עדיף בלא הערמה – עיין במ״ב שכתבנו ודע דיש פוסקים וכו׳ ואין למחות למי שרוצה לסמוך אסברה זו והיינו דעת המגן אברהם וא״ר בשם הרמב״ם והראב״ן וע״כ יש להקל לצרף יי״ש בחוה״מ דהיינו שמשימין היי״ש ביורה ומסיקין תחתיה וירתיח היי״ש ועולה דרך קנים והקנים יצננו במים אשר ידלו בדלי מן הבור ועוד כמה מלאכות שיש בזה אפ״ה מותר כשישתו הישראלים קצת מהן בחוה״מ כיון דהמ״א סבירא ליה דגם בשכר מותר להערים כשיש לו שכר ישן ואף דבשכר אינו טוב לשתות כ״כ במהרה מחדש ולא שייך צורך המועד כ״כ וביי״ש יכול תיכף לשתות ואם נימא דמלאכת חוה״מ הוא מדרבנן בודאי מותר להערים ואף אם נימא דאסור מדאורייתא אפשר ג״כ דע״כ לא אסרו רק בהערמה הניכרת וכאן לא ניכר [תשובת שו״מ מהדורא ג׳ ח״א סימן י״ט] אכן בפמ״ג משמע דלמ״ד מלאכת חוה״מ אסור מדאורייתא אין להקל אף בהערמה שאין ניכרת ועיין לעיל בסימן תק״ל בבה״ל וע״כ הנכון להתנהג כמו שכתב בבה״ט בשם תשובת בית יעקב ע״ש:

שרי – עיין במ״ב שכתבנו דאף לדעת הפוסקים המתירים בהערמה אסור בטוחן חטים ומערים לטחון יותר אלאחר יו״ט וכו׳ עיין בח״א שכתב וז״ל בשעת הדחק כגון שלא יוכל לאפות תיכף לאחר המועד יש לסמוך להתיר לאפות ע״י שצריך קצת לפת אחד אף שמערים ועושה בכונה יותר כיון שאין הערמה זו ניכר כ״כ [והנה לפי מה שכתבנו בפנים אין זה היתר אף לדעת המקילים אכן בנ״א ביאר הדברים יותר דיש לסמוך בזה אהאי מ״ד בסי׳ תק״ז ס״ו דגם בתנורים שלנו אופה אדם תנור פת אע״פ שא״צ אלא לככר אחד] וכ״ש כשעושה פת אחד [או לעקאך אחד] גדול שאין בו אלא טורח אחד דשרי לכו״ע:

ואם לקטן לאכלן – כצ״ל וכן הוא בטור ובשו״ע דפוס ראשון:

אסור ללקטם תחלה כדי לכבשם – עיין במגן אברהם שכתב דכונת השו״ע הוא אפילו לא ימצא אחר המועד דליקוט הוא מלאכה גמורה ואינה מותרת אלא בדבר האבד ועבור רוחא לא מיקרי פסידא ולדידיה מיירי השו״ע כשהיו הפירות של הפקר או שרוצה לקנות מעכו״מ [פמ״ג] ור״ל דאלו אילן של ישראל ויתקלקלו לאחר המועד בודאי הוא דבר האבד ושרי ועיין לקמיה מש״כ בזה ולפלא על הח״א בכלל ק״ו ס״ו ובכלל ק״ח ס״ב שהעתיק דברי המגן אברהם ולא העתיק דמיירי בפירות של הפקר או עכ״פ בקונה מעכו״מ:

מותר לקנותו ולכבשו – עיין בביאור הגר״א דהוא רק לתירוץ קמא דהראב״ד שהובא ברא״ש ספ״ק דלא מצרכינן שיהיה ראוי דוקא למועד אלא למציאה ולחילוק זה בשארי דברים מותר אפילו לטרוח במלאכה כגון שצריך למלוח ולכבוש וכדומה [אבל לתירוץ בתרא דהראב״ד דפרקמטיא שאני דלאו מלאכה היא כלל אלא מעשה חול בעלמא אבל מלאכה לא התירו משום רווחא אא״כ איכא פסידא והשקאה היא מלאכה גמורה וכן במליחה ואיכא עוד במלאכה טרחא יתירא (עיין בר״ן) ולפ״ז בודאי אסור אפילו לקנות כדי לכבוש אף שלא ימצא לאחר המועד וכ״כ בחידושי רע״א ומתמה על השו״ע שלא נקט לדינא כתירוץ בתרא והר״ן לא הביא רק תירוץ בתרא] ולפ״ז אם אין בנמצא לאחר המועד מותר אפילו לקנותו קודם ליקוט וילקוט ויכבוש ומה דלא הזכיר המחבר אפשר כדי למעוטי דאם בנמצא לקנות אחר המועד אסור אפילו לקנות מלוקטים ומה שאוסר תחלה ללקטם מיירי כשהוא בנמצא לאחר המועד ועוד נוכל לומר דרישא מיירי בפירות של הפקר ומדמי ליה למציאה וכן משמע בדמשק אליעזר ע״ש והנה מפמ״ג הנ״ל משמע דאפילו לקנותו אצל עכו״ם קודם ליקוט וללקטם אח״כ אסור וכתב זה לדעת המגן אברהם דמלאכה גמורה כגון ליקוט אסור אפילו לא ימצא לאחר המועד כ״כ דליכא פסידא והנה לפ״ז החזיק המגן אברהם בתירוץ בתרא דהראב״ד ולפ״ז קשה מה דהתיר המחבר לכבשו וכבר הקשה זה הגרע״א בחידושיו ונשאר בקושיא. ואפשר לדחוק ולומר דסבר המחבר דמליחה קיל טפי מטעם דמעיקר הדין אין עיבוד באוכלין וכמו שכתב המגן אברהם בסק״ז ולפיכך אע״פ שנקט כראב״ד בתירוץ שני מ״מ לענין מליחה מיקל טפי מראב״ד:

של חיות ועופות וכו׳ – עיין מש״כ במ״ב דכמה פוסקים חולקין וכו׳ ונבאר בקצרה דזה לשון המרדכי הציידין ציידי עופות והדשושות והגרוסות מוכרין בצנעא לצורך המועד אבל ציידי דגים שהדבר ניכר שהוא לצורך המועד היה נראה להתיר אף בפרהסיא מדאמרינן לעיל ספ״ק שרי למיזל ולמיצד משמע בפרהסיא ויש לדמותו לתבלין שניכר שהוא לצורך המועד ושרינן בגמרא עכ״ל והנה אף דהוא התחיל בדבריו לענין מכירה מ״מ מסוף דבריו דאייתי מספ״ק משמע דמתיר אף לענין צידה באומנים וע״כ רמז הרמ״א בקצרה דדין זה של המחבר לא מיירי בדגים דבדידהו שרי לצוד אף באומנים ועיין בביאור הגר״א דע״כ להמרדכי לא היה לו הגירסא בגמרא דגים כ״א חיות ועופות אבל לדידן שהגירסא בגמרא חיות ועופות ודגים צדין בצנעא וכן בירושלמי נמי מוכח כן א״כ פשוט דגם דגים דינן שוה עם חיות ועופות דאומנין אסור לצודן במועד בפרהסיא ובאמת כן הוא הגרסא גם בהלכות פסוקות ובשיבולי לקט ובר״ן וברמב״ן בחידושיו על מו״ק וכן מצדד המגן אברהם ג״כ דבאומנין אסור אף בדגים בפרהסיא וכונתו דאפילו אם לא נגרוס בהדיא בגמרא דגים ג״כ אין להתיר בדגים דהלא לדעת הרמב״ם אין אסור לצוד בפרהסיא לצורך מועד רק באומנים א״כ אין ראיה מספ״ק דשם מיירי שלא באומנים ע״ש אמנם לפי דבריו קשה לי מאוד דברי הב״י דמתחלה העתיק דברי הרמב״ם וכתב בשם המ״מ דכן כתב ג״כ הרמב״ן ועיקר ואח״כ העתיק דברי המרדכי הנ״ל משמע דהוא סובר ג״כ כוותיה. ועוד קשה הא ידוע דמוכרי פירות כסות וכלים המוזכר בגמרא מיירי ג״כ באלו שאומנתם בכך כל השנה ולפיכך בעי צנעא דבע״ה המוכר לצורך המועד לא בעי צנעה כמו שהביא המגן אברהם בסימן תקל״ט סקי״א בשם פוסקים ובודאי בכה״ג מוכרי תבלין המוזכר בגמרא מיירי ג״כ באלו שאומנתם בכך כל השנה ואפ״ה נקטינן שם בס״י דמותר למוכרן בפרהסיא משום דהוא דבר שאינו מתקיים והכל יודעין שהוא לצורך המועד א״כ בענינינו גבי מכירת דגים נמי כה״ג הכל יודעין דמי שקונה בשוק דגים בחוה״מ אינו קונה להשהותם אלאחר המועד אלא לאכלם בחוה״מ או ביו״ט ולמה נאסרהו. ואולי יאמר מי דיש לחלק בין מוכרי תבלין שאומנתם בכך כל השנה ובין אומנין הציידין לענין מכירה אעתיק מה שמצאתי בעזהש״י בליקוטי הרמב״ן על מו״ק וז״ל ציידי עופות ודגים צריכין צנעא מפני שהן נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכו׳ וזהו צנעא ששנינו בציידין ודשושין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתן בשאר ימות השנה עכ״ל הרי דסברא אחת הוא לענין ציידין ומוכרי פירות ואפ״ה כתב דלהכי לענין מכירת תבלין הקילו למכור בשוק משום שהדבר ניכר שלצורך יו״ט הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא וא״כ ה״נ בענינינו לענין מכירת דגים פשוט דאין להחמיר. היוצא מדברינו דאף דלענין צידה בודאי אסור אף בדגים באומנין הציידין בפרהסיא משום דנראה דבמלאכתו הוא עוסק כבשאר ימות השנה וכגרסתינו בגמרא חיות ועופות ודגים אבל לענין למוכרן בשוק אף הציידין מותרין למוכרן בפרהסיא דהכל יודעין דמי שקונה לצורך המועד הוא קונה ובזה ניחא מה שהב״י הביא דברי המרדכי דנ״מ לענין מכירה וגם בפסקי תוספות מביא בהדיא לענין מכירה דמותר אף בפרהסיא באומנין וכמו לענין תבלין. ונוכל לומר עוד דגם רש״י שהזכיר במשנה לענין מכירה ג״כ אין ראיה דפליג על המרדכי לענין דגים דנ״מ מפירושו רק לענין חיות ועופות ומה דהוזכר בגמרא גם דגים הלא לא הוזכר שם רק צידה: