(א) ודבר דבר דרשו חכמים וכו׳ בפרק אלו קשרים ופירש״י שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול כגון מקח וממכר וחשבונות עכ״ל וכתבו התוספות דאין נראה לר״ת דהא כבר נפקא לן ממצוא חפצך עכ״ל אבל רבינו מיישב פירש״י דלאו דוקא מקח וממכר ממש קאמר אלא לדבר מקח וממכר לומר סחורה פלונית אקנה למחר או דבר פלוני מעסק משא ומתן אעשה למחר:

(ב) ומ״ש ואיתא בירושלמי וכו׳ כ״כ לשם התוס׳ דאור״ת דהא דקאמר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול היינו כדאמר בויקרא רבה רשב״י ה״ל אימא סבתא דהות משתעי סגי א״ל אימא שבתא היא שתקה משמע שאין כ״כ לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרינן בקושי התירו בשאלת שלום בשבת עכ״ל:

(ג) ומ״ש רבינו ומסתברא קצת לאיסור לפעד״נ דהעיקר כספר המצות שהרי בסמוך יתבאר דמותר לומר לחבירו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב דאע״פ דשניהם יודעים שע״מ לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו כיון דלא מפרש בהדיא ה״ל הרהור ולא דיבור כ״ש לענין אמירה לעכו״ם כיון דלא מפרש בהדיא לעשות כך וכך בשבת אע״פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה כן בשבת הבאה אין זה אמירה לעכו״ם שבות דאסור ואפי׳ בשבת גופיה אם לא מפרש בהדיא לעשות כך וכך אלא אמר ליה דבר אחר והעכו״ם מבין שרצונו שיעשה כך וכך אין זה איסור אמיר׳ לעכו״ם שבות וכן נוהגי׳ לומ׳ לעכו״ם שיקנח חוטמו והעכו״ם מבין שרצונו שיסיר הפחם שבראש הנר כדי שיהא מאיר ומנהג ישראל תורה היא ע״פ גדול שהורה כן ע״פ ספר המצות ודלא כרבינו:

(ד) כתב הרמב״ם שאמירה לעכו״ם מותרת בשבות דרבנן וכו׳ אבל התוס׳ כתבו שאסור וכו׳ משמע מלשון רבינו דמסקנתו להחמיר כדעת התוס׳ וכן משמע מדבריו לקמן בסוף סימן תקפ״ו מיהו נהגו להקל כהרמב״ם וגדולה מזו נהגו להקל מקצתם כדעת בעל העיטור שהביא הר״ן בס״פ ר״א דמילה להתיר אמירה לעכו״ם לצורך מצוה אפי׳ במלאכה שאסורה מדאורייתא ומביאו ב״י כאן והגהות ש״ע לעיל סימן רע״ו ואינו נכון דדעת יחיד היא כנגד כל הגדולים דאוסרים בזה והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כתב בסוף הגהות אחרונות דמרדכי דאמירה לעכו״ם בדאורייתא נמי לא אסורה אלא בדבר שא״א למצוא תקנה ע״י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר״ה דיכול להביא ע״י מחיצות בני אדם שרי אמירה לעכו״ם. והיכא דאיכא למימר דילמא אתי לאחלופי בר״ה אסור אמירה לעכו״ם אפילו באיסור דרבנן ואפילו לדבר מצוה כדאמרינן גבי ינוקא דאשתפיך חמימיה עכ״ל ע״ש ראבי״ה ודבריו מבוארים דברישא דיכול להביא ע״י בני אדם בר״ה גופיה אפילו ק׳ אמה שרי ע״י אמירה לעכו״ם והיינו מדאמרינן בפ׳ שואל א״ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך ופירש״י דכיון דהוא דבר שיש לו היתר ע״י תקנה בשבת מותר לאמרו אפי׳ במקום שאין שם היתר עכ״ל וכמו שיתבאר בדברי רבינו בסמוך ופירשו לשם התוס׳ דכי היכי דלחבירו מותר לאמרו ה״ה לעכו״ם אבל בסיפא להתיר אמירה לעכו״ם להביא מחצר לחצר שלא עירבו דאסרו חכמים דילמא אתא לאחלופי להוציא מרה״י לר״ה התם גבי איסור הוצאה ליכא תקנתא ע״י מחיצת בני אדם ודאי דאסור אמירה לעכו״ם אפילו לדבר מצוה כדמוכח מההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה בפרק הדר (עירובין ס״ח) ובאלפסי פ׳ ר״א דמילה והב״י כתב דאין דבריו מובני׳ אליו דדבריו סותרים והניחם בצ״ע ולפעד״נ דדבריו מובנים ופשוטים הם כדפרי׳:

(ה) ומ״ש כגון שיש לו פירות מוקצין חוץ לתחום וכו׳ איכא להקשות דא״כ אפילו תוך התחום נמי אסור דכיון דאסור לטלטלם א״א לו להביאם וי״ל דבתוך התחום כיון דמותר להחשיך על פירות מחוברים כמ״ש ה׳ המגיד בפ׳ כ״ד ומביאו ב״י משום דלא מינכר׳ מילתא ה״ה דמותר נמי לומר לחבירו וכו׳:

(ו) ומ״ש שאפי׳ היום הי׳ יכול לשומרם אם היו בתוך התחום וכו׳ כלומר ע״י בורגנין היו בתוך התחום כמ״ש בסמוך:

(ז) ואסור לחשב חשבונותיו וכו׳ עד אלא יאמר לו השאילני כל זה פשוט בפ׳ שואל ובהך דשואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני כתבו התו׳ אע״פ דסתם שאלה נמי ל׳ יום כמו סתם הלואה ל׳ יום אפ״ה בהלואה דאינו יכול לתובעו תוך ל׳ יום אתי למיכתב אבל שאלה אע״פ דעבידי אינשי דמשאלי עד ל׳ יום ולהכי טלית שאולה כל ל׳ יום פטורה מן הציצית מ״מ אם היה תבעו תוך ל׳ יום היה חייב להחזיר לא חיישינן דאתי למיכתב כיון דבידו לתבעו וחייב להחזיר לו מיד כל זה לפירש״י אבל ר״י פירש דשאלה שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב ואע״ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מכל מקום מתוך שמזכיר לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב וכן פי׳ ה״ר פורת עכ״ל משמע דלפר״י וה״ר פורת אף בשאלה אם בא לתובעו א״צ להחזיר לו תוך ל׳ יום ואפ״ה כיון דשאלה חוזרת בעין זכור הוא ולא אתי למיכתב:

(ח) ומ״ש כתב ה״ר פרץ דבלשון לעז הכל לשון אחד הוא נראה דס״ל כפר״י וה״ר פורת ולכן כתב דאע״פ דשאל ממנו שחוזר בעין מ״מ דהלשון לעז משמעו נמי על דבר שאינו חוזר בעין א״כ אינו זכור הוא לו ואסור דאתי למיכתב. כתוב ע״ש אור זרוע צריך ליזהר שלא יכתוב אדם במשקה בשבת על השלחן וגם לא ישרטט באצבעו כמו אותיות בשבת באפר נגוב או במשקין עכ״ל ומביאו בתרומת הדשן סי׳ ס״ג ופסק לשם דמותר לרמוז באצבעו באויר כעין כתיבת אותיות ע״ש:

(ט) זימן אורחים וכו׳ משנה פ׳ שואל מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ובגמ׳ מ״ט אבל לא מן הכתב רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו איכא בינייהו דכתב אכותל ומידלי למ״ד שמא ימחוק לא חיישינן למ״ד שמא יקרא חיישינן ופסקו הרי״ף והרא״ש כאביי וכך הם דברי רבינו והכי קאמר דאם לא היה אסור אלא משום שמא ימחוק בכותל גבוה הרבה היה מותר דליכא למיחש לשמא ימחוק אבל כיון דאיכא נמי גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות אפילו בכותל גבוה הרבה נמי איכא הך גזירה ואסור אבל אם חקק בכותל ליכא גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות משום דגודא בשטרא לא מיחלף ודוקא בדאיכא תרתי חדא דכותל הוא קבוע ושטרא מיטלטל אידך דבכותל הוא חקוק ובשטרא מכתב בדיו אבל טבלא ופנקס אפילו הוא חקוק מ״מ כיון דמיטלטל מיחלף בשטרא א״נ בכותל ומיכתב אף על גב דכותל קבוע מ״מ כיון דמיכתב אתי למיחלף בשטרא דמיכתב ואסור וכ״כ הרמב״ם בפכ״ג וז״ל מונה אדם את פרפרותיו ואת אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות לפיכך אם השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרותן מפני שאינו מתחלף בשטר עכ״ל כתב כדברי רבינו דטעם הוא שלא יקרא בשטרי הדיוטות אלא דמתיר בחקוק בטבלא אבל דברי רבינו כדברי הרי״ף והרא״ש דבטבלא אסור אפילו הוא חקוק והכי נקטינן וכן פסק בש״ע וכתב הרב המגיד דלבאר הסוגיא לפי דיעות אלו יאריכו הדברים. וקשיא לי דלמ״ש הרי״ף והרא״ש דלית הילכתא כרב ביבי בהא דקאמר דבכותל ומידלי לא חיישינן שמא ימחוק דקי״ל כרבא דאמר לא יקרא לאור הנר אפילו גבוה הרבה א״כ למה כתבו הרמב״ם ורבינו דבגבוה הרבה אסור משום שקורא בשטרי הדיוטות הלא אפילו נימא טעמא משום שמא ימחוק נמי אסור דלא פלוג רבנן כי היכי דאסור לקרות לאור הנר אפילו גבוה הרבה ולהרי״ף והרא״ש ורבינו ניחא דאי משום שמא ימחוק בחקוק בטבלא ופנקס היה מותר דבחקוק ליכא משום שמא ימחוק כדאיתא להדיא בגמרא ואפילו אינו גבוה כלל אבל משום שמא יקרא אסור אפילו חקוק בטבלא ואפילו גבוה הרבה אבל להרמב״ם דמתיר בחקוק בטבלא דלא מיחלף בשטרא השתא ודאי אפילו לטעמא דשמא ימחוק אם היה כתוב על הכותל אפי׳ גבוה הרבה אסור משום דלא פלוג רבנן ואם היה חקוק אפילו בטבלא אפילו אינו גבוה כלל מותר ויש ליישב דהרמב״ם אתא לאשמועינן דאף לאביי דחיישינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות בחקוק בטבלא מותר דחקיקה בשטרא דכתיבא לא מיחלף ואם היה כותב הטעם משום שמא ימחוק הוה אמינא דלהאי טעמא דוקא בחקוק בטבלא שרי משום דליכא שמא ימחוק בחקיקה אבל למ״ד שמא יקרא בשטרי הדיוטות אף בחקוק בטבלא אסור דמיחלף קמ״ל דלא מיחלף ותו נראה דלטעמא דשמא ימחוק אינו אסור אלא לבע״ה אבל לא לשמש והכי משמע להדיא מפירש״י שסביב האלפסי וכ״כ הר״ן ז״ל שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכיהם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש עכ״ל משמע דהשמש יכול למנות מתוך הכתב דאין בידו למחוק אבל לטעמא דשמא יקרא בשטרי הדיוטות אף לשמש אסור ולאו דוקא נקטא מתני׳ אורחיו ופרפרותיו דאפילו לאחר שאינם אורחיו ופרפרותיו נמי אסור משום שמא יקרא וכו׳ ואף בפירש״י בגמ׳ דכתוב כלשון זה שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם עכ״ל נמי משמע הכי שהבעה״ב ימחוק מן האורחים ויצוה לשמש שלא לקרותן אבל בשמש לא חיישינן שמא ימחוק אבל משום שמא יקרא וכו׳ אף לשמש אסור. כ׳ הרמב״ם בפ׳ כ״ג אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק וכיוצא בזה כ׳ הסמ״ק והסמ״ג וז״ל אסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יהא בהול ויבא למחוק עכ״ל. ותימה הלא שטרי הדיוטות הם הוא שטרי חובות וחשבונות ואסורין משום ממצוא חפצך וכפירש״י ותו׳ בפ׳ משילין דמקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך א״נ מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה עכ״ל וא״כ לטעם הראשון ודאי קריאת שטרי הדיוטות שהם של מקח וממכר וכן ש״ח וחשבונות אסורים משום ממצוא חפצך שהוא איסור גמור וא״צ לטעמא דחששא דשמא ימחוק ובאגרות שלום ליכא לחששא דשמא ימחוק וצ״ע ומה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב הוא איסור גמור שהרי הוא קורא בשטרי הדיוטות ממש אבל מה שנהגו ביריד לובלין ובשאר ירידים שהשמש קורא מתוך הכתב את מי שהוא מוחרם מפי ב״ד על חובותיו ולא חיישינן לקורא בשטרי הדיוטות יש ליישב חדא משום פסידא שלולא הכרזה זו היה נפסדין כל החובות וכל משא ומתן של כל בני המלכות תלוי בהכרזה זו בשבת שמתאספין כל הקהלות ויודעין מי ומי הכריזו עליו חרם כדי לכופו בעירו לשלם וכיוצא בזה התיר ר״י למכור עכשיו בהמה גסה לעכו״ם משום פסידא כדכתבו התו׳ בפ״ק דע״ז וכן כתבו הפוסקים ומהאי טעמא מתיר לשם למכור חטים ושעורים משום פסידא והביאו הסמ״ג בהל׳ שבת. ותו דדבר זה נוגע לרבים וכבר התירו לפקח על עסקי רבים בשבת כדאיתא בפ׳ שואל ובפ״ק דכתובות והכרזה זו צריכה שתהיה דוקא בשבת דאז נאספין כל בני המלכות ואוושא מילתא טובא ואיכא פירסומא רבה וכענין זה כתב הריב״ש להכריז על הקרקעות בשבת דהרא״ה התירו מהאי טעמא ועל כן נראה דאין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים מ״מ ועיין במ״ש בזה סי׳ שכ״א: כתב הרב בהגהת ש״ע דספורי מלחמות שכתובים בלשון הקדש שרי לקרותן בשבת ודקדק כך ממ״ש התו׳ בפ׳ כל כתבי (דף קיו בד״ה וכ״ש) וז״ל מיהו אותן מלחמות הכתובים בלעז נראה לרבינו יהודא דאסור לעיין בהם וכו׳ ומביאו ב״י דמשמע דוקא בלשון לעז אבל לשון הקודש בעצמו יש בו קדושה ויש ללמוד מן הלשון הצח כמה דברים שרי והא דכתב המרדכי ריש הזורק דבזמן הזה מותר לטלטל הגט משום שאדם יכול ללמוד הימנו כמה הלכות גט דמשמע דאי לאו האי טעמא אסור אע״פ שכתוב בלשון הקודש יש ליישב דאע״ג דהיה יכול ליתן טעם להתיר משום דכתוב בלשון הקודש מ״מ האי טעמא דיכול ללמוד ממנו כמה הלכות הגט עדיף טפי מיהו נלפע״ד דלשון הפוסקים לא משמע הכי אלא כל שטרי הדיוטות ומלחמות אפילו כתובים בלשון הקודש אסור לקרות בהן והא דנקטו התוס׳ מיהו אותן מלחמות הכתובים בלעז וכו׳ לא באו אלא להורות מקום האיסור והוא דדוקא אותן מלחמות של זה עם זה שחיברו בלשון לעז הוא דאסור אפילו היו מעתיקין אותן מלשון לעז ללשון הקודש כיון דאינן אלא שטרי הדיוטות ממש משא״כ ספר יוסיפון וספר דברי הימים של ר׳ יוסף הכהן וכיוצא בהן דיש ללמוד מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים אפילו העתיקום ללשון לעז מותר לקרות בהן ועוד אפשר לומר דנקטו התוספות לעז משום דכתבו בסוף דבריהם ואפי׳ כו׳ עכ״ל דכשכתובים בלשון לעז דוקא ה״ל מושב לצים דאילו היו כתובים בלשון הקודש לא ה״ל מושב לצים ואינו אסור אלא בשבת והכי נקטינן בהן בשבת דלא דכל שטרי הדיוטות וספורי מלחמות אפילו כתובים בלשון הקודש אסור לקרות כהרב בהגהת ש״ע נ״ל: