×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין התוקע לתוך הבור, וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים
(א) הַתּוֹקֵעַ בְּתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה, אוֹתָם הָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְהַמְּעָרָה יָצְאוּ; וְהָעוֹמְדִים בַּחוּץ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמְעוּ, יָצְאוּ, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמְעוּ, לֹא יָצְאוּ; וְכֵן הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ חָבִית גְּדוֹלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(א) משנ׳ ר״ה כ״ו גמ׳ שם
(ב) בפרש״י ורמב״ם בפ״ב
(א) אם קול שופר כו׳ – דלא כהרא״ש דס״ל העומדים בחוץ לעולם אינם שומעים אלא קול הברה וכתב ב״י וסיבת שומעו קול שופר או קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הבר׳ עכ״ל. ולפ״ז גם בתוקע בבה״כ ויש עומדי׳ בחוץ קצת רחוק מבה״כ יש ג״כ בזה שייכות הבחנה לפי הריחוק מבה״כ ונלע״ד להביא ראיה לדברי הרא״ש מדאמרי׳ בגמ׳ דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיע׳ בבור יצא היינו בתוקע ועולה לנפשיה ואין אחר עמו והוא עצמו תחילתו וסופו בהיתר ופרכי׳ מאי למימרא ומשנינן מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה משמע מזה דאם אירע באמת כך לא יצא וכאן הוא סמוך ממש ואפ״ה שייך בו ערבוב קול ק״ו אם כולו עומד בשפת הבור ואע״פ שהכריע ב״י דלא כהרא״ש מ״מ כיון דבהרב׳ דוכתי מצינו שבדב׳ הבקיאו׳ אין אנו סומכין עצמינו על שום דבר לומר שנסמוך על הבקיאות ק״ו כאן שהרא״ש ס״ל שאין לברר דבר זה בבקיאות היאך נסמוך אנחנו על הבקיאות הלכך אם התוקע הוא בתוך הבור יש להעומדים על שפת הבור חיוב לשמוע שנית בכל גווני ומיהו בלא ברכה שנית עד שיבורר לו היטב שלא שמע רק הברה אז יברך שנית אבל לענין ריחוק להעומדים מן בה״כ שזכרנו יש לנו לסמוך על קירוב המקום אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא כיון שעכ״פ במקו׳ התקיע׳ אין שם ערבוב קול כלל משא״כ בבור כנלע״ד לענין לסמוך עליו.
(א) הבור או הדות. והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף ונ״ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אף ע״פ שמקצתו תוך הקרקע שרי:
(ב) חבית. אפי׳ העומד בתוכו לא יצא (ר״ן):
(ג) יצא. ואם הוציא ראשו קודם לשופר לא יצא לכן צריך שיוציא השופר תחלה דאז יצא אבל א״ל שצריך שיוציא השופר והאזנים כא׳ דא״א לצמצם:
(א) וכן התוקע לתוך חבית כו׳ ואפי׳ התוקע עצמו שם לפעמים שומעים קול הברת חבית ולא יצאו והוא תלוי בהבחנתם אם קול שופר שמעו יצאו ואם לאו לא יצאו:
(א) בתוך הבור וכו׳. ובמשנה פרק ראוהו בית דין בור או דות, וכתב מגן אברהם היינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף, ונראה לי דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אף שמקצתו תוך הקרקע שרי, עד כאן. וצריך עיון דרמב״ם וברטנורא פירשו דות היינו מקום גבוה על הארץ מוקף כתלים מיהו הרשב״ם פרק המוכר את הבית פירוש דות נמי בתוך הקרקע כמו בור מוקף מחיצות, ובתוספות יום טוב שם כתב שכן פירש הרמב״ם פרק כ״ה מהלכות מכירה, וצריך עיון דסותר אהדדי ובשולחן ערוך ורמב״ם פרק ב׳ מהלכות שופר כתבו מערה במקום דות, ונראה להחמיר בשופר בכולהו דאיסור דאורייתא הוא:
(ב) אם קול שופר וכו׳. ואנחנו לא נסמוך על בקיאות זו, לכן חייב לשמוע שנית בלא ברכה, וכשיודע היטב שלא שמע רק הברה יברך שנית (ט״ז):
(ג) חביות גדול וכו׳. של חרס (רמב״ם):
(ד) [לבוש] אפילו התוקע עצמו וכו׳. בכסף משנה פרק ב׳ הסכים דיוצאים בתוכו כמו בבור וכן פסק מעגלי צדק:
(ה) [לבוש] וכן בעומדים בפנים וכו׳. הב״ח חולק דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר והט״ז הסכים ללבוש דכשבא הקול מבחוץ לבור הבל הבור מבלבלו:
(ו) [לבוש] בלא סופה וכו׳. ומהאי טעמא כתב בדרכי משה בשם מהרי״ל שיזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעה, וכן בנחירנא שקורין אושפר״ן למען ישמעו קול שלם:
(א) הבור – והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף. ונ״ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אע״פ שמקצתו תוך הקרקע שרי. מ״א:
(ב) חבית – אפי׳ העומד בתוכו ר״ן מ״א. ואפי׳ התוקע עצמו שם תלוי בהבחנתם אם קול שופר שמעו יצאו. עטרת זקנים:
(א) ס״א התוקע כו׳ – רמב״ם וכן משמע מפירש״י דלא כהרא״ש שם:
(ב) וכן התוקע – לא חילק כאן הרמב״ם מדלא חילקו בגמרא כאן:
(א) ט״ז סק״א שלא שמע רק הברה. לשון זה לאו דוקא דהרי אהא דאמרי׳ אם קול הברה שמע לא יצא. פירש״י קול הברה עם קול השופר הובא בב״י:
(ב) מ״א סק״ב לא יצא ר״ל צריך הבחנה אם קול שופר שמע או קול הברה אפילו העומד בתוכה משא״כ בבור דהעומד בתוכו א״צ הבחנה:
(ג) סק״ג יצא ואם. ס״ק זה שייך לס״ב על מ״ש וגמרה יצא:
(א) בט״ז ס״ק א׳ ושיעור זה תלוי בהבחנת האדם כו׳ לענ״ד כשיטת רש״י דס״ל דלעולם מתחל׳ התקיעה הוא שומע קול שופר לבד אך כשממשיך התקיעה מתערב בתוכו קול הברה ג״כ וכן מבואר דפריך למאי דס״ד דבתחיל׳ תקיעה בלא סוף יצא ממתני׳ דילפינן בתחלת התקיעה מקמי דלערבב קלא וזה כוונת רש״י שם שכ׳ לפרש המתני׳ כדבעי לאקשויי על רבה אם קול שופר שמע בלא קול הברה יצא ר״ל שעשה תקיעה קצרה רק שיעור תקיעה לבד וזה אפשר לעשות מבלי שיתערב קול הברה עמו יצא אבל אם המשיך התקיעה יותר מזה גם קול הברה מתערב עמו וז״ש רש״י אם קול הברה שמע עם קול השופר לא יצא והיינו שהמשיך התקיעה עד שנתערב קול הברה ג״כ ולהכי פריך ליפוק בתחילת התקיעה מקמי דלערבב קלא וע״כ דס״ל דיש בזה לבד שיעור תקיעה ולמ״ד בלא סוף יצא היה לו לצאת גם בזה אלא ע״כ דאינו יוצא כל שבאותה התקיעה עצמה נתערבב הקול בסוף והשתא א״ש נמי מה שהקשה הט״ז מהא דקאמר זמנין דמפיק רישי׳ כו׳ דהתם כבר התחיל לתקוע בסוף התקיעה בוודאי יש עירבוב קלא אך קושית הט״ז הוא לפי דעת הרא״ש והב״י בכוונת רש״י ולפמ״ש בכוונת רש״י לק״מ:
(ב) שם לסמוך על קירוב המקום כו׳ לענ״ד הוא ט״ס וצ״ל לסמוך על הבקיאות:
(א) בתוך הבור – הוא דינא דמשנה וכתבו הראשונים שמשנה זו לצורך נשנה בשעת הגזירה שגזרו האומות שלא יקיימו ישראל את המצות ונתחבאו בבורות ובמערות לקיים:
(ב) או בתוך המערה – וה״ה מרתף וכה״ג מקום שהוא תחת הקרקע שקול התקיעה מתערב עם קול הברה לעומדים בחוץ. ובבנין שרובו על הקרקע ומקצתו בתוך הקרקע שרי דע״י שרובו למעלה מן הקרקע לא מתבלבל הקול ונשמע קול שופר אף לעומדים מבחוץ ועיין בה״ל מ״ש בזה:
(ג) אותן העומדים בתוך וכו׳ – דבתוך הבור גופא אינו נשמע קול הברה ולאו דוקא אם כל גופם בבור אלא אפילו הכניסו רק ראשם לבור סגי:
(ד) והעומדים מבחוץ – ובהיה כולו בתוך הבור רק שראשו חוץ לבור כעומד מבחוץ דמי:
(ה) יצאו – והוא שיתכוין התוקע להוציאם או בש״ץ שדעתו מן הסתם להוציא לכו״ע:
(ו) ואם קול הברה שמעו – פי׳ שעם קול השופר שמעו לבסוף קול הברה לא יצאו שהרי קול פסול מעורב עם קול השופר:
(ז) לא יצאו – וכתבו הפוסקים דסיבת ד״ז תלוי בעומק הבור או בריחוק המקום וכל אדם יש בידו להבחין ולהכיר אם קול שופר שמע בלחוד או מעורב בו קול הברה ויש אומרים עוד דאפילו התוקע בביהכ״נ ויש עומדים בחוץ קצת רחוק ממנו שייך בזה ג״כ הבחנה לפי הריחוק מביהכ״נ ועיין בה״ל מ״ש בזה ויש מי שמחמיר ואומר דלעומדים מבחוץ תמיד נשמע קול הברה ויש לחוש לדעה זו שלא בשעת הדחק ולתקוע עוד פעם אבל בלי ברכה עד שיהיה ברור לו שקול הברה שמע:
(ח) וכן התוקע וכו׳ – המחבר לא חילק כאן בין עומדים בתוך החבית לעומד חוצה לה וכמו שחילק לענין בור משום דאין דרך ב״א ליכנס בתוך חבית כמו שדרך ליכנס בבור ורק מכניס השופר לשם ותוקע והוא עומד מבחוץ וי״א דמש״ה לא חילק בזה המחבר דבחבית קול הברתה גדולה ואפילו העומד בתוכה אפשר ששומע קול הברה וע״כ יש להחמיר בזה ולחזור ולתקוע בלי ברכה אלא א״כ ברור לו שקול שופר שמע:
או לתוך המערה – עיין מש״כ במ״ב דבבנין שרובו על הקרקע וכו׳ הוא דברי המגן אברהם וטעמא משום דעיקר קול הברה בא מעומק הבור וכמו שכתב הרא״ש לשיטת רש״י אבל ע״ג קרקע ליכא קול הברה ומסתבר ליה להמג״א דאפילו ברוב הבנין ע״ג קרקע נמי אין קול הברה נשמע ולפ״ז אם יש בבית מקום נמוך כעין בור ותקע שם יצא. ומ״מ נראה דכ״ז אם אין המקום הנמוך מכוסה אלא הוא מעורב ומחובר עם הבית אבל אם זה המקום מכוסה בקרשים בודאי אפשר להשמע שם קול הברה והרי הוא כמרתף וגם באינו מכוסה אפשר דדוקא באינו עמוק הרבה אבל אם המקום עמוק הרבה אפשר דאינו מועיל במה שהוא מיעוט לגבי בנין שעל גביו וצ״ע. ודע דבמשנתינו נקט בור ודות לענין קול הברה וכפי המבואר בש״ס ב״ב דף ס״ד בור בקרקע ודות בבנין ולפי פירוש הרמב״ם בפירוש המשנה בנין הדות הוא ע״ג קרקע עיין בפירושו במתניתין דר״ה ובב״ב פ״ד ובכלים פ״ה וכן פירש רש״י בסוגין דף כ״ז איברא דלכאורה רש״י סותר את עצמו דבעירובין ק״ב ע״ב פירש שבור ודות שניהם בתוך הקרקע עי״ש וכן הרמב״ם בהלכות מכירה פכ״ה כתב ג״כ דדות הוא בקרקע אלא שהוא בבנין ועיין בא״ר שהקשה על דברי המגן אברהם הנ״ל מהא דדות לפירוש קמא שהוא בנוי ע״ג קרקע הרי דגם בבנין שע״ג קרקע אפשר להיות קול הברה ומשום זה כתב להחמיר בכל גווני עי״ש ולדידיה מה שאמר שם בגמרא אחד הבור ואחד הדות בקרקע היינו שעומק הדות הוא בקרקע ודוחק אכן באמת נראה לומר לשיטת המגן אברהם דלכו״ע דות הוא בתוך הקרקע כבור ומחולות דכחדא חשוב להו בפרק המוכר את הבית וכן משמע שם בסוגיא דף ס״ג ע״ב עי״ש אלא שבנוי בכתלים והכתלים גבוהים ומגיעים מעל שטח הבור וכמו בורות שלנו שהכתלים יוצאים שיעור אמה או יותר מעל הקרקע ונראה עוד שהדות הוא מקורה מלמעלה וזה שכתב המגן אברהם שהוא כעין מרתף ולפ״ז אין סתירה כלל בין הפירושים דגם המפרשים שכתבו דדות הוא ע״ג קרקע כונתם להכתלים העודפים והיוצאים אבל עיקר הדות הוא כמו בור חפור בקרקע לכו״ע וניחא בזה לשון פירוש המשנה להרמב״ם בפ״ד דב״ב שכתב דאין הבור והדות נראין עי״ש ובזה מיושב הכל ופשוט דבזה שיוצאים הכתלים ממעל לא משוי להוא כבנין שע״ג קרקע שהרי הוא מועט לגבי הדות שבתוך הקרקע ונראה שזה היה דעת מגן אברהם בפירוש דות ולהכי הסמיך לדינא דדות האי דבנין שרובו ע״ג קרקע משוי ליה לבנין וכן נראה שפירש הגר״ז בדבריו עי״ש וכן נכון לדינא. ודע דבענינינו השמיט הרמב״ם דינא דדות וכתב מערה במקומה והוא כמו שכתבנו דדות הוא ג״כ מקורה מלמעלה כעין מערה. ודע עוד דיש להסתפק במה שנהוג בבניני חומה לעשות קומה תחתונה והוא דירה גמורה מתחת לקרקע והחלונות הם למעלה מן הקרקע סמוך לארץ התוקע שם מה דינו להעומדים בחוץ אולי אין הקול מתגלגל שם ומתערב עם קול הברה כמו בבור ובדות וצ״ע:
ואם קול הברה שמע לא יצא – עיין במ״ב שדבר זה תלוי לפי עומק הבור והתרחקו ממנו וכתב הט״ז דלפ״ז אפילו בתוקע בבהכ״נ ויש עומדים בחוץ קצת רחוק ממנו יש בזה ג״כ שייכות הבחנה לפי הריחוק מביהכ״נ ע״ש [ואין להקשות על דבריו ממתניתין דלא אשכח דינא דקול הברה אלא בבור ודות ואם איתא הו״ל למיכלל גם ביהכ״נ בהדייהו ולענין עומד מחוץ לו בריחוק מקום וכמו דמביא בסיפא אחורי ביהכ״נ לענין כונה ומשמע מזה דלא שייכא כלל דינא דערבוב קלא בבית ואפילו בריחוק מקום י״ל דרצה להשמיענו להיפוך דאפילו בעומד סמוך לו ממש ושמע קול השופר בודאי יצוייר ג״כ דלא יצא כגון היכא שלא כיון לבו ודוחק] ונראה מהט״ז דמפרש קול הברה קול חלוש וקול הנשמע מחוץ לבנין ומרחוק אינו כ״כ חזק כמו קול שנשמע מקרוב ומבפנים אבל לענ״ד דקול הברה האמור לענין שופר פירושו קול מעורבב וכלישנא דגמרא בסוגיין ליפוק בתחילת תקיעה מקמיה דליערבב קליה וקול כזה אינו נשמע מחוץ לבנין שע״ג קרקע ואפילו בעומד רחוק ממנו אלא בקול שיצא מתחת הקרקע וכן מצאתי להדיא לרבינו מנוח וז״ל על מה שכתב הרמב״ם בור ומערה אמר המפרש בור הוא בחפירה והוא עגול ומערה הוא מקורה בקירוי ומרובעת ודרך אלה המקומות כשאדם צועק ומדבר או תוקע בהן שמתבלבל הקול ונראה כאילו אחר מדבר כנגדו ואותן העומדים בבור וכו׳ לפי שהקול אינו מתבלבל להם אבל העומדים בחוץ שהקול מתבלבל להם יותר מאשר בבור וכו׳ עי״ש. אח״כ מצאתי בהלכה ברורה ובמטה יהודא שחולקים ג״כ על הט״ז וע״ש במטה יהודה שמסיים דלא אמרו אלא בבור אבל במקומות שוים פשיטא דלא שני לן בין עומדים בקרוב או ברחוק דכל שמגיע להם הקול לעולם קול שופר הם שומעים ואם הם רחוקים יותר גם הקול לא שמעו עי״ש ומ״מ למעשה אין לזוז מדברי הט״ז שכל האחרונים העתיקו דבריו להלכה דהשומע קול שופר מאחורי ביהכ״נ בריחוק מקום תלוי לפי הבחנתו אם שמע קול שופר או קול הברה ומדברי ר׳ מנוח ג״כ אין ראיה לנגד דברי הט״ז שאע״פ שהוא מפרש קול הברה הוא ע״י בלבול הקול אפשר דע״י ריחוק מקום נקרא ג״כ קול הברה ועיין בגיטין דף פ״ט לא ששמע קול הברה אלא כדי שיהא נרות דולקות ומטות מוצעות אלמא דקול הברה אינו מונח דוקא על בלבול הקול אלא על קול בעלמא לא על דבר ברור וע״י הבל הבור שהוא עומד מתבלבל הקול ואינו נשמע קול שופר ברור אף שהוא בסמוך וסברת הט״ז וש״א דע״י ריחוק מקום מחוץ לבנין ג״כ אין הקול שופר ברור. ודע עוד דבש״ס קמותבינן אהא דס״ד דתחילת תקיעה בלי סוף תקיעה כשר מהא דהתוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמיה דליערבב קליה ומשמע מזה דעירבוב הקול אינו בא בתחילת התקיעה אלא באמצעיתא וקשה מנ״ל דהיה שיעור תקיעה מקמי דהתחיל הקול להתערבב [ולדעת הי״א דאם היה שיעור תקיעה אף להמסקנא יצא ולס״ד דגמרא אף בלא היה שיעור תקיעה יצא ניחא וקושיתינו היא לדעה ראשונה] ומצאתי להרמב״ן והריטב״א שעמדו בזה ותירצו דאפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא אלא קול הברה שמע משמע אף שהיה גם קול שופר בתחילתו ובכשיעור אפ״ה לא יצא אם שמע גם קול הברה וכתבו עוד וא״נ קים להו לחכמים דלא מערבב קלא בבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו עכ״ל ולפי תירוץ זה עיקר חשש דקול הברה הוא דוקא בהאריך בהתקיעות טובא אבל במאריך בכל תקיעה ושברים רק כפי השיעור שנתנו חכמים ליכא כלל קול הברה אמנם מכל הפוסקים דסתמו בזה לא משמע כן וע״כ דס״ל כתירוץ קמא של הרמב״ן. ודע עוד דטבע הוא לתוקע בין ההרים או ביער נשמע קול החוזר ומדסתמו הפוסקים ולא הזכירו דיש ליזהר בענין זה משמע דאין זה עירבוב הקול אלא הקול נכפל אחר שנגמר הקול הראשון:
(א) [סעיף א׳] התוקע בתוך הבור וכו׳ משנה ר״ה כ״ז ע״ב וכתב שם הר״ן בשם ר׳ האי גאון שדברים הללו היו צריכין להם בימי הגזירה והמלכיות שהיו מתייראין מהן מלתקוע בגלוי עכ״ל. וכ״כ הריטב״א.
(ב) שם. התוקע בתוך הבור. או לתוך הדות. משנה ר״ה שם. ופרש״י שם על הרי״פ והרמב״ם בפי׳ המשניות דבור הוא חפירה בגוף הקרקע ודות מקום גבוה על הארץ מוקף כתלים. וכן פי׳ הרע״מ על המשנה שם. וכן פירשו הרמב״ם והרע״מ פ״ה דכלים משנה ו׳ ופ״ד דב״ב משנה ב׳ יעו״ש. אבל הרשב״ם שם במס׳ ב״ב (דף ס״ד ע״א) פי׳ בור בחפירה בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. ודות בבנין שחופרין בור בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים עכ״ל וכתב תיו״ט על המשנה שם בב״ב שכ״מ דעת הרמב״ם בחבורו פכ״ה מה׳ מכירה יעו״ש. וכ״ה דעת מ״א סק״א דדות הוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף יעו״ש וכתב המחה״ש וכ״ה דעת הש״ע וכ״מ דעת הרא״ש יעו״ש, וכתב שם המ״א דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אעפ״י שמקצתו תוך הקרקע שרי. וכ״פ הר״ז או׳ א׳ מט״א או׳ א׳ מ״ב או׳ ב׳ מיהו הא״ר או׳ א׳ כתב דיש להחמיר בשופר ככל הסברות דאיסור דאו׳ הוא ור״ל דיש להחמיר אף לדעת הסוברים שהוא בבנין למעלה על הארץ. ונראה אף לסברא זו ה״ד אם הוא עשוי כמו בור ומערה דאל״ה לכ״ע אין לו דין דות.
(ג) שם. אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו. דכל שהם בתוך הבור הם שומעים קול שופר. ב״י. לבוש. ר״ז או׳ ב׳ ח״א כלל קמ״א או׳ ה׳ ולאו דוקא אם כל גופם בבור אלא אפי׳ הכניסו רק ראשם לבור סגי. ריטב״א. מ״ב או׳ ג׳.
(ד) שם. והעומדים בחוץ וכו׳ ובהיה כולו בתוך הבור רק שראשו חוץ לבור כעומד מבחוץ דמי. גמ׳ כ״ח ע״א. מ״ב או׳ ד׳
(ה) שם. אם קול שופר שמעו וכו׳ זהו דעת הרמב״ם בפ״א מה׳ שופר וכתב ב״י שכ״מ מפירש״י וכן עיקר ועפ״ז פסק כן בש״ע. אבל דעת הרא״ש אותם העומדים על שפת הבור לעולם אינם שומעים אלא קול הברה וכ״ה דעת הטור כמ״ש בב״י יעו״ש. וכתב הט״ז סק״א אעפ״י שהכריע ב״י דלא כהרא״ש מ״מ כיון דבהרבה דוכתי מצינו שבדבר הבקיאות אין אנחנו סומכים על עצמינו וק״ו כאן שהרא״ש ס״ל שאין לברר דבר זה בבקיאות הלכך אם התוקע הוא בתוך הבור יש להעומדים על שפת הבור חיוב לשמוע שנית בכ״ג ומיהו בלא ברכה שנית עד שיבורר לו היטב שלא שמע רק הברה ואז יברך שנית יעו״ש. והב״ד א״ר או׳ ב׳ וכ״כ הר״ז או׳ א׳ דטוב להחמיר כדברי הט״ז. וכ״כ מט״א או׳ א׳ מ״ב או׳ ז׳.
(ו) וכתב שם הט״ז דגם בתוקע בבהכ״נ ויש עומדים בחוץ קצת רחוק מבהכ״נ יש ג״כ בזה שייכות הבחנה לפי הריחוק מבהכ״נ אך בזה יש לסמוך על קירוב המקום אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא יעו״ש. וכ״פ הר״ז או׳ ה׳ ח״א כלל קמ״א או׳ ה׳ מט״א שם.
(ז) וכתב בב״י דה״ה אם התוקע חוץ לבור והשומע עומד בבור דלדעת הרא״ש אינו שומע אלא קול הברה ולדעת הרמב״ם אם קול שופר שמע יצא והב״ח חלק עליו וס״ל דבכ״ג יצא שאין הקול מתבלבל בבואו לבור וכתב וכ״מ מלשון המשנה שלא שנאה רק בתוקע לתוך הבור וכן מורין דברי הרא״ש יעו״ש והב״ד הפר״ח וכתב וכ״נ עיקר אבל המט״י בסעי׳ ב׳ כתב להשיג על דברי הב״ח הנז׳ והסכים לדברי ב״י יעו״ש. וכ״ה דעת הט״ז סק״ג. וכ״כ הלבוש סעי׳ ב׳ דאף העומדים בפנים והשופר בחוץ תלוי בהבחנה אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו יטו״ש ולקמן או׳ י״ד.
(ח) ואם התוקע הכניס שופר לבור העומדים בבור יצאו והוא עצמו לא יצא ומ״מ שמע מפי מחוייב בשופר ומשו״ה תני התוקע לתוך הבור הוא לא יצא הא העומדים בבור יצאו. מש״ז או׳ א׳ ומיהו מ״ש הוא לא יצא היינו לדעת המחמירין שכתבנו לעיל או׳ ה׳ בעומד חוץ לבור יעו״ש.
(ט) שם. אם קול שופר שמעו יצאו. והוא שנתכוונו לצאת וגם שנתכוין התוקע להוציאם או בש״ץ שדעתו מן הסתם להוציא לכ״ע. ר״ה כ״ט ע״א. ועיין לעיל סי׳ רי״ג סעי׳ ג׳ ולקמן סי׳ תקפ״ט סעי׳ ח׳ וסעי׳ ט׳ ובדברינו לשם בס״ד.
(י) שם. וכן התוקע לתוך חבית גדולה. של חרס. הרמב״ם בפי׳ המשנה. א״ר או׳ ג׳.
(יא) שם. וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו׳ כתב הר״ן מסתברא כי היכי דמפלגינן בבור ה״נ מפלגינן בפטם דאותם העומדים בתוך הפטם יצאו אבל הרמב״ם בפ״א מה׳ שופר חילק בבור ודות אבל בפטם לא חילק ואפשר שדעתו מפני שהברתו גדולה אפי׳ העומדים בתוכה אם קול הברה שמעו לא יצאו עכ״ל והב״ד ב״י יעו״ש. מיהו בכ״מ פ״א מה׳ שופר כתב בשם רבי׳ טודרוס הלוי דלא יש חילוק בין בור ודות לפטם יעו״ש. וכ״פ מעגלי צדק. וכ״פ הפר״ח. וכתב השו״ג או׳ ב׳ דגם מהרי״פ והרא״ש ורי״ו ושאר פו׳ דלא נתנו חילוק זה בין חבית לבור ודות משמע דלא שנא יעו״ש. אבל מדברי הש״ע שלא כתב לחלק בפטם בין העומדים בתוכו לעומדים בחוץ כמו שחילק בבור ודות משמע דס״ל כדברי הר״ן. וכ״פ הלבוש. עט״ז. מ״א סק״ב ר״ז או׳ ב׳ מ״ב או׳ ח׳ והמט״א או׳ ב׳ כתב דאף העומד בתוך החבית לא יצא וצריך לתקוע שנית בלא ברכה ואצ״ל העומד בחוץ ואם ברור לו ששמע קול הברה יברך ג״כ עכ״ל והיינו שמחמיר בתרתי כדעת הר״ן שאפשר שגם העומד בפנים ישמע קול הברה וגם כדעת המחמירים שכתבנו לעיל או׳ ה׳ שאין לסמוך על בקיאותינו יעו״ש ומ״מ נראה דהולכין בזה אחר הראות דאין כל החביות שוות.
(הקדמה) סימן זה מלמדנו כי החובה בשמיעת השופר היא לשמוע את קול השופר עצמו, ולא שום צליל הנולד מן הקול, כגון הד כזה או אחר. על כן בחירת מקום התקיעה והן מקום ההאזנה לקולו תיעשה בשום לב. כל הדינים שבסימן זה נאמרו בתנאי שהתוקע התכוון להוציא את השומעים ידי חובה, והשומעים התכוונו לצאת ידי חובה, כפי שיפורט בסימן תקפ״ט.
(א) יצאו – כי שמיעת קול השופר קדמה לשמיעת הדי השופר.
(ב) קול הברה שמעו – ההברה היא ההד.
(ג) לא יצא – מכך שלא יוצאים בהד, יש מי שלמד כי גם בשמיעה המועברת לאוזן על ידי מכשיר שמיעה, לא ניתן לצאת ידי חובה. אם על ידי רמקול (בענייני תפילות כמובן) או בטלפון ובזום. לעומת זאת יש מקילים, ולדעתם ההד הוא החלשת הקול, המגיע באיחור. בעוד הרמקול מגביר את הקול, ומיד נכנס לאוזני השומע, וגם איכות הקול שווה ממש לקול היוצא, ולא כמו הד.
אפשר לסמוך על היתר זה בשעת הצורך, כגון למשתמש במכשיר שמיעה, או למרותקים למיטת חוליים, או בביתם, וחפצים להצטרף ביום חול לתפילה במנין, ולענות קדיש ושאר דברים שבקדושה1.
1. כך פסק הרב קוק (באורח משפט סימן מח), והרב משה פיינשטיין באגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן קח).
מקום הראוי לתקוע בו כיצד כגון מקום שתשמע בו התקיעה בלא עירבוב אבל אם שמע בערבוביא לא יצא לפיכך העומד בבור או בחבית גדולה ותוקע ושמעו אחרים מבחוץ לא יצאו שאין שומעין אלא קול הברה אבל הוא עצמו יצא ששמע קול שופר.
(א) תקפז מקום הראוי לתקוע בו כיצד כגון מקום שתשמע בו התקיעה בלא עירבוב וכו׳ לפיכך העומד בבור או בחבית גדולה ותוקע וכו׳ משנה בפרק ראוהו ב״ד (ראש השנה כז:) התוקע לתוך הבור לתוך הדות לתוך הפטם פי׳ חבית גדולה אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ובגמ׳ א״ר הונא לא שנו אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו והרא״ש גורס רב יהודה במקום רב הונא ופירש״י אותם העומדים בבור שהם קול השופר לעולם שמעו וכתב הרא״ש משמע מתוך פירושו אותם העומדים על שפת הבור פעמים שומעים קול שופר פעמים קול הברה וכ״מ לישנא דרב יהודה לא שנו דמתני׳ מפלגא בין שמע קול שופר בין שמע קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל העומדים בבור לעולם שומעים קול שופר ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה שמע אם תלוי בהבחנת האדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב האדם אל שפת הבור והתרחקו ממנו ולא מסתבר שיהיה תלוי בהבחנת האדם דלמה נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר ופעמים קול הברה ואם תלוי בעומק הבור או בקירובו אל שפת הבור וריחוקו כל זה צריך שיעור ע״כ נ״ל אע״ג דרב יהודה אמר לא שנו אין בא כי אם לפרש המשנה וה״פ ל״ש אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינן שומעין אלא קול הברה אבל אותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעין ויצאו עכ״ל.
ודברי רבינו הם כדעת הרא״ש וזהו שכתב שאם שמעו אחרים מבחוץ לא יצאו באין שומעין אלא קול הברה דמשמע דכל שעומדים בחוץ אין שומעין אלא קול הברה:
(ב) ומה שכתב אבל הוא עצמו יצא לאו דוקא הוא עצמו אלא ה״ה לאחרים שהם עמו בתוך הבור דכל שהם בתוך הבור הם שומעים קול שופר וכמבואר בדברי רב הונא. והרמב״ם כתב בפ״אא (רמב״ם שופר א׳:ח׳):
התוקע לתוך הבור או בתוך המערה אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו והעומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו. וזה מבואר שלא כדברי הרא״ש אלא כדמשמע מפירוש רש״י וכן עיקר:
ומה שכתב הרא״ש על זה לא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה וכו׳ נראה שכל אדם יכול להבחין אם הקול ששומע הוא קול שופר או אם הוא קול הברה וסבת שומעו קול שופר או קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם אל שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה הוא תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הברה:
כתב הר״ן מסתברא כי היכי דמפלגינן בבור ה״נ מפלגינן בפטם דאותם העומדים בתוך הפטם יצאו אבל הרמב״ם בפ״א מה׳ שופר חילק בבור ודות ובפטם לא חילק אפשר שדעתו מפני שהברתו גדולה אפילו העומדים בתוכה אם קול הברה שמעו לא יצאו עכ״ל.
ונראה שהביאו להרמב״ם לחלק בכך מדחזינן דרב הונא אמר לא שנו אלא לאותם העומדים על שפת הבור וכו׳ ולא אמר העומדים על שפת הבור והפטם אלמא דלא איירי אלא בבור וה״ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבניין. ואע״פ שיש לדחות ולומר דה״ה לפטם ורב הונא רישא דמלתא נקט לא נראה להרמב״ם לדחות כן:
א. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״בפ״ב״.
(א) העומד חוץ לבור האם תמיד שומע קול הברה או לפעמים יכול לשמוע קול שופר ויוצא ידי חובה. הב״י בסעיף א, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דמלשון ראבי״ה בסי׳ תקלג ד״ה התוקע, מבואר דלפעמים שומע קול שופר, וכ״כ המאירי בר״ה כז: ד״ה ולענין, דאם שמעו קול שופר כגון שהבור רחב יצאו, וכ״כ ריא״ז בר״ה ג,ב,א, והריטב״א בר״ה כז: ד״ה אם קול, כתב דכל העומד בחוץ שומע קול הברה וכל העומד בפנים שומע קול שופר, אמנם מדבריו שם בד״ה גמרא א״ר, משמע דהעומדים חוץ לבור יכולים לפעמים לשמוע קול שופר.
התוקע בתור הבור או בתוך חבית של חרס ונמצא בתוכם האם לעולם שומע קול שופר ויוצא. הטוש״ע והב״י בסעיף א, כתבו דהנמצאים בתוך הבור לעולם שומעים קול שופר ויצאו, ויש להעיר דהמאירי בר״ה כז: ד״ה ומ״מ לתוך, כתב דבתוך הבור לעולם יצאו, אבל בתוך כלי של חרס לפעמים שומעים קול הברה מחמת צליל החרס ולא יצאו, ע״כ.
שמע תחילת תקיעה בכשרות וסופה בפסלות או להיפך ויש במה ששמע בכשרות שיעור תקיעה האם יצא. הטוש״ע והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאירי בר״ה כח. ד״ה מי ששמע, כתב דלא יצא, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז. ד״ה ה״ג אלא, וכתב דכן דעת רבינו הגדול (הרמב״ן), ומדבריו שם לג: ד״ה והא דקתני, בד״ה ואסיקנא, מבואר דכן דעת רבו (הרא״ה), ומאידך ריא״ז בר״ה ג,ב,א, כתב דאם יש כשיעור בכשרות בסופה כשר, וכ״כ הרי״ד בר״ה כח. ד״ה אמ׳ רבה, ונראה דהוא הדין אם יש כשיעור בתחילתה סבירא להו דיצא.
לסוברים דאם יש כשיעור במקצת תקיעה אינו יוצא בה, האם בשברים ותרועה יוצא במקצתם או לא. המאירי בר״ה כח. ד״ה מי ששמע, כתב דבשברים ותרועה יצא כיון שהם דברים מצורפים מכמה קולות, והריטב״א בר״ה כז. ד״ה ה״ג אלא, כתב דכן דעת רבינו הגדול (הרמב״ן), אבל הריטב״א שם כתב דראוי להחמיר בזה, אמנם שם לג: ד״ה והא דקתני, בד״ה ואסיקנא, כתב סתמא בשם רבו (הרא״ה) בשם הרמב״ן דיצא.
(א) מקום הראוי וכו׳ אבל הוא עצמו יצא משמע קול שופר לאו דוקא הוא עצמו אלא ה״ה אחרים שהם עמו בתוך הבור כמבואר בסוגיא אלא לרבותא דדיוקא נקט הכי דטעמא ששומע קול שופר שהרי עומד הוא בבור והתם הוא דיצא אבל אם היה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע לא יצא דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה וכבר נתבאר בסימן תקפ״ה. כתב בית יוסף שרבינו כתב בשומעין עומדים על שפת הבור והתוקע עומד בתחלת התקיעה תוך הבור ובסופה חוץ לבור דלא יצא וממילא משמע דה״ה לתוקע עומד תוך הבור או חוץ לבור מתחלת התקיעה עד סופה והשומע הוא שעומד בקצת זמן התקיעה תוך הבור ובקצתה חוץ לבור עכ״ל ואיני יודע מנין לו זה שהרי הרא״ש לא אמר אלא בתוקע עומד בבור מתחלת התקיעה ועד סופה והשומע אינו עומד שם אלא בתחלתה או בסופה התם הוא דלא יצא והטעם לפי שהקול מתבלבל תחלה בבור קודם שיצא לחוץ אבל בתוקע עומד חוץ לבור מתחלת התקיעה עד סופה והשומע עומד בבור בתחלת התקיעה או בסופה בהא סברא ישרה לומר דגם השומע יצא שאין הקול מתבלבל בבואו לבור וכן משמע מלשון המשנה שלא שנאה רק בתוקע לתוך הבור וכך מורין דברי הרא״ש ז״ל נ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(ב) אִם הִתְחִיל לִתְקֹעַ בַּבּוֹר וְעָלָה חוּץ לַבּוֹר וּגְמָרָהּ, יָצָא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁשָּׁמַע בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ הָיָה קוֹל שׁוֹפָר. {הַגָּה: וְכֵן אוֹתָם שֶׁהָיוּ בַּבּוֹר בִּתְחִלַּת הַתְּקִיעָה (גְּמָרָא).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ג) מימרא דרבה שם
(ד) בתחילת התקיעה. אפי׳ לא יצאו לחוץ יצאו י״ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר כמש״ל וכ״כ הב״ח:
(ג) בתחילת – ואפי׳ לא יצא לחוץ יצאו י״ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר. ב״ח מ״א. וט״ז ס״ק ג׳ לא כ״כ ע״ש:
(ג) ס״ב וכן אותם – גמרא כ״ח א׳ הכא בור מקום כו׳ וכמ״ש בס״א אותם כו׳:
(ד) סק״ד כמש״ל. היינו בס״ק הקודם דאם הוציא שופר תחלה יצא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) ועלה חוץ לבור וכו׳ – ומיירי שביחד הוציא ראשו והשופר מן הבור ומילתא דפשיטא הוא דשרי אלא דקמ״ל דלא חיישינן למיגזר דילמא אפיק רישיה מעל לבור ואכתי שופר בבור ותקע ואפשר בזה לשמוע קול הברה (גמרא). ובהוציא השופר תחלה וראשו עדיין בבור ותקע אם חיישינן בזה לקול הברה תלוי בפלוגתת הפוסקים אם מחוץ לבפנים נשמע קול הברה ויתבאר במשנה ברורה לקמיה:
(י) וכן אותם שהיו בבור וכו׳ – פי׳ ועלו ג״כ ביחד עם התוקע ושמעו גמר התקיעות בחוץ ויצאו ידי חובתם ג״כ מטעם הנ״ל שכל מה ששמעו היה קול שופר ויש מקילים בזה אפילו לא יצאו כלל רק שמעו גמר התקיעות שתקע בחוץ בהיותם בבור ול״ח לקול הברה דדוקא מבפנים לחוץ נשמע קול הברה אבל לא מבחוץ לפנים ולמעשה יש להחמיר בשלא יצאו לתקוע שנית בלי ברכה אם אינו ברור להם שקול שופר שמעו. התוקע שהכניס שופר לבור ותקע והוא בעצמו עומד כולו מבחוץ העומדים בבור יצאו בתקיעתו והוא עצמו לא יצא אא״כ ברור לו שקול שופר שמע:
(יב) [סעיף ב׳] אם התחיל לתקוע בבור ועלה וכו׳ ומיירי שביחד הוציא ראשו והשופר מן הבור ומילתא דפשיטא היא דיצא אלא דקמ״ל דלא חיישינן למיגזר דילמא מפיק רישיה תחלה מן הבור ואח״כ השופר ואפשר שישמע קול הברה. כ״ה משמעות הגמ׳ ר״ה כ״ח ע״א יעו״ש, וכ״כ מ״ב או׳ ט׳.
(יג) שם. ועלה חוץ לבור וגמרה יצא וכו׳ ואם הוציא ראשו קודם לשופר לא יצא לכן צריך שיוציא השופר תחלה דאז יצא אבל אין לומר שצריך שיוציא השופר והאזנים כאחד דא״א לצמצם. מ״א סק״ג. ומיהו מ״ש ואם הוציא ראשו קודם לשופר לא יצא הוא ע״פ סברת הרא״ש שכתבנו לעיל או׳ ה׳ דאם השופר בבור אותם העומדים על שפת הבור שומעים קול הברה ואין יוצאין אבל לדעת הרמב״ם והש״ע תלוי בהבחנה ואם שמעו קול שופר יצאו יעו״ש. ומ״ש לכן צריך שיוציא השופר תחלה דאז יצא הוא ע״פ מ״ש לעיל אות ז׳ בשם הב״ח דאם השופר חוץ לבור אותם העומדים בבור בכ״ג יצאו יעו״ש ובאו׳ שאח״ז.
(יד) שם הגה. וכן אותם שהיו בבור בתחלת התקיעה. אפי׳ לא יצאו לחוץ יצאו י״ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר כמש״ל וכ״כ הב״ח. מ״א סק״ד. וכ״פ הר״ז או׳ ג׳ מט״א או׳ ג׳ מיהו כבר כתבנו לעיל או׳ ז׳ דיש חולקין על דברי הב״ח יעו״ש וכן הח״א כלל קמ״א או׳ ה׳ הביא גם דעת החולקים ונראה דעתו להחמיר יעו״ש וכ״כ מ״ב או׳ יו״ד דלמעשה יש להחמיר דאם לא יצאו עמו אותם העומדים בפנים יש לתקוע שנית בלא ברכה אם אינו ברור להם ששמעו קול שופר יעו״ש. ולפז מ״ש בהגה וכן אותם שהיו בבור וכו׳ היינו שעלו עם התוקע ביחד ושמעו גמר התקיעות בחוץ ויצאו י״ח ג״כ מטעם הנז׳ דכל מה ששמעו היה קול שופר. וכ״כ המט״י ומ״ב שם.
(ד) אותם שהיו בבור בתחלת התקיעה – ויצאו יחד אתו אל מחוץ לבור.
אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר.
(ג) ואם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וכו׳ שם (ראש השנה כח.) אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה חוץ לבור יצא ת״ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטם אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דליערבב קלא כי קאמר רבא בתוקע ועולה לנפשיה א״ה מאי למימרא מהו דתימא זימנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מיערבב קלא קמ״ל: ופירש״י אם קול שופר שמע. בלא קול הברה יצא: ואם קול הברה שמע. עם קול השופר לא יצא: בתוקע ועולה לנפשיה. ואין אחר עמו לצאת בו אלא תוקע ועולה היא דלדידיה תחלת׳ וסופ׳ בהכשר דבתחלה הוא והשופר בבור ואמרינן לעיל אותם העומדים בבור יצאו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ג) הַשּׁוֹמֵעַ מִקְצָת תְּקִיעָה שֶׁלֹּא בְּחִיּוּב, וּמִקְצָתָהּ בְּחִיּוּב; אוֹ שֶׁאָמַר לַתּוֹקֵעַ כְּמִתְעַסֵק: כַּוֵּן לְהוֹצִיאֵנִי יְדֵי חוֹבָתִי, וְתָקַע וּמָשַׁךְ בָּהּ שִׁעוּר תְּקִיעָה, לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּצָא אִי אִיכָּא שִׁעוּר תְּקִיעָה בְּחִיּוּב; {הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע מִקְצָת הַתְּקִיעָה קוֹל הֲבָרָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר וְהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ וּבְאֶמְצַע הַתְּקִיעָה יָצָא לַחוּץ (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ד) ר׳ ירוחם כגון
(ה) קודם שעלה עמוד השחר
(ו) שם בשם י״א ושכן עיקר ושלזה נראה שהסכים רא״ש וכ״כ הטור בשם בעל העיטור
(ז) שס בשם י״א וכ״כ הטור
(ב) מקצת תקיעה שלא בחיוב – כגון קודם שעלה ע״ה.
(ג) והוא עומד בחוץ כו׳ – ב״י כתב דה״ה לתוקע עומד חוץ לבור מתחלה ועד סוף והשומע הוא שעומד בקצת התקיעה תוך הבור ומקצתה חוץ לבור עכ״ל וכתב מו״ח ז״ל ע״ז איני יודע מנין לו דאף ע״פ שהשומע עומד בבור אין קול הכופר מתבלבל בבואו לבור כיון ששם במקום התקיעה חוץ בלבול וכ״מ במשנה שלא שנאה רק אם התוקע הוא תוך הבור ושם הקול מתבלבל ובאמת סברא חדא היא דמה לי שהתקיעה הוא בבור או שהקול שמבחוץ בא לבור ודאי הבל הבור מבלבלו.
(ה) וי״א וכו׳. וראשון עיקר [רי״ו והרא״ש פ״ד ור״ן וכן כתב לבוש]:
(ד) שיצא – וראשון עיקר. פוסקים ואחרונים:
(ה) ובאמצע – כתב מהרי״ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעות וכן שלא לוישפר״ן למען ישמעו כל העם שופר ונכון שינוחו התינוקות בבית דדוקא במגילה עבדינן משום שמחה ואם א״א להניחם יחזיקם האשה אצלה בבה״כ נשים שלא יבטלו. וכתב הט״ז העומדים חוץ בריחוק מקום אם נראה לו ברור שקול שמע יצא עיין שם וע׳ הלק״ט סימן רע״ו:
(ד) ס״ג השומע – מחלוקת בירושלמי וכפי׳ הרמב״ן הביאו הרא״ש פ״ד דר״ה ס״ח וכן הכריח הרשב״א כהאי פירושא דאי כפי׳ הראשון דאמתני׳ תקע בראשונה ומשך כו׳ קאי א״כ אפי׳ תקיעה ראשונה לא עלתה לו דהא הפסיק בינתיים וכמ״ש בסי׳ תק״ץ ס״ח וע׳ מ״א בשם הפוסקים דהלכה כסברא ראשונה וכמ״ש הרמב״ם וש״פ דקי״ל בכ״מ כמ״ד שהוקבע בגמ׳ באחרונה:
(ה) וי״א – ערא״ש שם:
(ו) וה״ה – דלסברא ראשונה שהוא ת״ק דירושלמי הגמ׳ דבור מיירי שאין שיעור תקיעה ולר׳ אבא אפי׳ יש בו שיעור תקיעה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) שלא בחיוב – כגון קודם עמוד השחר וכדלקמן בסימן תקפ״ח:
(יב) במתעסק – להתלמד או לשם שיר בעלמא דלא יצא וכדלקמן סימן תקפ״ט ס״ח:
(יג) ותקע ומשך – ר״ל שהאריך תקיעתו בשבילו:
(יד) לא יצא – שהרי עכ״פ חסר לו התחלת התקיעה וה״ה נמי אם כל התקיעה היה בחיוב אלא שהוא נכנס באמצע התקיעה או שיצא מביהכ״נ באמצע התקיעה ושוב לא שמע לא יצא אע״פ שהיה שיעור תקיעה במה ששמע וכמאן דשמע חצי שיעור תקיעה דמי:
(טו) וי״א דיצא – וסברא ראשונה עיקר וצריך לחזור ולתקוע ואעפ״כ לא יברך עליו דספק ברכות להקל ויותר טוב שישמע הברכה מאחר שלא יצא עדיין:
(טז) ובאמצע התקיעה יצא לחוץ – ר״ל התוקע והשלימה על שפת הבור ונמצא שהעומדים בחוץ שמעו רק סוף התקיעה דפלגא קמא היתה תקיעה פסולה ואם היה שיעור תקיעה על שפת הבור תלוי בשני דיעות הנ״ל וה״ה אם שמע מתחלה קול שופר כגון שהיה עם התוקע בבור ובאמצע התקיעה יצא לחוץ ולא שמע רק קול הברה נמי לא יצא דבעינן שמיעת קול שופר כשר מתחלה ועד סוף. וכתבו האחרונים דיזהרו כל העם שלא להוציא כיחם וניעם בשעת תקיעה כדי שישמעו כל הקולות מתחלתם ועד סופם וכן לא יביאו ילדיהם אצלם וג״כ מטעם זה ומוטב שיהיו אצל אמותיהם בביהכ״נ של נשים דנשים אינן מחויבות מן הדין בתקיעת שופר ומ״מ נראה דקטנים שהגיעו לחינוך מצוה להביאם ולהחזיקם אצלו ויאיים עליהם שישמעו התקיעות ולא יבלבלו להצבור:
(טו) [סעיף ג׳] השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב וכו׳ כגון קודם שעלה ע״ה. ט״ז סק״ב. באה״ג. והגם שזה כתבו הש״ע לקמן סי׳ תקפ״ח זהו נקט לדוגמא בעלמא דה״ה אם לא נתכוין השומע לצאת י״ח עד לאחר שהתחיל התוקע לתקוע וכן אם לא כיון התוקע להוציאו עד לאחר שהתחיל לתקוע וכיוצא בזה הוי נמי שומע מקצת תקיעה שלא בחיוב. ועיין לקמן או׳ ח״י.
(טז) שם. או שאמר לתקוע במתעסק. כגון להתלמד או לשם שיר בעלמא כמ״ש לקמן סי׳ תקפ״ט סטי׳ ח׳ יעו״ש. וה״ה לענין התוקע בעצמו שאם תקע התחלת התקיעה כמתעסק ואח״כ התבונן וגמר התקיעה לשם מצוה ג״כ לא יצא. מ״ב בשה״צ או׳ י״ט.
(יז) שם. ותקע ומשך בה וכו׳ ר״ל שהאריך תקיעתו בשבילו.
(יח) שם. לא יצא. שהרי עכ״פ חסר לו התחלת התקיעה. וה״ה אם התחיל לתקוע בחיוב ובא אחר ואמר תקע להוציאני ומשך עוד שיעור תקיעה לא יצא דפסוקי תקיעה לא פסקינן והו״ל שמע מקצת תקיעה. פר״ח. מט״י מש״ז סי׳ תקפ״ח או׳ ד׳ וה״ה נמי אם כל התקיעה היה בחיוב אלא שהוא נכנס באמצע התקיעה או שיצא מבהכ״נ באמצע התקיעה ושוב לא שמע לא יצא אעפ״י שהיה שיעור תקיעה במה ששמע וכמאן דשמע חצי שיעור תקיעה דמי. מ״ב או׳ י״ד. ועיין לקמן סי׳ תקפ״ח או׳ כ״ז:
(יט) שם. לא יצא. ומה״ט כתב בד״מ (סי׳ תקפ״ט או׳ ג׳) בשם מהרי״ל שיזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעה וכן בנחירנא שקורין אושפור״ן למען ישמעו קול שלם. א״ר או׳ ו׳ ולכן יזהר מלאכול דברים המביאים לידי כיחה וניעה ולכן היה מהרי״ל נזהר שלא לאכול אגוזים בר״ה. ד״מ שם. ועיין לעיל סי׳ תקפ״ג או׳ כ״ח. ונכון שיניחו התינוקות בבית ואם א״א יחזיקם האשה בבהכ״נ נשים שלא יבטלום משמיעת קול השופר כמ״ש לקמן סי׳ תקפ״ט או׳ ה׳:
(כ) שם. וי״א שיצא וכו׳ וסברא הראשונה עיקר. וכ״פ הלבוש. מ״א סק״ה. פר״ח. ר״ז או׳ ד׳ ביאורי הגר״א. מ״ב או׳ ט״ו. ומיהועוק מחה״ש וא״א או׳ ה׳ שהקשו על דברי מ״א הנז׳ דמה בא להשמיענו הא כי כן דרכו של הרב״י בכ״מ דדעה קמא שכותב בסתם היא עיקר בעיניו יעו״ש. ואפשר לומר דבא להשמיענו דאפי׳ בדיעבד אין לסמוך על דעה שנייה וצריך לשמוע תקיעה פעם שנית אבל לא יברך משום סב״ל. וכ״כ מ״ב שם. שלא לחזור לברך משום סב״ל אלא שיותר טוב שישמע הברכה מאחר שלא יצא עדיין:
(כא) שם הגה. וה״ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה וכו׳ ר״ל ואח״כ משך התוקע שיעור תקיעה דלדיעה ראשונה לא יצא:
(ה) מקצת תקיעה שלא בחיוב – כגון טרם עלה השחר.
(ו) ומקצתה בחיוב – אחר עלות השחר. הרי זה דומה לעומד חוץ לבור ושומע שופר מתוך הבור, שאינו יוצא ידי חובה, גם אם מיד יצא התוקע והמשיך לתקוע בחוץ, ומשום שתחילת התקיעה היתה הד ולא קול שופר, ולא נשמעה התקיעה כולה בשלמותה.
(ז) לתוקע כמתעסק – כלומר התוקע אינו מתכוון למצוה.
(ח) לא יצא – בכל סוגי התקיעות הללו אינו יוצא, כי המצוה היא לשמוע יחידה מושלמת של תקיעה, מתחילה ועד סוף. לולי כן, אין יוצאים ידי חובה.
(ט) אי איכא שיעור תקיעה בחיוב – תרגום: אם יש שיעור תקיעה בחיוב. כי התקיעה שלא נתקעה בחיוב, נחשבת כלא תקע כלל. ואם יש משך תקיעה כנדרש, בחיוב, יוצא ידי חובתו.
והאחרים לא יצאו אף על פי שבסוף התקיעה שמעו קול שופר כיון שלא שמעו קולו בתחלה לא יצאו ששומע תחלת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחלתה ואין באותה מקצת שיעור תקיעה לא יצא ובה״ע כתב שאפילו אם יש במקצתה שיעור תקיעה לא יצא.
(ד) ומה שכתב רבינו והאחרים לא יצאו אע״פ שבסוף התקיעה שמעו קול שופר כיון שלא שמעו קולו בתחלה וכו׳ משמע דאעומדים על שפת הבור קאי ומה שסתם וכ׳ שלא יצאו היינו לדעת הרא״ש דסבר דעומדים על שפת הבור לעולם הם שומעים קול הברה דאילו לדעת הרמב״ם ורש״י אם קול הברה שמעו הוא דלא יצאו אבל אם קול שופר שמעו יצאו בודאי והרא״ש כתב כלשון הזה אבל אחר ששמע מקצת תקיעה בבור ועלה ושמע סופה על שפת הבור או תחלתה בחוץ וסופה בפנים לא יצא שהשומע תחלת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחלתה לא יצא ע״כ. ורבינו כדי לקצר כתבה בשומעים עומדים על שפת הבור והתוקע עומד בתחלת התקיעה תוך הבור ובסופה חוץ לבור וממילא משמע דה״ה לתוקע עומד תוך הבור או חוץ לבור מתחלת התקיעה ועד סופה והשומע הוא שעומד בקצת זמן התקיעה תוך הבור ובקצתה חוץ לבור ולדברי הרמב״ם ורש״י דבר פשוט הוא דבין הכי ובין הכי אם קול שופר שמע יצא:
כתב רבינו ירוחם השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או שאמר למתעסק בתקיעות שהתחיל לתקוע במתעסק בלא כיון להוציא וא״ל באמצע תכוין להוציאני י״ח ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא כיון דתחלתה לא הוי בחיוב וי״א שיצא כיון דאיכא שיעור תקיעה בחיוב אע״פ שתחלתה לא הוי בחיוב וראשון עיקר ולזה נראה שהסכים הרא״ש עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים תקפז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים תקפזרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים תקפז, ט"ז אורח חיים תקפז, מגן אברהם אורח חיים תקפז, עטרת זקנים אורח חיים תקפז, אליה רבה אורח חיים תקפז, באר היטב אורח חיים תקפז, ביאור הגר"א אורח חיים תקפז, לבושי שרד אורח חיים תקפז, יד אפרים אורח חיים תקפז, משנה ברורה אורח חיים תקפז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים תקפז, כף החיים אורח חיים תקפז, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים תקפז – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים תקפז, מקורות וקישורים לטור אורח חיים תקפז, בית יוסף אורח חיים תקפז, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים תקפז – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), ב"ח אורח חיים תקפז

Orach Chayyim 587, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 587, Be'er HaGolah Orach Chayyim 587, Taz Orach Chayyim 587, Magen Avraham Orach Chayyim 587, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 587, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 587, Baer Heitev Orach Chayyim 587, Beur HaGra Orach Chayyim 587, Levushei Serad Orach Chayyim 587, Yad Ephraim Orach Chayyim 587, Mishna Berurah Orach Chayyim 587, Beur Halakhah Orach Chayyim 587, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 587, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 587, Tur Orach Chayyim 587, Tur Sources Orach Chayyim 587, Beit Yosef Orach Chayyim 587, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 587, Bach Orach Chayyim 587

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×