(א) [סעיף א׳] מותר לעשות מדורה וכו׳ אע״ג דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וכו׳ הא דהתירו במדורה משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ב״י בשם הר״ן. ט״ז סק״א. מ״א סק״א. מיהו הב״ח כתב דמדורה דהנאת כל גופו היא דמיא לאוכל נפש ושרינן ליה בלא מתוך יעו״ש. וכ״כ העו״ש או׳ א׳ וכ״כ הרמב״ם בפי׳ המשנה דטעם היתר המדורה לב״ה משום דאך אשר יאכל לכל נפש כלל הנאות הגוף כולם יעו״ש. וכ״מ בעה״ק שער ג׳ או׳ ה׳ שהטעם הוא משום דכל דבר שצריך לכל נפש הרי הוא בכלל מש״ה אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם יעו״ש. ועיין לקמן או׳ יו״ד.

(ב) שם הגה. י״א דאסור להחם בית החורף ביו״ט. משמע מלשון מהרי״ל דדוקא יהודים אסור לחממו אבל ע״י עכו״ם שרי. מ״א סק״ב. א״ר או׳ ד׳ וכ״כ האחרונים. ועיין לקמן או׳ ז׳:

(ג) שם בהגה. דלפעמים אין הקור גדול וכו׳ כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר ונ״ל דאם הקור הגדול כ״כ שהמאכלים השמנים נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש. מ״א סק״ג. א״ר שם. וכ״כ האחרונים. והיינו אף לדעת האוסרים בכה״ג שרי:

(ד) שם בהגה, דלפעמים אין הקור גדול וכו׳ וה״ה דאין לעשות מדורה להתחמם כנגדה לסברא זו אלא בשעה שהקיר גדול כ״כ עד שרוב בני אדם צריכים להתחמם כנגד המדורה. ר״ז או׳ ב׳:

(ה) שם בהגה. ואינו אלא למפונקים. פי׳ אדם מצונן או מעונג. ר״ז או׳ ב׳ וכיון דאינו אלא למפונקים לא הוי שוי לכל נפש:

(ו) שם בהגה. והוי כמרחץ ומוגמר דאסור. כמרחץ לקמן סעי׳ ב׳ דאסור להחם מים לרחוץ כל גופו. ומוגמר לקמן סעי׳ ד׳ דאסורים ג״כ מטעם זה שאינו שוה לכל נפש כיעו״ש:

(ז) שם בהגה. ב״י בשם תשו׳ אשכנזית. והיא תשו׳ מהרי״ל כמ״ש בב״י וכ״כ המחה״ש סק״ב, וכ״כ הכנה״ג בכמה מקומות על מ״ש בב״י מצאתי בתשו׳ אשכנזית שהיא תשו׳ מהרי״ל:

(ח) שם בהגה. ונהגו להקל. שהרי במתני׳ שאמרו מותר לעשות מדורה וכו׳ לא חילקו בין קור גדול או לא וכן להחם חמין לרגליו אם צריך הרבה או לא וכן בכל דבר שמותר ביו״ט. ביאורי הגר״א:

(ט) שם בהגה. ונהגו להקל. וכ״כ הלבוש. חמ״מ או׳ א׳ ר״ז או׳ ב׳ אבל ח״א כלל צ״ה ו׳ ט׳ פסק כדעת האוסרים דאם אין הקור גדול אסור להחם בית החורף רק ע״י עכו״ם, וכ״פ קיצור ש״ע סי׳ צ״ח או׳ כ״ט:

(י) [סעיף ב׳] מותר להחם ביו״ט מים לרחוץ ידיו וכו׳ והטעם כתב ב״י בשם הר״ן דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך, וכ״כ קצת האחרונים. אבל הרשב״א בעה״ק שער ג׳ או׳ ה׳ כתב הטעם משום דדבר זה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מ״ש הכתוב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם עכ״ל. וכ״כ הרמב״ם פ״א דין ט״ז ועיין לעיל או׳ א׳ ולקמן רסי׳ תקי״ח יעו״ש:

(יא) שם. מותר להחם ביו״ט וכו׳ ואפי׳ מים שאינם ראויים לשתייה. עה״ק שם. רי״ו. א״ר או׳ ג׳ מ״ב או׳ ח׳:

(יב) שם. לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו וכו׳ ממ״ש אבל לא כל גופו משמע דידיו לאו דוקא אלא ה״ה פניו ורגליו שרי, וכ״כ הרמב״ם בהדיא בפי׳ המשנה ובחיבורו פ״א דין ט״ז מחמין חמין ביו״ט ורוחץ פניו ידיו ורגליו. וכ״כ הכלבו סי׳ נ״ח. רוקח סי׳ רצ״ט, וכן מוכח ברש״י שבת ט״ל ע״ב ד״ה והאי תנא. וכ״כ הלבוש. וכ״כ בתשו׳ ב״ד סי׳ ר״ץ. שו״ג או׳ ב׳ ר״ז או׳ א׳ ביאורי הגר״א. בגדי ישע. מק״ק סי׳ מ׳ או׳ א׳ ועיין לעיל סי׳ שכ״ו סעי׳ א׳:

(יג) שם. לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו וכו׳ דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגים אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש. ב״י בשם התו׳ לבוש, ט״ז סק״ב. מ״א סק״ד. אבל הרמב״ם שם כתב הטעם דכל גופו אסור משום גזירת מרחץ. וכ״כ בש״מ פ״ב דביצה בשם הריטב״א יעו״ש. ונ״מ דלטעם הראשון דאינו שוה לכל נפש אסור להחם מים ביו״ט לכל גופו מה״ת ולטעם השני מדרבנן כמ״ש הער״ה או׳ ב׳ יעו״ש. וא״כ לטעם הראשון דאסור מה״ת אסור לעשות ע״י ישראל לחולה שאין בו סכנה כמ״ש העו״ש או ב׳ ובס׳ בגדי ישע ולטעם השני שאינו אלא מדרבנן שרי אלא שצריך שינוי לפי סברא הג׳ לעיל סי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז דק״ל כוותיה יעו״ש. וכ״כ מ״ב בשער הציון או׳ ט׳:

(יד) שם. אבל לא כל גופו וכו׳ או אפי׳ רוב גופו. חמ״מ או׳ ב׳ משמע הא אם אינו רוב גופו מותר וידיו ורגליו לאו דוקא אלא ה״ה שאר איברים אם אינו רוב גופו מותר להחם מים ביו״ט לרחוץ אותם וכ״מ ממ״ש הרא״ש בפ׳ תינוקת ומחמם קיתון של מים להדיח בית הסתרים כב״ה דמתירין להחם חמין ביו״ט לרגליו אבל לא לכל גופו יעו״ש. והביאו ב״י סי׳ שכ״ו וכ״פ בש״ע יו״ד סי׳ רצ״ט סעי׳ ו׳. מיהו בתשו׳ משאת בנימין סי׳ ה׳ כתב דאפשר דבחמין שהוחמו ביו״ט אסור לרחוץ שאר אברים חוץ מפניו ידיו ורגליו ומסיק לענין רחיצה לליבון דבין בשבת בין ביו״ט ובין בט׳ באב ובין ביוה״כ תלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה והרחיצה צריך לשנות קצת שלא תרחץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן ובשבת וביו״ט בצונן אפי׳ כל גופה ובחמין דוקא באותו מקום ובין ירכותיה ודוקא בחמין שהוחמו מע״ש ומעיו״ט וכ״ז מדינא אבל כמדומה שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת ויו״ט והיכא דנהוג נהוג יעו״ש, והב״ד הש״כ שם ס״ק י״ב. אכן דעת הרשב״א בחי׳ לשבת שם ט״ל ע״ב כדעת הרא״ש דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא אלא דה״ה שאר איברים כל שהוא רק מקצת גופו שרי יעו״ש. וכ״מ בניב״י מה״ת חא״ח ססי׳ כ״ה יעו״ש. וכ״כ המחב״ר או׳ ג׳ שראה בתשו׳ כ״י למהר״ר יוסף ראוינה מרבני איטליא הקדמונים שהתיר להחם ביו״ט ולרחוץ הרחיצה ההכרחית ללבוש הלבנים יעו״ש. והב״ד השע״ת. וע״כ כיון שיש מפקפקים להחם ביו״ט בשביל שאר איברים אין להקל כ״א במקום ההכרח:

(טו) שם. אבל לא גופו וכו׳ אשה שאירע ליל טבילתה בשבת שלאחר יו״ט צידד להתיר להחם חמין מע״ש להפיג צינת המקוה שיהיו פושרין לטבול ליל שבת ונהגו לבשל ב׳ או׳ ג׳ ביצים באותה היורה שמחמין המים ואעפ״י שיש לטעון נגד המנהג יש להניחם במנהגם מהיות טוב אבל אין להתיר רחיצת כל גופם במים חמין אלו כמו שנוהגות בשאר הימים קודם טבילה דהוא אסור והערמת הביצים מגן שויא אלא ראוי שתחוף ותרחוץ היטב מעיו״ט כל גופה בחמין וביו״ט תדיח למטה בחמין ותעיין היטב בגופה קודם טבילה כמ״ש ביו״ד סי׳ קצ״ט. שו״ת זר״א חא״ח סי׳ ע״א. מחב״ר או׳ ד׳ ועיין לקמן או׳ ל״ג:

(טז) שם. אפי׳ אינו רוחצו בבת אחת. אלא אבר אבר אסור. עה״ק שער ג׳ או׳ ה׳. מ״מ פ״א דין ט״ז. בד״ה. כנה״ג בהגב״י. שו״ג או׳ ד׳ מאמ״ר או׳ א׳ ר״ז או א׳ מ״ב או׳ י״א:

(יז) שם הגה. אבל מותר לרחוץ תינוק וכו׳ דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא גזרו בזה רבנן. מרדכי בפ״ב דביצה. ב״י. לבו״ש. ונ״ל דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצים אותו ב׳ או ג׳ ימים אף ביו״ט אסור לרחצו. מ״א סק״ה. מיהו החמ״מ או׳ ג׳ כתב דאין חילוק בין בזמניהם לזה״ז אלא החילוק בין תינוק לתינוק דכל שרגילים שלא לרחצו ב׳ או ג׳ ימים לאו היינו רבותיה ואסור. אבל כל שרגילין לרוחצו בלי הפסק אף האידנא שרי עכ״ל. ואף לדברי המ״א הנז׳ כתב א״ר או׳ ב׳ דלעת הצורך יש להקל וכ״כ א״א או׳ ה׳ ח״א כלל נ״ה או׳ יו״ד. ועיין לקמן או׳ כ״ט:

(יח) שם בהגה. שהוחמו ע״י ישראל ביו״ט. כגון שחממו לצורך עצמו (לשתיה או לרחוץ פניו ידיו ורגליו) או שעבר וחממו. ד״מ או׳ א׳ אבל לגדול אף במים שהוחמו לצורך דבר אחר ביו״ט אסור לרחוץ בהם כל גופו. חמ״מ או׳ ב׳ ר״ז או׳ א׳ מ״ב או׳ י״ב:

(יט) שם בהגה. אבל אסור להחם לצרכו וכו׳ משום שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש. לבוש:

(כ) שם בהגה. אבל אסור להחם לצרכו וכו׳ ואפי׳ לצורך מילה. ד״מ או׳ א׳ אם לא במקצת חולי. ח״א כלל צ״ה או׳ יו״ד. קיצור ש״ע סי׳ צ״ח או׳ ל׳ מק״ק סי׳ מ׳ בליקוטי רימ״א או׳ ב׳ מ״ב או׳ י״ג. והיינו ע״י עכו״ם קיצור ש״ע שם:

(כא) שם בהגה. אז מותר להרבות בשבילו. ומן השיריים רוחצים גם התינוק דכילא חדא טירחא היא דומיא דממלאה אשה קדרה בשר שנת׳ לעיל סי׳ תק״ג ומותר מהאי טעמא. לבוש. והוא מדברי הכלבו שהביא ב״י ולפ״ז משמע דמותר להוסיף אחר שנתן הקדרה על האש כמו בקדרה של בשר וכ״כ הדרישה או׳ א׳ אכן דעת האחרונים להחמיר כמ״ש באו׳ שאח״ז:

(כב) שם בהגה. אז מותר להרבות בשבילו. וה״ד בפעם א׳ אבל אסור להוסיף עליו כמ״ש סס״ו תק״ג. מ״א סק״ו. א״א או׳ ו׳ מחה״ש. חמ״מ או׳ ב׳ ר״ז או׳ א׳ ח״א שם. קיצור ש״ע שם. מק״ק סי׳ מ׳ או׳ ג׳ מ״ב או׳ י״ד:

(כג) ולענין ווינדלי״ן שא״א לרחוץ תינוק קטן כ״כ אם לא ישימו תחתיו הסמרטוטין בעריבה אם יש להם ווינדליין מכובסים ונגובין י״ל דשרי ליתן בעריבה דהוה דרך ליכלוך ואם אין לו כ״א מלוכלכין י״ל אפ״ה הוי התינוק כחולה שאין סכנה אם רגיל הוא ברחיצה וכמו קטן ביותר שצריך לרחיצה מותר אף זה להשים דחולה שאין סכנה מותר איסור דרבנן ושרייתו זהו כיבוסו הוי מלאכה שא״צ לגיפה דאין עושה זה בשביל כיבוס רק להציע תחת הקטן שרי וטוב לעשות ע״י שינוי מעט שיתן הסמרטוטין תחלה ויערה עליהם מים. מש״ז סי׳ ש״ב או׳ ה׳ ועיין בא״א שם או׳ כ״ד שכתב דזהו דוקא בווינדלי״ן אבל להניח בגד בעריבה אסור משום כיבוס יעו״ש. והב״ד המק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ ג׳ מיהו במ״ב שם כתב דמה שנוהגין ליתן מטפחת ווינדלי״ן בעריבה תחת הקטן בעת הרחיצה יש בזה איסור כיבוס ועכ״פ יש ליזהר שיהיו הווינדלי״ן נקיים מכבוסים מכבר דבלא״ה אין להקל ליתנם לתוך המים כ״א ע״י עכו״ם ואפי׳ אם הם נקיים ומכובסים טוב ליתנם לתוך המים ע״י עכו״ם אם אפשר יעו״ש. וע״כ אם אפשר יש ליזהר ביו״ט לרחצם בלי מטפחת הנז׳ כדי להינצל מחשש כיבוס.

(כד) שם. אבל במים שהוחמו מעיו״ט מותר וכו׳ דאין כאן דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה אלא גזירה היא וכי גזרינן בשבת אבל ביו״ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעיו״ט. ב״י בשם הרי״ף ט״ז סק״ג. וזהו לפי פסק הש״ע שפסק כדעת הרי״ף והרמב״ם ודעמייהו כמבואר בב״י. ועיין לקמן או׳ כ״ח:

(כה) שם. אבל במרחץ אסור. אפי׳ פניו ידיו ורגליו. ב״י בשם או״ח. והטעם כתב הלבוש גזירה שמא יבא לרחוץ כל גופו. וכ״כ עט״ז. שו״ג או׳ ו׳ ר״ז או׳ א׳ מ״ב או׳ ט׳:

(כו) שם. אבל במרחץ אסור. היינו אפי׳ בבית החיצון של מרחץ אסור לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו״ט ולא הותר שם אלא להשתטף בהם. ב״י בשם הר״ן. שו״ג או׳ ו׳ מאמ״ר או׳ ג׳ מ״ב או׳ ט״ז:

(כז) שם. אבל במרחץ אסור. דאסרו חכמים רחיצה במרחץ משום גזירת הבלנין שהיו מזלזלין בזה לעשות באיסור כמבואר בשבת מ׳ ע״א יעו״ש:

(כח) שם הגה, ויש אוסרים בכל ענין. הוא דעת הר״י והרא״ש שהביא הטור שאוסרים לרחוץ כל גופו אפי׳ במים שהוחמו מעיו״ט והטעם כתב הר״ן גזירה עיו״ט אטו יו״ט כי היכי דגזרינן התם ע״ש אטו שבת יעו״ש והב״ד ב״י. וכ״כ הט״ז סק״ד. ודוקא כל גופו כאחד אבל אבר אבר לכ״ע מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו״ט. א״ר או׳ א׳ וכ״כ בחידושי הרשב״א והריטב״א. מ״ב או׳ ח״י:

(כט) שם בהגה. ויש אוסרים בכל ענין. נ״ל דלדידהו אסור לרחוץ תינוק כיון דס״ל דיו״ט ושבת שוין הם ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה כמ״ש סי׳ של״א. מ״א סק״ז. וכ״כ הר״ז או׳ א׳ אמנם העו״ש או׳ ב׳ כתב על דברי מור״ם הנז׳ דהיינו דוקא בגדול אבל קטן מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מבע״י. וכ״כ א״ר או׳ א׳ דאף להאוסרים מותר בתינוק וכן מבואר באגודה וכ״מ במרדכי דלא כמ״א וכ״ש בחמין שהוחמו מעיו״ט יעו״ש. וכן הסכים המאמ״ר או ד׳ והשיג על דברי המ״א הנז׳ וכ״ה דעת הנה״ש או׳ א׳ והחמ״מ או׳ ד׳ והשיגו על דברי מ״א הנז׳ וכ״פ מ״ב או׳ ח״י. ועיין לעיל או׳ טו״ב.

(ל) שם בהגה. וכן נוהגין. וכ״כ הלבוש דאפי׳ במים שהוחמו בעיו״ט נוהגין לאסור לרחוץ כל גופו משום גזרה שמא יחמם ביו״ט וירחץ כל גופו. ואפי׳ לרחוץ בהם חוץ למרחץ נהגו לאסור עכ״ל. וכ״כ הר״ז או׳ א׳ וסיים דאעפ״י שהעיקר כסברא הראשונה בכל זה מ״מ כבר נהגו במדינות אלו (ר״ל במדינות אשכנז) להחמיר כסברא האחרונה ואין לשנות המנהג עכ״ל. וכ״כ מ״ב שם. וכמדומה דגם בספרד יש נוהגים להחמיר שלא לרחוץ כל הגוף אפי׳ במים שהוחמו מעיו״ט ונהרא נהרא ופשטיה:

(לא) [סעיף ג׳] אדם מותר לטבול וכו׳ דאע״ג דגבי כלים חדשים אסור משום תיקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ט״ז סק״ה. מ״א סק״ח. ובענין טבילת כלים עיין לעיל סי׳ תק״ט סעי׳ ז׳ וסי׳ שכ״ג סעי׳ ז׳ ובדברינו לשם בס״ד. ובענין טבילת אדם עיין לעיל סי׳ שכ״ו סעי׳ ח׳ ובדברינו לשם בס״ד:

(לב) וכתב א״א או׳ ח׳ דביו״ט הוצאה מותר ומ״מ סחיטת שער יש לחוש ע״כ. ומיהו מ״ש דביו״ט הוצאה מותר רמז אל מ״ש סי׳ שכ״ו סעי׳ ז׳ דאסור בשבת ביו״ט מותר ולענין סחיטת שער עיין לעיל בדברינו לסי׳ ש״ך או׳ ק״י ואו׳ קי״א יעו״ש.

(לג) ולענין אם מותר להחם מים ביו״ט למקוה לנשים שחל טבילתן בליל יו״ט עיין מש״ז או׳ ה׳ שכתב להחם מים למקוה קרה מאד ויש כמעט חולה סכנה אפשר לומר דמקרי שוה לכל נפש ולהפשיר רק הקור לא שיהא חמין וע״י עכום י״ל דשרי אלא שכתב ומ״מ לא רצה להתיר זה משום דבמקומו נהגו איסור להחם ביו״ט יעו״ש. וכ״כ בסדרי טהרה על יו״ד סי׳ קצ״ז סוף או׳ ט׳ דלפ״ז היה היה מקום לומר דה״ה רחיצה בחמין ביו״ט ב׳ שרי אפי׳ בחמין שהוחמו באותו הלילה דיו״ט ב׳ שרי אפי׳ בחמין שהוחמו באותו הלילה די״ט ב׳ ע״י עכו״ם במקום שיש ביטול עונה אם לא תטבול בחמין אלא שנהגו להחמיר ואין להקל יעו״ש. והב״ד בתשו׳ רע״א סי׳ י״ז וכתב דאף דסיים הס״ט דאין להקל מ״מ כיון שהוספנו בהיתר דהוי שבות דשבות במקום מצוה והר״ן מתיר אפי׳ ע״י ישראל כדאי לנו לסמוך ע״י עכו״ם ואף להחולקים על הר״ן ואוסרים על ידי ישראל וממילא אף דהוחמו ע״י עכו״ם אסור מחמת רחיצת כל גופו במים חמים מ״מ נראה להתיר שלא יהיה המים חמים רק פושרים וגם זה עדיין אינו מחליט להקל אבל להחם מיו״ט אחד לשני איני מסכים כלל וכלל רק אם יקח הישראל מהמים לשתות בעשיית קאפ״ק וכדומה ועכ״פ אם המים פושרים יעו״ש. וכ״כ הנוב״י מה״ת סי׳ כ״ה להסכים עם חכם אחד שהורה להתיר ביו״ט שני של פסח להסיק תחת יורה ע״י עכו״ם לצורך תבשיל של קאפ״ע שישתה היהודי שבמרחץ מיורה זו והשאר יניח לזוב למקוה לצורך טבילת נשים בליל שבת וכתב דיפה עשה במקום שיש מניעת הטבילה מחמת הצינה וביטול פ״ו וגם יש צד עוד להיתר מחמת שצריכה חמין לחפיפה שיש היתר אפי׳ ביו״ט כמ״ש ביו״ד סי׳ קצ״ט ססעי׳ ו׳ וא״כ ביו״ט לצורך שבת ג״כ יש היתר ע״י עירוב תבשילין יעו״ש. והב״ד השע״ת או׳ ד׳ וכן בתשו׳ עולת שמואל סי׳ ל׳ מתיר ג״כ כהנוב״י ובשם הגאון רבי בצלאל ר״ב הביא שהתיר גם ע״י ישראל וכתב שכ״פ הגאון ר׳ זלמן עמריך יעו״ש. ומיהו בתשו׳ חת״ס סי׳ קמ״ו פקפק בהיתר ליקח מהמים לשתות דשמא אחר שכבר לקחו לשתות יוסיפו עדיין אש ועצים ועוד שדרכן של נשים להוסיף מים להיורה כל שעה אך ביו״ט ב׳ צידד להתיר לצורך טבילה יעו״ש, וע״ש עוד סי׳ קמ״ח שכתב דבמקום שנהגו להתיר ע״פ כוראת הנוב״י והמש״ז אין מזניחין אותם יעו״ש. ועוד עיין בס׳ בית מאיר על יו״ד סי׳ קצ״ז שכתב דלהחם חמין לצורך טבילת מצוה שאינה כלל לתענוג אלא להציל מן הצער ובפרט בזמן הקור ובמקומות הקרים ובודאי דומה לעשיית מדורה להתחמם כנגדה דשרי ביו״ט ואין זה נכנס באיסור רחיצה בחמין כל הגוף ביו״ט יעו״ש. ועוד בענין עיקר הדין אם מותר לנשים לטבול במקוה שיש בו מים חמין איכא פלוגתא כמבואר ביו״ד ססי׳ ר״א וכתב שם מור״ם ז״ל בהגה ומ״מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם יעו״ש. וא״כ במקום שאין נוהגין להקל אפי׳ בחול אסור לחמם המקוה ובמקום שנהגו להקל מחמת צינה ביו״ט כיון שרבו הדיעות בזה אין להקל כ״א ע״י עכו״ם ויבשל שם בעל המקוה איזה דבר וגם יכוין כי מחמם המים כדי שירחצו בו הנשים בית הסתרים וגם שלא יהיו המים חמים כ״כ אלא פושרין. ועוד עיין בענין טבילת חמין בשבת בדברינו לעיל סי׳ שכ״ו או׳ ל״ג יעו״ש:

(לד) [סעיף ד׳] אין עושין מוגמר וכו׳ דכתיב אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע. רש״י ביצה כ״ב ע״ב. ב״י. לבוש. עו״ש או׳ ד׳ מ״א סק״ט:

(לה) שם. אין עושין מוגמר וכו׳ כתב הכנה״ג סי׳ תר״ח בהגב״י דאסור לשתות הטוטו״ן ביו״ט משום מכבה. והב״ד מ״א סי׳ תקי״ד סק״ד וכתב דלו נראה דאסור משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש. וכ״כ א״ר שם או׳ ג׳. ק״נ על הרא״ש סוף פ״ב דביצה. ח״א כלל צ״ה או׳ י״ג. אמנם בתשו׳ דרכי נועם חא״ח סי׳ ט׳ כתב דמותר וליכא משום מכבה ולא משום מוגמר יעו״ש והב״ד בתשו׳ ב״ד סי׳ רצ״א. י״א סי׳ תקי״ד בהגה״ט. וכ״כ בתשו׳ ב״ד סי׳ רצ״ז שהוא מותר יעו״ש. וכ״כ הרב פה״א ח״א פ״א מה׳ יו״ט דף ל״ח ע״ב וז״ל והאידנא בירושלים עה״ק נוהגים רוב הת״ח ככולם לשתותו רק בט״ב עד לאחר חצות היום אין שותין אותו עכ״ל וכ״כ הברכ״י בסי׳ זה או׳ ב׳ על דברי ק״נ הנז׳ שאינם מוכרחים כי הטאבקו הוא עונג יו״ט והוא שוה לכל נפש משא״כ מוגמר ולגזור משום ע״ה שיבאו לכבות אינו מחוור דאין לנו לגזור גזירות מדעתינו כמ״ש הפר״ח בכ״מ וכפרט עתה דרוב השותים ביו״ט בגלילותינו אך יש להזהירם שלא יבואו לכבות יעו״ש. וכ״כ בספרו מחב״ר בסי׳ זה או׳ א׳ שהמו״ק בסי׳ ר״י מתיר לשתות הפיפ״א ביו״ט ובסי׳ זה המו״ק הנז׳ הרחיב הדיבור אף הוא היה מתכוין לדחות כל טענות החולקים אחת לאחת והעיד שהגאון אביו מהר״ץ היה שותהו ביו״ט ואף שבימי חורפו מנע מלשתותו אמר לו חסיד גדול ורב מובהק אחד שלא יפה עשה דמאחר שרגיל בו מצטער ביו״ט ומונע שמחת יו״ט וחזר לנהוג בו היתר יעו״ש וכתב עו״ש המחב״ר בשם חכם א׳ חסיד ומלומד בנסים שהיה נוהג ג״כ היתר ביו״ט רק שהיה נזהר להדליקו מן הנר הדלוק ולא ע״י גחלת שיבא לידי כיבוי והיה מכוין ליתן שמן בנר כשידליק בלילה שיעור שתדליק לילה ויום חוץ מיו״ט של ר״ה שמחמיר וגם בט״ב אבל בשאר תעניות של ציבור וכ״ש בתענית יחיד נוהג היתר יעו״ש. והב״ד השע״ת או׳ ה׳ אלא שכתב שם השע״ת שהוא נוהג להחמיר ביו״ט ראשון וב׳ ימים של ר״ה וט״ב ובליל ב׳ של פסח אחר הגדה משום הפגת טעם מצה יעו״ש. וכ״כ המש״ז בסי׳ זה או׳ ב׳ ובא״א או׳ ט׳ דהאידנא כ״ע רגילין ביה מיקרי שוה לכל נפש ומ״מ ליתן בתוכו בושם אסור דזה אין שוה לכל נפש יעו״ש. וכ״כ בתשו׳ כתב סופר סי׳ ס״ו שרבו המתירים על האוסרים ורק שצריך ליזהר בכמה דברים שלא יבא לאיסור כיבוי דהיינו שלא לכסות במכסה (דעק״ל) שאינו מנוקב ושלא להרבות עוד טוטו״ן כשהתחתון בוער ובאלו הציגאר״ן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו דרכם להסיר הנשרף באצבע או לדחפו בקיר וכל פעם נופל אש וניתק ממנו ניצוצות שיש בהם ממש ויש בו משום כיבוי גם צריך ליזהר שלא ליקח גחלת מן מדורת האש להדליק בו כי מיד כשהוא נוטל הוא מכבה כמבואר בהרא״ש ביצה כ״ב ובש״ע סי׳ תקי״ד יעו״ש. והב״ד רב פעלים ח״ב סי׳ נ״ח וכתב וע״כ צריך המורה להזהיר העם בשני דברים אלו דהעולם רגילים בהם. והיינו שלא יסיר הנשרף באצבעו או ידחנו ע״י הכותל או ע״י הכלי. וגם יזהר שלא יביאו לו גחלת מן הכירה כדי להדליק ממנה הסיגאר״ה אלא ידליק הסיגאר״ה מן הכירה עצמה מן הגחלים שבה בהיותם מונחים בכירה ואם יש אורחים מסובים וצריך להביא לכולם ביחד מן הסיגאר״ה יעשה כך ידליק סיגאר״ה אחת מן הכירה ויביאנה לפני האורחים וכל אחד מן האורחים ידליק סיגאר״ה שבידו מן הסיגאר״ה הזאת עכ״ל. ועוד עיין מזה בדברינו לעיל סי׳ ר״י או׳ ל״ד ואו׳ ל״ה ובסי׳ תק״ב סוף או׳ ט״ל ובענין ליל פסח סי׳ תפ״א או׳ ד׳ ובענין ט״ב סי׳ תקנ״ד או׳ ג׳ ובענין תענית לקמן סי׳ תקס״ז על סעי׳ ג׳ יעו״ש:

(לו) הנזהר שלא לשאוף מעלה עשן ביו״ט אם יכול לטלטל הקנה ששואפין בו ביו״ט עיין מחב״ר או׳ ב׳ מה שהאריך בזה והביא דברי הרב משכנות יעקב בתשו׳ כ״י דמתיר וגם דברי שער המלך בה׳ לולב פ״ז דין כ״ה והעלה דמי שנוהג איסור ולדעתו אסור מדינא אסור אף לטלטל אך מי שלדעתו הוא מותר מדינא אלא שנוהג חומרא על עצמו מותר לטלטל יעו״ש, והב״ד השע״ת או׳ ה׳. וא״כ כ״ש למי שלדעתו מותר גמור הוא ואינו שאפו לפי שאינו מורגל בו דמותר לטלטל. אבל לשאוף אסור ביו״ט למי שאינו מורגל בו כמ״ש לעיל סי׳ ר״י או׳ ל״ה יעו״ש:

(לז) ניירות סיגאר״ה שהם עשויים כמו כיסים שמתוקנים ובאים כך מערי אירופ״א וכל אדם הלוקח אותם ימלאם בידו טוטו״ן לשתות עשן שלהן ה״ז אסור למלאם ביו״ט משום מתקן מנא אלא ימלאם ויתקנם מעיו״ט. בן א״ח פ׳ במדבר או׳ כ״א. וכ״כ בספרו רב פעלים ח״ב סי׳ נ״ט יעו״ש, אבל לכרוך הטוטו״ן באותן ניירות שעשויין כמו פנקס קטן והוא שמסירין נייר א׳ מן הפנקס ונותנין בתוכו טוטו״ן וכורכין אותו ומדבקים בפה עיין להגאון מהרי״ש בתשו׳ שואל ומשיב קמא ח״ב סי׳ קנ״ח דף פ״ו שכתב דביו״ט ראשון יש לאסור לדבק הנייר אבל ביו״ט שני מותר יעו״ש. מיהו המש״ז בסי׳ זה או׳ ב׳ כתב דלקרוע הנייר צריך מעיו״ט גם נייר שכתוב בו אותיות יש לאסור דהוי מוחק עכ״פ מדרבנן וקריעת נייר ביו״ט י״ל אב מלאכה הוא כל שאין מקלקל וכ״כ בא״א סי׳ תקי״ד או׳ ד׳ יעו״ש. משמע הא אם הפריד אותם מן הפנקס מעיו״ט וקרע אותם מותר לדבק אותם בפה ביו״ט וכן העלה בתשו׳ רב פעלים הנז׳ דקריעת הנייר אסור ביו״ט כמ״ש הא״א אלא יכין זה מעיו״ט אבל הכריכה יעשה ביו״ט ודלא כמהרי״ש ז״ל ודוקא בכה״ג דא״א לעשות הכריכה בעיו״ט מפני שתחזור ותפתח ותשפך אבל בהיכא דאפשר לתקן מעיו״ט צריך להורות שיעשו בעיו״ט ולא ביו״ט יעו״ש:

(לח) שם. אין עישין מוגמר וכו׳ אבל מ״מ מותר להביא הכלי של ברזל והוא מלא נקבים ומעשנים אותם מבע״י ופוקקים הנקבים מעיו״ט ולמחר פותחים הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי אפי׳ בשבת, יש״ש פ״ב דביצה סי׳ ל״ד. שכנה״ג בהגה״ט או׳ ב׳ עו״ש או׳ ד׳ א״ר או׳ ה׳ מ״ב או׳ כ״ג:

(לט) שם. דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו׳ ואפי׳ ע״ג גחלים שהובערו כבר אין לפזר מיני בשמים כדי לגמר את הבית או את הכלים דכיון שאין כאן צורך אכילה כלל לא התירו אפי׳ הבערה מועטת שהבשמים מתבערים על הגחלים ואעפ״י שהבערה הותרה אפי׳ שלא לצורך אכילה מ״מ לא הותרה אלא א״כ יש בה צורך יו״ט וצורך זה הוא שוה לכל נפש. ר״ז או׳ ו׳:

(מ) שם. על הגחלים וכו׳ ואפי׳ בגחלת של חרס (פי חרס שניסק לצלות עליו בשר) משמע בש״ס דאסור משום דקא מוליד ריחא בחרס ולא שרי אלא לגמר בה פירות מידי דהוה אבשרא אגומרי יעו״ש וכ״כ מ״ב או׳ כ״ב:

(מא) שם. למתקן לאכילה וכו׳ דזה הוי אוכל נפש אפי׳ לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי ביו״ט כדאמרינן בכתובות דף ז׳ ע״א. רש״י ביצה כ״ב ע״ב. ב״י. עו״ש או׳ ד׳ ט״ז סק״ו. מש״ז או׳ ו׳:

(מב) שם. למתקן לאכילה וכו׳ ואפי׳ טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי. ב״י. עו״ש שם. מ״א סק״י. א״ר או׳ ו׳ שו״ג או׳ ט׳ חמ״מ או׳ ג׳ ר״ז או׳ ד׳ מק״ק סי׳ מ׳ או׳ ו׳ מ״ב או׳ כ״ד:

(מג) שם. אפי׳ אם מפזרן ע״ג גחלת וכו׳ דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא״א מעיו״ט משא״כ בחרדל בסי׳ תק״י דאפשר מעיו״ט. לבוש. ט״ז סק״ז. ומ״ש המ״א סק״י דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר כתב עליו הא״ר שם דלא נהירא דזה אינו אלא להרי״ף אבל לשאר פו׳ הוי כיבוי גמור אלא דמותר מטעמא דלבוש יעו״ש. מיהו הר״ז או׳ ד׳ כתב כדברי מ״א. והנ״מ עיין באו׳ שאח״ז:

(מד) וכתב הב״ח דלפי גירסת הרי״ף דבבישרא אגומרי ליכא כיבוי הם גבי עישון פירות ליכא כיבוי דסופו מבעיר ומשום הבערה נמי ליכא דהניחו ע״ג האש הדלוק לקדרה ומשום אולודי ריחא נמי ליכא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר וכתב שכ״כ הר״ן והעתיקו מדברי הרמב״ן יעו״ש. וכ״כ המאה״ש סק״י דלטעם הרמב״ן תחלת הבערה ע״כ לא היה לצורך עישון פירות כ״א לצורך בישול וכמ״ש מ״א לעיל סי׳ תק״י סק״ו יעו״ש אמנם לפי מ״ש מ״א סי׳ תק״ז סק״ט דהרב״י ס״ל כשיטת רש״י דבין עישון פירות ובין בשרא אגומרי מיקרי אוכל נפש ממש אפי׳ לעשות תחלת ההבערה לצורך עישון פירות ג״כ מותר יעו״ש ומיהו הר״ז או׳ ה׳ פסק כדברי האוסרים וכתב שאין לעשן פירות כ״א ע״ג גחלים שהובערו כבר לצורך אוכל נפש או לצורך שאר דברים שמותר להבעיר בשבילם ביו״ט יעו״ש. וכתב עוד הר״ז באו׳ ז׳ דאפי׳ לעשן פירות אין היתר אלא כשמתכוין כדי שילקטו הפירות טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה אבל אסור לעשן פירות כדי שילקטו ריח הבושם ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב לפי שאסור להוליד ריח ביו״ט בדבר בלא היה בו ריח יעו״ש והיינו לדעת האוסרים ליתן ריח במים ביו״ט כמבואר שם בק״א או׳ א׳ יעו״ש. ועיין לקמן או׳ מ״ח:

(מה) שם הגה. ואסור לסחוף כוס וכו׳ כ״פ הרשב״א בס׳ עה״ק ורי״ו ח״א וריא״ז והג״א ספ״ב דביצה וכן דעת הרמב״ן והר״ן דמוליד ריח אסור במכוין יעו״ש ודלא כהרב ראשון לציון בשיטתו יעו״ש. ער״ה או׳ ג׳.

(מו) שם הגה. ואסור לסחוף כוס וכו׳ ואע״ג דמותר למלול בשמים להריח בהם כמ״ש לעיל סי׳ שכ״ב סעי׳ ה׳ שאני התם ריחא מיהא איכא ואסופי הוא דקמוסיף ריחא. ביצה כ״ג ע״א. מ״א ס״ק י״א. ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא״כ בבגד דמ״מ מוסיף ריח חדש. מ״א שם. חמ״מ או׳ ג׳ מק״ק סי׳ מ׳ או׳ ח׳ מ״ב או׳ כ״ו:

(מז) שם הגה. ואסור לסחוף כוס וכו׳ וכתב הרוקח סי׳ רי״ט מכאן שאסור להשים אתרוגים על בגדים ביום טוב משום שמוליד ריחא עד כאן לשונו וכ״כ מהרי״ל והב״ד מור״ם ז״ל לקמן סי׳ תרנ״ח בהגה סעי׳ ב׳ מיהו רש״ל ביש״ש פ״ב דביצה סי׳ ל״ד חלק על דברי מהרי״ל הנז׳ וכתב דהיכא דאין מכוין למגמר שרי יעו״ש. והב״ד הט״ז סק״א וכתב דדבריו נכונים יעו״ש. וכ״ה דעת המט״י בסי׳ שכ״ה או׳ א׳ וכ״כ הר״ז או׳ ז׳ דמותר להניח מיני בשמים על הבגד אם אינו מתכוין להוליד ריח בבגד יעו״ש מיהו הט״ז בסי׳ שכ״א סק״ז כתב כדברי מהרי״ל דאע״ג דלא מכוין לריחא אסור יעו״ש. וכ״ה דעת המ״א סי׳ תרנ״ח סק״ב. וכן הסכים א״ר שם או׳ ג׳ ח״א כלל קמ״א או׳ כ׳ קיצור ש״ע סי׳ קל״ז או׳ ז׳. ומ״מ אתרוג שהיה מונח מעיו״ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו ביו״ט דאינו מריח יותר בשביל כך. מ״א שם ובסי׳ זה ס״ק י״א. ב״ד סי׳ תנ״ז חמ״מ או׳ ג׳ ח״א שם. קיצור ש״ע שם. ועיין עוד מזה לעיל ס׳ שכ״א או׳ מ״ג וית׳ עוד לקמן בסי׳ תרנ״ח בס״ד:

(מח) שם בהגה. משום דמוליד בהן ריחא. ומה שיש נוהגין לשפוך שמן של ריח לתוך המים לצורך נטי׳ ידי הכהנים לדוכן איסורא קעבדי דמולידים ריח במים ואפי׳ שופכים בעיו״ט מ״מ מולידין ריח ביו״ט ע״י הכהנים וזה ניחא להו ומכוונים לכך ע״כ יש למנוע מלעשות כן. ט״ז סק״ח. וכ״כ מ״א ס״ק י״א ובסי׳ קכ״ח ומיהו יש חולקים ע״ז ומתירין ולענין דינא כבר נת׳ לעיל סי׳ קכ״ח או׳ מ״ד קחנו משם: