(א) אין עולין באילן בין לח בין יבש כו׳ עיין בב״י שהביא דברי הרא״ש שכתב הרי״ף שהשמיט מ״ש בגמרא לחלק בין לח ויבש משום דסובר הרי״ף דאין לחלק בין לח ויבש באילן כמו שמסקינן בעשבין לר״ש דאין חילוק כו׳ ותמה ב״י על הרא״ש דהיאך אפשר לומר כן לדעת הרי״ף דהכל מותר דא״כ לא הל״ל ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד כו׳ ואני בעניי איני רואה שום מקום קושיא על הרא״ש כי בודאי אין כוונת הרא״ש כמו שהבינו הב״י וכן מוכח מדברי הרא״ש שכל דבריו מיוסדין ע״פ דברי התוס׳ כי המדקדק שם יראה עין בעין דאף לפי המסקנא דקאמר והשתא דקי״ל כר״ש כו׳ לא קאי אלא על עשבים שאיסורן אפי׳ בלח אינו אלא משום שהם נתלשות בדריסתו עליהן שלא במתכוין כי אין לו הנאה בתלישתן ומש״ה אינו אסור אלא לר׳ יודא דאוסר דבר שאין במתכוין. משא״כ בעלייה לאילן דיש לחוש שמא יתלוש במתכוין פירי כדי לאוכלו בזה ודאי ג״כ לר״ש אסור כמו לר׳ יודא. אלא שבאילן יבש שאין עליו פירי שליכא למיחש שמא יתלוש במתכוין אלא דאיכא למיחש שמא דרך עלייתו יתלוש קינסא שלא במתכוין בזה שייך ג״כ פלוגתא דר׳ יודא ור״ש דלר״י אסור ולר״ש מותר. ומש״ה הוצרך בגמ׳ לאוקמי בדליכא קינסא והיינו דוקא לר׳ יודא אבל לר״ש לק״מ דבלאו הכי לר״ש לעולם אינו אסור כי אם בלח ובימות החמה בשעה שיש עליו פירות אבל ביבש ליכא איסור לגבי׳ כמו בעשבים כן הוא דעת הרי״ף ומש״ה לא הביא ההיא דיבש אבל אין עולין באילן כו׳ הביא משום דמוקי לה באילן לח ויש בו פירות. ודעת הרא״ש הוא כדעת התוס׳ דר״ש מודה באילן יבש הואיל והוא גדול ומינכר תלישת הקינסי מיניה לעינים טפי מש״ה גזור ר״ש דילמא יאמרו דליכא איסור בדבר ויעשה כמו במתכוין משא״כ בתלישת העשבים שהן נדרסים ברגלים באין רואה. וכן מוכח בתוס׳ עירובין ע״ש ד׳ ק׳ ע״ב בד״ה והאידנא דקי״ל כר״ש כולהו שרי. ז״ל פי׳ ר״ח דהאי לא קאי אלא אעשבים דשרי בכל ענין אבל באילן אין להוכיח שום היתר אפילו יבש דשייך למיגזר טפי משום דמינכרא מילתא עכ״ל. הרי לפנינו דהוצרך ר״ת ללמדינו דלא תאמר כמו שאמרינן דלר״ש בעשבים מותר אפילו בלח כן נלמד ממנו לאילן יבש דמותר ומטעם דכתבתי דהא ביבש ליכא למיחש שיתלוש במתכוין ומש״ה הוצרך ר״ח ללמדינו דאפי׳ יבש אין ללמוד מזה משום דמינכר. וגם הרא״ש עצמו כתב ז״ל ולהכי לא הביא הרי״ף ההיא דאילן יבש עכ״ל הרי דדקדק בלשונו לומר דהרי״ף דוקא ביבש כ׳ מותר ולא בלח וק״ל. וב״י עצמו כתב לחלק בישובו קצת כמו שחלקתי. ומ״ש ב״י בישובו לומר דהרי״ף אוסר הכל אפי׳ ביבש בימות החמה משום דאמרי׳ דרב בקעה מצא כו׳ ל״נ דא״כ לא ה״ל לסתום ולכתוב דמה״ט אית לן להחמיר בכל ענין ועוד כיון דבפרק משילין אמרינן דטעמא דאין עולין באילך משום גזירה שמא יתלוש פירי ודאי לא ה״ל להרי״ף לקצר דהא לפי הטעם דהתוס׳ נפר׳ הרי״ף כאן סתם אין עולין באילן מיירי דוקא באילן שיש בו פירי אלא ודאי האמת הוא שכן הוא כוונת הרי״ף ודו״ק. שם פי׳ לפירש״י במ״ש דדמו כמשוניתא כו׳ עד דנחתי לתתא הגדילים לראשו של צד אילן כל שלא גבה כו׳ ר״ל השרשים אשר באילן המיוחד ועומד עליהן פעמים שגדילים ממטה לצד מעלה. ועליהן קאמר בעוד שלא עלו למעלה בגובה ג׳ וכן שרשים אחרים קטנים היוצאים מאותן שרשים גדולין כל שיצאו מהגדולין בעוד שלא עלו ג׳ נמצא שאין כאן עדיין צד איסור ומותר לד״ה. ומ״ש דנחתי נתתא אינו ר״ל דנחתי מלמעלה למטה דז״א אלא ר״ל שהן מחותין מצד עצמן שמעולם לא עלו עדיין ג׳. ואשר עלה מהן כבר ג׳ מהארץ זה נקרא דסלקי לעילא אשר כתב לפני זה דלד״ה אסור. ואשר יצאו שרשים מאותן שרשים הגדולים לאחר שהגביהו ג׳ מהארץ זה נקרא לצדדין. וקאמר שמאחר שמקום יציאתן מהגדולים הוא לאחר שהגביהו מהארץ ג׳ ושם פשיטא דאסור להשתמש בהן אלא אף שירדו משם ומטו לתוך ג׳ פליגי בהו לרב ששת אסירי הואיל ומגובה המקום איסור קאתי וק״ל:

(ב) כתב ב״י ז״ל אסיקנא בס״פ מי שהחשיך דאסור להשתמש בצדדי האילן כו׳ עד אבל מצאתי בא״ח נעץ יתד באילן כו׳ עד מותר להשתמש בכלי כו׳. לכאורה קשה מאי אבל מצאתי כו׳ דכתב הלא גם זה נוכל לפרש כדמפרש תחלה לדברי המ״מ דמ״ש דמשתמש בכלי ר״ל שמניח דבר בכלי אבל ליטול בכלי עצמו אסו׳ וצ״ל דמשמע לי׳ מדסתם וכ׳ ותלה בהן כלי וידוע שלאו בכל כלי ראוי להניח בו אלא להשתמש בכלי עצמו כמו קורדם וכיוצא בו וקאמר דמותר להשתמש בכלי עצמו וה״ה דמותר להוריד הכלכלה דלעיל עצמו וק״ל: