Taz Even HaEzer 2 – ט"ז אבן העזר ב‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

שישתדל כל אדם לקח לו אשה הגונה, ובו י״א סעיפים (א) לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוּם פִּסוּל. {הַגָּה: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה פְּסוּלָה מִשּׁוּם מָמוֹן, הָוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אֲבָל בְּלָאו הָכִי, שֶׁאֵינָהּ פְּסוּלָה עָלָיו אֶלָּא שֶׁנּוֹשְׂאָהּ מִשּׁוּם מָמוֹן, מֻתָּר (תְּשׁוּבַת רִיבָ״שׁ סִימָן ט״ו). מִי שֶׁרוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה פְּסוּלָה, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ יְכוֹלִין לִמְחוֹת בּוֹ (הָרַ״ן פֶּרֶק הַמּוֹכֵר). וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁגִּיחַ בָּהֶם, יַעֲשׂוּ אֵיזֶה דָּבָר לְסִימָן שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זַרְעוֹ בְּזַרְעָם. וּמִי שֶׁפָּסְקוּ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה לְשִׁדּוּכִין וְחָזְרוּ בָּהֶם, לֹא יְעַגֵּן כַּלָּתוֹ מִשּׁוּם זֶה וְלֹא יִתְקוֹטֵט בַּעֲבוּר נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן אֵינוֹ מַצְלִיחַ וְאֵין זווּגוֹ עוֹלֶה יָפֶה, כִּי הַמָּמוֹן שֶׁאָדָם לוֹקֵחַ עִם אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ מָמוֹן שֶׁל ישֶׁר, וְכָל הָעוֹשֶׂה כֵּן מִקְּרֵי נוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיִּתֵּן לוֹ חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ יִקַּח בְּעַיִן טוֹב וְאָז יַצְלִיחַ (ב״י בְּשֵׁם א״ח).} (ב) כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת וּמֻתָּר לִשָּׂא מֵהֶם לְכַתְּחִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם רָאִיתָ ב׳ מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ תָּמִיד, {אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה (בְּפ״י יוֹחֲסִין)}, אוֹ רָאִיתָ מִשְׁפָּחָה שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה תָּמִיד, אוֹ רָאִיתָ אִישׁ שֶׁהוּא מַרְבֶּה מְרִיבָה עִם הַכֹּל וְעַז פָּנִים בְּיוֹתֵר, חוֹשְׁשִׁין לָהֶם וְרָאוּי לְהִתְרַחֵק מֵהֶם, שֶׁאֵלּוּ סִימָנֵי פַּסְלוּת הֵם. וְכֵן כָּל הַפּוֹסֵל אֲחֵרִים תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶץ בְּמִשְׁפָּחוֹת אוֹ בִּיחִידִים וְאוֹמֵר עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא מַמְזֵר הוּא. וְאִם אוֹמֵר לָהֶם שֶׁהֵם עֲבָדִים, חוֹשְׁשִים לוֹ שֶׁמָּא עֶבֶד הוּא, שֶׁכָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים וְאַכְזָרִיּוּת וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד, חוֹשְׁשִים לוֹ בְּיוֹתֵר שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא. (ג) מִשְׁפָּחָה שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעָר, וְהוּא שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם מַמְזֵר אוֹ חָלָל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עַבְדוּת, הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים הִיא, לֹא יִשָּׂא מִמֶּנָּה אִשָּׁה עַד שֶׁיִּבְדֹּק עָלֶיהָ ד׳ אִמָּהוֹת שֶׁהֵן ח׳: אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ, אֵם אֲבִי אִמָּהּ וְאִמָּהּ; וְכֵן הוּא בּוֹדֵק עַל אֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, אֵם אֲבִי אָבִיהָ וְאִמָּהּ. וְאִם הָיְתָה מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעָר לְוִיִּם אוֹ יִשְׂרְאֵלִים, מוֹסִיף לִבְדֹּק עֲלֵיהֶם עוֹד אַחַת וְנִמְצָא בּוֹדֵק עֲשָׂרָה אִמָּהוֹת. אֲבָל אִשָּׁה הַבָּאָה לִנָּשֵׂא אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק, שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לִנָּשֵׂא לִפְסוּלִים. (ד) כָּל שֶׁקּוֹרִין לוֹ מַמְזֵר, וְשׁוֹתֵק; אוֹ נָתִין, וְשׁוֹתֵק; אוֹ חָלָל, וְשׁוֹתֵק; אוֹ עֶבֶד, וְשׁוֹתֵק; חוֹשְׁשִׁין לוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֵין נוֹשְׂאִין מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקִין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְדַּוְקָא מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּסוּלִים, אֲבָל אָדָם אַחֵר שֶׁקּוֹרִין לוֹ כָּךְ וְשׁוֹתֵק, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם ר״י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן וְהָרַשְׁבָּ״א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּכָל זֶה דַּוְקָא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין נִזְקָקִין לְמִי שֶׁחֵרֵף חֲבֵרוֹ וּמַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ כָּרָאוּי, לָכֵן הָוֵי שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה. אֲבָל עַכְשָׁו, הַשּׁוֹתֵק עַל הַמְּרִיבָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרִין לוֹ כָּךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְרִיבָה (ב״י בְּשֵׁם הַשָּׂגוֹת הָרַאֲבַ״ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אָמְרִינַן שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה. אֶלָּא אִם כֵּן צָוַח עַל פִּסוּל אַחֵר, אֲבָל אִם שׁוֹתֵק תָּמִיד לֹא הָוֵי כְּהוֹדָאָה (הָרַ״ן סוֹף פ״ק דִּכְתֻבּוֹת). וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּפִסוּל הַנּוֹגֵעַ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם רוֹצִים לִפְסֹל זַרְעוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק, אֵין בְּכָךְ הוֹדָאָה, אֲבָל לְמֵיחַשׁ קְצָת מִיהָא בָּעִינָן (תְּשׁוּבַת רַ״מ פַּדָּוואָה סִימָן י״ד). וְהַשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים וְשׁוֹתֵק, סִימָן הוּא שֶׁהוּא מְיֻחָס.} (ה) מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק חָלָל, כָּל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְאֶחָד מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה וְנִתְאַלְמְנָה, אֲסוּרָה לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁתֵּי סְפֵקוֹת, שֶׁמָּא זוֹ אַלְמָנַת אוֹתוֹ חָלָל, שֶׁמָּא אֵינָהּ אַלְמָנָתוֹ; וְאִם נֹאמַר שֶׁהִיא אַלְמָנָתוֹ, שֶׁמָּא אֵינוֹ חָלָל. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא הָאַלְמָנָה דְּהֲוָה לָהּ חֶזְקַת כַּשְּׁרוּת, אֲבָל בִּתָּהּ, אֲפִלּוּ נִשֵאת, תֵּצֵא. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּאֵין חִילוּק בֵּינָהּ לְבִתָּהּ (ב׳ הַדֵּעוֹת בְּב״י בסס״ז).} אֲבָל אִם נִתְעָרֵב בָּהּ חָלָל וַדַּאי, כָּל אִשָּׁה מֵהֶם אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּבְדֹּק, וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא. וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק מַמְזֵר אוֹ מַמְזֵר וַדַּאי. {הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדָּבָר. אֲבָל מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ פְּסוּל, וְאֵינוֹ יָדוּעַ לָרַבִּים, כֵּיוָן שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה, וְהַיּוֹדֵעַ פְּסוּלָהּ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְגַלּוֹתָהּ, אֶלָּא יַנִּיחֶנָּהּ בְּחֶזְקַת כַּשְּׁרוּת, שֶׁכָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁנִּטְמְעוּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים לֶעָתִיד לָבֹא. וּמִכָּל מָקוֹם כָּשֵׁר הַדָּבָר לְגַלּוֹת לַצְּנוּעִין (כָּךְ מַשְׁמַע מֵהָרַ״ן פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין). וְדַוְקָא מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה וְנִתְעָרְבָה, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְעָרְבָה מְגַלִּין הַפְּסוּלִים וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיַּפְרִישׁוּ מֵהֶם הַכְּשֵׁרִים (שָׁם בְּהַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ל״ה מִי נֶאֱמָן לְהָעִיד עַל מִשְׁפָּחוֹת.} (ו) לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וּלְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת. לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת, יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה. לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה, יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת וְאַל יַשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ. {הַגָּה: וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן הוּא אוֹמֵר: ״אָרוּר שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה״ (דברים כז, כא). וְכָל זֶה בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (טוּר). וּמִצְוָה לְאָדָם שֶׁיִּשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ (גְּמָרָא בְּסַנְהֶדְרִין וּבִיבָמוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בַּת אָחִיו (הָרַמְבַּ״ם פ״ב דְּהִלְכוֹת אִסוּרֵי בִּיאָה).} (ז) לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה לֹא מִמִּשְׁפַּחַת מְצֹרָעִין וְלֹא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין, וְהוּא שֶׁהֻחְזַק שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם לִידֵי כָּךְ. (ח) עַם הָאָרֶץ לֹא יִשָּׂא כֹּהֶנֶת, וְאִם נָשָׂא אֵין זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה שֶׁתָּמוּת הִיא אוֹ הוּא מְהֵרָה, אוֹ תְּקָלָה תָּבֹא בֵּינֵיהֶם. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנּוֹשֵׂא כֹּהֶנֶת, הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח, תּוֹרָה וּכְהֻנָּה בְּמָקוֹם אֶחָד. (ט) לֹא יִשָּׂא בָּחוּר זְקֵנָה, וְלֹא זָקֵן יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לִזְנוּת. (י) לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְאִם הוֹדִיעַ תְּחִלָּה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָהּ לְיָמִים יְדוּעִים, מֻתָּר. (יא) לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, שֶׁמָּא יִזְדַּוְגוּ הַבָּנִים זֶה לָזֶה וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ. וְאָדָם גָּדוֹל שֶׁשְּׁמוֹ יָדוּעַ וְזַרְעוֹ מְפֻרְסָם אַחֲרָיו, מֻתָּר.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) כל המשפחות כו׳ – כ׳ ב״ש סק״ג דלרמב״ם אסור לכהן לישא אשה שאין משפחתה ידוע׳ אף לתי׳ השני של המ״מ ומכח זה כ׳ ג״כ על מה דקאמר בסק״י בקורין לו חלל ושותק אין נושאין מהם אא״כ בודקין וכ׳ הוא דהיינו ד׳ אמהות דבלא שתיק׳ נמי צריך לבדוק להרמב״ם עכ״ל ולא עיין היטי׳ דלרמב״ם א״צ לבדוק רק אחר חללה גרידה דכל המשפחות בחזקת כשרות הם כ״א לעלות לדוכן ולסנהדרין ולעבודת המזבח שיהא בנו כשר למזבח לכהן ושיהא בתו כשרה לכהן משמע על המזבח אז צריכה בדיקה וכן כ׳ הב״י רז״ל מ״מ כ׳ שאחרים סוברים כדברי רבינו אפי׳ בחללות א״צ לבדוק כ״ז שלא קרא עליה ערער וכך הם דברי הרמב״ם בפי׳ המשנה ובפ״ב מהא״ב אלא שהוא סובר כו׳ עכ״ל כן כ׳ הב״ח ע״ש שהאריך דהרמב״ם סובר דאין צריך לבדוק אחר חללות ובסי׳ ג׳ הביא ג״כ הב״י והב״ח דעת המ״מ ולא משמע כן כלל דלצריך בדיקה אחר חללות גרידא לרמב״ם לתירץ שני של המ״מ: (עד כאן השלמתי במיעוט הבנתי והשגתי מה שהיה חסר מט״ז). (ב) [א] שלא הוזהרו כשרות כו׳ – פירש״י כגון חלל וגר כיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבדי תקנתא לאצרכינהו בדיקה אפילו משום ממזרת דדוקא כי אתחזק איסורא ביה אבל לחששה ולמבדק לא אצרכינהו עכ״ל אבל מלשון סעי׳ זה שהוא לשון הרמב״ם שכ׳ דין זה אקר׳ עליו ערער משמע אפילו אי אתחזק איסורא לא הוזהרו נשי׳ ע״י וא״ל מ״ש לוים וישראלים מנשים דהא גם הם לא הוזהרו על חללים וגרים ואפ״ה הוזהרו לינש׳ לפסילים וצריכים בדיקה דשאני התם דמצינן בהו קול׳ טפי מזכרים דידהו דאם הם כהנים אסורים בהלכה וגרים ונשים אפי׳ כהנת מותרים בהם משא״כ בלוים וישראלים לא מצינו קולא במין דידהו בשום צד:
[ב] וי״א דוקא משפחה שנתערב בה א׳ מהפסולים כ״כ הטור בשם פר״י וקשה דהטור העתיק תחילה בשם רמב״ם כל ששקורין לו ממזר כו׳ ושותק חוששין לו כו׳ וכמו שהעתיק כאן בסעי׳ זה בש״ע ואח״כ כ׳ וכן כל משפח׳ שקר׳ עליה ערעור כו׳ כמו שהעתיק בש״ע סעי׳ ג׳ משמע דבפיסול דשתק לא מיירי מערעור וא״כ איך הביא על פר״י דמיירי הך ממזר ושתק שקרא עליו ערעור דהא בערעור צריך בדיקה בלאו הכי כיון שיש עירו׳ לפנינו וראיתי מחלקים דהך נתערב בשתיקה אינו בעדים אלא בקול בעלמא ואלו דברי רוח דהא נתער׳ קאמר משמע ע״פ עדים ברורים. וצ״ל דהטור לא הביא פר״י לפרש דברי הרמב״ם אלא לחלוק עליו וזה מוכח מלשון הטור שכ׳ מ״ש הרמב״ם כל שקורין לו כו׳ פר״י כו׳ דאמאי הביא פר״י לפרש דברי הרמב״ם ה״ל להביא על הגמרא דאיתא שם כך בממזר שתיק או דפר״י חולק על הרמב״ם דהרמב״ם כ׳ פסול ממזר ושתיק בלא תערובת פסול ור״י פי׳ דדווקא תערובות פסול בעינן ונראה דבזה תלוי עוד ב׳ פלוגתות דהיינו דלרמב״ם הוה פסול זה דשתיק ספק ומהני ביה בדיקה אבל לר״י אמרינן דאותו ששתיק הוא פסול בודאי ולא מהני ביה בדיקה ותו דהשא׳ משפחתו הם כשרים כיון שנתברר ספקות באותו ששותק ולהרמב״ם הויין כל המשפח׳ ספק פסולים וכן משמע מדברי רמ״א שכ׳ וי״א דמשמע שחולק על מ״ש תחלה על דברי רמב״ם:
(דברי המגיה כתב ב״ש בס״ק י״א אפי׳ אם קוראין לו ושותק לא מהני להכשיר משפחתו ולא כחמ״ח וגם בסקי״ב כ׳ על מ״ש בח״מ אם נתערב ושותק אז אמרינן דזהו הפסול ושאר המשפחה א״צ בדיקה וכבר כתבתי דליתא גם מדברי רמ״א מוכח דליתא דקאי על המחבר שכ׳ חוששין לו ולמשפחתו ש״מ כל המשפחה צריך בדיקה עכ״ל ולפי׳ הט״ז דהטור ורמ״א הביאו פר״י לחלוק על הרמב״ם דבשתיקה לחוד לא מפסל א״כ גם החמ״ה ס״ל כן דלהמחבר חוששין לכל המשפחה ומיירי בלא נתערב אבל לי״א שמביא רמ״א שאר המשפחה כשרים אלא שהרמ״א כ׳ דשאר המשפחה כשרים כ״ז שלא נבדק זה ששותק משמע דמהני ביה בדיקה והט״ז ס״ל דלא מהני ביה בדיקה כלל לר״י ונראה להכריע כט״ז מתרי טעמא חדא דכ׳ הטור כשנתערב במשפחתו כו׳ וא׳ מהמשפחה קורין אותו ממזר או נתין ושותק אז הוה הוכח׳ שהוא הוא משמע דבודאי קאמר דהוא הוא ולא כ׳ דצריך לבדוק אחריו א״ו ולא מהני ביה בדיקה ועוד דהרי הטור מיירי אפי׳ אם נתערב בהם ספק ממזר כמ״ש ב״י והמ״מ והרמב״ן ורשב״א וב״ח כו׳ ג״כ דלאו דוקא בודאי ממזר מיירי הטור אלא ה״ה ספק ממזר בקוראין אותו ממזר ושותק הוכחה שהוא הוא הספק עכ״ל א״כ לפי מ״ש התוס׳ בכתובות דף י״ד בד״ה אלמנת עיפה לחלק בין אלמנה גופה לבתה דאלמנה כשרה מכח ס״ס משום דהי׳ לה חזקת כשרות ובתה פסולה משום דאין לה חזקת כשרות א״כ גם כאם אם נאמר כל זמן שלא נבדוק זה ששותק כל המשפחה כשרים דנתברר פסולים בזה ששותק א״כ כל המשפחה בחזקת כשרות קודם בדיקתו של זה ושוב לא ממהני בהם ספק ספקא אחר בדיקתו של זה כמו באלמנה גופה וכל המשפחה מותרין וא״כ יהיה קולא בזה מכח שתיקתו של זה ובודאי לא יעל על דעת שום אדם לומר כן א״ו כדברי הט״ז דזה ששותק לא מהני ביה בדיקה ולעולם הוא פסול ומשפחתו כשרים עכד״ה):
[ב] שלא בשעת מריבה זה דעת הראב״ד ותמהתי כיון דמסיק שלא בשעת מריבה פסול מי ששותק ל״ל החילוק שחילק תחלה בין דורות הראשונים שהיו מענישים כראוי שלא די בחילוק זה לחוד לומ׳ דאין פסול שיתוק אלא שלא בשעת מריבה אבל בשעת מריבה שבח הוא לו וכמאמר הכ׳ כבוד לאיש שבת מריב. (ג) ארור שוכב עם בהמה – פירש״י שדומו׳ לבהמה שאין להם לב להבין כי חייך ואורך ימיך עכ״ל נראה פי׳ לדבריו דטבע הנשים שיבטלו בעליהם מתורה בשביל שהם סוברים שמכח זה יתעסקו בסחורות ויהיה להם טובות עה״ז משא״כ אם יעסקו בתורה לא יהו להם רק עה״ב לחוד ובאמת אינו כן אלא היא חייך בעה״ז ואורך ימיך בעולם שכולו ארוך שהוא עו״ה ולמדנו מדברי רש״י אלו שאם נמצא בת לע״ה שהיא חכמה ומבינה ענין שזכרנו דאין בזה איסור מצד שאבי׳ ע״ה כנלע״ד. (ד) בע״ה שאין מדקדק במצות בטו׳ כ׳ ולא בכל ע״ה קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבו׳ להכעיס וחלק ב״י ע״ז ואמר אפילו אינו עובר להכעיס אלא לתאבון או שאינו בקי בדקדוקי מצות וכן הם דברי רש״י שכ׳ נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות עכ״ל והך דקדוקי מצות אין פירושו שאין יודעים רק עיקר המצות ולא דקדוקי׳ ופרטי׳ דא״כ רוב בני אדם מהמון עם אינם יודעים זה ודוקא לאנשים צדיקים רגילים לקרותם מדקדקים דמדאמרו על זה נשותיהם שרץ משמע דקאי על עניני נדה דצריכה ידיעה ברורה להזהר מאוד מזה וכיון שהבעל ע״ה ואינו יכול ללמדה ע״כ הם קרוי שרץ שהוא שורץ ומוליד באיסור ועל מ״ש הטור שהוא חשוד לעבור להכעיס ק׳ האיך תלוי זה בע״ה וכי לא שייך לומר כן אף בידוע רבונו ומכוין למרוד בו אלא נראה דלא בא לאפוקי ע״ה ששומע לקול מוריו דיש לו תקנה דילך אצל חכם וישמע ממנו משא״כ בע״ה שהוא שונא חכמים כמ״ש ר״ע כשהייתי ע״ה אמרתי מי יתן לי ת״ח ואנשכנו כחמור לזה אין תקנה כי אף אם ישמע מן החכם ילעיג עליו מחמת שנאתו ונמצא מתורץ תמיהת הב״י דודאי אף הטור נתכוין שעוב׳ לתיאבון אלא שאנו חושדים אותו שיעבו׳ גם להכעיס נמצא שאין לו תקנה במוסר חכמים כנ״ל בזה. (ה) ואם הודיע אותן תחלה כו׳ – בטור כ״כ בשם רמב״ם ותמה ב״י הלא תלמיד ערוך הוא בפ׳ החולץ והיינו במה דאמרינן בדף ל״ז דרב הוה אומר מאן הוה אתתי ליומ׳ ותירץ בדרישה דרב לא היה רוצה לגרשה אלא להתעכב עמה פה יום ואח״כ ילך משם ולפרקים יחזו׳ אלי׳ ואין זה מיושב דהא גם הרמב״ם כ׳ ואם הודיעה תחילה שנוש׳ אותה לימים ידועים כו׳ אפשר לפרש גם זה בדרך שאתה תוכל לפרש הגמ׳ דרב כיון דאיכא שם לפרש כן כן נמי בדברי רמב״ם אלא נלע״ד לתרץ דאין ללמוד בגמ׳ דרב כיון דאיכא שם ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי כי היכא דלהוי ליה פת בסלו ואפשר דהך תירוצא הוא עיקר וא״כ אין משם ראיה להתיר בבא עליה דיש איסור בשעת ביאה דהוה דומה לגרושת הלב שהיא א׳ מט׳ בנים פסולים אבל מדברי הרמב״ם יש ללמוד שפיר שאמ׳ שנש׳ אות׳ כו׳ וסתם נשואין הם לביאה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון