(א) הנודר וכו׳ משנה פ״ד מיתות (דף ס׳) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בל״ת ובגמרא (דף ס״ג) אסיקנא אלא כי אתא רבין אמר ר״א על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו ומוקי לה כר׳ יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ותו תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד אליל פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים שידירו בשמו ושיקיימו בשמו מסייע ליה לאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו״ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע באליל שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך:

(ב) ומ״ש ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך כ״כ הרא״ש וז״ל לכאורה משמע דוקא בכה״ג אסור להזכיר כשמזכיר אליל לצורך שצריך להזכיר לסימן ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב והא דנקט שמור לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ״ל דאפי׳ לצורך אסור וכ״כ סמ״ג לאוין ל״ב שלא יאמר שמור לי וכו׳ שבכל ענין אסור להזכיר שם אליל שהרי המקרא נכתב בסתמא ומ״ש שלא יאמר שמור לי דבר ההווה תפש עכ״ל סמ״ג והרא״ש תחלה כתב כמו הסמ״ג ואח״כ הוסיף ואמר וקמ״ל דאפילו לצורך אסור והאי קמ״ל הוי כאילו אמר ועוד קמ״ל וכו׳ כלומר דא״צ לפרש אורחא דמילתא נקט אלא רבותא נקט דאפילו לצורך אסור כ״ש שלא לצורך ואיכא לתמוה אמ״ש ב״י וז״ל ואע״ג דהרא״ש פשיטא ליה דלצורך אסור טפי משלא לצורך וכו׳ עכ״ל והא ליתא שהרי לא כתב הרא״ש בתחלה אלא דלכאורה משמע דוקא לצורך שצריך להזכיר לסימן אסור אבל אח״כ כתב האמת ומיהו נראה דבכל ענין אסור ועוד רבותא נקט דאפילו לצורך אסור אלמא דפשיטא ליה דשלא לצורך אסור טפי מלצורך ותו קשה דהבין ב״י מדברי רבינו ג״כ שדעתו לומר דאפילו שלא לצורך אסור וכל שכן לצורך והא ודאי ליתא דמ״ש רבינו ואסור אפי׳ להזכירה וכו׳ האי אפילו לא קאי אלא אמ״ש תחלה הנודר או נשבע בשם אליל ה״ז לוקה וקאמר אח״כ דלא מיבעיא בנודר או נשבע אלא אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך נמי אסור אע״פ שאינו נודר או נשבע אלא אי קשיא הא קשיא בדברי רבינו אמאי לא כתב דלצורך נמי אסור דהא להרא״ש בסוף דבריו משמע דשלא לצורך פשיטא דאסור טפי מלצורך כדפרי׳ ותו דמ״ש בחנם שלא לצורך לכאורה לישנא יתירה הוא ונלפע״ד דמ״ש רבינו ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם היינו לומר דאע״פ שאין מדירין או משביעין אותו בשם אליל על איזה תביעת עכו״ם שתבעו בדיניהם דזה ודאי אינו בחנם דעושה כך כדי לפטור עצמו מתביעת עכו״ם להוציא ממנו ממון שלא כדין אלא מעצמו הוא מזכירה בחנם כגון שמור לי בצד אליל פלונית שזה ודאי חנם הוא דכך יכול להזכיר סימן אחר כמו סימן זה אי נמי מזכירה שלא לצורך כלל כל זה אסור אע״פ שאינו לוקה:

(ג) ומ״ש ואסור לגרום לעכו״ם וכו׳ כבר נתבאר דה״א פרק ארבע מיתות ועי׳ בח״מ סימן קפ״ב לשם כתבתי רס״ד באריכות בדין זה דמותר ליקח ממנו שבועה כדי שלא יפסיד והרא״ש בתשובה כלל י״ח כתב מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו״ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו עכ״ל. כתב בהגהת ש״ע מותר לומר לעכו״ם אלהיך יהיה בעזרך או יצליח מעשיך עכ״ל ולשון זה העתיקו הרב מפי׳ הרמב״ם במשנה סוף הניזקין דתנן ומחזיקין ידי עכו״ם בשביעית דמפרש בגמרא דשרי למימר להו אחזוקי כדאמר ר״י אי נמי אשרתא כדאמר רב ששת ופי׳ רש״י כשאומרים לעושי המלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם עכ״ל והרמב״ם מפרשו דר״ל דשרי למימר להו נמי אלהים יהיה בעזרך דאף להזכיר שם אלהים על העכו״ם נמי מותר והכי מוכח התם בהא דתנן ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום דפירש״י וז״ל ושואלין בשלומם כל הימים ואע״פ שמטיל על העכו״ם שם שמים שהשלום שמו של הקב״ה עכ״ל וס״ל להרמב״ם דאף בשביעית דאיכא תרתי דמחזיק ידי עכו״ם במלאכתם בשביעית דאסור במלאכה לישראל וגם מזכיר על העכו״ם שם שמים נמי שרי ולמד משם הרב בהג״ה זו דכ״ש שלא בשביעית דמותר לומר לו אלהים יהיה בעזרך. אך קשה היאך מתיר הרמב״ם לומר אלהיך יהיה בעזרך דמייקר שם אליל באמירה זו כאילו מודה ח״ו שיש בכח אלוהו לעזור לעובדיה. דאין ליישב ולומר דכוונתו על השם יתברך דהוא אלוה של כל העולם ועליו אמר אלהיך וכו׳ דא״כ הו״ל לומר בסתם אלהים יהיה בעזרך אבל לשון אלהיך משמע אלהיך ולא אלהינו וזה ודאי אסור. ולכן נראה דט״ס הוא בפי׳ הרמב״ם הישנים שנדפס בהם אלהיך אלא צריך להיות אלהים יהיה בעזרך וכן הוא בדפוסים החדשים והרב בהגה״ה העתיק לשון הרמב״ם כמו שמצא בדפוסים הישנים ולא דק והעירני לזה חתני הרב הגאון כמהר״ר דוד הלוי נר״ו בהיותו אצלי בעסקי בהלכה זו. שוב ראיתי שבעל הלבוש כתב דמה שמותר לומר אלהיך יהיה בעזרך הוא מטעם שמלוצץ ושרי ליה מאריה שכתב פירושים מדעתו וסברתו ולא חקר תחלה מקור מוצא הדין ויגיע מדבריו להתיר מה שאסור מדין תורה: