Perishah Choshen Mishpat 95 – פרישה חושן משפט צה‏ – Shulchan Arukh

E/ע

הערותNotes

(א) אלו דברים שאין נשבעים עליהם וכו׳ משנה פ׳ הדיינים דף מ״ב ובפ׳ הזהב ודקדק רבינו וכ׳ מן התורה משום דשבועה דרבנן הן שובועת המשנה הו היסת משביעין עליהן וכדלקמן בסימן זה סי״ג:
קרקעות ועבדים ושטרות כו׳ ילפינן לה בגמ׳ שם מהכלל ופרט וכלל ע״ש וכ׳ הרמב״ם דמרעהו ממעטינן נמי נכסי עכו״ם וכן מבואר במכילתא והא דנתמעטו שטרות משבועה מהאי כלל ופרט וכלל היינו דוקא כשלא תבעו ממון שהלוהו אלא שטענו ב׳ שטרות שיש לי על אחרים הפקדתי בידך והוא מודה לו בא׳ וכופר בהשני דהכפירה וההודאה היא בשטרות שיש לו על אחרים ובזה אין שייך טעם דכופר ומודה בשיעבוד קרקעות דהא אין לתובע ש״ק על הנתבע אלא להחזיר לידו השטרות אבל מהקרא נתמעט זה שפיר דתביעת פקדון צריך שיהא גופו ממון דומיא דכסף או כלים אבל כשתבעו שהלוהו נ׳ בשטר ונ׳ בלא שטר והוא מודה בנ׳ שבשטר דהכפירה וההודאה היא בתביעה שגופה ממון לא נתמעט מהאי קרא וצריכים לטעם דהו״ל שטר ש״ק וכמש״ר בסימן פ״ח סל״א וק״ל:
(ב) והרמב״ם כו׳ בפ״ב דשכירות כ״כ וה״ל להרמב״ם דלא אמרו אלא דא״צ לשבועה שלא פשע הא אם ידוע שפשע חייב וטעמא דפושע מזיק הוא ואין חילוק בין מזיק קרקע למזיק מטלטלין אבל הראב״ד השיג עליו וכתב דפושע לאו מזיק הוא שהרי פשיעה בבעלים פטור ומזיק בבעלים חייב וכ״כ המ״מ מיהו ש״ש שפשע ונאבדו אבד שכירתו וכ״כ רבינו בשמו לעיל ס״ס ס״ו:
אבל רי״ף כתב בתשובה המפקיד שטרות עמ״ש בסמוך:
(ג) וכתב הר״י הלוי מי שמשכן כרם לחבירו כו׳ כ״כ נמי הרמב״ם שם פ״ב דשכירות בשם רבותיו ומשמע שם דטעמיה דררמב״ם דס״ל דפושע חייב בקרקעות משה״נ חייב בזה דמקרי פושע וכ״כ מ״מ שם בהדיא וא״כ רבינו דכבר כתב דעת הרמב״ם ושהרי״ף והרא״ש פליגי עליה לא הול״ל זה לדין בפני עצמו ולכתוב עליו אבל הרמ״ה כתב כו׳ דמשמע דזולת הרמ״ה אין חולק עליו. ונראה דדעת רבינו היא שאין מוכרח מדבריהם שחלקו על הרמב״ם כ״א בפשע בהן מתחלה ואח״כ נאבדו ממילא שלא בפשיעה דעלמא חייב ובהני ס״ל דפטור אבל כשנאבד ג״כ בפשיעה ל״פ עליה ואע״פ שהרא״ש פ׳ שבועת הדיינים כ׳ דאינו חייב עד שיזיק בידים הא מסיק נמי וכתב אבל לא כשפשע בהן ונאבד וי״ל דכל שאבדו בפשיעה דומה למזיק בידים ואין לך אבדו בפשיעה גדול מזה דהבטיח המפקיד לעבוד קרקע שלו ולא עבדו וכ״כ ריטב״א טעם ר״י הלוי ומש״ה הביא רבינו דעת הרי״ף דכתב דפשע בהן ונאבדו פטור ואח״כ דעת ר״י הלוי דפשע בהן ולא עבדן כהיזק דבידים דמי וחייבים ושהרמ״ה חולק אפילו בזה כן הוא דעת רבינו אבל המרשים כ׳ והביאו ב״י בסוף ס״ג דס״ל דגם הרמב״ם לא חייב אלא כשנתקלקל בסוף בפשיעה ולפ״ז י״ל דל״פ עליה הרי״ף דאיירי דפשע בהן בתחלה ולבסוף נאבדו עכ״ל:
ומ״ש ר״י הלוי דהו״ל כהיזק דבידים דחייב כתב עליו המ״מ שם דכיון שלא התנה שאם לא יעשה ישלם אינו משלם כל מה שהיתה השדה זו ראויה לעשות אלא מה שהפסיד שנפחת בדמים מחמת שלא עשה מה שקבל על עצמו לעשות עכ״ל ועמ״ש בסמוך בשם ב״י:
אבל הרמ״ה כתב כל מאן דגרים כו׳ כתב ב״י לפי מ״ש המ״מ הנ״ל בסמוך דלא חייב הר״י הלוי כ״א מה שנפסדה הקרקע אין כאן מקום לדברי הרמ״ה דגם הרמ״ה לא פטריה אלא מתשלומין מה שהיתה ראויה לעשות אילו עבדה וזרעה דהוא הוא הדשלב״ל:
(ד) יש גאונים שכתבו כו׳ דוקא בא״י אבל בח״ל נשבעין עליהם כ״כ בעה״ת בשער ז׳ בשם גאונים וטעמן מפני שקרקעות ח״ל עומדים לימכר והו״ל כמטלטלין והביאו ראיה מערכין והראב״ד כתב דדוקא לענין חרמים אמרו שם כן אבל לענין שבועה ואונאה דין מקרקעי יש להן דהא ליתנהו מטלטלין:
אבל הראב״ד כ׳ שאין חילוק כצ״ל ב״י וכ״כ בעה״ת בשמו וכנ״ל: (ה) {ו} טענו במחובר לקרקע וכו׳ משנה פ׳ הדיינים דף מ״ב ז״ל ר״מ אומר יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד א״ל י׳ גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא ה׳ ר״מ מחייב וחכ״א כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואוקימנא שם דבענבים העומדות ליבצר פליגי ר״מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין. וכ׳ הרא״ש המשנה כצורתה ומש״ה כ״ר דיראה מדבריו דס״ל דהוי כקרקע דמסתמא פסק הלכה כרבנן והרמב״ם פסק כר״מ משום דסתם גמרא דפרק נערה שנתפתתה דף כ״א משמע כוותיה כ״כ המ״מ בחד אוקימתא אבל מסיק וכ׳ די״ל דגם הרמב״ם כרבנן אלא דשם איירי כשצריכין מעט לקרקע וכן הוא דעת רבינו וכמ״ש בדרישה ע״ש והקשה הר״ן לר״י דס״ל דנשבעין עליהם הא הילך הוא וי״ל דמשכחת לה כשבצרן אע״פ שעכשיו אינו חייב אלא דמיהן של הענבים דלא תבע ליה כ״א בעד הענבים מ״מ כיון שעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע״ג דבשעת תביעת הפקדון בצרן הנפקד הוי כתובע קרקע. והרשב״א חולק ע״ז וכתב דבכה״ג אינה תביעת קרקע ונשבעין ע״ז ומוקי לה כגון שבצר ה׳ מהם וה׳ עדיין הן טעונות זה אומר אלו י׳ גפנים יש לי בידך (שתבעו גם בעד הגפנים עצמן) וגם הענבים שבצרת מה׳ מהן והלה אומר ה׳ בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לשלומי לך וה׳ טעונות אלו להד״ם דלרבנן דלאו כבצורות דמיין אין כפירתו אלא בקרקעות ופטור משבועה. ולר״מ דהויין כבצורות כפר ליה במקצת מטלטלין וקרקעות היינו גפנים הטעונות עדיין והודה לו במקצת מטלטלין וקרקעות היינו הגפנים שכבר בצרן מש״ה חייב לישבע:
וכן ר״ח פסק כר״א ז״ל ב״י דברי ר״א איני יודע היכן הם וכך היה ראוי לכתוב פסק כרבנן דבפרק שבועת הדיינים עכ״ל ודבר תימה הוא איך נעלם מהרב ב״י ל׳ ברייתא וגמרא כפול ומשולש בפרק המוכר את הבית דף ס״ה דשם אהמשנה דקתני המוכר את הבית מכר את הדלת ומכתשת הקבועה כו׳ ופי׳ ר״ש שם כללא דמילתא כל המטלטלין הקבועים בבית מכורים בכלל בית ומכתשת נמי קבועה בקרקעות ושם ע״ב בגמרא ז״ל ת״ר המוכר את הבית מכר את הדלת כו׳ ולא מכר מכתשת הקבועה כ״א החקוקה ר״א אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ופי׳ ר״ש ז״ל ר׳ אליעזר אמכתשת קבועה פליג ומתני׳ ר״א היא וכן פי׳ ר״ח וכן עיקר עכ״ל בקיצור ובשינוי לשון קצת. והרי לפנינו בהדיא דר״א קאמר שם כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ושר״ח פסק כוותיה וכמש״ר כאן בשמו ושסתם משנה דהתם כוותיה אתיא. ולכאורה היה נראה לי לתרץ ולומר דר״א ל״ק דהוי כמחובר לקרקע לענין כל מילי אלא דוקא שם דקאמר דנמכר בכלל הבית כיון דקבוע ועומד בתוכו אע״ג דאינו מחובר ממש אבל זה אינו דהא מייתי שם בגמרא שני ברייתות דאמר ר׳ אליעזר כן חדא בכוורת דהרי היא כקרקע ובברייתא שניה בדף של נחתומין ע״ש. אלא אי קשיא הא קשיא דשם במכתשת הקבועה הו״ל תלוש ולבסוף חברו. ואפ״ה ס״ל לר״א ופסק ר״ח כוותיה דהוא בכלל מחובר לקרקע כקרקע. ובסמוך ס״ז כ״ר בשם ב״ה דבתלוש ולבסוף חברו כגון כו׳ קי״ל כחכמים דהמחובר לקרקע לאו כקרקע דמי. ולא מייתי מאן דפליג עליה וצריכין לדחוק ולומר דמש״ר כאן וכן ר״ח פסק כר״א כו׳ לא משום דס״ל לרבינו ג״כ כוותיה להלכה אלא ה״ק מדברי ר״ח ג״כ מוכח דבטענו ענבים העומדים ליבצר אין נשבעים שהרי הוא פסק כר״א דאמר בלשון חכמים הנ״ל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואם פסק כן בתלוש ולבסוף חיברו כ״ש שנאמר כן בענבים העומדים ליבצר כל זמן שאינן בצורות כיון דגידולים קרקע הן וק״ל ועמ״ש מזה עוד בסמוך ס״ז בפרישה:
כתב הר״י הלוי כו׳ הר״י הלוי פסק ג״כ כחכמים אלא דסבירא ליה דע״כ לא קאמרי חכמים כל המחובר לקרקע כקרקע דמי אלא בשומרין דמיירי בהו התם וכדדייק לישנא די׳ גפנים מסרתי לך:
כגון דין אונאה ושבועה פי׳ שבועה גמורה דמ״מ ודע״א:
אבל הרמ״ה כתב דל״ד לעניין שבועה פי׳ שבועת שומרין ב״י ול״נ דא״כ הול״ל בהדיא שבועת שומרין ועוד דא״כ דקאי אדברי ר״י הלוי הו״ל לסיים ולומר אלא ה״ה לעניין מכירה דמיניה איירי ר״י הלוי ובא למעטו לכן נראה דלא קאי הרמ״ה אדברי ר״י הלוי אלא קאי אלשון חכמים דמתני׳ הנ״ל דאיירי בשבועה וע״ז אמר דל״ד כו׳ אלא ה״ה לעניין כל דמיעט רחמנא לקרקע כגון גזל ר״ל שטענו שגזלו קרקע והוא מודה מקצת או משיב להד״ם וע״א מכחישו:
שבועת הפקדון ר״ל שהפקיד בידו קרקע ונפסד בידו והמפקיד אומר שנפסד מחמת פשיעה שלא שמרו כראוי וזה טוען שנפסד מחמת אונס אלא שקשה למה חזר ונקט שבועת הפקדון דהיינו שבועת שומרין וצריכין לדחוק ולומר דה״ק כשם שגבי דיני קרקע דאונאה וגזל ושבועת הפקדון שווים הן ה״נ גבי ענבים העומדים ליבצר דין א׳ להם ועד״ר:
(ז) וכתב בעל העיטור כו׳ קי״ל כחכמים כו׳ הב״י לא סמכו ולא כתב עליו כלום. וגרם לו זה שלא ראה לפניו הסוגיא דפרק המוכר את הבית דפליגי בו ר״א וחכמים הנ״ל במכתשת ושם בגמרא מייתי נמי פלוגתתם בכוורת דר״א אומר דהרי הוא כקרקע כו׳ וחכ״א אינו כקרקע ואף דשם בגמרא אמרו דטעמו דר״א לאו משום דהמחובר לקרקע הוא כקרקע אלא אפילו אם הכוורת אונה מחוברת בטיט לקרקע ס״ל דהיא כקרקע משום הדבש הנתגבל בו וכתיב בדבש ביהונתן בן שאול ויטבול אותו ביערת הדבש פי׳ הדבש במקום גידולו נקרא יער דהיינו מחובר מ״מ מדפליגי בסתם כוורת משמע לד״ה דבכל ענין פליגי אפילו במחובר המכתשת לקרקע בטיט ואפילו [הכי] אמרו חכמים שם דאינו כקרקע. עוד איתא שם ברייתא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה פי׳ דמים היורדין ממנה למקוה מחשבין שאובין כיון דהצינור היה מתחילה תלוש אע״פ שקבעו אותה אח״כ בקרקע. וכותל בנין הוא בע״ז דף מ״ז הביאו רבינו בי״ד סימן קמ״ה לענין המשתחוה לבית (כמר) דאסרו מיד אע״ג דמחובר אינו נאסר תלוש ולבסוף חברו מיחשב כתלוש ע״ש. וצ״ע למה לא הביא גם כן בעל העיטור דברי חכמים דפליגי שם עם ר״א בדף של נחתומין דס״ל לחכמים שם דהוא טהור משום דמיחשב כתלוש אע״ג דקבעו בקרקע ואא״כ החליקו ועשאו לכלי וי״ל משום דמדיני טומאה דאינן נהוגין בזמנינו לא רצה לדבר. והיותר נראה משום דשם הדף היה תלוש רק שנתחבר לכותל הבית כדפירש ר״ש שם וכותל בית עצמו הוא תלוש ולבסוף חברו ואין זה חידוש כ״כ במה שאינו כקרקע. אלא שקשה דא״כ הו״ל להגמרא לתרץ כן שם אהא דקאמר שם לא ר״א ולא רבנן כו׳ ע״ש מיהו גם זה יש ליישב ואין להאריך כאן ונראה (דברי שלשתן) [דכדי של״ת] שהסתם חכמים דפרק שבועת הדיינים הנ״ל דאמרי בתבעו ענבים בצורות דמחובר לקרקע הוה ליה כקרקע דלא הוי כמחובר [פליגי] אסתם חכמים דהמוכר הבית הנ״ל דאמרי המחובר לקרקע אינו כקרקע. מש״ה חילק ב״ה בין מחובר הקרוב לתלוש דגידולי קרקע לתלוש ולבסוף חברו וקאמר דהני מיחשב טפי כתלוש. ואע״ג דהני חכמים בני פלוגתא דר״א נינהו והנהו בני פלוגתא דר״מ נינהו מ״מ מדסתמי הברייתות כותייהו משמע ליה להבעל העיטור דהלכתא כוותייהו בתרווייהו. ור״ח אפשר דס״ל דמסתם משנה דמכתשת הנ״ל אתיא כר״א בכולהו נמי הלכתא כר״א. אבל ב״ה ורבינו שהביאו להלכה ס״ל דשאני דין מכתשת דהתם דקאמר דנמכר בכלל הבית משום דקבוע בבית ולא משום דכמחובר דמי וכמ״ש לעיל. תדע דהא כאן סתם רבינו בדברי ב״ה דבתלוש ולבסוף חברו הוה כתלוש כחכמים ולקמן בסימן רי״ד סי״ז פסק דהמוכר את הבית מכר את המכתשת הקבועה והיינו כר״א גם בדברי ב״ה הללו מביא כותל בנין וכוורת וצינור ולא מביא דין מכתשת אלא מחוורתא דרבינו ס״ל דלא משום דמחובר הוא מכר בכלל הבית אלא משום דקבוע הוא בבית וכמ״ש שם ברישא מילתא בטעמא שכתב דמכר עמו לכל הדברים הקבועים בו ע״ש אבל טעמו דר״א הוא משום דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי כמ״ש שם בהדיא וגם בברייתות שאחריו בכוורת ודף הנ״ל ומש״ה כתב ב״ה דבתלוש ולבסוף חברו קיי״ל כחכמים ור״ל ולא כר״א ור״ל נמי ולא כר״א הנ״ל דפסק כר״א ומש״ה כ״ר לפני זה דר״ח פסק כר״א דהזכיר בדבריו טעם דכל המחובר לקרקע כקרקע ולא משום דמכתשת היא קבועה לבית. ורבינו שהביא לדברי ר״ח שם לא הביאו משום דס״ל כוותיה בהא אלא לאפוקי מדעת הרמב״ם הביאו וכמ״ש שם וקיצר כאן וסמך אמ״ש דברי ר״ח לפני זה בסס״ה ועמ״ש שם ודוק: (ח) כתב הרמב״ם כו׳ כ״כ פ״א מטוען וסיים בטעמו שהרי אין הטענה בקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין והא דהוצרך לטעם זה ולא משום דבית תלוש ולבסוף חברו הוא דחשוב כתלוש משום דעיקר תביעה הוא אמה שדר בקרקע שלו והכי דייק ל׳ הרמב״ם שכתב שכנת בחצרי כו׳ ומיהו י״ל דמש״ה השמיט מדברי הרמב״ם הטעם דאין התביעה בקרקע משום דס״ל דלא צריך ליה אלא טעמו משום דתלוש ולבסוף חברו לא הוי כקרקע ואותו לא הוצרך לכתבו וסמך אמ״ש לפני זה והרמב״ם שכתב טעם זה אפשר דס״ל דתלוש ולבסוף חברו הוי כקרקע: (ט) וי׳ דינרים היה לי בו ראיה פי׳ כל שט״ח הוא לראיה וזה אומר להד״ם ישבע היסת ואף על גב דאילו הודה ואמר מסרת ואבדתי אותו ס״ל דפטור כמ״ש אח״ז מ״מ כשאומר להד״ם דהוא מודה דלא אבדו והוא יודע שהפקידו בידו הו״ל כאילו טוענו שבודאי עדיין הוא בידך ודומה למ״ש כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי:
הפכה עליו ה״ז נשבע היסת וכו׳ א״ל איך ישבע התובע דלמא אחר השבועה יוציא הלה שטרו ויראה דלית ביה ראיה כ״כ כמו שנשבע ונמצא ש״ש מתחלל כמש״ר סימן ע״ב ס״י לענין שבועה שאינו ברשותו די״ל דכאן אין לחוש להכי דהתובע יודע בודאי ובבירור כמה יש לו בו משא״כ התם במשכון דתלוי בשומא וק״ל וכ״כ הכ״מ פ״ה מטוען:
ואבדו לו באבידת השטר פי׳ לאפוקי אם היה הלוה אלם או עני או שהשטר לא היה מקוים דאף אם היה השטר בידו לא היה יכול לגבות ההלואה:
ומ״ש ואם אמר הנתבע אמת אתה מסרתו לו ואבד כו׳ מל׳ אמת אתה מסרתו לי מוכח דמיירי נמי אפי׳ אם הוא מודה לטענת התובע שטען שמסר לידו שטר שי׳ דינרין הו״ל בו ראיה והיינו שטר מקוים גמור שהיה כתוב בו סך כזה ונאבד ממנו באבידת השטר אלא שטען הנתבע שנאבד ממנו בלי פשיעה וקאמר הרמב״ם דפטור אף מהיסת והטעם דמיירי שהתובע אינו טוענו ברי שפשע באבידתו אלא כשאר שומרין והתורה מיעטה שומר בשטרות מש״ד ואף דשבועה דרבנן נשבעים על קרקעות ושטרות כמו שיתבאר בסמוך סי״ג היינו דוקא כשטוענו ודאי דהא לא תקנו היסת כ״א כשטוענו ודאי וכ״כ מ״מ בהדיא פ״ה מטוען אדברי הרמב״ם הללו ע״ש ואע״ג דשם לפני זה כתב המ״מ דהרמב״ם מיירי שאינו מודה לו שנאבד ממנו הפך באבידת השטר הוצרך לכתוב שם זה מפני תוספת טעם שכתב הרמב״ם עוד בזה וכמ״ש בדרישה אבל עיקר טעם הרמב״ם אינו אלא כמ״ש המ״מ הנ״ל גם רבי׳ שקיצר ולא העתיק אלשון הרמב״ם אותו טעם כוונתו כמ״ש ואין מקום למה שתמה ב״י למה לא העתיקו וגם למ״ש בכ״מ שתמה שם אדברי המ״מ הנ״ל דכתב דעיקר הטעם של הרמב״ם משום דאינו טוענו ברי וכתבתי לשונו בדרישה וגם סתירת דבריו בצדו ע״ש ודוק והא דטוען להד״ם חייב שבועת היסת ולא נפטר במגו שהיה יכול לטעון אבדתיהו משום דהרמב״ם ס״ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. ואף להרא״ש דס״ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה כמש״ר ר״ס צ״ג מ״מ י״ל דלאו כ״ע דיני גמירי וס״ל דאדרבה דטענת להד״ם עדיפא לפטור מטענת אבדתיהו שכל השומרין חייבים אטענה זו ש״ד והראיה דבכ״מ אמרינן דנאמן במגו דלהד״ם ודוק. וגם י״ל דאין כאן מגו דאם היה טוען אבדתיהו היה צריך לשלם דמי הנייר כמ״ש המ״מ פ״ה מהלכות טוען בשם רב האי שאם תבע ממנו דמי נייר השטרות ויש בהן שיעור תביעה הרי הן כשאר ממון ולא נתמעטו שטרות אלא בטוענן לראיה שבהן גם הרמב״ם כתב פ״ד מחובל דאם לא האמינו שהיה ש״ח כנ״ל א״צ לשלם לו אלא דמי הנייר עכ״ל וכתבתי לשונו בדרישה משמע מלשונו דדמי הנייר עכ״פ צריך לשלם לו אף אם תבעו בשטר סתם ולא בדמי הנייר וק״ל:
(י) ולא נהירא דכיון דפטור כו׳ כ״כ המ״מ שם וז״ל שכשתקנו חכמים שבועה שאינו ברשותו תקנו לשומר הבא לשלם ושומר שנשבע ונפטר כדין תורה נשבע שא״ב מדין גלגול וכיון שכן שומר שטרות כיון שהוא פטור משבועה מדין תורה לא תקנו בו שבועה שא״ב ואין לך בתק״ח אלא מ״ש הם ז״ל עכ״ל וע״ל סימן רצ״ד שכ״ר ג״כ בשם הרא״ש שאם יש עדים שנגנב מידו הפקדון ושלא פשע בו א״צ לישבע שלא שלח בו יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן עכ״ל וה״נ מה״ט (וכמו) דא״צ לישבע שאינו ברשותו דא״כ רשיעא הוא ולא מחזיקינן ליה ברשיעא ולא משביעינן ליה הני שבועות כ״א ע״י גלגול דשאר שבועות: (יא) טענו כלים וקרקעות כו׳ משנה שם פרק הדיינים דף מ״א: (יב) כתב הרמב״ם החופר כו׳ שם פ״ה מטוען כ״כ:
אבל תבעו לשלם פחתו כו׳ המ״מ עליו ואין חילוק זה נכון שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו הגומא אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו א״כ מ״ל תובעו למלאות מ״ל תובעו בדמים הרי כאן וכאן תביעתו דמים הבאים מחמת הקרקע הן עכ״ל ודעת הרשב״א כהראב״ד ועד״מ שם מבואר יותר: (יג) דוקא ש״ד פי׳ התורה מיעטה שבועת שומרין ומודה מקצת או נגד ע״א אבל חכמים שתקנו שבועה גם על אלו תקנו היסת דטוען עליו בטענת ברי שנשבע ונפטר. ושבועת המשנה בנשבע ונוטל או שבועת השותפים כ״כ מ״ו ר״ש ז״ל וכן מוכח בגמ׳ פ׳ הכותב חוץ מן ההקדשות דאפי׳ היסת אין נשבעים עליהם לרב האי ולהרמב״ם נשבע על ההקדשות אפי׳ כעין דאורייתא אפי׳ בכופר בכל:
והרמב״ם כתב שעל כולם כו׳ בפ״ה מטוען ובפ״ב משכירות כ״כ:
ודאי הממונה על ההקדש כו׳ כ״כ ליישב ההיא דפ״ק דב״מ שהביא מינה רב האי ראיה ולא ידעתי מה עלה על דעת רב האי להביא ראיה מדין גבאים וגזברים דמסתמא באמונה הן עושים לאדם שטוענים עליו שגזל מהקדש עכ״ל ב״י ונ״ל ליישב קצת ולומר דר׳ האי ס״ל דאי איתא דנשבע אחר על הקדש גם לגבאים היו משביעין מדרבנן דלא עדיף מאפוטרופא שממנים ב״ד על היתומים דתקנו להשביעו משום דלא ממנע מלהיות אפוטרופא כיון שכבוד וחשיבות הוא לו מה שהב״ד מינוהו וכמ״ש בסימן צ״ג ולקמן סימן ר״צ אע״ג דג״כ אין ממנין אלא כשר והגון לאפוטרופא אם לא שתאמר דשאני מעות צדקה דחמירי עליוהו טפי ליגע בהן ומש״ה ל״מ דאין משביעין אותו אלא אפילו אין מחשבין עמהם כלל וא״כ אינש דעלמא נמי וק״ל:
אבל אדם שגזל מן ההקדש פי׳ שטוען עליו כן דינו כשאר נכסי הדיוט וככ״ר לקמן ס״ס רי״ב ע״ש: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון