בחפזון ולא תצא עד לערב דאף בשאלתות דאסרינן לחוף ביום היינו כי יוצאת בעוד היום גדול אבל אם היתה שם עד הערב מודה הוא דשרי ע״כ וכ״כ סמ״ג וכ״כ התוס׳ והרא״ש דלפי מנהג נשים של עכשיו ששוהות במרחץ עד הלילה מותר לחוף ביום אף לפי השאלתות ואינו אסור אלא לחוף מבע״י ולצאת מן המרחץ קודם הלילה אבל כששהתה שם עד הלילה חפיפה אריכתא היא שכל שעה עוסקת בחפיפת גופה ושערה ועוד יש שמחמירות אף על פי שחופפות נושאות עמהן מסרק וסורקות עצמן בבית הטבילה וכתבו עוד התוספות שר״ת פי׳ הלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה פי׳ בע״ש וטובלת במ״ש והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה פי׳ במ״ש ולא תמהר לחוף מע״ש הא דאיפשר לחוף במ״ש שהוא חול תחוף בו ולא תמהר לחוף מע״ש והא דלא איפשר לחוף במ״ש ליל טבילתה כגון שהוא י״ט חופפת מע״ש אף על פי שטבילתה למ״ש או ליל שני בשבת והם שני ימים טובים אחר השבת ולא איירי כלל תלמודא באיסור חפיפה שחרית וטבילה ערבית בלא הפסקת יום וכן לא איירי באיסור חפיפת לילה ע״כ ורבינו לא חשש לכתוב פה דברי ר״ת דאינו מקפיד בין יום ללילה והביא דברי רש״י ודברי השאלתות שהם הפוכים אלו מאלו ושנוהגות הנשים לצאת ידי שניהם ומ״מ אין דברי רבינו מדוקדקין שכתב בדברי השאלתות מוטב שתהיה בלילה כמו שכתב לרש״י מוטב שתהיה ביום שנראה מדבריו דיום לשאלתות כלילה לרש״י והא ליתא שכבר נתבאר דלרש״י מותר לחוף בלילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום וביה שייך שפיר לשון מוטב שכתב רבינו אבל לשאלתות כל זמן שתוכל אין לחוף אלא בליל טבילה וכן משמע מדקאמר לא תחוף אלא בלילה ואם כן לא הוה למכתב ביה לישנא דמוטב אלא הכי הוה ליה למימר ובשאלתות פירש שצריכה להיות בלילה כדי שתהיה סמוך לטבילתה ואין לומר שהוא סובר דלרש״י אין מותר לחפוף בלילה אלא בשעת הדחק ושלא כדברי התוספות דהשתא הוי לילה לרש״י כיום לשאלתות אלא דלפ״ז לשון מוטב לא יבא מוטב לשום אחד מהם:

וכתב הראב״ד בספר בעלי הנפש בשם רב אחא אפילו איתרמי ה׳ וע״ש י״ט דלא אפשר למיחף בהו וזמן טבילתה ליל שבת חייפא בד׳ וטבלה בבי שמשי משום דטבילה בזמנה מצוה וכי גדלה למזיא לא תקטרינהו לרישי דצוציתא דילמא מקטרא חדא ביניתא מינייהו והויא חציצה משמע מדבריו שהאשה צריכה לשמור עצמה בינתיים מכל דבר החוצץ כמו שמצריכה לשמור מקשירת שערה וי״ל שאינה צריכה לכך הואיל ויכולה לבדוק עצמה בשעת טבילה אבל תיקון השיער דלא איפשר לה ביום טוב צריכה לשמור עצמה בינתיים מיהו מדפרש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה ש״מ דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מיבעי לה למיטבל בליל שבת וי״ט דלא איפשר למיהוי סמוך לחפיפה טבילה ואי עבדה עבדה ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה לפי שא״א לה שלא נתנה תבשיל לבנה ולא האכילתו ולא נתעסקה בכמה ענינים ואם לא שמרה את עצמה מכל אלה ולא בדקה עצמה בשעת טבילה לא עלתה לה טבילה עכ״ל ומ״ש דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מיבעיא למיטבל בליל שבת וי״ט אין נראה כן דעת הפוסקים שכתבו שטובלת בליל שבת וי״ט ולזמן הזה הוא שכתבו ומטעם זה אני תמה על מה שדקדק הראב״ד מדברי רב אחא שהרי בימי רב אחא כבר שוינהו לכולהו נשי ספק זבות דהא מסקנא דגמרא היא בפרק תינוקת וכל טבילה לאו בזמנה היא ואין לומר דרב אחא כתב לפי מה שהיה קודם התקנה והניח מה שהיה לפי מנהג זמנו לכך נראה שמ״ש רב אחא טבילה בזמנה מצוה היינו משום דכל לבעלה מצוה איכא והו״ל כבזמנה:

ודע שהרשב״א פסק בת״ה כדברי השאלתות וז״ל חפיפה צריכה להיות לכתחלה סמוך לטבילתה לפיכך לא תחוף אשה ביום ותטבול בלילה אלא חופפת בלילה וטובלת כדי שלא יתקשר שום דבר על שערה משעת חפיפה עד שעת טבילה וכן דעת הרמב״ם שכתב בפ״ב מהלכות מקואות אם איפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד תכף לחפיפה ה״ז משובח ובשעת הדחק או מפני חולה חופפת אפי׳ בע״ש וטובלת למ״ש וכתב הר״ן בפ״ב דשבועות שגם הרי״ף סובר כן שאינה חופפת אלא בליל טבילה:

(ט) חל טבילתה במ״ש שא״א לה לחוף מבע״י די לה בחפיפת ליל טבילתה דברי רבינו סתומים דנראה שאליבא דכ״ע בא להשמיענו כן וליתא דהא לדברי השאלתות עיקר דין חפיפה לכתחלה כך הוא להיות בלילה ומאי די לה בחפיפת ליל טבילתה דקאמר אלא לרש״י שסובר דעיקר חפיפה ביום הוא דאיצטריך לאשמועינן דכשחל טבילתה במ״ש די לה בחפיפת ליל טבילתה דהא אמרינן בגמרא לדעתו הא דלא איפשר ומ״ש ומ״מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בע״ש ובמ״ש תחוף מעט ותסרוק שערותיה גם זה מבואר שהוא על דעת רש״י שעיקר חפיפה הוא קודם ליל טבילתה דאילו לדברי השאלתות שעיקר חפיפה הוא בליל טבילתה למה צריך לחוף מע״ש ועוד מאי ובמ״ש תחוף מעט דקאמר הא כיון דעיקר חפיפה הוא באותה שעה תחוף אז יפה ואפי׳ לדברי רש״י יש לתמוה למה כתב שתרחוץ ותחוף מע״ש הא כיון דלדעת רש״י מותר לחוף בלילה אפי׳ לכתחלה כדמשמע מדברי התוספות מה צורך לרחוץ ולחוף בע״ש ואפילו מנהג יפה אין כאן כיון דלכתחלה בלא שום אונס יכולה לחוף בלילה השתא דאיכא אונס אין טעם במנהג הזה אא״כ נאמר דלטעמיה אזיל דסבר דלרש״י אינה יכולה לחוף בלילה אלא מתוך הדוחק וכמו שכתבתי לעיל בסמוך דהשתא הוי מנהג יפה דאפילו בשעת הדחק יש לתקן כל מאי דאפשר שלא לסמוך על חפיפת לילה לבדה:

(י) ומה שכתב נזדמנה לה טבילה בליל שבת שא״א לחוף בלילה די לה בחפיפת יום גם בזה דבריו סתומים דלדברי השאלתות הוא דאיצטריך להשמיענו שאף על פי שעיקר חפיפה בלילה היכא דלא איפשר כגון שהוא ליל שבת או י״ט חופפת ביום דאהא אמרינן בגמרא לדעתו הא דלא אפשר שאילו לדעת רש״י מאי די לה בחפיפת יום דקאמר הא עיקר חפיפה לכתחלה כך הוא להיות ביום והשתא קשה דבבין חל טבילתה במ״ש ובבין נזדמנה לה טבילתה בליל שבת כתבם סתם כאילו לכ״ע איצטריכו וליתא כמו שהוכחתי ועוד קשה דחדא נקט אליבא דרש״י וחד אליבא דשאלתות איפשר היה לומר דאתא לאשמועינן דבין בחל טבילתה במ״ש בין בנזדמנה לה טבילתה בליל שבת חופפת בשעת החול בין שהוא בלילה כמו בחל טבילתה במ״ש בין שהוא ביום כמו בנזדמנה לה טבילה בליל שבת ושפיר דמי אליבא דכ״ע ולמר הוי רבותא ברישא ולפיכך כתב בה לישנא דדי וכן בסיפא משום דהוי רבותא למר כתב בה לישנא דדי אלא דאם כן לא הו״ל להפסיק בין הדבקים בומ״מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בע״ש וכו׳ דההיא ליתא אלא לרש״י ולא לשאלתות:

(יא) ומה שכתב רבינו ואפי׳ אם חלו שני ימים טובים ביום ה׳ ו׳ וכו׳ שם (סז:) אמר רב הונא אשה חופפת באחד וטובלת בשלישי בשבת שכן אשה חופפת בע״ש וטובלת במ״ש אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת שכן אשה חופפת בע״ש וטובלת במוצאי י״ט שחל להיות אחר השבת אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בה׳ בשבת שכן אשה חופפת בע״ש וטובלת במוצאי שני י״ט של ר״ה שחל להיות אחר השבת ורב חסדא אמר שכן לא אמרינן היכא דאיפשר איפשר היכא דלא דאפשר לא איפשר ורב יימר אמר אפי׳ שכן נמי אמרינן לבר מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בה׳ בשבת דלמוצאי שני י״ט של ר״ה שלאחר השבת ליתא דאיפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה דרש מרימר הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ופירש״י הלכתא כרב חסדא לחומרא דאמר שכן לא אמרינן דהיכא דטבלה יום חול לא תחוף מאתמול ובמאי דאמר רב חסדא כולהו אמרינן דהיכא דטבלה במוצאי שני ימים אחר השבת חופפת בע״ש לית הלכתא כוותיה אלא כדמתרץ רב יימר חפייא בליליא וטבלה בליליא ע״כ:

ועל מאי דאסיקנא הלכתא חופפת ביום והלכתא לא תחוף אלא בלילה הא דאפשר הא דלא אפשר כתבו התוס׳ ולדברי השאלתות הא דלא אפשר כגון שליל טבילה י״ט או שבת אז תחוף מע״ש או מעי״ט כפסק של מעלה דדרש מרימר דהלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ועל מה שפירש״י הא דלא איפשר לחוף ביום כגון שאירע טבילתה במ״ש ואם תחוף בע״ש תרחיק יותר מדאי מטבילתה חופפת בליל טבילתה במ״ש כתבו וא״ת הא דפסקינן לעיל הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר לא קאי דהכא אמרינן דאינה חופפת בע״ש וטובלת למ״ש וי״ל דאיכא לאוקמי פסק דלעיל שליל טבילתה במ״ש והוא י״ט אז ודאי תחוף מע״ש ולא תפסיד עונתה הואיל ואינה יכולה לחוף בליל טבילתה ולא ביום שלפני טבילתה ואע״ג דלכאורה לא אמרו התוס׳ להרחיק חפיפה מן הטבילה בין לדעת השאלתות בין לדעת רש״י אלא כשאין מפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה אלא יום אחד בלבד אבל כשמפסיקין ב׳ ימים כגון שחלו שני ימים טובים בה׳ ו׳ וטבילתה בליל שבת אין מתירין לה לחפוף ביום ד׳ דא״כ נמצאת חפיפה מרוחקת מטבילה טובא מ״מ מאחר שתלו טעמם בשלא יסתר פיסקא דלעיל כיון דלההוא פיסקא כל שהטבילה בליל י״ט או שבת אפי׳ מפסיק בין יום החפיפה ליום הטבילה שני ימים שפיר דמי כגון שחלו שני ימים טובים בה׳ ו׳ וליל טבילה בשבת חופפת בד׳ וכן אם חלו ב׳ ימים טובים בא׳ ב׳ וליל טבילה ליל שני חופפת בע״ש וכ״פ הרשב״א בפ״ה וכ״כ הר״ן בפ״ב דשבועות בין לדעת הרי״ף שהוא כדברי השאלתות בין לדעת רש״י וכך הם דברי רבינו שכתב סתם שאפי׳ חלו שני י״ט ביום ה׳ ו׳ חופפת בד׳ ואע״ג דבגמרא לא אמרו כך אלא על שני י״ט של ר״ה לא חילק רבינו בין של גליות לשל ר״ה משום דמשמע ליה דלא אמרו בגמרא של ר״ה אלא לדידהו שהיו מקדשין ע״פ הראיה דלא משכחת שני ימים טובים רצופים אלא בשל ר״ה בלבד אבל לדידן דכולהו ימים טובים עבדי תרי יומי מספק אין לחלק בין ראש השנה לשאר ימים טובים וזהו טעמו של הרשב״א שכתב בדין זה בפירוש שאם חלו שני ימים טובים של ר״ה או של גליות ביום ה׳ ו׳ חופפת בד׳:

ומשמע שזה שכתב רבינו שאם חלו שני י״ט ביום ה׳ ו׳ חופפת בד׳ וטובלת בליל שבת בין לדעת השאלתות בין לדעת רש״י קאמר ליה וכדכתב הר״ן וכמו שהוכחתי לדברי התוס׳ ואין צריך לומר שאם חל י״ט במ״ש שחופפת בע״ש וטובלת במ״ש וכמו שכתבו התוס׳ בהדיא גם לדעת רש״י ולא כדכתב הרא״ש דלפי פירש״י אם חל י״ט במ״ש נראה שלא התיר לחוף בע״ש ולטבול במ״ש שהרי פירש דבקושי התירו לחוף ביום ולטבול בלילה אלא דהכי עדיף טפי משום דמהומה לביתה אבל להרחיק כולי האי מע״ש למ״ש אסור אף אם חל י״ט במ״ש ומוטב שתדחה טבילתה עכ״ל ונמשך אחריו רבינו ירוחם ולפ״ז צריך לומר דסבר רש״י דלמסקנא דהלכתא חופפת והלכתא אינה חופפת וכו׳ ליתא לפסקא דפסיקנא לעיל הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר וזה דוחק ולכן סתם רבינו דבריו דלא כוותיה:

ומ״מ איכא למידק בדברי רבינו שכתב או אם חל י״ט במ״ש וכו׳ דהא במכ״ש דחלו שני י״ט ביום ה׳ ו׳ וכו׳ שכתב ברישא אתיא ונ״ל דמשום דהתוס׳ לא כתבו אלא הא דחל י״ט במ״ש וכו׳ בלבד ורבינו למד מדבריהם דה״ה דחלו שני י״ט ביום ה׳ ו׳ וכו׳ וכמו שהוכחתי לעיל ומשום דשאינה מפורשת בדבריהם חביבא ליה ואקדמה ואח״כ כתב חבירתה שהיא מפורשת בדבריהם א״נ דמשום דהרא״ש פליג אף בבתרייתא אליבא דרש״י לכך כתבה לומר דאף זו הוי חידוש הרחקת חפיפתה אף ע״פ שאין ההרחקה מרובה דהא הרא״ש פליג בה לדעת רש״י ולא רצה להקדימה משום דהו״א לא זו אף זו קתני אבל השתא דלא צריך למיתנייא להא משום דאתיא לה במכ״ש מקמייתא שמעינן שפיר דללמד דאיכא מאן דפליג בה כתבה:

ודע שהרמב״ם כתב בפרק ב׳ מהלכות מקואות אם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד תכף לחפיפה הרי זו משובחת ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת אפי׳ בע״ש וטובלת למ״ש עכ״ל נראה שהוא ז״ל סובר דלמאי דאסיקנא הלכתא אשה חופפת וכו׳ הא דאיפשר הא דלא איפשר ליתא לפיסקא דפסק מרימר הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר אלא לעולם לא תפסיק בין יום החפיפה ליום דטבילה יותר מיום אחד והוא ז״ל מפרש הא דאפשר הא דלא אפשר דהיינו לומר דהיכא דא״א לחוף בליל טבילה מפני הדחק שא״א למצוא מים חמין בליל הטבילה מפני שיוצאין בשיירא או מפרשים בים ולא ימצאו להם מים חמין באותה לילה או שהנכרים יש להם באותה לילה חג שאינם מניחים להדליק אש בשום בית או אי זה אונס אחר או מפני החולי כלומר שיש לה חולי שהמים חמין מזיקין לה בעת עונת התעוררות החולי ויודעים שבליל טבילתה הוא העונה דכיון דאי אפשר לעשות בענין אחר יכולה להקדים לחוף קודם ליל הטבילה ואפי׳ אם יכריחה הדוחק או החולי להקדים לחוף מיום ראשון והטבילה אינה אלא עד ליל שלישי רשאי להקדים לחוף מיום א׳ אבל להרחיק יותר לא דהא אמאי דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת אמרינן דהיינו בדאפשר אבל בדלא אפשר שפיר דמי ודוקא כשיעור הרחקה זו אבל להרחיק טפי לא דלא לחנם נקט רבין האי שיעורא אלא לומר אף על גב דבכי האי שיעורא שרי להרחיק היינו דוקא בדלא אפשר אבל בדאפשר לא וצריך לומר שהוא סובר דע״ש ומ״ש דנקט לדוגמא נקטינהו ולאו דווקא אלא ה״ה לחוף ביום א׳ ולטבול בליל ג׳ וכן כיוצא בזה בשאר הימים דהא לפי פירוש זה אין טעם לתלות ההיתר הזה בע״ש ומ״ש יותר משאר הימים:

(יב) ומה שכתב רבינו ובלבד שתזהר אחר רחיצה וחפיפה מליתן תבשיל לבנה וכו׳ כ״כ שם הרא״ש על דברי ר״ת שפירש הא דאיפשר לחוף במ״ש תחוף בלילה הא דלא אפשר תחוף מע״ש כגון שחל י״ט במ״ש אז חופפת ביום בע״ש וכך נוהגות הנשים האידנא ונזהרות בשבת מליתן תבשיל ולהתעסק בדבר שיבא לידי חציצה ומחממות קיתון של מים להדיח בית הסתרים ובית הקמטים כב״ה דמתירים להחם חמין בי״ט לרגליו אבל לא כל גופו וגם קושרות שערותיהן יפה שלא יתלכלכו עכ״ל כלומר קושרות שערותיהן בע״ש אחר שחפפו כדי שלא יתלכלכו או יתבלבלו קודם טבילה וזהירות דנתינת תבשיל לבנה איני מכיר דאטו אם תגע בתבשיל ולא יהיה לצורך בנה מי לא חיישינן והרי על כרחך נוגעת בתבשיל שאוכלת ואף אם תזהר מליגע בו כגון שתאכל בכף ולא תגע בתבשיל כלל כמו ששמעתי שיש מורין כן מ״מ כיון דידים עסקניות הן א״א שלא תסיח דעתה שעה א׳ או רגע א׳ ותגע ולאו אדעתה ועוד שיותר נכון היה להזהירן שיבדקו ידיהם וכל גופן בשעת טבילה ואם ימצאו בו דבר חוצץ יסירוהו ולא יהיה ידיהם אסורות בשבת מליתן תבשיל לבנה ומלאכול כדרכן דמה ענין עיון ובדיקה זו אצל חפיפה דדוקא חפיפה שא״א לעשותו בי״ט התירו להרחיק ולעשותה מע״ש אבל עיון ובדיקה שאיפשר לעשותו בי״ט למה תסמוך על מה שבדקה בע״ש ולא תבדוק בשעת טבילה ואפי׳ לה״ר שמעיה שסובר שחפיפה היא אף בגוף במקום שתמצא עליו דבר חוצץ יכולה היא לחופפו במים חמין וכיון שצריכה לבדוק ידיה וגופה בשעת טבילה למה לא תגע בתבשיל ובכל מה שתרצה עד שעת בדיקה סמוך לטבילה ועוד דלפי מה שכתבתי לעיל בשם התוס׳ והרמב״ן והרשב״א והר״ן דבדיקה זו היא מדאורייתא לא היו חכמים מקילים בה להקדימה קודם טבילה הרבה אפי׳ היכא דלא איפשר וכ״ש בדאיפשר כגון זו שיכולה לבדוק ולעיין גופה סמוך לטבילה וכ״כ הר״ן בפ״ב דשבועות אהא דקדימת אשה לחוף מע״ש או מעי״ט וז״ל ולכולהו פירושי בחפיפה שהוא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילין אבל לעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופה דהוא מדאורייתא לא מקילין וכתב עוד שם גבי הא דאמר רבא אשה לא תחוף בנתר וכולי משום דחפיפה דרבנן בעלמא הוא מקילין בה כדאמרינן לקמן האשה חופפת בע״ש וטובלת למ״ש ואפי׳ למוצאי י״ט שאחר השבת אבל בעיוני דמדאורייתא הוא לא מקילין וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ובודאי אי אפשר שלא נתנה תבשיל לבנה וכיוצא בו מע״ש עד מוצאי י״ט שאחר השבת והיאך עלתה לה טבילה אלא ודאי כי מקילין בחפיפה דוקא בשחזרה ועיינה בשעת טבילה הילכך במקום שיער בעי חפיפה ומקילין בה כדכתיבנא ובכולי גופא בעי עיונא סמוך לטבילה עכ״ל וכבר כתבתיה בתחילת סימן זה. וכן דעת הרשב״א שכתב בת״ה וז״ל נזדמנה לה טבילה שא״א לחוף בלילה ה״ז חופפת ביום ושומרת שערות ראשה וטובלת בלילה ואף אם נזדמנה לה טבילה בשבת וחלו ב׳ י״ט של ר״ה או של גליות בה׳ בשבת ה״ז חופפת בד׳ בשבת וטובלת בשבת שלא דחו זמנה של טבילה מפני חפיפה שתהא סמוך לטבילה כיון שא״א ובלבד שתהא מעיינת ובודקת היטב בשעת טבילה כל גופה ושערות ראשה שלא יהא דבר חוצץ עכ״ל וכיון שעכ״פ היא צריכה לעיין ולבדוק כל גופה בשעת טבילה למה נחמיר בזו יותר מבשאר נשים שהם מותרות להתעסק כל מה שירצו עד סמוך לטבילה שאז בודקות ומעיינות עצמן ועוד דחומרא זו חומרא דאתיא לידי קולא היא שתסמוך על זהירותה מליתן תבשיל לבנה ומלהתעסק בדברים החוצצין ולא תחזור לבדוק ולעיין גופה בשעת טבילה וחכמים לא הקילו להרחיק בדיקתה מטבילתה כמו שנתבאר לכן אני אומר שמנהג אותן נשים היה ע״פ הסוברים דעיון ובדיקה אינה מדאורייתא אלא בכלל תקנת עזרא הוא וכדמשמע מתוך דברי רבינו בתחלת סימן זה וא״כ בשעה שנעשית החפיפה נעשית הבדיקה והעיון ואין להפרידם זה מזה ולפיכך צריכה ליזהר מליתן תבשיל וכו׳ כדי שתוכל לסמוך על אותה בדיקה שעשתה בעת חפיפה ואם נתעסקה בנתינת תבשיל לבנה או בשאר דברים החוצצים אז ע״כ צריכה להפריד הבדיקה מן החפיפה כיון דא״א בע״א הלכך תבדוק בשעת טבילה ושפיר דמי א״נ היו נוהגות לעשות כן מפני שדרך הנשים לחפוף ולבדוק הגוף ביחד ועכשיו מתוך שאינן חופפות סמוך לטבילה ישכחו מלבדוק גופן ונמצא שלא עלתה להן טבילה ולכן הנהיגו להיות להן זהירות מליגע בשום דבר חוצץ מעת בדיקה ראשונה שהיתה בשעת חפיפה וז״ש רבינו בסמוך ואם טבלה ולא עיינה עצמה מקודם לכן אם נזהרה מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה וכו׳ כלומר הא דאמרינן דתזהר מליתן תבשיל לבנה וכו׳ נ״מ להיכא דטבלה ולא עיינה עצמה שאם לא נזהרה לא עלתה לה טבילה ואפשר עוד שהטעם הנוהגות מפני שחוששות שמא מתוך שדרך לסמוך חפיפה ובדיקת הגוף יחד אם אתה מצריכן לבדוק גופן שמא יבואו לחפוף ולסרוק ראשן בי״ט אלא שזו חששא רחוקה היא וגם לפי הטעם הראשון כבר כתבתי שאין מנהג זה נראה בעיני אלא כיון דעכ״פ צריכה לבדוק בשעת טבילה אין להנהיגה ליזהר בכך פן תבא לזלזל בבדיקה דסמוך לטבילה ואפי׳ לדעת מי שיסבור דבדיקה ועיון הגוף לא הוי דאורייתא מכל מקום הוא דבר שא״א לעמוד בו שלא ליגע בתבשיל ולא בשום דבר חוצץ הלכך שלא להזהירם ליזהר בכך עדיף טפי אלא מזהירין אותה שבשעת טבילה תבדוק כל גופה ושערותיה שלא יהיה עליה דבר חוצץ וגם מלמדין אותה לקשור שערותיה מעת חפיפה עד עת טבילה ולא מפני שלא יתלכלכו כמו שכתבו הרא״ש ורבינו ירוחם שאם יתלכלכו תמצאנו בשעת בדיקה ותסיר הלכלוך אלא כדי שלא יסתבכו זה בזה צריך לקשור אותם בודאי וכ״נ מדברי הרשב״א שכתבתי בסמוך דמטעם זה צריכה לקשרם ולשמרם ולא מפני שלא יתלכלכו וכדפרישית כנ״ל ונראה שמטעם זה לא הזכירו הרשב״א והר״ן זהירות מליתן תבשיל לבנה כלל. וז״ל הרשב״א בת״ה ל״ק הא דאפשר הא דלא אפשר כלומר היכא דאתרמי לה טבילה בשבת או בי״ט דא״א לחוף בלילה חופפת ביום וטובלת בלילה ואפי׳ לחוף בע״ש ולטבול במוצאי י״ט דהא א״א לחוף בליל טבילה וכדרב חסדא ודוקא בשעיינה בגופה וראשה בשעת טבילה דחפיפה דרבנן הקילו כי היכי דלא נדחי טבילה בזמנה אבל עיוני דמדאורייתא לא אפשר בלאו הכי ולא עוד אלא אפי׳ היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה כ״ש זו שיש כמה עונות בין חפיפתה לטבילתה ושנתעסקה בכמה תבשילין ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אא״כ עיינה בשעת טבילה ממש עכ״ל.

וסמ״ג וסה״ת כתבו אם הוא י״ט במ״ש או חל טבילתה ליל ב׳ בשבת והרי ב׳ י״ט אירעו באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחוץ בחמין מע״ש ותחוף ותסרוק ותשמור עצמה ביום שבינתיים בכל היכולת מכל טינוף ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבינתים שלא ישארו פירורין ולא בשר ולא עצם עכ״ל ואף ע״פ שלא כתבו דתבדוק גופה בשעת טבילה וכתבו שתשמור עצמה ביום שבינתים מפני הטינוף וכמנהג אותם נשים מ״מ הרי כתבו בכל היכולת דזהירות מליגע בתבשיל הוא דבר שא״א וכמו שכתבתי:

(יג) ומה שכתב ובי״ט יכולה להחם קיתון של מים להדיח קמטיה ובית סתריה וכו׳ כבר כתבתי דמדברי הרא״ש ז״ל היא ולרחוץ כל הגוף במים שהוחמו מעי״ט נתבאר בטור א״ח שיש אוסרין ויש מתירין והרא״ש ז״ל מן האוסרים ומפני כך לא הזכיר היתר זה. ונראה דה״ה לחל טבילתה בליל שבת שמותרת להדיח קמטיה ובית סתריה בחמין שהוחמו מבע״י דהא בפרק כירה (שבת מ.) אמרינן דמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מע״ש ומשמע דלאו דוקא איברים אלו דה״ה לאיברים אחרים ולא נקט הרא״ש הכא י״ט לאפוקי שלא ירחץ בשבת בית הסתרים אלא לאשמועינן דבי״ט עצמו מותר להחם מים לכך ומיהו בטור א״ח סימן שכ״ה כתבתי דמדברי רש״י משמע קצת דדוקא פניו ידיו ורגליו התירו אבל לא שאר איברים:

כתב הכלבו אני תמה היאך אשה יכולה לטבול בליל שבת וי״ט היאך תנצל מסחיטת שיער ולכך אני אומר שראויה הטבילה לדחות עד מוצאי שבת וי״ט ע״כ ואף ע״פ שהן דברי הראב״ד בספר בעלי הנפש אין לדחות דברי כל הני רבוותא דשרו לטבול בי״ט ושבת ועוד דהכי משמע בהדיא בר״פ במה אשה יוצאה (שבת נז.) וחששא דסחיטת שער אינה כלום שהרי פסק הרמב״ם בפ״ט מהלכות שבת שאין סחיטה בשיער וכתבתי טעמו בטור א״ח סימן ש״ל:

כתבו התוס׳ והרא״ש בפרק תינוקת שרבינו משולם התיר בעירו לחוף בע״ש ולטבול ביום שבת כי היה יראות לטבול בלילה ושלח לו ר״ת דתרי קולי בהדי הדדי לא מקילינן קולא דסרך בתה וקולה דהרחקת חפיפה מטבילה ע״כ וכתבו המרדכי בשבועות וגם סמ״ג וסמ״ק וסה״ת ורבינו ירוחם ז״ל כתבוהו ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

(יד) כתב הרשב״א חפפה ועיינה עצמה בחול ביום וטבלה בערב או למחרתו וכו׳ בת״ה הקצר:

(טו) ומה שכתב עלתה לה טבילה בדיעבד אף ע״פ שלא היתה סמוך לחפיפה בת״ה כתוב כלשון הזה אף ע״פ שלא היתה חפיפה ובדיקה סמוך לטבילה ע״כ ורבינו השמיט תיבת בדיקה ואין להשמיטה דהא טובא קמ״ל דאף ע״ג דבדיקה היא דאורייתא אם לא היתה סמוכה לטבילה עלתה לה טבילה בדיעבד ומ״ש ואצ״ל אם חפפה במקום שיער ולא עיינה שאר הגוף שלא עלתה לה טבילה מבואר ממה שקדם שחפיפת מקום שיער הוא תקנת עזרא ובדיקת כל הגוף הוא דאורייתא ומטעם זה הוציא באצ״ל וכן מבואר בדברי הרשב״א עצמו שכך הוא לשונו ואצ״ל אם חפפה במקום שיער ולא עיינה בשאר גופה שלא עלתה לה טבילה שזו צריכה לעיין דבר תורה עכ״ל ורבינו קיצר לשונו ולא ידעתי למה:

(טז) ומה שכתב ואפילו חפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא קשורה וכו׳ כ״כ הראב״ד בספר בעלי הנפש ובשמו כתבו הרשב״א בת״ה הארוך ופסק כן בקצר:

גרסינן בפרק תנוקת (נדה סו:) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול א״ד אם באותו יום שחפפה טבלה א״צ לחוף ולטבול אם לאו צריכה לחוף ולטבול מאי בינייהו למיסמך לחפיפה טבילה למיחף ביממא ולמיטבל בליליא ופירש״י איכא בינייהו וכו׳ ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה ע״כ ונראה מתוך גירסא שכתבתי דתו איכא בינייהו כשחפפה בסוף היום וטבלה תכף בלילה דללישנא קמא הרי סמוך הוא וללישנא בתרא לא באותו יום הוא אבל הרי״ף והר״ן לא גרסי אלא איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה בלבד וכ״נ שהיה גורס רש״י והתוס׳ כתבו איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה לא מיירי הכא מידי בהצרכת סמוך לחפיפה טבילה אלא לענין לתלות אחר הטבילה אם נמצא עליה דבר חוצץ הוא דפליגי אם צריך לענין זה סמוך לחפיפה טבילה. והרי״ף והר״ן גורסים הלשונות מהופכין דבלישנא קמא גרסינן אם באותו היום ובלישנא בתרא גרסינן אם סמוך.

וכתב הר״ן ונ״ל כלישנא בתרא דסמוך לחפיפה טבילה כדאיפסיקא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה. ויתר דברי הר״ן הנוגעים לדין זה כתבתי בתחלת הסי׳ וכתב עוד הר״ן ואיכא דגרסי איכא בינייהו מיחף ביממא ומיטבל בליליא כלומר דללישנא דאמר אם באותו יום שחפפה טבלה אם חפפה ביום וטבלה בליליא אינה צריכה לחוף דהא אמרינן ואם לאו צריכה לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ משמע דהא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע״פ שחפפה ביום וטבלה בלילה ולפי גירסא זו למדנו דללישנא בתרא אשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריכה לחזור ולטבול אע״ג דבדלא אפשר שרינן לקמן ע״כ לשונו וז״ל הרשב״א בת״ה הארוך אהא דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א״צ לחוף ולטבול מהא שמעינן דלכתחלה הוא דבעינן עיוני סמוך לטבילה הא עיינה שלא בסמוך לטבילה וטבלה עלתה לה טבילה דעד כאן לא קאמר רבא הכא בנמצא עליה דבר חוצץ דלא עלתה לה טבילה אלא בשלא חפפה סמוך לטבילה אלמא דוקא נמצא עליה ולא חפפה ולא עיינה הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה ואע״פ שלא עיינה סמוך לטבילה וכ״ש בחפיפה עכ״ל וכ״כ הר״ן בפ״ב דשבועות:

(יז) והראב״ד כתב דוקא בשאר כל הגוף אבל בבית הסתרים כיון שאין צריכין לביאת מים וכו׳ בספר בעלי הנפש כתב כן והעתקתי לשונו בסי׳ קצ״ח:

(יח) חפפה ועיינה גופה וטבלה ובעלייתה נמצא עליה דבר החוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א״צ טבילה אחרת וכו׳ מימרא דרבא בפרק תנוקת כתבתיה בסמוך טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א״צ לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול:

(יט) ומה שכתב וכמה הוא סמוך כתב הרשב״א עונה וכו׳ בת״ה הקצר וז״ל בארוך ומאי סמוך בו ביום שע״י כן נזהרת בחפיפתה יותר כ״כ הרז״ה עכ״ל:

(כ) ומה שכתב בד״א בשלא נתעסקה באותו המין אחר טבילה אבל נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה א״צ טבילה אחרת וכו׳ גם זה מדברי הרשב״א בת״ה וטעמו מדתניא בפ״ק דחולין (י.) טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו כלומר אחר טבילה לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והקשו התוספות מברייתא זו אהא דאמר רבא אם סמוך לחפיפה טבלה א״צ לחוף ולטבול ותירצו דההיא דחולין בשלא טבל סמוך לחפיפה ואע״פ שתירצו תירוצים אחרים הרשב״א תפס תירוץ זה עיקר ולפיכך כתב פ״ק דחולין על אותה ברייתא ומיירי כגון שחפף קודם טבילה דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל כדגרסינן בפרק תנוקת טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א״צ לחוף ולטבול עכ״ל:

אבל הרמב״ם כתב בפ״ב מה׳ מקואות טבלה ועלתה אם באותו היום שחפפה טבלה א״צ לחוף פעם שנית אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד ואם לאו צריכה לחוף פעם שנית ולטבול ואח״כ כתב מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע״פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו הרי הוא בטומאתו עד שיאמר יודע אני בודאי שלא היה זה עלי קודם הטבילה הואיל והוחזק טמא העמד טמא על טומאתו עד שתדע בודאי שטהר עכ״ל נראה שהוא מפרש ההיא ברייתא דחולין כפשטה דלא מפלגת בין אם סמוך לחפיפה טבלה לאם לא טבלה סמוך לחפיפה בכל גוונא לא עלתה לה טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם טבילה ורבא דפרק תנוקת דמפליג בין טבלה סמוך לחפיפה ללא טבלה סמוך לחפיפה לא לפטרה מטבילה שניה אתא אלא לפטרה מחפיפה שנייה בלבד הוא דאתא. ונראה שמ״ש הרשב״א בת״ה בגמר דבריו ויש מן הגדולים שהורו אף בזה להחמיר עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ע״כ נראה שעל הרמב״ם נתכוון:

ודע שכתב הראב״ד על דברי הרמב״ם אם באותו היום שחפפה טבלה א״א הא קי״ל כלישנא בתרא דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ומ״ש הוא אינו כלום דהא לא בעינן סמוך לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן אלא אם כן סמוך לחפיפה טבלה עכ״ל.

טעמו מפני שהוא גורס כהרי״ף והר״ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה ולפי גירסתו הלכה כלישנא בתרא דתלי מילתא באם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט מאם ביום שחפפה טבלה דמשמע אפילו חפפה בבוקר וטבלה בערב נמי ולפיכך משיג על הרמב״ם למה פסק כלישנא קמא דתלי מילתא באם ביום שחפפה טבלה דלא הו״ל למיפסק אלא כלישנא בתרא דתלי מילתא שאם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט ונראה עוד דבגירסת הראב״ד היה כתוב בל״ק א״צ לחוף ולטבול ובלישנא בתרא היה כתוב אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על הרמב״ם למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינה פוטרת אלא מחפיפה ולא מטבילה הו״ל למיפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה והשיג עוד עליו ממה שלא כתב דין זה אצל דין מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו׳ וכתבו אצל דין דתכף לחפיפה טבילה דמשמע דמש״ה אמרינן כשנמצא עליה דבר חוצץ אי לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא היה צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוה אמרינן דצריכה לחוף ולטבול וכתב שזה אינו דאפי׳ אי לא הוה בעינן לכתחלה למיסמך טבילה לחפיפה היכא דאישתכח ריעותא הוה חיישינן כל שלא סמכה טבילה לחפיפה כנ״ל ביאור דברי הראב״ד וליישב דעת הרמב״ם יש לומר דאיהו ז״ל גריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה וגם גריס ביה אם סמוך לחפיפה טבלה א״צ לחוף ולטבול והוא מפרש דהיינו לומר דא״צ תרתי חפיפה וטבילה דטבילה לחודה סגי לה אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא וכמו שכתבתי לעיל ובזה נסתלקו מעליו ב׳ השגות הראשונות ובהכי ניחא נמי ההשגה השלישית דכיון דחפיפה אינה אלא תקנת עזרא אי לא הוה מתקן לסמוך טבילה לחפיפה אפילו לא טבלה סמוך לחפיפה ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ לא היתה צריכה לחזור ולחוף אבל מאחר שהתקין לסמוך טבילה לחפיפה כשנמצא עליה דבר חוצץ אם לא טבלה סמוך לחפיפה הצריכוה לחזור ולחוף. והר״ן כתב בפ״ב דשבועות הרמב״ם כתב בפ״ה מה׳ מקואות אם ביום שחפפה טבלה וכו׳ משום דלמקצת נוסחאות לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימרא דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע״פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע״פ שנמצא עליה דבר החוצץ דהיכי איפשר אע״ג דאיתיליד ריעותא לא נחוש ואע״פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אף ע״פ שלא חפפה ביום שטבלה וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב״ם וכבר השיגו הראב״ד ז״ל עכ״ל נראה שהוא מפרש שהראב״ד סובר כדברי הרמב״ם שדעתו לומר דכל שחפפה באותו יום ואע״פ שלא היה סמוך לטבילה לא חיישינן אע״פ שנמצא עליה דבר חוצץ והשיגו משום דהיכי איפשר דאע״ג דאיתיליד ריעותא לא נחוש אע״פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה דלא אשמועינן האי לישנא אלא היכא דלא נמצא עליה דבר החוצץ א״צ לחוף ולטבול אע״פ שלא חפפה ביום שטבלה וז״ש הראב״ד דאפי׳ לא בעינן סמוך לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן וכו׳ ואיני יורד לסוף דעתו של הר״ן בזה חדא שכתב וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב״ם שמבואר מאד הוא בדבריו דבנמצא עליה דבר החוצץ קאמר אם ביום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שנית שהרי תחילת לשונו הוא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ ודוחק לומר שהיה חסר תחלת לשון זה בנוסחת הרמב״ם שהיתה ביד הר״ן כדמשמע קצת ממה שדברי הרמב״ם שהביא מתחלה אם ביום שחפפה טבלה וכו׳ ועוד דאם לא נתבאר יפה בדברי הרמב״ם למה השיגו הראב״ד לומר דמ״ש אינו כלום וכו׳ לא הו״ל לכתוב אלא אין הדברים מבוארים יפה שהוה ליה לפרש דהיינו דוקא בשלא נמצא עליה דבר חוצץ אבל אם נמצא עליה חוצץ צריכה לחוף וכו׳ כיון דאשתכח ריעותא ועוד דהאי דקאמר הר״ן דלאו למימרא דכל שחפפה באותו יום אף על פי שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן אף על פי שנמצא עליה וכו׳ ע״כ היינו לומר דלא תימא דלא חיישינן כלל ולא תצטרך לחזור ולטבול דאהא הוא דאיכא לאתמיהי היכי אפשר דאף על גב דאיתיליד ריעותא לא נחוש אבל אם היינו אומרים דצריכה לטבול אלא שא״צ לחזור ולחוף ודאי דלא הוי שייך לאתמוהי הכי וכיון דהרמב״ם קאמר בהדיא דאפילו חפפה באותו יום צריכה לטבול שנית ולא הצילה חפיפה באותו יום אלא מלחזור ולחוף שנית אין כאן תמיהא כלל ודוחק לומר שהיה להם נוסחא אחרת בדברי הרמב״ם שהיה פוטרת חפיפה באותו יום מטבילה שנייה וצ״ע:

(כא) חפפה קודם טבילה ובין חפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצים או שנתנה לבנה תבשיל העשוי לידבק בה וכו׳ בפרק תנוקת (נדה סז.) אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה אע״ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל כלומר חיישינן שמא בעלייתה מן הטבילה נפל וסובר רבינו דהא דחיישינן בנתנה תבשיל לבנה דוקא כשהוא תבשיל העשוי לידבק כלומר שהוא גריס של פול או רבב וכיוצא בזה מדברים העושים חציצה וכך הם דברי הרשב״א בת״ה וסיים הרשב״א בדין זה לפיכך לא עלתה לה טבילה אא״כ עיינה בנפשה לאחר נתינת התבשיל או לאחר עסק הדברים החוצצים והרמב״ם כתב בפ״ב מהל׳ מקואות נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח״כ כתב בד״א לענין טהרות אבל להתירה לבעלה הרי זו מותרת אע״פ שנתנה תבשיל לבנה או שהיה בה שרטיטין וכו׳ שכל הדברים האלו וכיוצא בהם אינם חוצצין אלא מדבריהם ולענין טהרות גזרו לענין ביאה לא גזרו עכ״ל נראה מדבריו דרב גידל אמר רב בתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא כיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידיה וחייש מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפי זה אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שעושים חציצה מדאורייתא אף לבעלה חיישינן שמא נדבקו בה וצריכה לטבול ואם לכך נתכוון הרמב״ם נמצא דאין חילוק בין הרמב״ם להרשב״א לענין הדין כלל ומיהו איפשר שמ״ש הרמב״ם שאינם חוצצים אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצים מ״מ קאמר הכי דשמנונית דהרמב״ם היינו רבב וחייץ דבר תורה אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפי׳ אם מקפיד עליו לא מיתסר מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה אבל קשה ע״ז דא״כ כשכתב בפ״א מד״ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לה טבילה אע״פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם הו״ל לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמאי שנא ממפשלת בנה לאחוריה וטבלה שכתב דלא עלתה לה טבילה משום דחיישנן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה דפירוש ראשון עיקר: