×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין אבק ריבית ואיזו נקרא ריבית דאורייתא, ובו י״א סעיפים
(א) כָּל דָּבָר אָסוּר לִלְווֹת בְּתוֹסֶפֶת, {וַאֲפִלּוּ (טוּר בְּשֵׁם רמ״ה)} בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה יֵשׁ אִסוּר רִבִּית, אֲבָל אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין. {הַגָּה: כְּלָלָא דְּרִבִּית דְּכָל שֶׁהוּא אֲגַר נָטַר, אָסוּר, בֵּין שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁבְּדֶרֶךְ מִקָּח אֵינוֹ רַק אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדְּרַבָּנָן (לְשׁוֹן הַטּוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) ברייתא ב״מ דף ס״א ע״א
(א) כל דבר אסור כו׳ – בטור כתב חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנים כו׳ והוא נלמד מכלל ופרט שיש בפסוק דבעינן גופן ממון ומטלטלין יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופן ממון והרמ״ה ס״ל דפחות משוה פרוטה מקרי ממון אלא שאין מוציאין אותו בדיינים וכתב הרא״ש אבל בעבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דניתן להוצאה אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות והקשה ב״י דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד שיתן לו אחר זמן שנים אחרים וכן בשטר כו׳ ור״ל שלא יחזור לו אותו העבד בעין והוה עליה שם הלואה וכתב מו״ח ז״ל דבזה הוה באמת רבית גמור ודבריו תמוהין דלא קאמר הב״י אלא דשייך גם בעבדים רבית בכה״ג אבל מ״מ התורה מיעטה גם העבדים דבכל מקום שממעטינן מכלל ופרט קרקע בפרק הזהב אמרינן דגם עבדים נתמעטו לפי שהוקשו לקרקעות והכי נמי דכוותיה אלא שתמוה לי הא אם אומר בלשון הזה השאילני עבד אחד ואחזור לך שנים לא שייך בזה לשון שאלה כי השואל עבד הוא מחזירו רק ששאלו לעבודה וזה שאומר שלא יחזירנו בעין הוה מכירה ומה לי בזה שאומר לשון שאלה וזה דומה לקונה חפץ מחבירו ואומר השאילני חפץ זה ואחזיר לך בעדו סך זה היהיה בזה תורת שאלה ודאי זה אינו דבדבר שעומד להוצאה כמו מעות אין נופל בו לשון שאלה אלא דקשה לי הא דכתב הרא״ש דזה מקרי שכירות דהיינו אם מחזירו בעין ובענין השכירות עושה עמו רבית וזה באמת אסור אפילו בעבד דהא אסור לומר נכוש עמי ואעדור עמך במשנה סוף פרק איזהו נשך ופירש״י משום שממתין לו שכר פעולתו וכ״כ הטור סימן ק״ס וזהו כמו עבד כדאיתא בח״מ סי׳ רכ״ז בשלחן ערוך סעיף ל״ג שכתב השוכר את חבירו כו׳ דהוה כקונה אותו לזמן ואין לעבדים אונאה וא״כ הכי נמי נימא לענין רבית דהא גם רבית מיעט מאותו כלל ופרט דאתמעט אונאה ויש לומר דאין הכי נמי דמן התורה אתמעט עבדים בכל גווני שזכרנו אלא דמדרבנן אסור כמו לענין שבועה דאתמעט קרקע ועבדים מן התורה ואפילו הכי יש שם היסת הכי נמי בזה לענין רבית שיש איסור בזה מדרבנן בכל דבר. ואין להקשות א״כ גם לענין אונאה נימא דיהיה אונאה מדרבנן ויש לומר דלא באו רבנן להוציא ממון בשביל זה נגד דין תורה משא״כ כאן לא אמרו להוציא ממון דהא בכל רבית דרבנן אין מחזירין אלא אמרו שאסור לעשות כן ולפ״ז קשה על הב״י שכתב ואע״ג דהרא״ש כתב דשרי משמע היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהו אפשר דאסור עכ״ל למה כתב לשון אפשר והלא ודאי אסור מדרבנן כמו שהוכחנו מן המשנה שזכרנו וכן מוכח ממה שכתב בסימן קע״ו בסופו השוכר את הפועל לעשות עמו בימות החורף כו׳. ומה שכתב ב״י בשטר פשיטא דלא קשה מידי דכשמלוה לו השטר מלוה לו הממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור ולא ממעטינן שטר כלל שאינו שייך בו הלואה ובב״י הביא עוד דעת הרשב״א שסבירא ליה דלא דרשינן כאן כלל ופרט וא״כ לא נתמעט שום דבר מאיסור רבית וכן כאן משמעות פסק השלחן ערוך.
(ב) אגר נטר – פירוש בשביל המתנת המעות נותן לו שכר.
(א) כל דבר כו׳ – יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב״ח דיש להחמיר וכן נראה דעת המחבר והרב.
(ב) ואפילו בפחות כו׳ – עיין פרישה.
(ג) אבל אין מוציאין אותו בדיינים – נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהעט״ז שכתב הטעם משום שאין בית דין נזקקין לפחות מש״פ כדאיתא בח״מ סי׳ ו׳ ע״כ ועוד דהא כתב המחבר שם דגומרין אפילו בפחות מש״פ ע״ש.
(א) בתוספת – כתב הש״ך יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב״ח דיש להחמיר וכ״נ דעת המחבר והרב וכתב הט״ז דה״ה בעבדים שייך רבית דרבנן ובשטרות פשיטא דשייך רבית דכשמלוה לו השטר מלוה לו ממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור:
(ב) מוציאין – נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהלבוש. ש״ך:
(ג) נטר – פי׳ בשביל המתנת המעות נותן לו שכר:
(א) כל דבר כו׳ – ר״ל אפילו קרקע וכדעת הרשב״א אבל תוס׳ שם ד״ה אם כו׳ ובכתובות מ״ו א׳ ד״ה אתיא (כתבו) שבקרקע ובפחות מש״פ אין בו משום רבית ומ״מ כתב הר״ן דמדרבנן אסור דלא גרע מרבית דברים:
(ב) ואפילו בפחות כו׳ – טור בשם הרמ״ה דלא כתוס׳ הנ״ל:
(ג) (ליקוט) אבל אין מוציאין כו׳ – עש״ך ס״ק ג׳ והטעם דלא ניתן להשבון כמ״ש בב״ק ק״ה א׳ ומשמע בטור דהרמ״ה ל״פ אתוס׳ אלא בפחות משוה פרוטה אבל בקרקע מודה מהא דכתובות אבל בש״פ לא מוכח דקרא לא מיירי אלא בש״פ משום השבון דכתיב וחי אחיך וקי״ל דחצי שיעור אסור מן דתורה וכמו בגזל דאסור אף בכ״ש ולא ניתן להשבון דוקא בש״פ וכן ההיא דכלל ופרט שכ׳ תוס׳ לא מימעט מיניה אלא קרקע (ע״כ):
(ד) כללא כו׳ – גמ׳ ס״ג ב׳:
(ה) (ליקוט) בין כו׳ – ערש״י שם ובפ״ד מ״ו א׳ ד״ה ואי כו׳ ובגמ׳ ס״ה א׳ סיפא כו׳ (ע״כ):
(ו) אלא כו׳ – שם ס״ב ב׳ אינהו בתורת כו׳:
(א) (סימן קס״א סעיף א׳) כל דבר אסור ללוות בתוספת. בטור כתב ופי׳ ר״י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה׳ גפנים טעונות וכו׳ וע׳ בשיטה מקובצת שכתב עוד דמשכחת שא״ל וכו׳ שרשאי ליתן לו קרקע זה עם עור בית רובע קרקע וגם רשאי ליתן לו כלל קרקע אחד כשיעור זה ומש״ה לא הוי כחליפין כיון שרשאי ליתן לו קרקע שלו וגם לא הוי כשכירות כיון שרשאי ליתן לו קרקע אחרת ע״ש ויש לעיין בזה דברי תוס׳ (דף ס״ט ע״ב) ד״ה מר׳ הדרא דמסקו כיון דעכ״פ יש פחת אם מחזירו בעין אף שהרשהו ליתן לו אחרת מ״מ כיון דיכול להחזיר לו בעין עם הפחת הוי שכירות אף אם השתא נתן לו מרא אחרת עיין שם וה״נ כן ע״ש היטב בזה:
(ב) (ש״ך סק״א) בהלואת קרקע. מדברי תוס׳ נראה דאף תלוש ולבסוף חברו הוי כקרקע מדהקשו מבתי ערי חומה ועי׳ בשער המלך (פ״ג ה״ג מהלכות אישות):
(א) כללא דרבית – עיין בתשובת חות יאיר סוף סי׳ ק״צ שכתב דאפילו אם לא היה כאן הלואה כלל ולא בדרך מקח הנעשה בפועל מיד ליד אלא שהיה לו אצלו שכר פעולה או שזיכה לחבירו במעמד שלשתן או שזכה מדר׳ נתן וכן מלוה דטרף לקוחות וחזרו על המוכר בכל אלו אם מרצה לבעל חוב באגר נטר אסור. וזה נלמד מלקמן סי׳ קע״ו ס״ו בהג״ה בנדוניות חתנים. מיהו פשוט דלא הוי רק אבק רבית ע״ש ומשמע מלשונו דאפילו לדעת הרמב״ם דלקמן סימן קס״ו ס״ב אין זה רק א״ר ולע״ד צ״ע. ועיין בתשובת שבות יעקב ח״א סי׳ ס״ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם ואם לא יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו וחבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור והשיג על הסמ״ע בח״מ ס״ס פ״א שנראה מדבריו דאין בזה שום איסור דליתא ואין לסמוך עליו בזה להקל ע״ש:
כל דבר אסור ללוות בתוספות בין כסף בכסף בין אוכל באוכל בין אוכל בכסף בין כסף באוכל אע״ג דכתיב נשך כסף נשך אוכל מרבינן כל דבר ופי׳ ר״י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנות טעונות בשש וחוץ מפחות משוה פרוטה והרמ״ה כתב דאפילו בפחות משוה פרוטה אסור מן התורה אבל אין מוציאין אותו בדיינין עד שיהא בו שוה פרוטה אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור פירוש בשביל המתנת מעותיו נותן לו שכר בין אם דרך הלואה או דרך ממכר או שכירות אלא שאם הוא דרך מקח הוא מדרבנן.
(א) כל דבר אסור ללוות בתוספות וכו׳ ברייתא בריש איזהו נשך (ס:):
(ב) ופר״י חוץ מקרקע וכו׳. שם (סא:) בתוס׳ ומשמע מדבריהם דקרקע בקרקע מסופקים הם אי שרי מן התורה ואף על פי שהרא״ש כתב דשרי משמע דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן מיהו אפשר דאסור.
וכתב עוד שם הרא״ש דעבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות ותמיהא לי מלתא דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד כדי שיתן לו אחר זמן שנים אחרים ושטר נמי משכחת לה שנותן לו שטר חוב ממאה זוז כדי שאחר זמן יתן לו שטר חוב ממאתים וכתב הר״ן קרקע אין בה משום רבית מיהו הני מילי בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור וכ״ה דעת התוספות ע״כ וכ״כ רבינו ירוחם בח״א.
וכתב עוד שהרשב״א חולק על דעת התוספות והרא״ש וסובר דאף בקרקע יש בו רבית:
(ג) ומה שכתב רבינו חוץ מפחות מש״פ כן כתבו התוס׳ והרא״ש שם:
(ד) אמר רב נחמן כללא דרביתא וכו׳ (עלה סג:):
(א) רבית בקרקע כגון הלוה לו ה׳ גפנים בשש גפנים. הטור והב״י בסעיף א-ב, והדרכ״מ, הביאו מחלוקת אם יש רבית בקרקע מדאורייתא או מדרבנן או דשרי לגמרי, ויש להעיר דהנמוק״י בב״מ צג ד״ה מנין, כתב דהוא מותר, ומשמע אפי׳ מדרבנן, והדרכ״מ הביא מהר״ן בכתובות דהוא אסור מדרבנן דלא גרע מרבית דברים, ע״כ, ולא ביאר הדרכ״מ כל הצורך, דלא איירי הר״ן שם אלא בהלואת כספים אלא שמחזיר לו יתר על דמי ההלואה קרקע, אבל במלוה ה׳ גפנים בשש, לא איירי הר״ן, וגם לא שייך בזה את סברת הר״ן דלא גרע מרבית דברים, דהא לא מצאנו דאסור רבית דברים אלא בהלואה דעלמא אבל בהלואת קרקע, על הצד שאין בה רבית א״כ אף רבית דברים שריא, ואין ללמוד מאיסור רבית דברים בהלואת כספים, ששייך בהלואה זו רבית דאורייתא, להלואת קרקע דלא שייך בה רבית דאורייתא, וא״כ לא מצאנו שיטה הסוברת להדיא שיש רבית בקרקע מדרבנן, ואדרבה נילף מהנמוק״י דס״ל דשרי לגמרי, וא״כ נמצאו בידינו רק ב׳ שיטות או דהוא אסור מדאורייתא או דשרי לגמרי.
אם תפס הלוה משל מלוה כפי מה ששילם הלוה ברבית דרבנן האם מוציאים מיד הלוה. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה שמג, כתב דאין מוציאים מידו.
ברבית דרבנן דאינה יוצאה בדיינים אם יש ביד המלוה משכון כנגד הרבית האם מוציאים מידו בלא ליתן מעות. הב״י בסי׳ קעב,א בד״ה ואפילו באתרא, הביא דאמרינן בגמרא גבי משכנתא דאין מסלקים אותה בלא זוזי, והביא הב״י מחלוקת האם היינו שנותנים כל דמיו או רק מעט מדמיו, ע״כ, ויש להעיר דמדברי הראב״ד בתמים דעים סי׳ מג, מבואר דאף במשכון שהוא מטלטלין אמרינן הכי דאין מוציאים ממנו בלא מעות.
אם פרע הלוה הרבית ולא פרע הקרן האם צריך לשלם את הקרן או דחשבינן לפרעון הרבית כאילו היא לשם קרן. הראב״ד בתמים דעים סי׳ נא, כתב דאין אומרים דהרבית שביד המלוה היא רבית דאינה יוצאה והלוה צריך להשלים את דמי הקרן אלא חשבינן לפריעת הרבית כאילו היא ניתנה לשם קרן והלוה צריך לשלם רק מה שנותר להשלמת הקרן אם נותר מהקרן.
ביאור בדברי הב״י. הב״י בסעיף ה, גבי רבית קצוצה, כתב דבדף סב:, משמע דקי״ל כמ״ד יוצאה בדיינים, ותמהו עליו בהגהות והערות דהא להדיא אמרינן בדף סה:, דהלכתא כרבי אלעזר דיוצאה בדיינים, ואמאי הוצרך הב״י לדקדק דמשמע כן בדף סב:, ע״כ, אמנם לפי מה שהוכחתי בהוספות לספר שם הגדולים, דפסקי הלכות שבגמרא אינם מגוף הגמ׳ אלא הם הוספות מאוחרות יותר, א״כ אפשר קצת דטרח הב״י למצוא את המקור בגמרא לאותה פסיקה שהוסיפו הגאונים, וכיוצא בזה בב״י בסי׳ קג,ג.
האם יוצאה בדיינים היינו שכופין אותו לקיים מצות עשה ואין יורדים לנכסיו או היינו שאם תובעו גובים ממנו מנכסיו כדין גזילות. הב״י והדרכ״מ בסעיף ה, כתבו דהיינו שכופין לקיים עשה ואין יורדים לנכסיו, ויש להעיר דהחינוך במצוה שמג, כתב דהיינו שיורדים לנכסיו כדין גזילות, ואחר כך הביא החינוך שיש מפרשים דהיינו שכופים אותו לקיים עשה.
ישראל שנתחייב לחבירו ריבית באיסור ואירע שגם הוא נתחייב לחבירו ריבית באותו סכום מותר לו לומר לו צא ריבית שלי בשלך אבל אם הריבית של אחד יותר ובאו לחשבון ואומר לו ריבית שלי עולה יותר משלך ותן לי המותר אסור. כ״כ ראב״ן בסי׳ תנח דין נז, וקשה הא דכתב דאם באו לחשבון אסור, דהלא הוא פשיטא.
מכר לו זהב שוה ח׳ בז׳ והוזיל לו מחמת שמקדים לו המעות כעת דהוי אבק רבית ונתן המוכר זהב כדי ז׳ חלקים מתוך ח׳ וטוען שאינו נותן השאר כיון דהוי אבק רבית, האם אמרינן דכל מה שנשאר מהחוב הוא ניהו הריבית ואינו משלם לו או נימא דבמה שכבר שילם היה ז׳ חלקים קרן וחלק אחד רבית וכן במה שנשאר מהחוב יש ז׳ חלקים קרן וחלק אחד רבית והוא חייב לשלם ז׳ חלקים ממה שנשאר כיון דהוא קרן. ראב״ן בסי׳ תקצג, כתב דכל מה שנשאר הוא ריבית ואינו משלם לו דגילה סופו על תחילתו שאין דעתו ליתן את סוף החוב מחמת שהוא ריבית ונמצא שדעתו שסוף החוב כולו ריבית, והביא דרבי יצחק מרינשבורג גם ס״ל הכי, אמנם באותו מעשה שם כתב המוכר שטר לאחר שהחזיר חצי החוב וכתב בו החזרתי לך חצי החוב, ומחמת כן ס״ל לרבי יצחק שגילה דעתו שדעתו לשלם הכלו א״כ בכל חלק וחלק ממה שמשלם יש ז׳ חלקים קרן וחלק אחד ריבית, וראב״ן חלק עליו וכתב דאפילו הכי אמרינן דכל מה שנשאר ריבית ואינו משלם לו.
רבית דאורייתא היינו שהלוהו מנה לשנה ויחזיר לו בסופה מאה ועשרים או שהלוהו מנה לשנה ויתן לו בכל חודש מהשנה כמה פרוטות או שהלוהו והביא לו משכון והוא משתמש במשכון בלא לגרע מההלוואה. כן נראה מדברי הטוש״ע בסעיף ה, וכ״כ החינוך במצוה שמג.
דבר המסויים צריכים היורשים להחזיר, האם מטה ושולחן חשיבי דבר המסויים. הטוש״ע בסעיף ו, כתבו כגון פרה וטלית, ויש להעיר דבשאילתות בשאילתא קיד, כתב דהוא הדין מטה ושולחן, כעין דאמרינן בב״ק קיג., גבי גזילה, וכ״כ בה״ג בהל׳ רבית עמוד תפא, וכן הלכה.
מלוה ברבית שעשה תשובה האם מקבלין ממנו. הטוש״ע בסעיף ז, כתבו דאין מקבלין ממנו, והב״י הביא מחלוקת אם דין זה נוהג בכל הדורות או רק בדורו של רבי, דר״ת ס״ל דאינו אלא בדור רבי, ומאידך הטור והרא״ש ור״י והרמב״ם ס״ל דזה הוי בכל הדורות, ויש להעיר דמחלוקת זו תלויה בקושיית התוס׳ בב״ק צד: ד״ה בימי, שהקשו כיצד אמרינן דאין מקבלין הא בכל הגמרא חזינן דמקבלין ממנו בבי״ד, ותירצו ב׳ תירוצים, א׳ דהא דאין מקבלין זה דוקא בדור רבי, וב׳ דזה דוקא בגזלן שכל עסקו בכך, והיראים בסי׳ קסט אות יב, ס״ל דהיינו רק לדורו של רבי, ומדברי הרשב״א בב״ק צד. ד״ה הא דאמר רבי יוחנן, מבואר דלא ס״ל כשינויא דגזלן שכל עסקו בכך, ומדברי השאילתות בשאילתא ד, שהביא סוגיא זו לפסק הלכה מבואר דס״ל דזה שייך בכל הדורות, וכן מבואר הכי מדברי בה״ג בב״ק בעמוד תסב, ובעמוד תסג, וכן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ תנא, גבי גזלנים, ובשיטה מקובצת בב״ק צד:, הביא מרבינו יהונתן והרמ״ה שתירצו תירוץ ג׳, שיש חילוק בין אם הזקיקו לבי״ד או שבא להחזיר מעצמו, ע״כ, ונמצא בידינו שיש ג׳ דרכים, ר״ת והיראים ס״ל דאין זה אלא בדור רבי, ור״י והטור והרא״ש ס״ל דאינו אלא באדם שכל עסקו בכך, והרמ״ה ורבינו יהונתן ס״ל דהוי בכל אדם אבל אינו אלא כשמחזיר מעצמו ולא בהטריחו לבי״ד, ומדברי ר״י והטור והרא״ש והרמ״ה ורבינו יהונתן והרמב״ם והשאילתות ובה״ג וראב״ן מבואר דלא ס״ל כר״ת והיראים מדפסקו כן אף לדורות הבאים, ונדחו דברי ר״ת והיראים מההלכה, ונמצא שנותרו בידינו ב׳ דרכים הרא״ש ור״י והטור ס״ל דאינו אלא באדם שכל עסקו בכך, והרמ״ה ורבינו יהונתן ס״ל דאינו אלא במחזיר מעצמו ולא בהטריחו לבי״ד, והרשב״א הקשה על דברי ר״י ולא ס״ל הכי, ונמצא דהוא מסייע קצת לדברי הרמ״ה, והשו״ע כאן גבי רבית ובחו״מ בסי׳ שסו, פסק כהרא״ש, אבל לפי המבואר אין הדבר מוכרע לגמרי.
שטר שכתוב בו רבית דאורייתא או רבית דרבנן גובה את הקרן ולא את הרבית. כ״כ הטוש״ע והב״י בסעיף יא, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה קצג.
מה הטעם דהעדים בשטר שיש בו רבית אינם נפסלים מחמת דעברי על לא תשימון. הב״י בסעיף יא, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תסז ד״ה שטר, כתב הטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואינם נפסלים על פי עצמם, ע״כ.
(א) ובתוס׳ פ׳ נערה שנתפתתה (מו.) כתבו בהדיא דאין רבית בקרקע ולא בפחות מש״פ ובדברי הרא״ש והר״ן פ׳ נערה שנתפתתה דף תפ״ה ע״ב דמדרבנן וודאי אסור אף בקרקע ואפי׳ בפחות מש״פ דלא גרע מרבית דברים עכ״ל:
(ב) וכ״כ ריב״ש סי׳ ש״ה:
(ג) וז״ל הר״נ דא״נ דצ״ב ע״א מיהא אם רוצה לצאת ידי שמים יחזור עכ״ל אבל ד׳ צ״ו ע״ב פסק דא״צ לחזור אלא בבא לצאת ידי שמים וצ״ע:
(ד) ואם נתן אבק רבית למלוה ועדיין הקרן ביד הלוה אם מנכין אותו אבק רבית מהחוב ע״ל סימן קע״ז:
(א) כל דבר אסור ללות כו׳ ר״פ א״נ דריש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל נשך כסף נשך אוכל פרט כל דבר אשר ישך חוזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל כו׳ יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופו ממון כ״כ התוס׳ דף ס״א אבל זה כלל ופרט וכלל לא הוזכר בפי׳ בגמרא רק התוס׳ כתבו כן מכח דיוק הגמרא ומש״ה פליג הרמ״ה והרשב״א. ובלאו הכי י״ל דס״ל להרמ״ה דפחות משו״פ אסור מן התורה כדין חצי שיעור דאיסורא בסימן צ״ח וגם בגניבה וגזילה בפחות מש״פ בח״מ בסימן שנ״ח ושנ״ט והכלל ופרט לא אתי אלא ללמדינו דאינו יוצא בדיינים ודוקא חצי פרוטה אסרו הרמ״ה כיון דמצינו כן בשאר איסורין (או י״ל דס״ל מדכתיב אוכל דפחות מש״פ חשוב ג״כ אוכל לכן לא אתמעט מכ״ה) משא״כ ברבית דקרקעות דל״מ בהו צד רבית דאורייתא וק״ל:
(ב) כגון שהלוה לו ה׳ גפנות (וחוץ מפחות כצ״ל) כו׳ והרשב״א חולק וס״ל דיש רבית אפילו בקרקעות אבל עבדים ושטרות עיין מ״ש הרא״ש בריש א״נ וב״י הביאו ומ״ש ב״י עליו:
(א) כל דבר אסור ללות כו׳ פי׳ מדכתיב לא תשיך כלל נשך כסף פרט נשך כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין ויצא פחות משוה פרוטה שאינו ממון כך פי׳ התוספות והאשיר״י ר״פ א״נ ואע״פ דמשמע מדברי התוס׳ לשם ופ׳ נערה שנתפתתה (כתובות מ״ז) שמסופקי׳ הם בקרקע אי שרי מן התורה מ״מ מדברי הרא״ש ונ״י משמע דשרי לגמרי ואפי׳ איסורא דרבנן ליכא וכך מוכח מלשון רבינו:
(ב) ומ״ש בשם הרמ״ה נראה דטעמא דמכלל ופרט וכלל לא ממעטינן אלא דבר שאין גופו ממון ופחות משוה פרוטה גופו ממון הוה אלא דניתן למחילה ושפיר הוא בכלל כל דבר אשר ישך אלא דאינה יוצאה בדיינין מידי דהוה אגזל וכדתנן בפ׳ הזהב חמש פרוטות הן וקחשיב גזל והא דקאמר ר״פ א״נ למה דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה ולא קאמר דאיצטריך לאו ברבית לפחות משוה פרוטה והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לרבית שכן ישנו בפחות משוה פרוטה וכדכתבו תוספות פ׳ נערה לא קאמר התם אלא בלאו דרבית היכא דאיכא שוה פרוטה כנ״ל ליישב דעת הרמ״ה והכי נראה עיקר וכך נראה מדברי נ״י שהשמיט ההיא דיצא פחות משוה פרוטה שכתבו התוספות ע״ש. וכתב הרא״ש וז״ל אבל עבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומו אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מקרי עכ״ל מיהו לפי דברי התוספות בפ׳ נערה דאיכא נמי הלואה בקרקע כגון אדם שלוה שדה שאם שטפה יפרע לו שדה וחצי לפי זה בעבדים ושטרות נמי שייך רבית בהלואה כגון שלוה ממנו עבד אחד ושטר אחד שאם יהא נאבד יפרע לו שתים דהשתא ודאי כיון שפורע לו אחר במקומו שייך ביה רבית ואפשר דס״ל להרא״ש דכיון דכתב בקרא הלואה משמע דוקא הלואה ממש דאינה חוזרת בעין לעולם אבל עבדים ושטרות דחוזרת בעין כשאינן נאבדין לא שייך בהו רבית דכל שאלה בעולם כך הוא שאינה חוזרת בעין כשנאבדה ואפ״ה שאלה מקרי ולא הלואה. וב״י הקשה מצד אחר וז״ל ותמיהא לי מילתא דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד כדי שיתן לו אחר זמן שנים אחרים כו׳ ולפעד״נ דמשטר אין מקום לקושייתו דכשנותן לו שטר מק׳ זוז כדי שאחר זמן יתן לו שט״ח מק״ק זוז הלואה גמורה הוא דשטר אינו אלא לראיה בעלמא ומעבד נמי ל״ק דכיון דנותן לו עבד אחד שיהא שלו כדי שיתן לו אחר זמן שנים אחרים הוו להו דמי העבד כאילו זקפן עליו במלוה והלואה הוא ורבית גמור הוא ובגפנים הוא דמעטינהו קרא דכיון דצריכין לקרקע דבגפנים שהן פגין או בוסר קמיירי כדפירש התוס׳ פ׳ נערה דכקרקע דמיין ולית בהו רבית אבל בעבדים ושטרות בדרך שפי׳ ב״י שאינן חוזרות בעין לא דמיין לקרקע ופשיטא דאית בהו רבית והיכא דחוזרות בעין אלא שמתנה עמו שישלם לו יותר כשיהיה נאבד בהא לא שייך ביה רבית כדפרי׳. מיהו הר״ר ירוחם כתב שהרשב״א כתב אעשרה גפנים טעונות בי״א יש בהם רבית ונראה דס״ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא הלואת קרקע בקרקע ממש כיון שהלוה לו שדה לשנה וחוזר ופורע לו שדה לשתי שנים ודכוותה לגבי עבדים נמי איכא למעוטינהו אבל י׳ גפנים בי״א נשך אוכל מקרי. וכיון דהתוס׳ מסתפקא להו והרשב״א מפשט פשיטא ליה דאסור נכון להחמיר. וכך נראה מדברי ב״י ומהרמ״א שלא כתבו היתר זה בש״ע:
(ג) א״ר נחמן כללא דרביתא כו׳ ומ״ש בין דרך הלואה הוא ע״פ הדרכים המבוארים מסי׳ זה עד סימן קע״ג: ומ״ש או דרך ממכר הוא ע״פ הדרכים המבוארים מסימן קע״ג עד סי׳ קע״ו:
(ד) ומ״ש או שכירות הוא ע״פ הדרכים המבוארים מסי׳ קע״ו עד סוף הל׳ רבית ודע דמי שמעכב דמי שכירות חבירו והלה תובעו מה שהיה יכול להרויח במעות פסק הר״ר אליעזר מטול״א שחייב ליתן לו ואין בזה משום רבית כך הוא בתשובת מיימונית השייכים לספר משפטים סימן ט״ו ואע״פ דכתב לשם דה״ר אברהם אחיו הקשה לו מההיא דא״ל רבא להנהו דמנטרא באגי פוקו וסייעו בבי דרי כו׳ דאלמא דיש רבית בשכירות הנה מצאתי כתוב בתוך תשובת מוהר״ם שכתב וז״ל ומורי רבינו הביא ראיה לדברי הר״ר אליעזר מההיא דפ״ק דמכות דשמין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו׳ שאם היה כפירוש הר״ר אברהם אחיו קשה דהא אם היו העדים תופסים ממונו של זה היו פטורין משום רבית וכל שכן כשמעידים שקר שהם פטורין הלכך נראה כמו שפסק הר״ר אליעזר והתם מיירי בע״כ שמעידים שחייבים לו שכירות וההיא דרבא להכי הוי רבית אי לא הוו מהפכי בארעא משום דמסתמא הוה זוקפה עליו במלוה מיד כדי שלא יעבור עליה בבל תלין וא״כ ה״ה אגר נטר גמור אי לא הוו מהפכי בארעא. שוב מצאתי בהגהת אשיר״י פ׳ א״נ דף קמ״ב ע״ב דבשכירות כי האי אית ביה נמי משום רבית ומביא ראיה מהא דתנן מרבין על השכר כו׳ ומפרש בגמ׳ משם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלמא דאי הוה משתלמת מעכשיו הוה אסור משום רבית וע״ש מיהו הא נמי יש לדחות דכיון דקאמר אם אתה נותן לי מעכשיו ה״ה לך בעשר סלעים כו׳ השתא הו״ל כאילו זקפה עליו במלוה ובשביל שממתין לו שכירותו עד זמן פלוני נותן לו י״ב סלעים אבל במלמד ושאר שכיר דלא זקיף עליו במלוה לית ביה משום רבית גם ברבינו ירוחם נכ״ט ח״ג כתב להדיא בשם רבינו מאיר כמו שפסק הר״ר אליעזר ואין ספק דהיינו מתשובתו שמצאתי כתוב ולפ״ז התיישבו כל התמיהות והקושיות שתמה ב״י על הר״ר אליעזר בסוף סי׳ הקודם ואומר אני דלענין מעשה היכא דקיימו זוזי לוקמו ואי תפיס השכיר לא מפקינן מיניה: ומ״ש רבינו כאן דבשכירות נמי איכא רבית אינו ענין לכאן. ומ״ש אלא שאם הוא דרך מקח הוא מדרבנן כו׳ לאו דוקא מקח אלא ה״ה דרך שכירות נמי מדרבנן הוא דד״ת אינו אסור אלא דרך הלואה כדכתיב קרא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) אֲבַק רִבִּית, אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים. וְאִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, חַיָּב לְהַחֲזִיר. {מִלְּבַד רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וּמְאֻחֶרֶת אֲפִלּוּ לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ב) מימרא דרבי אלעזר שם ע״ב
(ג) נמוק״י וכ״נ מדברי הרא״ש בפסקיו והרמב״ן שם דף קמ״ב ע״א והביאו הטור בסי׳ קס״ז
(ז) ואם בא כו׳ – דאבק רבית לר״א הוא כמו רבית קצוצה לר׳ יוחנן ושם ודאי חייב לצאת י״ש ממש״ש למורא ניתן ר״ל לצאת י״ש וכן פי׳ ריב״ן אבל תוס׳ ס״ב א׳ ד״ה תנאי כו׳ חולקין על ריב״ן וכן בב״ק צ״ד א׳. ועוד הביאו ראיה מתוספתא המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר ומדקאמר ועשה תשובה משמע דאתי כר׳ יוחנן:
(ליקוט) ואם בא כו׳ – אבל תוס׳ בב״ק צ״ד ב׳ ד״ה אי כו׳ וד״ה לצאת כו׳ חולקין ע״ז אבל הם (הרמב״ן וש״פ) מפרשים בפי׳ ריב״ן בתוס׳ שם (שפי׳) למורא ניתן כו׳ ועוד קשה להם קושית תוס׳ דמאי פריך גמ׳ מאי בעי גביה כיון שא״צ להחזיר אף לצאת י״ש בשלמא ההיא דב״ק שם י״ל כתירוץ ראשון של תוס׳ וי״ל דאם החזיר כו׳ או כתי׳ השני א״נ כו׳ ולא ניחא להם בתי׳ השלישי של תוס׳ ועי״ל כו׳ דקושית הגמ׳ היתה אקרי כאן כו׳ אי עשה תשובה ואי כתירוצם אינו תולה בנשיא בעמך אבל תוס׳ ס״ל כתי׳ השלישי כמ״ש תוס׳ שם (ע״כ):
(ליקוט) ואם בא כו׳ – וכ״ד הרמב״ן במלחמות והרא״ש בשמו סי״ז וכתב הרמב״ן כו׳ וכ״ש הלוהו כו׳ ואף לצאת כו׳. וע״ל סי׳ קס״ו ס״א (ע״כ):
(ליקוט) הרשב״א חולק ע״ז וכתב בב״ק ע״ה א׳ מהא דאמרינן שם אין בדבריך כלום כר׳ דייקינן בירושלמי בעלמא דקנס כל שאין עדים אפילו לצאת י״ש אינו חייב דאל״כ יוציא ר״ג לחירות כדי לצאת י״ש וכתב וה״ה לאבק רבית וכ״מ בפ״ה דב״מ (ס״ד ס״ה) בעובדא דרב יוסף ב״ה דקאמר הדרי בי ר״ל מכאן ואילך ולא אשכחן דאהדר להו אגרי דעבדי (לפי דברי הרמב״ן והרא״ש סי׳ י״ז אין ראיה מזה) (ע״כ):
(ליקוט) ואם בא כו׳ – דאית נ״י מתוספתא אינה מוכרחת דהכי תניא שם ספ״ה המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר מת והניח לפני בניו לא יחזירו בניו ע״ז נאמר יכין רשע וצדיק ילבש אבל הניח להן אביהם פרה שדה וטלית וכ״ד שיש בו אחריות חייבין להחזיר ואמר עשה תשובה משום סיפא כמ״ש בב״ק רפ״ט ובב״מ שם (ע״כ):
(ח) (ליקוט) מלבד רבית כו׳ – דהא במתנה יהבה כמש״ש במתני׳ (ע״ה ב׳) דורון כו׳ (ע״כ):
(ג) (סעיף ב׳) אבק רבית אין יוצאה בדיינים. אם הלוה נתן האבק רבית לשליח דהמלוה. י״ל דאין שליח לד״ע ולא זכה המלוה ויכול הלוה לומר שיוחזר לו. מהרי״ט (ח״א סקט״ז) ואם נשבע לפרוע לו הרבית דרבנן עי׳ ב״י (סק״מ) בשם תשובת הרשב״א דחייב לפרוע אבל בת׳ הר״ן (סע״ב) לא כ״כ וע׳ ת׳ מהרמי״ט (ח״ב חיו״ד ס״מ):
(א) כתב בשו״ת הרדב״ז ח״ג סימן תרל״ה המלוה את חבירו אסור לו לפרוע חובו של מלוה משום הערמת רבית ואם עבר ופרע אין מנכה לו דאבק רבית אין מוציאין ומצי אמר מפייסנא הוינא ונמצא שזה חוטא נפסד ע״ש:
כתב בשו״ת נ״ב חי׳ ע״ה במוכר סחורה לשמעון במנה ושמעון מתחייב כשיהיה לראובן מעות מחויב לחזור למכור לו במאתים אם מתנה עמו בתנאי בעת המכירה על זמן וכל שלא כלה הזמן אינו יכול למכור לאחרים אפשר שיש בו משום רבית אבל אם לא התנה לכך ובידו למכור אימת שירצה ואז לא יהיה לזה עליו כלום אין בו משום רבית ולכך בשומא דהדרא אפילו נתייקר כמבואר בסי׳ ק״ג אין בו משום רבית כיון דזבנא כו׳ לא הדרא ע״ש:
[אבק רבית אינה יוצאה בדיינים]. כתב בשו״ת הרדב״ז חלק ג׳ סימן תרל״ה [סימן אלף ס] המלוה את חבירו אסור לו לפרוע חובו של מלוה משום הערמת רבית, ואם עבר ופרע אין מנכה לו, דאבק רבית אין מוציאין ומצי אמר מפייסנא הוינא, ונמצא שזה חוטא נפסד, ע״ש. כתב בשו״ת נודע ביהודה [מהדורא תנינא יו״ד] סימן ע״ה במוכר סחורה לשמעון במנה ושמעון מתחייב כשיהיה לראובן מעות מחויב לחזור למכור לו במאתים, אם מתנה עמו בתנאי בעת המכירה על זמן וכל שלא כלה הזמן אינו יכול למכור לאחרים אפשר שיש בו משום רבית, אבל אם לא התנה לכך ובידו למכור אימת שירצה ואז לא יהיה לזה עליו כלום, אין בו משום רבית, ולכך בשומא דהדרא אפילו נתייקר כמבואר [חו״מ] בסימן ק״ג [סעיף ט בהגה], אין בו משום רבית, כיון דזבנא כו׳ לא הדרא, ע״ש. שם סימן ע״ו באחד שהתחייב לתת דירה לבנו כמה שנים בעד חוב, ומת (המלוה) [הלוה], ובא זה לגבות עם עוד בעל חוב, אין מנכין לזה מה שדר מחמת רבית קצוצה, משום שאין על המלוה חיוב להחזיר ליורשי לוה רבית קצוצה שלקח מאביהן, ומכל שכן נגד בעל החוב של הלוה, והבן נקרא מוחזק בנכסים ואם כן אם מנכין לו השכירות הוה כמוציא מידו, ודין הוא שאין מוציאין מידו ליורשי הלוה, ומכל שכן לבעל חוב של הלוה, ע״ש:
(ב) אינה יוצאה בדיינים – עיין בתשובת מהר״י טראני ח״א קט״ז לענין אם לא גבה המלוה עצמו את הא״ר רק אחר קיבל בשבילו וכתב דלא זכה המלוה ויחזיר ללוה דזכיה מתורת שליחות הוא וקי״ל דאין שלד״ע וכתבו התוס׳ פ״ק דמציעא דאין מעשיו כלום ע״ש עוד ועיין בס׳ משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים דף נ״ז מ״ש בזה:
(ג) לצאת י״ש – עי׳ בתשובת בית יעקב סי׳ ס׳ שכתב בכל הדינים הנזכרים בש״ס ופוסקים דפטור מדיני אדם וחייב לצאת י״ש היכא שהוא משלם משום שסבר שחייב בדיני אדם ואינו חושש לצאת י״ש ואומר בפירוש שמשלם משום זה שסובר שחייב בדיני אדם אסור לחבירו לקבלם ואפילו אם מחזיר לו סתמא צריך להודיע שהוא פטור מדיני אדם ע״ש:
(ד) חייב להחזיר – עיין בתשובת רדב״ז החדשות סי׳ רנ״ט שפסק כדעת הפוסקים דגם לצאת י״ש א״צ להחזיר ע״ש היטב ועי׳ ביאורי הגר״א ז״ל:
וזהו אבק רבית אינה יוצאה בדיינין.
(ה) וזהו אבק רבי׳ ואינה יוצאה בדיינים (עלה סא:) וכתוב בנמק״י עלה א׳ ד״ג דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר וכ״נ מתוך דברי הרא״ש והרמב״ן בעלה קמ״ב ד״א בפסקים ונזכר בדברי רבינו בסימן קס״ו. וכ״כ הר״ן (דף צב ע״ב) וכתב עוד שי״א שאפי׳ בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר:
וכתבו תלמידי הרשב״א שזהו דעת הרמב״ן והרשב״א כתב בתשובה דרבית מאוחרת אינו ניתן לחזרה ואפי׳ בבא לצאת י״ש וכ״מ עוד מדבריו בתשובה אחרת דרבית מאוחרת קיל מאבק רבית:
כתוב בסה״ת ח״ב דכל אבק רבית דבשטר מנכה ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ״ש האי וכ״כ הרי״ף בתשובה:
כתב הרא״ש בכלל ק״ח סי׳ ט״ו על ראובן שהלוה לשמעון חטים בחטים בשטר ובאו לדין לפני זקן וחייב את שמעון והגבה לראובן שטר של ת״ק משמעון שהיה לו על לוי חזר שמעון וטען שאינו רוצה ליתן לו חטים שהוא רבית והשיב שהדין עם שמעון ואם בשביל שהכריחו הדיין לא נדיננו כאבק רבית שאינה יוצאה בדיינים דהיינו דוקא היכא שפרע מדעתו ועוד שעדיין לא פרע שהדיין נתן לו שטר של ת״ק שהיה לו על אחר עכ״ל וכך הם דברי הרשב״א בתשובה שכתבתי בסי׳ קס״ד וז״ל הריב״ש בתשובה סימן ש״ה אין ספק שאם הגבו ב״ד האבק רבית מן המלוה ללוה לא עשו ולא כלום לפי שטעו בדבר משנה וחוזרין וכן אם הוציא המלוה מן הלוה בע״כ של לוה בדיני עכו״ם גזל הוא בידו ולא אמרו שאין מוציאין אבק רבית ממלוה ללוה אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה אלא שבא עתה לטעון עליו מחמת איסור הרבית אבל אם קודם שאכל צעק עליו שלא יאכל והלה מוציא ממנו על כרחו בדיני האומות נראה שגזל הוא בידו ומוציאין ממנו וכבר דנתי כן בסרקסט״ה הלכה למעשה וכן נראה דעת הרמב״ן והרשב״א והראב״ד ז״ל ע״כ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ואינה יוצאה בדיינים אבל אם בא לצאת ידי שמים מחזיר כדלקמן סי׳ קס״ו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ג) אֲבַק רִבִּית, אִם תָּפַס לֹוֶה מִשֶּׁל מַלְוֶה, מַפְּקִינָן מִנֵּהּ.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ד) טור בשם אביו הרא״ש שם בפסקיו דף קמ״א ע״ב וכ״כ נמוק״י בשם הרשב״א והר״ן ודלא כהראב״ד
(ד) אבק רבית כו׳ – נראה דוקא א״ר לכ״ע אבל היכא דיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א״ר או ר״ק אין מוציאין מהלוה אי תפס וע״ל סוף סי׳ קע״ז.
(ד) תפס – נראה דוקא א״ר לכ״ע אבל היכא שיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א״ר או ר״ק אין מוציאין מהלוה אי תפס וע״ל ס״ס קע״ז. ש״ך:
(ט) אבק כו׳ ממש״ש ס״ז א׳ אכל שיעור כו׳ ולא מחשבינן כו׳ – ואע״ג דקי״ל דשטר העומר לגבות לאו כגבוי דמי כמ״ש בס״פ כל הנשבעין וכמ״ש כאן בסה״ת וש״פ. ריב״ש וש״פ:
וכתב הראב״ד נהי שאינה יוצאה אם תפש לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה. וא״א הרא״ש ז״ל כתב אפילו תפש לוה משל מלוה מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו.
(ו) וכתב הראב״ד נהי שאינה יוצאה וכו׳ וא״א ז״ל כתב אפילו תפס לוה וכו׳ עלה קמ״א ד״ב וכתב בנמק״י עלה ג׳ ד״א שהרשב״א ור״ן ג״כ חלוקים על הראב״ד והביאו ראיה לדבריהם וכתוב בסה״ת שאף הראב״ד לא אמרה אלא במשכנתא או בזביני דמנפשיה (קאכיל לפירא) אבל רבית מוקדמת או מאוחרת דמדעתיה יהב אי תפס מפקינן מיניה:
וכתב הריב״ש שלא הודו לו להראב״ד אלא אי תפס לוה מפקינן מיניה וכתב הרשב״א בתשובה על דין משכנתא וז״ל אבק רבית אינה יוצאה בדיינים אפי׳ לא פרע עדיין חובו לא מנכינן ליה כלל דכל ניכוי מחובו כאפוקי ממונא הוא ומיהו אם מיחה הלוה במלוה ואמר ליה יודע אני שמה שאתה נוטל ממני רבית הוא ואסור ואף על פי כן נטלו ה״ז אסור וגזל גמור ומוציאין ממנו וכן דן הראב״ד ז״ל עכ״ל אם נתן אבק רבית למלוה ועדיין הקרן ביד הלוה אם מנכין אותו אבק רבית מהחוב כתבתי בסימן קע״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) שנתנו ליה למלוה הוא שלו אבל אי תפס המלוה אבק רבית שלא ברצון הלוה מפקינן מידו דמלוה אם לא שיהיב ליה מדעתו וכ״פ הרשב״א וריב״ש עיין בב״י:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ד) לֹא אָמְרוּ דַּאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָהּ בְּדַיָּנִים. אֶלָּא כְּשֶׁאָכַל הַמַּלְוֶה מִדַּעַת הַלֹּוֶה, אֲבָל אִם קֹדֶם שֶׁאָכַל טָעַן עָלָיו שֶׁלֹּא יֹאכַל, וְהוּא הוֹצִיא מִמֶּנּוּ עַל כָּרְחוֹ בְּדִינֵי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ בְּדַיַּן יִשְׂרָאֵל שֶׁטָּעָה וְהִכְרִיחוֹ לְשַׁלֵּם, יוֹצְאָהּ בְּדַיָּנִים.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ה) תשו׳ הרא״ש כלל ק״ח סימן י׳ והרשב״א בתשובה והריב״ש בתשובה ושכ״נ דעת הרמב״ן והרשב״א והראב״ד
(ה) לא אמרו כו׳ – כתב ב״י בשם בה״ת דכל א״ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כו׳ ע״כ וכן הוא לקמן ר״ס קע״ז סעיף קטן ב׳ ובתשובת רבי אליהו בן חיים סימן קי״ג.
(ו) או בדיין ישראל שטעה כו׳ – וה״ה אם פסקו לו לשלם מחמת שלא היה לו ראיה ואחר כך בירר בראיה שרבית הוא וכל כיוצא בזה.
(ה) אמרו – כתב ב״י בשם בה״ת דכל א״ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וע״ל ר״ס קע״ז:
(י) לא אמרו כו׳ – כמו רבית קצוצה לר׳ יוחנן דודאי אם מיחה דיוצאה בדיינין דחילוק רבית מגזל הוא דידע ומחיל ומדעתיה כמש״ש ס״א א׳ משא״כ כה״ג דודאי גזל הוא כמש״ש ל״ל לאו כו׳:
(ד) (ש״ך סק״ו) וכל כיוצא בזה. ומדברי תשובת מהרח״ש (ח״ג סי״ט) לא נראה כן אלא דכל שהב״ד לא טעו בדינא לא מקרי גבו בע״כ ע״ש:
(ב) כתב בתשובת מוהר״י הלוי סימן ב׳ ראובן היה לו שט״ח על עובד כוכבים על ג׳ אלפים ומכרו לשמעון בעד ב׳ אלפים על תנאי שאם לזמן פלוני יתן לו כ״ד מאות זהובים יחזיר לו השט״ח ההוא. והעלה שאף שהמקח קיים עד זמן הקצוב מכל מקום כשיתן לו המוכר לזמן ההוא ב׳ אלפים צריך להחזיר לו השטר דהו״ל הלואה למפרע והתנאי ליתן לו הת׳ זהובים הנוספים אסור לקיימו ואם נתן לו בטעות צריך להחזיר דאפילו אבק רבית כשנתן בטעות צריך להחזיר כמבואר בסימן קס״א ע״ש:
עוד שם סימן ה׳ מה שמנהיגי הקהל נותנים שט״ח על עצמן מקרן וריוח להמלוה על צד היתר הנוהג בין יחיד לחבירו שיתעסק בהם איזה זמן עד שירויח כו׳ אין זה היתר אף שהוא צורך מצוה וגם המלוה אסור להלות אך יוכלו ללות מעובד כוכבים ויגידו לו שהם שלוחי הקהל לשלם קרן ורבית לזמן דהיינו שיגבו מהצבור ואם לא יגבו ישלמו מכיסם ואף שנעשו ערבים קבלנים שרי ולא דמי לישראלהערב לישראל בעד עובד כוכבים וגם יוכלו ליתן משכונות שלהם לעובד כוכבים בתורת שאלה שמשאילין אותם להקל על הלואה זו וע״ש עוד דרך תקנה בהלואה זו וקצרתי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) רִבִּית דְּאוֹרָיְתָא שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ הַלְוָאָה בְּדָבָר קָצוּב, יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים שֶׁכּוֹפִין וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֲבָל אֵין בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו. וְכֵן בְּהִלְוָהוּ עַל חֲצֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: עַל מְנָת שֶׁיָּדוּר בּוֹ חִנָּם אוֹ שֶׁיִּשְׂכְּרֶנּוּ לוֹ בְּפָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ו) כרבי אליעזר שם דף ס״א ע״ב כן משמע שם בגמ׳ דף ס״ב וכן הסכמת כל הפוסקי׳
(ז) נמוק״י בשם הרשב״א והר״ן משום מ״ע וחי אחיך עמך וכ״כ הריב״ש בתשובה
(ג) יוצאה בדיינים – נראה דוקא אם תבעו וראיה מדברי רש״י פרק הרבית (בבא מציעא ס״א) וז״ל והיו כופין אותו ב״ד להחזירו אם תבעו בחייו עכ״ל ומזה כתבתי בח״מ סי׳ ט׳ באחד שטען אין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד כבר ממנו רבית קצוצה והנושה בא לקחת זה הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב״ד על המקבל הרבית להחזירו. ועוד ראיה דהא אמרינן כאן דאין הבית דין יורדין לנכסיו רק שהיו כופין אותו לקיים מצות עשה וחי אחיך עמך כמו שכתב ב״י בשם נימוקי יוסף וכאן אין שייך זה דהא כשנוציא הרבית לא יבוא לחיותו של לוה.
(ז) ומכין אותו כו׳ – כדין שאר מצות עשה דכתיב וחי אחיך עמך.
(ח) אבל אין ב״ד כו׳ – נראה דאם כבר החזיר הרבית על פי ב״ד או מעצמו ואח״כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו דהא ה״ל גזל וכן אם מתחלה לקח ר״ק בע״כ של לוה נ״ל.
(ט) על חצרו כו׳ – ע״ל סימן קס״ו.
(ו) שהיו כופין – כ׳ הט״ז נראה דוקא אם תבעו ומזה כתבתי בח״מ סי׳ ט׳ באחד שטען שאין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד ממנו רבית קצוצה והנושה בא לקחת הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מהלוה אין שום כפיה מהב״ד על המקבל הרבית להחזירו עכ״ל:
(ז) לנכסיו – כתב הש״ך נראה דאם כבר החזיר הרבית ע״פ ב״ד או מעצמו ואח״כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו דהא ה״ל גזל וכן אם לקח מתחלה ר״ק בע״כ של לוה עכ״ל:
(יא) רבית כו׳ – כר״א דאיפסיק שם ס״ה ב׳ כוותיה (דלא כהמ״מ ובה״ג שהראו מקור רק ממימרא דרב ספרא):
(יב) שהיו כופין כו׳ אבל כו׳ – דמה שיוצאה הוא משום וחי אחיך וכופין על מ״ע עד כו׳ כמ״ש בפ׳ הכותב (פ״ו) אבל לא נתחייב לו כלום שישתעבדו הנכסים וראיה שבמת היתומים פטורין ובגזילה חייבין אם הגזילה קיימת או הניח אחריות נכסים. רשב״א וריב״ש וש״פ:
(יג) וכן בהלוהו כו׳ – שהיא ג״כ רבית קצוצה כמ״ש הרי״ף שם ס״ד ב׳ [וכמ״ש בסי׳ קס״ו ס״ב]:
(יד) (ליקוט) או שישכרנו כו׳ – היינו לפירש״י אבל לפי׳ תוס׳ הוא אבק רבית ועתוס׳ ס״ד ב׳ בד״ה ולא כו׳ ומיהו בערכין כו׳ ושם ע׳ ב׳ ד״ה אין כו׳ ואע״ג דקתני לעיל לא ישכור כו׳ ועהג״א סל״ד ד״ה כ׳ הרמב״ם כו׳ (ע״כ):
(ה) (שם סק״ח) ר״ק בע״כ של לוה. יותר רבותא הל״ל דאף בא״ר אם לקח בע״כ דלוה ב״ד יורדים לנכסיו ומוציאים ממנו:
(ג) כתוב בשאילת יעב״ץ ח״א סי׳ קמ״ז מי שנטל רבית קצוצה מחבירו והלה אינו תובעו הוא מחויב להחזיר מדיני שמים ואם מחל לו בפירוש שוב אינו יכול לחזור ולתבעו ועיין בט״ז סימן קס״א וכנה״ג חולק וס״ל שהבע״ת גובה הרבית קצוצה שנתן לוה שלו והוא ז״ל כתב שהדין עם הט״ז כשזה מחל לאחר שנתן הרבית אז מעשיו מוכיחין ע״ש כמה חילוקים בדבר:
כתוב בשו״ת משאת משה חלק יו״ד סימן ע״ד וז״ל במ״ש הט״ז סימן קס״א ס״ק ו׳ באחד שטען שאין לי לשלם רק מה שמגיע לו מאחד שלקח ממנו רבית אין מגבין לו הך הוראה לא ברירא לי דהנכסים נשתעבדו ואף דיהיב מדעתיה התורה לא מחלה ומ״ש כיון דלית ביה משום וחי אחיך עמך ז״א דאם חסה על גופו מכ״ש על נפשו שלא יהיה לוה רשע כו׳ ע״ש:
(ד) כתב בשו״ת תפארת צבי סימן ס״ג מי שהלוה לחבירו ונתן לו אתרוג בעד רבית מותר לצאת בו דהא קי״ל דאף שצריך להחזיר מ״מ לא נחתינן לנכסיה אם כן כיון שקנה הוא שלו ובשביל שהוא מחוייב להחזיר ואינו מחזירו אין זה מצוה הבאה בעבירה שאין העבירה בשביל שנוטלו לצאת דאף אם לא היה נוטל היה עובר על מצוה דאהדר ליה כי היכי דניחיה ע״ש:
עוד שם סימן מ״ח באחד שנתן למלוה רבית קצוצה ומת המלוה מנכה ליורשים מה שנתן לאביהם רבית קצוצה שאין בידו להוריש ממון זה ליורשים שאם היה חי היה הלוה מנכה לו הר״ק מחובו ע״ש:
(ה) שהיו כופין – עבה״ט בשם ט״ז בא׳ שטען כו׳. ועי׳ בתשובת אא״ז פנים מאירות ח״ב סי׳ ע״ד שחולק עליו בזה ע״ש ועיין בשאילת יעב״ץ ח״א סי׳ קמ״ז שהביא דגם הכנה״ג חולק על הט״ז והוא ז״ל כתב דלדעתו דינו של הט״ז אמת עכ״פ במחל לו כבר דהא מחילה מועלת אחר שכבר נתן הרבית (במ״ש לעיל סי׳ ק״ס ס״ה) ואפילו לא פירש מחילתו רק מעשיו מוכיחים שכבר מחל לו פ״א מחילה א״צ קנין ושוב א״י לחזור בו אף לכשירצה כ״ש באינו רוצה כל עיקר כנדון דידן מיהו אם אחר שנתחייב זה לראובן נתן רק לשמעון או שעדיין לא מחל לו על הרבית שכבר נתן אפילו קודם שנתחייב לזה אין מחילתו מחילה אח״כ. אמנם היכא דקדמה נתינת רבית לחובו של זה ואמר הלוה דמחיל ליה מקמי הכי אע״ג דליכא עדים וראיה או הוכחה גמורה מהימן אפילו בדאיכא עדים על נתינת הרבית אם לא היכא דאיכא למיחש לקנוניא אית ליה עליו חרם סתם. וכתב עוד לענין ב״ח של זה המלוה שלקח הרבית אם גובה מהר״ק מאחר ששתק הנותן ולא תבע נראה דסתמא מחילה הוי וגבי מיניה כל כמה דלא תבע וכי הדר קתבע שיילינן ליה אמאי שתק עד האידנא וכי יהיב אמתלא מעליא שפיר ואי לא משבעינן ליה דלא מחל מעיקרא וה״ה אם אמר המקבל בעינא למיעבד תשובה ולהחזיר הרבית ודאי מצי לאפקועי מידי שעבוד ב״ח מיהו לא שקיל האיך אלא בשבועה דהוה ליה מוציא מן המשועבדים ע״ש:
ורבית דאורייתא שהוא דרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינין וכן בהלוהו על חצרו ואמר לו ע״מ שידור בו חנם או ישכירוהו לו בפחות וכיוצא בו.
(ז) ורבית דאורייתא שהוא דרך הלואה וכו׳ יוצאה בדיינים פלוגתא דאמוראי (עלה סא: ובעלה ס״ב.) משמע דקי״ל כמ״ד יוצאה וכך פסקו כל הפוסקים וכתוב בנמק״י בשם הרשב״א והר״ן דהא דאמרינן יוצאה בדיינים היינו לומר דכופין אותו משום מ״ע דוחי אחיך עמך ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים המצוה אבל אין ב״ד יורדין לנכסיו וכן מבואר בדברי הריב״ש שכתבתי בסימן שקודם זה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) יוצאה בדיינים וכ״כ בנ״י בשם הרשב״א והר״ן היינו לומר שמכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיתקיים מ״ע דוחי אחיך עמך אבל אין ב״ד יורדין לנכסיו וכן מבואר בדברי הריב״ש שכתבתי בסימן שקודם זה ב״י: (וכן בהלוהו על חצירו כו׳ ול״ד למשכנתא בנכייתא דלקמן סימן קע״ב דשאני הכא שאינו מנכה לו מגוף החוב ומבואר באריכות ר״ס קס״ז ע״ש עכ״ה):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ו) לָקַח רִבִּית קְצוּצָה וָמֵת, אֵין הַבָּנִים צְרִיכִים לְהַחֲזִיר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּבָר מְסֻיָּם, כְּגוֹן פָּרָה וְטַלִּית, וְעָשָׂה אֲבִיהֶם תְּשׁוּבָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַחֲזִיר עַד שֶׁמֵּת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ח) ברייתא שם דף ס״ב ע״א
(ד) אין הבנים צריכים וכו׳ – דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה.
(י) אלא אם כן כו׳ – שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם ועי׳ בתשובת מהר״ר יוסף כהן מקראקא סימן ס״א.
(יא) דבר מסויים – כתב הפרישה דל״ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו כו׳.
(ח) הבנים – דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה:
(ט) תשובה – שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם ועיין בתשובת שארית יוסף סימן ס״א:
(ו) (סעיף ו׳) ולא הספיק להחזיר. ואם החזיר ולא רצה לקבל ממנו ואח״כ מת לחד תירוצא בתוס׳ בב״ק דבזה ליכא גנאי וא״צ הבנים להחזיר:
(ז) (ש״ך סקי״א) דבר מסויים. ע׳ בנקה״כ:
(ו) אין הבנים צריכין להחזיר – עי׳ בתשובת תפארת צבי חי״ד סי׳ מ״ח אות א׳ דהגאון החסיד מהר״ר עקיבא איגר זצ״ל נסתפק באם א׳ נתן למלוה רבית קצוצה ועדיין לא פרע לו הקרן ומת המלוה אם יכול לנכות להיורשים מהקרן שחייב לשלם להם מה שנתן ר״ק או דומה לסלוקי בלא זוזי לדעת הסוברים בא״ר דהוי אפוקי (לקמן סי׳ קע״ב ס״א בהג״ה ועיין בש״ך לקמן סי׳ קע״ז ס״ק ב׳) ה״נ י״ל דהוי אפוקי ומיורשים אין מוציאים או דל״ד לא״ר דשם הוי ממונו דכשנתן לו זכה בהן אבל הכא היה צריך להחזיר והוי כפרעון על חוב והוא ז״ל כתב דלכאורה נראה דאף ר״ק נמי הוא קונה רק שמחויב להחזיר מצד המצוה ובריה אינו מוזהר והאריך בזה ולבסוף מסיק דמטעם אחר יכול לנכות דכיון שאילו אביהם קיים לא היה יכול לגבות אין בידו להוריש זה הממון ליורשים ע״ש ועי׳ עוד בתשובת מהרע״א הנ״ל סי׳ פ׳ מענין זה. ועי׳ בס׳ דגול מרבבה שנסתפק אם מת הלוה אם המלוה חייב להחזיר ליורשי הלוה כיון שעיקר חזרת רבית הוא משום וחי אחיך אהדר לי׳ כי היכי דיחיה וכיון שמת הלוה לא יבא לחיותו והביא דברי הכל בו שכתב יש לו להשיב הרבית לו וליורשיו וכתב ואפשר דהיינו ברוצה לשוב אבל הב״ד נראה שאין כופין להשיב ליורשי הלוה ע״ש:
(ז) דבר מסויים – עי׳ בתשובת הר הכרמל חי״ד סי׳ כ״ו בענין אם הניח פרה וטלית ושחטו אותה ואכלו בשרה או קרעו לטלית אם חייבים לשלם. וכן אם דבר מסויים זה שהניח אביהם מכרו היורשים אם חייבים לתת ללוה הדמים שקבלו. גם אם ירשו שני אחין וא׳ נטל בחלקו דבר המסויים ואח״כ נודע שהוא רבית והחזירו בדין אם יכול לגבות חלקו מאחיו השני ע״ש שהאריך בזה:
בד״א שהמלוה קיים אבל אם מת אין הבנים צריכין להחזיר אף על פי שיודעין שהוא של רבית ואם הוא דבר מסויים כגון פרה וטלית צריכין להחזיר משום כבוד אביהם ודוקא שעשה תשובה בחייו אלא שלא הספיק להחזיר עד שמת אבל לא עשה תשובה אין חייבין בכבודו שיחזירו משום כבודו.
(ח) בד״א שהמלוה קיים וכו׳ עד אין חייבים בכבודו (עלה סב:):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) אע״פ שיודעין כו׳ דאמר קרא אל תקח מאתו נשך וגומר לדידיה אזהריה רחמנא ולא לבריה:
(ז) ואם הוא דבר מסוים כו׳ ואע״ג דגבי גזילה שבידם שגזל אביהן צריכין להחזיר אפי׳ אינו דבר מסוים כמ״ש בח״מ שאני הכא דמן התורה פטורין הן מלהחזיר אלא שמפני כבוד אביהן מחזירין בדבר המסוים וניכר כ״כ בש״ג פ׳ א״נ דף צ״ה ע״ב ע״ש שהאריך:
(ח) אין חייבין בכבודו דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ז) אִם בָּא לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה מֵעַצְמוֹ לְהַחֲזִיר הָרִבִּית, אִם הוּא דָּבָר מְסֻיָּם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְאִם אֵינוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, אִם רֹב עִסְקוֹ וּמִחְיָתוֹ בְּרִבִּית, אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, כְּדֵי לִפְתֹּחַ לוֹ דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה; וְכָל הַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(ט) ברייתא ב״ק דף צ״ד ע״ב
(י) הרא״ש שם
(יא) תוספות שם בשם ר״י וכ״כ הרא״ש שם
(יב) מעצמו – אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בע״כ.
(יג) אין מקבלין כו׳ – כתב הריב״ש דמכל מקום הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים והביאוהו האחרונים ועי׳ בח״מ ר״ס שס״ו.
(י) מקבלין – כתב הריב״ש דמ״מ הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים ע״כ ואם עומד במרדו מוציאים ממנו בע״כ ש״ך ועיין בח״מ וס״ס ר״ח ר״ס שס״ו וע״ל ס״ס קע״ה:
(טו) אם בא כו׳ – עמ״ש בח״מ ר״ס שס״ו:
(ח) אין מקבלין ממנו – עי׳ בתשובת רדב״ז סי׳ תקכ״ח:
והיכא שבא לעשות תשובה להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלין ממנו ואם אין הרבית שלקח בעין כגון שאינו דבר מסויים אין מקבלין ממנו והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו ודוקא בבא לעשות תשובה מעצמו אז אין מקבלין ממנו שלא לנעול דלת בפני בעל תשובה אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בעל כרחו ואפילו בבא לעשות תשובה מעצמו לא אמרינן שאין מקבלין אלא מי שרוב עסקו ומחייתו ברבית לפי שתשובתו קשה אבל במי שעושה באקראי מוציאין ממנו בעל כרחו.
(ט) והיכא שבא לעשות תשובה וכו׳ בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צד:) ואע״פ שהתוספות כתבו בשם ר״ת דלא נשנה דין זה אלא לדורו של רבי בלבד הרא״ש לא ס״ל הכי וגם ר״י משמע מדברי התוספות דפליג על ר״ת וגם הרמב״ם כתב דין זה בפ״ד מהלכות מלוה ולוה וכתב הריב״ש סימן תי״ז אע״פ שאין מקבלין מהם הם חייבים להחזיר כדי לצאת ידי שמים אלא שמידת חסידות שלא לקבל מהם כדי שלא ימנע מהם התשובה:
(י) ודוקא בבא לעשות תשובה מעצמו וכו׳ עד מוציאין ממנו בע״כ הרא״ש שם עלה קמ״א ד״א והחילוק דבין עושה באקראי למי שרוב עיסקו ברבית כתבוהו שם התוס׳ בשם ר״י אך החילוק דבין עושה תשובה מעצמו לעומד במרדו דחאוהו התוס׳ מ״מ מאחר דנראה בעיני הרא״ש כתבו רבינו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) באקראי מוציאין ממנו בע״כ נלע״ד דהאי לשון שאינו מדוקדק הוא דהא עיקר תשובה הנזכרת בגזלנים ומלוה ברבית היינו החזרה שמחזירין הרבית והגזילה וכדמוכח בהגוזל קמא ובכל הפוסקים שם גם רבינו כתב ריש ענין זה ז״ל והיכא שבא לעשות תשובה להחזיר הרבית כו׳ ואם כן מדהתחיל בבא לעשות תשובה מעצמו כו׳ הו״ל לסיים אבל במי שעושה באקראי מקבלין ממנו שהרי הוא בעצמו בא להחזירו ודוחק לומר שתשובה שהזכיר רבינו כאן הוא תשובה שמקבל שלא להלוות ברבית אפי׳ לעכו״ם כמ״ש רבינו בס״ס ל״ד בח״מ. ונוכל לומר שמיירי שעשה תשובה ואומר שאין לו מעות ליתן ולהחזיר הכל יחד אלא רוצה לשלם לזמנים ואמר דמוציאין ממנו בע״כ יחד ומיד וז״ל הרא״ש ריש הגוזל קמא ועי״ל דהא דאין מקבלין דוקא באדם שרוב עסקיו ברבית כו׳ אבל באקראי מוציאין ממנו עכ״ל והרא״ש שם מיירי בעומד במרדו ולכך א״ש לישנא דמוציאין אלא משמע שקשה לרבינו א״כ כל המרבה לחטוא ישכיר וא״כ יהיה התקנה קלקלה לכך כתב דמיירי נמי בעשה תשובה וכל עסקיו היה ברבית וכמ״ש גם הר״ן שם ואחר כך מסיים כלשון הרא״ש שם וק״ל. ובח״מ סימן שס״ו גבי גזלן באקראי כתב מקבלין ממנו. וגם אפשר דר״ל דאף שבא לעשות תשובה ואמר הרי הרבית מונח לפניכם אם תרצו לקחו קחו אבל מראה נפשו ומבקש שלא יקחהו מידו ע״ז קאמר דאין משגיחין בו אלא מוציאין אותו מידו. או נראה דה״ק אבל באקראי אינו בכלל הני שאמרו חז״ל שאין מקבלין ממנו אלא הוא בכלל הני דמוציאין מידן בע״כ וממילא נשמע דהאי דבא לעשות תשובה מעצמו דמקבלין מידו. והיותר נראה משום דלאחר שנתוודע לב״ד שזה האיש רגיל ליקח רבית קצוצה אין הבית דין מוציאין מידו מיד עד שרואין אם יעשה תשובה מעצמו וע״ז קאמר דהיינו דוקא אם נודע להן אאיש שרוב מחיתו בכך אבל אם נודע להו אאיש שלקח רבית באקראי אין ממתינין לו אולי יעשה תשובה מעצמו אלא מוציאין מידו מיד וק״ל:
(ט) אם הוא דבר מסוים מקבלין ממנו נראה דדבר מסוים לאו דוקא אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו שלא הוציא ונשתנה נקרא דבר מסוים דהרא״ש ר״פ הגוזל לא הזכיר דבר מסוים אלא אם הגזילה קיימת או אינה קיימת וכן בקיצור פסקי הרא״ש לא הזכיר אלא הגזילה קיימת גם י״ל משום דסתם גזילה הוא מטלטלין ומסתמא הן מסוימין וסתם ריבית הוא מעות ומעות אינן מסוים מש״ה כתב כאן אם הוא מסוים:
(י) אין מקבלין ממנו כתב הריב״ש דמ״מ הם חייבין להחזיר כדי לצאת ידי שמים אלא שמידת חסידות שלא מקבל מהם כדי שלא ימנע מהם התשובה. ובח״מ ר״ס שס״ו כתב רבינו ז״ל ומיהו אם ירצה לצאת י״ש ולהחזיר אין ב״ד מוחין לנגזל מלקבל ויכול לקבלה עכ״ל ונראה דה״נ דינא הכי דדוחק לומר דשאני התם דגזלה מידו בע״כ ואין לו תשובה שלימה כ״א בהחזירו לידו משא״כ ברבית דנתנו למלוה ברצונו אלא דציווי הש״י עליו שלא ליקח רבית לכך אין לו לקבל בבא לעשות תשובה:
(יא) אין רוח חכמים נוחה הימנו בהגוזל ד׳ צ״ד ע״ב פרש״י והר״ן אין רוח חכמה וחסידות נוחה בקרבו אבל בפרק הזהב ריש דף מ״ח פי׳ אהא דקתני שם הנושא ונותן בדברים וחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה אין דעתם נוחה עליהם. הימנו על ידו וכן פי׳ ב״י שם דף צ״ה ע״א:
(יב) לפי שתשובתו קשה כמעשה שמביא בהגוזל קמא מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה א״ל אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפי׳ אבנט אינו שלך ונמנע ולא עשה תשובה באותה שעה אמרו הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן כו׳:
(יג) באקראי מוציאין ממנו בע״כ עיין בדרישה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(ח) מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ דִּינָר שֶׁל רִבִּית, וְנָתַן לוֹ בִּשְׁבִילוֹ ה׳ מִדּוֹת שֶׁל חִטִּים, וְהָיוּ נִמְכָּרִים ד׳ בְּדִינָר, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ ה׳ מִדּוֹת. וְאִם רָצָה לְהַחֲזִיר לוֹ דְּמֵיהֶם דִּינָר וּרְבִיעַ, רַשַּׁאי, שֶׁהַמִּקָּח קַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאִסוּר. {וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קע״ה.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(יב) ב״מ דף ס״ה ע״א וכרבא
(יד) אע״פ שנעשה כו׳ – ע״ל סוף סי׳ קע״ה ובח״מ סוף סי׳ ר״ח.
(טז) ואם כו׳ – הרא״ש שם וע״ל ס״ס קע״ה ובח״מ סי׳ ר״ח:
(ט) שהמקח קיים – עיין במל״מ פ״ח מה״מ דין ט״ו שכתב נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ (ר״ל שאינו מסויים) ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח״כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא (ר״ל היכא שהמקח קיים) כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יש ללמוד זה מגזל דקיי״ל שמשלם כשעת הגזלה ע״ש ועיין בשעה״מ פ״ה מהל׳ אישות דין ט״ו שהשיג עליו ודעתו דאפילו כשהתנה לתת החפץ ברבית יכול להחזיר הדמים ע״ש:
מי שהיה לו ליתן לחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו חמשה מדות של חטים והיו נמכרים ד׳ בדינר כשבא מלוה להחזירו לו צריך להחזיר לו ה׳ מדות ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אף על פי שנעשה באיסור.
(יא) מי שהיה לו ליתן לחבירו דינר של רבית וכו׳ בפרק א״נ (עלה סה.):
(יב) ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם וכו׳ הרא״ש עלה קמ״ב ד״ב וגם בעל נמק״י כתבו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) ובריב״ש סימן ש״ה כתב רב האי גאון דוקא שהמקח נקנה בדבר שקנין נקנה בו אבל אי ליכא אלא דברים יכול לחזור ואפי׳ מי שפרע ליכא וכ״כ בנ״י דף צ״ד ע״א פ׳ הרבית ובמ״מ ספ״ח דמלוה וע״ל ס״ס קע״ה ובח״מ סי׳ ר״ה:
(ו) וכ״ה במרדכי ס״פ א״נ כתב בהגהות מרדכי פ׳ הרבית דף קמ״ט ע״ג דאפי׳ הלוה מודה בקרן אפי׳ מבני חרי לא גבי אף הקרן אם כלל הקרן עם הרבית משום דקנסינן ליה עכ״ל וכ״מ דעת הטור דפי׳ סתמא אבל מהרי״ק כתב שורש י״ז דבני חרי גבי אם הלוה מורה או יש לו עדים על הקרן אלא שאינו גובה מכח השטר ונ״מ שלא יגבה משועבדים עוד כתב דאם הלוה לחבירו ע״י שליח והשליח קצץ עמו וכלל הקרן עם הרבית בשטר דלא קנסינן לבעל המעות וגובה הקרן דמצי אמר לתקוני שדרתיך אבל לא לעוותי לכלול הקרן עם הרבית עכ״ל:
(יד) אע״פ שנעשה באיסור בח״מ סימן ר״ח:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ט) הָיָה חַיָּב לוֹ דִּינָר שֶׁל רִבִּית וְנָתַן לוֹ בּוֹ גְּלִימָא אוֹ כְּלִי, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ, {הוֹאִיל וְהוּא דָּבָר מְסֻיָּם (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יג) שם וכרבא
(ה) דבר מסוים – דלא לימא גלימא דמכסי בה האי הוא גלימא דרביתא וכן בכל דבר שהוא מסויים.
(טו) צריך להחזיר לו – הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא.
(יא) להחזיר – הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא. ש״ך:
(יז) הואיל כו׳ – גמ׳ שם:
(י) צריך להחזיר לו – עיין בתשובת תפארת צבי חי״ד סי׳ ס״ג מה שפלפל בענין אתרוג של רבית לצאת בו ע״ש היטב:
(יא) להחזיר לו – עבה״ט ועיין במל״מ פ״ח מהל׳ מלוה ולוה דין ט״ו שכתב הא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזיר משום קלון כתב בעל ג״ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד׳ זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני מחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ״ע ידעי במחילה זו אכן כבר כתבנו לעיל דע״כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בע״כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח״כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא עכ״ל וע״ש עוד:
ואם נתן לו בדינר גלימא שהוא דבר מסויים צריך להחזירה לו.
(יג) אם נתן לו בדינר גלימא וכו׳ עד אלא שוה חצי דינר (שם):
כתב הרשב״א בתשובה סי׳ תק״ז אגב גררא דענין אחר קרוב אני לומר לענין רבית כן שאילו אמר לו אתן לך י״ב זוזי ברבית ועל תנאי שחצרי שאינה נשכרת אלא בעשרה שתשכור אותה בי״ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא עשרה דהא בעיקר התנאי לא היה יכול זה לקבל כי אם דמי שכירות הבית שאינה נשכרת אלא בעשרה ע״כ ונראה מדבריו דספוקי מספקא ליה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) שהוא דבר מסוים כו׳ דלא לימא גלימא דמכסה ביה גלימא דרבית הוא גמרא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(י) אִם הַמַּלְוֶה שָׂכָר מֵהַלֹּוֶה חֵפֶץ בְּאוֹתוֹ דִּינָר שֶׁל רִבִּית וְלֹא הָיָה רָאוּי לְשָׂכְרוֹ אֶלָּא בַּחֲצִי דִּינָר, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַדִּינָר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יד) מימרא דרבא שם ומפרש שם משום דסבר וקבל
(ו) מוציאין ממנו כל הדינר – בגמרא איתא דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר היינו שהייתי סובר שבא לי בריוח מכח הרבית אבל עכשיו שאני צריך להחזיר הרבית כדאגרי כ״ע הוא דאגרנא דיכול לומר סברת וקבילת. ונראה פשוט דה״ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכיון שהוא סבר וקיבל המקח הוי ליה כאילו נתן לו במזומן כל הדינר כיון דלדידיה היה שוה לו דינר ועכשיו אינו יכול לכופו שיקח ממנו החפץ דכבר נתחייב לו דינר בעדו והוא אינו חפץ ליקח בחובו חפץ זה דאינו שוה אלא חצי דינר והא דנקט בגמרא ובטור בזה בשכירות ולא במקח דרבותא קמשמע לן דאף בשכירות דלא אלים קניניה כ״כ כמו במקח אפ״ה יכול לומר סברת וקבילת מכ״ש במקח דאלים קניני׳ דסבר וקבל וכן מורה לשון הרמב״ם שכתב שהרי בדינר שכר ממנו והרי קבל עליו וזה פשיטא שייך גם במקח שהרי קנה בדינר ושכן קבל עליו. כתבתי זאת לפי שבפרישה כתב מדאמר הטור שכר ולא קנה יש לדקדק דבקנה חפץ ממנו בדינר ואין שוה אלא חצי דמחזיר לו הכלי כעין שקנאו מה שאין כן בשכירות דכבר השתמש בו דחייב דמים דמי שכירות שכבר עבר עכ״ל ולע״ד לא נראה כן דלמה ישלם בשכירות במה שנשתמש טפי ממה שמגיע עליו לפי הראוי ומאי שנא ממחזיר לו הכלי שקנה ממנו דהא אם מחזיר לו הדמים בעד השכירות מה ששייך עליו הוא כמחזיר לו הכלי כעין שקנה ממנו והא עינינו רואות דעיקר הטעם משום דסבר וקיבל והוא גם במקח וגם בעלמא הוה דינא הכי דמי שיודע ששוה פחות ממה שהוא נותן לו ואפ״ה נותן לו דאין לו אונאה והמקח קיים ולמה יחזור כאן במקח אלא ברור שאין חילוק כאן וגם במקח צריך להחזיר לו דינר שלם.
(טז) מוציאין ממנו כו׳ – כתב ב״י שהרשב״א בתשובה נסתפק אילו אומר לו אתן לך י״ב דינרים רבית ע״מ שחצרי שאינה נשכרת אלא בי׳ תשכור אותו בי״ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י׳ דהא בעיקר התנאי לא היה יכול זה לקבל כ״א דמי שכירות הבית שאינה נשכרת אלא בי׳ ע״כ ומביאו ד״מ.
(יב) הדינר – כתב הט״ז בש״ס איתא דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר שסבור הייתי שבא לי בריוח מכח הרבית ועכשיו שצריך אני להחזיר הרבית כדאגרי כ״ע היא דאגרנא דיכול לומר סברת וקבלת ונראה פשוט דה״ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכבר נתחייב לו באותו סך המעות והא דנקטו בזה בשכירות ולא במקח רבותא קמ״ל דאף בשכירות דלא אלים קנינו כ״כ כמו במקח אפ״ה יכול לומר סברת וקבלית מכ״ש במקח ודלא כפרישה עכ״ל וכתב בית יוסף שהרשב״א בתשובה נסתפק אלו אומר לו אתן לך י״ב דינרים רבית ע״מ שחצרי שאינה נשכרת אלא בי׳ תשכור אותה בי״ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י׳ דהא בעיקר התנאי לא היה יכול לקבל זה כי אם דמי שכירות הבית שאינה נשכרת אלא בי׳ עכ״ל:
ואם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של הרבית ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר כשמוציאין ממנו להחזירו מוציאין ממנו כל הדינר משלם אף על פי שהוא לא קבל ממנו אלא שוה חצי דינר.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) ואם המלוה שכר מהלוה כו׳ מדקאמ׳ שכר ולא אמר קנה יש לדקדק שאם קנה ממנו חפץ ששוה חצי דינר בדינר לא היה צריך להחזיר אלא הכלי כעין שקנהו משא״כ בשכרו וכבר השתמש בו דחייב דמים דמי שכירות שכבר עבר. ואע״פ שמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו דוקא אם ירצה המלוה אבל אם לא ירצה המלוה להחזירו בודאי בכעין זה שהדיינים באים להוציא מידו הרבית אשר לקח מאתו לא מפקינן מידו טפי ממה שקיבל והא דכתב רבי׳ ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר אין להקשות הא יש ג״כ אונאה בשכירות וכמ״ש בח״מ בסי׳ רכ״ז ובס״ס קע״ה י״ל דמיירי בסבר וקיבל שוה חצי דינר בדינר:
(יז) אע״פ שהוא לא קיבל ממנו כו׳ דא״ל סברת וקבילת גמרא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יא) שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית, בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן לְבַדּוֹ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא רִבִּית. {הַגָּה: כְּגוֹן שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בִּשְׁטָר, הַקֶּרֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ (הָרא״ש וְהַמָּרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי ונ״י ותוס׳ והג״א וטח״מ סי׳ נ״ב דְּלֹא כְּהָרַמְבַּ״ן); אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נִכְתָּב בַּשְּׁטָר רַק הַקֶּרֶן, וְעֵדִים מְעִידִים עַל הָרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ יִקְרַע הַשְּׁטָר דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִגְבֶּה בּוֹ הָרִבִּית (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ד וְתוס׳ וּמָרְדְּכַי וְהָגָ״א בְּשֵׁם תּוֹסֶפְתָּא).} אֲבָל אִם אֵינוֹ מְפֹרָשׁ, אֶלָּא שֶׁכּוֹלֵל הַקֶּרֶן עִם הָרִבִּית, אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ אֲפִלּוּ הַקֶּרֶן. {וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן נ״ב.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(טו) ברייתא שם דף ע״ב ע״א וכחכמי׳ דלא קנסו התירא אטו איסורא הסכמת כל הפוסקים דקי״ל כר׳ מאיר בגזירותיו ולא בקנסותיו
(טז) כ״נ מדברי התוס׳ בב״ק ד״ל ע״ב והרא״ש דף קמ״א והרמב״ם בפ׳ ד׳ מה״מ
(יז) תוספות שם וש״פ וכשינויא דרבי יוחנן שם דרבנן מודי בגזירה שמא יגבה
(ז) כגון שהוא מפורש בשטר – דאם לא כן הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור.
(ח) רק הקרן – פי׳ הכל נכלל בתורת קרן והעדים לא ידעו שיש שם רבית אלא שהעדים אחרים יודעים שיש כאן רבית ובזה פסק כרמב״ן.
(ט) וכל מי שבא לידו יקרע השטר – כצ״ל והטעם בהגה׳ אשר״י לפי שהוא עובר בקיומו ובב״י היה נוסחא ישנה מוטעת לפניו בלשון זה אובד בקיומו והאריך בביאורו ללא צורך כי בדפוסים חדשים כתוב להדיא כמו שזכרתי.
(י) אינו גובה בו אפי׳ הקרן – מבואר בב״י בשם מהרי״ק דהיינו מכח השטר אבל אם לוה מודה בקרן חייב לשלם הקרן ובח״מ סי׳ נ״ב מביא רמ״א וי״א שפטור אפילו מקרן אפילו הודה וכתבתי שם שאין שום דעה סוברת כן ולאו הלכתא היא.
(יז) הקרן בפני עצמו – והרבית בפני עצמו. וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא בלוה ומלוה כן כתבו התוספות והרא״ש ורוב הפוסקים וכן נראה דעת המחבר בח״מ סי׳ ל״ד ור״ס נ״ב.
(יח) וכל מי כו׳ – ארישא קאי אבל כשלא נכתב בשטר רק הקרן פשיטא דלא יקרענו.
(יט) דחיישינן שמא יגבה בו הרבית – בב״י מסיק דאפי׳ מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב״ד טועין וכ״כ בד״מ.
(כ) אפי׳ הקרן – דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י״א דגובה וכמ״ש הרב בח״מ סי׳ נ״ב ע״ש. וכתוב בתשובת משאת בנימין סי׳ ל״ד דמ״מ א״צ הלוה ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר.
(יג) ניכר – דאל״כ הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור. ט״ז. והש״ך כתב דמיירי שכתב הקרן בפ״ע והרבית בפ״ע וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו בכך אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה וכ״נ דעת המחבר בח״מ סי׳ ל״ד ור״ס נ״ב:
(יד) יקרע – ואפילו מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב״ד טועין שיגבו בו הרבית וזה קאי דוקא ארישא שמפורש בשטר הקרן בפ״ע והרבית בפ״ע אבל בשלא נכתב בשטר רק הקרן פשיטא דלא יקרענו. ש״ך:
(טו) הקרן – דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י״א דגובה וכמ״ש הרב בח״מ סימן נ״ב וכתב בתשובה מ״ב דמ״מ א״צ הלוה ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר עכ״ל הש״ך. וכתב הט״ז דבח״מ סי׳ נ״ב מביא רמ״א י״א שפטור אפילו מקרן אפילו הודה וכתבתי שם שאין שום דעה סוברת כן ולאו הלכתא היא עכ״ל:
(יח) שטר כו׳ – עבה״ג ועתוס׳ שם ד״ה קונסין כו׳ וראיה כו׳:
(יט) בין כו׳ – תוס׳ שם ד״ה שטר כו׳ וי״ל כו׳:
(כ) והוא כו׳ – שם ואין לפרש כו׳:
(כא) וכל כו׳ – שם בשם תוספתא:
(ח) (ט״ז סק״ז) דאם לא כן. דברים אלו ושאח״ז (סק״ח) תמוהים דבפשוטו בהיפוך דכוונת המחבר והרמ״א דהעדים אין נפסלים ומיירי דמפורש בשטר הקרן בפני עצמו והריוח בפני עצמו או שלא נכתב בשטר רק הקרן אלא דבע״פ התנה על הרבית דאל״כ דכלל הרבית בקרן גזרי׳ על הקרן שמא יגבה הרבית ואינו גובה הקרן:
(יב) אפילו הקרן – עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח״א סימן כ״א:
שטר שיש בו רבית בין של תורה בין של דבריהם גובה הקרן ולא הרבית בד״א כשאין הרבית בשטר אלא העדים מעידין שפסק עמו ליתן לו רבית אבל אם העדים מעידין שכלל קרן עם הרבית וכתבו בשטר אינו גובה לא קרן ולא רבית.
(יד) שטר שיש בו רבית וכו׳ ברייתא פרק איזהו נשך (בבא מציעא עב.) ופרק המניח (ל:) ופ׳ המוכר פירות (עלה צד) פלוגתא דר״מ וחכמים ופסקו כל הפוסקים כחכמים:
ומה שכתב בין של תורה בין של דבריהם כ״נ מדברי התוס׳ וגם מדברי הרא״ש בהמניח עלה קמ״א וכן כתב הרמב״ם בפ״ד מה״מ:
(טו) בד״א כשאין הרבית בשטר וכו׳ רש״י והתוס׳ פירשו ברייתא זו בשכתו׳ הרבית בהדיא בשטר פלוני לוה מפלוני מאה זוז בכך וכך רבית וכתבו התוס׳ שאם לא היה הרבית מפורש אלא שכלל הקרן עם הרבית וכתב פלוני חייב לפלוני מנה לא הוו אמרי רבנן גובה קרן דהו״ל למיגזר שמא יגבה רבית בתורת קרן דשטר זה שרבית מפורש בו גבי ממשעבדי והעדים לא נפסלו אם הוא רבית דרבנן א״נ אפי׳ ברבית דאורייתא לא תשימון לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה וכן כתב הרא״ש והמרדכי והגהות בפ״ד מה״מ והג״א ג״כ ובעל נמק״י והמגיד בפ׳ הנזכר כתבו סברא זו וכתבו שהרמב״ן מפרשה בשכלל הקרן עם הרבית ולא ידעו העדים באותו רבית אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היה שם או שידעו והיו אנוסים מחמת נפשות וה״ה דאם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר שהם עצמם נאמנים לומר לא ידענו כשחתמנו שהיה בו רבית או ידענו אבל אנוסים היינו מחמת נפשות וסברי חכמים דגובה קרן ולא גזרינן שמא יגבה את הרבית בתורת קרן אבל אם יש בו רבית מפורש ולא נאנסו הרי הן נפסלין בכך וכתב ה״ה שדברי הרמב״ן עיקר וכתבו תלמידי הרשב״א לדעת הרמב״ן וליכא לפרושה ברבית מפורש והעדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דכיון שאתה רואה שהעידו בדבר אסור אינם נאמנים להכשיר עצמם בטענת כל דהו רבינו בח״מ סימן נ״ב כתב כדברי התוס׳ דהכא ברבית מפורש עסקינן וכאן כתב דבאין כתוב רבית בשטר עסקינן והוא הדין אם כתוב בו רבית מפורש והעדים לא נפסלו וע״ש הדרכים המפורשים בתוס׳ והרא״ש ומ״מ לא ידענא למה לא כתב כאן כמו שכתב בח״מ:
נמצא דהיכא דכלל קרן עם רבית לתוס׳ וסיעתם אינו גובה בשטר זה כלל בשום פנים ולרמב״ן גובה בו ממשעבדי אם לא ידעו העדים הרבית או אם היו אנוסים מחמת נפשות ואם הרבית מפורש בשטר לתוס׳ וסיעתם גובה ממשעבדי דעדים לא מיפסלי אפי׳ אם הוא רבית דאורייתא כי כ״נ מדעת הרא״ש ולהרמב״ן לא גבי ביה כלל דעדים פסולים הם אא״כ העידו עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות:
ודע שכתבו התוס׳ דאיתא בתוספתא המוצא שטר רבית יקרענו בא לב״ד יקרעוהו וכתבו המרדכי והגהות אשיר״י בהמניח והגהות בפ״ד מה׳ מלוה תוספתא זו סתם אלא דמסיימי בהגהות לפי שבעל השטר אובד בקיומו וסתם בעל השטר בכל דוכתא היינו מלוה וא״כ קשה דאדרבה כשיקרעוהו אובד שאם היה קיים היה גובה בו קרן ואם תפרש האי בעל השטר על הלוה קשה דכיון דדינא הוי דגובה קרן מאי אובד איכא ואין לומר דחיישינן שמא שום ב״ד יגבו לו הרבית דהא כיון דברבית מפורש בו עסקינן ליכא מאן דטעי בהכי וי״ל דהכא במאי עסקינן ברבית דרבנן דאיפשר למיטעי ביה אי נמי בעל השטר קרי למלוה כפשטיה וקרעינן ליה דחיישינן לב״ד טועים דסברי כר״מ דאינו גובה אפי׳ קרן וטפי עדיפא ליה עדות הרואים דחשיבא כשטר אפי׳ למיגבי ממשעבדי:
כתב הריב״ש (סי׳ תק״ב) שאלת ראובן שידך בתו לשמעון והתנה עמו שיתן לו ארבע מאות דינרים בנדוניא בשטרי חובות בין קידושין לשבע ברכות ונתרצו שיעשה ראובן לשמעון חוב גמור ד׳ מאות דינרים לפרוע (אותם לד׳) שנים ושיתן לו רבית מהם שמונים דינרים בכל שנה ואתה עשית השטר מן החוב סתם ולא הזכרת בו דבר מהתנאים הראשונים אלא שראובן נתחייב לשמעון בחוב גמור ובהלואה גמורה לתת לו מהם שמונים דינרים פירות בכל שנה אם שטר זה פסול אם לאו תשובה מתוך לשון השטר נראה שהוא רבית קצוצה והרבה שגית בעשותך השטר בלשון הזה שהרי ההלואה הזאת לא היה בה רבית שכיון שהתנו כן קודם הנישואין הרי הוא כתוספת על על הנדוניא ואין זה אגר נטר לי וכ״כ הרשב״א בתשובה (סי׳ תתקכט) שאותם המיחדים חובות ומתנות שאם לא יפרע מכאן ועד יום פלוני שהוא מוסיף על כל ליטרא ד״פ בחדש מותר ואין כאן רבית כי זה כתוספת על הנדוניא כל שהתנה כן קודם הנישואין אבל אח״כ לא כדאיתא בפ׳ איזהו נשך (בבא מציעא עד:) גבי המלוה את אריסיו חטים דיש הפרש בין ירד ללא ירד עכ״ל הרשב״א והיה לך לעשות שטר חוב מכל המעות יחד כאילו היה הכל קרן לפרוע מהם שמונים דינרים בכל שנה וד׳ מאות דינרים בשנה הרביעית או לעשות לו שני שטרות ברצון המתחייבים אחד מארבע מאות דינרים לד׳ שנים וא׳ מט״ז ליטרין פ׳ כל שנה ולא לעשות לו שטר מקרן ורבית שהרי אם יבא לפני ב״ד לא יגבו לו בשטר זה כי אם ת׳ דינרים בלבד ע״כ לשונו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) בד״א כשאין הרבית בשטר בחושן משפט סימן נ״ב כתב דאפילו אם הרבית מפורש בשטר רק שאינו נכלל עם הקרן גובה הקרן וכ״כ התוס׳ והרא״ש וכתבו דאין העדים נפסלין בכך ואפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון לאינשי לא משמע להו אלא במלוה ולוה (ולא ידעי שקאי גם על העדים ומבואר בח״מ סי׳ ל״ד {עד כאן המגיה}) לפיכך השטר כשר בעדותן לגבות הקרן ממשועבדים. אבל כשנכלל בו הקרן והרבית יחד אינו גובה בשטר זה אפילו הקרן דגזרינן שמא יגבה בו גם הרבית כיון שנכלל יחד. ואם כן צ״ל דמ״ש רבינו כאן בד״א כשאין הרבית בשטר כו׳ ל״ד קאמר אלא ה״ה כשהוא בשטר רק שאינו נכלל עם הקרן יחד וכמ״ש הרא״ש ובח״מ סי׳ נ״ב מ״מ לא ידענא למה לא כתב כאן כמ״ש בח״מ ב״י ונלע״ד דאורחא דמילתא נקט כאן רבינו דאין מדרך מלוה ברבית לפרסם ולכתוב הרבית בשטר דידעו דהב״ד לא יפסקו ליתן להן רבית אלא כוללין אותו יחד או מעמידים עליו עדים שחייב לו סך זה אלא שהעדים לפעמים יודעין שאותו סך הוא רבית. שוב מצאתי שכתבו ההגהות מרדכי בשם ר״י ד׳ קנ״ה סע״ג דל״ד שטר שכתב בו רבית אלא אם יש עדים שמעידים שאותה הלואה היתה ברבית פליגי בה ר״מ ורבנן:
(יח) אינו גובה לא קרן ולא רבית דגזרינן שמא יגבה בו גם הרבית כיון שנכלל יחד ועד״ר. ופסק מהרי״ק שורש י״ז דאם הלוה מודה או שיש עדים כמה הוא הקרן שגובה הקרן בע״פ אבל לא בשטר זה והביאו ב״י בח״מ סימן נ״ב:
(ה) שטר שיש בו רבית כו׳ איכא למידק למה שינה דכאן כתב ע״פ התוספתא שהביאו התוספות והגהות מרדכי אחרונות דבבא מציעא וקאמר בד״א כשאין הרבית בשטר כו׳ ובח״ה סי׳ נ״ב כתב ודוקא שהרבית מפורש בשטר כו׳ וכפירוש רש״י וכך הקשה ב״י ואפשר דבח״מ רבותא קאתי לאשמועינן דאף על פי שהרבית מפורש בשטר אפ״ה דין שטר יש לו וגובה הקרן אפי׳ ממשעבדי ואצ״ל כשאין הרבית מפורש בשטר אלא העדים מעידין שפסק ליתן לו רבית דפשיטא דדין שטר יש לו וגבי ממשעבדי והכא נמי רבותא קמ״ל דאע״פ שאין הרבית כתוב בשטר ואפשר שיבא לגבות הרבית כמו שפסק עמו בפני עדים ואפ״ה לא קנסינן ליה וגובה הקרן ואצ״ל היכא דהרבית מפורש בשטר דפשיטא דלא קנסינן ליה דהא הדבר ידוע כיון שניכר הרבית מתוך השטר דלא יבא לגבות הרבית מתוך שטר זה ואין ראוי לקונסו. ובח״מ עיקרו לאורויי דין שטרות דשטר גמור הוא לגבות בו ממשועבדים וכאן עיקרו לאורויי איסור רבית: כתב מהרי״ק בשורש י״ז דאפילו היכא דכלל הקרן עם הרבית לא מפסיל אלא השטר דבהאי שטרא אינו גובה אפילו הקרן מיהו לא גרע ממלוה ע״פ ואם הודה הלוה או שיש עדים על הקרן גובה הקרן כדין שאר מלוה ע״פ. ופשוט הוא ומ״ש רבינו דהיכא דכלל אינו גובה לא קרן ולא רבית היינו נמי לומר דבשטר אינו גובה דהשטר פסול ובח״מ מבואר כך להדיא בדבריו וכאן קיצר: כתב בנימוקי יוסף פרק איזהו נשך בשם תוספתא המוצא שטר רבית יקרענו בא לב״ד יקרעוהו וכך הוא להדיא בתוספתא דב״מ סוף פ״ה ובהגהות אשיר״י הוסיף וכתב טעם לזה לפי שבעל השטר עובר בקיומו כצ״ל והכי פי׳ המלוה עובר בלאו בקיומו ולכך על ב״ד מוטל לקרעו שלא יהא עובר בלאו וב״י היה לפניו ספרי הדפוס דכתוב שם וז״ל אובד בקיומו וכתב מ״ש וניכרים דברי אמת שטעות נפל בדפוס וצריך להגיה עובר במקום אובד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יורה דעה קסא – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע יורה דעה קסארשימת מהדורות, באר הגולה יורה דעה קסא, ט"ז יורה דעה קסא, ש"ך יורה דעה קסא, באר היטב יורה דעה קסא, ביאור הגר"א יורה דעה קסא, הגהות ר' עקיבא איגר יורה דעה קסא, יד אפרים יורה דעה קסא, פתחי תשובה יורה דעה קסא, טור יורה דעה קסא, מקורות וקישורים לטור יורה דעה קסא, בית יוסף יורה דעה קסא, אור חדש – תשלום בית יוסף יורה דעה קסא – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה יורה דעה קסא, דרישה יורה דעה קסא, פרישה יורה דעה קסא, ב"ח יורה דעה קסא

Yoreh Deah 161, Shulchan Arukh Sources Yoreh Deah 161, Be'er HaGolah Yoreh Deah 161, Taz Yoreh Deah 161, Shakh Yoreh Deah 161, Baer Heitev Yoreh Deah 161, Beur HaGra Yoreh Deah 161, Hagahot R. Akiva Eiger Yoreh Deah 161, Yad Ephraim Yoreh Deah 161, Pitchei Teshuvah Yoreh Deah 161, Tur Yoreh Deah 161, Tur Sources Yoreh Deah 161, Beit Yosef Yoreh Deah 161, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Yoreh Deah 161, Darkhei Moshe Yoreh Deah 161, Derishah Yoreh Deah 161, Perishah Yoreh Deah 161, Bach Yoreh Deah 161

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×