או לתוך המערה – עיין מש״כ במ״ב דבבנין שרובו על הקרקע וכו׳ הוא דברי המגן אברהם וטעמא משום דעיקר קול הברה בא מעומק הבור וכמו שכתב הרא״ש לשיטת רש״י אבל ע״ג קרקע ליכא קול הברה ומסתבר ליה להמג״א דאפילו ברוב הבנין ע״ג קרקע נמי אין קול הברה נשמע ולפ״ז אם יש בבית מקום נמוך כעין בור ותקע שם יצא. ומ״מ נראה דכ״ז אם אין המקום הנמוך מכוסה אלא הוא מעורב ומחובר עם הבית אבל אם זה המקום מכוסה בקרשים בודאי אפשר להשמע שם קול הברה והרי הוא כמרתף וגם באינו מכוסה אפשר דדוקא באינו עמוק הרבה אבל אם המקום עמוק הרבה אפשר דאינו מועיל במה שהוא מיעוט לגבי בנין שעל גביו וצ״ע. ודע דבמשנתינו נקט בור ודות לענין קול הברה וכפי המבואר בש״ס ב״ב דף ס״ד בור בקרקע ודות בבנין ולפי פירוש הרמב״ם בפירוש המשנה בנין הדות הוא ע״ג קרקע עיין בפירושו במתניתין דר״ה ובב״ב פ״ד ובכלים פ״ה וכן פירש רש״י בסוגין דף כ״ז איברא דלכאורה רש״י סותר את עצמו דבעירובין ק״ב ע״ב פירש שבור ודות שניהם בתוך הקרקע עי״ש וכן הרמב״ם בהלכות מכירה פכ״ה כתב ג״כ דדות הוא בקרקע אלא שהוא בבנין ועיין בא״ר שהקשה על דברי המגן אברהם הנ״ל מהא דדות לפירוש קמא שהוא בנוי ע״ג קרקע הרי דגם בבנין שע״ג קרקע אפשר להיות קול הברה ומשום זה כתב להחמיר בכל גווני עי״ש ולדידיה מה שאמר שם בגמרא אחד הבור ואחד הדות בקרקע היינו שעומק הדות הוא בקרקע ודוחק אכן באמת נראה לומר לשיטת המגן אברהם דלכו״ע דות הוא בתוך הקרקע כבור ומחולות דכחדא חשוב להו בפרק המוכר את הבית וכן משמע שם בסוגיא דף ס״ג ע״ב עי״ש אלא שבנוי בכתלים והכתלים גבוהים ומגיעים מעל שטח הבור וכמו בורות שלנו שהכתלים יוצאים שיעור אמה או יותר מעל הקרקע ונראה עוד שהדות הוא מקורה מלמעלה וזה שכתב המגן אברהם שהוא כעין מרתף ולפ״ז אין סתירה כלל בין הפירושים דגם המפרשים שכתבו דדות הוא ע״ג קרקע כונתם להכתלים העודפים והיוצאים אבל עיקר הדות הוא כמו בור חפור בקרקע לכו״ע וניחא בזה לשון פירוש המשנה להרמב״ם בפ״ד דב״ב שכתב דאין הבור והדות נראין עי״ש ובזה מיושב הכל ופשוט דבזה שיוצאים הכתלים ממעל לא משוי להוא כבנין שע״ג קרקע שהרי הוא מועט לגבי הדות שבתוך הקרקע ונראה שזה היה דעת מגן אברהם בפירוש דות ולהכי הסמיך לדינא דדות האי דבנין שרובו ע״ג קרקע משוי ליה לבנין וכן נראה שפירש הגר״ז בדבריו עי״ש וכן נכון לדינא. ודע דבענינינו השמיט הרמב״ם דינא דדות וכתב מערה במקומה והוא כמו שכתבנו דדות הוא ג״כ מקורה מלמעלה כעין מערה. ודע עוד דיש להסתפק במה שנהוג בבניני חומה לעשות קומה תחתונה והוא דירה גמורה מתחת לקרקע והחלונות הם למעלה מן הקרקע סמוך לארץ התוקע שם מה דינו להעומדים בחוץ אולי אין הקול מתגלגל שם ומתערב עם קול הברה כמו בבור ובדות וצ״ע:

ואם קול הברה שמע לא יצא – עיין במ״ב שדבר זה תלוי לפי עומק הבור והתרחקו ממנו וכתב הט״ז דלפ״ז אפילו בתוקע בבהכ״נ ויש עומדים בחוץ קצת רחוק ממנו יש בזה ג״כ שייכות הבחנה לפי הריחוק מביהכ״נ ע״ש [ואין להקשות על דבריו ממתניתין דלא אשכח דינא דקול הברה אלא בבור ודות ואם איתא הו״ל למיכלל גם ביהכ״נ בהדייהו ולענין עומד מחוץ לו בריחוק מקום וכמו דמביא בסיפא אחורי ביהכ״נ לענין כונה ומשמע מזה דלא שייכא כלל דינא דערבוב קלא בבית ואפילו בריחוק מקום י״ל דרצה להשמיענו להיפוך דאפילו בעומד סמוך לו ממש ושמע קול השופר בודאי יצוייר ג״כ דלא יצא כגון היכא שלא כיון לבו ודוחק] ונראה מהט״ז דמפרש קול הברה קול חלוש וקול הנשמע מחוץ לבנין ומרחוק אינו כ״כ חזק כמו קול שנשמע מקרוב ומבפנים אבל לענ״ד דקול הברה האמור לענין שופר פירושו קול מעורבב וכלישנא דגמרא בסוגיין ליפוק בתחילת תקיעה מקמיה דליערבב קליה וקול כזה אינו נשמע מחוץ לבנין שע״ג קרקע ואפילו בעומד רחוק ממנו אלא בקול שיצא מתחת הקרקע וכן מצאתי להדיא לרבינו מנוח וז״ל על מה שכתב הרמב״ם בור ומערה אמר המפרש בור הוא בחפירה והוא עגול ומערה הוא מקורה בקירוי ומרובעת ודרך אלה המקומות כשאדם צועק ומדבר או תוקע בהן שמתבלבל הקול ונראה כאילו אחר מדבר כנגדו ואותן העומדים בבור וכו׳ לפי שהקול אינו מתבלבל להם אבל העומדים בחוץ שהקול מתבלבל להם יותר מאשר בבור וכו׳ עי״ש. אח״כ מצאתי בהלכה ברורה ובמטה יהודא שחולקים ג״כ על הט״ז וע״ש במטה יהודה שמסיים דלא אמרו אלא בבור אבל במקומות שוים פשיטא דלא שני לן בין עומדים בקרוב או ברחוק דכל שמגיע להם הקול לעולם קול שופר הם שומעים ואם הם רחוקים יותר גם הקול לא שמעו עי״ש ומ״מ למעשה אין לזוז מדברי הט״ז שכל האחרונים העתיקו דבריו להלכה דהשומע קול שופר מאחורי ביהכ״נ בריחוק מקום תלוי לפי הבחנתו אם שמע קול שופר או קול הברה ומדברי ר׳ מנוח ג״כ אין ראיה לנגד דברי הט״ז שאע״פ שהוא מפרש קול הברה הוא ע״י בלבול הקול אפשר דע״י ריחוק מקום נקרא ג״כ קול הברה ועיין בגיטין דף פ״ט לא ששמע קול הברה אלא כדי שיהא נרות דולקות ומטות מוצעות אלמא דקול הברה אינו מונח דוקא על בלבול הקול אלא על קול בעלמא לא על דבר ברור וע״י הבל הבור שהוא עומד מתבלבל הקול ואינו נשמע קול שופר ברור אף שהוא בסמוך וסברת הט״ז וש״א דע״י ריחוק מקום מחוץ לבנין ג״כ אין הקול שופר ברור. ודע עוד דבש״ס קמותבינן אהא דס״ד דתחילת תקיעה בלי סוף תקיעה כשר מהא דהתוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמיה דליערבב קליה ומשמע מזה דעירבוב הקול אינו בא בתחילת התקיעה אלא באמצעיתא וקשה מנ״ל דהיה שיעור תקיעה מקמי דהתחיל הקול להתערבב [ולדעת הי״א דאם היה שיעור תקיעה אף להמסקנא יצא ולס״ד דגמרא אף בלא היה שיעור תקיעה יצא ניחא וקושיתינו היא לדעה ראשונה] ומצאתי להרמב״ן והריטב״א שעמדו בזה ותירצו דאפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא אלא קול הברה שמע משמע אף שהיה גם קול שופר בתחילתו ובכשיעור אפ״ה לא יצא אם שמע גם קול הברה וכתבו עוד וא״נ קים להו לחכמים דלא מערבב קלא בבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו עכ״ל ולפי תירוץ זה עיקר חשש דקול הברה הוא דוקא בהאריך בהתקיעות טובא אבל במאריך בכל תקיעה ושברים רק כפי השיעור שנתנו חכמים ליכא כלל קול הברה אמנם מכל הפוסקים דסתמו בזה לא משמע כן וע״כ דס״ל כתירוץ קמא של הרמב״ן. ודע עוד דטבע הוא לתוקע בין ההרים או ביער נשמע קול החוזר ומדסתמו הפוסקים ולא הזכירו דיש ליזהר בענין זה משמע דאין זה עירבוב הקול אלא הקול נכפל אחר שנגמר הקול הראשון: