Orach Chayyim 1 – אורח חיים א‏ – Shulchan Arukh

בבלי ברכות כ״ח:

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו׳ פרט ד׳ דברים בעבודת הבורא יתברך משום דלכאורה נראה שאלו הדברים ד׳ שהם ב׳ דקל כנשר היינו רץ כצבי ועז כנמר היינו גבור כארי וא״כ יקשה על יהודה בן תימא למה כפל הענין במלות שונות זה פעמים לכך כתב דד׳ דברים הם כדמפרש ואזיל:

(ב) ומה שכתב בעבודת הבורא יתברך משום דקצת דברים אלו נראה שהם הפך עבודתו יתברך שהעזות נאמר עליו עז פנים לגיהנם ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערוה והמרוצה והגבורה נראה שהם טובים לעניני העוה״ז ואין לעבודתו יתברך עסק בהם ולכך אמר שכולם לעבודת השי״ת וכמו שמבאר:

(ג) ומה שכתב והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתב׳ משום דקשה דלפי מה שמפרש קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי על האיברים אלו היה לו להקדים ואח״כ הל״ל עז כנמר שאינו רומז לאבר מיוחד ועוד שלא היה ראוי להתחיל במדת עז אע״פ שהוא בעבודת הבורא יתברך לכך כתב שהטעם שהקדימו לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו וכו׳ ומשום דקשה היאך אפשר שיתבייש האדם מבני אדם לא יתבייש מהשי״ת שאתה אומר שימנע אדם לפעמים מלעשות מצוה מפני שלא ילעיגו עליו לכך אמר אל תתמה שהרי ריב״ז אמר לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם וכו׳ כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) וכיון שמצינו שלפעמים אדם ירא מעשות עבירה מפני ב״ו יותר ממה שהוא ירא מפני השי״ת משם נלמוד לענין עשיית מצוה שלפעמים אדם מניח מלעשותה מפני שהוא מתבייש מבני אדם יותר ממה שמתבייש מהשם יתברך שמניח מלעשות מצותו וזהו שכתב וכן הוא לענין הבושה וכו׳:

(ד) ומה שכתב ע״כ הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש מפני שמדת העזות מגונה מאד כמו שנזכר ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפי׳ בעבודת השי״ת לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים כי יקנה קנין בנפשו להיות אפי׳ שלא במקום עבודתו יתברך לכך כתב ולא תבוש כלומר אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ואינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא תבוש מהם אף על פי שילעיגו עליך ומפני שעדיין יקשה שאין ראיה מריב״ז שלענין מורא מלעשות העבירה אפשר שירא האדם מבשר ודם פן יודיעו הדבר למלכות ויגרסו בחצץ שיניו תיכף ומיד משא״כ בהשי״ת שהוא ארך אפים אמנם אין לך אדם שיניח מלעשות מצות השי״ת מפני בושת בשר ודם לשיצטרך יהודה בן תימא להזהיר עליו לכך הביא ראיה מדוד המלך ע״ה שאמר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש הרי שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוה ולפי שקשה שאי אפשר לפרש כן שהרי דוד המלך ע״ה מלך היה ולא היה לו להתבייש מבני אדם כי מי הוא ואי זה הוא אשר ימלאנו לבו להלעיג עליו וא״כ ע״כ פירוש הפסוק כך ואדברה בעדותיך נגד מלכים מאן מלכי רבנן ולא אבוש כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם הייתי בוש מהם לכך כתב אף כי היה נרדף ובורח בין העו״ג היה מחזיק בתורתו וכו׳ כלומר פסוק זה אמר כשהיה בורח בין העו״ג ואז היו מלעיגים עליו ועכ״ז לא היה מתבייש מהם. וא״ת אפילו כשהיה בורח בין העו״ג היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו לכך כתב אף כי היה נרדף כלומר אף על פי שהיה מכובד ביניהם מכל מקום להיותו נרדף היה מקום להלעיג עליו כשרואה אותו מחזיק בתורתו באמרם אליו יום יום הלא יראתך כסלתך וגו׳:

(ה) ומה שכתב היה מחזיק בתורתו אפשר שטעמו מפני שמהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד ולא שהיה עושה מצות לכך כתב היה מחזיק בתורתו ולומד כלומר כיון שהיה לומד ולא היה חושש מהמלעיגים הוא הדין שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצות ולא היה חושש מהמלעיגים:

(ו) ומה שכתב קל כנשר כנגד ראות העין וכו׳ לומר שתעצים עיניך מראות ברע מפני שאם אנו מפרשים קל כנשר כנגד ראות העין נראה שמזהיר שיהיה קל בעיניו להביט ולראות מהרה קל חיש בכל מקום וזה עון פלילי לכך כתב כי הכוונה בהפך כי אם יפגע בדבר ערוה מהרה קל חיש יעצים עיניו מראות ברע:

(ז) ומה שכתב כי היא תחלת העבירה בא לתת טעם למה שינה יהודה בן תימא מסדר דהע״ה שדוד סיים בעיניו ויהודה בן תימא התחיל בהם לכך נתן טעם ליהודה בן תימא מפני שהיא תחלת העבירה וכו׳:

(ח) ומה שכתב ואמר גבור כארי כנגד הלב ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים וכו׳ שזהו הסדר במה שאמרו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ומה שהקדים יהודה בן תימא רץ כצבי לגבור כארי אפשר שטעמו לומר הוי קל לעצום עיניך מראות ברע כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו שאם לא תעצים עיניך מראות ברע אולי לא תהיה רץ כצבי לעבודת בוראך אלא למרות עיני כבודו וזה ע״י הלב שהוא חומד וע״כ צ״ל שאם לא יכלת להזהר מראות ברע שתהיה גבור כארי לכוף לעבודתו יתברך. ועי״ל שלפי שקל כנשר הרצון בו קלות לעצום עיניו מראות ברע ורץ כצבי הוא לרוץ לעבודתו יתברך סמכן זה לזה כי גם זאת זה לעומת זה עשה האלהים זה קלותו לעצום עיניו וזה להיות קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה לרוץ לעבודת בוראו:

(ט) ומה שכתב כי הגבורה בעבודת השי״ת היא בלב נתן טעם מה ענין גבור כארי לענין הלב חומד ולפי שהלב חומד הוא בענין העבירות וגבור כארי הוא בעשיית המצות לכך כתב שתחזק לבך לעבודתו שבכלל זה עזיבת העבירות ועשיית המצות:

(י) ומה שכתב ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו כלומר זה ודאי לא נאמר אלא על עשיית המצות ואע״פ שמה שאמרו כלי המעשה גומרים נאמר על עשיית העבירות בכלל רגליך לטוב ירוצו הוא עזיבת העבירות שאם הוא הולך לעשות עבירות אין רגליו רצים לטוב:

(יא) ומה שכתב וכן דהע״ה היה מתפלל על שלשתן אלא ששינה הסדר כלומר שינה מסדר שאמרו חכמים ז״ל העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים והוא התחיל בכלי המעשה שהם הרגלים ואחר כך הלב ואחר כך העינים והטעם כי החכמים ז״ל התחילו מן הקודם אל המאוחר ודוד המלך התחיל להתפלל על המאוחר שהם כלי המעשה ואחר כך חזר להתפלל על סבותיו שהם הלב והעינים. ועי״ל שיהודה בן תימא שבא להזהיר את האדם הזהירו תחלה על העינים שהם הגורמים הראשונים לעבירות ואח״כ הזהיר על הרגלים שהם סוף המעשה כלומר העינים גורמים לרגלים וע״י מי ע״י הלב שאליו כיון בגבור כארי לכן צריך שתזדרז לעצום העינים כדי שלא תבא לידי כך ודהע״ה שהיה מתפלל לפני הקב״ה אילו היה מתפלל תחלה העבר עיני מראות שוא שוב לא היה צריך להתפלל על הלב ואילו היה מתפלל על הלב לא היה צריך להתפלל שוב על הרגלים שאם הלב נוטה לטוב שוב לא יחטאו כלי המעשה ע״כ התפלל תחלה על כלי המעשה כלומר שאם גרם העון שראו העינים וחמד הלב ידריך רגליו לעבודתו ואח״כ התפלל שיטה לבו לעבודתו לבל יחמוד דבר איסור אף אם ראו העינים ואח״כ התפלל שיעביר עיניו מראות שוא:

(יב) ומה שכתב לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו וכו׳ דברים פשוטים הם נמשכים מהקודם:

ראוי לאדם להפיל תחנונים על חורבן הבית בזמן שמשתנות בו המשמרות. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב, מהרא״ש, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בברכות ג. ד״ה מאי קא, והביא דכ״כ רב האי גאון.

הקורא פרשת המן בכל יום מובטח לו שאין מזונותיו נחסרים. כ״כ הפרישה בסעיף ה ס״ק יד, והביא כן בשם המהרש״ל מהירושלמי בברכות, וציינו דבתשב״ץ קטן גם הביא כן מהירושלמי ולפנינו אינו נמצא, ע״כ, ויש להעיר דהמנהיג בהל׳ שבת סי׳ מד, הביא נמי כן מהירושלמי וכתב דהוא בירושלמי בסוף יומא.

האם מועיל לקרוא פרשת הקרבנות קודם שיאור היום. הטוש״ע בסעיף ו, כתבו דלא יאמר אלא ביום, ויש להעיר דכ״כ המנהיג בדיני תפילה סי׳ יב.

כתב הרמב״ם בספרו מורה נבוכים ח״ג פרק נ״ב שמיד שאדם ניעור משנתו בבוקר מיד יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע שממ״ה יתעלה חופף עליו שנאמר מלא כל הארץ כבודו ואילו היה שוכב לפני מלך ב״ו העומד עליו היה מתחייב בנפשו ק״ו לפני ממ״ה הקב״ה לכן יקום בזריזות מיד וכן יחשוב בכל עסקיו כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו כמו שהוא בעסקיו לפני המלך ונראה שלזה כיון דהע״ה באמרו שויתי ה׳ לנגדי תמיד:

(ב) עיין לקמן סימן מ״ז איזה ברכות יכול לומר קודם עלות השחר ובאיזה צריך להמתין עד היום:

פרט ארבעה דברים. ז״ל ב״י לפי שלכאורה נראה שאלו הדברים ארבע שהם שתים דקל כנשר ורץ כצבי חד וגבור כארי ועז כנמר חד וא״כ יקשה כפל הענין במלות שונות ל״ל לכן כתב דד׳ דברים הם והוצרך לומר שהם בעבודת ה׳ משום שהדברים נראים הפך עבודת ה׳ שהעזות נאמר עליו עז פנים לגיהנם ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערוה. והמרוצה והגבורה נראים שהם טובים להעה״ז לכך אמר שהם לעבודת ה׳. והוקשה לו דלפי מה שמפרש והולך קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי על האברים אלו היה לו להקדים ואחר כך הל״ל ועז כנמר שאינו רומז לאבר מיוחד ועוד שלא היה ראוי להתחיל במדת עז מ״ה כתב והתחיל עז כנמר עכ״ל. וק״ל חדא דאכתי מניינא ל״ל לרבינו הל״ל בקיצור עז כנמר וגבור כארי תרתי הן ותו לא. וע״ק דהיה לו לרבינו להקדים קושיית והתחיל בעז כנמר שאין לו התלות במ״ש פרט ד׳ דברים כו׳. וע״ק בעבודת הבורא ל״ל הא ר״י עצמו בהדיא קאמר לעשות רצון אביך שבשמים ואיך שייך לטעות לכן נראה כמ״ש בפרישה. וע״ק מ״ש מפני שהוא כלל גדול אינו מתיישב לפירושו דמה נכלל יותר בעז כנמר מבאיזה מהג׳ ולפי מ״ש א״ש דכיון שאינך שלשה אאברים מיוחדים קאי וזה על כלל גוף האדם לכן הקדימו. (עיין לקמן בריש הלכות שבת סימן רמ״ב שכתב רבינו ז״ל אח״כ מצאתי בפרקי אבות לרש״י שפירש על ההיא משנה דיהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר שכתב תיכף לאותו משנה ר״ע אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא כו׳ ע״ש וכתבתי שם דנ״ל דקשה היה לרש״י למה אמר ר׳ יודא בן תימא הוי עז כו׳ לעשות רצון אביך כו׳ איפכא הל״ל עשה רצון אביך שבשמים והוי עז כנמר וקל כו׳. וניחא ליה לרש״י במ״ש דקאי אמשנת ר״ע דאמר עשה שבתך חול ובא ר״י בן תימא למימר מיהו כל אשר בכחך עשה קודם שתעשה שבתך חול והוי עז כנמר וקל וכו׳ ואפשר שגם רבינו שישבו בע״א היה קשה לו זה וז״ש והתחיל בעז כנמר כו׳) וק״ל:

(ב) וכן הוא אומר לענין הבושה כו׳. פי׳ ב״י כמו שהזהיר ר״י על המורא כך הזהיר ריב״מ על הבושת ומ״ש ע״כ הזהיר שתעיז מצחך ולא תבוש בזה הזהירך שאע״פ שאתה מצווה להעיז נגד המלעיגים מ״מ אין ראוי לשמש במדת ההעזה דהיינו להטיח דברי עזות נגד המלעיגים כי יקנה קנין עז בנפשו אפילו שלא במקום עבודת ה׳ לכך כתב ולא תבוש כלומר לא אמרתי לך אלא שלא תבוש מהם אעפ״י שילעיגו עליך עכ״ל ב״י וק״ל חדא השתנות הלשון שלעיל כתב רבינו וע״כ הזהיר שתעיז פניך נגד המלעיגים וכתב עליו וכן אמר רבי יוחנן וכו׳ ומסיים וכן הוא לענין הבושה ועוד מה וכן הוא אומר לענין וכו׳ ואעפ״י שמלשון ב״י משמע שלא היה בנוסחא שלפניו מלת אומר מ״מ בכל ספרים דידן איתא. וע״ק דא״כ למה האריך לסיים שפעמים אדם מתבייש כו׳ כיון שהזכירו כבר לעיל. ועוד מה שכתב יישוב לככל הלשון שתעיז מצחך כו׳ ולא תבוש אינו מתיישב וק״ל. ומ״ש עוד ב״י ז״ל ומכני שאין ראיית ריב״ז ראייה גמורה דאפשר לומר דדוקא לעשות עבירה אדם ירא מפני ב״ו שיענשוהו מיד עליה משא״כ מדת ה׳ י״ת שהוא ארך אפים ולא כן לעשות מצוה לכך מביא ראייה מדוד שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוה קשה א״כ ה״ל לכתוב ג״כ הך ראייה מדוד מיד אחר שהביא דברי ריב״ז ועל שניהם ה״ל לסיום וכן הוא לענין הבושה ע״כ הזהיר שתעיז כו׳. ומ״ש ב״י עוד שהייתי מפרש הפסוק וה״ק אדברה נגד החכמים כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם הייתי בוש מהם ע״כ לא ודעתי למה לא פירשו כפשוטו וכמ״ש בפרישה ומ״ש עוד ז״ל אף כי היה נרדף כו׳ כלומר פסוק זה אמרו כשהיה בורח בין העו״ג ואז היו מלעיגים עליו ועכ״ז לא היה מתבייש. וא״ת אפילו כשהיה בורח בין העו״ג היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו לכך כתב אף שהיה נרדף היו מלעיגים כו׳ ע״כ. וק״ל דלפי׳ ה״ל לרבינו להקדים מלת בורח למלת נרדף ומ״ש עוד ז״ל ומ״ש היה מחזיק בתורתו אפשר שטעמו מפני שהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד לכן אמר היה מחזיק בתורתו כלומר כיון שהיה לומד ולא חשש מהמלעיגים ה״ה שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצות עכ״ל ולי נראה שא״צ לזה אלא כמש״ל דלימוד התורה הוא ג״כ עשיית מצוה. ומ״ש עוד ב״י ז״ל כי היא תחילת העבירה בא לומר למה שינה ר״י ב״ת מסדר שאמר דה״מ ע״ה שהוא התחיל במה שסיים דוד. לכן נתן טעם ליהודה ב״ת כי היא תחלת ונו׳:

(ג) ומ״ש ואמר גבור כארי וכו׳ שזהו הסדר במה שאמרו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ומה שהקדים יהודה ב״ת רץ כצבי לגבור כארי אפשר שטעמו לומר הוי קל לעצום עיניך מראות ברע כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו שאם לא תעצים עיניך מראות ברע אולי לא תהיה רץ כצבי וזה ע״י הלב החומד לני שקל כנשר ורץ כצבי הוא לרוץ לעבודתו ית׳ סמכן זה לזה ומ״ש כי הגבורה היא בלב נתן טעם מה ענין גבור כארי לענין הלב חומד ולפי שהלב חומד הוא בענין עבירות וגבור כארי הוא בעשיית המצוה לכ״כ שתחזק לבך לעבודתו שבכלל זה עזיבת העבירות ועשיית המצות:

(ד) ומ״ש ואמר רץ כצבי כו׳. אע״פ שמ״ש וכלי המעשה גומרים נאמר על עשיית העבירות בכלל רגליך לטוב ירוצו הוא עזיבת העבירות:

(ה) ומ״ש וכן דוד המלך ע״ה כו׳ אלא ששינה הסדר כלומר מסדר שאחז״ל העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים כו׳. ע״ש שהאריך. וק״ל טובא חדא שלפירושו מ״ש רבינו כי היא תחלת העבירה בא לתרץ למה מביא ר״י ב״ת העינים בתחלה א״כ קשה הא לא תירץ כלום. דאי ה״ל לכתוב כסדר שאחז״ל עין רואה אכתי למה שינה הסדר להקדים רגלים ללב ואי כמ״ש ב״י העיקר חסר בדברי רבינו ועוד שלפי פירושו מה שאמר רבינו ששינה הסדר ר״ל סדר חז״ל העין רואה כו׳ למה כ״כ על דוד ששינה הלא גם ר״י ב״ת שינה הסדר. ועוד הלא רבינו מסיים שתחזק לבך לעבודתו ורגליך לטוב ירוצו ואין זה מענין הלב חומד וכלי מעשה גומרין וזולת זה גם דברי ב״י קצת דחוקים לכן היותר נראה כמ״ש בפרישה:

פרט ד׳ דברים כו׳. פי׳ דלפי פשוטו משמע דר״י ב״ת חדא קאמר ועצה טובה מייעץ לאדם לפי שפעמים כשאדם עושה מצוה באים המלעיגים ומלעיגים ומתלוצצים בו. לכך מייעץ לו שמיד בתחילת פגישתו בהם יעצים עיניו במהירה ובקלות כנשר ואל יראה בלעגתם ומפני שא״א שיעמוד בעצימת עינים כל היום אמר מיד אח״כ רץ מהר מהם כצבי. וכדרך שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ומפני שזה כבר ראה בתחלת פגישתם בו הלעיגו עליו קודם שהעצים עיניו ומכח זה אף שירוץ מהם יצרו מתגרה בו לסור למשמעתם אמר זה יהיה גבור כארי להתגבר על יצרו ואל ימנע מלעשות המצוה. לכן השמיענו רבינו דר״י ב״ת לאו חדא מילתא קאמר אלא ד׳ אזהרות וכמ״ש ואזיל דודאי ד׳ דברים קאמר דאם כפי׳ ראשון הרי עיקר הגבורה הוא שלא ישגיח בהלעגת הליצים ולא שייך לומר על זה גבור לעשות רצון אביך כו׳ אלא הול״ל סתם וגבור כארי. וממילא היה נשמע שיתגבר על יצרו ואל ישגיח בלעגתם ויעשה רצון הבורא וזהו שסיים רבינו וכתב בעבודת הבורא יתברך ר״ל ד׳ דברים אמר ר׳ יהודה שכל אחד ואחד הוא ענין בפני עצמו בעבודת ה׳. ואפשר נמי דמ״ש רבינו בעבודת הבורא כו׳ ענין בפני עצמו בעבודת ה׳ הוא וקמ״ל דל״ת שהני ד׳ דברים שאמר ר״י הוא בעזיבת החטא לא בקיים המצוה. דעזיבת החטא מקרי ג״כ עשיית רצון אביך וכו׳ לכן אמר בעבודת הבורא ר״ל שלשון לעשות משמע ודאי עשיית המצוה לא שב ואל תעשה. והתחיל בעז כנמר לפי שלפי׳ ראשון שכתבתי אתי ודאי שפיר שהתחיל בעז כנמר שהרי ר״י לא הזהיר אלא אזהרה זו בלבד שיהיה עז כנמר נגד המלעיגים. ואינך ג׳ דקאמר עצה הם וכמ״ש. אבל לפי׳ רבינו דד׳ דברים הן הייתי אומר דאין טעם בקדימת עז כנמר קמ״ל רבינו שגם לפירושו יש טעם טוב שהקדים עז כנמר:

(ב) לפי שהוא כלל גדול. פי׳ לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית בעבודת ה׳ שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים. ואינך ג׳ אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכך הקדים עז כנמר:

(ג) ואל תמנע מלעשות כו׳. פו׳ עיקר האזהרה היא על עשיית המצוה לא על מניעת החטא:

(ד) וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי משום דק״ל היאך אפשר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש״י המצווה על עשיית המצוה שהוצרך ר״י ב״ת להזהיר על זה לכן אמר אל תתמה שהרי ריב״ז אמר לתלמידיו כו׳ כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיון שמצינו שפעמים ירא יותר לעשות העבירה ממורא בשר ודם מאשר ירא מה׳ ית׳ משם יש ללמוד ג״כ לענין עשיית המצוה שלפעמים אדם מניח מלעשות המצוה מפני המלעיגים:

(ה) וכן הוא אומר לענין בושה. ז״ל מורי ב׳ עניינים הם הלעגה והבושה. הלעגה הוא שמלעיגין עליו אף שהוא אינו מתבייש. והבושה הוא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ודו״ק עכ״ל. ולפי זה נ״ל לפרש דמ״ש רבינו וכן הוא לענין הבושה מילתא באפי נפשיה הוא. וה״ק וכן הזהיר רבי יהודה בן תימא גם בענין הבושה כמו שהזהיר לענין ההלעגה והכל נשמע מלשון עז כנמר ור״ל שיהיה עז ואל ימנע מלעשות המצוה הן מחמת הלעגה הן מחמת הבושת וזהו שסיים רבינו וכתב ועל כן הזהיר שתעיז כנגד המלעיגים ולא תבוש וק״ל. ומפני שאין ראיה מדברי ר׳ יוחנן אלא לענין שמונע עשיית המצוה מפני הלעגת בשר ודם. דומיא דאמר ר׳ יוחנן שירא יותר מבשר ודם מה׳ ב״ה. אבל לענין הבושת שהוא דבר טבעיי באדם אין ראייה מר״י לכן מביא ראייה מדוד שאמר ואדרבה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ומטעם זה לא הביא ג״כ לענין הלעגה ראייה מדוד וק״ל. ולפי שק״ל דאין ראייה מזה דע״כ אין פי׳ הפסוק כפשוטו. דדוד מלך ישראל היה וממי היה לו להתבייש אלא ודאי ה״פ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא בושתי מלדבר נגד גדולים לחוש שמא לא אכוון האמת וקושט הדברים. וא״כ אין ראייה על עשיית המצות. לכך כתב דניחא לן לפרש כפשוטו ומלכים ממש קאמר. וקאמר שאף שהיה נרדף מפני שאול. ולא היה לו די שהיה נרדף משאול אלא שאחר כן היה ג״כ נע ונד ובורח בין העו״ג אפ״ה היה מחזיק בתורתו ר״ל היה מחזיק במצות תורת ה׳ ולפי שקשה לרבינו היכן נזכר בפסוק שקיים דוד מצות הלא לא נזכר אלא ואדברה על זה סיים וכתב ולומד ר״ל שהרי למד והלמוד הוא עשיית המצוה. וזה עשה דוד ולא בוש אף כי היו מלעיגים עליו ע״כ דיבר רבינו בפי׳ אזהרה ראשונה שאמר ר״י:

(ו) ואמר קל כנשר כנגד ראות העין. היא אזהרה שנייה שאמר ר״י והוא לומר שתעצים עיניך מראות ברע ר״ל שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית רעה. והוא זריזות ומעשה יתירה ולא מניעת חטא לבד א״נ כפשוטו וגם זה מחשב מעשה לעבודת הבורא שבזה המעשה שמעצים עיניו עובד השי״ת וק״ל. ומפני שהוקשה לרבינו למה הזהיר ר״י על העצימת העינים אדרבה יותר טוב שיראה האדם בכל ואפ״ה יתגבר על יצרו ולא ילך אחר ראיית עיניו שהוא ודאי מעשה גדול לזה אמר כי היא תחלת העבירה. ר״ל אם יראה ברעה שוב אי אפשר לכבוש יצרו כי העינים הם תחלת ועיקר הגרם בכל עבירה. כי מן ראייה בא החמדה ללב. ומן הלב הרגלים מריצים לעשות המעשה. לכן שפיר הזהיר ר״י שלא יראה ברע כלל. ולפי שהוקשה לרבינו אם פי׳ של קל כנשר הוא שלא יראה ברע. א״כ למה הוצרך ר״י להזהיר על להיות גבור כארי הלא אזהרת הלב על החמדה אינה כ״א אחר שראה בעיניו בשלמא מה שאמר ורץ כצבי א״ש דבא לומר דאע״פ שמנעת עיניך מראות ברע מ״מ צריך שתהא רץ למצוה לעשות בזריזות ולא בעצלתיים וכמ״ש אח״כ רבינו אבל גבור כארי שמשמעותו שהיא אזהרה שלא יחמוד ל״ל. לזה אמר:

(ז) ואמר גבור כארי כנגד הלב כו׳ שתחוק לבך כו׳. פי׳ שהיא אזהרה שלישית שלא די שלא תאמין ותשגיח בהלעגת הליצים גם תעצים עיניך מראות ברע עדיין צריך אתה להחזיק לבך לעבודת ה׳ ולעשות המצוה בכל לבבך שחילוק גדול יש בין עושי מצוה בכוונה גדולה לעושי מצוה דרך אנשים מלומדה:

(ח) שרגליך לטוב ירוצו. פי׳ זו אזהרה רביעית שירוץ לעשות מצוה כמ״ש לקמן בסימן י׳ וא״כ עולין דברי ריב״ת יפה דבר על אופניו דהוצרך להקדים רץ כצבי לגבור כארי דהא מתחלה צריך לזרז נפשו לרוץ לדבר מצוה ואחר כך יתגבר כארי לעשות המצוה בכללה במקום שרץ שם. ומה שהפך רבינו לפרש גבור כארי קודם רץ כצבי כבר כתבתי מפני שגבור כארי הוקשה לו:

(ט) וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתן. בזה בא ליתן טעם של״ת מנ״ל לפרש דברי ר״י שמזהיר על העינים ועל הרגלים ועל הלב. דלמא כוונה אחרת לדברי ר״י. או למה הזהיר ר״י יותר אלו אזהרות מעל דברים אחרים. לזה אמר וכן מצינו שדוד המלך ע״ה התפלל על אלו הג׳. אלא ששינה הסדר פי׳ סידרו של ריב״ת שינה. שר״י התחיל בעינים וסיים בלב ודוד התחיל ברגלים וסיים בעינים והטעם לפי שדוד שהיה מתפלל על אלו הג׳ ראה להתפלל דרך פחותים ולא מלאו לבו לבקש בתחלה הגדולה שבבקשות דהיינו שלא יראה כלל ברע. אלא התחיל לבקש הפחות דהיינו שידריך רגליו בדרך טוב. ואחר כך ביקש אם הדרכת רגלי בדרך טוב. ג״כ הצל לבי מהחמדה שלא יחמוד על הרע שראו עיניו כבר ואח״כ ביקש שלא יראו עיניו כלל ברע. ובזה מיושב מה שהאריך רבינו בנתינת טעם לשונות לשון הקרא שאמר כאן הט לבי וכאן העבר עיני דאין כוונת רבינו כאן לפרש הפסוק אלא שהוא נתינת טעם אל השינוי ששינה דוד. ועוד יש ליתן טעם אל השינוי ששינה דוד. לפי שידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. לכן ביקש דוד המלך ע״ה את ה׳ שיעזרהו מאויבו שבצלעו וע״ד שאמרו על מ״ש רק רע כל היום וה׳ לא יעזבנו בידו לולי הקב״ה עוזרו וכו׳. ולכן התפלל על הרגלים קודם ואמר רבש״ע עזרני מיצרי שלא אלך ברגלי לקיים ולעשות את הרעה אשר ראיתי וחמדתי כבר. כי ע״ז יתפלל כל חסיד תחלת בקשתו שלא ינוצח מיצרו לעשות העבירה שנתגרה עליה ואחר כך ביקש אם תעזרני שלא אעשה המעשה הרע עזרני ג״כ שתסיר החמדה שהיא תקועה כבר בלבי ואחר כך התפלל על העתיד שאחר שיהיה נקי ממה שחמד וראה כבר. ביקש שיצילנו בעתיד מראות ברע. אבל ר״י בן תימא שבא להזהיר לכן התחיל מן הקודם אל המאוחר ואמר שאל יראה ברע. ולא די שאל יראה ברע אלא ירוץ ברגליו לטוב ולא די שירוץ לטוב אלא יחזיק לבו מאוד לעבודת ה׳ כנ״ל המשך הדברים בלשון רבינו ובדרישה כתבתי בקיצור דעת ב״י בדברי רבינו ומה שהוקשה לפירושו ניחא טפי לפירושי:

(י) שתהא אתה מעורר השחר פי׳ כיון שזמן התפילה וקריאת שמע היא משעת עמוד השחר ונץ החמה א״כ ע״כ מוכרח אתה שתעמוד קודם עלות השחר וזהו שהזכיר ג״כ דוד בפסוק אעירה שחר. אע״פ שהוא בחצות לילה היה קם. אלא כמ״ש שלפי שקודם עלות השחר הוא צריך שיעמוד ויכין עצמו לעבודת בוראו ואז יצרו מתגבר עליו לישן יותר מבכל הלילה כדי לבטלו מעבודת יוצרו:

(יא) עורה כבודי עורה הנבל וכנור וכו׳ נראה דה״ק עורה נשמתי וכבודי מן השינה וההתעוררות תהיה ע״י הכנור לזה אמר עורה הנבל וכנור. וכוונת התעוררות היא כדי שאעירה השחר וק״ל:

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו׳. נמר הוא מה שקורין בל״א רי״ש ולא כטועין שהיא לביאה נקבה: פרט ד׳ דברים כו׳ נראה דמשום דלכאורה משמע שאלו הדברים הארבעה לא באו אלא לעורר את האדם דרך כלל שיהא זהיר וזריז לעשות רצון אביו שבשמים ולכן הזהירו בלשון כפול ומשולש ומרובע הוי עז כנמר וכו׳. אבל אין הדברים מורין על גוף העבודה ופרטיה וא״כ קשה דהו״ל להסמיך עז כנמר לגבור כארי שהם ענין אחד ע״כ פי׳ דאלו הדברים הם להורות על ד׳ פרטים בגוף העבודה דלפי זה לא קשיא כאשר יתבאר בסייעתא דשמיא. וגם בכלל זה לומר דאע״פ דבמילי דעלמא שתים הן דקל כנשר היינו ענין רץ כצבי ועז כנמר היינו ענין גבור כארי מ״מ בעבודת הבורא יתב׳ ארבעה עניינים הן כמו שיתבאר בס״ד ולפי זה נמשך להקשות למה התחיל בעז כנמר הניחא אם היינו מפרשים שהדברים כולם מורים על הזירוז בלבד לקיים עבודת הש״י דרך כלל ליכא קושיא מהתחלת עז כנמר דמ״ש הא מהא אבל כיון שבא לפרט פרטי העבודה ומשמעו׳ עז כנמר הוא לומר שיהא עז בשעה שעושה עבודתו שלא יפסוק ממנה בשום פנים לפ״ז קשה דמאחר דקל כנשר ורץ כצבי משמעותן הוא שיהא קל ורץ לעבודתו יתברך א״כ הו״ל להקדימן דהלא מקודם הוא קל ורץ ואח״כ עוסק בעבודה ואמר לפי שהוא כלל גדול כו׳ כלומר עניינו אינו כי אם אזהרה על שיעיז פניו כנגד המלעיגין כו׳ והוא כלל גדול שצריך להזהיר עליו בתחלה. ואמר ואל תמנע מלעשות המצוה כלומר אינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא ימנע מלעשות המצוה:

(ב) ומ״ש וכן אמר ריב״ז וכו׳ פ׳ ת״ה (ברכות כ״ח) כלו׳ אין לתמוה למה צריך להזהיר ע״ז כי אין אדם שיניח מלעשות המצוה מפני המלעיגין לז״א וכן אמר ריב״ז אצל המורא וכן הוא לענין הבושה:

(ג) ומ״ש עוד ע״כ הזהיר כו׳ הוא דמריב״ז לא שמעינן אלא שאפשר לומר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש״י ועל כן הוצרך להזהיר עליו אבל מ״מ איכא למידק דשמא גבי עשיית המצוה ראוי לאדם שיתבייש וישב בטל דלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול לזה מביא ראיה מדהמע״ה שלא היה בוש כלל והשתא אתי שפיר שלאחר שהביא ראיה מריב״ז על שאפשר להתבייש כו׳ התחיל ואמר ע״כ הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד כו׳ שמדוד יש ראיה על שלא יבוש. אך קשה הלא מדוד נמי איכא ראיה על שאפשר להתבייש כו׳ ולא צריך להביא הא דריב״ז וי״ל דיש לדחות שמא דוד שאני שהיה נרדף ובורח בין העו״ג אפשר לו להתבייש כו׳ אבל באינו נרדף כו׳ ואצ״ל בחשובים ובינונים מנ״ל שהיה לו להתבייש ועל כן הביא ראיה מריב״ז שאמר לתלמידיו הגדולים והחשובים י״ר כו׳ דהשתא כיון דאצל מוראו ית׳ היה אפשר לומר שיראים מב״ו יותר ממה שהם יראים ממנו יתברך ה״ה לענין הבושה ולכך הוצרך יב״ת להזהיר בסתם הוי עז כנמר כו׳ דבין שהם גדולים וחשובים. בין בינונים ופחותים. ובין שהם נרדפים ובורחי׳ בכולם אפשר לומר שיתביישו וקא מזהיר שלא יתביישו ואפילו נרדפים ונחלשים: וז״ל מהרש״ל ע״כ הזהיר כו׳ פי׳ שני עניינים הם לעג ובושה ועל כן אמר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים וגם אמר ולא תבוש שהלעגה היא אף שהוא אינו מתבייש והבושה היא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ע״כ. ואמר אף כי היה נרדף כו׳ משום דלפי פשט הכתוב דבמלכי העו״ג קמיירי לא מצינו לדוד שהיה אצל מלכי העו״ג ולא מלכי העו״ג אצל דוד אלא בשעה שהיה נרדף כו׳ והוצרך לבאר כן משום שאם לא היה נרדף לא היתה הראיה מספקת אלא לשלא יבוש בפני כל אדם שהם שייכים לו במדרגה דומיא דדוד שהיה מלך ולא היה בוש בפני מלכים אבל הדיוט בפני חשובים מנ״ל שלא יתבייש אבל השתא דכתוב זה מדבר כשהיה נרדף כו׳ אתי שפיר ומה שפירש דהמלכים היו מלעיגין עליו אעפ״י שאינו מפורש בכתוב נראה דדקדק דהי״ל לומר ואדברה בעדותיך לפני מלכים מאי נגד מלכים לשון ניגוד והתרסה אלא בא לרמז על שהיו מלעיגים עליו ואעפ״כ היה מחזיק בתורתו ולומד ומנגד להם ואמר עוד ולא אבוש לומר שלא היה מתבייש בפניהם גם כי לפעמים לא היו מלעיגים עליו וב״י פי׳ דכיון דאפשר לחלק בין מורא לבושה לכן מביא ראיה גם מדוד על שאפשר לומר שיתבייש כו׳ ואיכא לתמוה דכיון דיש להשיב אראיה דמריב״ז א״כ לא היה לו להביאה כל עיקר ועוד תימא דלא ה״ל להכניס מאמר ע״כ הזהיר שתעיז מצחך כו׳ בין ראיה דריב״ז לראיה דדוד ועוד דלפי האמת אין ראיה מדוד על שאפשר להתבייש דשאני דוד שהיה נרדף כו׳ גם לא ה״ל לומר אף כי היה נרדף כו׳ אלא הל״ל והיה נרדף כו׳ ועוד שאר דקדוקים שיש לדקדק ולהשיב על כל פי׳ בזה ולא ראיתי להאריך באלה אבל למאי דפי׳ ניחא דראיה דריב״ז אינה אלא על שאפשר להתבייש וראיה דדוד היא ע״פ האמת לחזק דבריו הראשונים שלא יתבייש כלל לא מפני המלעיגים וגם לא ע״י בושה גרידא:

(ד) ואמר קל כנשר כנגד ראות העין בא לבאר שאלו הדברים שפרט הם מורים על דרך עבודתו יתברך בעין ולב וכלי המעשה וגם בא לתת טעם על הסדר שאמר תחלה קל כנשר כו׳ והוא לפי שהיא תחלת העבירה כי העין רואה כו׳ ולאחר שביאר שמאמר קל כנשר הוא כנגד ראות עין הוקשה לו הלב היכא רמיזא הניחא כלי המעשה מפורשין במאמר רץ כצבי וע״כ מיד לאחר שפי׳ קל כנשר פי׳ מאמר גבור כארי שהוא כנגד הלב כו׳ וכדי שלא נטעה לפרש שטעמו לשיהיה גבור בלב לכבוש את יצרו שלא יטהו לעשות עבירה על כן פי׳ ואמר שתחזק לבך בעבודתו והוא שלא יהא לבו חלוק בשעת קיום המצוה אלא יעשנה בחוזק לב ויטה לבו לקיים המצות תמיד בכל עת ובכל שעה שכל זה הוא חזוק הלב בעבודתו יתברך. ולפי שהיה עולה על הדעת לפרש רץ כצבי שהוא אזהרה שיהיה רץ ובורח מן העבירה דומיא דקל כנשר על כן פי׳ שמאמר רץ כצבי הוא לומר שרגליך לטוב ירוצו דומיא דגבור כארי. ויש לתמוה מפני מה הקדים יב״ת רץ כצבי לגבור כארי שלא על פי הסדר דלב חומד כו׳ ותו מנ״ל לרבינו לפרש רץ כצבי וגבור כארי בעשיית המצות בדוקא ולא בעזיבת העבירות וי״ל דחדא מתרצא חבירתה והוא שאם היתה כונת יב״ת להזהיר על עזיבת העבירות ה״ל להקדים גבור כארי לרץ כצבי על הסדר דעין רואה ולב חומד כו׳ ומדהקדים רץ כצבי שמעינן דאזהרתו היא ע״ד סור מרע ועשה טוב ולכן לאחר שאמר קל כנשר להזהירו שיעצים עיניו מראות ברע אמר שלא יספיק לו בעזיבת עבירות אלא שירוץ כצבי לקיים מצות בגופו ורגליו לטוב ירוצו ואחר כך הזהירו דגם בשעה שמקיים המצוה יתגבר כארי שיחזק לבו בעבודתו ולא יהא לבו חלוק כדפי׳ כי זה הסדר הוא הנכון בענין קיום המצות:

(ה) ומ״ש שרגליך לטוב ירוצו נתכוין למ״ש במדרש רבה ר״פ בחקותי על חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך דהיו רגלי מביאות אותי לבה״כ ולבה״מ וזה יאמר כאן שרגליך לטוב ירוצו מעצמם לבה״כ ולבה״מ מתוך הרגילות בלי כוונתו:

(ו) ומ״ש וכן דוד המלך ע״ה היה מתפלל כו׳ כלומר גם דוד ע״ה היה מתפלל על שלשתם כדרך שהיה מזהיר יב״ת והוא שהתפלל על העין בענין עזיבת העבירות ועל הרגלים והלב התפלל בענין קיום המצות אלא ששינה הסדר של יב״ת כי הוא הזהיר על העין בתחלה ודוד התפלל על העין בסוף ונראה שהטעם הוא לפי שעיקר השכר הוא בקיום המצוה וע״כ התפלל תחלה על קיום המצות והוא הדריכני וגו׳ הט לבי וגו׳ שזהו הסדר הנכון בקיום המצות כדפי׳ ואח״כ התפלל ואמר מאחר שחפצו ורצונו לקיים המצות בכל לב הנה ראוי לו שיעביר עיניו מראות בשוא כדי שלא תהיה הראייה מטרידו מעסק קיום המצות אבל יב״ת שלא בא אלא להזהיר את האדם הזהירו תחלה על העין ע״ד סור מרע ועשה טוב:

(ז) ומ״ש והזכיר בלב הטייה ובעין העברה כו׳ איכא למידק אמאי לא קשיא ליה נמי על שהזכיר ברגלים הדרכה וי״ל דהא פשיטא ליה דבכלי מעשה עיקר התפלה היא בענין קיום המצות לומר שידריכהו בנתיב מצותיו לקיימם וכן בלב שיחזיק את לבו ויטהו לעבודתו אבל בעין עיקר התפלה שלא יהא נכשל בעבירה כאשר יראה בדבר רע אלא דקשה דה״ל ג״כ לומר אל תט עיני לראות שוא כדאשכתן גבי לב דקאמר אל תט לבי לדבר רע גם בעין ה״ל למימר לישנא דהטייה ולומר אל תט עיני לראות שוא ולמה שינה לגבי עין לומר העברה. ולכן כדי ליישב זה אמר דיש בלב מה שאין בעין דהלב הוא ברשותו כו׳ אבל העין אינו ברשותו וכדמוקי בספ״ק דע״ז קרן זוית הואי וע״ש (בדף ך) ומיהו אע״פ שאינו ברשותו כשיפגע בו פתאום מ״מ כשרואה מרחוק באת כנגדו צריך שיעצים את עיניו וכן כשנשים עומדות על הכביסה ולית ליה דרכא אחריתא צריך שיעצים את עיניו מראות ברע או להחזיר פניו. וז״ל מהרש״ל על מ״ש רבינו לומר שתעצים עינך מראות ברע פי׳ שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית דבר רע ואם יבא לך פתאום מ״מ יש תקנה בהטיית הלב ומ״ה שינה ואמר גבור כארי קודם רץ כצבי עכ״ל ולא נהירא אלא כדפירשתי:

(ח) ומ״ש לכן צריך האדם להתגבר כארי כו׳ אף אם ישיאנו יצרו כו׳ איכא למידק אמאי לא קאמר נמי או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד בבוקר ועדיין כו׳ ואפשר דבחורף מזכירו הבקר כדי שיפתנו באומרו הלא בבקר הקור גדול ולא תוכל לכוין בתפילתך מחמת הקור הגדול שבבקר ולכן טוב יותר שתמתין עד שתעלה השמש ויתחמם האויר קצת. אבל בקיץ אם היה מזכיר לו הבקר לא היה שומע לו לפי שבבקר טוב יותר לכוין בתפלתו משא״כ כשתעלה השמש ויתחמם האויר ולזה אינו מזכיר לו כי אם הלא לא שבעת משנתך כלומר ולא תוכל לכוין בתפלתך ועל כן טוב לך שתמתין עד שתהיה שבע משנתך ותתפלל בכוונה וניחא השתא דבלשון זה מודיע פני הראות שמראך יצרך הרע בהשיאך לשמוע לקולו מפי מורי הרב הגדול החסיד מהר״ר שלמה ר׳ ליבש מלובלין: ומ״ש התגבר עליו כארי כו׳ עד ואין השחר מעיר אותי כך פרש״י פ״ק דברכות (דף ד׳): ומ״ש וטוב למי שמקדים וכן׳ בריש ברכות (דף ג׳) ג׳ משמרות הוי הלילה כו׳ וכתב הרא״ש עלה וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן ב״ה כמו שנא׳ קומי רני בלילה לראש אשמורות. ומ״ש אחד המרבה ואחד הממעיט וכו׳ הכי איתא שילהי מנחות:

בבלי ברכות כ״ח:

טור

(ב) ירושלמי

יתגבר כארי – עיקר גבורה כנגד היצה״ר שאמרו איזה גבור וכו׳ ואמר כארי כי טבע הארי אשר אין לו יראה משום בריה כמ״ש מקולם לא יחת כו׳ כן לא יעלה על האדם מורא יצרו אף שהוא תקיף ממנו.

(ב) שיהא הוא מעורר כו׳ – לכאורה אין שייכות זה הענין אלא הוא זריזות בפ״ע אלא הענין הוא שאין דומ׳ העושה מצוה ע״י התעוררות של אחרים לעושה ע״י עצמו. ועפ״ז נ״ל מ״ש רבינו הטור אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי דק׳ סיפא ל״ל. ונרא׳ דמצינו אדם מקדש את עצמו מלמט׳ מקדשין אותו מלמעל׳ וכ״ה לענין התעוררות שיש ב׳ מיני התעוררות שתחל׳ מתעורר מלמט׳ ואח״כ בא עליו התעוררות העליון לסייע לו וע״ז שיבח דוד את עצמו שהי׳ במעלה כ״כ שהתעוררות שלו מלמטה גדול׳ כ״כ שא״צ לסיוע התעוררות של מעלה וע״כ אמר אני מעיר השחר כמו לקדושת ישראל כמ״ש על אילת השחר ומעלה זאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו אבל אנו וכיוצא בנו הלואי שנזכ׳ להתעוררות מלמט׳ כדי שיבא אח״כ מלמעל׳ ע״כ לא זכר הש״ע רק שיתגבר לזה שלכל הפחות יהא מעורר השחר אף שלא יזכה למעלה השניה שזכרנו.

שיהא הוא מעורר השחר. בשל״ה כתוב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפל׳ הן בבקר הן בערב:

(ב) מפני. ועכ״פ לא יתקוטט עמהם (ב״י):

(ג) ומיד. ל״ד אלא ישהא מעט כדאי׳ בגיטין דף ע׳.

יתגבר כארי וכו׳. כתבו אחרונים בשם הזוהר אל יאמר אדם הנני שוכב במטתי ואלמוד אלא צריך לעמוד וילבוש המלבושים משום הכון לקראת אלהיך ישראל ואם אפשר לו שיקום על רגליו. כדי שלא יבוא לידי שינה טוב מאוד. עוד כתבו שיש לחבר בבוקר ובערב יום ולילה בתורה או בתפילה. עוד האריך ראשית חכמה ושל״ה ושאר ספרי מוסר בגודל מצות קימת חצות לילה ובעונש המבטלו עיין שם. עוד כתבו מאן דקאים בחצות למיגרס יעסוק בתורה שבעל פה. וזמן חצות דעת שערי ציון בשם הזוהר דבין בקיץ דלילות קצרות ובין בחורף דלילות ארוכות מן שתים עשרה שעות זמן חצות אחר שש שעות מהתחלת הלילה ממש. וכן מסתבר דלעולם הלילה מתחלת דוקא לכולי עלמא מתחילת הלילה ממש דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר. ובספר דרך חכמה דף מ״ו נראה שהבין דמתחלת הלילה בזמן הקיץ איזה שעות קודם הלילה. ולכן הקשה עליו איך אנו מתפללין מנחה בקיץ תוך שש שעות קודם חצות לילה. וגם למה אינו אסור במלאכה בקיץ בערב שבת משש שעות קודם הלילה. לא דק. עוד מבואר בזוהר ושערי ציון דבחורף אחר שתים עשרה שעות מהתחלת הלילה אף שעדיין לילה שייך ליום ממש בין לענין חצות בין לענין משמרות. ומה שקשה דאם כן נתיר להתפלל שחרית קודם אור היום ובקיץ לא יתפלל שחרית עד אחר שתים עשרה שעות מהתחלת הלילה. נראה לי דשאני דין תפילה דניתקן על הזמנים. תפילת שחרית על שזוכין לראות היום כמו שיתבאר לקמן. ואם כן בעינן שיהא לנו יום. ואולי יש עוד טעמים כמוסים. ומכל מקום נראה לי להוכיח מש״ס ריש ברכות דפליג אזוהר וסבירא ליה דחשבינן הלילה בין בקיץ בין בחורף לשעות זמניות וחצות הוא ממש חצי הלילה לעולם. מדפריך אי סוף משמורת קחשיב. סוף משמורה אחרונה סימנא למה לי יממא הוא. עד כאן. ואי לזוהר לא קשה מידי דבעינן סימנא ללילות ארוכות. גם מאי פריך הש״ס כתיב חצות לילה אקום. וכתיב קדמו עיני אשמורות. הא אף דקם בחצות דהיינו אחר שש שעות מהתחלת הלילה. מכל מקום יש שתי משמורות עד היום בלילות ארוכות ודו״ק. כתב לחם חמודות פרק הרואה אף על פי שיצטרך לקום בזריזות בלי עצלתיים. מכל מקום ישהא מעט. ולא יעמוד פתאום מיד אחר השינה דאמר מר סוף פרק מפנין חמישה דברים קרובים למיתה האוכל ועמד ושתה ועמד וישן ועמד הקיז דם ועמד שימש מטתו ועמד אלא לישהא פורתא והדר ליקום:

(ב) בבוקר וכו׳. שומרים לבוקר צריך להיות קודם אור היום אף בקיץ. ואם הוא קרוב לנץ החמה יאמר מתחילה הקינות ואחר כך יתחיל שומרים לבוקר וידלג הקינות. כן כתב ר״ח, ועיין בתשובות באר עשק סימן קכ״ד. כתב כנסת גדולה סימן תרי״ט אותם אנשים שמשכימים לבית הכנסת בכל יום ובשעת התפילה הם מתנמנמים ועיני ראו אפילו בשעת קריאת שמע חוטפתו שינה על אלו אני קורא הוי משכימי בוקר. ולכן הטוב והישר שאם יכולין גם לכוין בתפילתם ישכימו באשמורת. אבל אם בשבת בהשכמה באים לישון בשעת התפילה טוב שיכוין בתפילתו משישכים בבוקר, עד כאן. ועיין לקמן סימן קנ״א סעיף ב׳ דאסור לישון בבית הכנסת אפילו שינת ארעי:

(ג) אם יסתר וכו׳. מיד יגיע אליו היראה וכו׳. בזה פירשתי בריש פרק סדר תענית, הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין פירש רש״י שכובש לבם לתשובה ותוס׳ פירשו בשם ר״ח שמגלה להם סתרי מעשיהם כמו בהדי כבשי דרחמנא. והוא תמוה וכי הזקן נביא הוא. אלא נראה לי פירושו שאומר להם זה שהקב״ה מלא כל הארץ כבודו ורואה בסתרי מעשיהם וזה תוכחה גדולה שיגיע אליו היראה:

(ד) שיעור משנתו וכו׳. כתב של״ה דף קכ״ד אם אינו רוצה לישון יטול ידיו אף שנשאר מושכב. אבל אסור להיות ער על מטתו ושוכב אלא אם כן יהרהר בדברי תורה. כתב הב״ח סימן ד׳ וזה לשונו כתב בספר תולעת יעקב דבזוהר איתא ההולך שחרית ארבע אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה. ותימא למה לא כתב כן בית יוסף. ונראה דלפי דרובא דרובא אינן יכולין ליזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין לכן לא כתבו עד כאן לשונו, ודוחק. גם צריך עיון מה שהעולם מקילין בזה ואפילו יודעי דת, וכן מדכתב בלבוש בריש סימן כ״ה תיכף שיעמוד ממטתו יפנה ויטול ידיו וכו׳ וסתם בני אדם אין בית הכסא שלהם תוך ארבע אמות ממטתם משמע שיש להקל. גם נראה לי הכי ממה שכתב הלבוש בסימן ח׳ סעיף י״א ואם ירצה להתעטף קודם נטילה כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית וכו׳ וקל להבין. וגיסי הרב מורינו הר״ר יעקב אמר דסמכו על מה שכתב הש״ך ביורה דעה סימן שמ״ד בשם המרדכי בכל אותו החדר שהמת מונח בתוכו חשוב כארבע אמות עד כאן. ולא נהירא חדא דמקילין יותר דיוצאים מאותו החדר. ועוד תמיהני על המרדכי הא בש״ס ברכות דף כ״ה אמר רבא אין הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר דאמר כל הבית כארבע אמות והרי קיימא לן לקמן סימן ע״ט לענין צואה בחדר. ומשמע שם דלאו דוקא כל הבית אלא רצה לומר כל החדר. וכן כתב בליקוטי מהרי״ל כלל בכל הש״ס היכא דנזכר בית רצה לומר חדר. אלא נראה לי לתרץ דברי המרדכי דבריש ברכות קאמר אין אומרים לפני המת אלא דברים של מת ולא נזכר מידי מארבע אמות לכן פירש דבכל החדר אסור דחשוב כמו תוך ארבע אמות. וטעמא כמו שכתב בית יוסף שם דמיחזי כמתיאש מלהיטפל בו כיון שאומר בפני המת. אבל היכא דנזכר ארבע אמות ודאי נראה אפילו באותו חדר אסור מחוץ לארבע אמות. ואגב אזכיר בקצרה מה שכתבתי בספרי אליה רבה ליורה דעה שם ליישב תמיהות בית יוסף על המרדכי זה לשונו למה תלה בלישנא קמא דאסור כל אותו חדר עד כאן. ולעניות דעתי משום דהמרדכי מהפך לישנא דש״ס. וללישנא קמא אפילו במילי דעלמא אסור לדבר לפני המת. ואם כן אין הטעם משום לועג לרש. אלא דמיחזי כמתייאש לכן אסור בכל אותו החדר. אבל ללישנא בתרא דאין אסור אלא בדברי תורה משום לועג לרש. אם כן אין אסור אלא בתוך ארבע אמות כמו דאמרינן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע. וההולך בציצית ותפילין בקברות בסימן שס״ו שם. וזה נראה לי פירוש תוס׳ בברכות דף ג׳ ד״ה אין וכו׳ במה שכתב ודוקא בארבע אמות שלו. ודו״ק. שוב מצאתי בדמשק אליעזר [מאפטה] דף שכ״ו [ע״א] על דברי תולעת יעקב הנזכר לעיל זה לשונו ושמא דוקא בזמנם כמו לענין גילוי וזוגות, עד כאן לשונו. ובזה מתורץ תמיהת הב״ח שלא כתב בית יוסף גם על זה סומכין העולם, ומכל מקום יש לירא שמים להחמיר ולעשות כמו שכתבו ספרי המוסר שיכין האדם שני כלים אחד עם מים ואחד ריק סמוך למטתו, וכתב בעץ החיים וטוב שיהיה הכלי ריקם פגום כי הוא מושל סטרא אחרא. וכתב בספר מקור החיים שאין ליגע בבגדים ולא בשום דבר עד שיטול ידיו. כתב בסדר היום בקומו יאמר מיד מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, ואין צריך לזה נטילת ידים אף שהיו מטונפות, כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כינוי עד כאן ועיין בסוף סימן ה׳ מה שכתבתי שם:

כארי – עיין בהלק״ט ח״ב ס״ג ובספר בני חייא:

(ב) השחר – בשל״ה כתב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבקר הן בערב. ומיד כשניעור משנתו יטול ידיו ובזה ינצל מהוצאת ש״ז. ומכ״ש אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב של״ה. כתב בספר תולעת יעקב איתא בזוהר ההולך שחרית ד׳ אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה ע״כ. ותמה הב״ח על רבינו ב״י שלא כתבו. ונראה משום דרובא אין יכולין לזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין מש״ה לא כתבו שיירי כנה״ג וכ״כ ד״ח ועיין ביד אהרן סי׳ ד׳ בהגהת הטור:

(ג) שויתי ה׳ – שיצייר שם הוי״ה תמיד נגד עיניו כזה יִהְוָה וזהו סוד שויתי ה׳ לנגדי וזה תועלת גדול לענין היראה האר״י ז״ל:

(ד) המלעיגים – ועכ״פ לא יתקוטט עמהם. ב״י:

(ה) בזריזות – ל״ד אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום גיטין ד״ע. כתב בסדר היום ובקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך וא״צ לזה נט״י אף שידיו מטונפות כי אין מזכיר השם ולא כינוי ומ״מ ללמוד נראה דאסור. אליהו זוטא. ואחר נטילת ידים יאמר שם של מ״ב אנא בכח:

סעי׳ א יתגבר כו׳ לעבודת כו׳ – כמ״ש בפרק ה׳ דאבות הוי כו׳ וגבור כארי לעשות כו׳:

(ב) כארי לעמוד – מ״ר פ׳ בלק. הן עם כלביא יקום וגו׳ עומדים משנתם עומדים כאריות חוטפים ק״ש וממליכים להקב״ה ומעשיהן כאריות כו׳:

(ג) שיהא כו׳ – ירושלמי פ״ק דברכות מ״מ לא הוה שחרא אתיו ומשכח לדוד דמיך הוא שדוד אומר עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אתער יקרי מן קדם יקריה דמארי יקרי לא חשיב כלום מן קדם אייקרי דבריי׳. אעירה שחר אנא הוינא מעורר שחרא. שחרא לא הוה מעורר לי והיה יצרו מקטרגו וז״ש יתגבר כו׳ וע׳ ט״ז:

(ד) ועכ״פ כו׳ – כמ״ש בפ״ק דברכות דף ח׳ אימתי עת רצון כו׳ וכן באבות שינה של שחרית כו׳ מוציאין את האדם מן העולם ובאבות דר״נ פ׳ כ״א שינה של שחרית כיצד מלמד שלא יתכוין אדם לישן עד שתעבור זמן ק״ש כו׳ וכן פירש״י שם באבות:

(ה) שויתי כו׳ – כלל גדול בתורה כמ״ש בברכות ס״ג ד׳ דרש בר קפרא כ׳:

(ו) ובמעלת הצדיקים אשר כו׳ – כמ״ש איש צדיק תמים את האלהים התהלך נח וכן בחנוך וכן באבות אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ״ח) וזהו כל מעלת הצדיקים:

(ז) כי אין כו׳ – מיד יגיע כמ״ש בברכות כ״ח ב׳ י״ר שתהא מורא שמים עליכם כו׳ ולואי תדעו כו׳:

(ח) ולא דבורו – בברכות ס״א א׳ לעולם יהא דבריו של אדם מועטין לפני הקב״ה כו׳:

(ט) כ״ש כשישים – כמ״ש בפ״ב דאבות והסתכל בג׳ דברים כו׳ ואין אתה בא כו׳ ובפ״ב דחגיגה ט״ז א׳ רי״א זה העובר כו׳ ובקדושין ל״א א׳ ועיין רש״י שם ד״ה ולא כו׳ וזהו שאמר עומד עליו ובבא קמא ע״ט ב׳:

(י) ומיד כו׳ – ובושתו כו׳ כמ״ש בפ״ב דנדרים כ׳ א׳ תניא בעבור תהיה יראתו כו׳ לבלתי תחטאו אחרים אומרים כי׳:

(יא) תמיד – כנ״ל שויתי כו׳:

(יב) ולא יתבייש – כמ״ש הוי עז כנמר ועיין טור ואמר בעבודת הש״י אבל בלא״ה אמרו ועז פנים לגיהנם ובפ״ב דחגיגה והן הן עזי פנים שבדור ובמס׳ כלה עז פנים וכו׳ ושארי מקומות:

(יג) גם כו׳ – סוכה מ״ט ב׳. הגיד לך אדם כו׳ והלא דברים ק״ו וכו׳. ור״ל אף שלא יבוש מ״מ כל מה שיעשה בהצנע עדיף:

(יד) ובשכבו – ר״ל גם בזה יהא בצניעות כמ״ש בשבת קי״ח ב׳ מימי לא ראו כו׳ וריש פ״ה דיומא:

(טו) ומיד כשיעור כו׳ יקום – כמ״ש וקל כנשר לעשות רצון כו׳:

ט״ז סק״ב) אלא הוא זריזות בפ״ע. כי יתגבר כארי הכוונה שמיד בניעורו משנתו יקום:
ויהא הוא מעורר השחר הכוונה שירגיל במאכלים קלים וכדומה שלא יישן הרבה וינער קודם השחר כי בשינה לא שייך התגברות וא״כ הל״ל ויהא לא שיהא:

ס״א הגה ועכ״פ לא יאחר זמן תפלה שהציבור מתפללין משמע אף אם א״א לו להתפלל בציבור. מ״מ לא יאחר הזמן שהציבור מתפללי׳. ע׳ לקמן סי׳ צ׳ סעי׳ ט׳:

כארי. עיין באר היטב ועיין ט״ז שכתב שעיקר הגבורה הוא נגד היצר הרע ואמר כארי כו׳. ויראה שהוא ע״ד שאמרו ביומא דף ס״ט נפק אתא כגוריא דנורא מבית קה״ק ולזה אמר שיתגבר כארי נגדו:

(ב) השחר עיין בה״ט ובברכי יוסף כ׳ דבזוהר שלפנינו ליתא. אך בזוהר כת״י דף י׳ איתא שכ׳ ועל דא אתחייב מיתה לשמים וכ׳ שצריך ליטול ידיו אע״פ שאינו רוצה לקום ואם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו נהגו קצת מבעלי נפש שהולכים פחות פחות מד״א ע״ש ולא נהירא לענ״ד ועדיף שילך במרוצה שלא להשהות ר״ר השורה על ידיו. ובשו״ת שבות יעקב ח״ג סי׳ א׳ כתב שאין נזהרים מלילך ד״א בלי נט״י וי״ל שסמכו את עצמם על זה דהרשב״א ס״ל בברכות דכולא ביתא כד״א דמיא ע״ש ופשוט שאין לסמוך ע״ז כ״א בשעת הדחק ועיין בא״ר ס״ק ד׳ ועיין לקמן סימן ד׳ מ״ש בזה:

(ג) שויתי ה׳. עבה״ט וראיתי בכתבי בד״ז הרב החסיד האלקי מוהר״ר זלמן לוקוואר ז״ל על מה שהיו רגילין לעשות מנורו׳ של קלף מציורים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה׳ כו׳ בן ד׳ אותיות ושאר שמות והמנורה כזה היתה נקראת בשם שויתי והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיח בטלה בתוך התפלה מאימת השם אשר לנגד עיניו וכתב ע״ז בשם דודו אא״ז הגאון בעל תבואות שור שאמר במליצתו הנחה אם לא שויתי ודוממתי ר״ל שיוכל לגדור שידום אף בלא השויתי והתרעם מאוד ע״ז לפי שעל הרוב אינם משמרים כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וע״ד שאמרו בר״ה דף י״ח ע״ב שעל דבטלית אדכרתא מן שטרייא עשאוהו יו״ט ולכן גם בזה ראוי לאזור חיל לבטל המנהג והאריך בדברי נועם ונראה דבמנורות הגדולים המצויירים על קלף שקובעים בבה״כ לפני העמוד או שאר מקומות שקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית לית לן בה ולא קפיד רק על אותן שמניחין בסדורים מטעמא דלעיל וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות שהם הולכים לאיבוד ולהמחק ובפרט שכותבין עליהם שמות אשר לא כדת והמזהיר והנזהר ישכילו כזוהר:

(ד) המלעיגים עי׳ בה״ט ומ״ש גם בהצנע לכת עי׳ בסוכה דמ״ט וביד אפרים מ״ש בזה אחי הגאון מו׳ אפרים זלמן נ״י:

(ה) בזריזות. ועי׳ ביד אפרים סי׳ ד׳ שתיבות בחמלה יהיה באתנחתא ע״ש:

לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״ וגו׳. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

(ב) השחר – בשל״ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.

(ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף סעיף קטן ט׳.

(ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב״ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר״י ז״ל, שיצייר שם הוי״ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״, וזה תועלת גדול לענין היראה. ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם ״שויתי ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳ בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם ״שויתי״. והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ״ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום.

(ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב״י). ועיין בביאור הלכה.

(ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה.

(ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה׳ אלהיו, וכמו שמסיים והולך.

(ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע׳]. טוב לומר תיכף בקומו: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״. ותיבת ״בחמלה״ יהיה באתנחתא, ו״רבה אמונתך״ בלי הפסק. והוא מן הכתוב: ״חדשים לבקרים״ וגו׳, שהקב״ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס״ק ב׳.

שיהא הוא מעורר השחר – נכון מאד ליזהר לומר קודם כל ג׳ תפלות הודאת היה״ר המבואר בירושלמי פ׳ תפלת השחר דהיינו בשחרית מודה אני לפניך ה׳ או״א שהוצאתני מאפלה לאורה. ובמנחה מודה אני וכו׳ שכשם שזיכיתני לראות כשהחמה במזרח כך זכיתי לראותה במערב. בערבית יה״ר כו׳ כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כן תוציאני מאפילה לאורה:

הוא כלל גדול בתורה וכו׳ – הרוצה לקיים שויתי כראוי יזדרז לקיים מה שנכתוב בשם ספר החינוך ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם וז״ל החינוך [בהקדמתו ובסימן כ״ה כ״ו תי״ז תי״ח תל״ב שפ״ז^א] שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מ״ע ואין קץ למתן שכר המצות ואלו הם:

א) להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה וזהו מ״ע דכתיב אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים.

ב) שלא נאמין בשום אלהים זולתו שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ואפילו מודה שהקב״ה שולט על הכל רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב ה״ז מודה בע״ז ועובר על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלא יאמין שהקב״ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות ואין לשום נברא כח לעשות דבר בלתי רצונו ולכן נקרא הקב״ה אלהי האלהים.

ג) לייחדו שנא׳ שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ופירושו שמע ישראל ודע כי ה׳ שהווה את הכל ברצונו והוא אלהינו המשגיח בכל העולמות הוא ה׳ אחד בלי שום שיתוף.

ד) לאהוב המקום ב״ה שנאמר ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ וכיצד יגיע האדם לאהבה הוא ע״י התורה וכדאיתא בספרי לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד לאהוב את המקום ת״ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כלומר שע״י ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקב״ה שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת הש״י ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו ית׳ וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה׳. והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לש״ש רק להתענג ולהשיג כבוד ביטל עשה זו ועונשו גדול.

ה) להיות יראת הש״י על פניו תמיד לבלתי יחטא וע״ז נאמר את ה׳ אלהיך תירא ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהקב״ה משגיח בכל מעשי בני אדם אף אם יהיו במחשך מעשיהם וישיב להם נקם לפי רוע המעשה וכדכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה׳ וגו׳.

ו) שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳ ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסות ואחרי עיניכם זו זנות ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם היפך דעת התורה ובכלל זנות הוא מי שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו.

כ״ז לקטתי מלשונו הנחמד בקצרה וקילורין הם לעינים ואשרי המקיימם כראוי ועיין בח״א כלל א׳ שהאריך ג״כ בהם:

ולא יתבייש וכו׳ – עיין במ״ב בשם הב״י. דע דהב״י לא איירי כ״א במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו אז בודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עמהם אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי״ז יעבירו את העם מרצון ה׳ ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב״י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל ודוד המלך ע״ה אמר הלא משנאיך ה׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו׳:

א. כן צ״ל. בדפוסים: ״תפ״ז״.

[סעיף א׳] יתגבר כארי וכו׳ שיהא הוא מעורר השחר. בשל״ה כתוב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבוקר הן בערב. מ״א סע״ק א׳ א״ר או׳ א׳ כס״א או׳ א׳ ר״ז או׳ ח:

(ב) שם. בהג״ה. שויתי ה׳ לנגדי תמיד וכו׳ יצייר שם הוי״ה תמיד נגד עיניו שזה תועלת גדול ליראת ה׳. וגם לזכך הנפש. שער רוה״ק יחוד כ״א.

(ג) שם. בהג״ה. ולא יתבייש מפני בני אדם וכו׳ ועכ״פ לא יתקוטט עמהם. ב״י. מג״א סע״ק ב׳:

(ד) שם. בהג״ה. ומיד כשיעור וכו׳ לאו דוקא אלא ישהא מעט ולא יעמוד פתאום מיד אחר השינה מג״א סע״ק ג׳. א״ר שם. כתב בסדר היום ובקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתיך. וא״צ לזה נט״י אף שידיו מטונפות כי אין מזכיר השם ולא כינוי. ש״צ דף י״ז ע״ד. חי״א כלל א׳ סוף אות א׳ ר״ז אות ה׳ קיצור ש״ע סי׳ א׳ אות ב׳ ואע״ג דהחיד״א בקשר גודל סימן א׳ אות א׳ כתב דבמודה אני וכו׳ יש אומרים שצריך נט״י. כיון דרוב הפוסקים כתבו דאין צריך הכי נקטינן:

(ה) יאמר נוסח זה בין בעודו שוכב או יושב. ר״ז שם. ויפסיק מעט בין תיבת בחמלה לתיבת רבה. קיצור ש״ע שם. אבל להוציא ד״ת מפיו בידים מטונפות אסור. א״ז. ש״צ שם. ר״ז שם. ועיין לקמן סימן ד׳ אות ק״י.

(ו) מיד כשניעור משנתו יטול ידיו כראוי אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב. א״ר אות ד׳ בשם של״ה. עט״ז. וכ״כ ברכ״י אות א׳ בשם דרך חיים:

(הקדמה) סימן זה עוסק בדינים שאין בהם חובה הלכתית, אלא התנהגויות הראויות לירא שמים. נשים לב כי אמנם המחבר בא לכתוב ספר הלכה שרובו ככולו עניינו מה עלינו לעשות ומה אסור לנו לעשות, אך הוא פתח את ספרו דווקא במערכת מצוות שאינן מחייבות. דבר זה מלמדנו שלפני שאדם פותח ספר הלכה עליו להבין כי העיקר הוא הרצון המלווה את עשיית המצוות ואת ההימנעות מהעבירות. שיעור גדול מסר לנו רבי יוסף קארו בסימן הזה, שה׳ יתברך אומר ״את לבכם אני רוצה״, וכמאמר הגמרא (סנהדרין קו ע״ב): ״הקב״ה ליבא בעי״. על פי זה נסביר מדוע סימן זה אינו על הסדר, כלומר שיש בו הנהגות שזמנן מאוחר יותר, מפני שהקדים דברים שטוב לאמרם ולעשותם לפני דברים שיש בהם חובה, והם מפורטים בסימנים הבאים.

(א) שיהא הוא מעורר השחר – הטור פתח את ספרו בדברי מוסר כלליים שצריכים ללַוות את האדם כל היום. דבריו מבוססים על דברי יהודה בן תימא במסכת אבות: ״הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי״. ומאריך הטור שהנמר מציין את העזות, שחלילה לא יימנע האדם מקיום המצוות מפני הבושה מהאחרים; הנשר מסמל את הראייה, שלא לראות דברים שאינם ראויים העלולים לעורר את היצר; כמו הצבי ירוץ האדם לקיום המצוות; וגבורת הארי היא לחזק ליבו בגבורה לעבודת ה׳.

המחבר לא הביא את כל דברי המוסר האלה, וכמובן שאינו חולק עליהם, אלא שלא רצה להאריך בדברי מוסר מכיוון שספרו ספר הלכות מעשיות. אולם הביא מהטור את חשיבות גבורת הלב כארי מפני שגבורת הלב היא המקור לכל התכונות שמנה הטור, וכן כלול בה שאם האדם גיבור בעבודת השם עליו להיות עז ולא להתבייש בפני בני אדם, וכן להיות זריז לקיום המצוות, ולהימנע מלראות ברע. אם כן, מסר כאן המחבר את המועט המחזיק את המרובה. והוסיף המחבר תרגום הלכתי מעשי לדברי המוסר על הגבורה, והוא הקימה בבוקר לעבודת השם. עולה מכאן מסר שתכלית החיים היא עשיית רצון בוראו, והתחלת היום תקבע את מהלך היום כולו. ויש בכך גם הדרכה מעשית, לקום לפני אור הבוקר לעבודת הבורא.

אולם לפי שדין זה מקורו בדברי מוסר של רבותינו – ״יתגבר כארי״ – אין כאן חיוב של ממש, אלא הנהגה נכונה. לכן נראה שלמעשה יש להבחין בין המקומות: במקומות ובזמנים שהלילות קצרים מאוד אין מקום לדרוש לקום לפני אור הבוקר, אלא הכוונה לקום מוקדם. וכן אנשים שלומדים או עובדים עד מאוחר יוכלו לקום מאוחר יותר, שהרי אי אפשר לאדם ללא שינה. ומכל מקום, כפי שכתב הרמ״א בהמשך, לא יאחרו את התפילה במניין.

נהגו בכל תפוצות ישראל לומר בהשכמת הבוקר את המשפט: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״¹, ובאמירה זו מקיים את התחלת עבודת ה׳ מיד כשניעור משנתו². גם במנהג ליטול ידיים מיד בקימה, שיתבאר בע״ה בסימן ג׳, יש ביטוי לעבודת בוראו מיד כשנעור משנתו.

(ב) שהציבור מתפללין – מקור משפט זה בטור. ולא העתיקו המחבר כיוון שלדעתו על האדם לעשות כל מאמץ לקום לפני אור הבוקר (אך אם אינו יכול – ודאי שלא יאחר את זמן תפילת הציבור). ואף שבע״ה נראה בסימן צ׳ שאין התפילה בציבור חובה גמורה, הרי זה למי שיש לו מניעה חשובה. אבל מי שיש לו מניין בעירו ואינו מתפלל עמהם – ״נקרא שכן רע... וגורם גלות לו ולבניו״³.

(ג) בהצנע לכת – כלומר: גם בישבו בבית ובשכבו על מיטתו יהיה מודע לכך שעומד לפני ה׳ ויתנהג בצניעות. בנוסף רומז הרמ״א בביטוי זה לעניין הליכה בענווה, והוא עושה זאת מיד לאחר שכתב שלא להתבייש מפני המלעיגים. דברי הבית יוסף יסבירו יפה מדוע הרמ״א כתב ברצף שני עניינים אלו; על דברי הטור ״שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש״ כותב הבית יוסף: ״מפני שמידת העזות מגונה מאוד כמו שנזכר, ואין ראוי להשתמש כלל אפילו בעבודת השם יתברך, לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים, כי [אז] יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך. לכך כתב (הטור) שלא תבוש מהם אף על פי שילעיגו עליך״. מכאן למד הרמ״א שלא יבוש מפני המלעיגים, והוסיף שאדם יהיה צנוע בעבודת השם שלו ואז עבודתו תהיה אמיתית, וכך גם האנשים יושפעו ממנו יותר מאשר מאדם שעושה הצגות בעבודתו.

(ד) יתברך ויתעלה – המחבר הדגיש את החובה לקום עם אור הבוקר, והרמ״א מוסיף שכאשר יקום – יקום לעבודתו יתברך. והדברים כמובן משלימים זה את זה.

1. מובא ב״סדר היום״ לר׳ משה אבן מכיר (צפת, המאה הט״ז), ובשמו בכמה אחרונים.

2. שאפשר לומר ״מודה אני״ אף קודם נטילת ידיים. כך ב״סדר היום״, ומובא במשנה ברורה ס״ק ח׳, וכף החיים ס״ק ד.

3. ״אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע... ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו״ (ברכות דף ח ע״א. הובא בשו״ע או״ח צ׳, יא).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון