(א) רבית בקרקע כגון הלוה לו ה׳ גפנים בשש גפנים. הטור והב״י בסעיף א-ב, והדרכ״מ, הביאו מחלוקת אם יש רבית בקרקע מדאורייתא או מדרבנן או דשרי לגמרי, ויש להעיר דהנמוק״י בב״מ צג ד״ה מנין, כתב דהוא מותר, ומשמע אפי׳ מדרבנן, והדרכ״מ הביא מהר״ן בכתובות דהוא אסור מדרבנן דלא גרע מרבית דברים, ע״כ, ולא ביאר הדרכ״מ כל הצורך, דלא איירי הר״ן שם אלא בהלואת כספים אלא שמחזיר לו יתר על דמי ההלואה קרקע, אבל במלוה ה׳ גפנים בשש, לא איירי הר״ן, וגם לא שייך בזה את סברת הר״ן דלא גרע מרבית דברים, דהא לא מצאנו דאסור רבית דברים אלא בהלואה דעלמא אבל בהלואת קרקע, על הצד שאין בה רבית א״כ אף רבית דברים שריא, ואין ללמוד מאיסור רבית דברים בהלואת כספים, ששייך בהלואה זו רבית דאורייתא, להלואת קרקע דלא שייך בה רבית דאורייתא, וא״כ לא מצאנו שיטה הסוברת להדיא שיש רבית בקרקע מדרבנן, ואדרבה נילף מהנמוק״י דס״ל דשרי לגמרי, וא״כ נמצאו בידינו רק ב׳ שיטות או דהוא אסור מדאורייתא או דשרי לגמרי.
אם תפס הלוה משל מלוה כפי מה ששילם הלוה ברבית דרבנן האם מוציאים מיד הלוה. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה שמג, כתב דאין מוציאים מידו.
ברבית דרבנן דאינה יוצאה בדיינים אם יש ביד המלוה משכון כנגד הרבית האם מוציאים מידו בלא ליתן מעות. הב״י בסי׳ קעב,א בד״ה ואפילו באתרא, הביא דאמרינן בגמרא גבי משכנתא דאין מסלקים אותה בלא זוזי, והביא הב״י מחלוקת האם היינו שנותנים כל דמיו או רק מעט מדמיו, ע״כ, ויש להעיר דמדברי הראב״ד בתמים דעים סי׳ מג, מבואר דאף במשכון שהוא מטלטלין אמרינן הכי דאין מוציאים ממנו בלא מעות.
אם פרע הלוה הרבית ולא פרע הקרן האם צריך לשלם את הקרן או דחשבינן לפרעון הרבית כאילו היא לשם קרן. הראב״ד בתמים דעים סי׳ נא, כתב דאין אומרים דהרבית שביד המלוה היא רבית דאינה יוצאה והלוה צריך להשלים את דמי הקרן אלא חשבינן לפריעת הרבית כאילו היא ניתנה לשם קרן והלוה צריך לשלם רק מה שנותר להשלמת הקרן אם נותר מהקרן.
ביאור בדברי הב״י. הב״י בסעיף ה, גבי רבית קצוצה, כתב דבדף סב:, משמע דקי״ל כמ״ד יוצאה בדיינים, ותמהו עליו בהגהות והערות דהא להדיא אמרינן בדף סה:, דהלכתא כרבי אלעזר דיוצאה בדיינים, ואמאי הוצרך הב״י לדקדק דמשמע כן בדף סב:, ע״כ, אמנם לפי מה שהוכחתי בהוספות לספר שם הגדולים, דפסקי הלכות שבגמרא אינם מגוף הגמ׳ אלא הם הוספות מאוחרות יותר, א״כ אפשר קצת דטרח הב״י למצוא את המקור בגמרא לאותה פסיקה שהוסיפו הגאונים, וכיוצא בזה בב״י בסי׳ קג,ג.
האם יוצאה בדיינים היינו שכופין אותו לקיים מצות עשה ואין יורדים לנכסיו או היינו שאם תובעו גובים ממנו מנכסיו כדין גזילות. הב״י והדרכ״מ בסעיף ה, כתבו דהיינו שכופין לקיים עשה ואין יורדים לנכסיו, ויש להעיר דהחינוך במצוה שמג, כתב דהיינו שיורדים לנכסיו כדין גזילות, ואחר כך הביא החינוך שיש מפרשים דהיינו שכופים אותו לקיים עשה.
ישראל שנתחייב לחבירו ריבית באיסור ואירע שגם הוא נתחייב לחבירו ריבית באותו סכום מותר לו לומר לו צא ריבית שלי בשלך אבל אם הריבית של אחד יותר ובאו לחשבון ואומר לו ריבית שלי עולה יותר משלך ותן לי המותר אסור. כ״כ ראב״ן בסי׳ תנח דין נז, וקשה הא דכתב דאם באו לחשבון אסור, דהלא הוא פשיטא.
מכר לו זהב שוה ח׳ בז׳ והוזיל לו מחמת שמקדים לו המעות כעת דהוי אבק רבית ונתן המוכר זהב כדי ז׳ חלקים מתוך ח׳ וטוען שאינו נותן השאר כיון דהוי אבק רבית, האם אמרינן דכל מה שנשאר מהחוב הוא ניהו הריבית ואינו משלם לו או נימא דבמה שכבר שילם היה ז׳ חלקים קרן וחלק אחד רבית וכן במה שנשאר מהחוב יש ז׳ חלקים קרן וחלק אחד רבית והוא חייב לשלם ז׳ חלקים ממה שנשאר כיון דהוא קרן. ראב״ן בסי׳ תקצג, כתב דכל מה שנשאר הוא ריבית ואינו משלם לו דגילה סופו על תחילתו שאין דעתו ליתן את סוף החוב מחמת שהוא ריבית ונמצא שדעתו שסוף החוב כולו ריבית, והביא דרבי יצחק מרינשבורג גם ס״ל הכי, אמנם באותו מעשה שם כתב המוכר שטר לאחר שהחזיר חצי החוב וכתב בו החזרתי לך חצי החוב, ומחמת כן ס״ל לרבי יצחק שגילה דעתו שדעתו לשלם הכלו א״כ בכל חלק וחלק ממה שמשלם יש ז׳ חלקים קרן וחלק אחד ריבית, וראב״ן חלק עליו וכתב דאפילו הכי אמרינן דכל מה שנשאר ריבית ואינו משלם לו.
רבית דאורייתא היינו שהלוהו מנה לשנה ויחזיר לו בסופה מאה ועשרים או שהלוהו מנה לשנה ויתן לו בכל חודש מהשנה כמה פרוטות או שהלוהו והביא לו משכון והוא משתמש במשכון בלא לגרע מההלוואה. כן נראה מדברי הטוש״ע בסעיף ה, וכ״כ החינוך במצוה שמג.
דבר המסויים צריכים היורשים להחזיר, האם מטה ושולחן חשיבי דבר המסויים. הטוש״ע בסעיף ו, כתבו כגון פרה וטלית, ויש להעיר דבשאילתות בשאילתא קיד, כתב דהוא הדין מטה ושולחן, כעין דאמרינן בב״ק קיג., גבי גזילה, וכ״כ בה״ג בהל׳ רבית עמוד תפא, וכן הלכה.
מלוה ברבית שעשה תשובה האם מקבלין ממנו. הטוש״ע בסעיף ז, כתבו דאין מקבלין ממנו, והב״י הביא מחלוקת אם דין זה נוהג בכל הדורות או רק בדורו של רבי, דר״ת ס״ל דאינו אלא בדור רבי, ומאידך הטור והרא״ש ור״י והרמב״ם ס״ל דזה הוי בכל הדורות, ויש להעיר דמחלוקת זו תלויה בקושיית התוס׳ בב״ק צד: ד״ה בימי, שהקשו כיצד אמרינן דאין מקבלין הא בכל הגמרא חזינן דמקבלין ממנו בבי״ד, ותירצו ב׳ תירוצים, א׳ דהא דאין מקבלין זה דוקא בדור רבי, וב׳ דזה דוקא בגזלן שכל עסקו בכך, והיראים בסי׳ קסט אות יב, ס״ל דהיינו רק לדורו של רבי, ומדברי הרשב״א בב״ק צד. ד״ה הא דאמר רבי יוחנן, מבואר דלא ס״ל כשינויא דגזלן שכל עסקו בכך, ומדברי השאילתות בשאילתא ד, שהביא סוגיא זו לפסק הלכה מבואר דס״ל דזה שייך בכל הדורות, וכן מבואר הכי מדברי בה״ג בב״ק בעמוד תסב, ובעמוד תסג, וכן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ תנא, גבי גזלנים, ובשיטה מקובצת בב״ק צד:, הביא מרבינו יהונתן והרמ״ה שתירצו תירוץ ג׳, שיש חילוק בין אם הזקיקו לבי״ד או שבא להחזיר מעצמו, ע״כ, ונמצא בידינו שיש ג׳ דרכים, ר״ת והיראים ס״ל דאין זה אלא בדור רבי, ור״י והטור והרא״ש ס״ל דאינו אלא באדם שכל עסקו בכך, והרמ״ה ורבינו יהונתן ס״ל דהוי בכל אדם אבל אינו אלא כשמחזיר מעצמו ולא בהטריחו לבי״ד, ומדברי ר״י והטור והרא״ש והרמ״ה ורבינו יהונתן והרמב״ם והשאילתות ובה״ג וראב״ן מבואר דלא ס״ל כר״ת והיראים מדפסקו כן אף לדורות הבאים, ונדחו דברי ר״ת והיראים מההלכה, ונמצא שנותרו בידינו ב׳ דרכים הרא״ש ור״י והטור ס״ל דאינו אלא באדם שכל עסקו בכך, והרמ״ה ורבינו יהונתן ס״ל דאינו אלא במחזיר מעצמו ולא בהטריחו לבי״ד, והרשב״א הקשה על דברי ר״י ולא ס״ל הכי, ונמצא דהוא מסייע קצת לדברי הרמ״ה, והשו״ע כאן גבי רבית ובחו״מ בסי׳ שסו, פסק כהרא״ש, אבל לפי המבואר אין הדבר מוכרע לגמרי.
שטר שכתוב בו רבית דאורייתא או רבית דרבנן גובה את הקרן ולא את הרבית. כ״כ הטוש״ע והב״י בסעיף יא, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה קצג.
מה הטעם דהעדים בשטר שיש בו רבית אינם נפסלים מחמת דעברי על לא תשימון. הב״י בסעיף יא, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תסז ד״ה שטר, כתב הטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואינם נפסלים על פי עצמם, ע״כ.