(א) העברת תער וכו׳ בפרק שני נזירים אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה הא בתער הא במספריים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער. לפי גירסא זו משמע דרב דלא שרי אלא במספריים כעין תער אינו משום דמיירי במגלח כל גופו אף בית השחי ובית הערוה אבל במגלח שאר איברים בלא בית השחי ובית הערוה אפשר דשרי אפי׳ בתער ממש דלא אמר רב דלוקה אתער מדאורייתא אלא בבית השחי ובית הערוה משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכראב״י. והך ברויתא דמייתי התם העברת שער אינה מד״ת אלא מד״ס מיירי בתער ממש ובבית השחי ובית הערוה וכת״ק דראב״י דדריש לא ילבש גבר וגו׳ כפשוטו לא ילבש שמלת אשה וישב בין הנשים משום איסור ייחוד וכדמשני התם אליבא דרבי יוחנן לאיכא דאמרי. עוד כתבו התוס׳ בפרק החולץ (יבמות מ״ח) בד״ה לא עשה וכ״כ הרא״ש בפ׳ מצות חליצה דבה״ג של אספמיא גורסים א״ר מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה כי קאמר רב בשאר איברים אבל שער בית השחי ובית הערוה לא אמר ושאר איברים מי שרי והא תניא העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלא כי קאמר רב במספריים וכי תניא ההיא בתער והא רב בתער קאמר מאי תער כעין תער להאי גירסא הדר ביה משינוייא קמא וקאמר דאין חילוק בין שאר איברים לבית השחי לבית הערוה אלא בין תער למספריים דבתער אפי׳ שאר איברים אסור אלא דאינו מד״ת אלא מד״ס ובבית השחי ובית הערוה בתער לוקה משום לא ילבש גבר אבל במספריים כעין תער שרי אפי׳ בבית השחי ובית הערוה והיינו דרב דאמר מיקל אדם כל גופו בתער דבמספריים כעין תער קאמר ושרי בכל גופו אף בבית השחי ובית הערוה ומעתה מ״ש רבינו העברת שער בשאר הגוף ובית השחי ובית הערוה פר״ת שדינן שוה שאסורים בתער ומותר במספריים הוא ע״פ גירסא זו דבה״ג ואף ע״ג דבתער אינן שווין דבבית השחי ובית הערוה לוקה ובשאר הגוף אינה אלא מד״ס מ״מ שוין הן לענין איסור דתרוייהו אסורין ולאפוקי לגירסא שלנו דאיכא למימר דבשאר הגוף אפי׳ בתער ממש ליכא איסורא כדפרי׳ וכך מבואר מל׳ התוס׳ בפ׳ החולץ והרא״ש בפ׳ מ״ח שכתב על גירסת בה״ג וז״ל ומיהו הא ודאי צ״ל לפי גירסא זו דשאר איברים נמי אסור בתער כמו בית השחי מדהדר ביה משינוייא דשני ע״י קושיא דהעברת שער אינה מד״ת אלא מד״ס דמשמע ליה דאיירי בכל איברים שבגוף וכו׳ עכ״ל הרא״ש אלמא משמע דלגירסא שלנו דלא הוה קשיא ליה מהך דהעברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים משום דאתיא כתנא קמא דראב״י וכדפרישית אין לנו דשאר הגוף אסור בתער דאפשר דאף בתער שרי וס״ל לרבינו דמ״ש התוס׳ בפרק החולץ בסוף הדיבור דלגירסת בה״ג דינן שוה גם הוא מדברי ר״ת ושכך הוא מסקנתו של ר״ת ומ״ש רבינו וי״א דדוקא בשאר הגוף וכו׳ הוא כפי גירסת בה״ג דרב יוסף ט״ע דלא גרס בתירוץ אלא הא בתער וכו׳ ולא הדר ביה משינוייא קמא לפי גירסא זו דוקא בשאר איברים מתיר במספריים כעין תער אבל בית השחי אף במספריים כעין תער אסור מדרבנן דאינו לוקה אלא בתער ממש וכתב רבינו שכך הוא מסקנת א״א הרא״ש לפי שבסוף מכות כתב גירסא זו דלא גרס בה אלא הארכתי בכל זה לפי שהב״י פי׳ שמה שכתב רבינו דפר״ת שדינן שוה הוא ע״פ גירסא שלנו ולפעד״נ דאינו כן אלא כדפרישית:

(ג) כתבו הגאונים מי שמגלח כל שער שבו וכו׳. כ״כ התוס׳ פ׳ החולץ והרא״ש בפ׳ מ״ח ומשמע דלפר״ת שדינן שוה ואפי׳ בבית השחי והערוה אינו אסור אלא בתער אם כן הכא פשיטא דשרי אפי׳ בתער ואף ע״ג דבתער איכא איסורא דאורייתא בבית השחי והערוה ולוקה מ״מ כיון דאינו לוקה אלא משום דמיפה עצמו בתיקוני אשה ועבר על לא ילבש גבר שמלת אשה כיון דניוול הוא וליכא אלא איסורא דרבנן כמו בשאר איברי הגוף הילכך במקום רפואה אפי׳ בחולה שאין בו סכנה לא גזרו רבנן אבל לי״א דהחמירו חכמים בבית השחי והערוה לאסור אפי׳ במספריים כעין תער הכא לא התירו משום רפואה אלא במספריים כעין תער וזו היא דעת הסמ״ג לאוין ס׳ דהביא תשובת הגאונים וכתב עלה פי׳ במספריים כעין תער כדמשמע לשון רב מיקל אדם כל גופו בתער עכ״ל ולכאורה אין הבנה למ״ש כדמשמע לשון רב וכו׳ ונראה דר״ל דמשמע מל׳ רב דאמר מיקל אדם וכו׳ דלאיזה צורך אמר מיקל אדם הו״ל לומר מגלח אדם אלא בע״כ דמיירי במי שיש לו מיחוש וחולשא ומגלח כל גופו להקל מעליו דשרי במספריים כעין תער אף בבית השחי והערוה והיינו ע״פ דעת הי״א שהוא ע״פ גירסת בה״ג דלא גרסינן בדברי המתרץ אלא דלפי גירסא זו הך דרב דאמר מיקל אדם מיירי בשאר איברים ובמספריים כעין תער פי׳ במגלח כל שאר איברים בהדי בית השחי והערוה ומשום רפואה ולא שרי אלא במספריים והא דתניא המעביר שער בית השחי והערוה לוקה היינו במיפה עצמו ולא משום רפואה דעבר על לא ילבש גבר שמלת אשה והא דתניא העברת שער מד״ס היינו בשאר איברים בלא בית השחי והערוה ובתער דאינו אסור אלא מד״ס. אלא דאכתי קשיא טובא כיון דהתירו משום רפואה אפי׳ במגלח בית השחי והערוה בלבד לישתרי דכיון שאינו מגלח ליפות עצמו בתיקוני אשה א״כ אין כאן אלא איסור דרבנן ובמקום חולי לא גזור וכן כתב הרשב״א בתשובה על מי שיש לו חטטין בבית השחי והערוה דכיון דמעביר השער משום רפואה מותר ומביאו ב״י. ונראה דודאי במי שיש לו חטטין דהכל יודעים דמשום חטטין הוא מעביר שרי אפי׳ בבית השחי והערוה בלבד אבל בדלית ליה חטטין דאין הכל יודעים דמשום רפואה מעביר ומיחזי כמאן דמעביר ליפות עצמו לתקוני בתקוני האשה ועובר אלאו דלא ילבש וכו׳ אסור אא״כ במעביר כל גופו דניוול הוא לו והכל יודעים דמשום רפואה הוא מגלח ושרי את זה נראה לפע״ד דיתיישב בו הכל על נכון ודלא כמ״ש ב״י ע״ש:

(ב) אסור לחככו בידו וכו׳ שם בעיא דאיפשיטא ומדכתב רבינו בסתם משמע דאף בבית הערוה מותר לחוף בבגדו וכן כתב בש״ע בפירוש אבל מפירש״י משמע דדוקא בית השחי אבל בית הערוה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור אפי׳ ע״י בגדו משום הרהור וכדאמר רבי טרפון בר״פ כל היד כל המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ. וצ״ע:

(1b) כתב הרמב״ם שלא אסרו וכו׳. סוף ה׳ ע״ז וכתב מהרש״ל ונ״ל ה״ה במקום שאין מעבירין אותם אפי׳ הנשים שאם הוא העביר אינו לוקה עכ״ל:

(ה) לא תלבש אשה וכו׳ דברי רבינו בדין זה סתומים דמשמע דבכל ענין אסור ואינו כן אלא יש היתר בשני דברים. האחד שאין איסור אפי׳ בדבר שהוא נוי וקשוט אלא א״כ באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה ביה״ח וביה״ג מפני הגשמים אין שם איסור וכדמוכח בפ׳ שני נזירים (נזיר נ״ט) דבעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח א״ל אסור א״ל והא קא גדיל א״ל זמן יש לו כ״ז שהוא גדל נושר דקשה הלא ס״ל לרב מיקל אדם כל גופו בתער ומוקי לה תלמודא דבמספריים כעין תער קאמר דשרי אפי׳ בית השחי והערוה ובע״כ דהא דבעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח בתער בעא מיניה וא״ל אסור וא״כ מאי פריך והא קא גדל והלא יכול לגלח במספריים ופי׳ ר״ת דודאי בתער בעא מיניה והא דפריך והא קא גדיל ה״פ והלא אין זה תיקון ואין דומה כלל לתיקוני אשה שאין זה משום יפוי אלא משום צער שגדל יותר מדאי ואפי׳ בתער אית לן למשרי כמ״ש התוס׳ בפרק החולץ ובפרק שני נזירים וכן פי׳ הרא״ש בפרק מ״ח אלמא מדשני ליה רבי חייא גבול יש לו ואינו מצטער דאם עושה כך כדי להנצל מהצער אין שם איסור כלל אפי׳ מדרבנן אף ע״פ שהוא יפוי כיון שאינו עושה כן לשם יפוי ומכאן הוכיחו התוס׳ בפרק שני נזירים דמותר לראות במראה כשמסתפר בעצמו כדי שלא יחבול בעצמו וכך היה אומר הר״ף שרבו הרבי׳ שמואל מאייברוא היה מסתפר במראה עכ״ל וה״ט דאיסור מראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה ואינו אסור כי אם להתדמות לאשה לנוי ויופי ולהתקשט ובמרדכי פרק במה טומנין כתב וז״ל ובני אדם שיש להם רבוי שערות על ידיהם ובושים להיראות בין אנשים מותר להסירם דאין לך צער גדול מזה ועכ״ל ובתשובות מה״ר מנחם מירזבור״ק דאיש לא יסתפר במראה רק כשמסתפר בעצמו מותר שלא יחבול בעצמו וכן כשמסתפר מן העכו״ם שלא במקום רבים ע״כ. והשני דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשוים לנוי ולקשוט וכדאיתא בספרי בפסוק ולא יהיה כלי גבר וכי מה בא הכתוב ללמדנו יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין ת״ל תועבה דבר המביא לידי תועבה זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים ראב״י אומר שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת״ל לא יהיה כלי גבר והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים ת״ל ולא ילבש גבר שמלת אשה אלמא דאין איסור אלא במה שנעשה לקישוט של נשים וכ״כ רש״י בפרק שני נזירים וז״ל שלא יתקן איש בתקוני אשה דהכי מתרגמינן ליה שלא יכחול ולא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה עכ״ל אלמא דבבגדים שאינן עשוין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור וכ״כ הרמב״ם לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע וכו׳ משמע שאין איסור באשה כ״א מצנפת וכובע ושריון וגילוח שער ראש כמו באיש שכל אלה הם נוי וקישוט לאיש וכן אסור לאיש ללבוש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין עושין אותן נוי וקשוט כי אם לאשה. וכך מבואר עוד בספר מנין מצות שלו סימן ל״ט. והכי משמע בסמ״ג שכתב וז״ל המעביר שער בית השחי והערוה לוקה כראב״י שמפרש הלאוין כן שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ולא יתקן איש בתקוני אשה והא דתניא העברת שער מד״ס כת״ק דראב״י דמפרש המקרא כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים כגון צעיף וקיונש״א וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה לשבת בין האנשים ואומר אני שראב״י נמי מודה בזאת לת״ק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ״ל מדקאמר ואומר אני וכו׳ אלמא דהוה אמינא דלראב״י אין הלאו נאמר אלא במה שהוא עשוי לנוי ולקשוט ותיקוני האשה והאיש אבל אין איסור בלבישת המלבושים ולילך בין הנשים או אשה בין האנשים לכך אמר ואומר אני וכו׳ דאף במלבושים שאינן עשוין לנוי ולקשוט אלא ללבישה מודה ראב״י לת״ק שאסור ללבשם ולילך בין הנשים והאנשים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אלמא דבלבישה לחוד ושלא לילך בין הנשים והאנשים אין איסור כלל לדברי הכל. אבל הר״א ממיץ בספר יראים סימן צ״ו כתב וז״ל הלכך יזהר אדם שלא יתקן עצמו בתקוני נשים והכל כמנהג המקום לתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי נשים מכולן מוזהר אדם שלא לתקן ואשה במלבושי האיש שאין כיוצא בהם במלבושי אשה וללבוש אפי׳ עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי ולפי שראיתי בני אדם שלובשין במלבושי אשה עראי וגם האשה במלבושי האיש עראי במשתאות של חתן וכלה וגם בעניינים הרבה כתבתי כן עכ״ל ולכאורה משמע דבכל מלבושים שחלוקים באיש מבאשה אסור וזה ודאי אי אפשר כמ״ש בסמוך אלא דהרב נסמך על מ״ש תחלה דבדברים שהם תקונים ונוי ויופי לאשה כמו גילוחי דבית השחי והערוה הוא דאסור ועל זה אמר הלכך יזהר אדם שלא יתקן עצמו בתקוני נשים וכו׳. ודוקא להתדמות בהם הוא דאסור כמו שעושין במשתאות אבל אם אינו לובש כי אם להגן בהם בימות החמה מפני החמה וכו׳ שרי לדברי הכל. ועל כן הני מלבושים של איש שקורין זופיצ״א וכיוצא בהם שאר מלבושים של איש שנוהגים הנשים ללובשן ולילך בהם לשוק ולישב בהן בחנות אין בהם איסור חדא שאינן עשויין כי אם ללבישה ולכסות בה לא לנוי ולקישוט ועוד שאין האשה לובשו אלא כדי שלא להצטער בצינה ובחמה ואין כוונתה להתדמות בהן לאיש א״כ אין בהם שום צד משני צדדי האיסור. הקשה ב״י על מ״ש הרמב״ם העברת בית השחי והערוה אינה מד״ת אלא מד״ס וכתב ג״כ שהאיש שתקן עצמו בתקוני אשה או אשה בתקוני איש לוקה וזה הפך משמעות התלמוד בפ׳ שני נזירים דמשמע דהתם דלראב״י דמפרש הלאו דלא ילבש גבר שלא יתקן איש בתקוני אשה המעביר שער בית השחי והערוה לוקה עליו שהעברת שער בית השחי הוא מתקוני אשה ולת״ק דמפרש הלאו שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים העברת שער אינה מד״ת אלא מד״ס וא״כ הרמב״ם מזכה שטרא לבי תרי שפסק איש שתקן עצמו בתקוני אשה לוקה והיינו כראב״י ופסק דהעברת בית השחי והערוה אינה מד״ת אלא מד״ס והיינו כת״ק דפליג אדראב״י והאריך ב״י ליישב זה לחלק בין מידי דמינכר ללא מינכר ותימה הוא לפרש דברי הרמב״ם דמחלק בדבר שלא נזכר בתלמוד אפי׳ רמז דבר לחלק בכך. והנלפע״ד ליישב ברווחא והוא דהכי איתא התם אר״י המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה מיתיבי העברת שיער אינה מד״ת אלא מד״ס מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן איכא דאמרי אמר רבי יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה. מיתיבי העברת שיער אינה מד״ת אלא מד״ס הוא דאמר כי האי תנא דתניא המעביר בית השחי ובית הערוה עובר משום לא ילבש גבר וגו׳ ות״ק (דסבר אינה אלא מד״ס) האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה מיבעיא ליה לכדתניא לא יהיה כלי גבר וכו׳ אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים וכו׳ ראב״י אומר מניין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת״ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתקוני אשה ופסק הרמב״ם כלישנא קמא דלוקה דקאמר נמי רבי יוחנן מדרבנן משום דהעברת שער אינה מד״ת אלא מד״ס וכן פסקו הרי״ף והרא״ש בסוף מכות ופסק נמי כראב״י דהלכה כמותו דמשנתו קב ונקי והא דמפרש ראב״י ולא ילבש גבר וגומר שלא יתקן איש בתקוני אשה אינו אלא כגון לראות במראה וכיחול ופירכוס וכיוצא בזה שהוא נוי וקישוט לאשה אבל הסרת שער בית השחי והערוה אינו לנוי אלא להסיר הליכלוך והמאוס והא דפריך ות״ק האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה ומשני מיבעי ליה לכדתניא וכו׳. שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים וכו׳ ראב״י אומר מניין שלא תצא אשה בכלי זיין וכו׳ דאלמא דלראב״י העברת שער אסור ד״ת הך קושיא ופירוקא אליבא דלישנא בתרא הוא אבל ללישנא קמא לא הוה קשיא ליה הך קושיא דס״ל דאע״פ דהעברת שער מד״ס וקרא דלא ילבש גבר לא מיירי בהעברת שער מ״מ מדבר בשאר תקוני אשה שהם לנוי ולקישוט לאשה וכדפרי׳ וטובא אשכחן בתלמודא דקא קשיא ליה בלישנא בתרא ולא קשיא ליה בלישנא קמא משום דלא חש להך קושיא דידע לפירוקא דידה בפרק האיש מקדש (קידושין מ״ד) איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי׳ מיאון אינה צריכה מתיב רב כהנא וכולם אם מתו או מיאנו כו׳. וצריך לפרש דהך תיובתא לא קא מותיב אלא ללישנא בתרא ואע״ג דללישנא קמא נמי הוי תיובתא דלא חש לה דידע לפירוקא דידה עיין שם בפירש״י ותוס׳ והכא נמי דכוותה ודלא כב״י דהבין דמאי דקאמר תלמודא ות״ק האי לא ילבש מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתניא וכו׳ הוי נמי ללישנא קמא ע״ש וליתא. גם מתוך מ״ש ב״י ביישוב קושיא זו נראה שהבין דלראב״י אסור לאיש ללבוש שום מלבוש דאשה כלל וכן לאשה אסור ללבוש דאיש כלל וליתא אלא כדפרישית לעיל. כתב בהגהות מיימוני וז״ל כתב בסמ״ג אומר אני שראב״י מודה לת״ק שאיסור העברת שער מדרבנן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ״ל פירוש ראב״י מודה לת״ק שאוסר העברת שער מדרבנן ומוקי ליה לקרא דלא ילבש גבר שלא ילבש בגדי אשה ולילך בין הנשים ומודה ליה ראב״י דאסור ללבוש בגדי אשה ולילך בין הנשים דכך הוא פשוטו של מקרא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריך להגיה שאוסר במקום שאסר ובזה התיישבה תלונות ב״י שעל הגה״ה זו והדבר פשוט וכמפורש בסמ״ג. ויש לתת לב על מה שנוהגים בפורים לשנות בגדיהם מאיש לאשה ומאשה לאיש ואין מוחה ולפי מ״ש בדברים העשויים לנוי לקשוט אסור לד״ה להתכוין כדי להתדמות וכבר השיב הר״ר יהודה מינץ ז״ל ע״ז כמבואר בתשובתו ואמר דכיון שאינו עושה כן אלא משום שמחת פורים אין בו איסור ודמי להעברת שער בית השחי והערוה כדי שלא להצטער או ראיית מראה כדי שלא יחבול בו במסתפר בעצמו ונראה לפעד״נ דדבריו בזה דחויים המה ממ״ש הר״א ממי״ץ להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער וכן בדין דלינצל מצער א״א בעניין אחר אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש. ואין ספק שאלו לא היו נעלמים מ״ש הר״א ממיץ בזה ממהר״ר יהודה מינץ לא היה כותב כן עוד כתב מהרר״י מינץ כיון שיש היתר בפורים לחטוף המאכל ואין בו משום גזל ה״נ לענין שינוי לבישת בגדים ותימה דבדבר שבממון ודאי אמרינן הפקר ב״ד הפקר וכדכתבו האחרונים דאין להזמינם לב״ד על ככה אם לא עשו שלא כהוגן כפי מנהג העיר ע״פ טובי העיר וה״ט משום דאין היתר אלא במה שהפקירו טובי העיר אבל בדבר איסור אין כח בשום ב״ד להתיר משום שמחת מצוה בפורים בדבר שהוא אסור מה״ת או מדבריהם וא״כ מה שמשנים בגדיהם בפורים מאשה לאיש ומאיש לאשה כדי להתדמות ובדברים שהם לנוי ולקשוט אסור מדאורייתא לראב״י וכל הפוסקים פוסקים כראב״י ואף לת״ק דהעברת שער מד״ס ונפרש דה״ה שאר תקוני אשה לנוי וליופי נמי מד״ס וקרא דלא ילבש אינו אלא שלא ישנה איש ללבוש בגדי אשה ולילך בין הנשים מ״מ איכא איסורא מדבריהם במה שהוא לנוי ולקשוט וכ״ש הוא מהעברת שער שאינו ניכר ואסור מד״ס כ״ש בדבר הניכר וגלוי ועוד דגם לובשין שעטנז ועוד דנמשך מזה שילכו האיש בין הנשים ואשה בין אנשים לניאוף ועוד הדבר שהוא הרע ביותר הוא שמכסים פניהם בפרצופים שלא יכירום ואין עלינו לומר בזה אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן במסכת שבת ר״פ שואל אדם ואף באיסורא דאורייתא אמרינן הנח וכו׳ אבל כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה ותבא עליו ברכה להרים מכשולות מדרך עמינו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד:

(ו) ואם ליקט וכו׳ בפרק אלו הן הלוקין. ועיין בב״י הביא דברי הרמב״ם ומה שהשיג עליו הראב״ד והיישוב להשגתו:

(ז) ומ״ש וכ״כ הרמב״ם גבי צבע פירוש כי היכי דבליקט לבן מתוך השחור חייב אפי׳ בשיער אחד כך הוא דינו של צובע דאם הוא צובע שערו שחור אפי׳ בשיער אחד שהיה לבן וצבעו שחור חייב וצריך להגיה בלשון הרמב״ם שהביא רבינו וכצ״ל מי ששערו שחור וצבעו ללבן וכו׳ פירוש שהלבן שבין השערות שחורות צבעם לשחור חייב אפי׳ בשיער אחד אבל בגירסת הרמב״ם שבידינו כתוב וז״ל וכן אם צבע שערו שחור משיצבע לבנה אחד לוקה ולשון זה הוא מתוקן יותר: