Orach Chayyim 665 – אורח חיים תרסה‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

אתרוג אסור לאכול בשביעי, וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים (א) אֶתְרוֹג בַּשְּׁבִיעִי אָסוּר, שֶׁהֲרֵי הֻקְצָה לְכָל שִׁבְעָה, וַאֲפִלּוּ נִפְסַל אַחַר שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִצְוָה אָסוּר כָּל שִׁבְעַת יָמִים; וּבִשְׁמִינִי עֲצֶרֶת, מֻתָּר. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁעוֹשִׂים שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אָסוּר אַף בַּשְּׁמִינִי וּמֻתָּר בַּתְּשִׁיעִי, וַאֲפִלּוּ חָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת; וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר׳ עקיבא איגרשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי סוכה מ״ו:

רמב״ם שופר וסוכה ולולב ז׳:כ״ז

(א) אתרוג בשביעי אסור שהרי הוקצה לכל שבעת הימים ובשמיני עצרת מותר בפרק לולב וערבה (סוכה מז.) איפליגו אמוראי במלתא ופסקו הפוסקים כר״י דאמר אתרוג בז׳ אסור בשמיני מותר וא״ת אמאי מותר בח׳ הא ע״כ בין השמשות אסור דשמא יום הוא וכיון דאתקצאי לבה״ש אתקצאי לכולי יומא כבר תירץ הרא״ש דבכה״ג לא שייך למימר מגו דאתקצאי לבין השמשות כיון דלא נאסר בין השמשות אלא מחמת ספק יום שעבר וכן נמי אמרינן הפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימי החג כל א׳ יוצא בו ואוכלו למחר ואע״ג דאתקצאי מחמת יום שעבר וכ״כ התוס׳ בפ״ק דסוכה גבי עטרה בקרמים והר״ן תירץ דליכא למימר דמגו דאתקצאי לבה״ש אתקצאי לכולי יומא משום דלבין השמשות גופיה לא אתקצאי שהרי בין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות דכיון דלולב בזמן הזה מדרבנן בר מיום ראשון ובין השמשות ספק הוא ספיקא דרבנן לקולא:

(ב) ומה שכתב רבי׳ ולדידן דאית לן תרי יומי בשמיני ספק שביעי אסור אבל בט׳ ספק ח׳ מותר הכי אסיקנא בפרק לולב וערבה וא״ת כיון דלא נטלינן ליה בח׳ אמאי אסור דליכא למימר דאסור משום דכיון דאתקצאי לבה״ש אתקצאי לכולי יומא מהטעמים שכתבתי כבר תירץ הרא״ש דטעמא משום דכיון דאם יבא אליהו ויאמר דעברוה לאלול הוי שמיני ז׳ והר״ן תירץ דטעמא משום דאי שרית ליה אתי למימר דלא מספקו בז׳ כלל אלא ודאי ח׳ ולא ישמע לנו לישב בסוכה:

(ג) וכתב הר״פ שאם חל י״ט של חג בא׳ בשבת וכו׳ כ״כ הרא״ש וכתב עליו ולמאי דפרישית דלא שייך כאן הכנה מותר וכן עמא דבר עכ״ל.

ונראה שמה שפי׳ דלא שייך כאן הכנה היינו מ״ש דלא מתסר מטעם דאתקצאי לבין השמשות ויותר נראה שרומז למ״ש בריש מסכת י״ט דהא דא״ר שיורי פתילה שכבו בשבת אסור להדליק בהן בי״ט לא קי״ל הכי משום דמטעם קדושה אחת אסרי ליה ולא מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכה״ג ומה״ט נמי כי מקלע ש״ת באחד בשבת שרי אתרוג באכילה אע״ג דבשבת אסור דב׳ קדושות הן והכנה אין כאן עכ״ל והר״ן כתב בהדיא כדעת הרא״ש דלא מיתסר משום הכנה והתוס׳ בפ׳ המביא כדי יין (ביצה ל.) כתב בדברי הרי״ף ונתנו טעם לדבריהם דהואיל ובע״ש היה אסור שהוא ט׳ והוא י״ט אם היה נאכל בשבת מוכן לי״ט אסור לשבת דהוי כעין נולד כיון שבא עתה ראויות שלו ולא בא בי״ט:

(א) אתרוג אסור כל ז׳ אפילו אם נפסל. כ״כ הטוש״ע בסעיף א, והכי איתא בסוכה מו:, וכ״כ ראב״ן בסוף סוכה.

חל שמיני ספק תשיעי באחד בשבת האם נאסר האתרוג משום הכנה. הטוש״ע והב״י בסעיף א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת שע, הביא להלכה מהעיטור דמותר.

האם האתרוג נאסר קודם שנעשה בו מצוותו. הב״י בסוף הסימן, הביא מהגהות אשר״י בשם אור זרוע דנאסר לאחר שאגדו, וציינו דהוא טעות סופר בב״י וצ״ל דנאסר לאחר שהגביהו, ולפי זה בלא הגביהו מותר, והביאור הלכה בסעיף א ד״ה שהרי הוקצה, נקט כהט״ז שנאסר, ודלא כהב״ח בד״ה ומ״ש ואפילו נפסל, שכתב דלא נאסר, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ לולב בעמוד רג, כתב דאתרוג שבירך עליו ביום ראשון נאסר כל ז׳, ע״כ, ומדנקט בירך משמע דבהזמנה לא מיתסר.

(א) אתרוג בשביעי אסור כו׳ בפרק לולב וערבה פליגי בה ר״י ורשב״ל ומשמע בסוגיא דקי״ל כר״י דאמר אתרוג כשר כל יום ז׳ ואפילו לאחר שיצא בה דלכל יום ז׳ אתקצאי דקאמר ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר אביי שמיני ספק ז׳ אסור ט׳ ספק ח׳ מותר מרימר אמר אפילו ח׳ ספק ז׳ מותר והילכתא כאביי פירוש אנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן מי אסרינן ליה כיומא קמא משום ספק ז׳ או לא אלמא דפשיטא לן דביום ז׳ אסור וכן פירש״י:

(ב) ומ״ש ואפי׳ נפסל כו׳ מימרא דר׳ זירא שם והב״י העתיק ירושלמי אתרוג שנפסל ביום א׳ מותר לאוכלו עד כאן לשונו נראה בעיני דהכי פירושו שנפסל ביום ראשון קודם שיצא בו דאין לו דין מוקצה מאחר שלא עשה מעשה בגוף האתרוג אלא הזמנה בעלמא דלאו מילתא היא דדוקא כשבירך עליו אז הוקצה לכל ז׳ ימים ושוב אין לו היתר אפי׳ נפסל אחר כך וה״ה נמי דאפילו לא נפסל מותר לאכלו אם יש לו אתרוג אחר לצאת מטעם דהזמנה לאו מילתא היא אלא דאורחא דמילתא נקט כנ״ל לפרש שלא יחלוק הירושלמי אתלמודא דידן ועדיין צ״ע לענין מעשה ומה שהקשה אמאי מותר בשמיני ולא אמרינן כיון דאתקצאי לב״ה דשמיני ספק שביעי אתקצאי לכולי יומא כבר האריכו התוס׳ על זה בפ״ק דסוכה בדף י׳ והרא״ש בפ׳ לולב וערבה ע״ש ומ״ש בשם הר״פ ושהרא״ש כתב כתב עליו דלא נהירא דלא שייך בזה הכנה נראה בעיני ליישב דהר״פ לאו הכנה ממש קאמר אלא כעין הכנה מאחר דבשבת היה אסור אם היה מותר ביום א׳ הוי כעין נולד כיון שעכשיו בא ראויות שלו וכן צריך לפרש בהכנה שאמרו בביצה בפ״ק די״ט בשבת וי״ט הסמוכים דלאו הכנה ממש קאמר כמו שפי׳ התו׳ והר״ן להדיא לשם גם בתוס׳ בפ׳ המביא כדי יין מבואר שמזה הטעם נהגו העולם איסור באתרוג וכך היא העיקר כדברי הר״פ ז״ל נ״ל: הפריש ז׳ אתרוגים כו׳ שם פלוגתא דרב ורב אסי והילכתא כמ״ד דביומו אסור לגמרי דקיימי בשיטת ר״י דאמר לכולי יומא אתקצאי:

בבלי סוכה מ״ו:

רמב״ם שופר וסוכה ולולב ז׳:כ״ז

(א) כר׳ יוחנן סוכה מ״ו

(ב) שם וכאביי

(ג) טור בשם אביו הרא״ש

(ד) שם בשם ר״ש

(א) שהרי הוקצו לכל ז׳ – נראה פשוט שאפי׳ ביום הראשון קודם שנטלו למיפק ביה יש איסור מוקצ׳ ול״ד למ״ש ב״י בססי׳ זה בשם הג״א עבדי׳ להושענא ולא אגדי׳ למיפק ביה שרי בהנא׳ דהזמנה לאו מלתא היא דשם כ״ז שלא עביד המעשה שיש לו לעשות דהיינו האגודה לא אקצי דעתיה ממנה ואפשר שיברור לו אחרת ע״כ אין שייך מוקצה בזה אבל באתרוג אשר הכין לו בין השמשות לצאת בו למחר תכף אסחי דעתיה מיני׳ וכן ל״ד למ״ש רמ״א בסי׳ תרל״ח הזמין לסוכה ולא ישב בה כו׳ דשם הי׳ ראוי לישב בה ולא ישב גילה דעתו שאין רוצה בה באותה שעה ב״ה ממילא לא אתקצאי לכל אותו יום כנ״ל.

(ב) ואפי׳ נפסל כו׳ – בב״י הביא א״ח בשם ירוש׳ דנפסל ביום א׳ מותר לאכלו עכ״ל ויש לתמוה אמאי לא מתסר משום דכיון דאתקצאי לב״ה אתקצאי לכולי יומ׳ עכ״ל ב״י נראה דתמיהת ב״י על א״ח דאלו על הירושלמי גופיה ל״ק דאיהו ס״ל כר״ל בגמ׳ דאמר אתרוג בז׳ מותר דלא הוקצה אלא למצותו ולא לכולא יומא מ״ה ס״ל לירוש׳ אם נפסל אפי׳ ביום הא׳ אזלא מצותו ושרי אלא דתמה ב״י למה הביא א״ח זה הירוש׳ דהא אנן קי״ל כר״י דאמר אתקצאי לכול׳ יומא אפי׳ אחר שעשה המצוה ונלע״ד לישב דלהכי מביא א״ח את הירוש׳ ללמוד ממנה לדידן דאם נפסל אז מותר בח׳ דמן הדין הי׳ לנו להתיר בח׳ אפי׳ בלא נפסל דל״ש ביה אתקצאי ב״ה של יום השמיני כמ״ש התו׳ בדף י׳ אלא דמ״ה אתרוג אסור לדידן אף בח׳ גזירה משום סוכה דאתקצאי ב״ה של השמיני דאלו אתרמי ליה סעודה הי׳ צריך לאוכל׳ בסוכה מכח ספק שמא עדיין יום הוא ומ״ה באם נפסל האתרוג שייך לומר לא גזרינן בשמיני אטו סוכה דגם בסוכה יש להתיר בנפלה ליהנות ממנה אחר יום הז׳ דהא בנפלה אפי׳ בתוך הז׳ אינו אסור אלא מדרבנן וע״כ בח׳ שאין כאן אלא מוקצה מספק אוקמי׳ אדאורייתא ושרי אף לפמ״ש ב״י בשם הר״ן סי׳ תרל״ח דבנפילה אין קולא בח׳ רק שמהני תנאי מ״מ ל״ש למיסר באתרוג בח׳ בנפסל כיון שבסוכה גופה יש קולא בח׳ בנפל וע״ז יש לנו סיוע מהירושלמי שמיקל בנפסל אפילו תוך ז׳ לכל הפחות לסמוך עליו בח׳ מ״ה הביא א״ח את הירושלמי כנלע״ד.

(ג) ויש אוסרין – דשבת שלפניה אינה מכינה לי״ט שאחריה.

(א) אסור. עסי׳ תרס״ד ס״ט אי מהני תנאי ובש״ע מותר ולא אמרי׳ מגו דאתקצאי לבה״ש אתקצאי לכולי יומא דהא ב״ה גופא לא נאסר אלא משום ספק יום שעבר וכו׳ [תוס׳ ורא״ש]:

(ב) באחד בשבת. ולא אסרי׳ לי׳ מטעם הכנה כיון שכבר הי׳ בעולם ולא נעשה בו מעשה (יש״ש פ״ד דביצה ס״ה ורא״ש):

(א) ואפילו נפסל וכו׳. זה לשון בית יוסף כתב ארחות חיים ירושלמי אתרוג שנפסל ביום ראשון מותר לאכלו, עד כאן, ותימא אמאי לא מיתסר משום דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳, עד כאן. והב״ח כתב כדי שלא יהא ירושלמי נגד הש״ס דילן נראה דמודה שנפסל אחר שנעשה דאסור כל שבעה אלא דמיירי דנפסל ביום ראשון קודם שיצא דאז ליכא מוקצה והוי הזמנה בעלמא, עד כאן. וכתבתי באליהו זוטא שלא עיינו בירושלמי גופיה (ז״ל) על מתניתין דתינוקות אוכלין אתרוגיהן בשביעי זה לשונו, לא אמרו אלא קטן אבל לא כן גדול, א״ר אבינא בשם רב אתרוג שנפסל ביום טוב ראשון מותר לאכלו, א״ר יוסי תמן הוא אינו ראוי לצאת בו אחרים ראוין לצאת בו, ברם הכא לא הוא ולא אחרים יוצאין בו עד כאן לשונו, ונראה לי פירושו דפריך מאתרוג שנפסל דמותר אלמא דלא אמרינן אלא למצותה אתקצאי ולא לכולא יומא והא דגדול אסור בשביעי טעמא משום דלכולי יומא אתקצי כדאיתא בסוכה דף מ״ז, ומשני דבשבעה אף שהוא כבר יצא בו מכל מקום אחרים שלא יצאו עדיין ראויין לצאת בו והוי מוקצה. מה שאין כן נפסל אין ראוי כלל לצאת בו כנ״ל. כללא דמילתא דירושלמי מקשה עצמו קושיא בית יוסף, ומתרץ לה כדפירשתי, ופירוש הב״ח דנפסל קודם שיצא פשיטא דליתא דאם כן לא מקשה הירושלמי מידי. ומקרוב נדפס ספר ט״ז וכתב דירושלמי סבירא ליה כריש לקיש דאתרוג בשביעי מותר דלא הוקצה לכולי יומא אלא למצותה ותימא גדולה עליו דהא הירושלמי אוסר בהדיא בשביעי אלא גם הוא לא עיין במקורו. ולדינא הבאתי ראייות והוכחות גדולות באליהו זוטא דהלכה דכשר בנפסל וכן מצאתי שפסק שבלי הלקט. כך כתבתי שאין לסמוך עלי להקל נגד הטור ושולחן ערוך, אבל עתה ראיתי שגם בספר אמרכל בשם ספר העתים מתיר בנפסל אף דאוסר אתרוג בשביעי, כתב טעמא דדמי לשמן שבנר דאין אסור לר׳ שמעון אלא בשעה שהנר דולק אפילו לרבנן כיון דלא אתקצי מחמת קדושת היום, אלא לפי דעתו למצותו, עד כאן. ועל כל פנים יש לו להתיר בזה כשנפסל אף לדידן כמו שכתב הט״ז וכן משמע בהגהות אשירי, ואף דמשמע בטור וצידה לדרך דפסול מכל מקום בשמיני על כל פנים יש להקל ואפילו ביום טוב בראשון ראוי לסמוך ולהקל לעת הצורך ואם נפסל קודם שנעשה מצותו ביום טוב ראשון או אפילו לא נפסל ויש לו אחר סיים הב״ח דלמעשה צריך עיון אבל שיירי כנסת הגדולה פסק בסתם דמותר, ודעת הט״ז נראה דאסור ונראה להקל על כל פנים בנפסל, ועיין סימן תרל״ח:

(ב) ויש אוסרין וכו׳. וכן פסק הב״ח מיהו לעת הצורך יש להקל שהרי כתב רבינו ירוחם שרוב פוסקים התירו ושכן עיקר וכן כתב בספר אמרכל זה לשונו, ביצה שנולדה או פירות שנשרו או דגים שניצודו שייך הכנה דנעשה בה תיקון אבל אתרוג מה נעשה בה בשבת, ואפילו למאן דאמר שבת ויום טוב קדושה אחת כיון דלא נאסר בין השמשות אלא משום יום שעבר לא שייך לאסרו ותדע דלא אשתמיט שום תנא או אמורא שאסור אתרוג בתשיעי אף דאיכא מאן דאמר בביצה שני ימים טובים של גלויות קדושה אחת הן עד כאן דבריו בקצרה, וזה פשוט כוונת הרא״ש ועיין בית יוסף. והגהות מיימוני כתב נהגו להוציא זנב אתרוג בשביעי ותו לא שייך הכנה:

(ג) [לבוש] כדפירשתי דהא לא איתקצי וכו׳. תמיה לי דאם כן אתרוג ראשון יהא אסור למחר דהא יום ראשון דאורייתא כמו שכתב סעיף א׳ ואי לא נטל כל היום נוטלו בין השמשות ובבית יוסף לא כתב הכא טעם זה אלא משום דבין השמשות גופיה לא אוסר אלא משום ספק יום שעבר ולא הוי אתקצי:

(א) הוקצה – נראה פשוט שאפילו ביום הראשון קודם שנטלו למצוה יש איסור מוקצה כיון דהכין לו בבין השמשות לצאת בו למחר תיכף אסחי דעתי׳ מיניה. ט״ז:

(ב) בשמיני – ט״ז העלה דאם נפסל בשמיני יש להקל ע״ש:

(א) ס״א ואפילו נפסל כו׳ ובשמיני כו׳ – שם:

(ב) ואפי׳ חל כו׳ – דל״ל מיגו דאתקצאי בה״ש כיון שאין איסיור אלא מחמת יום שעבר דאל״כ לעולם בתשיעי אסור וכן ביצה בב׳ י״ט של גליות וכן למתירים בשבת וי״ט ושני ימים של ר״ה ואמרו בעירובין ל״ח ב׳ אלא מעתה כו׳ ואי משום שבת וי״ט אמרינן שם וריש י״ט דקי״ל כמ״ד שתי קדושות הן:

(ג) ויש כו׳ – כמ״ש שם ושם משום הכנה כיון שהיה אסור ביומו וסברא ראשונה ס״ל דכאן לא שייך הכנה ועמ״א:

(א) ט״ז סק״א דהיינו האגודה וכו׳. תימא שדין זה עצמו מהמ״א הביאו הב״י בסי׳ תרנ״ג ובש״ע וכתבו ולא אגבהי׳ למיפק ביה משמע דאפי׳ אגדו שרי וא״כ אע״פ שבסי׳ זה בב״י כ׳ ולא אגדו משמע שהוא ט״ס וצ״ל ולא אגבהי׳ והכי משמע מלשון למיפק ביה וצ״ע וכן הקשה הפמ״ג:

(ב) סק״ב כמ״ש התוס׳ בדף י׳ וכו׳. הובא במ״א סק״ב כיון שאינו אלא משום ספק יום שעבר:

(ג) שם היה צריך לאוכלו בסוכה וכו׳. אע״פ שהוא ג״כ משום ספק יום שעבר מ״מ כיון שצריך לישב בה יהיה משום מה שיהיה שייך מגו כ״כ התוס׳ שם:

(ד) מ״א סק״ג ולפי מש״ל וכו׳. ר״ל בסק״א דבה״ש גופיה אינו אלא משום ספק יום שעבר א״כ א״צ לטעם זה אלא למ״ד בגמרא אכלו לאלתר דאז שפיר י״ל מגו דאיתקצאי לכן צריך לטעם הר״ן:

(א) מג״א סק״א משום ספק יום שעבר. נראה כוונת דבריהם דבאתרוג מיד שנטל ויצא בו אזדא מצוותו והא דאסור כל היום הז׳ הוא משום מגו דאתקצאי בה״ש אתקצי לכולו יומא ובה״ש דאסור היינו משום ספק יום שעבר וכ״כ להדיא בפירש״י וז״ל אתרוג לא חזי לבה״ש משיצא בו שחרית עכ״ל והנה הר״ן אף דבפ״ק דביצה כ׳ ג״כ היסוד דמוקצה מ׳ יום שעבר ל״א מ״מ כאן בסוכה נתן טעם דבה״ש בעצמו אינו מוקצה היינו משום דמבואר בר״ן דמפרש הא דאתרוג בז׳ אסור דלכולי יומא אתקצאי משום דאי לא נטל שחרית יטול בין הערביים והוי כולי יומא זמן מצוה וא״כ יקשה נימא דגם בה״ש ודז׳ אסור מטעם זה וא״כ גם בח׳ ליתסר דמגו דאתקצאי בה״ש מ׳ מצוה מש״ה הוצרך הר״ן ליתן טעם דבה״ש גופא לא אתקצאי כיון דאם לא נטל שחרית אינו נוטל בה״ש דהוי ס׳ דרבנן וא״כ בה״ש מותר לאכול והא דלא מיתסר בה״ש מטעם מגו דאתקצא מקצת היום משום דביום חול ל״א מגו דאתקצאי ואינו אסור אלא בעת ההקצאה עיי״ש היטב. ובא״ר תמה דא״כ בהפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים דקיי״ל דכל א׳ יוצא בו ואוכלו למחר הא בה״ש דיום א׳ נוטלו משום ס׳ דאורייתא וליתסר למחר עיי״ש ובמחכ״ת לק״מ דהא ס״ל להר״ן דביום חול ל״א מגו דאתקצאי לפי״ז יהא הדין דביו״ט של גליות והפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים דאתרוג דא׳ אסור ביום ב׳ כיון דנוטל בבה״ש דא׳ משום ס׳ דא׳ אסור למחר ביו״ט משום מגו דאתקצאי כמו אתרוג בח׳ ואפשר דמ״מ הוי ממנ״פ דאם יום א׳ יו״ט ממילא יום ב׳ חול ל״א מגו דאתקצאי ואם יום ב׳ יו״ט אגלאי דיום א׳ היה חול ולא היה זמן המצוה. וע׳ בתוי״ט פ״ג דערובין ובתוס׳ ד״ג דסוכה ד׳ י׳. גם י״ל למ״ש הר״ן פ״ק דביצה אהא דמחלק דלא מוקצה מ׳ יום שעבר רק במוקצה מ׳ מצוה מהא דס״ל לרב דכל א׳ יוצא ואוכלו לאלתר הרי דמ׳ מצוה קמ״ל דאפי׳ ביומו ל״א מגו דאתקצאי ותי׳ בשם הרא״ה דכיון דהפריש לז׳ ימים הוי כהתנה שאינו מוקצה אלא למצותו א״כ י״ל דגם רב אסי דקיי״ל כוותי׳ דאוכלו למחר ס״ל דתנאי מהני אלא דס״ל דאקציי׳ לכולי׳ יומא דהוא משך מצות היום דאם לא נטל שחרית נוטלו כולי יומא אבל עכ״פ לגבי יום מחר הוי כהתנה דלא ליתסר רק ליומו דהיינו כל היום וכן בה״ש דא׳ דהוא משך זמן המצוה ולא יותר וכדס״ל לרב דהוי כהתנה דאינו מוקצה אלא למצוותו ה״נ לר״א הוי כהתנה דאינו מוקצה אלא לזמן משך המצוה ויומו ודו״ק היטב ואף דמדברי תוס׳ פ״ק דסוכה במה דכתבו דלפי הגירסא דר״א ס״ל דאוכלו למחר ע״כ ס״ל דלא אמרינן מוקצה מ׳ יום שעבר מוכח דס״ל דלר״א ל״א הוי כהתנה י״ל דהתוס׳ לשיטתייהו דס״ל כדברי רש״י דמיד שיצא בשחרית אזדא מצוותו והא דאסור בז׳ היינו משום מגו דאתקצאי וכנ״ל א״כ מדאסר ר״א כל היום ע״כ דס״ל דתנאי לא מהני או דלא הוי כהתנה דאל״כ יהא מותר לאכול לאלתר אבל לשטת הר״ן דהא דאסור בז׳ משום דהוי זמן מצוה דאם לא נטל שחרית נוטל כל היום דבזה פליגי ר״י ור״ל ועלה אמרי׳ דפלוגת׳ דרב ור״א ג״כ הכי וא״כ בפשוטו י״ל דגם ר״א ס״ל דהוי כהתנה אלא דפליגי אי הוי כהתנה למצוותו ממש או לזמן מצוותו דיומו ודו״ק:

(א) הוקצה. עבה״ט ועיין בספרי שו״ת בית אפרים שבארתי באורך בדינים אלו ובסוגיא דסוכה שם ובביאור דברי המג״א בסעיף שאח״ז ועי׳ ביד אפרים מ״ש בזה:

(ב) בשמיני. עבה״ט וע׳ בא״ר שכ׳ דבנפסל בשמיני יש להקל ואפילו ביו״ט הראשון יש להקל בעת הצורך ואם נפסל קודם שנעשה מצותו ביו״ט א׳ או אפי׳ לא נפסל ויש לו אחר סיים הב״ח דלמעשה צ״ע ובשכנה״ג פסק בסתם דמותר ודעת הט״ז נראה דאסור ונראה להקל עכ״פ בנפסל ע״ש:

(ג) (בש״ע) ויש אוסרים כו׳ ועיין בא״ר שלעת הצורך יש להקל כדעת רי״ו וכ״כ בספר אמרכל כו׳ ובהגמ״נ כ׳ נהגו להוציא עוקץ האתרוג בשביעי ותו לא שייך הכנה:

בט״ז ס״ק ב׳ ולענ״ד לישב כו׳ עיין בספרי שו״ת בית אפרים כו׳ שהארכתי בזה:

במג״א ס״ק ג׳ ר״י ר״ן כו׳ ולענ״ד הוא ט״ס וצ״ל ב״י ר״ן ור״ל שהב״י כ״כ בשם הר״ן דע״ז כתב המג״א ולפי מ״ש לעיל א״צ כו׳ ר״ל דקשה על הב״י שהביא דברי הר״ן בזה שהם אמורים למ״ד אוכלו לאלתר דנימא מוקצה למצותו חמיר וע״ז כת׳ דהוי כהתנה ע׳ שם אבל למ״ד אוכלו למחר לא קשיא כלל דדוקא סוכה שהוקצה בה״ש למצותו אבל אתרוג לא הוקצה בה״ש של יום אחר כלל דא״צ ליטול בה״ש וע״ל ר״ס תרנ״ב שכ׳ שמדברי הר״ן מבואר שא״צ ליטול בה״ש בר מיום ראשון ולפי״ז לכאורה באתרוג של יום ראשון אסור בשני אך י״ל לפי מה דמשמע הכא דמיירי לדין א״י דאי בח״ל אף אתרוג של שביעי אסור בשמיני א״כ גם של ראשון בשני מותר דהא יום חול הוא ולית ביה משום מוקצה ולפ״ז י״ל דמ״ש המג״א ולפמ״ש כו׳ אין ר״ל על מ״ש כאן בס״א דלא אמרי׳ מוקצה משום ספק יום שעבר אלא ר״ל על מ״ש סי׳ תרנ״ב בשם הר״ן וע׳ בר״ן ריש ביצה י״ל דדוקא בסוכה ס״ל דהוי מוקצה למצותה דחמיר למיסר דאפי׳ מחמת יום שעבר אמרי׳ משא״כ באתרוג לענין אכילת מחר כיון שא״צ ליטלו בה״ש אפי׳ תימא שאסור לאוכלו אז משום ספק שמא הוא יום מ״מ ה״ל כשאר מוקצה מחמת יום שעבר דלא אמרי׳ אבל מדברי הר״ן בסוכה משמע דאם היה האתרוג אסור באכילה בה״ש מחמת ספק יום שעבר שפיר הוה אמרי׳ מיגו דאתקצאי אלא דבאמת אינו אסור בה״ש דיום חול שעשה איסור שלו משום הוקצה למצותו אינו תופס רק השעה הראוי למצוה וא״כ בבה״ש דלא חזי למצוה לא תפיס ביה מוקצה למצותו וא״כ בבה״ש עצמו של שמיני הוא מותר ואין מקום כלל לומר שנעשה מוקצה בה״ש ע״ש:

(א) אתרוג בשביעי – אפילו לאחר שנעשית בו מצותיה:

(ב) אסור – באכילה ועיין לעיל בסימן תרנ״ג:

(ג) לכל שבעה – ואם הפרישו ליום אחד אינו אסור אלא ליום א׳ בלבד עד הלילה:

(ד) אף בשמיני – דהוא ספק שביעי. והנה הט״ז העלה דאם נפסל יש להקל בשמיני אבל בקרבן נתנאל חולק עליו וכ״כ בחידושי הריטב״א להחמיר:

(ה) ואפילו חל להיות וכו׳ – ולא אסרינן ליה מטעם הכנה כיון שכבר היה בעולם ולא נעשה בו מעשה:

(ו) ויש אוסרים – ס״ל דגם בזה שייך הכנה כיון שהיה אסור ביומו ועיין בא״ר שכתב דלעת הצורך יש להקל שרוב פוסקים התירו:

אתרוג בשביעי וכו׳ – ובשמיני מותר ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה״ש איתקצאי לכולי יומא דהא ביה״ש גופא לא נאסר אלא משום ספק יום שעבר (תוס׳ ורא״ש):

שהרי הוקצה וכו׳ – כתב הט״ז שאפילו ביום הראשון קודם שנטלו למיפק ביה יש איסור מוקצה ול״ד למש״כ ב״י בסוף סימן זה בשם בג״א עבדיה להושענא ולא אגדיה למיפק ביה שרי בהנאה דהזמנא לאו מילתא היא דשם כ״ז שלא עביד המעשה שיש לו לעשות לא אקצי דעתיה מניה וכו׳. וכתבו כמה אחרונים דשגה בזה [המאמר מרדכי והלבושי שרד וש״א] דט״ס הוא בהג״א וצ״ל ולא אגבהיה וכו׳. וכן הוא לעיל בסימן תרנ״ג בשו״ע והאמת אתם דכן הוא באור זרוע גופא שממנו מקור הדין של הג״א וא״כ יש ראיה להיפך שאפילו עשה האגודה כ״ז שלא הגביהו לצאת בו מקרי הזמנה בעלמא ומותר לאכלו:

(א) [סעיף א׳] אתרוג בשביעי אסור. ואפי׳ לאחר שיצא בו דלכל יום שביעי אתקצאי. ב״ח. מ״ב או׳ א׳:

(ב) שם. אתרוג בשביעי אסור. באכילה כמ״ש לעיל סימן תרנ״ג אות א׳ יעו״ש:

(ג) שם. שהרי הוקצה לכל שבעה. כתב הט״ז סק״א שאפי׳ ביום ראשון קודם שנטלו למיפק ביה יש בו איסור מוקצה דכיון דהכינו ביה״ש לצאת בו למחר תכף אסחי דעתיה מיניה יעו״ש. אבל המט״י כתב להשיג על דברי הט״ז הנז׳ דהא ק״ל הזמנה לאו מילתא היא ומיקרי הזמנה כל זמן שלא עשה גוף המצוה יעו״ש וכ״כ להשיג המאמ״ר אות א׳ והלכה ברורה והמש״ז אות א׳ והלב״ש וכ״ה דעת הש״ע לעיל בסי׳ תרנ״ג סעי׳ ב׳ יעו״ש ובדברינו לשם:

(ד) שם. שהרי הוקצה לכל שבעה. ואם הפרישו ליום אחד אינו אסור אלא ליום אחד בלבד עד הלילה. מ״ב אות ג׳ ועיין לקמן סעי׳ ב׳:

(ה) שם. ובשמיני עצרת מותר. ולא אמרינן מגו דאתקצאי לביה״ש אתקצאי לכולי יומא דהא ביה״ש גופא לא נאסר אלא משום ספק יום שעבר. תו׳ והרא״ש. מ״א סק״א. והא דלא תיקנו בלולב ליטול בשמיני מספק כמו בסוכה עיין לקמן סי׳ תרס״ח אות ט׳:

(ו) שם. ובחו״ל אסור אף בשמיני. וטעמא משום דאי שרית ליה אתי למימר דלא מספקי בז׳ כלל אלא ודאי ח׳ ולא ישמע לנו לישב בסוכה. ב״י בשם הר״ן. לבוש:

(ז) שם. אסור אף בשמיני. עיין בט״ז סק״ב שכתב שאם נפסל יש להקל בשמיני אבל בנתיב חיים חולק עליו וכ״כ בחי׳ הריטב״א להחמיר והביאו המאמ״ר או׳ א׳ ותמה על הא״ר או׳ א׳ דמסיק הלכה למעשה דמותר ליהנות מאתרוג שנפסל יעו״ש. וכ״כ החמ״מ אות ב׳ להשיג על דברי הט״ז הנז׳ וכתב דלמאן דגזר אתרוג אטו סוכה אף אם נפסל אסורבח׳ יעו״ש. ובלא״ה אנן ק״ל כפסק הש״ט שאוסר וגם כי כן נראה דעת מור״ם ז״ל מדלא פליג וע״כ אין להקל:

(ח) שם. ואפי׳ חל להיות באחד בשבת. ולא אסרינן ליה מטעם הכנה כיון שכבר היה בעולם ולא נעשה בו מעשה. יש״ש פ״ד דביצה סימן ה׳ והרא״ש. מ״א סק״ב. ור״ל דוקא ביצה שלא היתה בעולם ונעשה בה מעשה שנולדה בשבת זהו מיקרי הכנה משא״כ הכא שלא נעשה בו מעשה לא בידי אדם ולא בידי שמים אלא הדבר בא ממילא על ידי הזמן לא מיקרי הכנה. מחה״ש:

(ט) שם. ויש אוסרים בחל להיות באחד בשבת. משום דס״ל שגם בזה יש הכנה דכיון ששבת סמוך לפניו אין שבת מכין ליו״ט. לבוש. מיהו לעת הצורך יש להקל. א״ר אות ב׳ מ״ב אות ו׳:

(הקדמה) חפץ שהוקצה למצוה, באמצעות ייעודו והשתמשותו כחפץ של מצוה, נאסר בשימוש. בתום המצוה, לא נותרה בו קדושה, ומותר להשליכו. הלכך רשאי אדם לעשות בארבעת המינים, אחר סוכות, ככל שיחפוץ, ובלבד שלא ינהג בהם בזיון. הסימן דן בנושא זה.

(א) שהרי הוקצה לכל שבעה – את מצות לולב, ניתן לקיים משך כל היום. ואף אחר שנתקיימה, יכול אדם לחזור ולנענע את לולבו. נמצא כי ארבעת המינים, הואיל ושימשו למצוה, נעשו מוקצים עד סוף שבעת ימי הסוכות.

(ב) אסור כל שבעת ימים – למרות שכבר אינו ראוי למצוה. הרי ייעדוהו לכל השבעה, ונעשה בו שימוש כחפץ מצוה, וממילא נעשה זה מוקצה, לכל תקופת המצווה.

(ג) מותר – כי לא נועד לשמיני עצרת.

(ד) אסור אף בשמיני – יום זה הוא ספק שביעי ספק שמיני. לכן עדיין יושבים בסוכה, אבל מצד שני אין נוטלים בו לולב, כדי שלא לבזות את היום טוב. ובכל זאת חששו חכמים ולא התירו את אכילת האתרוג מחשש שאם זו תותר, יגרום הדבר שלא ישבו בסוכה, לכן אסרו בו את האתרוג.

(ה) ומותר בתשיעי – כי דיני יום זה שווים לדיני היום השמיני בארץ.

(ו) באחד בשבת – לדעת האוסרים, נראה שהשבת היא שכביכול גרמה לו היתר אכילה, והיא מכינה ליום טוב. להלכה, סומכים על הדעה הראשונה.

טור טור+שו״ע

(ב) הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִים לְשִׁבְעָה יָמִים, כָּל אֶחָד יוֹצֵא בּוֹ וְאוֹכְלוֹ לְמָחָר; אֲבָל בְּיוֹמוֹ אָסוּר, שֶׁהֻקְצָה לְכָל אוֹתוֹ הַיּוֹם.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ביצה ל׳:

רמב״ם שופר וסוכה ולולב ז׳:כ״ו-כ״ז

(ד) הפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר וכו׳ שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים כרב אסי דאמר כל א׳ וא׳ יוצא בו ואוכלו למחר וכתב הר״ן בריש ביצה בשם הרא״ה דה״ט דלא אמרי׳ בכל חד מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דכיון דהפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים הרי הוא כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצותו:

כתוב בא״ח ירושלמי אתרוג שנפסל ביום א׳ מותר לאכלו עכ״ל ויש לתמוה ע״ז אמאי לא מיתסר משום דאתקצאי לבין השמשות כתוב בהגהות אשיר״י פרק המביא כדי יין בשם א״ז עבדה להושענא ולא אגדה למיפק ביה שרי בהנאה דהזמנה לאו מלתא היא:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בבלי סוכה מ״ו:, בבלי ביצה ל׳:

רמב״ם שופר וסוכה ולולב ז׳:כ״ו-כ״ז, רמב״ם שופר וסוכה ולולב ז׳:כ״ז

(ה) שם וכרב אשי הסכמת הפוסקים

(ג) למחר. ולא אמרי מגו דאתקצאי לב״ה כו׳ דכיון דהפריש ז׳ אתרוגים הוי כאלו התנה בפי׳ שאינו מקצה אותו אלא למצותו (ב״י ר״ן) ולפי מש״ל אין צריך אלא למאן דאמר אוכלו לאלתר:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) (ס״ב) בש״ע הפריש ז׳ אתרוגים כו׳. ועיין בט״ז מ״ש על דברי הג״א וע׳ בספר רב משולם מלקוטי הח״צ ז״ל ס״ס א׳ שכ׳ שט״ס הוא במג״א ונתחלפה הב׳ בד׳ והך ולא אגדה צ״ל ולא אגבה כו׳:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) למחר – לאו דוקא וה״ה בלילה מותר ובשיטת ריב״ב מסתפק איך דינו לענין ביה״ש:

(י) [סעיף ב׳] ואוכלו למחר. ולא אמרינן בכל אחד מגו דאתקצאי לביה״ש אתקצאי לכולי יומא דכיון דהפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים הרי הוא כמתנה בפי׳ שאינו מקצה אותו אלא למצותו. ב״י בשם הר״ן. הגהת הלבוש. מ״א סק״ג:

(יא) שם. ואוכלו למחר. לאו דוקא וה״ה בלילה מותר. ולענין ביה״ש יש להסתפק. שיטת ריב״ב על הרי״ף פ׳ לולב וערבה. מ״ב או׳ ז׳:

(ז) לשבעה ימים – הרי זה כאילו התנה שיוקצה כל אחד למצוותו, יום אחד ותו לא. מלבד זאת, כל עוד לא שימש למצווה, אינו נאסר.

(ח) שהוקצה לכל אותו היום – כי היום כולו ראוי למצווה.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון