Derishah Yoreh Deah 198 – דרישה יורה דעה קצח‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

דיני טבילה וחציצתה, ובו מ״ח סעיפים (א) צְרִיכָה שֶׁתִּטְבֹּל כָּל גּוּפָהּ בְּפַעַם אַחַת; לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלֶיהָ שׁוּם דָּבָר הַחוֹצֵץ. וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אִם דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִפְעָמִים לְהַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו עַתָּה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו לְעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ; וְאִם הוּא חוֹפֶה רֹב הַגּוּף, אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, חוֹצֵץ. {הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּטְבֹּל אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם חוֹצְצִין, גְּזֵרָה אָטוּ דְּבָרִים הַחוֹצְצִים (הַגָּהוֹת ש״ד).} (ב) אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁחוֹצְצִין, חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וּרְצוּעוֹת שֶׁכּוֹרְכִין בָּהֶם הַשֵּׂעָר בָּרֹאשׁ, לֹא תִּטְבֹּל בָּהֶם עַד שֶּׁתְּרַפֵּם; וְאִם הֵם בְּתוֹךְ קְלִיעַת שַׂעֲרָהּ אֵינוֹ מוֹעִיל בָּהֶם רִפְיוֹן. וְאִם הֵם כְּרוּכִים בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת בַּגּוּף, לֹא תִּטְבֹּל בָּהֶם עַד שֶּׁתְּרַפֵּם, חוּץ מֵאִם הֵם כְּרוּכִים בַּצַּוָּאר שֶׁאֵינָם חוֹצְצִין לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְהַדְּקָן; אֲבָל קָטְלָא, שֶׁהִיא רְצוּעָה חֲלָקָה וּרְחָבָה שֶׁכּוֹרֶכֶת סְבִיב צַוָּארָהּ, חוֹצֶצֶת, מִפְּנֵי שֶׁחוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בְּחֹזֶק, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּשָׂרָה בּוֹלֵט וְתֵרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר, וּמִתּוֹךְ שֶׁהָרְצוּעָה חֲלָקָה וּרְחָבָה אֵינָהּ מַזִּיקָתָהּ (רַשִׁ״י). (ג) אִם הַחוּטִין הָאֵלּוּ חֲלוּלִין, עֲשׂוּיִן מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת, אֵינָם חוֹצְצִין (טוּר בְּשֵׁם רַאֲבָ״ד). (ד) חוּטֵי שֵׂעָר אֵינָם חוֹצְצִין. {הַגָּה: וְאִם הָיוּ מֻזְהָבוֹת, חוֹצְצִין, דְּמַקְפֶּדֶת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא תְּטַנְּפֵם; וְכֵן אִם הָיוּ מְטֻנָּפִים תְּחִלָּה, מַקְפֶּדֶת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא תִּתְלַכְלֵךְ מֵהֶן בַּמַּיִם, וְחוֹצְצִין (טוּר).} (ה) שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יוֹתֵר שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִים כְּאֶחָד קֶשֶׁר אֶחָד, אֵינָם חוֹצְצִין. {הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם קָשַׁר ב׳ שְׂעָרוֹת עִם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אוֹ שֶׁקָּשַׁר ב׳ שְׂעָרוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״א וְרַ״ן);} וְשַׂעֲרָה אַחַת שֶׁנִּקְשְׁרָה, חוֹצֶצֶת וְהוּא שֶׁתְּהֵא מַקְפֶּדֶת עָלֶיהָ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלֶיהָ עָלְתָה לָהּ טְבִילָה עַד שֶׁיְּהֵא רֹב שַׂעֲרָהּ קָשׁוּר נִימָא נִימָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (ו) שֵׂעָר שֶׁכְּנֶגֶד הַלֵּב וְשֶׁבַּזָּקָן הַנִּדְבָּק זֶה בָּזֶה מֵחֲמַת זֵעָה, חוֹצֵץ; שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבְּבֵית הַשֶּׁחִי, אֵינוֹ חוֹצֵץ; וְשֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, בְּאִישׁ אֵינוֹ חוֹצֵץ; וּבְאִשָּׁה, בִּנְשׂוּאָה חוֹצֵץ, בִּפְנוּיָה אֵינוֹ חוֹצֵץ. {הַגָּה: וְאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּמִין קְלִיעוֹת שְׂעָרוֹת דְּבוּקוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְנַעֲשֵׂית בְּלִילָה עַל יְדֵי שֵׁד וְסַכָּנָה לַהֲסִירָם, לֹא חַיְצֵי (מָרְדְּכַי ה״נ בְּשֵׁם ראב״יה וּבְאָגוּר וּבְהַגָּהוֹת ש״ד).} (ז) לִפְלוּף (פי׳ צוֹאַת הָעַיִן) שֶׁחוּץ לָעַיִן, חוֹצֵץ אֲפִלּוּ הוּא לַח; וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְאִם הָיָה יָבֵשׁ, חוֹצֵץ; וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרִיק (כ״ד הַתּוֹסָפוֹת וּסְמַ״ג בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְרַמְבַּ״ם). (ח) כָּחוֹל שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְשֶׁחוּץ לָעַיִן חוֹצֵץ; וְאִם הָיְתָה פּוֹתַחַת וְעוֹצֶמֶת (פֵּרוּשׁ וְסוֹגֶרֶת) עֵינֶיהָ תָּדִיר, אַף שֶׁחוּץ לָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ. (ט) דָּם יָבֵשׁ שֶׁעַל הַמַּכָּה, חוֹצֵץ; וְרִיר שֶׁבְּתוֹכָהּ, אֵינוֹ חוֹצֵץ. יָצָא הָרִיר מִתּוֹכָהּ, כָּל תּוֹךְ ג׳ יָמִים לַח הוּא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ; לְאַחַר מִכָּאן, יָבֵשׁ הוּא וְחוֹצֵץ. לְפִיכָךְ אִשָּׁה בַּעֲלַת חֲטָטִים צְרִיכָה לָחוּף בְּמַיִם עַד שֶׁיִּתְרַכְּכוּ. (י) רְטִיָּה שֶׁעַל הַמַּכָּה, חוֹצֶצֶת. (יא) חֵץ אוֹ קוֹץ הַתָּחוּב בַּבָּשָׂר, אִם נִרְאֶה מִבַּחוּץ, חוֹצֵץ; וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה, אֵינוֹ חוֹצֵץ. (יב) לִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל הַבָּשָׂר מֵחֲמַת זֵעָה, אֵינָם חוֹצְצִין; נִגְלַד כִּגְלִיד, חוֹצֵץ. (יג) מִלְמוּלִין שֶׁעַל הַבָּשָׂר, חוֹצְצִין. (יד) טִיט הַיָּוֵן וְטִיט הַיּוֹצְרִים וְטִיט דְּרָכִים הַנִּמְצָא שָׁם תָּמִיד, אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּל אֵלּוּ חוֹצְצִין; וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט, כְּשֶׁהוּא לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ שֶׁהֲרֵי הוּא נִמְחֶה בְּמַיִם; וּכְשֶׁהוּא יָבֵשׁ, חוֹצֵץ (רמב״ם וסמ״ג) {וּמִיהוּ אִם הִיא מַקְפֶּדֶת אֲפִלּוּ בְּדָבָר לַח חוֹצֵץ (רוֹקֵחַ וּמָרְדְּכַי הִלְכוֹת נִדָּה)}. (טו) הַדְּיוֹ, הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ וְהַדָּם, שְׂרַף הַתְּאֵנָה וּשְׂרַף הַתּוּת וּשְׂרַף הֶחָרוּב וּשְׂרַף הַשִּׁקְמָה (פֵּרוּשׁ מִין מִמִּינֵי הַתְּאֵנִים), יְבֵשִׁים, חוֹצְצִין; לַחִים, אֵינָם חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַשְּׂרָפִים, אֲפִלּוּ לַחִים, חוֹצְצִין. (טז) דָּם שֶׁנִּסְרָךְ בַּבָּשָׂר, אֲפִלּוּ לַח, חוֹצֵץ. (יז) צֶבַע שֶׁצּוֹבְעוֹת הַנָּשִׁים עַל פְּנֵיהֶן וִידֵיהֶן וּשְׂעַר רֹאשָׁן, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן מִי שֶׁהוּא צַבָּע וְיָדָיו צְבוּעוֹת, אֵינוֹ חוֹצֵץ. {הַגָּה: וְכֵן מִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ לִהְיוֹת שׁוֹחֵט אוֹ קַצָּב וְיָדָיו תָּמִיד מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם, אֵינוֹ חוֹצֵץ, שֶׁרֹב בְּנֵי אֻמָּנוּת זוֹ אֵינָן מַקְפִּידִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רי״ו).} (יח) צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, חוֹצֵץ; כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר חוֹצֵץ. וְאֵיזֶהוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, זֶה שֶׁהַצִּפֹּרֶן עוֹדֵף עַל הַבָּשָׂר. וּלְפִי שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְכַוֵּן מַה נִּקְרָא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגְדּוֹ, נָהֲגוּ הַנָּשִׁים לִטֹּל צִפָּרְנֵיהֶם בִּשְׁעַת טְבִילָה. (יט) אִם יֵשׁ לָהּ נֶפַח עַל מְקוֹם הַצִּפֹּרֶן וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לֹא לַחְתֹּךְ וְלֹא לְחַטֵּט, אִם נְפוּחָה כָּל כָּךְ שֶׁאֵין הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן נִרְאֶה, אֵינוֹ חוֹצֵץ. (כ) דַּוְקָא בָּצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן חוֹצֵץ, אֲבָל הַצִּפֹּרֶן עַצְמָהּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וַאֲפִלּוּ אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְעוֹמֶדֶת לֵחָתֵךְ וּפוֹרַחַת וְעוֹבֶרֶת מִכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. {הַגָּה: מִיהוּ כָּל זֶה דַּוְקָא שֶׁאֵין צוֹאָה אוֹ בָּצֵק תַּחְתָּיו בְּשָׁעָה שֶׁטָּבְלָה. וּמֵאַחַר דְּכְּבָר נָהֲגוּ לִטֹּל הַצִּפָּרְנַיִם, אֲפִלּוּ אִם צִפֹּרֶן אַחַת נִשְׁאַר בְּיָדָהּ וְטָבְלָה, צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת (הַגָּהוֹת ש״ד), וְכֵן נוֹהֲגִין.} (כא) צִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת שֶׁפֵּרְשָׁה מִעוּטָהּ, חוֹצֶצֶת; פֵּרְשָׁה רֻבָּהּ, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. (כב) אֵבֶר וּבָשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים, חוֹצְצִים. {אֲבָל יַבֶּלֶת אוֹ יַתֶּרֶת וְאֵינָן מְדֻלְדָּלִין, אֵינָם חוֹצְצִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ״ג סִימָן רמ״ח בְּשֵׁם ר״י).} (כג) הַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת וְהַקַּטְלָאוֹת אִם הֵם רְפוּיִים, אֵינָם חוֹצְצִים; וְאִם הֵם מְהֻדָּקִים, חוֹצְצִים. וְכֵן הַדִּין בְּאֶגֶד שֶׁל הַמַּכָּה וְקַשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל הַשֶּׁבֶר. (כד) צְרִיכָה לַחֲצֹץ שִׁינֶיהָ שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶם דָּבָר חוֹצֵץ, שֶׁאִם טָבְלָה וְנִמְצָא שׁוּם דָּבָר דָּבוּק בָּהֶם לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. וְיֵשׁ נוֹהֲגוֹת שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּיוֹם לֶכְתָּן לְבֵית הַטְּבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְנָס בֵּין הַשִּׁנַּיִם יוֹתֵר מִמַּאֲכָל אַחֵר; וְאַף עַל פִּי שֶׁבּוֹדְקוֹת וְחוֹצְצוֹת הַשִּׁנַּיִם, חוֹשֶׁשֶׁת דִּלְמָא תִּשְׁתַּיֵּר מִנֵּהּ וְלָאו אַדַעְתָּהּ. וּמִנְהָג יָפֶה הוּא. {הַגָּה: וְאֵין לָהּ לֶאֱכֹל בֵּין הָרְחִיצָה לַטְּבִילָה (הרא״ש בה״נ); וְאֵין לָהּ לַעֲסֹק כָּל הַיּוֹם קֹדֶם הַטְּבִילָה בְּבָצֵק אוֹ בְּנֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, שֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהּ (ש״ד), וְכֵן נָהֲגוּ.} (כה) אִם לֹא הֵדִיחָה בֵּית הַסְתָרִים וּבֵית הַקְּמָטִים שֶׁלָּהּ וְנִמְצָא בָּהֶם דָּבָר חוֹצֵץ, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. וְאִם לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה קֹדֶם טְבִילָה עָלְתָה לָהּ טְבִילָה; וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לִבְדִיקַת הַגּוּף וַחֲפִיפַת הָרֹאשׁ. (כו) אִם לֹא בָּדְקָה קֹדֶם טְבִילָה בֵּין שִׁנֶּיהָ וְלֹא בֵּית הַסְתָרִים שֶׁלָּהּ, וְאַחַר טְבִילָה נָמִי לֹא בָּדְקָה עַד שֶׁנִּתְעַסְקָה בִּכְתָמִים וּבְתַבְשִׁילִין, וְאַחַר כָּךְ בָּדְקָה וּמָצְאָה עֶצֶם בֵּין שִׁנֶּיהָ אוֹ דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין סְתָרֶיהָ, תָּלִינָן לְקֻלָּא וְאָמְרִינָן דְּבָתַר טְבִילָה עַיְלֵי בָּהּ. (כז) נָתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ אוֹ קָרְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ אוֹ קָפְצָה יָדָהּ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא בָּאוּ הַמַּיִם בָּהֶם, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. (כח) לֹא תֶּאֱחֹז בָּהּ חֲבֶרְתָּהּ בְּיָדֶיהָ בִּשְׁעַת טְבִילָה אֶלָּא אִם כֵּן רָפְתָה יָדָהּ, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם בִּמְקוֹם אֲחִיזַת יָדֶיהָ; וְאִם הֵדִיחָה יָדֶיהָ בְּמַיִם תְּחִלָּה, שָׁרֵי, שֶׁמַּשְׁקֶה טוֹפֵחַ שֶׁעַל יָדֶיהָ חָבוּר לְמִי הַמִּקְוֶה. (כט) הַטּוֹבֵל בְּמִקְוֶה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מ׳ סְאָה מְצֻמְצָמִין, אִם אָמַר לַחֲבֵרוֹ: כְּבֹשׁ יָדֶיךָ עָלַי בַּמִּקְוֶה, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. (ל) אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַגְבִּיהַּ רַגְלֶיהָ בִּשְׁעַת טְבִילָתָהּ אִם אֵין שָׁם טִיט, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹרֶסֶת עַל הָרִצְפָּה אֵין כָּאן חֲצִיצָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מַקְדִּימִים לְרַגְלֶיהָ. (לא) אֵין טוֹבְלִין בְּכֵלִים. לְפִיכָךְ אִם הָיָה טִיט בַּמָּקוֹם שֶׁטּוֹבֶלֶת, לֹא תַּעֲמֹד עַל גַּבֵּי כְּלֵי עֵץ שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה מִגַּבָּן, וְלֹא עַל גַּבֵּי נְסָרִים שֶׁרְאוּיִים לְמִדְרָסוֹת וְלֹא עַל שׁוּם כְּלִי הָרָאוּי לְמִדְרָס וְתִטְבֹּל, מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחֲצָאוֹת שֶׁל כֵּלִים; עָבְרָה וְטָבְלָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. אֲבָל נוֹתֶנֶת הִיא חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת תַּחַת רַגְלֶיהָ, מִפְּנֵי הַטִּיט. וְכֵן לֹא תַּעֲמֹד עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס וְלֹא עַל גַּבֵּי בְּקַעַת וְתִטְבֹּל; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מְטַמֵּא מִגַּבּוֹ וְלֹא רָאוּי לְמִדְרָס, חֲשָׁשׁ חֲכָמִים הוּא שֶׁמָּא תִּפְחַד שֶׁלֹּא תִּפֹּל וְלֹא תִּטְבֹּל כָּרָאוּי. עָבְרָה וְטָבְלָה עַל גַּבֵּי אֵלּוּ, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה; וּלְפִי זֶה מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלִיבוֹת (פִּי׳ מַדְרֵגוֹת) שֶׁל עֵץ, אִם טָבְלָה עַל גַּבֵּי הַשְּׁלִיבוֹת {אֲפִלּוּ אִם הֵם מְחֻבָּרִים לְכָתְלֵי הַמִּקְוֶה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ״א)} לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה דִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ הֵם, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בִּמְקוֹמָן מַדְרֵגָה שֶׁל אֲבָנִים וְתִהְיֶה הַמַּדְרֵגָה רְחָבָה ד׳, מְקוֹם הַנָּחַת הָרֶגֶל, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהּ שִׁעוּר מָקוֹם לְבַל תִּפְחַד לִפֹּל מִמֶּנָּהּ. (לב) סִילוֹן שֶׁל עֵץ הַקָּבוּעַ בְּקַרְקָעִית הַטְּבִילָה, אִם אֵין לוֹ לְבַזְבֵּז (פִּי׳ מִסְגֶּרֶת שֶׁאָז אֵין לוֹ בֵּית קִבּוּל), מֻתֶּרֶת לַעֲמֹד עָלָיו וְלִטְבֹּל. (לג) לֹא תִּטְבֹּל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּקַרְקָעִיתוֹ טִיט, מִשּׁוּם חֲצִיצָה, אֶלָּא אִם כֵּן תִּתֵּן עָלָיו זְמוֹרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שׁוּם טֻמְאָה; וְאִם טָבְלָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה (רַאֲבָ״ד וְרַשִׁ״י אֲבָל רֹב הַפּוֹסְקִים מַתִּירִין). (לד) לֹא תִּטְבֹּל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּרְאוּהָ בְּנֵי אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ מְמַהֶרֶת לִטְבֹּל וְאֵינָהּ מְדַקְדֶּקֶת בַּטְּבִילָה; וּמִיהוּ בְּדִיעֲבַד, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. (לה) לֹא תִּטְבֹּל בְּקוֹמָה זְקוּפָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמִּסְתַּתְּרִים בָּהּ; וְלֹא תִּשְׁחֶה הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּדָּבְקוּ סְתָרֶיהָ זֶה בָּזֶה, אֶלָּא שׁוֹחָה מְעַט עַד שֶׁיִּהְיוּ סִתְרֵי בֵּית הָעֶרְוָה נִרְאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֵית בְּשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹרֶכֶת; וְיִהְיֶה תַּחַת דַּדֶּיהָ נִרְאֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֶה בְּשָׁעָה שֶׁמֵּינִיקָה אֶת בְּנָהּ; וְיִהְיֶה תַּחַת בֵּית הַשֶּׁחִי נִרְאֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֶה כְּשֶׁאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִין, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַרְחִיק יַרְכוֹתֶיהָ זוֹ מִזוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְגַם לֹא לְהַרְחִיק זְרוֹעוֹתֶיהָ מֵהַגּוּף יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵם בְּעֵת הִלּוּכָהּ; וְאִם שִׁנְּתָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁחֲתָה בְּיוֹתֵר אוֹ זָקְפָה בְּיוֹתֵר, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה (עָרוּךְ וּסְמַ״ג וְרַשְׁבָּ״ץ וְרַמְבַּ״ם); וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא עָלְתָה. (לו) צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַמִּקְוֶה גָּבוֹהַּ מִמַּעַל לְטַבּוּרָהּ זֶרֶת, לְפָחוֹת. (לז) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגֹבַהּ מֵי הַמִּקְוֶה לַעֲלוֹת בָּהֶם כָּל גּוּפָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן פָּנֶיהָ וְגוּפָהּ כְּבוּשִׁים בַּקַּרְקַע, שַׁפִּיר דָּמִי {וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר״א (סָעִיף ס״ו) בְּדִינֵי מִקְוֶה.} (לח) אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְתֹחַ פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהּ הַמַּיִם, וְלֹא תִּקְפֹּץ אוֹתָהּ יוֹתֵר מִדַּאי; וְאִם קָפְצָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, אֶלָּא תַּשִּׁיק שִׂפְתוֹתֶיהָ זוֹ לְזוֹ דִּבּוּק בֵּינוֹנִי. (לט) לֹא תַּעֲצִים עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר וְאַל תִּפְתְּחֵם בְּיוֹתֵר, וְאִם עָשְׂתָה כֵן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה (ב׳ דֵּעוֹת בַּטּוּר וּפוֹסְקִים עב״י). (מ) צָרִיךְ לְהַעֲמִיד עַל גַּבָּהּ יְהוּדִית גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִי״ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁעָה שֶׁהִיא טוֹבֶלֶת, שֶׁתִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִשְּׂעַר רֹאשָׁהּ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם; וְאִם אֵין לָהּ מִי שֶׁתַּעֲמֹד עַל גַּבָּהּ, אוֹ שֶׁהוּא בַּלַּיְלָה, תִּכְרֹךְ שְׂעָרָהּ עַל רֹאשָׁהּ בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ בָּרְצוּעָה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, וּבִלְבַד שֶׁתְּרַפֵּם אוֹ בְּשַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל חוּטִים חֲלוּלוֹת אוֹ קוֹשֶׁרֶת בֶּגֶד רָפוּי עַל שְׂעָרוֹתֶיהָ. (מא) הַמַּפְשֶׁלֶת בְּנָהּ לַאֲחוֹרֶיהָ כְּשֶׁהִיא עֲרֻמָּה, וְטָבְלָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שֶׁמָּא הָיָה טִיט בְּרַגְלֵי הַתִּינוֹק אוֹ בְּיָדָיו וְנִדְבַּק בְּאִמּוֹ וְחָצַץ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְאַחַר שֶׁעָלְתָה נָפַל. (מב) נִכְנְסוּ צְרוֹרוֹת וּקְסָמִים בְּסִדְקֵי רַגְלֶיהָ מִלְּמַטָּה, חוֹצְצִים. (מג) אִסְפְּלָנִית מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל בֵּית הַסְתָרִים, חוֹצְצִין; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם צְרִיכִים שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶם הַמַּיִם, צְרִיכִים שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים וְלֹא יְהֵא בָּהֶם דָּבָר חוֹצֵץ. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאִשָּׁה צְרִיכָה לְהָטִיל מַיִם קֹדֶם טְבִילָה אִם הִיא צְרִיכָה לְכָךְ. גַּם צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ בִּגְדוֹלִים וּבִקְטַנִּים שֶׁלֹּא תְּהֵא צְרִיכָה לַעֲצֹר עַצְמָהּ, וְלֹא יִהְיוּ רְאוּיִים לְבִיאַת מַיִם. גַּם צְרִיכָה לְהָסִיר צוֹאַת הַחֹטֶם (ש״ד וראב״ן סִימָן שכ״ו דַּף ס׳ ע״ג).} (מד) הָיְתָה בָּהּ שַׂעֲרָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם חוּץ לְמַכַּת רֹאשָׁהּ מֻדְבָּק לַמַּכָּה, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת (רֹאשָׁהּ) [רֹאשָׁם] מֻדְבָּקוֹת בְּטִיט אוֹ בְּצוֹאָה, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינֶיהָ מִלְּמַטָּה וְנִקְּבוּ וְהוֹצִיאָתָן בְּרִיסֵי עֵינֶיהָ מִלְּמַעְלָה, וְכֵן אִם הָיוּ ב׳ שְׂעָרוֹת רִיסֵי עֵינֶיהָ שֶׁל מַטָּה מְדֻבָּקוֹת בְּרִיסֵי עֵינֶיהָ שֶׁל מַעְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִים. (מה) לֹא תִּטְבֹּל בְּאָבָק שֶׁל רַגְלֶיהָ; וְאִם טָבְלָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹצֵץ וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוֹצֵץ, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשְׁפָה אוֹ שֶׁטָּבְלָה בְּחַמִּין. (מו) נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בִּבְגָדֶיהָ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. (מז) מִין כִּנִּים שֶׁדְּבוּקִים בַּבָּשָׂר וְנוֹשְׁכִים בָּעוֹר בִּמְקוֹם שֵׂעָר וְנִדְבָּקִים בְּחֹזֶק בַּבָּשָׂר, צָרִיךְ לַהֲסִירָן עַל יְדֵי חַמִּין וּלְגוֹרְדָן בְּצִפֹּרֶן; וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִירָן, אֵינוֹ חוֹצֵץ. (מח) נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ שֶׁיָּרְדָה לְהָקֵר, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. {הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין וּמַצְרִיכִין אוֹתָהּ טְבִילָה אַחֶרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״א וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְרוֹקֵחַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ״י); וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה לִהְיוֹת צְנוּעָה בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, וְכֵן נָהֲגוּ הַנָּשִׁים לְהַסְתִּיר לֵיל טְבִילָתָן שֶׁלֹּא לֵילֵךְ בִּמְהוּמָה אוֹ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָּהֶן בְּנֵי אָדָם; וּמִי שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כֵן, נֶאֱמַר עָלֶיהָ: אָרוּר שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה (דברים כז, כא). וְיֵשׁ לַנָּשִׁים לִזָּהֵר כְּשֶׁיּוֹצְאוֹת מִן הַטְּבִילָה שֶׁיִּפְגַּע בָּהּ חֲבֶרְתָּהּ, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ תְּחִלָּה דָּבָר טָמֵא אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים; וְאִם פָּגְעוּ בָּהּ דְּבָרִים אֵלּוּ, אִם הִיא יִרְאַת שָׁמַיִם תַּחֲזֹר וְתִטְבֹּל (ש״ד וְכָל בּוֹ וְרוֹקֵחַ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ר״א אִם מֻתָּר לְהָטִיל חַמִּין לְמִקְוֶה אוֹ אִם מֻתָּר לִרְחֹץ אַחַר הַטְּבִילָה.}מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) ובלבד שלא יהו מוזהבים ולא יהו כו׳ כתב ב״י דכשהן מוזהבין מקפדת עליהן להסירן וכשאינן מסירן איכא חציצה ומש״ה לא יצאה ידי טבילתה כשהן עליה אע״ג דלא חוצץ וכן כשהן מטונפין מקפידין להסירן מפני שהמים ממחין הטיט שבחוטין ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ועוד פי׳ בע״א כשהן מוזהבין או מטונפין אז חוצצין מלעבור שם המים דע״י הזהב והלכלוך מהודקין ולא עיילי מיא שפיר בשער עכ״ל וע״ש דהביא גמרא ול׳ רש״י וכתב דרבינו תפס ל׳ רבותיו של רש״י ומתרץ מה שהקשה רש״י על ל׳ רבותיו ע״ש ונלאתי לכותבו ולהעתיקו ול״נ כמ״ש בפרישה דאין טעם נכון בחציצה אלא שלא יטבלנה יפה וכדפריך רש״י על ל׳ רבותיו: (ב) הנדבק זה בזה מחמת זיעה ואותן קליעות שערות הנקרא בל״א מור לקי״ן שדבוקות זו בזו ונעשין על ידי שד וסכנה להסירן לא חייצי מרדכי בשם ראבי״ה בהלכות נדה: (ג) פירוש פורחות דומעות שהדמעה כו׳ וזהו פי׳ של הרמב״ם ב״י וצ״ע מה חידש רבינו ברמב״ם כתב כו׳ וצ״ל דלרבינו לא היה ברור פי׳ פתוחות שכתב הרמב״ם לכך הביאו דיכול להיות די׳ לו פי׳ בפני עצמו אפורחת אלא שהב״י כתב שגם הרמב״ם ר״ל פתוחות נפתחות ונסגרות כפי׳ הראשון (פי׳ ראשון של רש״י ור״ל שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן {עד כאן המגיה}) ועוד היה נראה לומר דפתוחות שכתב הרמב״ם ר״ל פתוחות ולא נסגרות ושלא כי״א אבל מ״מ לא פתוחות ביותר כמ״ש רבינו בס״ס זה: (הג״ה וגרב גבי טבילה צריך להסיר אף ע״פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהרר״ק היתה צריכה לעמוד לפניו כשהיא ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא האמין לה שמתירה שהיתה נערה והיה כואב לה דהרר״ח רש״ל. ומ״כ בשם ר״ש מקוצי שעשה כן לפי שאשתו היתה ילדה וחשש שלא תסיר גילדי השחין {עד כאן המגיה}): (ד) ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך כו׳ ז״ל ב״י נראה דבין אצואה בין אבצק קאי ומיהו ק״ל דא״כ לא הוו מתני׳ ותוספתא מתנו סתמא לאיסורא כו׳ וכתב עליו רמ״א ז״ל משמע מדבריו שחולק על דברי הטור אמנם לי נראה דברי הטור הם כדברי הסמ״ג וסמ״ק שכתבו בשם ר״ת דאפילו בטיט ובצק אם יש ממנו כ״כ מעט שאין מקפיד מיעוטו שאיני מקפיד אינו חוצץ עכ״ל וכתב ב״י אדבריהם וצ״ל דה״ק אם הוא כ״כ מעט שאין דרך בני אדם להקפיד עליו אינו חוצץ אבל אם דרך בני אדם להקפיד אע״פ שזו אינה מקפדת בטל דעתה עכ״ל ומעתה גם דברי הטור דכתב ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד כו׳ נראה דר״ל אם הוא כ״כ מעט שאין דרך בני אדם להקפיד עליו הלכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ כנ״ל ליישב דבריו עכ״ל רמ״א נראה דר״ל אע״ג דאמרינן דבבצק יש קפידא אין דרך להקפיד בכל ענין והיינו כשנשאר בה דבר מועט. וע״ז מסיק וקאמר הלכך מי שאינו מקפיד כלומר אם הוא כ״כ דבר מועט שאין רגילין להקפיד עליו אינו חוצץ: (אם לא הסירה ציפרניה וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבודקת תחת ציפרניה קודם טבילה ואין שם טיט וצואה וכן הורה רבי יודא מקורבי״ל מתשובת מהר״ם רש״ל ובהג״ה ש״ד בשם התוס׳ מסיק ומ״מ טוב להחמיר ותטבול פעם שנייה דא״א שלא יהא בתוכן טיט ר״מ {עד כאן המגיה}): (ה) אבר ובשר המדולדלין חוצצין טעם רבינו נראה דכיון שאינם יונקים מן הגוף אינם חשובין מן הגוף אלא חשובין כמקוטעים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבא שם מים בעינן דהא ליקטע עומדים והו״ל כבית הסתרים שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב בטבילה וטעם ציפורן שפירשה רובה שאינה חוצצת דכיון שיכולה להסירתה (בידה) ואינה מסירתה אינה מקפדת עליה והו״ל מיעוטא שאינו מקפיד שאינו חוצץ אבל כשפירשה מיעוטא איכא למימר דקפדא אלא אינה יכולה להסירתה בידה ועי״ל והוא הנכון הא דאבר ובשר מדולדלים חוצצין היינו לומר שאם נמצא עליהם כו׳ כמ״ש בפרישה אבל הרמב״ם לא חילק בין פירש רובא לפירש מיעוט ב״י ע״ש ובד״מ כתב ע״ז ז״ל ובעיני הפי׳ הב׳ שכתב ב״י הוא דחוק ואין הלשון מורה עליו כלל והמרדכי יכריע דפי׳ הראשון הוא עיקר עכ״ל גם בעיני נראה הפי׳ השני דחוק דבאבר ובשר חוצצין דקאמר להאי פירוש נמי מיירי בדיש עליה דבר דוקא וקשה ממ״נ אי חשוב האבר כתלוש א״כ אפילו יש עליה דבר לא יחצוץ ואי לא חשיב כתלוש אפי׳ לית עליו דבר יחצוץ וצ״ל דסבירא ליה דאף דלא חשיב כתלוש מ״מ לא בעינן שיהא ראוי לביאת מים במקום שהוא במחובר וק״ל: (ו) ואם הדיחה ידיה במים תחילה שרי מכאן שיש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחבירתה דחפה אותה במים שיכולה לאוחזה בידה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחילה וא״צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשים דידן שמפרידין ידיהם ממנה בשעת דחיפה וסבורין שאין שום צד היתר שיכולה לאוחזה בידה: (ז) והראב״ד כתב שאם עמדה ע״ג כלי עץ שמקבל טומאה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני גזירת מרחצאות מטעם זה אוסר הרשב״א לעמוד על גבי נסרים שראויה למדרסות כו׳ עיין בבית יוסף שהביאה וכתב עוד הרשב״א והביאו ב״י שנשאל על מקוה שיורדין בו דרך שליבה של עץ מהו לטבול ע״ג השליבה והשיבו הראב״ד כתב דע״ג כלי עץ אפי׳ בדיעבד לא עלתה לה טבילה ואפי׳ ע״ג פשוטי כלי עץ ואע״פ שקובעו בכותלי המקוה ויש לחוש לזה ולעשות במקומו מדריגה של אבנים ותהיה המדריגה רחבה ד׳ מקום הנחת רגל כדי שיהיה בו שיעור מקוה לבל תפחד ליפול ממנו עכ״ל ע״ש וכ״כ בש״ע דאפי׳ בדיעבד לא עלתה טבילה ע״ש ובפנים שכתב שגם להרא״ש יש לפרש שס״ל הכי והרמב״ם בפ״ב ממסכת כלים כתב בהדיא כלי עץ הראוי למדרס שקבעו בכותל ולא בנה עליו או שבנה עליו ולא קבעו עדיין מטמא במדרס כשהיה כו׳ ע״ש והוא מגמרא דמסכת כלים. ועיין מ״ש רבינו בסימן ר״א ז״ל וכן סילון של אבר או של מתכות אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה ואם הוא מחובר לקרקע שפיר דמי שאז אינו מקבל טומאה לפי שבטל אגב קרקע. שוב ראיתי בת״ה בסימן צ׳ גבי דין סוכה דסולם לא מטמא משום מדרס אע״פ שעולין ויורדין בהן דכן כתבו התוס׳ בפרק בכל מערבין ובפ׳ המוכר את הבית ובפ׳ הקומץ רבה והטעם משום דאין עשוין להנאת מדרס אלא כדי לעלות ולירד בהן ואפי׳ לפירוש ר״י דמשמע דמטמא מדרס היינו מדרבנן וכיון דלא אשכחן במקבל טומאה מדרבנן דאסור לסכך בו ליכא למיגזר נמי בהא כו׳ ומסיק דאפילו לר״י י״ל דאין מטמא כלל כו׳ ע״ש א״כ לפ״ז י״ל דגבי טבילה שרי ולא גזרו בה. ועיין בתשובת רמב״ן בסימן רט״ו דשקיל וטרי בה לאסור ולסכך בה. ועיין בתשובת מהר״ם פדו״א סימן ל״א שהאריך בזה ומיישב מנהג אשכנז שנוהגין לטבול ע״ג קרשים שמשימים במקוה להבדיל בין מים עליונים למים תחתונים (וגם מיישב דברי הרשב״א דלעיל ע״ש ומסיק דבהא פליגי ובהא נחתינא דמותרין לטבול עליהן {עד כאן המגיה}) וגם עיין בתשובת מהרו״ך מקראקא שכתב היתר בזה וגם מהר״ר ליב מפראג השיב להתיר (ע״כ מי ירום ראשו לחלוק על דברי הגאונים הללו ובפרט נגד המנהג שנהגו קדמונינו ז״ל ונמצא שבטלין ומבוטלין דברי רמ״י בש״ע שלו שהאריך בזה הרבה לאסור עכ״ה:
(בנות ישראל הולכין לטבול בצינעא פן ירגישו בהן מבני העיר כדאמרינן גבי יושבי צריפין שמרגישין זו בזו בטבילה ועל בנותיהן אמר הכתוב ארור שוכב עם בהמה רוקח הקופץ במקוה הרי זה מגונה. הטובל במקוה פעמיים ה״ז מגונה והקפדה שייך בדבר שרוב העולם מקפידין רוקח רש״ל {עד כאן המגיה}):רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון