(כב) באותו מקום – עבה״ט בשם ב״ח ועח״ד שכ׳ דזה דוקא באם מרגשת שהדם בא ממקורה אז בעינן שתדע שהמכה במקור אבל ברואה שלא בהרגשה ואפילו ע״י בדיקה תולה במכה שידוע שמוציאה דם אפילו אם המכה בודאי בצדדין ע״ש ועי׳ בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״א ס״ס י״ב שכתב דהא דמטהרינן דם מכה דוקא אם יש לה מכה במעיים שיכול הדם לבוא שם בלתי שיצטרך תחלה ליבלע בשאר אברים אבל אם יש לה מכה בשאר אברים הפנימים שא״א לזוב דרך המקור אם לא שיבלע תחלה בשאר אברים זה דם נדה גמור הוא ע״ש [ועי׳ בתשו׳ חתם סופר סי׳ קנ״ד] ועי׳ בתשובת מהר״ם מלובלין סי׳ קי״א שכתב דאפילו אם המכה הוא בבית רחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה מ״מ טהורה היא ותלינן בדם מכתה ע״ש וכן מבואר בש״ך ס״ק י״ט ובדברי הח״ד שהבאתי רס״ק זה ועי׳ בתשו׳ צמח צדק סי׳ פ״ו:
(כג) ואם דם מכתה משונה – עי׳ בתשו׳ נודע ביהודא חלק יו״ד ס״ס נ״ז שכתב דעד כאן לא אמרו שאם דם מכתה משונה אינה תולה במכה אלא כשיצא הדם מעצמו מן המכה כדרכו אבל בעובדא דידן שע״י שדחקה אצבע בכח הוציאה הדם מן המכה שלא בעונתו קודם שנגמר בישולו ולכן היה משונה תולה בו ומ״מ שוב לא נקרא מכה שודאי מוציאה דם רק דינו כמכה שא״י שמוציא דם וע״ש עוד:
(כד) משונה – עבה״ט מ״ש דוקא כו׳ ועי׳ בדגול מרבבה שכתב דדין זה הוא פשוט ברואה מחמת תשמיש שאז ודאי האשה בחזקת טהרה שהרי שמשה עם בעלה אבל ברואה שלא מחמת תשמיש ואירע לה בימי טומאה ובימי ליבונה הדבר צריך תלמוד ע״ש גם בספרו נו״ב סימן מ״ח אביאנו בסמוך ועוד בכמה דוכתי וכתב דבימי ליבונה היא בחזקת טומאה. ועי׳ בתשו׳ ברית אברהם בקונטרס פתחי נדה שהאריך לחלוק על הנו״ב בזה דגם בימי ליבונה בחזקת טהרה עומדת והביא שגם בתשו׳ מאיר נתיבים סי׳ נ״ז כתב כן (הוא מה שאביא לקמן סי׳ ק״ץ סל״ד בד״ה לתלות בו) ע״ש גם הח״ד בסק״ה דחה דברי הנו״ב בזה והעלה דאפילו בספירת שבעה נקיים היא בחזקת טהרה [וכן העלה בתשו׳ ח״ס בכמה תשובות ע״ש בסי׳ קמ״ב ובס״ס קמ״ד וקמ״ה וכתב שם דבנדה דאורייתא הא סגי אפילו לא פסקה בטהרה כל שעברו עליה ימים הראוים לזיבת דמי נדתה על הרוב פסקה לה חזקת ראיה אלא משום דנשי דידן ספק זבות נינהו בעינן שפסקה בטהרה לפנינו עכ״פ ודעת המרדכי (הובא לקמן סי׳ קצ״ו ס״י בהג״ה) דבעינן ג׳ ימים לאחזוקי בטהרה אך הוא ז״ל האריך להקשות ע״ז ודעתו לדינא דבג׳ בדיקות סגי ערבית ושחרית וערבית וכבר דבר מזה הפלתי בסי׳ קצ״ו ובס״ט שם. וע״ש בסי׳ קס״ה]. אמנם בעיקר דין זה אי בעינן דוקא נתברר שהוא משונה דעת הח״ד דדוקא בראתה אחר תשמיש א״צ בדיקה אם הוא משונה אפי׳ לענין שבעה נקיים כיון דאיכא עוד ספק אימור שמש עכבן אבל בראתה שלא בשעת תשמיש צריכה בדיקה לענין נקיים אם הוא משונה או לא ע״ש. ועי׳ בתשו׳ צ״צ סי׳ פ״ז ובתוה״ש ס״ק י״ז ומ״ש הבה״ט בשם הפרישה. עי׳ במג״א סי׳ תל״ז סק״ד:
(כה) באשה שיש לה וסת קבוע – עי׳ בס׳ צלעות הבית להגאון בית מאיר סי׳ י״ג שכתב דכ״ש בזקינה שיכולה לתלות במכה שא״י שמ״ד אף דבתשובת פ״י סי׳ ו׳ לא כתב כן דבריו תמוהים ע״ש:
(כו) וסת קבוע – ואם אין לה וסת קבוע רק שאינה רואה עד אחר י״ד יום אחר טבילתה נראה דעד י״ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת גם לענין זה כמו בסי׳ קפ״ו סעיף ג׳ וכן כתב הח״ד. ועי׳ בס״ט שנסתפק אם עבר עליה שעת וסתה ולא בדקה ולא הרגישה ואח״כ בדקה עצמה ומצאה טמאה מה דינה (ר״ל אי תולה במכה שא״י שמוציאה דם) דאע״ג דכתב הרמ״א דשלא בשעת וסתה טהורה היינו היכא שבדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה אבל זו שלא בדקה בשעת וסתה י״ל דכבר ראתה בשעת וסתה כו׳ ע״ש. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת הרמ״א דס״ל דטהורה אף לענין שבעה נקיים אבל לדעת הש״ך שהביא הבה״ט בס״ק י״ז דמ״מ צריכה לישב שבעה נקיים לא שייך ספיקו כלל דהא אף אם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה וראתה שלא בשעת וסתה צריכה שבעה נקיים ואינה תולה במכה שא״י שמ״ד ולענין רואה מחמת תשמיש ג״כ ליכא לספוקי דממ״נ אי דם זה שלא מוסתה תולין במכה ואף שבעה נקיים אינה צריכה ואי ניחוש שהוא מוסתה א״כ פשיטא דאינה רואה מ״ת ומותרת לבעלה ע״י ז״נ עכ״פ. אכן במכה שידוע שמ״ד תולה אף בכה״ג דהא כתב הרמ״א בסוף הגהה זו דבשעת וסתה אינה תולה במכה כלל משום דאל״כ לא תטמא לעולם וזה לא שייך הכא וכן נראה מבואר מדברי הס״ט ע״ש:
(כז) דם – עבה״ט בשם ש״ך. ועיין ח״ד שכתב הטעם דדוקא ברואה מחמת תשמיש מקילינן דהוי כמו וסתות דקי״ל שהוא מדרבנן אבל לענין נקיים אינה תולה כיון שהוא דאורייתא אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם עד שתדע שמכתה מ״ד ע״ש ועי׳ בשו״ת כנסת יחזקאל סי׳ ל״ד שכתב וז״ל סוף דבר לענין לבעלה א״צ לידע שמכתה מ״ד לפ״ז כיון דאשה דנ״ד מוציאה דם בשעת תשמיש ועלינו מוטל להתירה לבעלה ולומר מכתה מ״ד א״כ אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר ומ״ש אחרונים להרשב״א צריך שתדע שמכתה מ״ד היינו שלא ראתה בעת התשמיש ג״פ כו׳ עכ״ד. הבין מ״ש הש״ך אבל מ״מ צריכה שבעה נקיים היינו בלא ראתה מחמת תשמיש אבל בראתה מ״ת כיון דלענין לבעלה אתה צ״ל שהמכה מ״ד א״כ אין טהרה לחצאין וגם שבעה נקיים א״צ ובאמת קצת נראה כן מדברי הש״ך שהביא הבה״ט ס״ק י״ז במה שכתב מ״מ שלא בשעת תשמיש כו׳ ודו״ק. אכן הס״ט השיג עליו והעלה דאף לאותו דם שראתה מחמת תשמיש צריכה שבעה נקיים ולא תלינן במכה שא״י שמ״ד ע״ש וכ״כ בשו״ת צ״צ סי׳ פ״ו ועי׳ בתשו׳ א״ש סי׳ כ״ז. ועי׳ בתשו׳ נו״ב חי״ד סי׳ מ״א שהוכיח דדעת הרמ״א לטהר לגמרי אף בלא שבעה נקיים דלא כש״ך ומ״מ לא החליט למעשה כיון שהש״ך פליג ע״ש. [ועי׳ בתשו׳ חתם סופר סי׳ קמ״ב וקמ״ד וקנ״ג מ״ש בזה] ולענין אם כאב לו כאב בשעת תשמיש אי תולה בה כבר דברו בזה בשו״ת הרבה והסכמת אחרונים דכאב אינו כמכה ואינו תולה בה עד שיברר בודאי שכאב זה בר דמים הוא ועי׳ בס״ט שכתב דאף דכאב אינו כמכה מ״מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי שיש לה מכה רק שא״י אם מ״ד אם בכל פעם שכואב לה המכה מוציאה דם אז מסתמא המכה הוא מ״ד וכ״כ בתשו׳ כנסת יחזקאל סי׳ ל״ה ע״ש. [ועי׳ בתשו׳ חתם סופר סי׳ ק״ס שכ׳ דאחר כל הקולות ברואה מחמת תשמיש להתירה לבעלה בספירת נקיים מ״מ צריך הוא לפרוש באבר מת וליחוש שמא ראתה דלא התרנו אלא שלא תתגרש ומכיון שהתרנו לו הכניסה די וכו׳ ע״ש וכ״כ עוד בכמה תשובות שם]:
(כח) והוא ספק – עש״ך שחלק על דין זה ועי׳ בתשו׳ נודע ביהודא סי׳ ע״ח שהשיג עליו והסכים להרמ״א דשפיר מתירין כאן משום ס״ס ומנה לא תזוע (וכ״כ שם בסי׳ מ״ז וכן דעת נוטה בתשובת השיב ר׳ אליעזר סי׳ ב׳ ע״ש גם בתשובת ברית אברהם י״ד סי׳ מ״ד וסי׳ נ״ג ונ״ד האריך לקיים דברי הרמ״א בזה) ואמנם זה משום חזקת טהרה אבל אם היא טמאה נדה ואירע לה כן בימי ליבונה תלינן בפלוגתא אי מתירין ס״ס בחזקת איסור (ועמש״ל ס״ק כ״ג) ודעת הרבה מאחרונים לעיל סי׳ ק״י דלא מהני ס״ס. וע״ש בהג״ה שכתב דאם כבר ספרה לה ג׳ או ד׳ ימים של ימי ליבונה נחלקו בו רש״י ותוס׳ אם היא אז בחזקת טהרה. וצל״ע דמזה משמע דמ״ש בפנים ואירע לה כן בימי ליבונה ר״ל קודם שספרה ג׳ או ד׳ ימים והרי בג׳ ימים הראשונים לא תלינן במכה כמ״ש בסי׳ קצ״ו ס״י ובבה״ט כאן ס״ק כ׳. וע״ש בסי׳ נ״ז מ״ש בזה. ועי׳ בח״ד שכתב ג״כ לקיים דברי הרמ״א הנ״ל אך כתב דהרמ״א מיירי בראתה שלא בהרגשה דמדרבנן היא טהורה מטעם ס״ס אבל אם בבדיקה או בשעת תשמיש ראתה דאיכא ספק הרגשה דשמא סברה הרגשת עד ושמש הוא לא מועיל ס״ס זו ואינה תולה עד שתדע שהמכה מ״ד. אמנם אשה זו אין לה לבדוק עצמה כלל שאם תמצא תהיה טמאה ולמה לה לטמא עצמה בחנם תמתין עד שתרגיש ותטמא עכ״ד ע״ש. וכתב עוד בנו״ב שם דהא דאנו מתירין מטעם ס״ס היינו אם המכה במקור עצמו אבל אם המכה ודאי אינו במקור רק מן הצדדים אסורה אף בימי טהרה דאז ליכא ס״ס (וכ״כ בסי׳ מ״ז שם ועוד בכמה דוכתי ועי׳ בנו״ב תניינא סי׳ ק״ז וק״ח מ״ש בזה) ונראה דבזה שהמכה במקור אפשר אפי׳ אם יש לה וסת קבוע ורואה כן בשעת וסתה ממש וא״י אם המכה מ״ד רק שלא הרגישה אם הוא מהמקור או מן הצדדים תולה להקל מס״ס דלא שייך כאן לומר דא״כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא מן המקור תהיה טמאה ע״ש. ועי׳ בתשו׳ שמן רוקח ח״א סי׳ מ׳ שפלפל בדברי הנ״ב הנ״ל במה שהשיג על הש״ך ולבסוף העלה דשפיר השיג הש״ך על הרמ״א דלא חשיב אלא ספק א׳ ע״ש (ומיהו בראתה שלא בהרגשה י״ל דמודה לדברי הח״ד הנ״ל) גם בשו״ת תשובה מאהבה ח״א סי׳ קנ״ה השיג על הנו״ב בזה:
(כט) יודעת בוודאי – עי׳ בתשו׳ נו״ב שם שכתב דגם בזה דוקא בימי טהרה אבל אם היא כבר טמאה אינה תולה במכה אמנם יש קולא דאם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה ויש לה מכה שמ״ד אף אם כבר היא נדה תולה להקל דתולין במצוי ועי׳ בנו״ב תניינא סי׳ קי״ג דק״ו שיש להקל כה״ג בימי מניקתה אף שאין לה וסת קבוע אלא שכל זה כשכבר פסק טומאתה איזה זמן אבל אם מיום לידתה היא רואה קשה ליתן לה קולא של מניקה דחזינן נשים הרבה הרואות איזה שבועות אחר לידה ע״ש. וכתב עוד בנו״ב קמא שם דדוקא אם המכה ג״כ במקור אבל אם המכה בצדדים לא שייך לטהרה במרגשת בדם המקור אבל אם אינה מרגשת אם הדם מן המקור או מן הצדדים אף שכתבנו לעיל דבכה״ג אינה תולה במכה מ״מ כאן שדרך המכה להוציא דם טהורה אם עומדת בימי טהרה דכאן אף בספק אחד מטהרינן וי״ל בזה אפילו אם יש לה וסת קבוע וראתה בשעת וסתה תולה להקל דכאן ל״ש לומר א״כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא ממקור תהיה טמאה ע״ש ועי׳ בתשובת ברית אברהם חי״ד סי׳ נו״ן שכתב ביודעת בודאי שמ״ד דתולה אף באין לה וסת היינו אף אם קודם שנולד המכה היתה רגילה בראיות משונות בלי שיעור אפ״ה תולה רק מיום למ״ד לראייתה האחרונה מקודם שנולד המכה אינה תולה דלא כדמשמע מדברי שו״ת כנסת יחזקאל סי׳ ל״ד היפך זה ע״ש:
(ל) דם – עבה״ט ומ״ש בענין לסמוך על הרופאים כבר דברו מזה בשו״ת הרבה ומהם נמנו בשו״ת השיב ר׳ אליעזר סי׳ ב׳ הלא המה בתשובת עה״ג סי׳ כ״ב. ובתשו׳ מהר״ם לובלין סי׳ קי״א. ובתשו׳ ב״ח סי׳ פ״ג ופ״ד ופ״ה ובתשו׳ משאת בנימין סי׳ מ״ט ובתשו׳ שער אפרים סי׳ מ׳ ובדבר שמואל סי׳ ע״א ובתשו׳ מהר״ם פדואה סי׳ כ״ה. ובתשו׳ צ״צ סי׳ פ״ו ובתשו׳ הר״ש כהן סי׳ ט״ו וסי׳ י״ח. ובתשו׳ הרשד״ם לאה״ע סי׳ קי״ח ובתשו׳ אמונת שמואל סי׳ א׳ וסי׳ כ״ג וסי׳ נ״ד. וכפתור ופרח סי׳ נ״ח ורדב״ז סי׳ רס״ד ובתשו׳ שבו״י ח״א סי׳ ס״ה ובחלק ב׳ סי׳ ע״ד וע״ה וע״ו ובתשו׳ ח״צ סי׳ מ״ו ובתשובת חינוך בית יהודה סי׳ ס״ד וס״ה וס״ו ובתשו׳ כנסת יחזקאל סי׳ ל״ד ותשו׳ הלכות קטנות סי׳ כ״ב ועוד זכר בשו״ת השיב ר״א כמה פוסקים ושו״ת המדברים מענין זה ועיין עוד בתשו׳ נודע ביהודא סי׳ מ״ט [ובתשו׳ ח״ס סי׳ קנ״ח וסי׳ קע״ג וקע״ה וקע״ו ושם העלה דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע לומר גוף זה מפיל שומות ושערות כי אין רופאים נאמנים על גוף ידוע חוץ לענין פ״נ לעשות אותו ספק פ״נ ודוחה איסור מספיקא אבל לעשותן ודאי לא. אך האמינו חז״ל בכלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שומא ושערות וכיון שזה הוא במציאות. אחז״ל
נדה כ״ב כל אשה שתפיל שומא ושערות תטיל למים דאי לאו עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו כו׳ ע״ש עוד] ועי׳ בתשו׳ מעיל צדקה סס״ו ע״ד האשה קשת רוח שבימי ליבונה תמצא על העד נקודים קטנים או קלים אדומים או שחורים ונבדקה ע״י אשה ומצאה לה בעומק הפרוזדור נקב קטן כמו ראש מחט והכניסה לתוכו בגד מקופל דק ולא נכנס בעומק וגם לא מצאה עליו רושם דם והעידה החכמה הזאת שבדקה פ״א באשה אחרת ומצאה ג״כ אותו הנקב ומצאה ג״כ דם בתוך הנקב וכתב להתירה עד חשבון ימים של ימי וסתה כי אותו הנקב הוא פי וריד כאשר ימצא בספרי הרופאים שיש שריג אחד המשתרג למקום הזה ואפשר שיוליך דם ומותרי השחורה לשם ואף שאינו נפתח בכל הנשים עכ״ז ימצא כן לפעמים והגאון ח״צ ז״ל שם בסי׳ ס״ז חלק עליו והוא ז״ל בסי׳ ס״ת כתב להעמיד דבריו אלא שסיים שטוב להחמיר ע״ש ועי׳ בתשו׳ שמש צדקה חלק יו״ד סימן כ״ב [ועי׳ בתשו׳ ח״ס ס״ס קפ״ה אודות אשה שקשה עליה לטהר לבעלה ומרגשת כאב באחורי גופה ולפעמים רואה דם מפי הטבעת כאשר הוא שכיח בחוששים בעורק זהב שקורין (גילדערני אדער) ורצה הרופא לתלות גם דם היוצא באותו מקום בדם עורק זהב והשיב עורק זהב עיקר מקומו דרך פי הטבעת ולפעמים פורץ גדרו ונסתם שבילו במקומו ויוצא דרך הפה ונחירים או דרך פי האמה באיש או דרך אותו מקום באשה אבל במי שלא נסתם השביל במקומו לא שכיח כלל שיצא גם דרך מקום אחר. מעתה בנ״ד אם דם עורק זהב בא במקומו לפרקים פשיטא דאין לתלות בדם היוצא מא״מ והיא טמאה נדה בלי ספק אך אם נסתם במקומו הנה בזכר כיוצא בו אם יוצא דם מאמה נדע שהוא דם עורק זהב אבל באשה מאן מפיס דילמא נסתם לגמרי והאי דם מקור הוא ואם שנסמוך על בקיאת הרופא כבר כתבתי שאין להאמינו על גוף פרטי ע״כ אין להתיר הבדיקות בעדים אלא להקל בכתמים ע״ש. וכ״ז שלא כדברי הגאון נו״ב בסי׳ מ״ט ובסי׳ ס׳ שכ׳ שא״א בשום אופן שיבא דם גילדערני אדער דרך מקום הזה כלל ע״ש. וכבר כתב בתשו׳ ח״ס סי׳ קנ״ד דנראה כי ראש הרופאים וגדול המורים הרמב״ם ז״ל העיד ע״ז שכן הוא שיכול לבא דרך אותו מקום שכתב ברואה במ״ר שהוא ממכה שבחלחולת או בכליות (הועתק לשונו בש״ע לקמן סי׳ קצ״א) ויפלא לכאורה כי החלחולת הוא המעי שהרעי יוצא ממנה ואינו אצל המ״ר ובוודאי כוונתו על גילדני אדר כו׳. וכתב עוד שם בס״ס קפ״ה הנ״ל אך היות כי פי הטבעת ופי שפת הרחם סמוכים מאד ובשעת הורקת דם העורק מפי הטבעת יתלכלך גם מקום שפת הרחם ע״כ יש להקל ובאותו זמן אם תצטרך לבדוק עצמה תקנח תחלה חיצוני הרחם במוך ותשליכהו ולא תעיין עליו כלל ואחר כך תכניס העד לחורין ולסדקין ותטהר עצמה ע״ש ועמש״ל סי׳ קצ״ו ס״ק י״א:
(לא) בשעת וסתה – ואפילו ברואה ממש שלא בהרגשה טמאה [ועמ״ש לקמן ס״ק ל״ג בשם נו״ב] ושעת וסתה מקרי כל אותה העונה שרגילה לראות בו. ח״ד ע״ש:
(לב) או מל׳ יום – כתב הח״ד ואפילו אם לא ראתה ביום הלמ״ד מ״מ בראיה הראשונה שרואה אחר יום הל׳ טמאה. ודע שאחר שטמאה משום נדה אינה עולה מטומאתה עד שיהיה לה בדיקה והפסק טהרה יום א׳ מהשבעה נקיים ותמצא נקי בדם דוקא עכ״ד ע״ש (והאריך בזה בביאורים לקמן סי׳ קצ״ו סק״ג ועמ״ש שם ס״ד בד״ה אבל אם לא בדקה בשם תשובת ח״ס שחולק עליו) ע״ש:
(לג) אינה תולה במכתה – גם בזה כתב בתשו׳ נו״ב שם סוף הסי׳ דדוקא אם מרגשת שדם בא ממקור אבל אל״כ תולה אף בשעת וסתה וכל זה בימי טהרה דוקא ע״ש:
(לד) בכל ענין – עבה״ט ועי׳ בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ ק׳ שכתב אף דכאב אינו כמכה מ״מ לענין כתמים תולה בה שלא בשעת וסתה אפילו אדומים הרבה גם גדולים יותר מגריס מיהו בשעת וסתה אסורה וכ״ז בימי טהרתה או בד׳ ימים אחרונים של שבעה נקיים אבל בג׳ ימים הראשונים אם תמצא כתם הגדול מגריס טמאה ע״ש. ועי׳ בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ב סי׳ קכ״ו שכתב להקל באשה ששמשה עם בעלה והיה לה מכה בא״מ ונתרפאה ואחר התשמיש מצאה כתם בבגדים דטהורה דבכתמים תולין להקל דע״י תשמיש נתגלע המכה והוציא דם כיון דהיה לה כאב בשעת תשמיש ע״ש ועי׳ בס״ט בסי׳ קפ״ג שפקפק בזה: