(ט) [סעיף ב׳] בית שיש בו תפילין אסור לשמש מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי תוך כלי וכו׳ ואם פירש טלית על הכיס של תפילין שמונח אעפ״י שאין כרוך מלמטה שרי, מ״א סק״ב ומחה״ש. סו״ב אות ב׳, א״ר אות ב׳, מט״י אות ב׳, פרמ״ג א״א. אות ב׳, וכ״כ הברכ״י אות ב׳, בשם הכלבו סי׳ כ״א וספר אורחות חיים דף ז׳ ע״ג יעו״ש, מאמ״ר סוף אות ג׳, ר״ז אות ד׳, שתילי זיתים אות ד׳:
(י) שם או שיניחם בכלי תוך כלי וכו׳ כתב מ״א סק״ב דאותן המניחים כיס התפילין והטלית לתוך כים גדול גם הכיס גדול מיקרי כליין וצריך עוד כלי על גביו עכ״ל, והב״ד סו״ב וא״ר שם, מט״י שם, ר״ז אות ג׳, שתילי זיתים אות ד׳, מיהו מהריט״ץ בתשו׳ סי׳ קל״א נסתפק בזה וכתב כשלא הכין הכיס אלא לטלית ואח״כ הניח תפילין אז מותר אבל אם מתחלה הכין הכיס לטלית ותפילין אסור דמיקרי כליין יעו״ש, והב״ד יד אהרן בהגה״ט וא״ר אות ב׳, אמנם הרב החסיד מהר״י צמח בהגהותיו לא״ח כ״י כתב בשם הרשב״א וז״ל הכיס הגדול הנקרא קיראג׳ה המוכנת לשים בתוכה הסידור והטלית וכיס של תפילין אינה כלי מיוחד לתפילין ממש אלא לשאר דברים הנז׳ ולכיס של תפילין ואולי שבזה סמכו רוב ישראל שאינם מכסים הקוראג׳ה והיא בבית תשמישם עכ״ל והביאו הברכ״י אות א׳ וכתב דזה היפך מהמ״א דאסר ומהריט״ץ שנסתפק עכ״ד, ועיין מאמ״ר אות ג׳ וזכ״ל ח״א אות ת׳, ע״כ לכתחילה יש לחוש לדברי המ״א ובדיעבד יש להקל, ועיין לקמן אות טו״ב:
(יא) וכתב עוד שם המ״א, דאם כיס התפילין מחובר למעלה על כיס הטלית, הצד השני של הכיס גדול לא מיקרי כליין עכ״ל, והב״ד סו״ב שם, א״ר שם שתילי זיתים שם, והיינו שהפך הכיס גדול שיהיה התפילין למטה והוי ככלי בתוך כלי ושרי, לב״ש, יכ״כ פרמ״ג בא״א אות ב׳, ר״ז אות ג׳, פתחי עולם אות ב׳:
(יב) שם או שיניחם בכלי תוך כלי וכו׳ הניחם בתוך טליתו והניח הטלית בתוך התיבה של ספרים הרי הוא ככלי בתוך כלי שהרי הטלית אינו כליין. ריא״ז הב״ד בשלטי הגבורים פ׳ מי שמתו, כנה״ג בהגה״ט, מ״א סק״ב, סו״ב אות ב׳, מט״י אות ב׳, א״ר אות ב׳, וכ״כ מאמ״ר אות ג׳ דאם התפילין נתונים בכיסם ואח״כ כורכים עליהם הטלית כמו שיש נוהגים שלעולם התפילין מונחים עם כיסם בתוך הטלית חשוב כלי בתוך כלי יעו״ש, והב״ד זכ״ל ח״א אות ת׳, ודלא כהחס״ל אות ב׳ שכתב דלא חשיב הטלית אינו כליין יעו״ש, ועיין בתשב״ץ ח״ג סי׳ כ״ו שכתב דלהניחם בחלון או בתוך תיבה או על גבי דף נראה שאפי׳ בכלי א״צ יעו״ש, והביאו יד אהרן במ״ב בהגה״ט:
(יג) שם או שיניחם בכלי תוך כלי וכו׳. ובענין מזוזה כתב המ״א סק״ב דאם קבועה בפנים בחדר צריך ג״כ בכלי תוך כלי ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר עליה, וכתב ועיין ביו״ד סי׳ רפ״ו סעיף ב׳ שכתב שם הט״ז דכסוי זכוכית לא מהני וביאר המ״א דכוונת הט״ז דלא סגי בזכוכית עם כלי אחר דבכלי אחד פשיטא דאסור והוא ז״ל התיר יעו״ש, וכ״כ המ״א בסי׳ ר״מ ס״ק י״ז בפשיטות דגם המזוזה צריך לכסות בכלי תוך כלי, וכ״כ סו״ב בזה הסי׳ אות ד׳ מט״י אות ב׳ א״ר אות ב׳ יד אהרן בהג״הט, זכ״ל בספרו חס״ל חא״ח סי׳ ד׳. וכתב שכ״כ הרב דברי חפץ יעו״ש, חכמת אדם כלל קכ״ח אות יו״ד קיצור ש״ע סי׳ ק״ן אות ו׳, חס״ל אות ב׳, אמנם הרב מאמ״ר אות ב׳ כתב על דברי המ״א הנ״ז דאינו מוכרח ומסתמיות דברי מרן ז״ל שם ביו״ד משמע דמזוזה שבחדר שאיש ואשה ישינים ומשמשים שם א״צ כיסוי כלל יעו״ש וכתב שכ״מ מדברי האחרונים ובפרט אם המזוזה מונחת למעלה מעשרה טפחים כמו שהיא ברובא דרובא דיש להקל דכל למעלה מיו״ד תופס רשות לעצמו וכמ״ש ב״י שם בשם הפוסקים גבי עיר שיש בה חזירים ומקום טנופת וכו׳ יעו״ש וכתב שגם בדברי הט״ז יש לפרש דלא בעי כלי בתוך כלי והא דלא מהני זכוכית משום דמתחזיא וכתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו׳ והטעם שלא הצריכו כלי בתוך כלי במזוזה מפני שהיא קבועה בכותל והוא מקום קביעתה ומצותה ולא בעי זהירות כ״כ שהרי מצוה עושה בקביעותה ומקיים מצותה כמו שהיא שם משא״כ בתפילין וס״ת וספרים ואף כיסוי בעלמא לא בעיא מכח דינא אלא לכבוד בעלמא עכ״ד מיהו סיים וז״ל מ״מ אין בידי להקל וכן ראיתי נוהגים כשיש מזוזה בחדר שאיש ואשה ישנים משימים בגד עליה מלבד הזכוכית עכ״ל, וכ״כ ר״ז אות ה׳ אחר שהביא דברי המ״א הנזכר וז״ל ויש מי שאומר שמזוזה כיון שקבועם כולה בכותל ואין בה אלא נקב בלבד די שיסתום את הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר שמבטלו שם וא״צ כלי בתוך כלי לפי שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם לבית, ואף אם המזוזה קבועה בשפופרת מ״מ כיון שהיא מחוברת לכותל הרי היא ככותל, אבל סתימת זכוכית אינה מועלת שכיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית אסור כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך ערות דבר ותשמיש המטה היא ג״כ גנאי ודומה לערוה וצריך סתימא גמורה שאין המזוזה נראית מתוכה ויש לסמוך על דבריו להקל בד״ס וכו׳ עכ״ל יעו״ש, וכן רה״ג בס׳ זבחי צדק ח״ב בשו״ת א״ח סי׳ ל״ח העלה להתיר אם המזוזה גבוה למעלה מיו״ד טפחים ויש עליה עור שמכסה אותה ואת שם שדי יעו״ש ועיין להרב ל״ח בהלכות מזוזה אות מ״ו. ע״כ לכתחלה יש להחמיר ולחוש לדברי המ״א ודעמיה ובדיעבד יש להקל אם המזוזה גבוה למעלה מי״ט ומכוסה בכסוי אחד וגם שם שדי יהיה מכוסה, ואעפ״י כן יש להאפיל בכסותו בעת תשמיש שלא ייראו רגליו ופניו וראשו וכמ״ש לקמן אות טו״ב:
(יד) שם או שיניחם בכלי תוך כלי וכו׳. וה״ה אם יש בבית ספרים אפי׳ של גמרא אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או שיניחם בכלי תוך כלי כמ״ש בסי׳ ר״מ סעי׳ ו׳, וכתב הפרמ״ג בא״א בסי׳ זה אות ב׳ וז״ל יראה לי ספרים המכירכים ומסובבים מכל צד אפ״ה צריך כלי בתוך כלי ואין הכריכה כ״א מגוף הספר כמו בשלשלת כסף דלאו תיקון מיקרי עכ״ל, ועיין לעיל אות ד׳, ולי נראה דדוקא לענין תלייה לא חשבינן להו ככלי בפני עצמו דכיון שהם מחוברות לספר הוי כאלו תולה הספר בעצמו ויש ביזיון, אבל לענין כסוי שצריך כלי בתוך כלי חשבינן הכריכה לכלי א׳ ויכסה עוד בכלי אחר וכמו זכוכית דלא חשבינן לה כסוי נגבי ערוה כמ״ש סי׳ ע״ה סעי׳ ה׳, ולגבי כסוי כלי תוך כלי חשבינן לה לכלי אחד כמ״ש מ״א סק״ב והבאנו דבריו באות הקודם, וכ״כ החס״ל בסי׳ ר״מ אות ח׳ דספרים שיש להם כריכה חשיב כחד כסוי וצריך לכסותם בכסוי אחר שאינו מיוחד להם עכ״ד, אח״כ ראיתי בשו״ת אהל יוסף סי׳ ב׳ שכתב דהכריכה לא חשיבא כסוי כלל וצריך כלי בתוך כלי חוץ מן הכריכה יעו״ש, מיהו נראה דספרים הנדפסים יש להקל ולחשוב הכריכה לכסוי כלי אחד ולכסות עוד בכלי אחר שאינו כליין, כיון שיש מקילין בספרים הנדפסים כמ״ש באו׳ ט״ז:
(טו) ספרי תלמוד צריך כלי בתוך כלי, סי׳ ר״מ סעי׳ ו׳ א״ר אות ב׳, וכתב פרמ״ג בא״א אות ב׳ דה״ה סידורי תפלות בעינן כלי בתוך כלי ואפילו כתב גימשע״ט יעו״ש, ועיין א״ר שם שכתב על מ״ש הב״י בשם התו׳ והראב״ד על שאר ספרים דדי בכסוי בעלמא נראה לו דא״צ כלי בתוך כלי וכתב דכן מבואר בכל בו דר״ר יעו״ש ועיין פתחי עולם סי׳ ר״מ אות פ״א שכתב בשם חוקי דרך וחו״י דספרים בכתב אשכנזית משיטא או שאר שאינם כתב אשירית אינם קודש ואפשר דלא חמירי כולי האי לענין אסור תשמיש בשעת הדחק ומ״מ אין לסמוך גם בזה הלכה למעשה אם אפשר עכ״ד, ונ״ל דאם לא אפשר יש להאפיל בכסותו רגליו פניו וראשו כמ״ש לקמן אות טו״ב:
(טז) ספרים המודפסים צריכים דוקא כלי בתוך כלי. שו״ת אהל יוסף סי׳ ב׳ והביאו א״א סי׳ ר״מ אות א׳ וכ״כ מ״ב בתשו׳ סי׳ צ״ט, וכ״כ ט״ז ביו״ד סי׳ רע״א סק״ח והב״ד א״ר אות ב׳, וכ״כ חכ״א כלל קכ״ח אות יו״ד קיצור ש״ע סי׳ ק״ן אות ו׳, מיהו מתשו׳ סם חיי שנדפסה בסוף הס׳ משמע דדי בפירש עליהם סדין בעלמא ומ״מ סיים והמחמיר תע״ב יעו״ש והביאו אה״י וא״א שם וכ״כ א״ר שם, וכ״כ א״ר בשם חו״י סי׳ קפ״ז דיש להקל בזה בשעת הדחק וכ״כ פתחי עולם בסי׳ זה אות ג׳ בשם סד״ה דבשעת הדחק יש להקל בספרים הנדפסים, ועיין לעיל אות י״ד ובאו שאח״ז:
(יז) שם או שיניחם בכלי תוך כלי וכו׳. כתב בס׳ שנות חיים למהרש״ק ז״ל סי׳ קי״ח דאם מכסים כל גופם האיש והאשה בשעת תשמיש א״צ מחיצה או כלי בתוך כלי יעו״ש, והביאו פתחי עולם סי׳ ר״מ או׳ כ״ב, מיהו הרב פנים מאירות ח״א סי׳ ע״ד כתב בפשיטות היפך זה יעו״ש, ועיין להרה״ג רב פעלים ז״ל בח״א סי׳ ט׳. אמנם החס״ל סי׳ ר״מ אות ח׳ כתב וז״ל ואם א״א בענין אחר יש אומרים שמותר לשמש בחדר שיש בו ספרים בזמן עונה וליל טבילה וליל יציאתו וביאתו מן הדרך ע״י שיאפיל בכסותו עד כאן לשונו, על כן נראה כיון דיש פלוגתא בזה יש לעשות זה סניף לדבר אחר דהיינו לכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים וא״א לו לעשות כדברי המחמיר לאיזה סיבה שיהיה וצריך לילך כדברי המיקל יש לעשות זה ג״כ שיאפיל בכסותו לכל גופו וגם פניו וראשו. ולא עוד אלא נכון לכל אדם לנהוג כן חדא משום צניעות ועוד שמא ישכח איזה ספר או איזה דבר מכתבי הקדש ולאו אדעתיה לכסותו ותהיה זה לו לרווח והצלה:
(יח) שם או שיניחם בכלי תוך כלי וכו׳. וה״ה לניירות שתולין בבית היולדת שכתוב בהן שמות ופסוקים אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או שיניחם בכלי תוך כלי. וכ״ש שאסור לעשות שם צרכיו. חס״ל אות ב׳:
(יט) שם שאם הוא מיוחד אפילו מאה חשובים כאחד. כתב החס״ל אות ב׳ לא יפה עושים אותם האנשים שמיחדים איזה כסוי לכסות הספרים וכל דבר שבקדושה אשר בבית וקבוע שם במסמרים. דכל שהוא מיוחד להם לא נפקי י״ח כסוי כלי תוך כלי. וכן אם המזוזה היא תוך החדר או במקום שעושים שם תשמיש של גנאי לא מהני אם יכסנה בכמה כסוין מתחלת עשייתה דכולן כלי א׳ חשיבי אלא צריך שיניח מסמר קטן ע״ג לכסותה בדבר שאינו מיוחד לה כי היכי דליחשב כלי תוך כלי עכ״ל. מיהו הרב חכמת אדם ז״ל כלל קכ״ח אות יו״ד כתב דבין מזוזה או שאר ספרים אם עשה מתחילה ב׳ כלים שיחשב אחד לכלי בתוך כלי כגון שכרך המזוזה בנייר ואח״כ הניחה בתיק שלה מותר עכ״ל ונראה דבספרים המודפסים ובמזוזה יש להקל כהוראת חכ״א כיון שבל״ה יש מקילין כמש״ל אות י״ג ואות ט״ז:
(כ) שם הגהה, ואם שניהם אינם מיוחדים וכו׳. הא מילתא דפשיטא אלא דאצטריכא ליה לאפוקי מאי דמשמע מדברי תלמידי רבינו יונה. אבל באמת אין סברה דתרי דאינן כליין לא יועילו. ומהרש״ל הגיה הלשון וכמ״ש בשמו הט״ז. והט״ז הגיה הגהה אחרת ופירש דברי תלמידי הר׳ יונה והוא דרך חריף ודו״ק היטב. ברכ״י בשיו״ב אות א׳. ועיין ב״י וב״ח. מאמ״ר אות ד׳:
(כא) שם בהגהה. או שהפנימי אינו מיוחד וכו׳. אבל אם הם בכלי אחד אפילו אותו כלי אינו מיוחד להם אסור. לבוש. שתילי זיתים אות ג׳ והוא פשוט.
(כב) שם בהגהה. והחיצין מיוחד להם מותר. וכ״ש איפכא. ל״ח פ׳ מי שמיתו אות קס״ג. ב״ח. א״ר או׳ ב׳ שתילי זיתים אות ד׳, פתחי עולם אות ד׳: