Kaf HaChayyim Orach Chayyim 548 – כף החיים אורח חיים תקמח‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

דין אבלות בחול המועד, ובו כ׳ סעיפים(א) הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל לֹא חָל עָלָיו אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל, אֶלָּא לְאַחַר הָרֶגֶל מַתְחִיל לִמְנוֹת ז׳ וְנוֹהֵג בָּהֶם אֲבֵלוּת; וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה וְנוֹהֵג בִּשְׁאָר הַשְּׁלֹשִׁים כְּכָל גְּזֵרוֹת שְׁלֹשִׁים. (ב) בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יוֹם טוֹב מוֹנֶה הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי הָאַחֲרוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, הוֹאִיל וּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן; וּמוֹנֶה מֵאַחֲרָיו שִׁשָּׁה יָמִים בִּלְבַד. (אִם יוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹלָה לְמִנְיַן ז׳ עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן שצ״ט סי״ג בַּהַגָּהוֹת.) (ג) הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת, נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת אִם הָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם מִיתָה וּקְבוּרָה, הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם וַאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל תּוֹרָה, יִדָּחֶה עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה; אֲבָל אִם קָבְרוּ אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּיוֹם אָרֹךְ. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים דִּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין נוֹהֵג אֲבֵלוּת בְּשׁוּם יוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט וְאֵין לְשַׁנּוֹת (ר״ת וְהָרא״ש).} (ד) זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהַקּוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל לֹא חָלָה עָלָיו אֲבֵלוּת, הָנֵי מִלֵּי דְּבָרִים שֶׁל פַּרְהֶסְיָא; אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה, נוֹהֵג {מִיהוּ מֻתָּר לִישַׁן עִם אִשְׁתּוֹ בְּחַדְרוֹ וְאֵין צָרִיךְ שְׁמִירָה.} (ה) אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת נוֹהֵג בַּמּוֹעֵד, אֲנִינוּת נוֹהֵג בּוֹ; שֶׁאִם מֵת לוֹ מֵת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד, אָסוּר בִּדְבָרִים שֶׁאוֹנֵן אָסוּר בָּהֶם; וְאִם מֵת בְּיוֹם טוֹב וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, אֵין עָלָיו דִּין אֲנִינוּת אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהָכִין לוֹ צָרְכֵי קְבוּרָה, אָז חָל עָלָיו דִּין אֲנִינוּת מִשָּׁעָה שֶׁמַּחְשִׁיךְ; אֲבָל אִם מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי וְהוּא רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם; אוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְרוֹצֶה לְקָבְרוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ״ם, חָל עָלָיו אֲנִינוּת. (ו) אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל, אִם מֵת לוֹ מֵת בָּרֶגֶל מִתְעַסְקִים בּוֹ בָּרֶגֶל לְנַחֲמוֹ, וּלְאַחַר הָרֶגֶל כְּשֶׁיִּכְלוּ שִׁבְעָה לְמִיתַת הַמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָּלָה הָאֲבֵלוּת, מְלַאכְתּוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים בְּבָתֵּיהֶם וַעֲבָדָיו עוֹשִׂים לוֹ בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ; וְאֵין צְרִיכִים לְנַחֲמוֹ אַחַר הָרֶגֶל מִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנִּחֲמוּהוּ בָּרֶגֶל. (ז) מֵת לוֹ מֵת קֹדֶם הָרֶגֶל וְנָהַג אֲבֵלוּת, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, לִפְנֵי הָרֶגֶל, בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה וִימֵי הָרֶגֶל עוֹלִים לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים הֲרֵי ז׳ לִפְנֵי הָרֶגֶל, וְהָרֶגֶל, וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם עַד שְׁלֹשִׁים; וְדַוְקָא שֶׁנָּהַג אֲבֵלוּת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אִם שָׁגַג אוֹ הֵזִיד וְלֹא נָהַג אֲבֵלוּת, אוֹ שֶׁהָיָה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִנְהֹג, אֵין הָרֶגֶל מְבַטֵּל הָאֲבֵלוּת וְדִינוֹ כְּדִין קוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל. (ח) אִם נָהַג שִׁבְעָה וּפָגַע בּוֹ הָרֶגֶל, מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת ל׳. אֲפִלּוּ חָל יוֹם שִׁבְעָה בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּעֶרֶב הָרֶגֶל. {הַגָּה: וְהוּא הַדִּין הָרְחִיצָה, לְדִידָן דְּנוֹהֲגִין אִסּוּר רְחִיצָה כָּל ל׳, וּמֻתָּר לִרְחֹץ סָמוּךְ לָעֶרֶב וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי);} וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חָל יוֹם ח׳ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁמֻּתָּר לְסַפֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וְאִם לֹא גִּלַּח בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ אַחַר הָרֶגֶל שֶׁהֲרֵי כְּבָר נִתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים; אֲבָל בְּתוֹךְ הָרֶגֶל לֹא יְגַלַּח, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ קֹדֶם הָרֶגֶל. וְאִם חָל יוֹם שִׁבְעָה שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּחוֹל הַמּוֹעֵד כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ קֹדֶם. (ט) הָא דְּרֶגֶל מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, בִּשְׁאָר מֵתִים; אֲבָל בְּאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו, אֲפִלּוּ פָּגַע בּוֹ הָרֶגֶל לְאַחַר ל׳ יוֹם, אֵינוֹ מְבַטֵּל. (י) וְאִם חָל אֶחָד מִיְּמֵי הָאֲבֵלוּת, חוּץ מֵהַשְּׁבִיעִי, בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְכַבֵּס, וְלֹא יִלְבְּשֶׁנּוּ עַד הַלַּיְלָה; וְטוֹב לִזָּהֵר מִלְּכַבֵּס עַד אַחַר חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁמִּפְּנֵי הָרֶגֶל הוּא מְכַבֵּס; אֲבָל לִרְחֹץ, אָסוּר עַד הַלַּיְלָה; וְיֵשׁ מַתִּירִין לִרְחֹץ אַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. {הַגָּה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִים אִסּוּר רְחִיצָה כָּל ל׳, אָסוּר לִרְחֹץ דְּהָא הָרֶגֶל לֹא בִּטֵּל מִמֶּנּוּ רַק גְּזֵרַת שִׁבְעָה; וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן כִּבּוּס בְּמָקוֹם דְּנוֹהֲגִין אִסּוּר כִּבּוּס כָּל שְׁלֹשִים.} (יא) רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים חֲשִׁיבֵי כִּרְגָלִים לְבַטֵּל הָאֲבֵלוּת. (יב) נָהַג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַפֶּסַח, אוֹתָהּ שָׁעָה חֲשׁוּבָה כְּשִׁבְעָה וּשְׁמֹנָה יְמֵי הַפֶּסַח, הֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם (עוֹד) ט״ו. (יג) שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי עֲצֶרֶת חֲשׁוּבָה כְּז׳; וַעֲצֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁאִם לֹא הִקְרִיב קָרְבְּנוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל ז׳ חָשׁוּב כְּז׳, הֲרֵי י״ד וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם (עוֹד) י״ו; וְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת עוֹלֶה לְמִנְיַן הי״ו. (יד) שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים; וְהוּא הַדִּין לְקוֹבֵר מֵתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה לְתִשְׁרֵי, שֶׁמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. (טו) שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה מִפְּנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים; וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ הֶחָג, וּמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב הֶחָג. (טז) שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הֶחָג וְהֶחָג, הֲרֵי י״ד, וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת שִׁבְעָה, הֲרֵי כ״א יוֹם וְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הֲרֵי כ״ב, וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם ח׳. (יז) שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת אוֹ בָּרֶגֶל, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה, דִּינוֹ כְּדִין שָׁמַע שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אַחַר הַשַּׁבָּת וְהָרֶגֶל, אֶלָּא שֶׁבְּשַׁבָּת וּבָרֶגֶל נוֹהֵג דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה. (יח) שָׁמַע שְׁמוּעָה רְחוֹקָה בְּשַׁבָּת אוֹ בָּרֶגֶל, אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה; אֶלָּא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ הָרֶגֶל נוֹהֵג שָׁעָה אַחַת, וְדַיּוֹ. (יט) שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת, שַׁבָּת עוֹלָה לְיוֹם אֶחָד וּלְמָחָר קוֹרֵעַ וְהָוֵי לֵיהּ יוֹם שִׁשִּׁי שְׁבִיעִי לַאֲבֵלוּת. (כ) אִם עֲשָׂרָה יָמִים אַחַר הֶחָג שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּעֶרֶב הֶחָג, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִמְנֶה שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הֶחָג שִׁבְעָה וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג וְיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כ״א וַעֲשָׂרָה יָמִים אֲחֵרִים הֲרֵי ל״א, אֵין לָזֶה דִּין שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֶלָּא דִּין שְׁמוּעָה קְרוֹבָה; שֶׁאֵין הָרֶגֶל עוֹלֶה לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג אֲבֵלוּת קֹדֶם לוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁמֵּת לוֹ מֵת.

מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) [סעיף א׳] הקובר את מתו ברגל וכו׳ בין ביו״ט בין בחו״ה. טור וב״י. לבוש:
(ב) שם. לא חל עליו אבילות ברגל, שהרי הם ימי שמחה ואתי עשה דושמחת בחגיך דהוא עשה דרבים ודוחה עשה דאבילות דיחיד אפי׳ יום ראשון שהוא מ״ע מה״ת. לבוש וכ״ש למ״ד אין שום אבילות דאורייתא אף ביום ראשון כ״א אנינות וכמ״ש ב״י בשם הרא״ש יעו״ש ועיין ביו״ד סי׳ שצ״ט סעי׳ י״ג שכתב שהעולם סוברים כדעת האומרים שאין שום אבילות דאו׳ יעו״ש. ועיין לקמן סעי׳ ב׳:
(ג) שם. לא חל עליו אבילות וכו׳ ולא משנה מקומו ואף דשאר אבל משנה ברגל מ״מ זה שלא התחיל עדיין אבילות אין לנהוג כן ברגל. מהר״ם מלובלין סי׳ ק״ז. וכ״כ לעיל סי׳ תקמ״ז או׳ ל״ה בשם מהר״י מברונא יעו״ש. וזהו לפו מ״ש מור״ם ז״ל בהגה ביו״ד ססי׳ שצ״ג דאף בשבת ישנה מקומו אבל לפי מ״ש שם הש״ע דהנוהגים שלא לשנות מקומם בשבת בבהכ״נ יפה הם עושים יעו״ש, בלא״ה אין משנים. ועיין מ״ש בזה הברכ״י שם או׳ ב׳ יעו״ש:
(ד) שם. לא חל עליו אבילות וכו׳ אבל בענין הדלקת נר של כבוד המת אין הרגל מבטל ואפי׳ כשמת ברגל מדליקין הנר מיהו בחדר שאוכלים כולם שם אף שמת שם אין להדליק ביו״ט שמא מתוך כך יבא לידי הספד ויש להדליקו בבהכ״נ או באחד מחדרי הבית שאין אוכלים שם. תשו׳ נ״ש סי׳ ע״ג. א״ר בסי׳ קל״ג סוף או׳ ז׳ שע״ת או׳ א׳ מ״ב או׳ ג׳ וכשאינו מדליקו בבהכ״נ או במקום שאוכלין שם ביו״ט יש להדליקו ע״י עכו״ם. מש״ז ססי׳ קל״ב, ועיין לעיל סי׳ תקי״ד או׳ ע״ט ולקמן סוף או׳ ל״ב:
(ה) שם. ומונה שלושים מיום הקבורה וכו׳ וש״ע עולה במקום ז׳ ומשלים שלושים כמ״ש סעי׳ ט״ז. רש״ל בתשו׳ סי׳ ה׳ מ״ב סי׳ ע״א דרישה ביו״ד סי׳ שצ״ט או׳ ב׳ וכ״נ דעת הש״כ שם סק״ז. אמנם בהגמ״י פ״י כתב דדוקא כשקברו קודם חג הסוכות הוא דעולה ש״ע במקום ז׳ כמ״ש לקמן סעי׳ ט״ז משא״כ הכא דקברו בתוך הרגל דאינו עולה אלא ליום אחד יעו״ש והב״ד ב״י ביו״ד סי׳ שצ״ט. וכ״פ בש״ע שם סעי׳ ב׳ וכ״פ הלבוש שם. ב״ח שם. ט״ז שם סק״ד ובסי׳ זה סק״ד וכתב ודלא כרש״ל ומ״ב שנמשך אחריו יעו״ש. וכ״ה דעת המ״א סק״א. א״ר או׳ י״ג. י״א בהגה״ט. ב״ד סי׳ שי״ד וכתב וכן ראוי לנהוג. וכ״כ הנה״ש או׳ א׳ ברכ״י או׳ ח׳ וכתב והכי נהוג ואין לומר בזה הלכה כדברי המיקל בזה יעו״ש, וכ״כ בספרו יוסף אומץ סי׳ צ״ג או׳ ב׳. וכן הסכים בס׳ בגדי ישע לדברי הט״ז הנז׳ וכ״פ חכ״א כלל קס״ט או׳ ב׳ מ״ב או׳ ד׳. ומ״מ כתב שם חכ״א כיון די״א דש״ע עולה במקום ז׳ יש להקל במקום מצטער וכיוצא בו לענין רחיצה ובנשים יעו״ש. והיינו לפי מ״ש מור״ם ז״ל ביו״ד סי׳ שפ״א סעי׳ א׳ בהגה שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה כל ל׳ יום אבל לפום דינא בלא״ה שרו רחיצה לאחר ז׳ יעו״ש. וא״כ במקום שלא נהגו כדברי מור״ם ז״ל מלאחר ז׳ שרי ברחיצה. ועיין לקמן או׳ ל״ז:
(ו) שם. ככל גזירת שלושים. דהיינו בגילוח ותספורת ורחיצה בחמין ועוד דברים המבוארים ביו״ד בה׳ אבילות יעו״ש: (ז) [סעיף ב׳] מונה השבעה מיו״ט שני האחרון וכו׳ וה״ה בשני יו״ט של ר״ה כגון שמת לו מת ביו״ט ראשון של ר״ה מונה הז׳ מיו״ט הב׳ דהוי ג״כ מדבריהם. ב״ח ביו״ד ססי׳ שצ״ט, ש״כ שם סק״ח, מיהו הט״ז שם סק״ז לחלק יצא דדוקא כשנקבר ביום שני דר״ה עולה לו אבל נקבר ביום ראשון אין עולה לו יום שני יעו״ש. וכ״כ בסי׳ זה סק״א וכ״כ המבי״ט ח״ב סי׳ פ״ט. פרח מטה אהרן ח״א סי׳ צ״ח, אמנם המ״א סק״ב כתב דיש להקל כהב״ח ודעמיה יעו״ש. וכ״כ א״ר או׳ ב׳ וכן בתורת חסד סי׳ ד׳ ובגו״ר חי״ד כלל ה׳ סי׳ ז׳ הסכימו להלכה כהב״ח יעו״ש, וכן הסכים ב״ד סי׳ שי״ג. שו״ג או׳ ג׳ ישי״ע או׳ ג׳ מט״י בספרו שבט יהודה על יו״ד סי׳ שצ״ט וכתב וכן הם נוהגים. וכן העיד מהר״ם אמארילייו שכן נעשה מעשה בב״ד של הרב פרח מ״א. והב״ד בס׳ תורח חיים ח״ג בס׳ עוללת הכרם סי׳ י״א. י״א בהגב״י ער״ה או׳ א׳ נה״ש או׳ ב׳ חכ״א כלל קס״ט או׳ ב׳ מ״ב או׳ ח׳:
(ח) שם. מונה השבעה מיו״ט שני וכו׳ ואפי׳ היה יו״ט שני האחרון בשבת כגון ביו״ט של גליות אפ״ה עילה דלא גרע משמע שמועה קרובה בשבת דעולה. ב״ח שם:
(ט) שם בהגה. עיין ביו״ד סיי שצ״ט וכו׳ צ״ע דלא נזכר שם מזה כלום. לב״ש. וי״ל שרומז אל מ״ש שם בהגה דאין שום אבילות דאו׳ וכו׳ וא״כ כיון שהוא דרבנן הולכין בספיקו להקל וע״כ גם יו״ט שני של ר״ה עולה למנין ז׳ ולא אמרינן דכיומא אריכתא דמיא, ועיין לעיל סי׳ תקכ״ו או׳ כ״ט: (י) [סעיף ג׳] הקובר את מתו ביו״ט שני וכו׳ דוקא ז׳ מתי מצוה המפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא ביו״ד סי׳ שע״ד סעי׳ ד׳ אין אבילותם אלא מדרבנן ואינו נוהג עליהם אבילות בשום יו״ט כמ״ש ביו״ד סי׳ שצ״ט סעי׳ י״ג יעו״ש. ועיין לקמן או׳ י״ג:
(יא) שם. שהוא יו״ט האחרון וכו׳ משא״כ יו״ט של גליות בתחלת פסח או חג לא גרע מחו״ה. לב״ש מ״ב או׳ י״א:
(יב) שם. יום מיתה וקבורה. אבל אם מת מאתמול ונקבר ביום אחרון יום קבורה מד״ס ואינו דוחה יו״ט ב׳ אעפ״י שהוא רק מד״ס. שה״ג. פת״ע או׳ ו׳ מ״ב או׳ י״ב:
(יג) שם הגה. ויש חולקין וכו׳ וכ״כ בש״ע יו״ד סי׳ שצ״ט סעי׳ י״ג דהעולם נוהגין שלא להתאבל ביו״ט שני של גליות על שום מת אפי׳ הוא יום מיתה וקבורה דסוברים כדעת האומרים שאין שום אבילות דאו׳ יעו״ש. ועיין לעיל או׳ ב׳:
(יד) שם בהגה. וכן המנהג פשוט ואין לשנות. ומי שבא לנהוג כדברי הגאונים מוחין בידו משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שכבר קבלנו עלינו לנהוג בזה כר״ת והרא״ש. ב״ח: (טו) [סעיף ד׳] לא חלה עליו אבילות. ולא ישנה כסותו ולא ישנה מקומו כמ״ש לעיל או׳ ג׳ ובסי׳ תקמ״ז או׳ ל״ה יעו״ש:
(טז) שם. לא חלה עליו אבילות. ונראה דמניח תפילין ביום ראשון. מ״א סק״ה. אמנם בשבו״י ח״ב סי׳ כ״ה חלק על דברי מ״א הנז׳ וס״ל שאין מניח תפילין ביום הראשון וגם ביום השני עד אחר הנץ החמה כמו בשאר ימות השנה יעו״ש. ועיון ביו״ד סי׳ שפ״ח שהש״כ שם כתב שיש פו׳ שביום שני מותר קודם הנץ החמה כשאר ימים וא״כ כאן נראה להתיר ואם רוצים לצרפו למנין קודם שנקבר המת כתב בשבו״י שם שאין מצטרף יעו״ש. שע״ת או׳ ד׳ וזהו למנהג אשכנז שמניחין תפילין בחו״ה כמ״ש לעיל סי׳ ל״א בהגה יעו״ש ובדברינו לשם בס״ד. ועוד עיין לעיל סי׳ ל״ח סעי׳ ה׳ ובדברינו לשם בס״ד. ובענין חליצת תפילין בחו״ה עיין לעיל סי׳ תכ״ג. או׳ כ״ח וסי׳ ת״ץ או׳ ט׳ יעו״ש:
(יז) שם. אבל דברים שבצנעה נוהג. ומיהו י״א דגם דברים שבצנעה אינו נוהג ברגל. ב״י בשם הרמב״ם. וכ״כ הרשד״ם חי״ד סי׳ ר״ב, והב״ד כנה״ג בהגב״י אלא דבש״ע פסק כרוב פו׳ דס״ל דגם ברגל דברים שבצנעה נוהג כמבואר בב״י יעו״ש. ודברים שבצנעא היינו תשה״מ ורחיצה ות״ת כמ״ש ביו״ד סי ת׳ וע״ש גם איזה דברים שנקראים בפרהסיא יעו״ש. אמנם דעת הא״ר או׳ ג׳ להקל בת״ת ברגל משום דאיכא למ״ד בטור יו״ד סי׳ ת׳ דלימוד הוי דבר שבפרהסיא והגם דלא ק״ל הכי מ״מ ברגל יש לסמיך על הפו׳ דס״ל דאין נוהג ברגל אפי׳ דברים שבצנעה יעו״ש. וכ״כ בתשו׳ ח״צ סי׳ ק׳ להקל בלימוד ברגל יעו״ש והב״ד השע״ת או׳ ה׳ וכתב וא״כ פשיטא דגם אם רוצה לחזור פ׳ המועד שרי אף שאין חיוב (כמ״ש ססי׳ רפ״ה) דלא גרע משאר לימוד דשרי יעי״ש. ומ״מ לענין לעלות לתורה ברגל לצרפו למנין הקרואים נראה דלכתחלה אינו כדאי. מ״ב או׳ ט״ז:
(יח) מי שהיה מושכר לאחרים בעסק היין בחו״ה ואירע לו אבל אם מותר להתעסק בחו״ה עיין לעיל סי׳ תקמ״ב או׳ ט״ו: (יט) [סעיף ה׳] אנינות נוהג בו וכו׳ היינו קודם שנקבר המת שאסור בבשר וביין ובכל דיני אנינות כמ״ש ביו״ד סי׳ שמ״א יעו״ש:
(כ) שם. ואם מת ביו״ט ואינו רוצה לקברו וכו׳ שהעכו״ם אין רוצים לקוברו. מ״א סק״ז. ומשמע דמיירי ביו״ט א׳ דוקא. מיהו השכנה״ג בהגב״י סי׳ תקכ״ו או׳ ה׳ כתב כגון שמלינו לכבודו א״נ להוליכו לקברות אבותיו יעו״ש. והסכים לדבריו הער״ה או׳ ב׳ וכתב ודלא כמ״א יעו״ש. ועיין לעיל סי׳ תקכ״ו או׳ נ״ח ואו׳ מ״ב וסי׳ ע״א או׳ י״ט:
(כא) שם. ואינו רוצה לקברו וכו׳ וחייב בשמחה כמו בכל יו״ט ובשמחת ובשתיית יין ואינו רשאי להחמיר על עצמו גם בלילה ראשונה. ושב הכהן סי׳ צ״ה. פ״ת:
(כב) שם. משעה שמחשיך. ודוקא בשעה שהוא מחשיך אבל כל היום אין עליו דין אנינות וחייב בכל המצות. ב״י בשם הרא״ש. ואם אינו מחשיך על התחום גם לעת ערב חייב כמ״ש לעיל סי׳ ע״א סעי׳ ב׳ וכ״כ המאמ״ר או׳ ב׳ יעו״ש:
(כג) שם. אבל אם מת ביו״ט שני והוא רוצה לקוברו וכו׳ אבל בליל יו״ט שני חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא״ש דכחול שיוייה רבנן אבל בלילה שלפניו לא כיון שאין דרך לקבור בלילה וכ״ש לדידן שנוהגין לעשות צרכי קבורה ע״י עכו״ם (כמ״ש לעיל סי׳ תקכ״ו סעי׳ ד׳ בהגה) דחייב בלילה וכ״כ מהרי״ל היכא דמת לו מת בש״ע מותר לקדש בליל ש״ת אבל ביום כ״ע מודים שפטור אך לא יאמר ההגדה בפסח כיון דאית בה אריכות ומדרש פסוקים אלא ישמע מאחרים. מהר״ם מלובלין סי׳ ע״ג. וכ״כ בדרישה ביו״ד סי׳ שמ״א. וכ״פ הט״ז שם דלא כש״כ שם שחולק ובטלה דעתו נגד דעתם וכ״פ לקמן סס״י תרצ״ו גבי פורים וכ״ש ביו״ט. ומשמע דביום אפי׳ אינו רוצה לקוברו עתה חל עליו דין אנינות דכחול שוויה רבנן וכ״מ לעיל סי׳ ע״א וכ״ה בטור יו״ד ובב״י שם סי׳ שצ״ט וכ״מ בהרא״ש. ומיהו נ״ל דאם א״א לקוברו מחמת איד העכו״ם או מחמת אונס אחר לא חל עליו דין אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה כמ״ש ביו״ד סי׳ שמ״א. מ״א סק״ח. א״ר או׳ ד׳ ואו׳ ה׳ וכ״נ דעת הדג״מ ביו״ד סי׳ שמ״א. מיהו דעת בית יהודה סי׳ ה׳ ובספרו שבט יהודה על יו״ד סי׳ שמ״א סעי׳ א כהש״כ וכ״ה דעת הנה״ש סי׳ ע״א או׳ ג׳ שו״מ מה״ג ח״ב סי׳ נ״א. ובתשו׳ ב״ד חיו״ד סי קס״ו לחלק יצא דבמקום שנוהגין להתעסק במת ביו״ט שני ע״י ישראל גם בליל יו״ט שני נוהג דין אנינות אבל במקום שאין נוהגין להתעסק בו ביו״ט שני ע״י ישראל כמ״ש לעיל סי׳ תקכ״ו סעי׳ ד׳ בהגה בליל יו״ט ב׳ אין נוהג בו דין אנינות יעו״ש. וכ״נ דעת הער״ה בסי׳ זה או׳ ג׳ יעי״ש אבל לעיל בסי׳ תע״ה או׳ י״ג הסכים כדברי מהר״ם מלובלין ומשמע דאין חילוק דבכל גוונא בליל יו״ט שני אין דין אנינות כיון שאין דרך לקבור בלילה יעו״ש. ודעת הכס״א דאפי׳ אם רוצה לקוברו בלילה לא חלה עליו דין אנינות ומותר גם לומר ההגדה כמ״ש לעיל סי׳ תע״ב או׳ ל״א אלא שכתבנו שם שאין כן דעת הפו׳ בענין אם רוצה לקוברו בלילה אלא דאם רוצה לקוברו בלילה לכ״ע חל עליו דין אנינות יעו״ש. וע״כ נראה דאם אפשר יש לשמוע הקידוש וההגדה מאחר ואם לא אפשר באחר או שהוא בעה״ב ויש לבני ביתו עגמת נפש אם לא יקדש הוא או לומר הגדה יש לסמוך על המתירים ואפי׳ במקום שעושין צרכי המת ביו״ט שני ע״י ישראל כיון דאין דרך לקבור בלילה אבל אם רוצה לקבור בלילה אסור עד לאחר קבורה או לאחר שימסרו לכתפים אם הם מיוחדים לכך וכמ״ש ביו״ד סי׳ שמ״א סעי׳ ג׳ יעו״ש. ועוד עיין לעיל סי׳ ע״א או׳ כ׳ ואו׳ ז׳ ודוק:
(כד) וכתב שם המ״א דמשמע מתשו׳ מהר״ם דלעיל שאינן ברגל אסור בד״ת וכ״מ ביו״ד סי׳ שמ״א סעי׳ ה׳ בהגה שכתב דאסור בשמחה ופקודי ה׳ ישרים משמחי לב וכ״ש שאסור לעלות לתורה עכ״ל. משמע מדבריו דאף בשעה שאינו רוצה לקוברו וביו״ט ראשון או כגון בלילה שאין דרך לקבור אפ״ה אסור בד״ת. מיהו עיין בדג״מ שמשיג ע״ז דכיון שאז אין דין אנינות עליו למה יהא אסור בד״ת יעו״ש. וכן מפקפק בזה בס׳ בגדי ישע יעו״ש. וכ״ה דעת הכס״א דמותר אף בד״ת כמ״ש לעיל סי׳ תע״ב או׳ ל״א יעו״ש. וכ״מ ממ״ש לעיל או׳ כ״ב יעו״ש:
(כה) שם. והוא רוצה לקברו בו ביום וכו׳ כ״כ הטור ומשמעות דבריו שאם אינו רוצה לקברו בו ביום אעפ״י שבידו לקברו אין אנינות חל עליו דאין יו״ט שני חשוב כחול אלא כשדעתו לקברו אבל מלשון הרא״ש מריה דהאי דינא משמע דכחול שוויוהו רבנן להא מילתא לגמרי וחל עליו אנינות לגמרי אעפ״י שאין דעתו לקברו וכן סתם הש״ע לעיל סי׳ ע״א כדברי הרא״ש שדינו כחול ומשמע אפי׳ אין דעתו לקברו וצריך להתיישב בדבר. מאמ״ר או׳ ג׳ ובשבט יהודה על יו״ד סי׳ שמ״א סעי׳ א׳ כתב דיש פנים לומר דדינו לגמרי כחול ופטור מכל המצות ויש פנים לומר דדינו כיו״ט א׳ אם אינו רוצה לקברו בו ביום דסוף סוף קדושת יו״ט יש לו וכ״נ עיקר יעו״ש. ועיין לעיל סי׳ ע״א או׳ י״ט: (כו) [סעיף ו׳] מתעסקים בו ברגל לנחמו. עיין מ״ש לעיל בסי׳ תקמ״ז או׳ ל״ה בשם מהר״י מברוגא יעו״ש.
(כז) שם. מלאכתו נעשית ע״י אחרים וכו׳ היינו אפי׳ בדבר שאינו אבד דבדבר האבד מותר ע״י אחרים אפי׳ בביתו ואפי׳ בימים הראשונים שאחר הרגל וכדאיתא ביו״ד סי׳ ש״פ סעי׳ ה׳ יעי״ש. והלבוש כתב דבדבר האבד אפי׳ הוא עצמו עושה אכן המאמ״ר או׳ ד׳ כתב לפקפק בדברי הלבוש הנז׳ יעו״ש. וכתב מ״ב או׳ כ״ב דאם לא יוכל לעשות ע״י אחרים והוא דבר האבד אפשר דבענינינו יש לסמוך על הי״א המובא שם בהגה שמתיר יעו״ש:
(כח) שם. ע״י אחרים בבתיהם. והגם דבכל אבל ג״כ מלאכתו נעשית ע״י אחרים בבתיהם כדאיתא ביו״ד סי׳ ש״פ סעי׳ י״ח האם דוקא בקבלנות ובאופן שקיבלו המלאכה קודם שנעשה אבל והכא מותר אפי׳ בימי אבילות כ״מ בביאורי הגר״א וכ״כ מ״ב או׳ כ״ג:
(כט) שם. ועבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו. ודוקא עבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו אבל אחרים שהם מושכרים לו למלאכתו אסורים לעשות לו בביתו אפי׳ בצנעה, ב״ד חא״ח סי׳ שט״ו:
(ל) שם. עושין לו בצנעה בתוך ביתו. ושותף של אבל שמת לו מת ביו״ט פסק הגאון מהר״ש מפראג לאסור לפתוח חנותו כמו בשאר אבילות. א״ז. ור״ל אעפ״י שמת ביו״ט לענין זה חשבינן מאחר הרגל ודינו כמ״ש ביו״ד סי׳ ש״פ סעי׳ כ״א יעו״ש. מיהו בא״ר או ו׳ כתב דשותף של אבל שמת לו מת בראשון דחו״ה מותר לעסוק בחנות מיד אחר המועד ולא כמו בשאר אבילות. וכ״פ חכ״א כלל קס״ט או׳ ב׳ ומיהו מ״ש עו״ש קכ״א להקל דאפי׳ מת בעיו״ט אחרון מותר לשותף לפתוח החנות מיד אחר המועד כתב עליו מ״ב או׳ כ״ד דהפריז על המדה ודיינו אם נקיל כהא״ר יעו״ש:
(לא) שם. וא״צ לנחמו וכו׳ וכן אין לנחם האבל בע״ש דאחר הרגל קודם ברכו אם כבר עברו ז׳ ימים ממיתת המת. מי״ט. א״ר או׳ ז׳ בגדי ישע. מ״ב או׳ כ״ה: (לב) [סעיף ז׳] אפי׳ שעה א׳ וכו׳ לאו דוקא שעה זמנית ממש אלא שינהוג אבילות כל דהו ואפי׳ חלץ מנעליו לחוד שנהג בזה קצת אבילות די בכך והרגל מפסיק האבילות. שו״ת מ״ב סי׳ ע״ד. ט״ז ביו״ד סי׳ שצ״ט סק״א. ש״כ שם סק״א מ״א בסי׳ זה סק״ט. א״ר או׳ ח׳ ולאו דוקא חליצת מנעל אלא ה״ה אם נהג כפיית המטה או אחד מדברים השייכים לז׳ בטלה ממנו ז׳ אף שלא חלץ מנעליו. א״א או׳ ט׳ מ״ב או׳ כ״ו. והא דרגל מבטל גזירת ז׳ ושלושים ה״ד מה שנוגע לכבוד החיים אבל מה שהוא לתועלת נשמת המתים כגון לענין קדיש והדלקת הנר לא שייך ביטול, נחלת שבעה סי׳ ע״ג ועיין לעיל או׳ ד׳:
(לג) שם. וימי הרגל עולים למנין שלושים. שהרי דין שלושים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגין ברגל כמ״ש ביו״ד סי׳ שצ״ט סעי׳ א׳ יעו״ש. וחתן שנשא אשה בערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת פסק בתשו׳ מ״ב הנז׳ דאע״ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות בתוך ז׳ ימי המשתה אין מונה ל׳ אלא אחר ימי המשתה מטעם דהוא עדיף מימי הרגל דמותר בגיהוץ ותספורת כמ״ש ביו״ד סי׳ שמ״ב חתן זה דימי משתה שלו ברגל וממילא אסור בגיהוץ וכו׳ ימי הרגל עולין לו למנין ל׳ יעו״ש. מיהו הט״ז ביו״ד סי׳ שצ״ט סק״ב ובסי׳ זה סק״ב חלק עליו וכתב דגם כאן ימי הרגל אין עולין לו למנין ל׳ יעו״ש וכ״פ חכ״א כלל קס״ט או׳ ט״ו. מ״ב או׳ כ״ז:
(לד) שם. או שהיה סמוך לחשיכה וכו׳ היינו כשבא לשאול בביה״ש או בזמן התוספת שמוסיפין מחול על הקודש או שידע הדין שאין להתאבל סמוך לחשכה אבל בעבר או סבור דמותר ונהג קצת אבילות נפטר מהאבילות. שו״ת בית יהודה ח״ב סי׳ נ״ז. ברכ״י ביו״ד סי׳ שצ״ט או׳ א׳ סידור בי״ע בדיני אבלות ברגל או׳ ג׳:
(לה) שם. ודינו כדין קובר מתו ברגל. דהיינו שנוהג בו דברים שבצנעה ומתחיל למנות ז׳ אחר הרגל וימי הרגל עולין לו למנין שלושים וכמ״ש לעיל סעי׳ א׳ יעו״ש: (לו) [סעיף ח׳] אפי׳ חל יום שבעה בערב הרגל מותר לספר וכו׳ דק״ל מקצת היום ככולו לענין אבילות לפיכך יום ז׳ עולה לו לכאן ולכאן תחלת יום ז׳ הוא תשלום השבוע ואח״כ מיד מתחיל דין ל׳ והרגל מבטלו. ב״י. לבוש. ועיין לקמן או׳ מ״ב:
(לז) שם הגה. וה״ה הרחיצה לדידן וכו׳ נתבאר ביו״ד רסי׳ שפ״א דלמחבר אין איסור רחיצה רק כל ז׳ ורמ״א שם כתב דהמנהג לאסור כל שלושים. לב״ש. ועיין לעיל סוף או׳ ה׳:
(לח) שם הגה. וה״ה הרחיצה לדידן דנוהגין איסור וכו׳ ר״ל אף לדידן דבעלמא נוהגין איסור רחיצה כל ל׳ מ״מ בענינינו אינו חמור מתספורת ומותר אפי׳ בחמין. מ״ב או׳ ל׳:
(לט) שם בהגה. ומותר לרחוץ סמוך לערב. כדי שיהיה ניכר שהוא משום כבוד הרגל. לבוש. ויש נוהגין דאפי׳ אם חל יום ח׳ או ט׳ ערב הרגל שלא הוו רוחצין עד הערב. ב״י. ודע דמ״ש הרמ״א סמוך לערב היינו לסברא א׳ דסעי׳ יו״ד אבל לסברא אחרונה דשם צ״ל דכאן מותר אף בבקר. ביאורי הגר״א:
(מ) שם בהגה. סמוך לערב. וה״ה לענין לספר ולכבס כ״ה לדעת מור״ם ז״ל ביו״ד סי׳ שצ״ט סעי׳ ג׳ יעו״ש. מיהו בע״פ מותר בכל אחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך ועדיף שיגלח קידם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח אחר חצות. כ״כ מור״ם ז״ל ביו״ד שם. וכ״פ א״ר בסי׳ זה או׳ ט׳ חכ״א כלל קס״ט או׳ ג׳ מ״ב או׳ ל״א. ועיין לעיל סי׳ תס״ח או׳ ט״ז:
(מא) שם בהגה. וא״צ להמתין עד הלילה. קאי ארחיצה דתספורת א״א בלילה. מ״א סק״י. א״ר או׳ ט׳ ור״ל דא״צ להמתין עד הלילה ולרחוץ בצונן או בחמין שהוחמו מעיו״ט כמ״ש לעול סי׳ תקי״א סעי׳ ב׳ יעו״ש אלא מותר לרחוץ בחמין בעיו״ט סמוך לערב. ועיין לעיל או׳ ל״ח:
(מב) שם. ואין צ״ל אם חל יום ח׳ להיות בשבת וכו׳ ר״ל משום דזהו לכ״ע דאם חל יום ז׳ ערב הרגל טעם ההיתר הוא דאמרינן מקצת היום ככולו ויום הז׳ עולה לכאן ולכאן וזהו דוקא לאבא שאול אלא דק״ל כוותיה אבל כשחל ח׳ בשבת ערב הרגל דאיכא מקצת ל׳ קודם לרגל אפי׳ לרבנן שרי וכמבואר בגמ׳ מו״ק י״ט ע״ב יעו״ש:
(מג) שם. ואצ״ל אם חל יום ח׳ להיות בשבת וכו׳ וכתב בשו״ת ב״ח החדשות סי׳ י״ב שמותר לחזור מיד למקומו בכניסת שבת זה וכן מותר לו ללבוש בגדי שבת ומ״מ אסור לו ליכנס לבית המשתה בשבת זה יעו״ש וכן דעת הבית הלל ביו״ד סי׳ שצ״ט אך השבו״י ח״א סי׳ צ׳ השיב על הב״ח ודעתו לאסור חזרה למקומו ולבישת בגדי שבת יעו״ש והב״ד השע״ת וכתב ומ״מ נראה כיון דהב״ח מתיר בזה שאינו אלא מנהג המורה להקל יש לו על מה לסמוך וכתב עוד לענין לבישת בגדי שבת נראה להחמיר אם הם חדשים ועדיין גיהוצן ניכר הרבה ואם אין לו אחרים אפשר שיש להקל גם בזה יעו״ש. והב״ד פ״ת ביו״ד סי׳ שצ״ט או׳ ו׳ ועי״ש שהביא עוד דעת הפו׳ כהב״ח יעו״ש:
(מד) שם. שמותר לספר בע״ש. וכן לכבס ולרחוץ כנז׳ וכ״ה ביו״ד סי׳ שצ״ט. ונראם דבזה א״צ להמתין עד אחר תפלת מנחה ושאני לעיל דצריך שיהא ניכר שהוא משום כבוד הרגל משא״כ הכא שאינו בערב הרגל. מ״ב בב״ה:
(מה) שם. אבל בתוך הרגל לא יגלח וכו׳ וכן לא יכבס כיון שהיה אפשר קודם הרגל: (מו) [סעיף ט׳] עד שיגערו בו חביריו. כמבואר ביו״ד סי׳ ש״ץ סעי׳ ד׳ יעו״ש:
(מז) שם. עד שיגערו בו חביריו. והגערה מהני אפי׳ ביום שלושים עצמו. ה״ה הגהת סמ״ק סי׳ צ״ז. וכ״כ ב״י ביו״ד סי׳ ש״ץ בשם הגמ״י. וכן הסכים שכנה״ג בסי׳ זה בהגב״י או׳ ד׳ וכ״כ א״ר או׳ יו״ד. וכ״כ נאמן שמואל סי׳ מ״א ורבו שם. וכ״כ ב״ד חיו״ד סי׳ קצ״ב. דבר משה סי׳ פ״א, והב״ד הברכ״י ביו״ד סי׳ ש״ץ או׳ ג׳ ומשמע שם שכן מסכים לענין דינא. ועוד עיין לעיל סי׳ תקל״א סעי׳ ז׳ מ״ש שם כמה דינים השייכים לזה יעו״ש:
(מח) שם. עד שיגערו בו חביריו. אבל לענין כיבוס ורחיצה מבטל ממנו הרגל גזירת ל׳ אפי׳ על אביו ואמו כמו על שאר המתים. לבוש. שו״ג או׳ י״ח: (מט) [סעיף י׳] ואם חל אחד מימי האבילות וכו׳ כגון יום ה׳ או ו׳ דאז הרגל מבטל גזירת ז׳ ואינו מבטל גזירת ל׳. מ״א ס״ק י״ב:
(נ) שם. מותר לכבס וכו׳ דכבר בטל ממנו גזירת ז׳ אבל לספר אסור דלא נתבטל ממנו גזירת ל׳ כיון שאין כאן ז׳ ימים קודם הרגל. ש״כ ביו״ד סי׳ שצ״ט ס״ק י״ד:
(נא) שם. מותר לכבס וכו׳ כיון דא״א בלילה משא״כ רחיצה דאפשר בלילה, ב״י. לבוש. ועיין לקמן או׳ ג״ן:
(נב) שם. עד אחר חצות וכו׳ ולדעת מור״ם ז״ל עד סמוך לחשיכה כמ״ש לעיל או׳ מ׳ יעו״ש:
(נג) שם. אבל לרחוץ אסור עד הלילה. כיון שיכול לרחוץ בלילה בצונן. מ״א ס״ק י״ג. או במים שהוחמו מבע״י לדעת הש״ע כמ״ש לעיל סי׳ תקי״א סעי׳ ב׳ יעו״ש:
(נד) שם. ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה וכו׳ משמע דצריך שיתפלל מנחה תחלה דאז חל עליו קדושת הרגל וכ״מ בב״ח סי׳ תר״ו. ודוקא בהנך שרי שבאים לכבוד הרגל דכשרוחץ עכשיו נהנה ממנו ברגל אבל שאר דיני אבילות כגון ישיבת קרקע וחליצת מנעל נוהגין עד שתחשך כמ״ש בטור יו״ד סי׳ ת׳ מ״א ס״ק י״ד. מיהו בראב״ן דף פ״ד משמע דלאחר תפלת מנחה הכל שרי. א״ר או׳ י״א. וכן הסכים בס׳ בגדי ישע:
(נה) שם הגה. ולדידן דנוהגין איסור רחיצה כל ל׳ אסור לרחוץ וכו׳ ר״ל סמוך לחשיכה וכן בחו״ה אסור לרחוץ עד תשלום ל׳ דדינו כמו תספורת. אמנם ביו״ד סי׳ שצ״ט סעי׳ ה׳ כתב מור״ם בהגה על מ״ש הש״ע ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת מנחה וכו׳ וכן נוהגין והקשו שם הלבוש והב״ח והט״ז והש״כ מהכא לשם ותירץ הב״ח דהכא קאמר ראוי לעשות כן לדידן דנוהגין להחמיר איסור רחיצה וכו׳ ושם קאמר אע״ג דכך ראוי להורות לדידן מ״מ המנהג אינו כן אלא אפי׳ לא נהג אבילות אלא שעה אחת לפני הרגל רוחצין אחר המנחה סמוך לחשיכה וצ״ל דמתחלה לא קבלו עליהם לנהוג איסור רחיצה וכיבוס כל ל׳ אלא כשאין שם הפסקה של רגל אבל כשהרגל מפסיק אוקמוה אדינא דתלמודא דרוחצין לערב אחר המנחה סמוך לחשיכה וא״כ יהיה דעת הרב בהגה כדעת כל האחרונים והכי נקטינן עכ״ל. וכ״כ הט״ז והש״כ שם. וכ״ה דעת הט״ז כאן סק״ג ומ״א ס״ק ט״ו. ומיהו דעת הא״ר או׳ י״ב להחמיר כפשט דברי ההגה שבכאן ורק לרחוץ בצונן דעתו להתיר יעו״ש. ונראה דאם הוא מורגל ברחיצה ויש לו צער ברגל אם לא ירחוץ יש לסמוך על דברי המתירין אבל אם אינו מורגל ברחיצה ואין לו צער מזה אם לא ירחוץ יש להחמיר כדברי הא״ר ורק אם חפץ לרחוץ או לטבול בצונן לכבוד הרגל י״ל דשרי ועיין ש״כ שם שכתב דגם המתירין מ״מ אחר הרגל אסור ברחיצה וכיבוס עד שלושים שהרי הרגל לא ביטל ממנו רק גזירת ז׳ יעו״ש. וכ״כ חכ״א כלל קס״ט או׳ ד׳ מ״ב או׳ מ״ב. וכ״ז לנוהגין להחמיר ברחיצה עד ל׳ כדברי מור״ם ז״ל אבל לנוהגין להקל כדברי הש״ע דלאחר ז׳ מותר וכמ״ש לעיל או׳ ל״ז בלא״ה מותר דהא הרגל מבטל גזירת ז׳: (נו) [סעיף יא׳] ר״ה ויוה״כ חשיבי כרגלים וכו׳ ואע״ג דלא כתיב בהו שמחה אחז״ל שמבטלים את האבילות כמו הרגלים דכולהו הוקשו להדדי בתורה דכתיב אלה מועדי ה׳ ויש בכללם ר״ה ויוה״כ. לבוש. ובערב יוה״כ אחר מנחה בסעודה המפסקת נועל מנעלים ויושב על כסא וספסל בסעודה. שו״ת דברי יוסף סי׳ ס״א. שמש צדקה חא״ח סי׳ יו״ד וי״א. סי׳ בי״ע או׳ ט׳: (נז) [סעיף יג׳] ויום ב׳ של עצרת עולה למנין הט״ז. דכיון שאנן בקיאין בקביעא דירחה ואין אנו עושין ב׳ ימים אלא משום מנהג חשיב כחול ועולה למנין הט״ז. טור. לבוש: (נח) [סעיף יד׳] שמגלח בערב יה״כ. דהא יום ז׳ עולה לכאן ולכאן כמ״ש לעיל או׳ ל״ו. וה״ה דמותר ברחיצה וכיבוס כמ״ש לעיל סעי׳ ח׳ יעו״ש. ועוד עיין לקמן בהגה לססי׳ תר״ו ובדברינו לשם בס״ד: (נט) [סעיף טו׳] ומגלח בערב החג. וה״ה לרחוץ ולכבס כמ״ש לעיל סעי׳ ח׳ יעו״ש: (ס) [סעיף טז׳] ושמיני עצרת שבעה. מן הטעם שכתבנו למעלה (סעי׳ י״ג) בחג עצרת כי כל המועדים הוקשו להדדי. לבוש. ור״ל כמו שעצרת חשוב כז׳ משום דיש לו תשלומין כל ז׳ כמ״ש לעיל סעי׳ י״ג ה״ה שמיני עצרת אעפ״י שאין לו תשלומין כל ז׳ משום דהוקשו כל המועדים להדדי:
(סא) שם. ושמיני עצרת שבעה וכו׳ ודוקא במת קודם הרגל חשבינן ש״ע לז׳ אבל במת ברגל או בחו״ה לא חשבינן ש״ע רק ליום אחד וכמ״ש לעיל או׳ ה׳ יעו״ש:
(סב) שם. ויום שני של ש״ע וכו׳ מהטעם שכתבנו לעיל או׳ נ״ז יעו״ש: (סג) [סעיף יז׳] שמע שמועה קרובה. היינו ששמע בתוך ל׳ למיתת קרובו ואפי׳ ביום ל׳ עצמו ה״ז שמועה קרובה וכמ״ש ביו״ד רסי׳ ת״ב יעו״ש:
(סד) שם. דינו כדין שמע שמועה רחוקה וכו׳ ולמוצאי שבת ורגל אינו נוהג אלא יום אחד ומקצתו ככולו, טור וב״י. לבוש. שו״ג או׳ ל׳ וכ״ה בש״ע יו״ד סי׳ ת״ב סעי׳ א׳ וסעי׳ ה׳ יעו״ש:
(סה) שם. דינו כדין שמע שמועה רחוקה וכו׳ ונראה אף דחל יום ל׳ ביו״ט שני אחרון דעולה למנין ז׳ כמ״ש לעיל סעי׳ ב׳ מ״מ לא עדיף משבת דנמי עולה למנין ז׳ ואפ״ה נעשית רחוקה דכיון שאינו נוהג אלא דברים שבצנעה אין גוררת אבילות. א״ר או׳ י״ד: (סו) [סעיף יח׳] שמע שמועה רחוקה. דהיינו אחר שלושים כדאיתא ביו״ד סי׳ ת״ב סעי׳ א׳ יעו״ש: (סז) [סעיף יט׳] שמע שמועה קרובה בשבת וכו׳ ואם הוא שבת ערב הרגל כיון דדברים שבצנעה נוהג עולה לו אותו שבת למנין ז׳ ושוב הרגל מבטל ממנו גזירת ז׳ יו״ד סי׳ ת״ב סעי׳ יו״ד וש״כ שם. וכ״ה ביו״ד שם רסי׳ שצ״ט. וקדיש י״ל אין הרגל מבטל ויש לו דין ז׳ ושלושים אפי׳ נהג שעה אחת לפני הרגל. מש״ז או׳ ה׳ מ״ב או׳ נ״ב:
(סח) שם. ולמחר קורע. לאו דוקא אלא ר״ל למוצאי שבת וכ״כ דה״ח או׳ ה׳ מ״ב שם:
(סט) שם. והו״ל יום ששי שביעי וכו׳ ואם מת באחד בשבת והו״ל יום ז׳ שלו בשבת אין לנהוג איסור בדברים שבצנעה רק בשחרית בהנץ החמה וע״כ מותר לקרותו במנחה לס״ת. ט״ז סק״ה וכתב ודלא כהב״ח: (ע) [סעיף כ׳] שאין הרגל עולה למי שלא נהג וכו׳ ומ״מ יולדת שמת לה מת שחייבת להתאבל עליו וה״ה שאר חולה וא״א להם להתאבל מחמת חלישותן כיון שהם ידעו מזה אך מחמת אונס א״א להם לנהוג אבילות והרגל פגע בתוך ז׳ בטל מהן גזירת ז׳ וה״ה לענין שלושים. שבו״י ח״א סי׳ פ״ח וכתב ודלא כתשו׳ נחלת שבעה סי׳ י״ז יעו״ש. וכן הסכים ישי״ע או׳ ז׳ משום דהלכה כדברי המיקל באבל יעו״ש. וכ״פ מ״ב או׳ נ״ג. ויותר דיני הפרטים השייכים לעניין זה הלא הם כתובים בש״ע יו״ד סי׳ שצ״ט וסי׳ ת״ב ובאחרונים שם. ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון