Orach Chayyim 538 – אורח חיים תקלח‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

כמה ענינים הנקראים דבר האבד, ובו ו׳ סעיפים(א) מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו אוֹ שֶׁהָיָה יֵינוֹ בַּבּוֹר, וְאֵרְעוֹ אֹנֶס אוֹ שֶׁשָּׁכַח אוֹ נִתְעַצֵּל שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהָיָה יָכוֹל לִשְׁהוֹת לְאַחַר הָרֶגֶל וְלֹא עָשָׂה קֹדֶם הָרֶגֶל, מֵאַחַר שֶׁהוּא דָּבָר הָאָבֵד זוֹלֵף וְגוֹמֵר וּמְזַפֵּת הֶחָבִיּוֹת, בֵּין קְטַנּוֹת בֵּין גְּדוֹלוֹת, וְגַף (פֵּרוּשׁ שֶׁיָּשִׂים בָּהֶן מְגוּפָתָן) בֶּחָבִיּוֹת, כְּדַרְכּוֹ, בְּלֹא שִׁנּוּי; {הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּיָכוֹל לְתַקֵּן הֶחָבִיּוֹת לְקָשְׁרָם בַּעֲקָלִים (מָרְדְּכַי), אֲבָל לֹא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַכֹּל קֹדֶם הַמּוֹעֵד אִם יוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ בַּמּוֹעֵד (הַגָּהוֹת מיימ׳ וְת״ה);} וְכֵן שׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדָּבָר הָאָבֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהב״חעודהכל

בבלי מועד קטן י״א:, בבלי מועד קטן י״ב., בבלי מועד קטן י״ב:

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ג׳, רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ד׳, רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ד, רמב״ם אבל י״ג:ו׳

(א) מ׳ מ״ק י״א

(ב) שם וכר׳ יוסי

(ג) כשמואל וכרב דימי דלקולא רמב״ם בפ״ח מהי״ט וכ״כ הטור בשם אביו הרא״ש

(ד) משנה שם י״א

(ה) שם

(א) ואירעו אונס כו׳ – בטור כתוב אח״כ ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהו׳ עד אחר המועד ואירע דבר כו׳ והוא כפל ל׳ ונראה שמ״ש תחלה ואירעו אונס הוא ט״ס.

(א) כתב נ״י גבי זרעי׳ שלא שתו בשם הראב״ד דאם הי׳ אונס אפי׳ הרוחה שרי במועד אבל כששכח או נתעצל אסו׳ הרוחה וצ״ע עבי״ד רסי׳ תקל״ז: בין קטנות. ובגמ׳ איכא פלוגתא ופסק כדברי שניהם להקל (ב״י וצ״ע דבסי׳ תק״ד) כ׳ בשם הרא״ש דלא אמרי׳ בשל סופרים הלך אחר המיקל כיון דכל א׳ מיקל בחד צד וכ״כ התו׳ וצ״ע לחלק ביניהם:

(א) בין קטנות וכו׳. בגמרא איכא פלוגתא ופסק כדברי שניהם להקל (בית יוסף) וצריך עיון דבסימן תק״ד כתב הרא״ש דלא אמרינן בשל סופרים הלך אחר המיקל כיון דכל אחד מיקל בחד צד (מגן אברהם):

(ב) [לבוש] איכא פסידא וכו׳. אף דבריש סימן תקל״ד אפילו במקום פסידא לא טרחינן התם במחובר אבל בתלוש לא מחמרינן (בית יוסף), ועיין סוף סימן תקל״ו מה שהקשיתי בזה:

(א) ס״א או ששכח – מדאמרי׳ ובלבד שלא יכוין כו׳ דאינו אסור אלא כיון במזיד:

(ב) או נתעצל כו׳ – ירושלמי הנ״ל:

(ג) בין קטנות כו׳ – ע׳ תוס׳ דפ״ק די״ט י״ד א׳ ד״ה א״ב ופ׳ ר״י כו׳ וכ״כ הרא״ש שם וכ״מ בפ׳ ע״פ ק״ח א׳ השתא דאתמר כו׳ וצ״ע:

(ד) וה״ה דיכול כו׳ – כנ״ל ס״ס תקל״ז:

(ה) אבל לא כו׳ – כנ״ל שם:

(א) בט״ז ס״ק ב׳ בצורם אוזן בכור אלא בעיא זו הו״ל למיבעי במקום בעיא זו דגם זה הוי דאורייתא אלא ודאי כו׳ כצ״ל:

(א) מי שהפך וכו׳ – פי׳ דרך הוא שנותנן במעטן לאחר לקיטה וצוברן שם ומניחן כדי שיתחממו ויתבשלו מאליהן ונותנן בבית הבד ודרך הוא שמהפכין אותן כשמכניסן ואם היה מניחן מלתקנן מיד אחר שהפכן פסדי:

(ב) יינו בבור – אותו כלי שהיין נופל בו מן הגת קרוי בור ואם לא יריק היין משם ויתנם בחבית יתחמץ היין כשיעמוד שם בבור מגולה:

(ג) ואירעו אונס – שמחמתו לא היה יכול לגמור פעולת הזיתים והיין קודם המועד:

(ד) עד לאחר הרגל – כצ״ל. ור״ל שסבר שאפילו אם ישהא בזיתים ההפוכין עד לאחר הרגל ולא יגמור פעולתן ג״כ לא יתקלקלו ומחמת זה לא עשה אודותן קודם הרגל וכן כה״ג לענין היין שבבור ועכשיו במועד רואה שאם יניחם כך עד אחר יו״ט יהיה לו מזה הפסד מותר לגמור פעולת הזיתים והיין כדרכן בחול דהיינו שטוחן הזיתים ודורכן ומכניסן לחבית כדרכן תמיד:

(ה) זולף וגומר – היינו שזיתים הניתנין שם בבית הבד לסחטן מותר לסחטן כמה פעמים עד שיוגמר סחיטתן כל מידי דשפוך קרי זילוף וכן לענין יין קרי זילוף מה ששופך היין מן הבור ומריקו בחביות:

(ו) בין קטנות בין גדולות – נקט לתרוייהו דבכל אחד יש צד בפ״ע להקל הקטנות דיינה מועט ולא נפיש פסידייהו אף אם יזוב מעט מהן מ״מ מותר דאין טרחת זפיתתן מרובה והגדולות אף דטרחתן מרובה מותר משום דנפיש פסידייהו:

(ז) לקשרם בעקלים – (שקורין רייפין) מפני שהוא דבר האבד אם לא יעשהו:

(ח) וכן שולה וכו׳ – היינו שמעלהו משם כשיכלה זמן שרייתו דאל״ה יתקלקל הפשתן:

(ט) ובלבד שלא וכו׳ – אכל הסעיף קאי:

(י) יכוין וכו׳ – היינו שהיה ביכולתו לזה בשאר ימות השנה או קודם הרגל או לאחר הרגל והוא מצמצם אותם למועד:

מי שהפך וכו׳ – עיין מ״ב ודעת הרמב״ם דמותר גם להפוך אותם לכתחלה וטעמו דכיון שנתנן במעטן והגיע זמנן להפוך אם לא יהפוך אותם הוי דבר האבד ועיין בחי׳ הריטב״א שכתב דהכל לפי המקום והזמן דבאתריה דהרמב״ם גם ההפיכה גופא הוי מכלל דבר האבד:

ומזפת החביות וכו׳ – בגמרא איתא זופתין חביתא ועיין שם ברש״י ובנ״י ומשמע מינייהו דמפרשי בשל יין וכן משמע מהרמב״ם פ״ח מהלכות יו״ט ומדברי המחבר משמע דה״ה בחבית של שמן:

בין קטנות ובין גדולות – עיין במגן אברהם וכן הקשה הגר״א מפסחים ק״ח ולפ״ז אין להקל בשום חבית וכן מצאתי באמת לדברי הרוקח שמחמיר בין בגדולות ובין בקטנות ומ״מ לדינא אין לזוז מפסק השו״ע שכן מצאתי להרבה ראשונים שפסקו כן להדיא הרמב״ם בפ״ח מהלכות יו״ט וסמ״ג ורי״ו בשם התוס׳ וטור בשם הרא״ש [ומה שהקשה ב״י דסתם חבית גדולות הן עיין בנחל אשכול דלענין קטנות בודאי אין להחמיר דשמואל הוי מרא דתלמודא טפי מרב דימי ובודאי הלכה כמותו נגדו ולענין גדולות יש לנו לפסוק כרנב״י דבתרא הוא] וכן משמע בשאילתות בפרשה ברכה ס״ס ק״ע דהזכיר רק חביתא דחמרא ושיכרא להתירא ולא הזכיר שום חילוק בין קטנות לגדולות ואין לנו מחמירים בזה רק הרז״ה שפסק כרב דימי והרוקח שמחמיר בשניהם ולענין קושית המגן אברהם עיין בפמ״ג ובנהר שלום ובבגדי ישע שתירצו קושיתו בטוב טעם:

וכן שולה פשתנו וכו׳ – מקיצור פסקי הרא״ש וכן מן הטור משמע דאף בזה יעשה בצנעא כמו בס״ב:

(א) [סעיף א׳] מי שהפך את זיתיו וכו׳ היינו שליקט זיתיו ונתנן בבית הבד והפכן בענין שנפסדין אם אינו דורכן מיד, טור. לבוש. והוא מדברי רש״י ונ״י על הרי״ף יעו״ש:

(ב) שם. מי שהפך את זיתיו וכו׳ ודעת הרמב״ם פ״ז דמותר להפיך אותם גם לכתחלה וטעמו דכיון שנתנן במעטן והגיע זמנן להפוך אם לא יהפוך אותם הוי דבר האבד. והשיג עליו הראב״ד והמ״מ כתב ליישב יעו״ש והב״ד ב״י. ובחי׳ הריטב״א כתב ושמא הוא מדבר בהפיכה שנית א״נ באתריה דהרמב״ם גם ההפיכה גופא הוי מכלל דבר האבד והכל לפי המקום ולפי הזמן יעי״ש. והב״ד הער״ה או׳ א׳ פת״ע או׳ א׳ מ״ב בב״ה. ועיין לקמן סעי׳ ה׳:

(ג) שם. או שהיה יינו בבור וכו׳ ומתיירא שלא יחמיץ. רש״י על הרי״ף:

(ד) שם. או שהיה יינו בבור וכו׳ אותו כלי שהיין נופל בו מו הגת קרוי בור. רש״י מו״ק י״ב ע״א. ונ״י על הרי״ף כתב חפירה שמתחת לגת המסויידת בסיד מבפנים שלא תאבד טיפה ושולה היין לתוכה מגתו קרוי בור. וכה״ג פירש״י שם ואפשר שיש עושין כך ויש עושין כך או מי שדרכו לעשות יין הרבה עושה חפירה ובנין בקרקע ומי שאין דרכו לעשות הרבה נותן כלי שיפיל היין לתוכו:

(ה) שם ואירעו אונס. ר״ל ומחמת אותו אונס לא יכול לגמור פעילת הזיתים או היין קודם מועד:

(ו) שם. זולף וגומר. כלומר נותנו על גבי בית הבד וסוחט הכל כל מידי דשפוך קרי זילוף. רש״י מו״ק י״א ע״ב. וכן לענין היין מה שמריק מן הבור לחבית קרי זילוף, רש״י שם י״ב ע״א:

(ז) שם. בין קטנות בין גדולות. הא דאמר בין קטנות בין גדולות משום דבגמ׳ שם איכא פלוגתא שמואל אמר זופתין כוזתא (כלי קטן) ואין זופתין חביתא רב דמי מנהרדעא אמר זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא מר חייש לפסידא ומר חייש לטירחא. ופירש״י מר דאמר זופתין חביתא חייש לפסידא ובחביתא איכא פסידה יתירא אי לא זפתי לה משום דנפיש יינא ובכוזתא כלי קטן ליכא פסידא יתירא. מר דאמר זופתין לכוזא דחייש לטירחא יתירא ובכוזא ליכא טירחא יתירא ובחביתא איכא טירחא יתירא עכ״ל וכתב הטור דיש אוסרים בקטנים והרא״ש סתם להתיר ולא חילק בין קטנים לגדולים יעו״ש, וכ״פ הרמב״ם פ״ח דין י״ד והסמ״ק ורי״ו בשם התו׳ וגם המ״מ שם כתב וכן עיקר, וכ״פ הלבוש, ומה שהקשה המ״א סק״א כבר תירצו נתיב חיים וא״א והנה״ש והחמ״מ ובגדי ישע יעו״ש:

(ח) שם בהגה. לקשרם בעקלים. דמה אם החבית שלימה מותר לזפות אותה מבפנים כדי שיתחזק היין ונחשב עי״כ דבר האבד כ״ש לקשרם בעקלים דא״א לתת יין בחביות בלא תיקון העקלים דודאי דבר האבד הוא ושרי. הגהות הלבוש. אבל לזפת נודות וקנקנים אסור ויר״ש יזפת כליו קודם המועד. הג״א פ״ב דמו״ק בשם א״ז:

(ט) שם. וכן שולה פשתנו וכו׳ וכן כרם שהגיע זמנו להבצר במועד בוצרים אותו. הרמב״ם פ״ז דין ג׳ ועיין לעיל סי׳ תקל״ז או׳ ע״ח:

(י) שם. וכן שולה פשתנו מן המשרה. היינו שמוציא פשתנו מן החריץ של מים שעשוי לשרותו שם כדי שיהיה נוח לכתשו ולא ישבר. רש״י על הרי״פ. כל מה שמעלה מן המים קרוי שולה. נ״י שם. וכמו השולה דג מן הים כדאיתא בתענית כ״ד ע״א ועי״ש בתו׳:

(יא) שם. וכן שולה פשתנו וכו׳ והיינו אם הגיע זמן כלות שרייתו במועד ואם ישאר שם יתקלקל:

(יב) שם. וכן שולה פשתנו וכו׳ מקיצור פסקי הרא״ש או׳ י״ז ומדברי הטור משמע שזה יעשה בצנעה כמו בסעי׳ ב׳ יעו״ש. ובמרדכי פ״ב דמו״ק או׳ תתנ״ה משמע דבכל דבר האבד יעשה בצנעה והב״ד ד״מ או׳ א׳ אלא שכתב דבמקום שא״א שרי לעשות בפרהסיא יעו״ש וכ״כ לקמן סעי׳ ב בהגה יעי״ש:

(יג) שם. ובלבד שלא יכוין וכו׳ על כל דבר שהתירו משום דבר האבד קאי כמבואר במשנה וגמ׳ מו״ק י״ב ע״ב. ועיין לקמן סעי׳ ו׳:

(הקדמה) סימן זה הוא המשך הסימן הקודם בו נידונו המעשים שהותרו בחול המועד לצורך מניעת הפסד. אלא שהסימן הקודם עסק בעיקר בעבודות בענינים המחוברים לקרקע, ובסימן זה דנים על היתרים לעסוק בדבר האבד בתלוש.

הכלל בסימן זה הוא שהטיפול בדבר האבד מותר, גם אם תהא בזה טרחה רבה. זאת בשונה מעבודות קרקע בהם לא הותרה טירחה יתירה, למרות שיתכן וייגרם הפסד ממוני. עוד נלמד בסימן זה, שאם יש אפשרות לעשות מלאכה בצנעה, יש לנהוג כך.

עוד נשוב ונשנן בסימן זה כלל חשוב והוא, שאין לכוון את המלאכה לימי המועד דוקא, כי ההיתר ניתן רק במקרה ולא יכל לעשות קודם החג איזו פעולה למניעת ההפסד. תיאורים רבים המובאים בסימן זה עוסקים בפעולות שעברו מן העולם, וקשה לנו לדמיין את המציאות, אבל כללי ההלכה ועקרונותיה לא השתנו.

(א) שהפך את זיתיו – הפיכת הזיתים פירושה הנחתן, קודם הכתישה בבית הבד, בכלי הנקרא מַּעֲטָן, בתוכו הופכים אותם לעשותם מרוככים. אחר הפיכתן יש לסחטן. ואם לא יעשו כן, יש חשש שהם יתקלקלו.

(ב) יינו בבור – ואם ישאירנו בו, יש חשש שיתקלקל.

(ג) ולא עשה קודם הרגל – ובסוף נתברר שאם לא יזדרז בסחיטת להזיתים ובהעברת היין לחביות בימי המועד, סביר שיאבדו.

(ד) זולף וגומר – כלומר סוחט זיתים להוצאת השמן. וגומר הכוונה, עושה פעולה זאת כדרכו, עד סיום הסחיטה כולה.

(ה) ומזפת החביות – בזמנם, מרחו זפת בדפנות הפנימיות של חביות היין, למניעת בליעתו בחבית.

(ו) שישים בהן מגופתן – סתימת פי החבית.

(ז) כדרכו בלא שינוי – המחבר כתב זאת כי בגמרא הובאה דעה שההיתר ניתן דווקא לעשייה בשינוי. מלמדנו המחבר שאין הלכה כדעה זו.

(ח) לתקן החביות לקשרם בעקלים – חבית יין עשויה מקורות עץ סמוכות זו לזו. לפעמים הידוקם נעשה רופף, וכדי למנוע זאת מקיפים את החבית בחישוקי ברזל, כמין סורג, ולוחצים אותם בחזקה. תיקון זה כרוך בטרחה רבה, ובכל אופן הותר, כי בלעדיו היין דולף מן החבית, וזה דבר האבד.

(ט) אם יודע שיצטרך במועד – זה מוסכם על המחבר, כפי שמובא בסוף הסימן.

(י) המשרה – הפשתן עובר הליך עיבוד, בו מוכנס לבריכת מים לפרק זמן מסוים כדי שיהיה נוח לכתשו ולא ישבר. ואם כעבור הזמן הנדרש לא יוציאוהו מן המים, עלול הוא להירקב ולהתקלקל.

מי שלקט זיתיו ונתנן בבית הבד והפכן בענין שנפסדין אם אינו דורכן מיד או שיינו בבור וצריך לדורכו ואירעו אונס שלא היה יכול לדורכו עד שתגיע המועד דורך זיתיו וענביו כדרכו ומכניסן לחביות וסותמן ועושה כל הצריך להם כדרכו בלא שינוי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהות עד אחר המועד ואירע דבר שאינו יכול לשהות או שאירעו שום אונס קודם המועד.

ומותר לזפת בין החביות בין כלים קטנים שהם לשתייה ויש אוסרין בקטנים ומתירין בגדולים. וא״א הרא״ש ז״ל כתב סתם להתיר ולא חילק.

ושולה פשתנו מן המשרה וכל כיוצא בזה מדבר האבד ובלבד שלא יכוין להשהותו עד המועד.

בבלי מועד קטן י״א:, בבלי מועד קטן י״ב., בבלי מועד קטן י״ב:

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ג׳, רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ד׳, רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ד, רמב״ם אבל י״ג:ו׳

(א) מי שלקט זיתיו ונתנן בבית הבד והפכן בענין שנפסדין וכו׳ עד ועושה כל הצריך להם כדרכו בלא שינוי בריש פרק מי שהפך (מו״ק יא:) איפליגו רבי יהודה ורבי יוסי במתניתין ואיפסיקא הלכתא בגמרא (יב.) כר׳ יוסי דשרי בדבר האבד לעשות בלא שינוי ודע שהרמב״ם כתב בפ״ז הופך אדם את זיתיו במועד והשיג עליו הראב״ד אני לא מצאתי אלא זיתיו הפוכים אבל הופך לא שאינם מתעפשות כ״כ והכי איתא בירושלמי וה״ה הביא ראיה כדברי הרמב״ם וכתב דמתניתין דקתני מי שהפך לרבותא הוא דאע״פ שכבר הפכן ואינם מתעפשות כ״כ מותר:

(ב) ומה שכתב רבינו ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שם במשנה:

ומותר לזפת בין החביות בין כלים קטנים שהם לשתייה. שם אמר שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא מר חייש לפסידא ומר חייש לטרחא פירוש כוזתא כלי קטן ומאן דאמר זופתין חביתא חייש לפסידא ובחביתא איכא פסידא יתירא אי לא זפית לה משום דנפיש יינה ובכוזתא ליכא פסידא יתירא ומאן דאמר זופתין כוזתא דחייש לטרחא יתירא ובכוזתא ליכא טרחא יתירא ובחביות איכא טרחא יתירא והרי״ף והרא״ש כתבו מחלוקת זה ולא הכריעו הלכה כדברי מי והרמב״ם פסק פ״ח מהלכות י״ט כדברי שניהם להקל וכן פי׳ סמ״ק וסובר רבינו דכך היתה דעת הרא״ש מדכתב אח״כ גבי מי שצריך לקנות יין לצורך כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שנמצא במועד מותר לקנות ומותר לקשור החביות ולזפתן ומדלא חלק בין חביות קטנות לגדולות משמע דבכולהו שרי ואין נ״ל משם ראיה דסתם חביות גדולות הן ואפשר דמדכתב דברי שמואל ודברי רב דימי ולא הכריע משמע דמספקא לן הלכה כדברי מי וספיקא דרבנן לקולא:

(ג) ומה שכתב שיש אוסרים בקטנים ומתירין בגדולים היינו כרב דימי מנהרדעא וקשה לי על מי שפסק כן דהא שמואל מריה דתלמודא הוה טפי מיניה ועוד דהא סוגיין ריהטא דחייש לטרחא דהא אמרינן בריש מ״ק (ב.) דאפילו במקום פסידא מטרחא נמי לא טרחינן מיהו בהא איכא למימר דהתם שאני דהוי מידי דמחובר אבל הכא דהוי מידי דתלוש לא מחמרינן כולי האי והא דקאמר זופתין חביתא דבר פשוט דבשלא כיון מלאכתו במועד מיירי וכבר כתבתי לשון הרא״ש בזה בסי׳ הקודם:

כתב המרדכי דאף למאן דאסר זפותי חביתא נראה דהשתא מותר לתקן חביות בגלגלים שלהם וכן צרכי תיקון שא״א לתת יין בלא תיקון דפלוגתא דזופתין חביתא דהכא בחבית שלימה איירי וזופתין אותה מבפנים כדי שיתחזק היין והשכר אבל תיקון הגלגלים צירקל״ס וסידקי החביות האלו ודאי דבר האבד הוא ושרי וכתב בהג״מ צריך ליזהר לקשור החביות קודם המועד אם ידוע שיהיה לו יין ויגיע הבציר תוך המועד דהיינו כיון מלאכתו במועד אבל אם אין ידוע לו מקודם ועתה קנה יין או נתנו לו בחובו מותר וכ״פ בס״ה ודווקא כשהן לצורך המועד מותר לקשרן ולתקן להם שוליים אבל לצורך אחר המועד אסור עכ״ל כתב בהג״א בשם א״ז אומר דלדידן מותר לזפות חביות שלנו משום דפליגי ביינות שלהם שהם חזקים וטובים דליכא פסידא כ״כ אי לא הוה מזופף אבל יינות שלנו שקל כמים אפילו שמואל מודה דמותר לזפת חביות דאיכא פסידא מרובה אבל לזפת נאדות וקנקנים אסור וירא שמים יזפף כליו קודם המועד עכ״ל:

(ו) ומה שכתב ושולה פשתנו מן המשרה שם במשנה:

(ז) ומה שכתב ובלבד שלא יכוין להשהותה עד המועד ג״ז שם במשנה:

(א) המכוין מלאכתו במועד האם מפקירים את מלאכתו. הב״י בסעיף ו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה שכג, כתב דמפקירים אותה לכל.

מי שיודע שיש לו חביות לתקן ולא תיקן לפני המועד ודאי כיון מלאכתו במועד ואסור. כ״כ ראב״ן במעד קטן ד״ה ומי שהיה.

המכוין מלאכתו במועד ואי אפשר לקנוס הממון כגון חייט או אורג. הב״י בסעיף ו, הביא מרבינו ירוחם בשם רב נטרונאי דקונסין את האיש דמלקינן ליה ומשמתינן ליה, ע״כ, ויש להעיר דתשובת רב נטרונאי הובאה בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ רטז.

מי ששהא מלאכתו למועד ומת מותר לבנו לעשותה במועד אם היא דבר האבד. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ו, ויש להעיר דכ״כ החינוך במצוה שכג.

(א) ונראה דזה המעשה מיירי דא״א לעשות כי אם בפרהסיא אבל במקום דאפשר לעשות בצנעה עושה בצנעא והמ״מ כתב פ״ז די״ט הא דצריך להכניסם בצנעא דוקא בדבר שאינו נפסד ודאי כגון הכנסת פירות דאינו אלא ספק שמא יגנבו וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. ומשמע הא בודאי דבר אבוד מותר אפילו בפרהסיא אבל במרדכי פרק מי שהפך משמע דבכל דבר אבד יעשה בצנעא מיהו נראה במקום דא״א שרי לעשות בפרהסיא וכמעשה שעשה ר״י:

(א) מ״ש המ״מ והביאו ב״י בריש סי׳ שמתניתין דקתני מי שהפך לרבותא הוא דאעפ״י שכבר הפכן ואינן מתעפשות כ״כ מותר ק״ק למה לא כתב הרמב״ם ג״כ לרבותא מי שהפך וצ״ל דיש פנים לכאן ולכאן וכ״א הוי רבותא ורמב״ם נקט אבל הופך לרבותא ר״ל אפי׳ הופך אף על גב דאינה מתעפשת כ״כ וכמ״ש הרא׳⁠ ⁠⁠״ם וק״ל:

(ב) וא״א הרא״ש ז״ל כתב סתם ולא חילק וכתב ב״י ז״ל ואין נ״ל משם ראייה דסתם חביות גדולות הן ואע״ג דיש להוכיח שפיר דלהרא״ש הכל שרי כיון דמצינו דהיתר בחביות גדולות והוא כדעת רב דימי עכ״ל צ״ל דגם בקטנה היתר דאל״כ הוי הכל כרב דימי וזה דוחק לפסוק כרב דימי כנגד שמואל כיון דשמואל הוי מריה דתלמודא טפי מינה אלא ע״כ צ״ל דפסק בתרווייהו לקולא וא״כ שפיר יש להוכיח מדברי הרא״ש דהכל שרי מ״מ שפיר דחה ב״י דברי רבינו שחלק בדבר מדסתם הרא״ש להתיר ומזה איו להוכיח כלום ולזה כתב ואפשר דמדכתב כו׳ ור״ל מדהביא הרא״ש תרווייהו סתמי ולא הכריע הלכה כדברי מי משמע דפסק כתרווייהו לקולא: ב״י הביא דברי ר״י וכתב רבינו ירוחם בשם המפרשים דהא דלא קנסו בנו אחריו דווקא בדבר האבוד אבל בדבר שאינו אבוד אם עשאו בח׳⁠ ⁠⁠״ה היה מאבדין אותו ממנו ואפילו מת היו קונסין בנו אחריו ונ״ל כי זהו למאן דסבר איסור מלאכה בח״ה דאורייתא ולפיכך בדבר שאינו אבד היו קונסים בנו אחריו. כדאמרי׳ גבי כהן שצרם אזן בכור קנסו בנו אחריו מאחר שהוא איסור דאורייתא עכ״ל ר״י ועל מ״ש בצורם אוזן בכור כתב ב״י דלא דקדק בשמועתו דהא בהדיא פשטינא בפ׳ כל פסולי המוקדשין דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ולכן כתב דמכוון מלאכתו בחול המועד אעפ״י שאינו דבר האבד לא קנסו בנו אחריו דלא עדיף מצרם אוזן בכור דלא קנסו בנו אחריו. ואני אומר דלא על רבינו ירוחם לבד היה לו לתמוה אלא גם על המפרשים שכתב ר״י בשמם לכן נלע״ד ליישב דברי ר״י הכי ועיקר דיוקו הוא מריש פ׳ מי שהפך דבעי מיניה ר׳ ירמיה מר׳ זירא כיון מלאכתו במועד מהו שיקנסו בנו אחריו את״ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא ע״כ ופירש״י אבל האי כיון דמלאכתו במועד דלאו איסורא דאורייתא הוא דהא בלא מתכוין מותר לגמרי הוי מוכח בהדיא מתוך סוגיא זו דעד כאן לא קבעי אלא במתכוין מלאכתו במועד והוא דבר האבד שאין איסורא דאורייתא אבל בדבר שאינו אבוד פשיטא ליה דקונסים בנו אחריו כיון דאיסורא דאורייתא ואף על גב דבהדיא פשטינא בפ׳ כל פסולי המוקדשין דצרם אוזן בכור לא היו קנסו בנו אחריו י״ל שאני צרם אוזן בכור דלא עשה אלא חד איסורא לכך לא היו קנסוהו לבנו אבל הכא כיון מלאכתו במועד והוא דבר שאינו אבוד דעביד תרתי כיון מלאכתו במועד ועביד איסורא דאורייתא יש לומר דלכך קנסוהו שלא יעשנה ואם מת קנסו בנו:

(א) מי שלקט זיתיו וכו׳ נראה דמ״ש בכל ספרי רבינו ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור כו׳ הוא טעות נפל בספרים והשורות צריכין להיות מהופכות וכצ״ל ואירעו אונס שלא היה יכול לדורכו עד שהגיע המועד או כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהות עד אחר המועד ואירע דבר שאינו יכול לשהות או שאירע שום אונס קודם המועד דורך זיתיו וענביו כדרכו וכו׳ ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומותר לזפת וכו׳ דמכוין מלאכתו במועד דאסור היינו דוקא דיודע דיצטרך לעשות מלאכתו במועד ואינו עושהו קודם המועד אלא ממתין עד המועד שיהי׳ פנוי כמ״ש במרדכי ספ״ק דמ״ק וכמ״ש הגה״ת מיימוני להדיא אבל היה סבור שיכול לשהות עד אחר המועד ואירע אונס קודם המועד מותר לעשות במועד כל מה שצריך וכ״כ במרדכי וכן פסק בש״ע ופשוט הוא ומ״ש ומכניסין לחביות וסותמן ה״א במשנתינו ר״פ מי שהפך ר׳ יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו אבל במקצתה כתוב זולף וגומר כדרכו וכן הוא בפרש״י שבאלפסי ובנ״י דלא גרסינן וגף גבי זיתים משום דאין דרך לעשות לזיתים מגופה דאפילו הניחם מגולה לא פסדי אבל בל״א פי׳ דגרסינן ליה משום דאיכא פסידא כשמוליכין אותו ממקום למקום בלא מגופה שניתז השמן ונשפך לארץ ועוד אפילו כשעומד במקומו נמי צריך לכסות שלא יכנסו לתוכו שרצים או יפול לתוכו דברים המאוסים ויתקלקל השמן אלא מיהו לפי זה לא היה צריך לתקן מגופה דהיה מספיק בכיסוי מועט אלא דאיכא למימר דצריך מגופה שלא יפיג השמן טעמו ויתקלקל דאעפ״י דשמן שהניחו מגולה לא מתקלקל שמא כשהוא חדש מתקלקל כל זה כתבו התוס׳ לשם בדבור ראשון:

ומותר לזפת בין החביות בין כלים קטנים שהם לשתייה כלומר בין החביות שהם גדולים וכו׳ ובמקצת ספרים כתוב בפירוש בין חביות גדולות ובין קטנות שהם לשתייה והוא פלוגתא דאמוראי לשם לשמואל חיישינן לטרחא יתירא ולכן קטנות מותרות דליכא טירחא אבל גדולות אסורים ולרב דימי מנהרדעא חיישינן לפסידא ובגדולות איכא פסידא יתירא אי לא זפתם משום דנפיש יינם וזה שאמר רבינו ויש אוסרים בקטנים וכו׳ דפוסקים כרב דימי דבתרא הוא אבל רוב פוסקים פסקו הלכה כדברי שניהם להקל וכדעת הרא״ש:

טור טור+שו״ע

(ב) מֻתָּר לְהַכְנִיס פֵּרוֹת מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אִם אֵינָם בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר; וּמִיהוּ יַעֲשֶׂה בְּצִנְעָה כְּגוֹן שֶׁיַּכְנִיסֵם בַּלַּיְלָה; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פִּרְסוּם בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיסוֹ בַּאֲבוּקוֹת וּבְקוֹלוֹת, יַכְנִיסֵם בַּיּוֹם. {הַגָּה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן כִּי אִם בְּפַרְהֶסְיָא, הַכֹּל שָׁרֵי בְּדָבָר הָאָבֵד (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ז׳ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

בבלי מועד קטן י״ב:

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ג׳

(ו) שם במשנה י״ב

(ז) ברייתא שם

(ח) מעובדא דרב יוסף שם

(ו) ס״ב ואם א״א כו׳ – מהנ״ל שהתיר רב יוסף ביום אע״ג דפרהסיא הוא כיון דא״א בלילה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) מותר להכניס וכו׳ – וגם בזה וכן בכל דבר האבד אסור לכוין לכתחלה להשהות עד המועד ואף דההכנסה הוא רק טרחא בעלמא [מרדכי]:

(יב) בלילה – כדי דלא ליפוק מיניה חורבא לעלמא:

(יד) [סעיף ב׳] מותר להכניס פירות וכו׳ וגם בזה שהוא טירחא בעלמא אסור לכוין מלאכתו במועד ואם כיון מלאכתו במועד יאבדו. מרדכי שם:

(טו) שם. ומיהו יעשה בצנעה וכו׳ כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא. רש״י ונ״י על הרי״פ:

(טז) שם. ומיהו יעשה בצנעה וכו׳ וכל דבר שגופו ממש אבד כגון שהפסידו ניכר לא הצריכו צנעה אולי יבא עצלות ועיכוב בדבר אבל הכא ההפסד חוץ מגופו. חי׳ הריטב״א בשם הרמב״ן. והב״ד הער״ה או׳ ב׳:

(יא) אם אינם במקום המשתמר – אף שיש בזה טרחה, אבל זה דבר האבד.

(יב) יכניסם ביום – כי מחמת היותו דבר האבד מותר לטרוח בהכנסתו, אבל צריך להצניע פעילות זו ככל האפשר.

(יג) הכל שרי בדבר האבד – המחבר מסכים שאם אכן אין ברירה מותר להכניס בכל אופן.

מותר להכניס פירות מן הגנבים ואם הם במקום המשתמר אסור להכניסם.

ומיהו יעשה בצנעה כגון שיכניסם בלילה ואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום כגון שצריך להכניסן באבוקות ובקולות יכניסם ביום.

בבלי מועד קטן י״ב:

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ג׳

(ד) מותר להכניס פירות מפני הגנבים משנה בפר׳ מי שהפך (שם):

(ה) ומה שכתב ואם הם במקו׳ המשתמר אסור להכניסה נלמד מתוך המשנ׳ הנזכרת:

(ח) ומה שכתב ומיהו יעשה בצנעה כגון שיכניסם בלילה שם על המשנה זו תנא ובלבד שיכניסם בצנעה לתוך ביתו וכתב המרדכי אולי אף בפרהסיא יש להתיר דבר שהוא ידוע שלצורך המועד ומעשה בא לפני ר״י בשעורים של ישראל שהיו בבית העו״ג והיה ירא שאם לא יוליכם לביתו יאכלום והתיר להביאם בעגלות בח״ה משום דבר האבד וכתב עוד המרדכי תנא ובלבד שיכניסם בצנעה בתוך ביתו וכ״ש שאסור להסיע ממונו מעיר לעיר אם לא בשביל דבר האבד:

(ט) ומה שכתב רבינו ואם הוא דבר שיש לו פרסום בלילה יותר מביום וכו׳ שם רב יוסף הוה ליה כשורי עיילינהו ביממא אמר ליה והא תניא ובלבד שיכניסם בצנעה בתוך ביתו א״ל צנעה דהני יממא הא דכיון דבלילה בעי גברי יתירי ובעי מדוכרי דנורא פי׳ אבוקות של אש אוושא מלתא:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל

טור+שו״ע

(ג) אָסוּר לְהַסִיעַ מָמוֹנוֹ מֵעִיר לְעִיר, אִם לֹא בִּשְׁבִיל דָּבָר הָאָבֵד.

באר הגולהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

(ט) מרדכי שם מברייתא דלעיל

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) מעיר לעיר – עיין לעיל סימן תקל״ה ס״א דאפילו באותה העיר לפנות כליו לחצר אחרת אסור ואפשר דנקט המחבר לשון זה משום סיפא דבשביל דבר האבד אפילו מעיר לעיר מותר:

(יז) [סעיף ג׳] אסור להסיע ממונו מעיר לעיר וכו׳ וה״ה באותה העיר כמבואר לעיל סי׳ תקל״ז סעי׳ א׳ דאפי׳ מחצר לחצר אסור יעו״ש:

(יד) להסיע ממונו – כלומר רכושו. ועיין בסימן תקל״ה סעיף א, שם הארכנו בדין זה.

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל

טור טור+שו״ע

(ד) הָיוּ לוֹ תְּאֵנִים שְׁטוּחִים בַּשָּׂדֶה לִיבָשׁ וְיָרֵא מֵהַמָּטָר, מֻתָּר לְחַפּוֹתָם בְּקַשׁ אֲפִלּוּ חִפּוּי עָב.

בבלי מועד קטן י״ג:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ד

(י) משנה שם י״ו וכרבי יהודה

(ז) ס״ד היו לו כו׳ – כת״ק וכמ״ד בין אקלושי כו׳ דתניא כוותי׳ שם:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) לחפותם בקש – ומוכח בירושלמי דאפילו לעקור קש מן המחובר מותר לצורך זה [הריטב״א בחידושיו]:

(יח) [סעיף ד׳] מותר לחפותם בקש וכו׳ ומוכח בירושלמי דאפי׳ לעקור קש מן המחובר מותר לצורך זה חי׳ הריטב״א. מ״ב או׳ י״ד:

(טו) אפילו חיפוי עב – כדי למנוע הפסד.

היו לו תאנים שטוחין בשדה לייבש וירא מהמטר יכול לכסותן בקש כיסוי רפה אבל לא כיסוי עב.

בבלי מועד קטן י״ג:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ד

(י) היו לו תאנים שטוחים בשדה לייבש וכו׳ משנה שם (יג:) מחפין את הקציעות בקש ר׳ יהודה אומר אף מעבין בגמרא (שם) פליגי בה אמוראי חד אמר מחפין אקלושי מעבין אסמוכי וחד אמר מחפין בין אקלושי בין אסמוכי מעבין עושה אותה כמין כרי תניא נמי הכי מעבין עושה אותה כרי דברי ר״י ופי׳ רש״י אקלושי. שמכסהו בענפים מרוחקים זה מזה דלא הוי כסוי גמור: אסמוכי. הענפים סומך זה לזה דהוי כיסוי גמור: כמין כרי. מכניסין אותן ביחד כדי שיהו נוחין לכסות ע״כ ונ״י פירש מעבין אותן כמין כרי ומניח אלו על אלו כדי שיהו העליונות מגינות על התחתונות ורבינו פסק כת״ק וכמ״ד מחפין אקלושי אבל דברי הרמב״ם בפירוש המשנה כמ״ד מחפין אסמוכי וכ״נ דהא תניא כוותיה וגם ה״ה כתב בפ״ח דהכי קיימא לן ושמפני כך סתמו הרי״ף והרמב״ם דבריהם וכתבו לשון המשנה בלבד. כתב נ״י בפרק מי שהפך ירושלמי פרקמטיא אבודה שרי מטלטלתא במועדא כלומר אם יש לו סחורה ממיני פירות או תבואה ואם תעמד שלא יהפכו ממטה למעלה יתעפש או ירקב מותר להפך אותה בח״ה ע״כ ומיני תבואה או פירות דנקט לאו דוקא דה״ה לכל סחורה כיון דדבר האבד הוא:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

טור+שו״ע

(ה) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יְהַפְּכֶנָּה מִמַּטָּה לְמַעְלָה תְּקַלְקֵל, מֻתָּר לְהָפְכָהּ בְּחוֹל הַמּוֹעֵד.

באר הגולהביאור הגר״איד אפריםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

(יא) נימוקי יוסף בשם הירושלמי

(ח) ס״ה מי כו׳ – ירושלמי פ״ב הלכה ז׳ פרקמטיא אבודה שרי לטלטלא במועדא פי׳ להפכה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) מותר להפכה בחול המועד – ככל דבר האבד.

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״איד אפריםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל

טור טור+שו״ע

(ו) הַמְּכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ וְהִנִּיחָהּ לַמּוֹעֵד וַעֲשָׂאָהּ בַּמּוֹעֵד, בֵּית דִּין הָיוּ מְאַבְּדִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וּמַפְקִירִים אוֹתָהּ לַכֹּל; {הַגָּה: וְאִם הוּא עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָנְסוֹ, כְּגוֹן חַיָּט אוֹ סוֹפֵר שֶׁעוֹשֶׂה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים, מְשַׁמְּתִינָן לֵיהּ וּמַלְקִין אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף וְר״י);} וְאִם מֵת, לֹא יִקְנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ אִם הוּא דָּבָר הָאָבֵד.

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

בבלי מועד קטן י״א., בבלי מועד קטן י״ב:, בבלי גיטין מ״ד:

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ד׳

(יב) משנה שם י״ב

(יג) בעיא שם ונפשטא

(ב) לא יקנסו בנו אחריו – כ׳ ב״י וז״ל וכ׳ רבינו ירוחם בשם המפורשים דהא לא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בח״ה מאבדין אותו ממנו ואפי׳ מת קונסין בנו אחריו ונ״ל כי זהו למ״ד דאסור מלאכה בח״ה דאוריית׳ ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו כדאמרי׳ גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא אסור מדאוריי׳ עכ״ל וז״ל בצרם אוזן בכור לא דקדק בשמיעתו דהא בהדי׳ פשטי׳ בפ׳ כל פסולי המוקדשין דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומינה משמע דבמכוין מלאכתו בח״ה אע״פ שאינו דבד האבד דלא עדיף מצורם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו עכ״ל. וראוי לשום לב דלא נשוי׳ לרבינו ירוחם עם המפורשים לטוע׳ בדבר כזה במה שהוא תלמוד ערוך ולפי הנרא׳ יפה כוון דאיתא בגמ׳ פ׳ מ״ש בעי ר״י מר״ז כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את״ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא עשה אבל כיון מלאכתו לא עשה איסור׳ עדיין (כ״ה גי׳ התו׳) א״ל תניתוה שדה כו׳ הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי׳ קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ה״נ לדידי׳ קנסו כו׳ ובפ׳ כ״ה ד׳ מ״ד אי׳ ג״כ בעי ר״י מר״ז צרם אוזן בבכור מהו שיקנסו בנו אחריו את״ל כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו משום דלא עבד איסור׳ הכא מאי ופשיט ג״כ כמו כאן וס״ל למפרשי׳ שמביא רי״ו מדלא מבעי׳ ליה בכוון מלאכתו במועד לדבר שאינו אבוד ועשה אות׳ מלאכ׳ מהו לקנוס בנו ולא ה״ל למבעי בצור׳ אוזן בכור דג״ז הוה דאוריי׳ אלא בעי׳ זו ה״ל למבעי במקום בעי׳ זו אלא ודאי דבזה פשוט לקנוס גם בנו דיש תרתי לריעותא הא׳ מצד שמתכוין למלאכתו לח״ה הב׳ מצד שעוש׳ באמת דבר שאינו אבוד וא״כ ה״נ קאי לפי המסקנ׳ בההיא דפשיט מן נטייב׳ בשביעית אין שם אלא חדא לריעותא דעביד איסורא אבל בתרתי לאסור ודאי קנסו וע״פ הדברים האלו לק״מ גם על רי״ו שכ׳ שהמפרשי׳ ס״ל דמלאכת ח״ה דאורייתא מדהשוו דבר זה לצורם אוזן וס״ל אף לפי המסקנא בזה דקנסו בנו כיון דאיכא תרתי לריעותא כנ״ל סברת רי״ו בשם המפרשים והוא נכון.

(ב) דבר האבד. אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בח״ה ואם עשה דבר שאינו אבד בח״ה אפי׳ לבנו קנסו רבנן (נ״י) ומאבדין אותה ממנו ודוקא למ״ד מלאכת ח״ה דאוריי׳ (רי״ו) ונ״ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסו׳ לו לעולם וה״ה לבנו וערסי׳ שי״ח ותק״ל וצ״ע בגיטין פ״ה ובי״ד סי׳ צ״ט:

(ג) המכוין וכו׳. שהיה יכול לעשות קודם מועד אלא להניחה ולהתחיל אחר המועד וצמצם להתחיל לסמוך למועד שאם לא יגמרנו במועד יהא דבר אבוד (רש״י גיטין מ״ד):

(ד) לא יקנסו בנו וכו׳. משולחן ערוך ולבוש משמע אפילו עשה בדבר שאינו אבוד ואזיל לטעמיה בבית יוסף שהשיג על רבינו ירוחם שכתב דקנסו בניו מהא דפשטינן בבכורות דלא קנסינן בצרם אוזן עיין שם, ואני תמה איך לא ראה מה שכתב הר״ן פרק מי שהפך זה לשונו צרם אוזן לא קנסינן וכן במכוין במלאכתו במועד בדבר אבד אבל בדבר שאינו אבד קנסו עד כאן לשון בית יוסף, הרי דעל כרחך צריכין לחלק, ובאמת נראה לי לחלק כיון דהכא קנסו לדידיה בדבר אבד שהוא דרבנן אם כן צריכין ליתן חומרא יתירה בדבר שאין אבד שהוא דאורייתא ועוד דהכא עושה תרתי דאיסורא מכוין מלאכתו במועד ועושה דבר שאינו אבד, וחילוק זה מצאתי עתה בפרישה וט״ז ובאליה זוטא כתבתי מזה עוד:

(ה) [לבוש] ומלקינין וכו׳. נראה לי דלבוש מתרץ בדבריו תמיהות הרבה שהקשה בדק הבית על נימוקי יוסף וזה לשון נימוקי יוסף היכא דליכא ממונא וכו׳ דשמתינן ליה עד שיקבל דינא ומלקינין ליה וכתב עליו בדק הבית וכנסת הגדולה אינו מבין הא איכא ממון למיקנסיה שכר פעולתו ושמא שלקח השכר ואכלו ואכתי קשה מאי עד שיקבל דינא דקאמר ושמא שיתן השכירות שקיבל לבית דין שיאבדוהו, ועוד קשה מאי ומלקינן דלא אשכחן בגמ׳ מלקות וממון דיאבדו תנן ומסתיים פסידא, עד כאן. ונראה לי דלבוש מתרץ קושיא אחרונה דמה שכתב נימוקי יוסף מלקינין קאי על משמתינן רצה לומר קודם שמקבל דינו מלקינן ליה עד שיקבל וכן מצאתי בספר אדם וחוה, ומאי שהקשה מאי עד שיקבל דין מתרץ הלבוש דרצה לומר שמקבל עליו שלא לעשות עוד כל ימיו. וכן משמע ברבינו ירוחם שם, ובקושיא ראשונה נראה לי דלעולם מודה נימוקי יוסף שמאבדין השכירות ממנו ואפילו מה שאכלו אפשר דצריך לפרוע לבית דין והא שכתב היכא דליכא ממונא היינו דליכא קרן ריוח לא סגי בזה דלא גרע מעושה דבר בשלו דמאבדין ממנו כולו ולא הנאות שכירות לבד לכך משמתינן ומלקינן ליה:

(א) האבד – אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בחה״מ ואם דבר שאינו אבד בחה״מ אפי׳ לבנו קנסוה רבנן ומאבדין אותו ממנו ודוק׳ למ״ד מלאכת חה״מ דאורייתא. רי״ו. ונ״ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסור לו לעולם וה״ה לבנו. מ״א וע״ש ובט״ז:

(ט) ס״ו ב״ד מאבדין כו׳ – רמ״ח. וכן פירשו הגאונים. ועמ״מ:

(י) משמתינן כו׳ – ר״ל או משמתין או מלקין היו בזה״ב דהיינו לת״ח כמ״ש בר״ס תצ״ו וער״ן שם שהקשה דבהרבה מקומות מצינו שהיו מנדין בזה״ב וע׳ בי״ד סי׳ של״ד סמ״ג וסמ״ד ומצינו ג״כ מ״מ כמ״ש בספ״ג דפסחים המבשל כו׳ וסוף חולין ובריש קדושין רב מנגיד כו׳ ע״ש ועמ״א שם ס״ק א׳ שהביאו ול״נ דאין קפידא וכמ״ש בסוף קדושין ולינגדי מנגיד כו׳ דטבא כו׳ משמתינן כו׳ ר״ל או ובכל אדם.

(א) ש״ע ס״ו ב״ד מאבדין רבותא קאמר לא מיבעי׳ אם עדיין לא עשה המלאכה אין הב״ד מניחין אותו לעשות המלאכה אע״פ שהוא דבר האבד ויאבד הדבר ההוא מעצמו אלא אפי׳ עבר ועשה ב״ד מאבדים הדבר ההוא בידים ובתר הכי גבי מת דלא קנסו בנו קמ״ל נמי רבותא דאפי׳ עדיין לא עשאה ב״ד מתירים לבנו לעשות המלאכה כיון שהוא דבר האבד:

(ב) ט״ז סק״ב ולא ה״ל למבעי בצורם אוזן בכור. ר״ל דתו לא היה צריך למבעי בבכור דאי פשט להיתר ה״נ בבכור וכן להיפך כיון דשניהם דאורייתא אע״כ דהא שאני דהו׳ תרתי לריעותא ואין זה שוה לצורם אוזן אלא גרע מניה ומש״ה אף למסקנא דפשט להיתר מ״מ סברא הראשונה נשאר במקומה דבתרתי לריעותא אסור:

(ג) שם לק״מ גם על רי״ו עד עכשיו תירץ על המפרשים דטעמיהו משום תרתי לריעותא אבל על הרי״ו עדיין קשה דהא תלה טעמא משום דהוא דאורייתא ומדמה לצורם ובאמת בצורם לא קנסו לזה תי׳ דה״ק הרי״ו כיון דהמפורשים הוכחם היא דה״ל למבעי בדבר שאינו אבד ותו לא יצטרך למבעי בצורם מוכח דס״ל דזהו דאורייתא כמו צורם ואף דבצורם שרי הכא אסור משום תרתי לריעותא:

(ד) מ״א כתב נ״י וצ״ע כוונתו דמסי׳ זה קשה על דבריו דהא בהפך זיתיו קתני ואירעו אונס כו׳ וסיים מאחר שהוא דבר האבד משמע דאי ליכא רק הרוחה אע״פ שהוא אונס אסור:

(ה) שם עבי״ד ר״ס תקל״ז ט״ס יש וצ״ל עיין בב״י ריש סימן הקודם שהביא שם דברי נ״י הללו ע״ש:

(ו) סק״א איכא פלוגתא חד מתיר דוקא קטנות וחד מתיר דוקא גדולות וע״ש:

(ז) סק״ב שאסור לו לעולם וה״ה. ר״ל וס״ל כהרי״ו דכמו דאסור לו ה״נ לבנו וע״ז סיים דצ״ע בגיטין ובי״ד סי׳ נ״ט ולעיל ר״ס שי״ח דלא מצינו שיהיה אסור לבנו:

(א) סעיף ו׳ לא יקנסו בנו אחריו. אפשר דוקא בלא עשה אביו המלאכה דהדין שלא יעשה בזה ל״ק לברי׳ דמותר לעשותו אבל אם כבר עשה אביו דהדין דמפקירים אית׳ לכל כיון דנעשה הפקר אפשר דאם מת לא זכה בנו ולא עדיף מאחר כיון דכבר נעשה הפקר ולפמ״ש בכוונת לישנא דהמחבר אם הוא דבר האבד מוכרח דגם אם עשה אביו ל״ק בנו אחריו:

(ב) שם אם הוא דבר האבד. לכאורה הוא שפת יתר וכמ״ש המג״א. ונלע״ד למ״ש לעיל בגליון רס״י תקל״ז דהד״מ כ׳ דבדבר אבד ל״א שיעשה רק עד שלא יופסד אלא דמותר לגמור כל המלאכה ע״ש ובפשוטו אם מת בנו גומר כל המלאכה ולזה אשמעי׳ הכא אף דלברי׳ לא קנסו. מ״מ אם אביו עשה מלאכה עד שלא יופסד דאסור להבן לגומרה דתחלת המלאכה נעשה באיסור אינו גורם היתר להבן לגומר׳ ודייק אם הוא דבר האבד היינו דעדיין כשזכה הבן הוא איבוד אבל אם עתה אינה אבוד אף דתחלת המלאכה היה אבד אסור להבן לגומרה:

(א) בש״ע ס״ו המכוון מלאכתו כו׳ וכתב בר״י דהיינו דוקא בדבר שאם היה רוצה לעשותה קודם המועד כו׳ אבל כשהמלאכה שעושה אינה מלאכה שהיתה לפניו מקודם המועד לעשות אלא שעתה נתחדש הדבר שצריך לעשותה אף שאסור לעשותה לפי שיכול להמתין אחר המועד עכ״ז אם עשאה אין לו דין מכוון מלאכתו במועד שנפקיר הדבר ההוא כ״כ הרב מוה׳ אליעזר בן ארחא בתשו׳ כת״י והביא ראיות חזקות לדבריו עכ״ל ולענ״ד צ״ע בחילוק זה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) ב״ד מאבדין – רבותא קאמר לא מיבעי אם עדיין לא עשה המלאכה אין הב״ד מניחין אותו לעשות המלאכה אע״פ שהוא דבר האבד ויאבד הדבר ההוא מעצמו. אלא אפילו עבר ועשה ב״ד מאבדין הדבר ההוא בידים ובתר הכי גבי מת דלא קנסו בנו קמ״ל ג״כ רבותא דאפילו עדיין לא עשאה ב״ד מתירין לבנו לעשות המלאכה כיון שהוא דבר האבד:

(טז) ממנו – וכ״ש אם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד בודאי ב״ד מאבדין אותה:

(יז) ומפקירין אותה – ואם לא זכה בה אדם ונשאר עד לאחר המועד מותר להתעסק בה:

(יח) שאי אפשר לקנסו – עין בא״ר שדעתו דמאבדין ממנו כל השכירות וע״ש עוד:

(יט) ומלקין אותו – ר״ל או מלקין אותו [הגר״א] והיינו עד שיקבל עליו שלא לעשות [לבוש]:

(כ) לא קנסו בנו אחריו – אדלעיל קאי שכבר עשה אביו. ופשוט דדוקא אם עדיין לא זכה בה אדם אבל אם זכו בה בחייו כבר נעשה שלהם ואין הבן יורשו ואפשר עוד דאפילו עדיין לא זכו בה מכיון שכבר הפקירוה שוב אין הבן יכול לחזור ולזכות מצד ירושה אלא הרי הוא כשאר כל אדם לנכסים אלו והמחבר מיירי שמת קודם שהפקירוה:

(כא) אם הוא דבר האבד – דבדבר שאינו אבוד פשיטא דאסור לבנו לעשות בחוה״מ. ואם עשה אביו בדבר שאינו אבוד ומת י״א דבזה קנסו גם לבנו אחריו שלא יהנה מזה למ״ד דמלאכת חוה״מ אסור מן התורה אבל הב״י ועוד כמה אחרונים מפקפקין בזה:

אם הוא דבר האבד – עיין במ״ב באם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד דדעת הנ״י ורי״ו בשם יש מפרשים דבזה קנסו גם לבנו וב״י משיג עליו דהלא מקילינן גם בצורם בכור דהתם בודאי איסור דאורייתא ואפ״ה מסקינן בבכורות דלא קנסו בנו אחריו והט״ז והדרישה תירצו דהכא גרע מפני דאיכא תרתי לריעותא דמה שכיון מתחילה להניח המלאכה על חוה״מ וגם מה שעשה אח״כ בחוה״מ והעתיק הא״ר תירוצם ובאמת הוא דוחק גדול לחשוב המחשבה והמעשה לתרי ענינים וגם ממו״ק י״ג ע״א בגמרא משמע דצורם בכור גרע מזה וכיון דמקילין שם כ״ש בענינינו ועיין במאמר מרדכי ובחמד משה שדחו ג״כ את תירוצם ונשארו על דברי רי״ו בצ״ע (דבשלמא בדבר האבד שייך לומר כיוון מלאכה במועד דהיה יודע שתפסיד אם לא יעשנה במועד והיה אפשר לעשותה קודם מועד ואפ״ה לא עשה והמתין לעשותה במועד משא״כ בדבר שאינו אבד איזו כונה שייך בזה לומר שכיוון לעשותה במועד כיון שלא תפסיד אם לא יעשנה ואם עשה הוא דעשה רעה וחדא ריעותא הוא דהוי) וע״כ נראה דברי הרב״י נכונים ומה שהמ״א רצה לתרץ דברי הרי״ו משום דהוי כעושה מלאכה בשבת דאסור שם גם לבנו כבר הקשה עליו בספר בית מאיר דמי הגיד לו דבר זה ששם אסור גם לבנו ואף אם נימא דאזיל לשיטתיה שם דה״ה למי שנתבשל בשבילו מנ״ל שכל מה שעושה או מבשל היינו לצורך בנו נמי מפני שידע שימות וירש בנו מלאכה זו וסיים ע״ז לכן העיקר לענ״ד כפסק השו״ע וכמו שכתב בב״י דלבנו תמיד לא קנסינן וגם בק״נ משמע דלדינא תפס דלא כנ״י הנ״ל:

(יט) [סעיף ו׳] המכוין מלאכתו במועד וכו׳ פי׳ שהיה יכול לעשותה קודם מועד או להניח להתחיל עד אחר המועד וצמצם להתחיל לסמוך למועד שאם לא יגמרנו במועד יהא דבר האבד. רש״י גיטין מ״ד ע״ב. א״ר או׳ ג׳ בגדי ישע:

(כ) שם. המכוין מלאכתו והניחה למועד וכו׳ ה״ר בדבר שאם היה רוצה לעשותם קודם המועד כבר היה יכול וידע שהיה מוכרח לעשות כמו מי ששרה פשתנו במים כי יודע הוא שהיה מוכרח להעלותו מן המשרה שאם לא יעלהו יפסיד גם מי שנשברו דלתות ביתו וציר וצנור וכדומה כי יודע שמוכרח שיתקנה וכיון שיודע הוא שמוכרח במעשיו לעשותם ולא רצה לעשותם קודם המועד והניח לעשותם במועד אז קנסוהו שלא יהא חוטא נשכר אבל כשהמלאכה שעושה אינה מלאכה שהיתה לפניו מקודם המועד לעשות אלא שעתה נתחדש הדבר שצריך לעשותה אף שאסור לעשותה לפי שיכול להמתין לעשותה אחר המועד עכ״ז אם עשאה לא יהיה לו דין מכוין מלאכתו במועד לענין הקנס שנפקיר הדבר ההוא. מהר״ר אליעזר ן׳ ארחא בתשו׳ כ״י סי׳ ג׳ והביא ראיות חזקות לדבריו. ברכ״י או׳ א׳ זכ״ל או׳ ח׳ שע״ת ומ״ש שם השע״ת צ״ע בחילוק זה הוא תימה כיון שלא ראה הדברים בשורשם והברכ״י שראה כתב שהם ראיות חזקות משמע שמסכים לדבריו:

(כא) מי שנזדמן לו לעשות גבינה בחו״ה שלא היה יכול לעשות מקודם ועשאה אין לקונסו להפקירה אלא ימכרנה כפי מה שעלה הקרן ולא ירויח שלא יהנה מן האיסור הרב הנ״ז בתשו׳ הנז׳ ברכ״י או׳ ב׳ זכ״ל שם. ועיין לקמן סי׳ תקל״ט סעי׳ ט׳ ודוק:

(כב) שם. ב״ד מאבדין אותה וכו׳ בטור כתב קונסין אותו שלא יעשנה אעפ״י שהוא דבר האבד, וכ״כ המ״מ פ״ז דיו״ט דין ד׳ בשם הרמ״ך דמניחין אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו עכ״ל אלא שהש״ע פסק כדברי הרמב״ם והגאונים שהביא המ״מ שם. וכ״פ הלבוש. עו״ש או׳ א׳ ח״א כלל ק״ו או׳ י״ג, מק״ק סי׳ ן׳ או׳ כ״ד. ועיין לקמן או׳ כ״ד:

(כג) שם. ב״ד מאבדין אותה וכו׳ רבותא קאמר לא מיבעיא אם עדיין לא עשה המלאכה אין הב״ד מניחין אותו לעשות המלאכה אעפ״י שהוא דבר האבד ויאבד הדבר ההוא מעצמו אלא אפי׳ עבר ועשה ב״ד מאבדין הדבר ההוא בידים ובתר הכי גבי מת דלא קנסו בנו קמ״ל נמי רבותא דאפי׳ עדיין לא עשאה ב״ד מתירין לבנו לעשות המלאכה כיון שהוא דבר האבד, לבוש. מ״ב או׳ ט״ו. וכתב ודלא כמו״ק ואם כיון מלאכתו במועד ע״י נכרי נראה דאין קונסין אותו. שד״ח מע׳ חו״ה או ב׳:

(כד) שם. ב״ד מאבדין אותה וכו׳ כ״כ הרמב״ם (פ״ז דיו״ט דין ד׳) והמ״מ והר׳ החינוך סוף פ׳ אמור ורע״ב עי״ש ומשמע דוקא אם כבר עשאה הוא דמפקירין אותה אבל אם לא עשאה די לקונסו שלא יעשנה דקנסו שלא יהנו מעשיו ומחשבתו וכ״כ הריטב״א בהדיא יעו״ש. ער״ה או׳ ג׳:

(כה) שם. ב״ד מאבדין אותה וכו׳ ואם עשה דבר שאינו אבד בחו״ה אפי׳ לבנו קנסו רבנן. נ״י על הרי״פ. וכ״כ רי״ו אלא שכתב דזהו למ״ד מלאכת חו״ה דאו׳ אבל הב״י השיג עליו וכתב אפי׳ למ״ד מלאכת חו״ה דאו׳ ואעפ״י שעשה דבר שאינו אבד אין קונסין בנו אחריו יעו״ש. וכ״מ מסתמיות דברי הש״ע דבכ״ג לא יקנסו בנו אחריו ומיהו עיין דרישה וט״ז ומ״א ושאר האחרונים מה שכתבו ליישב דברי רי״ו הנז׳ ועכ״פ אף לדברי רי״ו אינו אלא למ״ד מלאכת חו״ה דאו׳ אבל למ״ד מדרבנן לא קנסו בנו אחריו וכיון דאיכא כמה ראשונים דסברי מלאכת חו״ה דרבנן כמבואר לעיל בסי׳ תק״ל בטור וב״י היאך נוכל לאבד ממון אחרים מספק וע״כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה אוקי ממונא בחזקת מריה ולא קנסינן בנו אחריו לאבד אותו דבר ורק אם עדיין לא גמר המלאכה ומת אם לאחר שהתחיל בה יש בה דבר האבד אם לא יגמור אותה במועד לא קנסינן בנו אחריו ויגמור אותה במועד ואם לא יש דבר האבד אם יניחנה לאחר המועד לא יתעסק בה לגומרה עד לאחר המועד. ועיין לקמן או׳ ל׳:

(כו) שם בהגה. שא״א לקנסו כגון חייט או סופר וכו׳ כ״כ נ״י על הרי״ף משם ר׳ נטרואי גאון ומרן בבד״ה הקשה דהא בחייט וסופר איכא ממונא למקנסיה שכר פעילתן ושמא כשלקחו כבר שכרם וכו׳ יעו״ש. והא״ר תירץ דריוח לא סגי בזה וכו׳ יעו״ש. אמנם הריטב״א בחי׳ למו״ק דף י״ב כתב בשם הגאונים כדברי מרן ז״ל דסגי למקנסיה בשכר פעולתן ואי לא אפשר כגון אכלוהו וכיוצא משמתינן וכו׳ יעו״ש. והב״ד המחב״ר או׳ ג׳ יעו״ש וכ״כ העו״ש או׳ א׳:

(כז) שם בהגה. משמתינן ליה ומלקין אותו. עד שיקבל דינא ב״י בשם נ״י. והקשה עליו בבד״ה דמאי ומלקינן ליה דקאמר דהא לא אשכחן בגמ׳ מלקות דיאבדו תנן מסתייה פסידיה עכ״ל וכתב המחב״ר או׳ ד׳ לתרץ דהדבר ברור הוא דלאו דוקא קאמר הרי דאחר שקיבל מלקינן אלא הכוונה משמתינן ומלקינן עד שיקבל, וכתב שכ״כ רי״ו והריטב״א בחי׳ ואו״ח ריש דף צ״א יעו״ש. וכ״כ א״ר או׳ ה׳ יעו״ש:

(כח) וכתב הלבוש דמשמתינן ליה ומלקינן ליה עד שיקבל דינא שלא לעשות עוד כל ימיו, וכ״כ העו״ש או׳ א׳ והגר״א כתב או משמתין או מלקין. ובגדי ישע כתב דמשמתין עד שיקבל דינא היינו להחזר ליד ב״ד השכירות ואי משהא שמתא ואינו נותן מלקינן ליה יעו״ש. ועיין מזה עוד לעיל סי׳ תצ״ו או׳ ח״י ואו׳ י״ט וסי׳ תס״ח או׳ ו׳:

(כט) שם. ואם מת לא יקנסו בנו וכו׳ אדלעיל קאי שב״ד מאבדין אותה וכו׳ ואם מת לא יקנסנו בנו וכו׳ ופשוט דדוקא אם עדיין לא זכה בה אדם אבל אם זכו בה בחייו כבר נעשה שלהם ואין הבן יורשו ואפשר עוד דאפי׳ עדיין לא זכו בה מכוין שכבר הפקירוה שוב אין הבן יכול לחזור ולזכות מצד ירושה אלא הרי הוא כשאר כל אדם לנכסים אלו והמחבר מיירי שמת קודם שהפקירוה. מ״ב או׳ כ׳:

(ל) שם. אם הוא דבר האבד. אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בחו״ה. מ״א סק״ב. ח״א כלל ק״ו או׳ י״ג. מק״ק סי׳ ן׳ או׳ כ״ה. מ״ב או׳ כ״א. ועיין לעיל או׳ כ״ה:

(יז) ועשאה במועד – הטיפול בדבר האבד לא הותר בחול המועד, בשונה מדבר שיש בו צורך המועד, אלא אם כן הזדמן הטיפול וחל בדיוק בחול המועד. אבל אם יכל לפעול בענין טרם המועד ונשתהה ולא עשאה, אסור. ובסעיף זה מלמדנו שגם קונסים את העושה כן.

(יח) ומפקירים אותה לכל – כקנס על חוסר הציות לדברי חכמים.

(יט) היו משמתין ליה – כלומר מנדים אותו, ובזה אוסרים להתחבר עמו¹.

(כ) ומלקין אותו – כל זה לא שייך בימינו, כמובן.

(כא) אם הוא דבר האבד – אף שהאב זלזל והשהה עבודה זו למועד, אין לקנוס את הבן שלא חטא וירש את ממון אביו, לכן הוא רשאי לעשות עבודה זו (על ידי אחרים, כי הוא אבל, האסור במלאכה).

1. כמבואר ביורה דעה (סימן שלב סעיף ב) ״הַמְנֻדֶּה, אֵין יוֹשְׁבִין בְּד׳ אַמּוֹתָיו וכו׳ וְאֵין אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִמּוֹ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וְאֵין כּוֹלְלִין אוֹתוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה וכו׳⁠ ⁠⁠״.

המכוין מלאכתו במועד קונסין אותו שלא יעשנה אף על פי שהוא דבר האבד ואם מת לא יקנסו בנו אחריו ומותר לו לעשותה אם הוא דבר האבד.

בבלי מועד קטן י״א., בבלי מועד קטן י״ב:, בבלי גיטין מ״ד:

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ד׳

(יא) המכוין מלאכתו במועד קונסין אותו שלא יעשנה משנה שם על דבר האבד שמותר לעשותו במועד וכולם אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו ופירש״י יאבדו שאסור ליהנות מהם והרמב״ם כתב וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד ב״ד היו מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל וכ״כ סמ״ג וכ׳ ה״ה הרמ״ך כתב הגאונים מפרשים היו מניחים אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא היו קונסין ע״כ ומצאתי בהלכות הרי״ץ גיאת בשם רב פלטוי ורב מתתיה ורב נטרונאי ז״ל דמאי יאבדו דב״ד היו מחוייבים להפסידה ולהפקירה משום קנסא ומ״מ לא משמע בגמ׳ מידי אבל הסכמת הגאונים כדברי רבי׳ יעקב עכ״ל ודברי רבינו כדברי הרמ״ך ז״ל:

וכתב בנ״י והיכא דליכא ממונא למקנסיה כגון חייט או אורג או סופר שעשו מלאכת אחרים היו קונסין אותו בעצמו ומשמתינן ליה עד שיקבל דינא וכ״כ רבי׳ בשם רב נטרונאי:

[בדק הבית: ואיני מבין דבריו דהא בחייט או סופר או אורג איכא ממונא למקנסיה שכר פעולתו ושמא כשלקחו כבר שכר פעולתן ואכלוהו מיירי ואכתי איכא למידק מאי משמתין אותו עד שיקבל דינו דקאמר ושמא שיקבל דינו היינו שיחזיר המעות השכירות שקבל ויתנהו ביד ב״ד כדי שיאבדוהו ועוד יש לדקדק מאי ומלקינן ליה דקאמר דהא לא אשכחן בגמ׳ מלקות דיאבדו תנן מסתיים פסדיה:]

כתוב בפסקי התוספות פ״ק דמ״ק (ז.) גבי אם הוה כותלו גוהה לרשות הרבים סותרו ובונהו מפני הסכנה אם נתעצל שהיה סבור להמתין לא מיקרי כיון מלאכתו וכ״כ המרדכי ג״כ ובפ״ב גבי עו״ג הפורע לו יין בחובו כתב הבטיחו העו״ג ליתן לו לפני המועד והמתין לפי שסבור להמתין עד אחר המועד ועתה מתקלקל וכל כה״ג שרי וכך הוא מפורש בירושלמי שכתבתי בסי׳ זה גבי בצירת כרם וז״ל נ״י יש מי שכתב דדוקא מכוין מלאכתו הוא דקנסו אבל שוכח או מתעצל וכ״ש אנוס אין מונעין אותו ע״כ:

(יב) ומה שכתב רבינו ואם מת לא יקנסו בנו אחריו שם בעיא דאיפשיטא:

(יג) ומה שכתב מותר לו לעשותה אם הוא דבר האבוד לפירוש רבינו דיאבדו פשוט הוא וגם הרמב״ם וסמ״ג שהחמירו במכוין עצמו לאבד ממנו ולהפקירה כתבו דבנו לא קנסינן ליה כלל ואין מונעין אותו מלעשותה כדי שלא תאבד וכתב רבי׳ ירוחם בשם המפרשים דהא דלא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בח״ה מאבדין אותו ממנו ואפי׳ מת קונסין בנו אחריו ונ״ל כי זהו למאן דסבר דאיסור מלאכה בח״ה דאורייתא ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו כדאמרינן גבי כהן שצרם ארון בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא איסור מדאורייתא עכ״ל וז״ש בצורם אוזן בכור לא דקדק בשמועתו דהא בהדיא פשטינן בפ׳ כל פסולי המוקדשין (בכורות לד:) דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומינה נשמע במתכוין מלאכתו בח״ה אע״פ שאינו דבר האבד דלא עדיף מצורם אוזן בכור ומת דלא קונסין בנו אחריו:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון