(א) כל מקום שהיין בחזקת משתמר כו׳ עד אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ ויודע שלא ימהר לבא ואינו ירא ע״כ וקשה דבסמוך בסימן זה כתב רבינו דברי הרשב״א שעחלק כשהלך לדברים שאפשר לעשות כאן לדברים שאי אפשר לעשותן כאן וכתב עליו ז״ל ונראה כיון דטעמא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבא אין חילוק דבכל דבר שייך לומר אע״פ שא״א לעשותן כאן אינו להפסיד יינו בשבילו עכ״ל א״כ משמע להדיא דאפי׳ בראה שהלך לכנס לבית המרחץ אפ״ה שרי וכאן כתב בהדיא שאינו ירא ואסור וע״ק שכתב או שהודיעוהו שהוא מפליג כו׳ אסור ואמאי נימא שהנכרי ירא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבא לדעת רבינו דס״ל דלעולם אמרינן הכי. וע״ק על רבינו שהרשב״א שמחלק בסמוך בין דבר שאפשר לעשותו כאן לדבר שא״א לעשותו כאן ודייק חילוק זה מגמרא דקשה ליה לדברי רבא שהוא התיר כשהלך לב״ה להתפלל ומסתמא הוא יודע שהלך לב״ה וכן מוכח מלשון רבא דקאמר אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמרא והדר אתי ואי איתא דלא ידע הנכרי שהלך לב״ה למה ליה טעם חזרתו משום מדכר ליה לחמרא בלאו הכי יחזור לבא שאין לו במה להתעכב שם אלא ודאי מיירי אף שהנכרי יודע שהלך להתפלל לב״ה אפ״ה שרי מימר אמר כו׳ אם כן כשהודיעו שהוא מפליג אמאי אסר במשנה נימא מימר אמר השתא מדכר ליה לחמרא ואתי דהא אזיל לצלויי הרי הוא כמודיעו שהוא הולך להפליג לשבות בביתו ולפיכך הוצרך לחלק דלא אמרינן מדכר לחמרא ואתי אלא במפליג בדברים שאפשר לעשותו כאן כו׳ וקשה לי לדעת רבינו שאינו מחלק בזה מאי תירץ בקושיית הרשב״א שהמתניתין קשיא אדרבא וגם רבי׳ כתב כההיא מתני׳ דאם הודיעו שהפליג אסור כמ״ש בסמוך בשם רבי׳ וע״ק מה שפתח רבי׳ לעיל בתרתי וסיים בחדא שהרי כתב בד״א שיש שם דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו וכן כשהלך לב״ה הלך בדרך עקלתון כו׳ וסיים בחדא מהתרתי וכתב אבל אם ראה שהלך לכנס לב״ה כו׳ הול״ל נמי או שאין שם דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום ונלע״ד דלק״מ אחר שנעיין בדברי רבינו שכתב תלת בבי השנויים במשנתינו דף ס״ט ע״א רק שבמה שסיים במשנה פתח רבי׳. והנה נציע לפנינו לשון המשנה נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום (פירוש שיקוב נקב במגופת החבית {עד כאן המגיה}) ויסתום ויגוב רשב״ג אומר כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב. המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא (פי׳ דרך קצרה {עד כאן המגיה}) ונכנס למדינה (פירוש לעיר) ורחץ מותר אם הודיעו שהוא מפליג כו׳ כדי שיפתח ויגוף ותיגוב כו׳. המניח נכרי בחנות אע״פ שיצא ונכנס מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגוף ותיגוב כו׳. והנה רבינו סידר לפנינו ג״כ בריש זה הסימן ג׳ דינים הללו ובמאי דסיים שם במשנה הוא פתח ואח״כ כתב שצד היתירם אינו בכל ענין ופתח ג״כ במה שהוא סיים וכתב בד״א שיש שם דרך עקלתון כו׳ זהו קאי אמה שסיים בדין הג׳ שאם הוה הנכרי מעביר לו חבית ממקום למקום כו׳ שהיין מותר היינו דוקא כשיש שם דרך עקלתון שירא הנכרי ליגע ביין מטעם שאומר שכשם שאני הלכתי בדרך זה ובאתי כאן גם הוא הלך בדרך אחרת ויבא אלי פתאום ואח״כ כתב צד היתר של דין שני שאם הניח יין בספינה או בקרון עם הנכרי ויצא לבית המרחץ דמותר היינו דוקא כשהלך דרך עקלתון כו׳ ר״ל אין חילוק בין שהודיעו שהוא מפליג לילך לבית המרחץ או לא הודיעו אלא הכל תלוי בזה שאין צד היתר אלא כשהלך דרך עקלתון בענין שלא ידע הנכרי שהלך שאז לא יגע ביין שהוא ירא שמא לא הלך והוא אחורי ביתו ועתה יבא שהרי לא יכול לראות דרך עקלתון אם הפליג מביתו או לא הפליג ואע״פ ששהה שהייה רבה לא אמרינן דאחר שראה הנכרי ששהה זמן רב יודע שהלך לו ואינו עומד אחורי ביתו וינסך לפי שעה דאפ״ה מרתת בכל פעם לומר שמא עתה כבר חזר והוא אחורי בית ומ״ש רבינו אבל אם ראה כו׳ ר״ל שהלך לפניו דרך הישר והרי הוא רואה שהפליג מביתו שיעור שיכול לסתום וליגוב אסור והיינו דכתב ויודע שלא ימהר לבא דר״ל מכח שראהו שהפליג מביתו יודע שלא ימהר לבא וינסך מיד דודאי יגוב קודם שיבא להכא אף כי יש דרך עקלתון לא מרתת אבל אינו ר״ל מכח שראה שנכנס לבית המרחץ יודע שירחץ עצמו שם ולא ימהר לבא שהרי כתב רבינו לקמן אדברי רשב״א שאפילו לרית המרחץ היא מרתת שמא עתה יזכור יינו ויבא אלא ודאי הכל תולה בראייתו שהפליג ולהכי לקמן דמיירי שלא ראה שהלך אף ע״פ שהודיעו שדעתו לילך לבית המרחץ מ״מ מרתת שמא יזכור יינו ולא ילך כלל ולהכי מותר. ומרחץ דנקט רבי׳ כאן לאו דוקא וה״ה אם ראהו הלך לשוק למכור אי לקנות נמי אם ראוהו הולך דרך ישרה וזו החלוקה שייך דוקא במניח יינו בספינתו או בקרנו והלך מאתו. אבל אין שייך במעביר יינו ממקום למקום שהרי שם אין הישראל הולך ומתרחק מהנכרי המעביר אלא הנכרי המעביר הוא מתרחק עם יינו ממקום זה ששניהם היו עומדין שם למקום אחר שמוליך שם היין לכך הוצרך לכתוב לעיל ברישא דמילתא דהיינו במעביר חבית דצד היתר ואיסור שלו תלוי אם יש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום ממקום שהניחו שם הנכרי או אם אין שם דרך עקלתון וכמ״ש. ובמניח יינו בספינה או בקרון הוא אדרבא איפכא שהנכרי הוא שם במקומו עם היין והישראל מרחיק עצמו ממנו לכך תלה צד ההיתר והאיסור באם יכול הנכרי לראות אם הישראל הפליג ממנו היינו כשאין דרך עקלתון שהוא רואה אותו הולך בדרך לפניו ויוכל לראות אם הפליג שיעור שאף שעתה יזכור יינו ויחזור לבא לכאן יש שיעור בהפלגתו כדי שיפתח ויסתום ויגוב או לא אבל אם הישראל הלך דרך עקלתון מותר בכל ענין שהרי הנכרי מרתת דלמא לא הפליג והלך כלל אלא עדיין הוא אחורי ביתו וק״ל. או שאמר לנכרי שהניח בחנותו שמור לי דאז בטח בו וכמ״ש בפרישה. או שאמר לנכרי המעביר חביותיו לך ואני אבא אחריך אז אף אם יש דרך עקלתון אין הנכרי מרתת שיבא עליו פתאום שהרי אמר לו שאינו רוצה להלך דרך עקלתון אלא הדרך שהוא הלך והרי הוא יכול לראות שעדיין אינו קרוב אצלו שיעור שיוכל לפתוח ולסתום. או שהודיעו שהוא מפליג האי נמי קאי אנכרי המעביר חביות ממקום למקום שאף שיש שם דרך עקלתון וגם לא דיבר לו כלום אם יבא אחריו או לא מ״מ אם הוא רואה שהוא מפליג ר״ל שהוא רואה אותו הולך אחריו והוא עדיין רחוק ממנו שיעור פתיחה וסתימה אזי אפילו הם סתומות מ״מ אסור שהרי יכול לזייף ואינו מרתת שהרי רואה שהוא רחוק ממנו זהו נ״ל ברור שכן דעת רבינו בפי׳ המשנה שאף שהמשנה סתמה וכתב בשלשתן ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויסתום ויגוב מ״מ עלינו לפרש כל חד וחד לפי השייך לדינו ומפני שלשון המשנה ששנה ואם הודיעו שהוא מפליג דחוק לפי פי׳ זה שהרי לפירוש זה אין הדבר תלוי בהודעתו לנכרי שהרי אף אם הודיעו שהוא מפליג היא מרתת שמא אתה יזכור יינו והכל תלוי בראייתו שהוא מפליג ועוד דא״כ למה קתני המשנה שנכנס לבית המרחץ הלא אין תלוי כלום במרחץ אלא הכל תלוי בראייתו שהוא מפליג לכך כתב הרשב״א חלוק אחר שאם הודיעו שהוא מפליג למקום שאינו יכול לעשות כאן כגון הליכתו לבית המרחץ אזי הוא אסור שאז הנכרי אינו מרתת בין שראה שהפליג והלך שם או לא ראה ואם יכול לעשות אותו הדבר ג״כ כאן כגון תפלה ושביתת שבת אז דוקא יש חלוק בין אם יש דרך עקלתון או לא ולפ״ז אתי שפיר מה שתלה המשנה הדין בהודיעו שהוא מפליג ור״ל שהודיעו שהוא הולך למקום שודאי יפליג ולא יחזור ויבא מיד דהיינו שהולך לדבר שאינו יכול לעשותו כאן אלא שרבינו נראה לו דוחק פי׳ זה שאף שהודיעוהו שהוא רוצה לילך למקום שאין לעשותו כאן מסתבר כשיזכיר יינו ודאי יחזור לכך פי׳ המשנה ע״ד שכתבתי לעיל ודוק:

(ב) והרמב״ם הכריע דודאי בפתוח לגמרי אין להתיר כו׳ כתב ב״י ז״ל הרשב״א הסכים לדברי הרמב״ן ומיהו כתב דה״ם בזמן שאינה חסירה כ״כ שאם הרכינה בעודו על כתפו יכול ליגע ביין אבל אם היא חסרה כ״כ שאין יכול ליגע ביין אא״כ הורידה מכתיפו לא חיישינן דמרתתי והכי איתא בירושלמי כו׳ עכ״ל משמע מזה דגם הרמב״ן מיירי מזה ובזה הוא מכריע בין הראב״ד ור״י דלר״י במסרה בכל גווני מותר אפי׳ יכול ליגע בהרכנה ע״ג כתפו ולהראב״ד בכל ענין אסור אפילו צריך להורידה ולהרמב״ן בצריך ירידה מותר ובהרכנה אסור אא״כ נסתם בפקק וגם נסתם בפקק אפשר לומר דגם הראב״ד מודה ולפ״ז להראב״ד מתניתין דמתיר במעביר חבית אף ששהה לא איירי אלא בסתומות ולר״י מיירי אפילו פתוחות לגמרי ולהרמב״ן מיירי בפתוחה ואינה פתוחה סתומה ואינה סתומה והיינו שסתומה בפקק של עץ ויכול לסלקה בלא זיוף כו׳ ואין להקשות אי ס״ל להרמב״ן כרשב״א למה מוקי לה בהכי ולא מוקי לה בפתוחה וחסירה כ״כ עד שאין יכול ליגע בה אפילו בהרכבה עד שצריך להורידה מעל כתפו ולזה לא חיישינן ומ״ה מותר. וי״ל דרמב״ן מסתבר לאוקמי המשנה בסתם חבית ולא בחבית חסרה כ״כ אבל סתומה בפקק של עץ זהו דרכו וזהו שדייק וכתב שדרך להעביר חבית:

(ג) דאע״פ שיכול לסלקה וליגע בו בלא זיוף כלל ירא יש להקשות הא לעיל מיניה כתב רבינו בשם הרשב״א אם הם סתומות ואמר ליה להפליג פחות מכשיעור אפי׳ יש בו כדי שיעור שינקוב כו׳ מותר וא״כ מאי איריא כאן כשהולך עמו רק שהעלים עיניו דמותר אפילו בהפלגה נמי וא״ל דלעיל מיירי בסתימה מובהקת ולהכי מותר וכאן מיירי בפקק של עץ דהא גם לעיל מיירי בפקק של עץ מדנקט ולהחזירה כמ״ש ב״י שם וגם א״ל גברא אגברא קא רמית דההיא דלעיל רשב״א קאמר לה דהא גם בדין זה הסכים רשב״א לדברי רמב״ן כמ״ש ב״י בשמו וצ״ל דיש חילוק בין פקק לפקק דלעיל מיירי בפקק סתום כלל ולהכי אם לא שתה כשיעור מותר וכאן מיירי בפקק שמונח על פי החבית ואינו סותם כלל ולהכי אם הפליג אסור דבקל יכול ליגע תדע לך שהרי הרמב״ן כתב שיכול ליגע בו בלא זיוף כלל ש״מ דיכול לפותחו שלא ירגישו בדבר ולעיל קאמר וגם לא חיישינן לזיוף ש״מ דשייך בה זיוף רק שלא חיישינן כיון שלא שהה אלא כדפרישית וק״ל:

(ד) וכתב הרשב״א כו׳ עד וכתב הרשב״ם כו׳ עד כגון שרבים עוברים שם אפילו הן נכרים לא חיישינן כבר כתבים בפרישה גירסת ספרי ב״י שגרס וכ״כ הרשב״ם ושם כתבתי הוכחת גירסא זו מדברי התוס׳ ע״ש ולעד״נ דאי משום הא לא איריא ואדרבא הא מוכח מדברי הרשב״ם. דלא איירי בפקוקה מדכתבו בתוס׳ עליו דאיירי כשיש נקב קטן אבל בנקב גדול שבקל יכול ליגע כו׳ מוכח מיניה דגם בנקב קטן יכול ליגע אלא שאינו מן הדרך ליגע בתוכו דרך מתעסק כ״א בכיון ליגע וע״ז כתבו דלא חיישינן בזמן הזה כיון דלאו בני ניסוך נינהו וא״כ לא איירי בפקוקה ואפ״ה נראה דלא פליגי הרשב״א והרשב״ם דהרשב״א איירי לפי דינא דמשנה וברייתא דבימיהם חשו לכוונת ניסוך משום הכי מצריך פקוקה שאז כיון שהחבית ביך הגתות שרבים עוברים ירא לזייף לפותחו וליגע ולנסך כן מוכח בת״ה הארוך שהביא ב״י שלמד הרשב״א ממנו דין זה ממשנה וברייתא ש״מ דלזמניהם איירי משא״כ הרשב״ם דלא איירי אלא לפי זמנינו דלא חיישינן שכיון ליגע ולנסך אלא לשמא החליף להנאתו מש״ה כתב דאפי׳ בפתוחה שרי כשהיא במקום שרבים עוברים שמה דמרתת להחליף אבל אי הוה חיישינן לכוונת מגע לא הוי שרי משום העוברים ושבים דבקל יכול ליגע כשהוא פתוח שלא ירגישו בו העוברים ולכך לא התיר הרשב״א כ״א כשהיא פקוקה דירא לפותחה שירגישו בו העוברים ולפ״ז מתוקמא שפיר גירסת הספרים דגרס וכתב הרשב״ם דמשמע דלא פליג עליה אלא דכל אחד אמר דין בפני עצמו ואפשר לומר מפני ששניהם הרשב״א והרשב״ם ס״ל דיש להקל מפני העוברים כל חד לפי דינו לכך הוא כתוב במקצת ספרים וכ״כ הרשב״ם וק״ל. שוב מצאתי כתוב בד״מ וז״ל ונ״ל דהתוס׳ דמחלקין בין קטן לגדול ס״ל כר״י הנ״ל דאפי׳ פתוחה לגמרי שרי ולכך מחלקים דאל״כ אלא דוקא כרמב״ן דלא שרי רק בפקוקה אין לחלק בין קטן לגדול דהא כשהוא פקוק אין לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק כן נ״ל עכ״ל ולעד״נ דהרמב״ן לא מצריך פקוקה אלא לזמנים המשניות דחשו לניסוך ורשב״ם בזמנינו איירי וכמ״ש:

(ה) היו יושבים לשתות כל אחד מיינו וכגון שיש דרך עקלתון שיוכל לבא פתאום מדברי הרשב״א הוא זה שבגמרא לא הוזכר אלא יזכור יינו פירוש ושמא לא הלך וכמ״ש בפרישה והוקשה להרשב״א כמ״ש בפרישה ותירץ כשיש דרך עקלתון וכמ״ש ב״י בשמו ולמען כי יש טועין בהבנת דברי הרשב״א שהביא ב״י כאן אעתיקנו ואפרשנו וז״ל ק״ל כל הני עובדי דכי מדכר ליה והדר מאי הוה השתא מיהא לא חזי ליה ולמה לא נגע ביה לפי שעה ע״כ הקושיא ור״ל בודאי הא ניחא דלא חיישינן דניסך מיד אחר שהלך כדאמרינן בגמרא שמא יזכור יינו פירוש ולא ילך כלל והוא אחורי בית אבל אחר ששהה שעה או ב׳ למה לא חיישינן דניסך לפי שעה דהא ודאי לא מרתת דכיון ששהה ממילא רואה שהלך לו ואינו עומד אחורי ביתו וימהר וינסך והאי חזי ליה דנקט הרשב״א לאו דוקא אלא ר״ל עכשיו יכוון וידע שהלך לו ותירץ דדוקא כשיכול לבא דרך עקלתון שלא יראנו הנכרי עד שיכנוס אצלו ומסתפי שמא עם יציאתו נזכר וחוזר ורואהו ע״כ ור״ל אף ששהה מ״מ חושש שמא עכשיו כבר חזר ויבא ויראני ואני לא אראנו וכדפרשינא וק״ל:
מעשה בשפחה שאמר לה בעל בית ערוך השלחן והיא היתה יחידה בבית וכשישב ב״ה לאכול מצא קנקן מלא יין עומד על השלחן וא״ל בעל בית מי עשך היין אמרה אני משכתיו. והשיב דהיין שבתוך החבית מותר הואיל ולא יודע כ״א על פיה אימא מעלמא אתו ולא משכתו מן החבית מ״ק פר״י מ״ו.