(א) הצד צפור למגדל כו׳ משנה פ׳ האורג ר׳ יהודה אומר צבי לבית דוקא חייב וחכ״א צבי לבית לגינה ולחצר ולביברין רשב״ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב ובגמרא פסק הלכה כרשב״ג וז״ש רבינו וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד בו דהיינו כרשב״ג וממילא ה״ה לגנה ולחצר נמי לא כל הגינות והחצרות שוין והא דנקט רשב״ג ביבר משום דפתח במאי דסיימו חכמים. ואיכא למידק דבגמרא רמי עופות אעופות דבברייתא תני דאפי׳ עוף ניצוד בביבר מקורה וחייב ובמשנה תנן בית לא והא בית מקורה הוא ומשני הא דתנן דצפור אפי׳ לבית אינו ניצוד בצפור דרור ופרש״י שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא וכ״כ הר״ן וא״כ ק׳ למה לא חילקו הרי״ף והרא״ש והרמב״ם ורבינו בין עוף לעוף אלא כתבו בסתם דצפור למגדל דוקא חייב ונ״ל דס״ל דהא דמשני הכא בצפור דרור עסקינן שינויא דחיקי הוא אלא דמתרץ לדחות הקושיא דאף לדידך דקשיא לך איכא למדחי ולומר הכא בצפור דרור עסקינן אבל אשינויא לא ניקום ונסמוך אלא אסתם משנה דלכ״ע צפור למגדל אין לבית לא ואין חלוק בין עוף לעוף וברייתא דפריך מינה דתני בה אין צדין דגים מן הביברין בי״ט אבל צדין חיה ועוף הא דקאמר אבל צדין חיה ועוף לא דצדין העוף מן הביברין קאמר דהא מחוסר צידה הוא בביבר אלא לצדדין קאמר חיה מן הביבר שהוא ניצוד בו ועוף מן המגדל שהוא ניצוד בו וזה דרכו של הרי״ף והרמב״ם בדוכתי טובא דלא סמכי אשינויא דהשינויא הוא לדחות הקושיא דאפי׳ לאידך ל״ק אלא תופסים עיקר כסתם משנה לפי פשוטה אבל בש״ע מחלק בין צפור דרור לשאר עופות ולפעד״נ עיקר כדפי׳ ואיכא לתמוה במה שפרש״י במשנה דצפור למגדל זו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות עכ״ל משמע דהיכא דסתומין החלונות בעששית שאי אפשר לו שיצא דרך חלונות אית בו משום צידה וזה הפך הסוגיא דמשמע דהטעם הוא דבבית קשה הוא לתופסו לעוף לפיכך אינו חייב עליו אם הכניסו לבית וי״ל דכל הסוגיא אזלא אליבא דחכמים וכדפי׳ רשב״ג דהלכה כמותו זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב אבל לר׳ יהודא דפליג עלייהו דצבי לגינה ולחצר ולביברין אע״ג שאינו מחוסר צידה דאינו קשה לתופסו שם נמי פטור משום דאפשר לו לברוח לפ״ז קשה א״כ עוף לבית נמי כיון דאינו יכול לברוח חייב אע״פ שמחוסר צידה דקשה לתופסו דלר׳ יהודא אין חילוק בין קשה לתופסו לאינו קשה לתופסו ועל כן פירש״י דלר׳ יהודא הוי טעמא משום דאפשר לו לעוף לצאת ולברוח דרך החלונות אבל למאי דקי״ל כחכמים ורשב״ג אפילו אי אפשר לו שיצא דרך החלונות כגון שנסתמו בעששית נמי אינו חייב בהכניס עוף לבית משום דמחוסר צידה הוא שקשה לתופסו שם בבית והכי נקטינן:

(ב) צד צבי ישן וכו׳ ברייתא לשם ופריך עלה מברייתא אחרת דתני בה חולה חייב ומשני רב ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא פי׳ רש״י עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא עכ״ל: ומדברי הרמב״ם בפ׳ עשירי משמע איפכא דמחמת אובצנא חייב כמ״ש ה׳ המגיד לשם ושכן פי׳ ר״ח ואיכא לתמוה אמאי לא כתב רבינו לחלק בין חולה לחולה וכאחד מן הפירושים ואפשר דכיון דראה רבינו שנחלקו בה איזה חולה חייב לכך כתב בסתם דחגר חולה או זקן פטור כלומר דחולה דניצוד ועומד דומיא דחגר או זקן הוא פטור ואם אינו כל כך חולה חייב והדבר מסור לפי מה שמכירין בני אדם באותו חולה בין חולה מחמת אישתא בין חולה מחמת אובצנא דהדבר ניתן לשיעורין לפי מה שהוא חולה כנ״ל ביישוב זה ואיכא לתמוה דלמה השמיט הרי״ף ברייתא זו דהצד צבי סומא וכו׳ ולא כתבה כלל וצ״ע:

(ג) כל דבר שבמינו ניצוד וכו׳ ברייתא שם פליגי בה ר׳ מאיר וחכמים והלכה כחכמים דאמרו כל שבמינו ניצוד חייב וכו׳ ומ״ש בשם בעל התרומות הכי משמע בסוגיא ר״פ משילין דהא דתניא דפורסין מחצלת ע״ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד דלר״ש נמי לא שרי כשאין מתכוין אלא בדאית ביה כוי בכוורת שיכולין הדבורים לצאת משם ואף ע״פ שהחור קטן ואין הדבורים רואין אתם וניצודות מ״מ לא הוי פסיק רישיה אבל לית ביה כוי אפילו לר״ש אסור משום דהוי פסיק רישיה והכי משמע להדיא מדקאמר בגמרא ותסברא דר״ש היא והא מודה ר״ש בפסיק רישיה וכ״כ לשם התוספות להדיא והב״י מביאו ולפי זה דינו של בעל התרומות אמת דאף למאי דקי״ל כר״ש מ״מ פסיק רישיה הוא גבי זבובים בתיבה כמו גבי דבורים בכוורת וכ״כ במרדכי ס״פ כירה אלא שהחמיר דאסור לסגור תיבתו בשבת אם לא יניח ריוח גדול שיוכלו לצאת וכו׳ ותימה דהא מקמי הכי כתב המרדכי כמ״ש התוספות דלר׳ יהודא דוקא בעינן דלישבוק בהו ריוח גדול כ״כ שיהיו הדבורים רואים אותם אבל לר״ש אפילו אינם רואים אותם לא הוי פסיק רישיה וצריך לפרש דמ״ש דצריך להניח ריוח גדול היינו בכדי שיוכלו לצאת לאפוקי ריוח קטן שאינן יכולין לצאת דאילו לר׳ יהודא צריך ריוח גדול הרבה שיהו רואין אותו ולר״ש א״צ כל כך אפילו אינן רואין אותו אלא במניח ריוח גדול שיוכלו לצאת סגי והשתא קשה טובא על רבינו שהשיג על דברי בעל התרומות ואמר ועוד דבכוורת גופא קתני ובלבד שלא יכוין לצוד וכו׳ דהא מוכח בסוגיא דבהך כוורת אף לר״ש מיירי דאית ביה כוי אבל בתיבה ליכא כוי כלל וכך הקשה ב״י ונראה ליישב דרבינו סובר כיון דבפ׳ כירה משמע להדיא איפכא דלר״ש אפילו לית ביה כוי נמי שרי דהכי פריך התם ומני אי ר״ש דדלא שאין מתכוין מותר הא לית ליה מוקצה ולמה לי לאוקמי כשחישב אי ר״י כי לא מכוין מאי הוי הא דבר שאין מתכוין אסור לעולם ר׳ יהודא ומאי ובלבד שלא יתכוין לצוד שלא יעשנו כמצודה דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצד ממילא מדלא קאמר בהך סוגיא ותסברא ר״ש היא אלמא דס״ל דלר׳ שמעון ניחא דשרי בלא מתכוין אפילו לא שביק להו רווחא ולא קשה הא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה דאיכא למימר דהך פסיק רישיה לא ניחא ליה שיהיו ניצודין ולא יוכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורים לשדה לאכול פרחים תמיד כדי לעשות דבש הרבה וסבירא ליה לרבינו דהך סוגיא עיקר חדא דמיתאמרה בדוכתה במסכת שבת ותו כיון דהסוגיות הפוכות במידי דהוי מדרבנן אזלינן לקולא ולר׳ שמעון שרי לגמרי אפילו ליכא כוי ומה שהשיג רבינו תחלה מסברא דלא דמי לדבורים בכוורת וכו׳ איכא למשדי בה נרגא דאם כן נתת דבריך לשיעורין וכמ״ש ב״י אבל נראה ברור דרבינו לא היתה עיקר השגתו מטעם סברתו זאת אלא אועוד קא סמיך וכדמשמע מפ׳ כירה. עוד כתב ב״י להשיג אדברי בעל התרומות דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודים בו והוי כמכניס ארי לגורזקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו עכ״ל ושרי ליה מאריה דבפרק האורג לא קאמר שמואל דאינו חייב חטאת עד שיכניס הארי לגורזקי שלו אבל איסורא איכא אפילו מכניסו לבית או לחצר דהכי משמע לישנא דאינו חייב וכו׳ דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא בכל מקום שהכניסו עוד כתב ב״י אי נמי ע״כ לא אסר ר״ש לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאינן במינן ניצוד כל שאין מתכוין שרי ואע״ג דפסיק רישיה הוא עכ״ל וזו כשגגה שיצאה מלפני השליט דבסוגיא דריש משילין דמוקי להך דפורסין מחצלת על כוורת דבורים וכו׳ דכרבי יהודא היא ואימא ובלבד שלא יעשנו מצודה פריך פשיטא פירש״י דכיון דאית ליה לר׳ יהודא דבר שאין מתכוין אסור למה ליה למתני ובלבד שלא יעשה מצודה דהא צידה אב מלאכה היא ומשני מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד כי הני דבורים שרי קמ״ל אלמא דדבורים לאו במינו ניצוד ולפ״ז צ״ל דכ״ש גזין וצרעין לאו במינו ניצוד נינהו שהרי דבש דבורים עדיף טובא ואפ״ה לאו במינו ניצוד כ״ש דבש גזין וצרעין דגריעי טובא דפשיטא דאינו ניצוד דלאיזה צורך יהא צדן אם לא לעשות דבש. אבל רש״י בפרק האורג כתב וז״ל הגזין מין חגב טהור הוא ונאכלין כל שבמינו ניצוד כגון חגבים והגזין שאין במינן ניצוד צרעין ויתושין שאינן לצורך עכ״ל ולא ידענו למה נדחק לפרש דהגזין מין חגב טהור הא דהלא יגיד עליו ריעו שאמר גזין וצרעין דהן מין דבורים שעושין דבש כדאיתא בפ״ק דבכורות וכמו שנתבאר בי״ד סימן פ״א ולפ״ז ודאי הא דאמרו חכמים כל שבמינו ניצוד חייב לאו אהני דנקט ר״מ קאמר אלא אבעלמא קאי כל שבמינו ניצוד אבל הני דנקט ר״מ חגבים גזין וצרעין ויתושין כולן אינן במינן ניצוד ופטור לדעת חכמים ולענין הלכה נקטינן כדעת בעה״ת ע״פ סוגיא דריש משילין וצריך להניח ריוח גדול שיהיו הזבובים יכולין לצאת משם ראיתי כתוב שיבריח את הזבובים מן התיבה קודם שינעול עכ״ל. אך קשה לי בהך סוגיא לפי דברי התוס׳ דמאי פריך לר׳ יהודא פשיטא הא אצטריך לאשמועינן דאע״פ דאית ביה כוי אסורין אם לא יהא לשם ריוח גדול הרבה דהדבורים רואין אותם וצ״ע:

(ד) צבי שנכנס וכו׳ עד השני פטור משנה שם ומפרש שמואל הא דתנן פטור היינו פטור ומותר והא דתני ברישא צבי שנכנס לבית לרבותא נקט הכי ל״מ כשרץ אחריו והכניסו לבית ונעל בפניו אלא אפי׳ נכנס מעצמו לבית כיון דאי לא נעל בפניו היה חוזר ויוצא הלכך אם נעל בפניו הו״ל צידה גמורה וחייב:

(ה) הצד נחש וכו׳ משנה בפ״ב דעדיות הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב וקאמר שמואל דהאי פטור פטור ומותר הוא ולכך כתב רבינו בסתם אם בשביל שלא ישכנו מותר לכתחלה ואיכא למידק דבדין הקודם נמי הו״ל לרבינו לכתוב בסתם דכשישב הראשון על הפתח ומלאו מותר לשני לישב אצלו והראשון חייב למה לו לכתוב לשון המשנה דפטור ולפרשה אח״כ דפטור ומותר וכן בדין השלישי במפיס מורסא דתנן אם להוציא ממנה לחה פטור דמפרש שם ג״כ פטור ומותר כתב רבינו בסימן שכ״ח בסתם מותר לכתחלה וי״ל דדעת רבינו לקצר ואם היה כותב הכא בסתם דמותר לכתחלה היה צריך לפרש עוד דבלא מלאוהו הראשון וישב השני ומילאהו דהשני חייב כדי שלא נבין לדייק דדוקא במילאהו הראשון הוא דמותר השני לכתחלה אבל בלא מלאהו הראשון אין השני מותר אלא אסור לו לישב אצלו ולמלאות ואם עבר וישב קעביד איסורא אבל אינו חייב חטאת וזה אינו כדתנן ברישא דבזו חייב חטאת לכך הביא רבינו המשנה דתני בה במילאהו הראשון דהשני פטור דמשמע דיוקא אבל אם לא מלאהו הראשון ומלאהו השני השני חייב והדר מפרש דהאי פטור פטור ומותר הוא ולא תני פטור אלא לפי דהכא הוא דפטור אבל בלא מלאהו הראשון והשני מלאוהו השני חייב והשתא אתי שפיר הא דלא כתב רבינו הך בבא דרישא אלא דכונתו לקצר דנשמע מדיוקא דסיפא דדוקא במלאהו הראשון השני פטור אבל בלא מלאהו הראשון חייב השני כדפי׳:

(ו) שמנה שרצים וכו׳ משנה וברייתא בפ״ח שרצים וע״פ דברי התוספות לשם דח׳ שרצים שיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן וחייב והחובל בהן ונצרר הדם תחת העור חייב ג״כ דכיון שנעקר הדם והיה יוצא לחוץ לולא העור שמעכבו לצאת א״כ אית ביה משום נטילת נשמה שבאותו מקום שנעקר כי הדם הוא הנפש אבל שאר שרצים ורמשים דאין להם עור סתמייהו לאו לצורך קיימי והחובל בהן אינו חייב אם לא יצא הדם לחוץ דודאי אינו נעקר הדם משום מקום בגופו דאם היה נעקר היה יוצא לחוץ כיון שאין לו עור שיעכבנו מלצאת:

(ז) אסור לצוד פרעוש וכו׳ ברייתא שם ר׳ אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר והלכה כר׳ יהושע דפוטר משום דאין במינו ניצוד אבל אסור לכתחלה:

(ח) ומ״ש ודוקא מעל הארץ וכו׳ כ״כ התוס׳ ומה שקשה לב״י בלשון התוספות שכתבו אבל אם היה על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו דמשמע דדוקא מבחוץ אסור אבל על בגדיו מבפנים כיון דאיכא למיחש שמא ינשכנו שרי ליטלה אע״פ שאינו עוקצה נראה ליישב דודאי לא התירו התוס׳ אלא דוקא כשהוא נושך את האדם דמשום צערא שרי כמו מפיס מורסא כמפורש בתחלת דבריהם אבל באינו נושך אסור ליטלה אפילו היא על בגדיו מבפנים ומ״ש בסוף דבריהם אבל אם היא על סרבלו מבחוץ וכו׳ לא נקט מבחוץ אלא לאורויי היתירא אף מבחוץ והכי קאמרי דמבחוץ נמי אע״פ דאסור ליטלה דאפילו מבפנים אסור ליטלה כ״ש מבחוץ אפ״ה יכול להפילה מעליו אף כשהיא מבחוץ ואין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ בר״ה דשרי כדי שלא יהיו ניזוקין בה ואצ״ל דיכול להפילה כשהיא על בגדיו מבפנים. והכי משמע מדברי רבינו שכתב או מעל בגדיו בסתם דמשמע בכל ענין בין על בגדיו מבפנים בין על בגדיו מבחוץ אסור ולא שרי אא״כ עוקצו ואע״פ שגדולי עולם כתבו להקל ליטלם מעל בגדיו מבפנים כמ״ש ב״י מ״מ נקטינן להחמיר באיסור שבת ולא שרי אלא כשהוא עוקצו:

(ט) ומ״ש ואסור להורגו ה״א בפ״ח שרצים דאף ר׳ יהושע דקי״ל כותיה ופוטר בצידת פרעוש מודים בהרגו והא דכתב רבינו אסור להרגו לאו דוקא אסור אלא חייב חטאת ג״כ ולא נקט אסור אלא כדי לומר אבל כינה מותר להורגו וכו׳ וסתם רבינו דבריו בכאן כר״ת דפרעוש היא השחורה ולכן כתב גבי פרעוש ודוקא מעל הארץ וכו׳ לפי שבאה מעפר הארץ ובכנה לבנה לא הזכיר ארץ אלא כתב וה״מ בלוקחה מעל בגדיו או מעל בשרו ומה שאסרו פרעוש טפי מבכנה הוא דכיון דפרעוש פרה ורבה דמיא לאלים מאדמים והו״ל כאילו הורג גמל ולפ״ז אפילו עוקצו אסור להורגה ומה שהתירו צידה כשעוקצו היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסורא דאורייתא אבל הריגה אית בה איסור דאורייתא אבל המרדכי בפרק כ״כ כתב דר״ת התיר אף הריגת פרעוש כשעוקצו דבמלאכה שאינה צריכה לגופיה קי״ל כר׳ שמעון דפטור עליה. וכתב ב״י דנקט לחומרא:

(י) ומ״ש אבל כינה וכו׳ בפ״ק דשבת פליגי בה תנאי ופסק כב״ה דמתירין להרוב המאכולת והיא הכנה הבאה מזיעת אדם לר״ת דבסמוך:

(יא) ומ״ש וה״מ בלוקחה מעל בגדיו וכו׳ כ״כ הרא״ש לשם ע״פ הסוגיא והביאו ב״י הר״ר יוסף פי׳ שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש ור״ת פירש איפכא ונהגו כר״ת וז״ל התו׳ (דף יב) פירש ה״ר יוסף דכינה היא השחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים ודרך השחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת נחלקו רבנן על ר׳ אליעזר דאמרי ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל ולרבנן אינו חייב אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת חייב עליה אפי׳ לרבנן כדאמרינן בפ״ח שרצים ואין נראה לר״ת דאמר במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד דפרעוש אמרינן בפ״ח שרצים שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם לכך נראה לר״ת דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכ״ע וכינה הרוחשת שרי להרוג וכו׳ עכ״ל ועוד איכא לתמוה היאך יפרש הר״י דהלבן הוא הפרעוש הבאה מזיעת האדם דהא בב״ר פ״ק אמרו ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים כגון יתושין ופרעושין וזבובין וכו׳ אלמא דהפרעוש באה מן האדמה ולא מזיעת האדם ולכן נראה ?דבכולה הלבן שבראש מודה ה״ר יוסף דמותר להורגה אף לר׳ אליעז׳ וכב״ה דמתירים להרוג המאכולת הוא הכינה שבראש והוא הלבן ובר״פ כל היד דפריך בגמ׳ וניחוש דילמא דם מאכולת הוא מוכח בתו׳ דהיא הכינה הבאה מזיעת אדם אלא דה״ר יוסף בא לומר דאף השחורה נקראת בסתם כינה כדכתיב והך את עפר וגומר ואינה נקראת בסתם פרעוש ובו קאמר ר׳ אליעזר דחייב ופליגי עליה רבנן דלית ביה אלא משום שבות כיון דאינה פרה ורבה כדאיתא בפ״ח שרצים דכינה דפליגי ביה ר״א ורבנן אינה פרה ורבה. אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפי׳ לרבנן וכו׳ ורצונו לומר מין רחש אחר שהוא פרה ורבה וכמו שפי׳ הרמב״ן והרשב״א ומביאו ב״י כך היא דעת ה״ר יוסף אלא דבמה שהתירו הרמב״ן והרשב״א להרוג את השחורה נחלק עליהם ה״ר יוסף וס״ל דאף לרבנן דבשחורה ליכא חיוב חטאת מ״מ שבות מיהא איכא דלא עדיפא הריגה מצידה דאע״ג דאין במינו ניצוד ואינו חייב לר׳ יהושע אפ״ה מודה דאסור לכתחלה כ״ש הריגה דאע״פ דאינו חייב כיון דאינה פרה ורבה ולא דמיא לאלים מאדמים איסורא מיהא איכא אבל הפרעוש הוא מין רחש אחר דפרה ורבה אף לרבנן חייב ולפ״ז לא קשה כלל מכל מה שהקשה ר״ת לפי מה שהבינו מדברי ה״ר יוסף דהכינה הלבנה הבאה מזיעת אדם היא הפרעוש דחייב בהריגתה חטאת אף לרבנן. העולה מזה דאף בעל נפש אין לו להחמיר שלא להרוג הכניה הלבנה שבראש כדי לחוש לדעת ה״ר יוסף דס״ל דחייב עליה חטאת לכ״ע ואין להאמין שיצא זה מפי ה״ר יוסף אלא דלשונו שאמר אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפילו לרבנן וכו׳ משמע לפי פשוטו דאכינה הלבנה שבראש קאמר שהיא הרוחשת ואינה קופצת דאי ארחש אחר קאמר לאיזה צורך אמר אבל ופרעוש היא הכינה הרוחשת ה״ל לומר אבל פרעוש הוא רחש אחר וכו׳ מיהו כדי שלא נשוה לה״ר יוסף טועה בדבר פשוט ניחא טפי לומר דלא טעה ונסבול קצת דוחק בלשון ולומר דכינה הוא שם כולל לכל הרחשים וכדאשכחן במשנה פ״ט דפרה הדירה והכינה שבתבואה כשרים והוא מין תולעת הגדל בתבואה וקרי לה כינה. וגבי משכן נמי אמרינן קרש שנפל בו דרנא וכינה לכן כתב ה״ר יוסף אבל פרעוש הוא מין כינה הרוחשת כלומר ואינה הכינה השחורה שהיא קופצת שנחלקו בה ר״א ורבנן שאינה פרה ורבה אלא היא מין כינה הרוחשת והיא פרה ורבה דחייב אף לרבנן אבל בכינה שבראש ליכא למ״ד דאוסר להרוג אותה:

(יב) חמשה בס״פ כל כתבי ואיכא לפרש דהטעם הוא משום דקי״ל כר״ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואינה אלא משום שבות הילכך בהני ה׳ אפי׳ אינן רצין אחריו מותר להרגן כיון דמועדים להזיק שאר מזיקין דאינן מועדין לא התירו אם אינן רצין ואיכא נמי לפרש דאפי׳ לר׳ יהודא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בהני חמשה מותר להרגן אפי׳ אינן רצין דלפי שהיזקן מצוי ה״ל פיקוח נפש דמותר לחלל שבת אפי׳ באיסור דאורייתא ועיין בב״י האריך:

(יג) נחש ועקרב דורסן לפי תומו וכו׳ ג״ז שם ור״ל שא״צ לסבב הדרך בעבורן אלא דורסן בהילוכו לפי תומו ואם ימות ימות ואפי׳ לר׳ יהודא דאסור בלא מתכוין הכא מודו הואיל והן מזיקין ופסיק רישיה לא הוי משום דאפשר דלא ימותו וכן ברוק אפי׳ לר׳ יהודא שרי כיון דאיכא תרתי חדא דלא מתכוין ועוד דאיכא נמי מאיסותא: