(א)אין המתפלל מפסיק מתפילתו אלא מפני סכנת נפשות. כן כתב סמ״ג בעשה יט, וראבי״ה בסי׳ צד, כתב דפוסק מפני עקרב או שור נגחן וכן מפני כל דבר המסוכן להזיקו.
הא דאמרינן דנחש כרוך על עקיבו לא יפסיק היינו אם יודע בודאי שזה מהנחשים שאינם ממיתים. כ״כ החינוך במצוה תלג.
פסק בתפילתו האם חוזר לתחילת הברכה ובג׳ ראשונות ואחרונות חוזר לתחילת ג׳ ראשונות ואחרונות או חוזר למקום שפסק. הב״י בסעיף ה-ו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראבי״ה בסי׳ צג, כתב סתמא דחוזר למקום שפסק.
פסק מתפילתו מחמת שהיה גברא דחוי ולא שהה כדי כולה האם חוזר לראש. עי׳ במה שכתבתי בזה בסי׳ עח, גבי מים שותתים על ברכיו האם חוזר לראש.
שהה כדי לגמור את כולה, משערים לפי הקורא עצמו ולא בשאר אדם. כן הביא הב״י בסעיף ה-ו, ויש להעיר דכ״כ המאירי בר״ה לד: ד״ה תקיעה מזה, וכ״כ הריטב״א בר״ה לד: ד״ה ואמרו בירושלמי, ובמגילה יח: ד״ה אמר.
שהה כדי לגמור את כולה היינו כדי שיעור שמתחילה ועד סוף ולא כדי שיגמור ממקום שפסק בו. הכי איתא במגילה יח:, וכ״כ הריטב״א בר״ה לד: ד״ה ואמרו, ובמגילה יח: ד״ה אמר.
העומד בתפילתו אחר ברכת שים שלום האם יענה לקדיש וקדושה וברכו. עי׳ במה שכתבו בזה הטור והב״י בסי׳ קכב,א, ובמה שאכתוב שם.
העומד בתפילה ושמע קדיש האם ישתוק ויקשיב כשמגיע הש״צ לאמן יהא שמיה רבה או לא כיון דהוי הפסק. הטור והב״י והדרכ״מ בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהשאילתות בשאילתא א ד״ה תניא רבי יוסי, כתב דישתוק, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה יב אות עג, בשם רבותיו, וכ״כ האשכול להלכה בהל׳ תפילה ד״ה והנכנס (יג:), בשם בה״ג והוסיף דרב האי כתב דהכי מנהגא דרבנן, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ מז ד״ה וגם סמך, ובסי׳ תקמו ד״ה והילכתא, ובסי׳ תרפו, וכן הביא להלכה בסוף סי׳ סו, מהגאונים, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ב,ו, וכ״כ שבולי הלקט בשבולת כ, דישתוק, וכן הביא מרבינו ישעיה, ומאידך הביא מרב פלטוי שלא ישתוק, והביא עוד מרבי אברהם ב״ר שלמה דלא מהני ליה לשתוק דכיון דאינו יכול לענות לא מהני שומע כעונה דבעינן ראוי לענות וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והב״י בסי׳ כה,י, הביא מהרשב״א בתשובה דלא ישתוק דהוי הפסק, ע״כ, וכן המנהיג בדיני תפילה סי׳ ב ד״ה וכתב, כתב דאין לו לשתוק, וכן הביא מרב נטרונאי.
באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר)