Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 262 – נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רסב‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו, ובו כ״א סעיפים(א) כָּל אֲבֵדָה שֶׁאֵינוֹ שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּזְלָה, אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּקְרָה, אֵינוֹ חַיָּב. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֲפִלּוּ הוּזְלָה בָּאֶמְצַע, חַיָּב. וְכֵן אֲפִלּוּ הוּזְלָה אַחַר מְצִיאָה, חַיָּב לְהַכְרִיז. (ב) אֲפִלּוּ אֲבֵדָה שֶׁשָּׁוָה הַרְבֵּה, אִם הִיא שֶׁל שֻׁתָּפִים הַרְבֵּה, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לְכָל אֶחָד שְׁוֵה פְרוּטָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵם שְׁתָּפִים בָּהּ. אֲבָל בִּסְתָם, שֶׁרָאָה חֵפֶץ אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל מִשְּׁלֹשָׁה וְאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת, חַיָּב לְהַחֲזִיר, דְּשֶׁמָּא שֻׁתָּפִים הֵם בּוֹ וְאֶחָד מֵהֶם מָחַל חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לִשְׁנַיִם. וְאִם אַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מָחַל אֶחָד לַחֲבֵירָיו, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ בָּא לְיָדוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע. וְאִם הָיָה שָׁוֶה פָּחוֹת מִשְׁתֵּי פְרוּטוֹת, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, דְּלָא חַיְשֵׁינָן דִּלְמָא שְׁנַיִם מָחֲלוּ לְאֶחָד. (ג) אֵין הַמּוֹצֵא מְצִיאָה חַיָּב לְהַכְרִיז, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ שֶׁרָאוּי לִתֵּן סִימָן בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בִקְשָׁרָיו אוֹ בְמִנְיָנוֹ אוֹ בְמִדָּתוֹ אוֹ בְמִשְׁקָלוֹ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ שׁוּם סִימָן, אֲפִלּוּ בִמְקוֹמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּכָּר שֶׁלֹּא הֻנַּח שָׁם בְּכַוָּנָה אֶלָּא דֶּרֶךְ נְפִילָה בָּא שָׁם, אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁבְּעָלָיו הִרְגִּישׁוּ בּוֹ מִיָּד כְּשֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ, אוֹ מֵחֲמַת כָּבְדוֹ אוֹ מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, וְתָמִיד הָיָה מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ וּמַרְגִּישׁ כְּשֶׁנּוֹפֵל, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִיָּד כְּשֶׁיָּדַע שֶׁנָּפַל, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, וּבָא לְיָדוֹ בְּהֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו. וְאִם לֹא, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֵשׁ אַחַר כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְיָדוֹ קֹדֶם יֵאוּשׁ. (ד) רָאָה אֲבֵדָה שֶׁנָּפְלָה מִשְּׁנַיִם אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סִימָן. שֶׁאִם רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ; וְאִם לֹא רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל, אִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן יַכְרִיז בֵּינֵיהֶם, וְאִם אֵין בּוֹ סִימָן יְהֵא בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. {וְדַוְקָא שֶׁשָּׁוֶה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר ס״ב (טוּר).} (ה) מָצָא דָּבָר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָן הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְכֵן הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁמּוֹכִיחַ בּוֹ שֶׁיֵּשׁ זְמַן רַב שֶׁנֶּאֱבַד מִבְּעָלָיו וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ בִּמְקוֹמוֹ. {הַגָּה: הָא דְאַמְרִינָן דִּכְשֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, הָוֵי יֵאוּשׁ, הַיְנוּ בַּאֲבֵדָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב אֵצֶל גּוֹי, שֶׁמִּסְּתָמָא אֵינוֹ יֵאוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, לָא הֲוֵי יֵאוּשׁ, דְּהוֹאִיל שֶׁכָּל חוֹב הָוֵי סָפֵק אִי מִשְׁתַּלֵּם אִי לֹא, מִסְּפֵקָא אָמַר כָּךְ וְלֹא גָמַר וּמִיָּאֵשׁ (מָהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ ג׳).} (ו) לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם וּמַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן לֹא בַּקְּשָׁרִים וְלֹא בְּמִנְיָנָם, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן וְגִזֵּי צֶמֶר שֶׁאֵינָם צְבוּעִים, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שֶׁבְּכָל אֵלּוּ מִסְתָמָא הִרְגִּישׁוּ הַבְּעָלִים בִּנְפִילָתָם, וְכֵיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן מִתְיָאֵשׁ. (ז) מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִים, אִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, לֹא יִגַּע בָּהֶם. וְאִם דֶּרֶךְ נְפִילָה, הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ. (ח) הַמּוֹצֵא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַצְּבוּעִים, וַחֲתִיכוֹת בָּשָׂר אוֹ דָג שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סִימָן, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, חַיָּב לְהַכְרִיז. (ט) מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מְצָאָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, הַמָּקוֹם הָוֵי סִימָן. אֲבָל אִם מָצָא אֲלֻמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נוֹטֵל וּמַכְרִיז, {הַגָּה: שֶׁמְּקוֹמָן סִימָן. וּמִיהוּ, בְּמָקוֹם שֶׁהַכֹּל נוֹתְנִין שָׁם, כְּגוֹן חָבִיּוֹת בִּשְּׂפַת הַנָּהָר, אֵינוֹ סִימָן, שֶׁהַכֹּל פּוֹרְקִין שָׁם. הַמּוֹצֵא חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, קֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁיֵּשׁ בְּרִשּׁוּמָן סִימָן. לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, אֵין רִשּׁוּמָן סִימָן וְאֵין חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר). וְדַוְקָא אִם כָּל הֶחָבִיּוֹת שָׁוִין וְהֵן מְלֵאִים, אֲבָל אִם חֲסֵרִים הֵם, יֵשׁ סִימָן בַּמִּדָּה בַּמֶּה שֶׁבָּהֶן (שָׁם בְּשֵׁם ר״י).} (י) הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, חַיָּב לְהַכְרִיז. (יא) הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָת מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, הֲרֵי הֵם כִּמְפֻזָּרִים. אֲבָל אִם מָצָא צִבּוּר מָעוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז. (יב) מָצָא שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה וְהֵם עֲשׂוּיִם כְּמִגְדָּל, {הַגָּה: דְּהַיְנוּ הָרָחָב לְמַטָּה וְהָאֶמְצָעִי רָחָב מִן הָעֶלְיוֹן, אוֹ שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים כְּסֻלָּם דְּהַיְנוּ רֻבּוֹ שֶׁל אֶמְצָעִי עַל גַּבֵּי תַחְתּוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל עֶלְיוֹן עַל גַּבֵּי הָאֶמְצָעִי (טוּר).} אוֹ שֶׁהָיוּ אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶם כְּדֵי שֶׁאִם יַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶם יִנָּטְלוּ בְּבַת אַחַת, חַיָּב לְהַכְרִיז. הָיוּ עֲשׂוּיִן כְּשֵׁיר (פֵּרוּשׁ, כְּאֶצְעָדָה שֶׁהוּא עָגֹל, רַשִׁ״י) אוֹ כְּשׁוּרָה אוֹ כַּחֲצוּבָה (פֵּרוּשׁ, כְּג׳ רַגְלֵי הַקַנְקָן כָּל אֶחָד כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁל שֵׁנִי, רַשִׁ״י), הֲרֵי זֶה סָפֵק וְלֹא יִטֹּל. (יג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחֲזִירִים מַטְבֵּעַ, בַּסִימָנִים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ סִימָנִים הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אָמַר: רְשׁוּמָה הִיא בְּחוֹתָם מֶלֶךְ פְּלוֹנִי, אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר: שְׁמִי כָּתוּב עָלֶיהָ, אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְבֵּעַ נִתַּן לְהוֹצָאָה, וְשֶׁמָּא הוֹצִיאָהּ וּמֵאַחֵר נָפְלוּ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִסְדַּק בְּמַטְבֵּעַ הָוֵי סִימָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן).} (יד) רָאָה שֶׁנָּפַל מַטְבֵּעַ מֵחֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ הַחוֹל אוֹ בְּתוֹךְ הֶעָפָר, מֻתָּר לְקַחְתּוֹ, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֵשׁ. וַאֲפִלּוּ רָאָהוּ שֶׁהֵבִיא כְּבָרָה לִכְבֹּר הַחוֹל אוֹ הֶעָפָר לְחַפְּשׂוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. (טו) מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת, {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסִימָן הַבָּא מֵאֵלָיו לָא הֲוֵי סִימָן (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש),} חֲתִיכַת בָּשָׂר מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, דָּג נָשׁוּךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְאֵלּוּ; הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁלֹּא עֲשָׂאָם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן. אֲבָל חֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ יְכַוֵּן זֶה וְיֹאמַר מֵהַיָּרֵךְ הִיא אוֹ מֵהַצַּוָּאר, אֵינוֹ סִימָן. (טז) הַמּוֹצֵא מְחָטִים וְצִנּוֹרוֹת וּמַסְמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם מְצָאָם אַחַת אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שְׁנַיִם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁמִּנְיָן סִימָן. (יז) הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁגְּרָם לוֹ חֲבֵרוֹ, וּמָצָא בָּהֶם מָעוֹת, אִם צְרוּרִים הֵם חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁהַקֶּשֶׁר סִימָן. וְאִם הֵם מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּלוֹקֵחַ מֵהַתַּגָּר, אוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלְּקָחָהּ מֵהַתַּגָּר; וְהוּא הַדִּין אִם הַתַּגָּר עַצְמוֹ מְצָאָם, אִם שָׁהוּ בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְעָרְבָם עִם פֵּרוֹתָיו {וַאֲפִלּוּ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הוּא, דִּכְבָר נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם).} אֲבָל אִם לְקָחָם מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁדָּשׁ הַפֵּרוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, חַיָּב לְהַחֲזִיר. (יח) מָצָא חֲמוֹר וְאֻכָּף עָלָיו, הַנּוֹתֵן סִימָן בָּאֻכָּף מַחֲזִירִין לוֹ גַּם הַחֲמוֹר. (יט) מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת, הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּירוֹת שֶׁל אַחֵר, וַהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵם שֶׁל אָדָם אֶחָד, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד, הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ (אָזְנַיִם) [אוֹגָנִים] (פֵּרוּשׁ, שְׂפַת הַכְּלִי כְּפוּלִים לְתוֹכוֹ, רַשִׁ״י) לַכְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מֵהַכְּלִי הָיָה נִשְׁאָר מֵהֶם בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאוֹגָנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָם בָּאָרֶץ, חַיָּב לְהַכְרִיז. (כ) מָצָא כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהַכִּיס וּמָעוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד וּמֵהַכִּיס נָפְלוּ, חַיָּב לְהַכְרִיז. (כא) הַמּוֹצֵא כְּלִי מִכֵּלִים שֶׁצּוּרַת כֻּלָּם שָׁוָה, אִם כְּלִי חָדָשׁ הוּא הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה שֶׁטְּבַעְתּוֹ הָעַיִן, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאִם יָבֹא תַּלְמִיד חָכָם וְיֹאמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן בִּכְלִי זֶה סִימָן, יֵשׁ לִי בּוֹ טְבִיעַת עַיִן, חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ, אִם מַכִּירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הוּא, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּתַלְמִיד וָתִיק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם, אוֹ בְמַסֶכְתָּא (פֵּרוּשׁ, אִם יִשְׁאָלוּהוּ עַל מַסֶכְתָּא אַחַת אִם הִיא סְדוּרָה בְּיָדוֹ יַעֲנֶה לָאו, דֶּרֶךְ עֲנָוָה), אוֹ בְפוּרְיָא (פֵּרוּשׁ, אִם שְׁאָלוּהוּ חֲבֵרוֹ שָׁכַבְתָּ עַל מִטָּה זוֹ יֹאמַר לֹא, פֶּן יִרְאוּ בָּהּ קֶרִי וְיִתְגַנֶּה, תוס׳ וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ״ם), אוֹ בְאוֹשְׁפִּיזָא (פֵּרוּשׁ, כִּדְאַמְרֵינָן בָּעֲרָכִין מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ׳ (משלי כז, יד) קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ, שֶׁלֹּא יְסַפֵּר בִּשְׁבָחוֹ שֶׁקִבְּלוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת בֵּין בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ עָלָיו וִיכַלּוּ מָמוֹנוֹ (תּוֹסָפוֹת), וּכְשֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יֵרָאוּ הַתְּפִירוֹת הַמְגֻנּוֹת. {הַגָּה: וְדַוְקָא אִם מְצָאוֹ בְּמָקוֹם שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִין, כְּגוֹן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר). וְכָל תַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה (כִּי אִם) בַּדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עַד שֶׁיָּבִיא הַמּוֹצֵא רְאָיָה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ״י פֶּרֶק הַנִּזְכָּר).} מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) כיון שבא לידו קודם יאוש. עיי׳ ש״ך ס״ק א׳ שכתב דחצירו ג״כ כשבא לחצירו קודם יאוש דלא קנה וכ״כ בסי׳ רס״ח ע״ש ולכאורה הוא תמוה מאוד דהא בסעי׳ י״ז מבואר דאם התגר מצאם אם שהו בידו כדי שיכול לערבו עם פירותיו דכבר נתיאשו הבעלים והתם הרי בא לחצירו קודם יאוש והוי יאוש שלא מדעת לא קנה ותיקשי להנך פוסקים דלא ס״ל הסבר׳ שכתבו התוס׳ דכל שאין הוה להימצ׳ לא קני ליה חצירו ומתרצים התו׳ דמצא בכותל מטעם יאוש שלא מדעת עיין ברא״ש ובשאר פוסקים שם א״כ הרי קני׳ ליה חצירו קודם יאוש והוי יאוש ש״מ לכן נראה דדוקא כשב׳ לזכות מחמת חצר כגון שמצאו אחר וטען בעל החצר שהו׳ זכה בו מקודם ע״י חצירו וכיון דבא לקנות מחמת חצירו ולומר שחצירו הוא בידו וא״כ הרי בא לחצירו שהוא בידו קודם יאוש דלא קנה אבל כשאומר לא ניח׳ לי בקנין ובשליחות החצר ורצונו לקנות בהגבהה דוקא ודאי דאין חצירו קונה לו דלא עדיף מזיכ׳ ע״י אחר וצווח כששמע דאינו זוכ׳ כמבואר בב״ב דף קל״ז וה״נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו וידו כשאינו רוצה לזכות על ידו והוי כאלו לא קני לו חצירו כלל וממיל׳ זוכ׳ בהגבהה כשמגביה אחר יאוש: (ב) ששוה שני פרוטות עיין ש״ך ס״ק ד׳ והו׳ תמוה מאוד דמה בכך דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ״מ כיון שלא ראו אותן מבקשים ממיל׳ אינו חושד כלל לחבירו ונראה דכוונתו דהא שכתבו התוספות בהא דאמר שותפין נינהו דמיירי כשביקשו יחד ע״ש הטעם הוא דכיון שביקשו יחד תולה הדבר שבודאי השותף מצאו כשביקש וכיון שאינו חושד להשותף שרוצה לגנוב רק שלקחו לצערו מש״ה לא מייאש נפשו אבל כשלא ביקשו אינו תול׳ כלל בהשותף שמצ׳ וממילא מייאש נפשו בדבר שאין בו סי׳ ולפ״ז לאביי דס״ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דשותפין נינהו ונאבד מאחד מהן אף שממשמש זה בכיסו מ״מ שני שותפין האחרים לא ידעו כלל מהאבידה והוי יאוש שלא מדעת ואף שהאובד ע״כ ידע אין לומר דיזכה המוצ׳ בחלק שלישי דז״א דיש לחוש שמא האובד מחל חלקו לאחרים שלא ידעו ולפ״ז בידוע שהוא של אחד מהן שכתב הסמ״ע בס״ק ו׳ דא״צ להחזיר מיירי שביקשו יחד דבלא״ה אין תולה בהן שמצאו וסובר אולי מצאו אחר ויכריז כיון שיש בו סי׳: (ג) דבר שנתיאשו הבעלים והנה הא דיאוש קונ׳ נראה דלא יצא ע״י יאוש מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכ׳ דהנ׳ התוס׳ בב״ק דקט״ז אהא דאמר בש״ס בעובד׳ דרב ספרא דלוינהו אריה ובכל ליל׳ שדר לי׳ חמרא כדמט׳ זימני׳ דרב ספר׳ שדר ליד׳ חמר׳ ולא אכלי קדם רב ספרא וזכ׳ בי׳ א״ל רב אחא מדפתי לרבינ׳ ל״ל למזכ׳ בי׳ נהי דכי אפקרי׳ אדעתי׳ דאריה אפקרי׳ אדעתי׳ דכ״ע לא אפקריה והקשו התו׳ בד״ח אדעת׳ דארי׳ דהא אמר בב״מ המציל מן הארי ומן הדוב הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וליישב זה נראה דהתוס׳ בב״ק דס״ו בד״ה כיון דבאיסור׳ כתבו וז״ל מכאן משמע שייאוש אינו כהפקר גמור דא״כ אפילו בתר דאתי לידי׳ באיסור יכול לקנות מן ההפקר ולכאור׳ אינו מובן דבאיזה ענין חלוק יאוש מהפקר הא כמו שהפקר כל המחזיק בו זכה בו כמו כן ביאוש לכן נראה לפענ״ד דבזה חילוק בין יאוש להפקר דבהפקר פליגי ר׳ יוסי ורבנן בנדרים דף מ״ג דר״י סבר דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה והנה אף דקי״ל בהפקר דהוי הפקר אע״ג דלא אתי לרשות זוכ׳ ואפילו הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ״מ ביאוש נראה דלא מהני עד דאתי לרשות זוכ׳ ואם נתייאש מהאביד׳ וכלה היאוש קודם דאתי ליד הזוכה א״צ לחזור ולזכות בו רק כיון שראהו תיכף זכה בו ואין שום אדם יכול לזכות בו שוב וזהו ראיית התוס׳ דאלת״ה רק דיאוש הוי כהפקר גמור ואפילו לא אתי ליד הזוכה יצא מרשות בעלים א״כ אפילו בגזילה נהי דהגזלן לא קנה מטעם דבאיסור אתי לידיה מ״מ הא של הנגזל ג״כ לא הוי דהא יאוש הוי כהפקר לכל אדם והאיך יכול לתובעו גוף החפץ כיון שאינו שלו שהוא הפקר רק דמים יכול לתבוע מה״ת יהי׳ עדיף אתי לידי׳ באיסור׳ מלא אתי ליד זוכה כלל ומדבעינן אתי ליד זוכה בהיתיר׳ ודאי דאי לא אתי ליד זוכה כלל לא הוי הפקר ומקרא גופיה מוכח כן דבשלמא בהפקר דאתי מקרא דתשמטנה ונטשתה דנלמד משמיטה הוי הפקר אפי׳ לא אתי ליד זוכה אבל יאוש כתבו התו׳ בב״ק ס״ז בד״ה מוצא אבידה דנפקא לן מהא דמה שמלה מיוחד׳ שיש לה סימנים שאין הבעלים מתיאשין וז״ל ושם בקר׳ כתיב ומצאת׳ ובב״מ כ״ב אמרינן ומצאתה דאתי לידיה משמע וכיון דלא נכתב קרא דיאוש קונה רק במקום דאתי לידיה מה״ת לן למילף במקום דלא אתי לידיה. ולפמ״ש מיושבים הרבה קושיות התו׳ דמה שהקשו שם מהא דנתייאשתי מפלוני עבדי דלמה יצא לחירות ולדברינו לא קשה דהא בעבד כבר אתי ליד זוכה דהא העבד מוחזק בעצמו גם קושית התוס׳ שהקשה דף ס״ט בד״ה כל שלקטו הא דיאוש אינו פוטר ממעשר למאן דס״ל דיאוש לא קנה וכל המחזיק בו זכה ודחקו עצמן לחלק ולפמ״ש הדבר פשוט דכשהוא ביד גזלן דלא קנה הוי בלא אתי ליד זוכה וברשותיה דבעלים קאי ואינו פוטר מן המעשר כמו שהפקר אינו פוטר לר״י קודם דאתי ליד זוכה ולא קשה ג״כ קושית התוס׳ דהכא דשאני מציל מפי ארי לניצול בעצמו מפי ארי דהמציל מפי ארי כלה היאוש אחר שבא ליד הזוכה אבל ניצל בעצמו מפי ארי הרי כלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה והא דהוצרך הש״ס לומר אדעת׳ דארי אפקר׳ דהחילוק שבין ייאוש להפקר הוא דהפקר הוא מדעת ויאוש הוא שלא מדעת וכיון דמדעת השליכו לפני הארי הוי הפקר אפי׳ לא אתי ליד זוכה ולזה אמר דאדעתיה דארי׳ אפקריה ולא הוי הפקר מדעת ומטעם יאוש לא הוי צריך זכות בעצמו כיון דכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה והשתא א״ש הא דמדמה הש״ס בב״ק שם בעלה חמורו מאליו להא דרב ספרא דקשה הא בהך דרב ספרא אינו הפקר מטעם שכתבו התוס׳ שם וכיון דהארי לא בא לטרוף ובעל חמורו גבי שטף נהר הפקר גמור הוא כמו במציל מן הנהר דהא הנהר בא לשטוף וא״כ אפילו לא אמרינן משמי׳ רחימו מ״מ הוי כזוכה מהפקר ועיין בנ״י שדחק בזה ולפמ״ש א״ש דמציל מן הנהר ג״כ אין לו דין הפקר שלא הופקר מדעתו רק מטעם יאוש הוא דדוקא באבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה משא״כ הכא דמיירי ע״כ ביכול להציל ע״י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר מהפקיר׳ זכינ׳ וכיון דיכול להציל ממילא אינו רק מטעם דכיון שעמד שם ולא רדף אחריו הוי יאוש כמבואר בב״מ דף כ״ב ד״ה שטף נהר ע״ש וכיון שעלה מאליו וכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה נעשה של בעלים כדמעיקר׳ וע״כ הוצרך לטעם דמשמי׳ רחימו עליה וכמו בחמר׳ דרב ספרא ועיקר מה שמדמה הש״ס היא כמ״ש הנ״י ע״ש ועיין עוד במה שכתבתי בסי׳ רס״ד בזה: (ד) מסתמא הרגישו הבעלים ולא הוי יאוש שלא מדעת ובקצה״ח ס״ק א׳ הביא בשם הב״י והט״ז דבניחות׳ דמצוה אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולזה כתב באחד ששכח לבטל חמצו וביטל אחר שש דמהני דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה והא דאמר הש״ס בפסחים דאין מועיל ביטול משחשיכ׳ נדחה מהלכה ע״ש וישתקע הדבר ולא יאמר וח״ו לומר כך דבלאו הכא ידעינן דלא ניחא ליה בחמץ דהא איסורא לא ניחא ליה דלקני ובלאו הכי אינו ברשותו כלל דאיסור הנאה הוא רק דרחמנא אוקמיה בע״כ ברשותיה כדאמרי׳ שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א״כ מה בכך דידעי׳ דמעיקרא לא ניחא ליה כיון דרחמנא אוקמי בע״כ ברשותו כל זמן שלא ביטל בפה או בלב: (ה) שנים שנים חייב להכריז עיין סמ״ע ס״ק ל״ב ול״ג ודבריו קשים להולמן והעיקר כמ״ש בפרישה ע״ש: (ו) אם מראים הדברים ועיין קצה״ח שחקר כמה שיעור יהיה מקורב או מרוחק ולפענ״ד נראה דהשיעור הוא כל שלפי האומד בשעה שנפל הכלי ומתפזר באיזה ריחוק שיכול להפיל נקראין מקורבים ובקצה״ח דימה אותו להא דע״ז פ׳ ר׳ ישמעאל דתוך ז׳ אמות נקרא מקורבים ואינו ראיה כ״כ דשאני מרקוליס שזורקין לו אבנים דמחמת זריקה נופל יותר למרחוק גם מה שתמה על הב״ש באה״ע סי׳ י״ו ס״ק ס״ט שכתב דכשנמצא הארנקי או דטבעת סמוך לההרוג דלא מהני כי יש לומר דהארנקי מונח מקודם ול״ד לנמצא פירות סמוך להכלי דסי׳ רס״ב עיי׳ שם וע״ז תמה בקצה״ח וכתב דדומ׳ ממש ולפענ״ד נראה דלא דמי כלל דבשלמא באבידה כשאומר הבעל אבידה כלי פלוני עם פירות אלו נאבדו אצלי והרי ידענו שהיה פירות בכלי זו בשעת אבידה דהא כתבו התוס׳ בב״מ דף כ״ב בד״ה ואי דליכא דלא חשדינן לי׳ למשקר רק דאמרינן דילמא גם מאחר נפל ע״ש משום הכי תלינן שפירות אלו היה בכלי זה כיון שראויין ליפול למקום זה ולא חיישינן לחשש רחוק לומר שהפירות שהיה בכלי זה נאבדו והני אחריני נינהו או לומר שבעל הפירות משקר וזה לא אמרינן כמ״ש התוס׳ הנ״ל ועיין סעיף ל״ג בסמ״ע ס״ק כ״ח דמה״ת לומר כך כיון שנראין הדברים שהוא אמת דמנין הי׳ יודע לומר על פירות כאילו שהיה בתוך כלי כזו והוי כעין סי׳ מקום כיון שראויין ליפול על מקום זו מהכלי משא״כ הכא שנמצא הרוג וארנקי סמוך לו ואין אנו יודעין אם היה כלל על הרוג זה ארנקי זה ושפיר יש לחוש שהאיש שהיה עליו ארנקי אבד זה הארנקי סמוך לנהרג זה וכי אי אפשר להזדמן שיהיה שני דברים סמוכין זה לזה זה נהרג כאן וזה אבד כאן אבידה תדע דבאבידה ג״כ אם יזדמן כהאי גונ׳ כגון שמת בעל האבידה והיורשים מביאין עדים שכלי זה של אביהם הוי ומהפירות אינן יודעין כלל הנאמר ג״כ דהפירות הן של בעל הכלי כיון שמצאן סמוכין וכן אם ימצאו שני אבידות סמוכין היעלה על הדעת שאם יביא עדים על האחד שיטול גם השני אלא ודאי דלא אמרינן כן אלא כשבעל האבידה אמר שהיה בכלי הפירות האלו וגם שפי הכלי כלפי פירות שאז נראין הדברים כך כמו שאומר אבל בשאר שני אבידות סמוכין זה לזה ודאי דלא אמרינן אפי׳ בעל האבידה אומר כך וכן אפי׳ בפירות בכלי והכלי כלפי הפירות ואין בעל האבידה כאן רק היורשים אין ראיה מהכלי לפירות כנ״ל ברור והרוג וארנקי סמוכין כשני אבידות דמיין ועוד נראה דודאי אין לדמות איסורא לממונ׳ כדאמרינן בב״מ דף כ׳ מי קא מדמית איסורא לממונ׳ וכן מוכח באה״ע קל״ב ובגיטין בגט דבעינן דוקא מצאו קשור בכיס וכן מצאו בחפיסה משמע דבעי׳ דוקא שיהא מונח בתוך הכלי: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון