(א) מותר להתחיל במלאכה וכו׳ עד ועורות לעבדן וכו׳ הכל במשנה פ״ק דשבת סוף (דף יז) פליגי בהו ב״ש וב״ה דב״ה שרו לשרות דיו וסמנין וכו׳ וקי״ל כב״ה דמתירין בכל הני ובירו׳ מסמיך לה אקרא דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי ומייתי לה הרוקח בסי׳ מ״א אבל עיקר טעמא דלית להו לב״ה שביתת כלים ולית להו נמי גזירה ע״ש עם חשיכה אטו חשיכה:

(ב) ולתת אונין וכו׳ פירש״י אגודות של פשתן ונותנין אותם בקדירה לתוך התנור כדי שיתחממו ויתלבנו ואפ״ה שרי עם חשיכה ולא גזרינן שמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלו להו ובהגהות מרדכי שם כתב ריב״א רצה לפרש פשתן שהעלו מן המשרה ונותנים באור לייבשו ויש בו איסור בישול דכל דבר המתייבש בתחלה נתרכך מחמת הלחלוחית שבו ומתקשה כדאמר פ׳ כלל גדול האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל אבל בב״מ סוף (בבא מציעא כז) אמרי׳ האונין של פשתן משיתלבנו משמע ליבון כדפ״ה עכ״ל וכן פי׳ התוס׳ משיתלבנו אבל בפ׳ ב״מ כתבו התוס׳ דנראה לר״י דאונין היינו מטוה וכן פי׳ בערוך בערך אנין:

(ג) ולתת צמר וכו׳ פי׳ צמר דלא קשה ליה זיקא חיישינן שמא מגלי להו לפיכך לא שרינן ליה אלא בטוחה בטיט פי׳ מכוסה בכסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומדכר. ומ״ש שמא יגיס בה וכו׳ חייב משום מבשל כ״כ הרא״ש וז״ל ודילמא מגיס בה ופירש״י וה״ל מבשל אע״פ שעקורה מן האור בעודה רותחת המגיס בה הוא מבשל וכ״ש שאסור להכניס כף בקדרה בעודה על הכירה וכ״כ הר״ן אבל בלשון פירש״י שבידינו בגמרא דף י״ח כתוב מגיס מהפך בה ומבשל והוי בישול עכ״ל משמע דר״ל דכיון דבדבר המתבשל ה״ל בישול א״כ הכא בצמר חייב משום צובע וכמ״ש התוס׳ ז״ל ודילמא מגיס בה והוי צובע עכ״ל. וכן פי׳ מהרש״ל הא דכתב הרא״ש שאסור להכניס כף בקדרה בעודה על הכירה היינו בדלא בשיל כמב״ד אבל בשיל כמב״ד כתב הר״ן דתו ליכא למיחש למגיס ומבשל מיהו ה״מ בקדרה אבל בצמר לעולם אסור להגיס בו שאע״פ שקלטו העין דרך הצבעים להגיס בהם תמיד שלא יחרכו וה״א בירו׳ עכ״ל ועיין במ״ש ב״י בסוף סי׳ שי״ח. ובדינין והלכות דמהרי״ו סי׳ ל׳ כתוב בסתם דכשמסירים קדרה מן האש להוציא המאכל ממנה אין להגיס בה בכף דהוי כמבשל וכו׳ משמע דמחמיר אפי׳ כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי אטו לא נתבשל כמב״ד וכ״כ בהגהות הש״ע סוף סי׳ שי״ח ע״ש. וע״ל בסוף סי׳ שכ״א במ״ש רבינו בשם הרמב״ם ובב״י לשם:

(ד) ומותר לפרוס מצודות וכו׳ האי בבא איצטריכא דאע״פ דאוזלי ואוהרי קא עבדי מעשה שהפח נקשר ואוחז העוף אפ״ה לית להו לב״ה שביתת כלים ושרי והא דקאמר בסמוך דשביתת כלים לאו דאורייתא אפי׳ אם הכלי עושה מעשה בשבת לאו דוקא הוא דאפי׳ איסור דרבנן ליכא אלא דגמרא נקט האי לישנא לאפוקי מב״ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא וכן פי׳ ב״י.

(ה) ומותר למכור לעכו״ם וכו׳ הך בבא לא שייכא להנך דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים אלא כיון דלהני נמי מותר עם חשיכה נקטינהו בהדייהו ובמשנתינו נמי קתני להו בהדדי דמותרין לב״ה ולא אסרינן להו משום דמאן דחזי סבר שלוחו הוא ושליחותיה קעביד א״נ קא עבר על אמירה לעכו״ם שבות דהעכו״ם מוליכו בר״ה בציוויו דישראל דכיון שיוצא מביתו לגמרי מבע״י לא חיישינן להא אבל כשיוצא מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו״ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת. וכ״כ הרמב״ם להדיא בפ״ו ומשמע לפי טעם זה דאפי׳ ייחד לעכו״ם מקום בביתו והניח שם החפץ אסור אם העכו״ם מוציאו מביתו בשבת וצ״ע דבהגהות מרדכי כתב וז״ל וכל מה שאסרנו מכירה ונתינ׳ וכו׳ איירי כשלא ייחד לו מקום ואפי׳ בלא ייחד לו מקו׳ קרוב הדבר להתיר כדתנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית ואוקימנא דפטור ומותר לבעה״ב ויש להחמיר שלא להרגיל העכו״ם בכך אבי״ה ולאבא מארי ה״ר מרדכי נראה דהמדקדק לשון הספר בפ״ק דפסחים ימצא דאפי׳ שכירות לא קניא אלא גבי חמץ מגזירת הכתוב עכ״ל מיהו ק׳ לפע״ד בהא דמביא ראייה מדתנן פטור ומותר לבעה״ב דלכאורה אינה ראיה דאם נפרש בישראל דפשט ידו לפנים איכא למימר דפטור ומותר מאיסור הוצאה קאמר כיון דאיהו לא קעביד מידי ואם נפרש דאיירי בעכו״ם איכא למימר דבחפץ של עכו״ם איירי דליכא איסורא אפי׳ נראה כנותן ע״מ להוציא כיון שאין החפץ של ישראל וכמ״ש לשם התו׳ והרא״ש והר״ן וכ״כ הרמב״ם להדיא וחפץ ישראל בידו משמע דוקא חפץ של ישראל ולא חפץ של עכו״ם מיהו נראה ליישב דאה״נ דראבי״ה גופיה נמי ס״ל הכי שהרי מ״ש בהגהות מרדכי בשם ראבי״ה כתוב במרדכי ישן על שמו אהחזרת משכונות לעכו״ם בשבת וכ׳ במרדכי בפנים דמותר בייחד לו מקום מבע״י שכבר יצא מרשות ישראל מבע״י לגמרי דעכשיו כיון שניכר שאלו החפצים של עכו״ם הם מעולם וכבר יחד לו מקום מבע״י אז ודאי כשהעכו״ם נוטלם בשבת ליכא איסורא וז״ש דהא דאסרינן מכירה ונתינה וכו׳ ר״ל דהא דבברייתא משמע דכל נתינה אסור אפי׳ כה״ג דהחזרת משכונו׳ היינו דוקא כשלא ייחד לו מקום וכו׳ ואח״כ אמר דאף בלא ייחד קרוב הדבר להתיר וכו׳ משום דהחזרת משכונות ניכרים דחפצים של עכו״ם הם ומתניתין נמי דפטור ומותר בעכו״ם איירי ובניכר שהחפץ של עכו״ם והשתא ל״ק מידי וליכא פלוגת׳ בהא מילתא אלא דבסי׳ שכ״ה כתב רבינו דאפי׳ אם החפצים של עכו״ם אסור שהרואה אינו יודע שהחפץ של העכו״ם והוא מדברי הרא״ש שכתב בריש שבת וכתב שכן מורים באשכנז ואפשר לחלק בין חפץ שניכר לכל שהוא של עכו״ם לחפץ שאינו ניכר לכל אבל בברייתא זו דקתני בש״א לא ימכור אדם חפצו לעכו״ם וכן ממ״ש הרמב״ם וחפץ ישראל בידו משמע דוקא חפצו של ישראל הוא דאסור אבל לא של עכו״ם ומ״ש הרא״ש דכיון דהאיסור הוא מפני הרואים הרואה אינו מכיר של מי החפץ איכא להקשות אטו כל היכא שאסרו חכמים מפני הרואים אסרו בכל ענין הלא בשילוח אגרות דאסור בלא קצץ מפני הרואים דיאמרו בשבת נתן לו להוליך וכו׳. ואפ״ה אם קצץ מותר ולא אסרינן לה מפני הרואים דלא ידעי דקצץ וכדלעיל בסי׳ רמ״ז. ולענין הלכה נראה כיון דבמרדכי בפ״ק בההיא דמשכנות משמע לאיסור אף כשהחפץ של עכו״ם ואף בייחד לו מקום וכ״כ ב״י לקמן דכמה רבוואתא הכי ס״ל וגם ראבי״ה כתב להחמיר שלא להרגיל עכו״ם בכך צריכים אנחנו להחמיר בכך אם לא בעכו״ם אלם או מפני דרכי שלום. מיהו כל זה במשכנות שנראה שלצורך ישראל הוא נושאו מביתו ונראה כשלוחו אבל בחפץ של עכו״ם המונח בבית ישראל שאין לישראל שום שייכות בזה החפץ משמע שמותר אבל כיון שהרא״ש ורבינו החמירו גם בזה וכתבו שכן מורים באשכנז לאיסור אין לנו לסתור דבריהם:

(ו) ומותר ליתן בגדיו לכובס עכו״ם וכו׳ כ״כ שם התוס׳ והרא״ש דדין כלים לכובס וכו׳ כדין שליח אגרות אבל סה״ת והמרדכי ס״ל דלא בעינן קצץ אלא באיגרות לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד עכו״ם הוא ויסברו שבשבת נתנו לו אבל בנתינת בגדים לכובס דקיבולת לחוד סגי דכיון דיודע העכו״ם שישלם לו הישראל לבסוף שרי והכי משמע מדברי סמ״ג וכ״כ בהגהות מרדכי עיין במ״ש בסי׳ רמ״ז ולענין הלכה נקטינן כדברי רבינו שהיא דעת רוב פוסקים. כתב ב״י דכתב ברוקח בשם הירוש׳ שאם נתן כליו לכובס וראהו עושה בהם בשבת צריך למחות בידו אא״כ קצץ והקשה עליו דבירוש׳ איתא בהדיא דא״צ למחות בידו אלא בעושה בטובת הנאה דהיינו בחנם אבל בעושה בשכר א״צ למחות בידו אפי׳ לא קצץ עכ״ל אבל בספר הרוקח שבידינו לא כתב אא״כ אלא סתם כתב בעושה בחנם צריך למחות בידו אבל בשכר בעבידתיה טריד וא״צ למחות בידו והכי נקטינן: כתב הר״ן אמתני׳ דוכולן ב״ה מתירין עם השמש ומסתברא לי דכל שקצץ אף ע״פ שעשה עכו״ם מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה דכל שקצץ אדעתא דנפשיה קעביד ומביאו ב״י אבל מדברי סה״ת סי׳ רכ״ב וסמ״ג (דף י״ט ע״ד) והגהות מרדכי פ״ק דשבת שכתבו דכל מלאכה שגוף ישראל נהנה מגוף המלאכה שנעשית בשבת בשבילו אסור ליהנות ממנה אע״פ שקצץ כי הא דתנן בפרק כ״כ נכרי שהדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו אע״פ שקצץ ושכרו לכך ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות לכך אם קצץ מותר לפי זה גם הבגד שנגמר מלאכתו בשבת בשביל ישראל אפי׳ נקצץ שכרו מע״ש אסור ללבשו כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה ודלא כהר״ן וכ״כ בהגהות אשיר״י פ״ק דשבת גבי לבישת בגדים לאיסור מטעם זה. והא דכתב במרדכי פ״ק די״ט ע״ש רב צמח גאון טעם אחר דאסור משום דאפי׳ בח״ה אין מביאין כלים מבית האומן וכו׳ נראה דהתם איירי בידוע לו שנגמרו מעי״ט ואפ״ה אסור להביאן בי״ט משום דהוה עובדין דחול א״נ מפני מראית העין שיאמרו שבשבת נתן לו לעשות המלאכה אבל אם שיגרן לביתו מותר לקבלן ממנו כיון שנגמרו מעי״ט אבל בנגמרו בשבת וי״ט אפי׳ שיגרם לביתו אסור מדינא מפני שגוף ישראל נהנה מגוף המלאכה כדפי׳ וכ״כ בהגהה מיימונית פ״ב מה׳ י״ט ומשמע ודאי דאפי׳ לצורך שבת נמי אסור כיון שנגמרה בשבת תדע דהא דשרינן להביא כלים מבית האומן לצורך המועד היינו דוקא שנעשית חודם המועד דהא הך ברייתא באומן ישראל קאמר מדקתני בסופה ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ופי׳ המפרשים שהאומן אין לו מה יאכל בי״ט וכיון דישראל הוא לא עשה בי״ט ומשום הכי שרי להביאו לצורך המועד אבל בעכו״ם שעושה מלאכה בשבת וי״ט אפי׳ לצורך שבת נמי אסור דומיא דעכו״ם שהדליק את הנר דלצורך הוא ואסור והא דכתב בהגהות אשיר״י ס״פ אין צדין וז״ל חלוק שתפרו עכו״ם או בגד שצבעו עכו״ם בי״ט אסור ליטלו מן העכו״ם אבל אם שיגר לו כלים תפורין שנגמרה מלאכתן מעי״ט מקבל ממנו עכ״ל לאו למימרא דדוקא כשתפרו בי״ט אסור ליטלו ממנו ואם שיגרן לו מותר דהא מסוף לשונו מבואר דאם לא נגמרה מלאכתן מעי״ט אפילו שיגרם לביתו אסור לקבלו אלא תיבת בי״ט לא קאי אמ״ש מקודם אלא נקשר עם סוף הלשון כלומר בי״ט אסור ליטלו מן העכו״ם אע״פ שנגמר מעי״ט והיינו כמ״ש הגהות מיימוני והמרדכי פ״ק די״ט וכ״כ הגהות אשיר״י פ״ק דשבת דאסור להלביש בגדים שנגמרה מלאכתן בשבת ואף כי נקצץ שכרן והר״ן ז״ל דמתיר בעשה עכו״ם בגד בשבת ללבשו בשבת יחיד הוא בדבר זה נגד כל הני רבוותא והכי נהוג לאיסור כתב ב״י דלהר״ן ל״ק מהא דתנן אין מביאין כלים מבית האומן דס״ל דטעמא דאין מביאין אינו אלא משום טירח׳ שאינה צריכ׳ ומש״ה שרי לצורך המועד וה״ה נמי דלצורך שבת וי״ט שרי להביא כלים וכו׳ ושרי ליה מארי׳ דהר״ן לא התיר אלא ללבשן בשבת משום דעכו״ם אדעתיה דנפשיה קעביד כיון דקצץ והך דכל כתבי עכו״ם שהדליק את הנר בשביל ישראל דאסור להשתמש לאורו התם בלא קצץ ועכו״ם אדעתא דישראל קעביד אבל לא קאמר הר״ן דמותר לישראל להביאו מבית האומן בשבת דזה פשיטא דאסור אפי׳ נגמרו מעי״ט ושבת מפני מראית העין וגם משום עובדין דחול כדפי׳ לרב צמח גאון אלא מיירי דשיגרן עכו״ם לביתו של ישראל והתיר הר״ן ללבשן בשבת: כתב הרוקח בסי׳ ש׳ חלוק שתפרו עכו״ם או מנעל וסנדל אין מקבלין מן העכו״ם ואין ללובשו אם לא ידוע לו שנגמרה מלאכתן מעי״ט דתנן אין מביאין כלים מבית האומן בח״ה וכ״ש בי״ט אבל נגמרו מעי״ט מותר לקבלן דלא גרע מדגים ופירות שמותר לקבלן לדורון עכ״ל נראה מדכתב אין מקבלין מן העכו״ם אלמא דאפי׳ אם שיגרן לביתו אין מקבלין והא דתנן אין מביאין לאו דוקא הוא אלא אפי׳ שיגרן לביתו נמי אסור לקבלן וטעם האיסור הוא משום דנעשית המלאכה במועד בשביל ישראל וז״ש ואין ללובשו אם לא ידוע לו שנגמרה מלאכתן מעי״ט דאסור לקבלו וללובשו אפי׳ שיגר לו לביתו ואם הוא ודאי שנגמרה מעי״ט מותר פו׳ ונראה דס״ל להרוקח דאפי׳ ודאי נגמרו מעי״ט לא שרינן ליה אלא לקבלן אם שיגרן לו בי״ט אבל לילך לבית האומן ולהביאן אסור דמסתמא אינו חולק על דברי רב צמח גאון וכדפי׳ והכי נקטינן כחומרא זו אבל לא במה שמחמיר הרוקח דאסור לקבלן אם אינו יודע בודאי שנגמרה מלאכתן מעי״ט וכ״כ בהגהות מיימוני פ״ב מה׳ י״ט ע״ש רב צמח גאון נראה דאין לנהוג כן אלא מסתייה לאסור כשיודע בודאי שהעכו״ם עשאו בשבת כגון שמסר לו הכלי עם חשיכה או כיוצא בזה דיודע שהעכו״ם עשאו בשבת אבל בסתם היכא דיכול היה לעשותו קודם השבת מותר ללובשו בשבת אם שיגרו העכו״ם לביתו וכן פסק בשלטי הגבורים וכן עיקר: כתב הרוקח בסי׳ קל״ה נתן לעכו״ם עצים לעשות לו כלי ועשה לו כלי או מטוה ועשה בגד אבנים ועצים ועשה בית כל זה אם עשאן בתוך התחום אסורים לעולם וכן ארון וקבר שעשאו עכו״ם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ואמרינן במ״ק דלא על לגוה עכ״ל. וכתב ב״י ואין כן דעת הרמב״ם שהרי התיר בפ״ו לכתוב לו ספר ולארוג לו בגד וכ״כ בסה״ת וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בכך וכתב עוד הרוקח דבעורות לעבדן וכלים לכובס שאינו התחלת הדבר אלא תיקונו צריך להמתין בכדי שיעשו וכן אם לא נתן לעכו״ם העצים והמטוה אלא קצץ עמו לעשות לו כלי שאם ירצה העכו״ם יעכבנה לעצמו אם עשאו עכו״ם מותר וכתב ב״י דמ״ש צריך להמתין בכדי שיעשו אין לו טעם כיון שלא נעשה בו שום עבירה וכ״נ שהוא דעת הפוסקים שלא הזכירו כן עכ״ל ולעד״נ דהרוקח איירי בדלא קצץ דהשתא אדעתא דישראל קעביד עכו״ם בשבת וכשלא עשה אלא תיקונו שרי בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכה שנעשה בשבת זו בשבילו אבל אם נתן לו עצים לעשות כלי ועשה כלי וכו׳ בתוך התחום דנעשה גוף הכלי באיסור אדעתא דישראל אסור הכלי לעולם כי הך עובדא דמר זוטרא בפ׳ מי שהפך דכיון דנבנה הבית בשבת בעצים ואבנים של ישראל שמסר ליד עכו״ם לא על לגוה וה״ה במטוה וכלי אסור כיון דלא קצץ אלא בקיבולת בלחוד אבל בנעשה חוץ לתחום מותר דלא גרע מבית דשרי בקבולת אע״פ שלא קצץ ומה שהתיר הרמב״ם בספר ובבגד איירי בקצץ כמבואר בפ״ו ובבית מחמיר הרמב״ם טפי דחוץ לתחום נמי לא שרי אלא בקיבולת וקצץ כמבואר בדבריו והא דכתב ברוקח ואם לא נתן לעכו״ם העצים והמטוה אלא קצץ עמו לעשות לו כלי האי קצץ אין פירושו שקצץ לשלם לו בעד המלאכה סך כך וכך דהתם מודה הרוקח דשרי כמ״ש הוא בעצמו בסי׳ קל״ו ובסי׳ מ׳ דאפי׳ שילוח אגרות מותר אם קצץ וכן בסי׳ מ״א דשרי ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס עם חשיכה והיינו בקצץ סך כך וכך אלא האי קצץ שכתב הרוקח כאן ר״ל שפסק עמו לעשות לו כלי כך וכך אבל לא קצץ עמו לשלם לו סך כך וכך בעד מלאכתו א״כ אדעתא דישראל קא עביד המלאכה והילכך לא שרי אלא כשאין העצים של ישראל שוב ראיתי בש״ע דכתב דאפי׳ בקצץ צריך להמתין בכדי שיעשו שכתב וז״ל אע״פ שהתרנו שתיעשה מלאכת ישראל בשבת ע״י עכו״ם בשכר אסור לומר לישראל ליהנות ממנה באותו שבת שכל דבר שעושה העכו״ם בשביל ישראל בשבת בין בשכר בין בחנם אסור לישראל ליהנות ממנה באותה שבת ואפי׳ למ״ש צריך להמתין בכדי שיעשו עכ״ל ואפשר לומר דהאי בשכר בלא קצץ קאמר ומש״ה בעינן כדי שיעשו כמ״ש לדעת הרוקח אבל בהגהות ש״ע כתב דאסור בכדי שיעשו אפי׳ בקצץ ע״ש:

(ז) ומותר לפתוח מים וכו׳ ברייתא פ״ק דשבת (דף יח) פי׳ עושין נגר קטן משפת המעיין לגנה סמוך לחשיכה והם נמשכים בכל השבת ולהניח קילור וכו׳ שם ומניחין קילור ע״ג העין ואיספלנית ע״ג מכה ע״ש עם חשיכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו ופרש״י קילור תחבושת אספלנית רטייה. ומ״ש רבינו לחלק בין עב לרך וצלול הוא מדברי הרא״ש פ״ק דשבת דהקשה מהא דאמרי׳ פ״ח שרצים שורין קלורין מע״ש ומניחין ע״ג העין בשבת דאלמא דאף בשבת שרי ומיישב דהכא מיירי בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הלכך דוקא מע״ש אבל בשבת אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממנים או גזירה שמא ימרח אבל קילור צלול אף בשבת מותר להניח ע״ג העין דכיון דהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין עכ״ל. וס״ל לרבינו דבקילור עב נקט הרא״ש דאסור בשבת מתרתי טעמי. דלא מבעיא דאית ביה משום גזירת שחיקת סממנין אלא דאית ביה נמי בהך קילור גופה גזירה שמא ימרח כיון שהוא עב אבל בקילור צלול א״צ לפרש דלית ביה משום שמא ימרח כיון דלא שייך מירוח בצלול אלא אף משום גזירת שחיקת סממנין לית ביה ואע״ג דאיהו גופיה ידע דלרפואה קעביד אפ״ה כיון דצלול הוא מימר אמר כיון דדרך רחיצה הוא התירו לו אבל לא שאר רפואות ואע״ג דמפי׳ רש״י מבואר דאף בצלול לא התירו לו אלא לשרותן מע״ש דהשתא הוי היכירא לדידיה וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין הרא״ש לא ס״ל כפרש״י אלא דאף בדלא נשרן מע״ש ליכא למיגזר כיון דדרך רחיצה היא כדפי׳ והא דקאמר שורין קלורין מע״ש לאו דוקא אלא קאמר הכי כדי שיהיו רכין וצלולין בשבת ע״י שריי׳ מע״ש וכן צריך לפרש לפי דעת התוס׳ שאכתוב בסמוך דלאו דוקא קאמר שורין קלורין מע״ש ונתבארו דברי רבינו שמה שכתב ולהניח קילור עבה וכו׳ ונקט ממרח לפי דגזירה זו שייך בקילור עבה גופיה ואצ״ל דאית ביה משום גזירת שחיקת סממנין דגזרו חכמים בכל מידי דעביד לרפואה ונקט על העין משום דאפי׳ תוך העין שרי בע״ש וברייתא דנקט ע״ג העין לאורויי דווקא דבשבת עצמו אסור אפי׳ ע״ג העין אי נמי גם בדברי רבינו צריך להגיה על גב העין ונקט לישנא דברייתא אבל פשיטא היא דבע״ש שרי אפי׳ תוך העין אבל בצלול לא התירו בשבת אלא דוקא ע״ג העין משום דה״ל כרוחץ עיניו אבל תוך העין דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד אסור משום גזירת שחיקת סממנים ואפי׳ ע״ג העין אסור אי עמיץ ופתח כדאיתא פ׳ ח׳ שרצים וגם כתב בסתם דרך וצלול מותר אפילו לא נשרן מע״ש וכדפרישית בדברי הרא״ש אך קשה דלקמן בסי׳ שכ״ח כתב רבינו דבצלול נמי לא התירו אלא א״כ נשרן מע״ש וצ״ע. מיהו התוס׳ בפ״ק כתבו דהגירסא בפ״ח שרצים הוא שורין קלורין מע״ש ומניח תחת העין בשבת ומפרשים דבאדם בריא מיירי ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנים והכא מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא מע״ש עכ״ל ולפי דבריהם לרפואה אפי׳ ברך וצלול אסור אפי׳ ע״ג העין אפילו לא עמיץ ופתח משום גזירת שחיקת סממנים ואצ״ל בעבה דאיכא נמי משום ממרח ואפי׳ באדם בריא ותחת העין ולתענוג נמי אסור בעבה לדברי הכל ואע״פ שהסה״ת והסמ״ג והסמ״ק והמרדכי לא כתבו לחלק אלא בין תוך העין ובין ע״ג העין ולא כתבו החילוק בין עב לצלול לא משום דע״ג העין שרי בשבת אפי׳ בעבה דהא פשיטא הוא דבעבה איכא משום ממרח לד״ה כדפי׳ אלא דמשמע להו דכיון דנקט הכא והכא קילורין בסתם משמע דאידי ואידי בצלול אלא דבפ״ק דשבת מיירי בתוך העין דאסור בשבת משום דמוכח דלרפואה קעביד ובפ״ח שרצים מיירי ע״ג העין דמיחזי כרוחץ ושרי אפי׳ בשבת. כללא דמילתא בעבה בשבת אסור אפי׳ לא עביד אלא לתענוג ותחת העין משום ממרח ואצ״ל ע״ג העין או בתוך העין לרפואה דאסור ג״כ משום שחיקת סממנים אבל בע״ש שרי אפי׳ בעבה ואפי׳ בתוך העין אפי׳ לרפואה. אבל בצלול לדעת הפוסקים שרי ע״ג העין בדלא עמיץ ופתח ואפי׳ בשבת ואפי׳ עביד לרפואה ולדעת התוס׳ אסור אי עביד לרפואה והדעת מכרעת כדעת הפוסקים המתירין וכן פסק בש״ע סי׳ שכ״ח אלא דאינו מתיר אלא ע״י שרייה מע״ש וכפרש״י ומיהו יש לדקדק על דברי רבינו מפני מה השמיט ולא כתב הך דמניחים אספלנית ע״ג מכה מע״ש השנויה בברייתא באותה בבא דקילור:

(ח) ומותר לתת מוגמר וכו׳ גם זה בברייתא הנזכרת ופירושו דהבגדים הם תלוים ביתד או על כלונסות וקולטין ריח טוב של בשמים שהם למטה על הגחלי׳ מע״ש ומתגמרי׳ והולכים כל השבת מאליהן ואע״פ דאי עביד הכי בשבת חייב משום מבעיר ולא חיישינן נמי שמא יחתה בגחלים דאי מחתה סליק בהו קוטרא ומשחיר הבגדים ומפסיד להו וכתב רבינו בסתם ומותר לתת מוגמר תחת הכלים וכו׳ משום דמשמע השתא דהגחלים והמוגמר שעליהם מונחים על הקרקע בלא כלי ושרי אפי׳ לב״ש כדאיתא בגמ׳.

(ט) ולתת שעורין בגיגית וכו׳ פי׳ גיגית שהשכר בתוכו וא״א לשופכו לארץ והשעורים נשורין כל השבת ואף יותר מח׳ ימים והשבת בכלל וכן אפי׳ גחלים בכלי וכו׳ או כגון נר הדולק אע״פ דמשתמש בגיגית ובכלי מותר דקי״ל שביתת כלים לאו דאורייתא ואפי׳ אם הכלי עושה מעשה בשבת כלומר דאי הוה אמרינן בדעבד מעשה הוה דאורייתא הוה נמי ניחא דאסר מדרבנן אפילו בכלי דלא עביד מעשה אבל השתא אין לאסור אפי׳ מדרבנן כיון דליכא דררא דאורייתא בשביתת כלים ולפיכך אפי׳ בדעבד מעשה שרי לגמרי דליכא איסורא כלל אפי׳ מדרבנן וב״י כתב דלישנא דרבינו אינו מדוייק ולמאי דפרישית ליכא קושיא:

(י) וטוענין בקורות בית הבד וכו׳ משנה שם ושוין אלו ואלו (ב״ש וב״ה) שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת ולפי פרש״י במתני׳ משמע דמפרש בגמ׳ הכי דמתני׳ מיירי שקודם טעינת הקורות נטחנו הזיתים בריחיים והענבים נדרכו ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ואם היה סוחטן בידים או טען הקורה בשבת ליכא חיוב חטאת הילכך מותר לטעון הקורה מבע״י והמשקין היוצאין מהן מותרין בשבת דלא דמי למשקין שזבו דאסורים גזירה שמא יסחוט בשבת משום דהתם אם יסחוט חייב חטאת אבל הכא אם יסחוט אינו חייב חטאת וקאמר בגמ׳ דמתני׳ ר׳ ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע״י ר׳ ישמעאל אומר יגמור משתחשך ור״ע אומר לא יגמור פי׳ יגמור יניחם בכובד ויצאו מעצמן והיוצא מהן מותר לאכלו בשבת ואמרו בגמ׳ הורה ר״י בר חנינא כר׳ ישמעאל ותו אמר רבב״ח דר׳ ישמעאל לא התיר אלא היכא שנתרסקו ונידוכו יפה ואין מחוסרין אלא שחיקה ופי׳ הרא״ש דמדהביא הרי״ף דמתני׳ ר׳ ישמעאל היא ודהלכה כר׳ ישמעאל ור׳ ישמעאל נמי לא התיר אלא במחוסרין שחיקה אם כן צריך לפרש מתני׳ נמי מיירי בנידוכו יפה ואין מחוסרין אלא שחיקה ודלא כר״י בר חנינא דמפרש למתניתין במחוסרין דיכה וכך הם דברי רבינו ולכן כתב וטוענין מבע״י על זיתים וענבים שנתרסקו מבע״י ע״י טחינה או דריסת הרגל וכן בוסר וכו׳ ודוקא שנידוכו היטב מע״ש ואין מחוסרין אלא שחיקה דכיון דאפילו אי שחקן בשבת אינו חייב חטאת לפיכך לא אסרו המשקין היוצא מהם אבל אם לא נתרסקו אלא מעט כיון דמחוסרין דיכה ואם סחטן בשבת חייב חטאת גם משקין היוצא מהן אסורין גזירה שמא יסחוט וזהו שכתב רבינו בריש סימן ש״ך דזיתים וענבים אם נתרסקו יפה מע״ש מותרין המשקין היוצא מהן דר״ל כיון דאין מחוסרין דיכה אלא שחיקה גרידא ואם היה סוחטן ושוחקן בשבת ליכא חיוב חטאת לא גזרינן שמא יסחוט והמשקין היוצא מהן מותר. אך קשה ממה שכתב רבינו סוף סימן שכ״א שום ובוסר ומלילות שרסקן מערב שבת אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם אין מחוסרין אלא שחיקה מותר לגמור בשבת דאלמא דמפרש יגמור בידים משתחשך דלפי זה צ״ל דלא דמי למתני׳ דלא שרו ב״ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא (גבי שום) כשאין מחוסרין דיכה אבל מתני׳ במחוסרין דיכה הילכך בידים לא וכמו שכתבו התוס׳ להדיא להך שינויא דיגמור בידים קאמר וזה סותר מ״ש כאן דבאין מחוסרין אלא שחיקה המשקין היוצא מהן מותרין דאלמא דאסור לסוחטן בידים בשבת מדרבנן דאי שרי לסוחטן בידים אמאי קאמר דטוענין מבע״י והמשקין היוצא מהן מותר הלא אפילו בשבת יכול לטעון עליהם הקורה ואף בידים מותר לסוחטן כיון שכבר בע״ש קודם טעינה היו נידוכין היטב והב״י כתב לדעת ?רבינו דמתניתין בשרסקן תחילה ואחר כך טען קורה עליהם דהשתא על ידי טעינת קורה הויא לה דיכה ואפילו לגמור בידים נמי שרי אבל אם לא נתרסקו קודם טעינה דהשתא לא עלתה להם טעינה אלא לרסק ועדיין הם מחוסרין דיכה משקין היוצאין אסורין עכ״ל. ולפי זה הא דאמר רבינו ודוקא שנידוכו היטב מע״ש וכו׳ הכי קאמר ודוקא דכובד טעינת הקורות הוא כובד גדול עד שע״י הטעינה נידוכו היטב מע״ש ואינן מחוסרין אלא שחיקה התם הוא דהמשקין היוצאין מהם בשבת מותרין אבל לא נידוכו היטב ע״י כובד הטעינה אסורים המשקין היוצאין מהם מיהו מ״מ אכתי ק׳ כיון שנידוכו היטב ע״י טעינת הקורות מע״ש עד שכשנכנס השבת לא היו מחוסרין אלא שחיקה אם כן לפי זה אפילו לגמור בידים שרי מיד כשנכנס השבת ולמה אמר דהמשקין היוצאין מהן מותרין הלא אפילו לסחוט בידים מותר וכן לקמן בסי׳ ש״ך דכתב רבינו גבי זיתים וענבים ואם נתרסקו יפה מע״ש מותרין המשקין היוצאין מהן דהיינו דאין מחוסרין דיכה דאי מחוסרין דיכה נתרסקו מעט קרי ליה רבינו הכא אלא ודאי נתרסקו יפה היינו לומר שנידוכו היטב ואם כן למה אמר דהמשקין היוצא מהן מותרין הלא אף בידים מותר לסוחטן ועוד קשה טובא למה כתב דין שום ובוסר ומלילות מחצה כאן ומחצה בסימן שכ״א היה לו לכתוב כל חילוקי דינין ביחד בסי׳ א׳ ע״כ נראה דכאן מדבר בשום ובוסר ומלילות שרסקן להוציא מהן משקין דומיא דזיתים וענבים ולעולם כל היכא שנתכוון להוציא משקין אפילו נידוכו היטב מע״ש ואין מחוסרין אלא שחיקה אסור לסחוט בשבת מדרבנן אבל בסי׳ שכ״א לא מיירי דריסקן להוציא מהן משקין אלא לרסקן ולערבן ולעשותן כמין דייסא ולאוכלן בעינייהו ומשום דהוי כלש או טוחן נגעו בהן ולכן כתב דין זה דוקא גבי שום ובוסר ומלילות משום דאין בהן כונס משקה אלא לחלוחית שבגופן וכשמרסקן ומערבן נעשו מאכל עב כעין דייסא משא״כ בסי׳ שכ״א דאיירי בדיני לישה וטחינה והתם הוא כיון דכבר נידוכו היטב מותר לגמור הלישה והטחינה והעירוב יחד בידים בשבת דקימחא טחינא קא טחין ועיסה נילושה הוא לש כיון שאין מחוסרין אלא שחיקה ואע״ג דבסוגיא מוכח דהך דשום ובוסר ומלילות בלהוציא ממנו משקין קא מיירי ס״ל לרבינו דבהא מילתא נמי איירי והאי יגמור משתחשך תלתא במשמע חדא דאם דעתו להוציא ממנו משקה יניח לגמרו ולמצות המשקין מהם בשבת. אידך משמע יגמור משתחשך ויאכל ממנו בשבת זו ולא דמי למשקין שזבו דהכא כיון דאפי׳ יסחוט ליכא איסורא דאורייתא ליכא למגזר משום שמא יסחוט. אידך משמע יגמור משתחשך אם ריסקן לעשות ממנו תבשיל כעין דייסא דמערבין אותו כעין לישת עיסה נמי כיון שריסקן ודכן היטב בע״ש יגמור שחיקתן בידים משתחשך דלאו מידי קעביד וליכא למיגזר בהא מילתא כלל כיון דאין דעתו להוציא ממנו משקה:

(יא) אבל אסור לתת חיטין לתוך הריחיים וכו׳ ברייתא שם ואליבא דרבה דאע״פ דברי חיים של מים אין שם אלא משום שביתת כלים דשרי לב״ה אפ״ה כיון שמשמעת קול ואוושא מילתא דיאמרו ריחיים של פלוני עושין מלאכה בשבת איכא זילותא דשבתא מיהו לפי זה משמע דבריחיים של עכו״ם שרי אבל לדעת הרוקח אפי׳ בשל עכו״ם אסור ועיין במ״ש בסימן רמ״ו ס״ב בדין זה באורך:

(יב) לא יצא החייט במחטו וכו׳ משנה פ״ק דשבת (דף יא) ובגמרא פליגי בה לאביי אפילו תחובה לו בבגדו אסור גזירה ע״ש סמוך לחשיכה אטו חשיכה ואף ע״ג דמשחשיכה ליכא אלא איסורא דרבנן דאין דרך הוצאה אלא בידו אפ״ה בהוצאה דשבת גזרינן גזירה לגזירה ולרבא לא גזרינן גזירה לגזירה ואין איסור בע״ש אלא בהוציא בידו ואפילו לאומן אין דרך הוצאה בבגדו אלא כשהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן לר״מ דאילו לר׳ יהודה אומן שהוציא בבגדו דרך אומנתו חייב אבל בשבת עצמו אסור אפילו לר״מ אפילו תחובה בבגדו מדרבנן וכתבו התוס׳ דלרבא אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן פ״ק דב״ק הכיר בה ושכחה לעניין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעה עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא עכ״ל. ואפי׳ בידו ליכא איסורא לרבא אלא שלא יצא לר״ה אבל לכרמלית שרי מטעם זה גופיה דה״ל גזירה לגזירה וכאן לא כתב רבינו אלא לשון המשנה אבל לקמן בסימן ש״א פירש וכתב דאפילו אומן שהוציאה בשבת בבגדו לר״ה פטור והיינו כר״מ ובסי׳ ש״ן כתב דמותר לעמוד בר״ה ולשתות בכרמלית והיינו כרבא דלא גזר גזירה לגזיר׳ אפי׳ בהוצא׳ דשבת ולפ״ז היה ראוי לרבינו לפרש כאן דבע״ש לא יצא החייט במחטו בידו וכן הלבלר בקולמסו בידו אלא שקיצר אבל הרמב״ם דפסק ג״כ כר״מ וכרבא דק בדבריו בכל זה כמבואר בפט״ו ופי״ט מהל׳ שבת: כתב הר״ר ירוחם בח״א דמדהביא הרי״ף בפ״ק דשבת המשנה כצורתה משמע דאסור בע״ש אפי׳ תחובה בבגדו משום דגזרינן גזירה לגזירה ואפילו לאדם אחר שאינו אומן אסור וזה סותר למ״ש בפרק המוצא תפילין בההיא דלא יעמוד אדם בר״ה וישתה ברה״י דנראה דפסק הרי״ף כרבא ואם הלכה כרבא אינו אסור תחובה בבגדו אלא באומן עכ״ל. וכתב ב״י דתמיהא זו בעצמה יש לתמוה על הרא״ש שהרי כתב כדברי הרי״ף לא פחות ולא יותר וכו׳. ואיכא לתמוה על תמיהתם הלא אין גלוי בדברי הרי״ף בפ״ק דשבת דפוסק כאביי וכן בפ׳ המוצא תפילין אין גילוי בדבריו דפוסק כרבא דהא סיפא וכן בגת איכא לפרושי כאביי וכן בגת כרמלית א״נ כרבא וכן בגת למעשר. ובפ״ק דשבת נמי איכא לפרושי כאביי אפי׳ תחובה בבגדו א״נ דוקא בידו וכרבא וכדמוקי לה בגמרא. ומ״ש עוד ה״ר ירוחם מדהביא הרי״ף הך דתנא דר״י יוצא אדם בתפילין ע״ש עם חשיכה מטעם דכיון דחייב למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר להו ולא הביא ההיא דרבא דהיא גופה גזירה וכו׳ אלמא דלית הילכתא כוותיה דרבא פירוש דבריו דכיון דתנן בפ׳ במה אשה היוצא בשבת בתפילין לר״ה אינו חייב חטאת מ״ט דרך מלבוש עבידא השתא כיון דבשבת עצמו לא מיתסר אלא דרבנן א״כ בע״ש ה״ל גזירה לגזירה לרבא ומדלא קאמר האי טעמא דמדכר דכיר אלמא דליתא לדרבא ותימה דאי איתא דמהך ברייתא דתנא דר״י קשיא לרבא אמאי שתקו מינה בגמ׳ ולא אותובי מינה לרבא ולאוקמיה לרבא בתיובתא וכי היכי דאותיבו לרבא ממתני׳ ומתרתי ברייתא ופריקו להו ה״נ ה״ל לאותובי מהך ברייתא לרבא ולפרוקי או לאוקמיה בתיובתא אלא בע״כ דליכא מהך ברייתא שום קשיא לרבא ולא איצטריך לפירוקא דפשיטא דרבא מודה בתפילין כיון דאיסורא דלבישת תפילין בשבת אפילו למ״ד שבת זמן תפילין דילמא שקיל להו מרישא אם בא לפנות וממטו להו ד׳ אמות בר״ה כדאיתא בפ׳ במה אשה (שבת סא) א״כ הך גזירה מילתא דשכיחא היא ואפילו סמוך לחשיכה הוה לן למגזר אי לאו טעמא דמדכר דכיר להו: ומ״ש ב״י דהרא״ש כתב כדברי הרי״ף לא פחות ולא יותר אשתמיטתיה להרב הא דאיתא באשר״י פרק המוצא תפילין (דף ק״ל ע״ג) איבעיא להו כרמלית מאי אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ומסתמא ודאי הלכה כרבא בכל דוכתא לגבי אביי חוץ מביע״ל קג״ם ע״כ מ״מ ברי״ף קשה למה לא גילה דעתו בפסק הלכה לא בפ״ק דשבת ולא בפ׳ המוצא תפילין גם תימה מפני מה השמיט ולא הביא פלוגתא דר״מ דנ״מ טובא לרבא דלר״מ דאפי׳ אומן אינו חייב חטאת א״כ בסמוך לחשיכה לא גזרינן אטו חשיכה דה״ל גזירה לגזירה ולר׳ יודא דאומן דרך אומנתו חייב ה״ל חדא גזירה ואסור עם חשיכה. ומה שנלפע״ד הוא דודאי לענין דינא הלכה כר״מ וכרבא וכמ״ש הרמב״ם ורבינו כדפרישית אלא כיון דתניא חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדיו ע״ש עם חשיכה השתא כ״ש הוא דלמצוה מן המובחר לא יצא לכתחיל׳ סמוך לחשיכה ואפי׳ תחובה לו בבגדו ומזה הטעם כתבו הרי״ף והרא״ש המשנה דלא יצא חייט בסתמא לאורויי דבכל ענין אין לצאת למצוה מן המובחר ולכך גם רבינו כתב כאן בסתם לא יצא חייט וכו׳ ולא פירש אע״ג דלענין דינא ליכא איסורא אלא בהוציא בידו כרבא: כתב ב״י לרבא קשה אמאי איצטריך לטעמא דמדכר דכיר הא בלאו הכי משום דאינו מוציאם בידו אלא על ראשו ודמי למחט תחובה בבגדו דהדיוט יוצא בה לפי שאפי׳ אם יצא בה כך בשבת פטור עכ״ל ושארי ליה מארי׳ דהא באותה סוגיא אמרינן להדיא בהך ברייתא דזב בכיסו דאפילו לר״מ דאפילו באומן אינו חייב חטאת אינו אלא במידי דלאו היינו אורחיה אבל כיס לזב דאין דרך הוצאתו אלא בכך מי שמעת ליה דפטור לפי זה ודאי ה״ה תפילין כיון דהיינו אורחייהו דאין דרך הוצאתן אלא בראשו של המניחן לא דמי למחט התחוב בבגדו דלאו היינו אורחיה. ותו דבס״פ הקומץ איתא אמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב ואע״פ דאין דרך להוציא בכנף בגדו כדתנן בפ׳ המצניע (שבת צב) בשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין אלא בעל כרחין גבי ציצית כיון שאין דרך הוצאתו של המתעטף בציצית להוציאן אלא בכנף בגדו שפיר הוה דרך המוציאין לדידיה ה״נ גבי תפילין הוה דרך הוצאתם בראשו וה״ר ירוחם נמי לא הקשה לרבא בהך דתפילין אלא מההיא דפ׳ במה אשה דכיון דדרך מלבוש עבידא אינו חייב חטאת וא״כ בע״ש הוי גזירה לגזירה וכבר נתבאר דאף מזה לא הוי קשיא לרבא כלל אבל מ״ש ב״י דהא דתני יוצא אדם בתפילין ע״ש עם חשיכה משום דמדכר דכיר לאו היינו ביוצא בהם כי נקיט להו בידיה או שהם צרורים בכנף בגדו דכה״ג בשבת חייב חטאת ואפ״ה לא גזרו בו בע״ש עם חשיכה משום דאינו מסיח דעתו מהם הילכך מדכר דכיר להו עכ״ל והאריך בזה עד סוף הסימן הוא תימה רבה לרב גדול כמוהו להוציא דברים כאילו מתחת קולמסו שהלא הק״ו מציץ אינו נלמד אלא מדכתיב והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה ע״א כמה וכמה והא פשיטא דבציץ אם אינו על מצחו אינו בדין שלא יסיח ממנו וכן בתפילין בשאינן על ראשו אלא ודאי בעוד שהתפילין בראשו קאמר דמותר לצאת בהן ע״ש עם חשיכה מטעם דמדכר דכיר להו וכמבואר בדברי רבינו כאן וכן בכל הפוסקים וקושיית ה״ר ירוחם לאו קושיא היא כדפרישית ולפ״ז בהוציאם בידו בכיסן דה״ל דרך המוציאין ובשבת חייב חטאת אסור להוציאם עם חשיכה דליכא הכא טעמא דמדכר דכיר כיון שאינן בראשו אלא בידו אבל אם הם צרורים בכנף בגדו שרי לצאת עם חשיכה אע״ג דלא שייך טעמא דמדכר דכיר להו כיון שאינן בראשו מ״מ כיון דבשבת עצמו ליכא חיוב חטאת כיון שאינו דרך הוצאתן בכך כדתנן בפ׳ המצניע ה״ל גזירה לגזירה וכל זה הפך ממ״ש ב״י ויש לדונו לזכות דתקפה עליו משנתו:

(יג) מצוה על כל אדם וכו׳ שם תני חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדיו ע״ש עם חשיכה ורבינו כתב מצוה על כל אדם וכו׳ לאורויי דאין חילוק בין איש לאשה וכ״כ הרוקח וז״ל צריך אדם למשמש בכיסו או בחגורו פן יהיה תלוי בו כיס או סכין או בחגור שבמכנסים והאשה בכיסה או בבתי זרועותיה או בכפה שבראשה עכ״ל: