×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דיני ברכת הריח, ובו י״ד סעיפים
(א) אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵרֵיחַ טוֹב עַד שֶׁיְּבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיָּרִיחַ, אֲבָל לְאַחֲרָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) ברכות מג
(ב) שם מ״ד ונדה נ״א
(א) אבל לאחריו א״צ כלום – רש״י פי׳ בנדה ד׳ נ״ב הטעם משום דהנאה מועטת הי׳ פי׳ שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו.
(א) כתב הטור סי׳ רי״ב הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה דברכת הנאה קודמת ועסי׳ רצ״ו ס״ז: לאחריו א״צ לברך. משום דהנאה מועטת היא (רש״י נדה) ומה״ט אין מברכין עליו שהחיינו (ל״ח) ול״נ משום שהם כל השנה עסי׳ רכ״ה ס״ו ובכל בו פי׳ משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא״כ באכילה שנשארה תוך מעיו, כת׳ המרדכי פ׳ א״ד אין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא ע״כ ונ״ל דמה״ט אין מברכין על קול ערב (ד״מ) ובמט״מ כת׳ הואיל ואין בו ממש ע״ש והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ״ל כיון דאין נכנסין לגוף כדאמרינן בברכות דף נ״ו ועמ״ש ס״ס ר״י:
(א) [לבוש] כל הנשמה וכו׳. כלומר מדהוה ליה למימר הנשמה תהלל יה וקאמר כל הנשמה:
(ב) [לבוש] נראה לי משום וכו׳. כתב לחם חמודות דף רצ״ד ומלבושי יום טוב, אישתמיטתיה ללבוש מה שפירש רש״י בנדה דף נ״ב הטעם משום דהנאה מועטת הוא, עד כאן. ונראה לי דלבוש מפרש לדברי רש״י הוא דכיון שכלה הריח וכו׳ לכך הוי הנאה מועטת, וכן פירש הב״ח דברי רש״י, גם אישתמיטתיה ללבוש ולחם חמודות ומלבושי יום טוב דברי הכלבו דף כ״א שכתב להדיא כדברי הלבוש. ועולת תמיד כתב טעם אחר משום דלא כלה דבר המריח מחמת שמריחין בו אין שייך ברכה אחרונה. כתב לחם חמודות דמזה הטעם, דהנאה מועטת אפשר ליישב הא דאין מברכין על הריח שהחיינו, ומהר״ם דיין זכרונו לברכה אמר לפי שברכת הריח סמכו על כל הנשמה תהלל והנשמה נצחיות לא שייך לומר שהחיינו וקיימנו וכו׳ שהרי קיימת נצחיות בעצמו, ומגן אברהם כתב משום שהם כל השנה והחוש מכחיש זה ועיין שיירי כנסת הגדולה:
(ג) [לבוש] אין בו ממש וכו׳. מזה תמהתי על מה שכתב מהר״י פינטו פרק כיצד מברכין שאם הריח ולא בירך ועבר ממקום הריח יכול לומר הברכה תיכף, ומטעם הדבר שהמאכל אם כבר נאכל שוב אין מברכין לשעבר, אבל הריח אף על פי שכבר הריח מכל מקום הנשמה היא מקבלת הנאה ותהלל יה על הריח שעבר, עד כאן. ותימא דאם כן ליבעי ברכה אחרונה, וקל וחומר הוא ומה אכילה שמברכין ברכה אחרונה אין מברכין ברכה ראשונה אחר אכילה, ריח שאין מברכין ברכה אחרונה כל שכן דאין מברכין ראשונה אחריה, וכן בט״ז סוף סימן רי״ז משמע כן. גם מה שפירש כן דברי אביי הוא תמוה דאביי קאי על שלוש תכיפות דתיכף לתלמידי חכמים ברכה, וכמבואר בש״ס [ברכות] דף מ״ב. גם מה שהקשה למה לא אמר הדרש איזה דבר שהנשמה וכו׳ בדברי מר זוטרא וכו׳, הוא תמוה הא אמרינן בש״ס ועין יעקב ובבעל הלכות גדולות ורי״ף ורא״ש וטור וכל הפוסקים ואין ספק שנוסחא מוטעת נזדמנה לו:
(ד) [לבוש] דם הנצרר וכו׳. ולכך אסור לאוכלה, טור. ועיין במגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה שהאריכו בזה, ודעת מעדני מלך דף נ״ג וט״ז להתיר, וכן נראה מרבינו ירוחם וכן פסק בשלטי גיבורים פרק השוכר את הפועלים, וכתב כנסת הגדולה שכן עמא דבר:
(ה) [לבוש] ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם הנותן וכו׳. כתב אור חדש ודלא כאותן שאומרים אשר נתן או שנתן כי בטובו מחדש בכל יום תמיד, עד כאן, ודבריו תמוהים. בשולחן ערוך כתב פעם שנתן ופעם הנותן משמע דאין קפידא, וכן מצאתי בפסקי רקנאט״י סימן ע״ח ע״ט, ועוד דרמ״א בסוף סימן זה כתב שנתן וכן כתבו אבודרהם ושבלי הלקט ותניא. ובלחם חמודות דף ס״א כתב לומר אשר נתן בלשון עבר, ובדף נ״ד משמע מדבריו דלשון שנתן ולשון אשר נתן אחד הוא, ויותר תימא שראיתי בש״ס ובעל הלכות ורי״ף ורמב״ם ורא״ש וטור וראב״ן וסמ״ג וסמ״ק ורוקח ותשב״ץ ורבינו ירוחם ומרדכי ואגודה וכלבו שכתבו אשר נתן ומי יקל ראש נגדם, גם מה שכתב אור חדש דלבוש דקדק לכתוב בכל מקום הנותן וכן כתב לחם חמודות ליתא דלקמן סימן תרנ״ג כתב אשר נתן:
(א) מריח טוב – עיין הלק״ט ח״א סי׳ קצ״ז. דבר שאסור באכילה ולא בהנאה מותר להריח בו אפי׳ לכתחלה תשובת אמונת שמואל סי׳ מ״ה. ועיין הלק״ט סי׳ ל״ה:
(ב) א״צ לברך – דהנאה מועטת היא פי׳ שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו. ומה״ט אין מברכין עליו שהחיינו ל״ח עיין מ״א. אין מברכין על קול ערב הואיל ואין בו ממש. והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה נ״ל כיון דאין נכנסין לגוף:
(א) ס״א אסור כו׳ – מ״ג ב׳ מנין שמברכין כו׳:
(א) א״צ לברך עבה״ט ובשו״ת שבות יעקב ח״ב סוף סי׳ ל״ז כת׳ לברך שהחיינו על עשבים שנעשו להריח וכ״כ בתשו׳ הרדב״ז והביאו בכנה״ג סי׳ רכ״ה ובבר״י כ׳ שלא שמענו ולא ראינו זה וכן עמא דבר שלא לברך שהחיינו על הריח ע״ש:
(א) אסור ליהנות וכו׳ – וכמו שאסור ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש״ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח:
(ב) עד שיברך – הברכה המבוארת לקמיה בס״ב:
(ג) קודם שיריח – דבעינן עובר לעשייתן וכמו באכילה ושאר מצות. כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח הפסיד ברכתו וכמו באכילה לאחר שגמר מלאכול שהפסיד ברכתו הראשונה וכמו שנתבאר בסימן קס״ז ס״ח:
(ד) אבל לאחריו וכו׳ – דלא תקנו ברכה אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא. כתבו הפוסקים היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נוטל תחלה המין של טעם בימינו ומברך עליו לפי שהיא חשובה שנכנסת בגוף ואח״כ נוטל של ריח ומברך עליו. עוד נתבאר בפוסקים דדוקא אריח תקנו חכמים ברכה ולא אקול [ר״ל בשומע קול נעים] שאין בו ממש וכן לא תקנו ברכה ארחיצה וכדומה משום דאין נכנסין לגוף:
מריח טוב – ואין חילוק בין מבשמים תלושין ובין כשהוא עדיין מחובר בארץ כגון שהולך בשדה שגדלין בו אותן הפירות והבשמים המריחין [כן משמע משכנה״ג והובא בהגהת מהרל״ח ע״ש בסי׳ רי״ז]:
(א) [סעיף א׳] אסור להנות מריח טוב עד שיברך וכו׳ שנאמר כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו היי אומר זה הריח. ברכות מ״ג ע״ב. ב״י ולבוש:
(ב) שם עד שיברך קודם שיריח. הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה. טור ססי׳ רי״ב והביאו מ״א רסי׳ זה וכתב הטעם משום דברכת הנאה קודמת והא דברכת הנאה קודמת היינו אם היו ב׳ לפניו אבל אם הביאו הריח לפניו מקודם א״צ להמתין עד שיביאו דבר ההנאה וכמ״ש לעיל סימן רי״א אות כ״ג יעו״ש:
(ג) שם עד שיברך וכו׳ ואם מסופק בעשב אם מריח מותר לנסות קודם ברכה. ס׳ אדני פז בסימן זה. חס״ל אות א׳ רו״ח אות ג׳ וכן אם מסופק בעצמו אם יכול להריח יכול לנסות קודם ברכה. בן א״ח פ׳ ואתחנן אות ב׳:
(ד) אסור להריח בורד או שושנה או בשמים של הקדש ואף אם תמצי לומר שאין בו מעילה איסורא איכא. הרדב״ז ח״ג סימן תרכ״א שנדפסו מחדש באשכנז. מחב״ר אות א׳ ועיין באות שאח״ז:
(ה) מותר להריח בפרחי האילנות של ערלה אעפ״י שיש בהם עיקר פרי אבל אסור להריח בפרי אם גדל קצת כיון שהוא ערלה. הרדב״ז בחדשות סי׳ מ״ד. מיהו בשו״ת זרע יעקב סי׳ ז׳ העלה דפירות הקדש או קונם מותר להריח בהם ולא יברך עליהם יעוש״ב. והביאו מחב״ר אות ח׳ ונראה כיון דיש פלוגתא בזה ואסור להנות מן העולם בלא ברכה שב וא״ת עדיף ולא יריח בדבר האסור בהנאה אפילו בלא ברכה. ועיין ש״ע יו״ד סי׳ ק״ח סעי׳ ז׳:
(ו) דבר שאסור באכילה ולא בהנאה מותר להריח בו אפילו לכתחלה. שו״ת אמונת שמואל סי׳ מ״ה פר״ח בי״ד סימן ק״ח אות כ״א ואות כ״ה. מאמ״ר בזה הסימן אות ד׳ והשיג על שכנה״ג בהגה״ט אות ח׳ שכתב דדבר שאסור לאכול אסור להריח בו יעו״ש וכן הסכים הר׳ זרע יעקב סימן ז׳ ער״ה אות ד׳ ועיין לקמן אות כ״ב:
(ז) ורד והדס שנתלשו ביו״ט מותר להריח בהם בלי שיטלטלם. שו״ת זרע יעקב סי׳ ח׳ מחב״ר אות ט׳ וכ״פ בשלחן ערוך לקמן סימן של״ו סעי׳ יו״ד דאף בהדס מחובר מותר להריח יעו״ש וכ״כ הער״ה אות ח׳:
(ח) שושנים שמונחים על הרימונים של ס״ת יכול לברך עליהם פר״ח יו״ד סימן קי״ו אות ז׳ זכ״ל אות ב׳:
(ט) שם עד שיברך וכו׳ כתב בס׳ בני חיים בשם מהר״ח אלפאנדרי הזקן דמסתברא דעל חצי פרי מברכין ולא על קליפת הפרי ומיהו נאמר שם בשם מהר״י בן הרב הנז׳ דמברכין על קליפת הפרי יעו״ש. אבל המחב״ר אות ד׳ השיג עליו וכתב דאין לברך הנותן ריח טוב בפירות על הקליפין אלא יברך בורא מיני בשמים יעו״ש. וכ״כ הבי״מ אות א׳ חס״ל אות ו׳:
(י) שם אבל לאחריו א״צ לברך. והטעם כתב רש״י בנדה ריש דף נ״ב משום דהנאה מועטת היא והביאו הב״ח. וכתב דר״ל דמיד לאחר שהריח נפסקה ההנאה ודמי לאוכל ונתעכל המזון שבמעיו דאינו מברך לאחריו עכ״ל. וכ״כ הט״ז סק״א וכ״כ המ״ח סק״א בשם הכלבו והעו״ת אות א׳ כתב עוד טעם אחר משום דלא כלה דבר המריח מחמת שמריחין בו יעו״ש ולי נראה לתת עוד טעם אחר דאין מברכין ברכה אחרונה אלא בדבר דשייך ביה שביעה לא כן בריח דאף אם יריח יומם ולילה לא ישבע וע״כ אין מברכין עליה ברכה אחרונה ומכל הני טעמי משמע דאם לא בירך קודם שהריח או בשעה שמריח לא יוכל לברך אח״כ וכ״כ א״ר אות ג׳ א״א אות א׳:
(יא) שם אבל לאחריו א״צ לברך ולענין שהחיינו כתב הרדב״ז ח״ב סימן ד׳ ובחדשות סימן רצ״ז דעל הריח טוב המתחדש משנה לשנה כגון דימי״ר הינד״י והיאסמי״ן והבארגאס והורד וכיוצא בהם אני רגיל לברך עליהם זמן בשעה שאני נהנה מן הפרי יעו״ש. והביאו כנה״ג בהגה״ט סימן רכ״ה ומ״א שם ס״ק י״ב. וכן כתב שבות יעקב ח״ב סימן ל״ח והביאו השע״ת שם אות י״א. אבל הל״ח פ׳ כ״מ אות ק״ך כתב דאין מברכין שהחיינו על הריח יעו״ש והביאו מ״א בזה הסימן סק״א. וכן כתב שכנה״ג בזה הסימן בהגה״ט אות ב׳ יעו״ש ועיין ברכ״י אות א׳ מ״ש בזה וסיים דלענין הלכה אין לברך כיון דבמחלוקת שנוייה וכתב דכן עמא דבר יעו״ש. וכ״כ בספרו מחב״ר אות ג׳ והביאו שע״ת אות ב׳ וכן על ורדים המרוקחים בדבש אין לברך שהחיינו על אכילתם כיון דאינם ראויים לאכילה בפ״ע. וכן והמעש״ר פ״ט מה״ב דין א׳ כתב הטעם משום דלא נטעי ליה. אינשי אדעתא דהכי לרקחם בדבש אלא לריחא וע״כ לא תקנו לברך שהחיינו גם על אכילתם יעו״ש:
(יב) כתב המרדכי פ׳ א״ד דאין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במ״ש הואיל ותחלת ברייתו הוא והביאו ד״מ אות א׳ וכתב דמה״ט אין מברכין על קול ערב. עכ״ד. ובמט״מ כתב הטעם משום דאין בו ממ״ש יעו״ש. והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה כיון דאין נכנסין לגוף. מ״א סק״א:
(יג) על ריח מינט״ה הנקרא בערבי נענ״ה ובלשון משנה פ״ז דשביעית דנדנה ופ״ק דעוקצין מינתא. ואמיתא בשבת קכ״ח כתב הגו״ר חא״ח כלל א׳ סימן מ״א דאין מברכין עליו. והרב פרח שושן כלל סי׳ י״ג חלק עליו וכתב דמברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות וכן כתב הלק״ט ח״ב סימן קט״ו אלא שכתב דהעולם נוהגין לברך עליו עשבי ולא ידע למה יעו״ש י״א בהגה״ט. אבל השה״ל ססי׳ מ״ד כתב וז״ל והפיגם רוטא והאמיתה מינטה וכל שהן עשב שריחן נודף מברך עליהם עשבי בשמים עכ״ד. והביאו הברכ״י אות ב׳ וכן עמא דבר לברך על המינט״ה הנקרא בערבי נענ״ה עשבי בשמים כמ״ש השה״ל והלק״ט:
(יד) על עשב שקורין בערבי ריחא״ן מברכין עשבי לכ״ע בן א״ח פ׳ ואתחנן אות ח׳:
(טו) הרודא הוא מין עשב כמ״ש בפ״א דכלאים משנה ח׳ דפיגם הוא מין ירק ופירש הרמב״ם והרע״ב שם הנקרא בלע״ז רוד״א וכן פרש״י ז״ל בעירובין ל״ד ע״ב יעו״ש וא״כ ברכתו עשבי בשמים וכ״כ לעיל באות הקודם בשם השה״ל יעו״ש. ומיהו עיין זכ״ל ח״א וח״ג אות ב׳ ובק״א שבסוף ח״ג שהביא פלוגתא בזה שי״א לברך על הרוד״א עצי בשמים יעו״ש. ומ״מ כיון דלדעת רש״י והרמב״ם והרע״ב שהפיגם הוא רוד״א והמשנה קראה אותו ירק נראה לענין דינא דאין לברך עליו כ״א עשבי בשמים. וכ״כ הברכ״י בשיו״ב אות ג׳ ועי״ש הטעם בשם מהר״ש נאוי דזה שקראה אותו המשנה ירק אע״ג דמתקיים ימים רבים משום דלא נטעי ליה אלא לירק והעץ שלו אינו שוה לכלום יעו״ש. וכן כתב החס״ל אות ד׳ דעל הרוד״א עשבי בשמים. וכ״פ הבי״מ אות ב׳ דעל הרוד״א במקום שריחו טוב ונהנין ממנו מברך עשבי בשמים אבל במקום שאין נהנין מריחו אין לברך עליו כלים יעו״ש. ומיהו הרוצה להחמיר יש לברך מיני בשמים:
(טז) בכל פעם שתריח איזה ריח טוב בכל זמן מהזמנים תכוין כונה זו ואף אם הוא מיני בשמים אחרים שאינם מין הדס והיסוד של כוונה זו מיוסד על ארבעה תיבות ריח ניחח אשה לה׳. שער הכוו׳ דף ע״ב ע״ד. ועי״ש הכוונות שכתב בד׳. תיבות הללו וע״כ בכל פעם שמניח האדם בין עצי בין עשבי בין מיני בשמים בין בחול בין בשבת בין ביו״ט יש לכוין בד׳ תיבות הללו כיון שכל כוונת הריח תלויה בהם:
(הקדמה) ישנן חמש ברכות שונות על הריח: בורא ״עצי בשמים״, ״עשבי בשמים״, ״שמן ערב״, ״מיני בשמים״ ו״הנותן ריח טוב בפירות״; דיני ברכות אלו מבוארים בסימן זה. בנוסף, ישנם גם דינים כלליים בעניינה של ברכת הריח שמתבארים בסימן זה בדרך אגב, והעיקריים שבהם: אין מברכים ברכה אחרונה על הריח (סעיף א׳), יש לברך רק אם התכוון להריח (ב׳), ודין ריח שאין לו עיקר (ו׳). שאר הכללים יתבארו בסימן הבא.
(א) שיריח – כיוון שהאיסור ליהנות מהעולם בלא ברכה כולל את הנאת הריח. ובזכות הברכה מפנים האדם שכל הטוב שבעולם הוא מתנת א-להים.
(ב) אין לברך כלום – שכיוון שהנאת הריח היא הנאה מועטה, לא תיקנו חכמים ברכה אחריה. בדומה לאדם האוכל פחות מכשיעור, שכיוון שהנאתו אינה משמעותית מברך לפניה ואינו מברך אחריה.
(הקדמה)
הלכות ברכת הריח
(א) ברכת הריח כשם שאסור ליהנות באכילה ובשתייה עד שיברך כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך ויברך קודם הריח כמו שמברך על האוכל קודם האכילה אבל לאחריו א״צ לברך כלום.
(א) ברכת הריח כשם שאסור ליהנות באכיל׳ ובשתי׳ עד שיברך כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך בפרק כיצד מברכין (ברכות מג:) מנין שמברכין על הריח שנא׳ כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנה ואין הגוף נהנה ממנה זה הריח:
(ב) ומה שכתב אבל לאחריו א״צ לברך כלום פשוט בס״פ כיצד מברכין (ברכות מד:) ובפ׳ בא סימן (נדה נא.) דהא דתנן יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכ׳ לאחריו לאפוקי ריחני:
(א) האם מברכים עצי בשמים על כל מיני עצי בשמים או רק על הדס. הטוש״ע בסעיף ב, כתבו דעל כל מין עץ מברכים עצי, ויש להעיר דכן מבואר מדברי הרי״ף בברכות פג, והרא״ש בברכות ו,לה, ורש״י ותוס׳ בברכות מג. ד״ה ועל ההדס, והרמב״ם בהל׳ ברכות ט,א, וסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, והריטב״א בהל׳ ברכות ד,ה, וכן ד,ח, ושבולי הלקט בשבולת קסד, וראבי״ה בסי׳ קכ ד״ה ומאימתי, והמאירי בברכות מג. ד״ה הדס, אמנם בה״ג בהל׳ ברכות בסוף עמוד עד, כתב דמר רב שמואל חולק וס״ל דאין מברכים עצי אלא על הדס בלבד, וכן האשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מה.), הביא שכתב רב האי דאותבינן בגמרא דאין מברכין אלא על הדס ובפירוק דבר זה יש ב׳ גירסאות לגירסא א׳ מסיק בתיובתא וא״כ מברכים עצי רק על הדס, ולגירסא ב׳ אמרינן דהדס וכל דדמי ליה וא״כ מברכים על כל העצים עצי בשמים, ורבנן שקדמו לדור רב האי חלקו בגירסאות אלו ומר רב שמואל ריש כלה רביה דרב אחא משבחא היה מברך עצי בשמים רק על הדס, אבל כתב רב האי דבדורו כולא מתיבתא גרסי דמברכים עצי על הדס וכל דדמי ליה, וכן סבר רב אחא, והכי נהוג עלמא השתא, ע״כ. מדברי הר״ש בכלאים ה,ח ד״ה שושנת, מבואר דכללי עץ גבי זרעים ואילנות לדין כלאים בכרם וגבי ברכת עצי או עשבי וגבי ברכת אדמה או העץ תלויה זה בזה.
מהו המור. הטור והב״י בסעיף א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, כתב דהוא מרעי של מין חיה.
נוסח ברכת הריח על פירות. השו״ע בסעיף ב, כתב הנותן ריח טוב בפירות, והמשנ״ב בס״ק ט, כתב דהאליה רבה כתב דמהגמרא והפוסקים משמע דצריך לומר אשר נתן, דהיינו בלשון עבר, ע״כ, ואמנם בטור הנוסח הנותן, אבל כבר כתבו שם בהגהות והערות דבטור יש בזה חילוף בנוסחאות, ע״כ, ויש להעיר דבברכות מג:, הנוסח שנתן, וכן הוא ברי״ף בברכות פד, וברמב״ם בהל ברכות ט,א, וברא״ש שם ו,לז, ובמאירי בברכות מג: ד״ה ריח, ובריטב״א בהל׳ ברכות א,ט, וכן א,י, וכן ד,ד, ובשבולי הלקט בשבולת קסד, ובראב״ן בסי׳ קצה, ובסוכה פרק ג ד״ה ואמר רבא, ובראבי״ה סי׳ קכ ד״ה ונורקום, ובסי׳ תרפא, ובטור בסי׳ תרנג, בשם רבינו שמחה, ובטור והב״י בסעיף ג, בדברי כל הראשונים שהובאו שם, וכעין זה דברי בה״ג בהל׳ ברכות בעמוד עג, שכתב אשר נתן, וכ״כ האשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה ואמר (מה:), דגרסינן אשר נתן, וכ״כ המנהיג בהל׳ אתרוג סי׳ כז, וכ״כ סמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, ואמנם בברכות נב:, אמרינן דלשון בורא הוי כמו ברא, ולפי זה אפשר דהנותן הוי כמו שנתן, מ״מ אפשר דהיינו דוקא בלשון בריאה דבריאה היא ודאי מתחילת בריית הדבר, אבל הנותן יכול להיות משמע שכעת נתן ריח טוב ואינו מתחילת ברייתו ועל כן אפשר דדוקא צריך לומר שנתן, וכיון דהכי איתא בכל דוכתא הכי נקטינן. ועי׳ במה שכתבתי כיוצא בזה בסי׳ מו,א, גבי ברכת לשכוי בינה.
על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכן כתבו הריטב״א בהל׳ ברכות ד,יא, וסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, ומבואר מדבריהם דהיינו אף על פרי.
אם מסופק אם הדבר שלפניו הוי עץ או עשב מה יברך. הב״י בסעיף ב ד״ה ועל כולם, הביא מחלוקת אם יברך שהכל או יברך מיני בשמים, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קסד, הביא להלכה מרבינו ישעיה שיברך מיני בשמים.
הא דמברכים על דבר העומד לאכילה היינו כשנתכוין להריח בו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכ״כ הריטב״א בהל׳ ברכות ד,ג.
האם מברכים ברכת שנתן ריח טוב בפירות על פרי האדמה. הב״י בסעיף ג ד״ה ואדוני אבי, הביא מהרא״ש דמברכים ואומרים שנתן ריח טוב בפרי האדמה, ויש להעיר דמדברי הריטב״א בהל׳ ברכות א,ט, נראה דאין מברכים ברכה זו אלא על פרי העץ, ומאידך הריטב״א שם ד,ד, כתב להדיא דמברכים כן אף על פרי האדמה, וא״כ צריך לומר דלשונו בפרק א,ט, הוא לאו דוקא, ומ״מ הריטב״א שם ד,ד, כתב דמברכים שנתן ריח טוב בפירות, ולא כתב דצריך לומר בפרי האדמה.
מה מברכים על ריח שבפרחי פירות האילן. הריטב״א בהל׳ ברכות א,לג, כתב שמברכים עליהם שנתן ריח טוב בפירות כיון שדרך בני אדם לאכול הפרחים, ושם ד,ד, כתב כגון פרחי ורדים וכיוצא בהם, ע״כ, ולפי זה פרחים שאין הדרך לאוכלם מברך עצי בשמים.
ריח היין אינו חשוב לברך עליו. כ״כ רבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ לה.
מה מברכים על ריח קינמון. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קסד, כתב דמברכים עצי בשמים.
האם מברכים על ריח הורד עצי בשמים או שנתן ריח טוב בפירות. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהאשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מה.), כתב בשם בעל הלכות דמברך עצי בשמים, וכ״כ סמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, ומאידך הריטב״א בהל׳ ברכות א,י, וכן ד,ד, כתב דעל עלי פרח הורד מברכים שנתן ריח טוב בפירות. הריטב״א שם כתב דמברכים על עלי הורד בורא פרי העץ ושנתן ריח טוב כיון שדין שומר הפרי גבי ברכות שונה מדין ערלה, ע״כ, ודבר זה תלי במחלוקת שהביאו הטור והב״י גבי קפריסין, בסי׳ רב,ו. מדברי הכל בו שהביא הב״י בסי׳ רד,יא בד״ה ומ״ש דמברך, מבואר דסתם ורד המוזכר בפוסקים היינו עלה הורד ולא הזרע, ע״כ, והיינו העלים של הפרח.
מים היוצאים מן הורד מה מברכים על ריחם. הב״י בסעיף ג ד״ה ומ״ש רבינו ומי, הביא בזה מחלוקת אם מברכים עצי בשמים או מיני בשמים, ויש להעיר דסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, כתב דעל הורד ועל שמן שכבשו עם ורד מברך עצי, ומאידך הריטב״א בהל׳ ברכות ד,י, כתב דעל מי הורד וכן על שמנים היוצאים מהעצים מברכים בורא שמן ערב, ואין מברכים עליהם עצי בשמים דהוי כמו משקה היוצא מהפירות דברכתו שהכל ולא העץ, ע״כ.
מה מברכים על ריח הלבונה והמצטקי. הטור והב״י בסעיף ג בד״ה ויש אומרים, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, כתב דמברך עצי.
מהו אפרסמון. ראב״ן בסי׳ קצה, כתב דהוא בלשמא בלעז.
על אפרסמון שאינו שמן מברכים עצי בשמים. כ״כ שבולי הלקט בשבולת קסד.
מהו כשרתא ומה ברכתו. הטור בסעיף ה-ו, כתב דהערוך פירש דעיקרו שמן ומערבים בו כמה מיני עצי בשמים, ויש להעיר דכ״כ האשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מד:). הב״י ביאר את דברי הטור שיש מחלוקת מה מברכים על כשרתא, ויש להעיר דהאשכול שם כתב דמברך עצי בשמים.
היו מעורבים בתוך השמן כמה מיני בשמים שברכתם חלוקות מה מברך. הטוש״ע והב״י בסעיף ה-ו, הביאו דאם יש בהם שברכתו מיני בשמים מברך מיני בשמים, ויש להעיר דהריטב״א בהל׳ ברכות ג,יא, כתב שאם יש בהם עיקר מברך על העיקר, ואם שניהם עיקר מברך על אותו שהוא חשוב בברכה יותר ופוטר את השאר, ויש אומרים שמברך על הכל מיני בשמים, ע״כ, וצריך ביאור מה כוונתו שמברך על אותו שהוא חשוב בברכה יותר, ולכאורה כוונתו דעצי קודם לעשבי כי עץ חשוב מעשב ושניהם קודמים למיני.
כשהוציאו את עיקר הבושם מהמים או מהשמן האם מברך עצי בשמים או בורא שמן ערב או דאין מברך כלל. הב״י והשו״ע בסעיף ה-ו בד״ה ומ״ש רבינו ולכולי, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א בהל׳ ברכות ד,ז, כתב דחשיב ריח שאין לו עיקר וריח שאין לו עיקר אין מברכים עליו. הב״י תלה דבר זה במחלוקת מהו משחא כבישא או טחינא, ויש להעיר דהערוך בערך כשר (הראשון) והאשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מד:), פירשו כדברי ר״ח.
אם לא הוציא הבשמים מהשמן מברך על השמן כברכה הראויה לבשמים אף אם לפני שנתן הבשמים בשמן לא היה ריחם מורגש. כ״כ הריטב״א בהל׳ ברכות ד,ז.
מהו סמלק. השו״ע והב״י בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, שיש אומרים יסמין, וי״א רוזמרין, וי״א עשב עם שלש שורות של עלין, ע״כ, ויש להעיר דכבר כתב הגר״א בביאורו דהוא טעות דליכא מאן דאמר דהוא רוזמרין, ע״כ, והערוך בערך כספן, והאשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מד:), כתבו דהוא יסמין, והכי נקטינן דהוא יסמין, ועי׳ במה שאכתוב בסעיף ח, גבי סיגלי.
מהו חלפי דימא. הטוש״ע בסעיף ז, הביאו בזה את פירוש רש״י דהוא שבולת נרד הנקרא בלעז אישפיג, ע״כ, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, ותלמידי רבינו יונה בברכות פד ד״ה וסמלק, כתבו דחלפי דימא הוא רוזמרין, והביאו דיש אומרים כרש״י דהוא אישפיג, וכן שבולי הלקט בשבולת קסד, כתב דהוא רוזמרין, ולאחר מכן הביא שרש״י פירש אישפיג, ע״כ, והערוך בערך חלף (החמישי), כתב דעצו רך וכתבו הראשונים דלא בריר לן מהו, והביא הערוך שאמרו ששמו בלעז רוזמרין, ע״כ, והאשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מה.), כתב דרבנן שבבבל לא ידעו מהו וכשהגיע מר רב אלעזר אלוף מאספמיא (ספרד) למתיבתא בבבל ביאר לרבנן מה הוא, ע״כ, והאשכול שם בהמשך כתב בשם רב האי דחלפי דימא עצו רך, ע״כ.
מהו סגלי. הטוש״ע בסעיף ח, הביאו מרש״י דהוא ויאולש, ויש להעיר דרש״י בבראשית ל,יד, כתב דהוא יסמין בלשון ישמעאל, ובשבת נ: ד״ה סגלי, פירש רש״י דהוא ויאולש והוא עשב שיש בו ג׳ עלין, ובסנהדרין צט: ד״ה סיגלי, פירש בפירוש המיוחס לרש״י דהוא ממיני עשבים ואמהות של אותן עשבים קרויים סגלי, ע״כ, ושבולי הלקט בשבולת קסד, כתב דהוא ויאולש, ע״כ, ואולי ויאולש הוא יסמין. המשנ״ב כתב דהוא דודאים המוזכר במקרא, ע״כ, אמנם בסנהדרין צט:, פליגי אמוראי מה הם דודאים, ויש שם ג׳ שיטות ורק לשיטה אחת הוא סיגלי, אמנם רבי עובדיה מברטנורא במכתבו לאביו סי׳ ב, כתב שהיה באלכסנדיא והביאו להריח דודאים שהם מה שפירש רש״י שהם יסמין בלשון ישמעאל, והוא צמח שיש בו רק פרחים ולא פירות, ע״כ.
מהו נרגיס. הטוש״ע והב״י בסעיף ט, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ ברכות בעמוד עג, כתב שהוא חבצלת השרון, וכ״כ האשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מה.), וכן מבואר מדברי שבולי הלקט בשבולת קסד, וכן הר״ש בכלאים ה,ח כתב דהוא חבצלת ונקרא רוזא, ע״כ, וקשה דהטור כאן הסכים שנרגיס הוא חבצלת, וכתב הר״ש דחבצלת הוא רוזא, ולעיל בסעיף ג, מבואר דס״ל לטור דהורד הוא רוזש, וכתבו בגיליון שם דרוזא ורוזש הכל אחד, וכן ברא״ש שם הגירסא רוזא על הורד, וא״כ הדברים סותרים לגבי אם רוזא הוא ורד או חבצלת, וצ״ע. ומ״מ נקטינן כהסוברים דנרקים הוא חבצלת השרון. האשכול שם כתב דנרקים דדברא היינו מין הגדל במדברות שיוצא בלא נטיעה של אדם. הריטב״א בהל׳ ברכות ד,ה, כתב דעל חבצלת מברכים עצי בשמים.
שושנת העמקים ואשכול הכופר. האשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה מתני׳ (מה.), כתב בשם בעל הלכות דעל סוסאן דהוא שושנת העמקים ועל אחיני רטיבי דהוא אשכול הכופר מברכים עצי בשמים.
הפיגם דהוא רוטא והאמיתא דהוא מנטא ברכתו עשבי. כ״כ שבולי הלקט בשבולת קסד.
היו לפניו עצי בשמים ומיני בשמים ועשבי בשמים. הב״י בסעיף י, הביא בזה מחלוקת, אם מברך מיני ופוטר הכל או שמברך ג׳ ברכות, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ ברכות בעמוד עג, כתב שמברך ג׳ ברכות, וכן נראה מדברי הריטב״א בהל׳ ברכות ד,יב, שכתב דאם היו לפניו הרבה מיני בשמים דין סדר ברכותיהם כדין סדר ברכות האכילה. הטור כתב דמברך רק מיני ומבואר מדבריו דס״ל דכן דעת הרמב״ם, והב״י הקשה על הטור מהיכן נראה לו לברך רק מיני דמאי שנא מברכות האכילה שמברך על כל אחד ואחד, ויש להעיר דלכאורה מדברי הרמב״ם בהל׳ ברכות ט,ה, וסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, מבואר כהטור דמברך רק מיני, שכתבו דהנכנס לחנותו של בשם ויש שם מינים הרבה מברך מיני, ע״כ, ולמה לא אמרו דיברך עצי ויפטור את כל העצים ויברך עשבי ויפטור את העשבים ויברך מיני ויפטור את השאר, ושמא שאני התם דריח כל המינים מעורב ואף אם יברך על אחד יהיה מעורב בו אף המין השני.
מה הגירסא גבי הביאו לפניו שמן והדס. הטור והב״י בסעיף יא, הביאו מחלוקת בגירסא אם איירי בברכותיהן שוות או לא, ויש להוסיף דבה״ג בהל׳ ברכות בעמוד עד, כתב כגירסת הרי״ף דברכותיהן שוות והלכה כב״ה, וראבי״ה בסי׳ קכ ד״ה הביאו, הביא את דבריו להלכה, וכ״כ האשכול בהל׳ ברכת מיני מזונות ד״ה ואמר (מה:).
היו לפניו שמן שברכתו בורא שמן ערב והדס על מה מברך קודם. הטוש״ע והב״י בסעיף יא, כתבו דמברך על ההדס תחילה, ויש להעיר דמדברי הריטב״א בהל׳ ברכות ד,יב, מבואר דאם השמן חביב עליו אין ההדס קודם.
(א) ובתוס׳ פ׳ מקום שנהגו (נה:) ובמרדכי פ׳ אלו דברים דאין מברכין אלא על דברים שגופו נהנה ממנו ולכן אין מברכין אמאורות בכל יום רק במ״ש שנברא בו האש ועל אור השמש המתחדש בכל יום עכ״ל ונראה שזהו הטעם שאין מברכין אקול:
(א) כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך כו׳ שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה איזה דבר שהנשמה נהנה ממנה ואין הגוף נהנה ממנה זה הריח. גמ׳:
(א) ברכת הריח כשם שאסור וכו׳ איכא למידק דלאיזה צורך תלה רבינו איסור הנאת הריח בלא ברכה באיסור אכילה ושתייה בלא ברכה אבל לשון הרמב״ם בריש פ״ט כך הוא כשם שאסור לישראל ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה ונראה דכתב כן משום דבפרק כ״מ (ברכות מג) איתא א״ר זירא אמר רבא בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח (של מוגמר) משתעלה תמרתו א״ל ר׳ זירא לרבא בר ירמיה והא לא קא ארח א״ל וליטעמיך המלמ״ה דמברך והא לא אכל אלא דעתיה למיכל ה״נ דעתיה לארוחי דקשה טובא מאי קס״ד דמקשה וכי לא ידע דכל הברכות הן עובר לעשייתן אלא צריך לומר דהוה פשיטא ליה דששעת עשייתן נמי מצי מברך ולא אמרו עובר לעשייתן אלא לאפוקי לאחר עשייתן וברכת הריח ודאי שפיר מצי לברך בשעה שמריח לכן קשיא ליה על מה שאמר משתעלה תמרתו דהיינו כשעולה קיטור העשן שמתמר ועולה דלא הריח בו עדיין ולא נהנה דלמה יברך באותה שעה והא לא קא ארח שמוטב היה שימתין עד דקא ארח. ומשני ולטעמיך המוציא וכו׳ כלומר כיון דבברכת המוציא א״א לברך בשעה שנהנה ואוכל אלא קודם אכילה או לאחר אכילה וצריך לברך קודם אכילה כדי שתהא עובר לעשייתן ושפיר דמי כיון דדעתיה למיכל ה״נ דעתיה לארוחי כלומר אע״פ דהיה יכול לברך בשעה שמריח ונהנה ממנו מ״מ כדי שלא לחלק תיקנו גם בריח שיברך קודם שנהנה כשם שמברך באכילה ושתייה קודם שנהנה וע״פ זה יבא על נכון לשון הרמב״ם שאמר כשם כו׳ כלומר דאע״פ דהגון היה לברך ברכת הריח בשעה שמריח אפ״ה כדי שלא לחלק תיקנו חכמים כשם דבאכילה ושתייה אסור ליהנות עד שיברך קודם שנהנה ה״נ גבי ברכת הריח צריך לברך קודם שנהנה ולא בשעה שנהנה אבל לשון רבינו שתלה איסור הנאת הריח גרידא בלא ברכה באיסור אכילה ושתייה בלא ברכה קשיא דאין לה גמרא. ונראה ליישב מדאמר בפ׳ כ״מ לשם מניין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח דמשמע דאמתניתין קאי דתני והוא אומר על המוגמר דמשמע דחייב לברך על המוגמר וקאמר מניין דחייב לברך על המוגמר דילמא רשות הוא אי בעי מברך ואי בעי לא מברך וקאמר מדכתיב כל הנשמה תהלל יה איזה וכו׳ כלומר מדה״ל למימר הנשמה תהלל יה וקאמר כל הנשמה אלמא דה״ק קרא אע״פ דמדינא לא היה אלא רשות לברך על הריח כיון שאין בו הנאה גם לגוף אפ״ה כל שהנשמה נהנה ממנו דינו כמו שנהנה גם הגוף ואסור ליהנות בלא ברכה וע״פ זה אמר רבינו כשם שאסור ליהנות באכילה כו׳ ואח״כ אמר ויברך קודם הריח כמו שמברך על האוכל קודם האכילה והוא מדאמר ר׳ זירא וכו׳ כמו שכתבתי לדברי הרמב״ם:
(ב) אבל לאחריו א״צ לברך כלום וז״ל רש״י בנדה ריש (דף נב) ריחנא אין טעון ברכה לאחריו משום דהנאה מועטת היא עכ״ל ר״ל דמיד לאחר שהריח נפסקה ההנאה ודמי לאוכל ונתעכל המזון שבמעיו דאינו מברך לאחריו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) אִם זֶה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ עֵץ אוֹ מִין עֵץ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הוּא עֶשֶׂב, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם אֵינוֹ לֹא מִין עֵץ וְלֹא מִין עֶשֶׂב, כְּמוֹ המוס״ק, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הָיָה פְּרִי רָאוּי לַאֲכִילָה, מְבָרֵךְ: הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁנְּטָלוֹ לְהָרִיחַ בּוֹ אוֹ לְאָכְלוֹ וּלְהָרִיחַ בּוֹ, אֲבָל אִם נְטָלוֹ לְאָכְלוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְהָרִיחַ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲלֶה רֵיחַ טוֹב אֵינוֹ מְבָרֵךְ; וְעַל כֻּלָּם, אִם אָמַר: בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים, יָצָא; הִלְכָּךְ עַל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְסֻפָּק בּוֹ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; עַל אֱגוֹז מוסקאד״ה וְעַל קניל״ה וקלוא״ו וְכָל בְּשָׂמִים שֶׁהֵם לַאֲכִילָה, מְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ג) ברכות מג
(ד) שקורין בפלאנ״א פיזם
(ה) שם
(ו) הרמב״ם בפ״ט מה״ב ורא״ש והטו׳
(ז) תוס׳ שם בע״א ורמב״ם שם
(ח) מרדכי בשם ר״מ מרוטנבורג והרא״ש
(ב) כמו המוסק – הוא בל״א פיז״ם. וכתוב בטור שהוא זיעת חיה והוא שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח״כ מתייבש ונעש׳ ממנו המור והרמ״ה היה אוסרן משום חשש דם והר״י כ׳ דפירש׳ בעלמא הוא אע״ג דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלי׳ תדע שהרי הדבש אם נפל לתוכו חתיכת איסור נימוח בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו דבש דיינינן ליה כמו השתא ה״נ אע״פ שתחלתו היה דם בתר השתא אזלי׳ וא״א הרא״ש כתב ונ״ל דאפי׳ ראייתו צריכה ראי׳ עכ״ל ולע״ד תמוה דהא יש ראיה ברורה להיתר ממ״ש הרא״ש בס״פ כ״ה בחלב טריפה במעי כשירה דכתב ר״ת דאם הוא קרוש הוי כפירשא בעלמא א״כ ה״נ כיון שנקרש על הבהמה נעשה פירש׳ דמה לי תוך הבהמה או ע״ג הבהמה אידי ואידי פירש׳ בעלמא הוא.
(ג) ועל כולם כו׳ – פי׳ ב״י אפי׳ המריח על פירו׳ דבורא מ״ב היא כוללת כמו שהכל באכילה.
(ד) על אגוז מוסקא״ד – הוא עיקר פרי והקניל״א שהוא צימרנ״ד וקלאוי שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ״מ עיקרו עומד לאכילה ע״כ שם פרי עליו לריחו.
(ב) מין עץ. אפילו אינו עיקר הפרי כמ״ש ס״ג:
(ג) המוס״ק. י״א שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה ואח״כ חוזר ונעשה מוסק והרז״ה היה חושש לאוכלו משום חשש דם וכהרר״י ז״ל דאפשר לומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש אף על פי שנמחה בתוכ׳ כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינין ליה ומותר ה״נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי׳ ומותר אף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונ״ל דאפי׳ ראייתו צריכה ראיה (טור והרא״ש פ״ח דברכות) ולענ״ד צ״ע דאמרי׳ בבכורות דף ו׳ דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה״ל לאסרו א״כ ש״מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ״ת נילף מחלב הא קי״ל דמחידוש לא ילפינן וא״ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא״כ לכ״ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת׳ ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ״ש הרר״י דפירשא בעלמ׳ הוא היינו שאין עליו תורת דם וא״כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי׳ כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה״ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא״ת ה״נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ״ע:
(ד) ראוי לאכילה. אפילו אין ראוי לאוכלו בפ״ע רק ע״י תערובות כמ״ש סי׳ ר״ב:
(ה) אינו מברך. דלאו לריח עביד׳ (ברכו׳ מהר״מ):
(א) כמו המוס״ק שקורין בל״א פיזם ואסור לאכול פיזם משום דם:
(ו) לאוכלו ולהריח וכו׳. כתב עולת תמיד דמברך תחילה על אכילה ואחר כך על הריח כמו שכתב הטור בסוף סימן רי״ב דאם ברכת הריח וברכת השתיה לפניו דמברך תחילה על השתיה, והוא הדין לענין אכילה ואין ברכה אחת מפסיק לחברתה כמו שמצינו בפסח שמברך על מצה מוציא ועל אכילת מצה, אלמא כיון דשתי ברכות חייב קודם אכילה אין אחד מפסיק לחברתה, עד כאן. ולעניות דעתי אינו נכון דשם שתי ברכות חיובא משום אכילה אבל כאן הריח לא תליא באכילה ואפשר לברך על הריח קודם אכילה, גם דמיא לסימן קס״ה בברכת נטילת ידים ואשר יצר. ונראה דאין לומר שיברך תחילה על אכילה ויאכל דאם כן תיכף יריח ואחר כך כשמברך על הריח לא יהא עובר לעשייתן, גם מיד שלוקח בפיו קודם אכילה הוא מריח. לכן נראה יותר לברך תחילה על הריח ויריח ואחר כך יברך ויאכל, ולא דמי למה שכתב הטור סימן רי״ב דהתם יש שני דברים אחד של ריח ואחד של שתיה, ודו״ק, ועיין מה שכתבתי סוף סימן רי״ב:
(ז) [לבוש] ופוטר את הטפל וכו׳. חפשתי בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ולא מצאתי מטעם זה מידי, ועוד תמה אני דאם כן במוגמר בסימן רי״ז ובשמים של מתים ובית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא מאי אומר ביה הא פסיק רישא הוא ועל כרחו מריח. אלא ודאי כל שאינו נעשה להריח אף שמריח אין צריך לברך כלל, כיון שאין כוונתו להריח וזה ברור, ואם כן אין צריכין למה שמחלק בין הא לסימן רי״ב בענין פוטר את הטפל, כי הוא דחוק מאוד ואין להאריך, וכן מוכח להדיא באבודרהם ותשב״ץ דף כ״ט:
(ח) ועל כולם וכו׳. אפילו במריח בפרי. כתב עולת תמיד דאפילו בירך שהכל יצא בדיעבד בכל מיני ריח וצריך עיון:
(ג) המוס״ק – הוא פיז״ום בל״א. וכתב בטור שהיא זיעת חיה ידוע ויש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם בתחלה כמין דם ואח״כ מתייבש ונעשה ממנו המוס״ק והרמ״ה היה חושש לאוכלו משום דם. והר״י כתב דפירשא בעלמא הוא אע״ג דמתחלה היה דם ועיין ט״ז ומ״א וכנה״ג:
(ד) ראוי לאכילה – אפילו אינו ראוי לאוכלו בפ״ע רק ע״י תערובות. מ״א:
(ה) אינו מברך – על הריח:
(ו) במ״ב יצא – אפילו המריח על פירות דבמ״ב היא כוללת כמו שהכל באכילה. ומטעם זה אין אנו מברכין בהבדלה רק על מיני בשמים:
(ז) מוסקאט״ה – מושקא״ט נוס הוא עיקר הפרי. קניל״ה הוא צימרנ״ד. וקלאו״י הוא נעגלי״ך אף שהוא אינו עיקר הפרי מכל מקום עיקרו עומד לאכילה ע״כ שם פרי עליו לריחו. על הנענ״ה שקורין אותו מינט״ה נסתפק בתשובת גינת ורדים כלל א׳ סי׳ מ״א אם יש לברך עליה או לא ודעתו נוטה שלא לברך ובתשובת פרח שושן כלל א׳ סי׳ י״ג כתב שיש לברך עליה הנותן ריח טוב בפירות וכן המריח בקאו״י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ועיין הלק״ט ח״ב סי׳ קט״ו. ועיין בס׳ בני חייא אם על חצי פרי מברך. ובגינת ורדים כלל א׳ סי׳ מ״ב:
(ב) ס״ב אם זה כו׳ – האי נרקום שם כו׳:
(ג) ואם אינו כו׳ – שם א׳:
(ד) המוס״ק כו׳ – עמ״א ס״ק ג׳ י״א כו׳ וכהרר״י כו׳ ונ״ל כו׳. וכל זה כתב הרא״ש פ״י סי׳ ל״ה ועמ״א שהאריך בזה ואשתמיטתיה מ״ש הר״ן בספ״ב דע״ז ל״ט ב׳ על מ״ש אי משום איערובי מסרי כו׳ וז״ל אי משום איערובי דבר טמא מסרח סרח הלכך לא מערבי ואחרים פירשו אי משום איערובי שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש ליכא למיחש להכי לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרי׳ בתמורה בפ׳ כל האסורין אפרוח ביצת טריפה מותר דאימת קגדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא:
(ה) וה״מ כו׳ – ע׳ תוס׳ מ״ג א׳ ד״ה ועל כו׳ לאפוקי כו׳ ר״ל דאין מברכין כלל דאל״כ הל״ל לאפיקי מוס״ק וכל כיוצא ועתוס׳ שם ב׳ ד״ה האי ממ״ש נ״ג א׳ למימרא דכל היכא דלאו כו׳ וע׳ ברא״ש שכ׳ דמ״ש האי מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח כו׳ אבל כו׳ דלא כרש״י ותוס׳ אבל העיקר כדעת רש״י ותוס׳:
(ו) ועל כולם כו׳ – שכן בחנות של בשם מברך במ״ב ועתוס׳ מ״ג א׳ סד״ה ועל כו׳ והר״מ מקוצי כו׳ כמו שהכל שכולל כל ברכת אכילה שע״ד שאין גידולו מן הארץ אומר שנ״ב כך במ״ב בברכת הריח וכמש״ש ועל כולם אם אמר שנ״ב יצא כן כאן בברכת מ״ב:
(ז) הלכך כו׳ – תוס׳ שם וכמו בשנ״ב:
(ח) על אגוז כו׳ – כמש״ש באתרוגא:
(א) מג״א סק״ג והרר״י ז״ל כ׳ דאפשר לו׳ כצ״ל:
(א) מג״א סק״ג ולענ״ד צ״ע. ע׳ חק יעקב סי׳ תמ״ו סט״ז:
(ב) ט״ז ס״ק ד׳ שהוא נעגליך. בא״ר מסיק לברך על נעגליך במ״ב והגאון פרי מגדים בספרו אשל אברהם באגרת שבתחלת הספר אות ק׳ כ׳ וקליפת מראנצן ספק ברכה לאכילה ה״ה המריח בהם מברך במ״ב עכ״ל. ולענין פלפלין וזנגביל ע׳ בא״ר לקמן רסי׳ רצ״ט:
(א) במ״א ס״ק ד׳ כמ״ש סי׳ ר״ב ונ״ל שכוונתו למ״ש במג״א שם ס״ק יז לענין קליפת מראנצי״ן דגם תוך הפרי אינו טוב בלא תיקון ותערובות ציקר (ונראה דאלימנס קאמר הכי) כו׳ ע״ש ומזה נרא׳ שיש לברך על קליפת מראנצין או לימונ״ס בשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו נותן ריח טוב בפירות ולא ראיתי נוהגין כן וראיתי בספר בני חייא כתב דמסתברא דמברכין על חצי הפרי ולא על קליפה ומ״ש בשם מר דודו עיין בספר מח״ב דעתו לברך בורא מיני בשמים ע״ד דמסקי התם בגרעינן לברך שהכל ע״ש ובאמת שאין ראיה מברכת הנהנין לכאן דשם דנטעי להו ע״ד כך תליא מלתא משא״כ כאן דלא איכפת לן בהכי אך מח״ב שם חושש לדעת הסוברים דגרעינן לאו פרי נינהו וה״ה לקליפין ועיין לעיל סי׳ ר״ד לענין קליפת מראנץ מרוקח בדבש ע״ש:
אם זה שיוצא ממנו הריח וכו׳ – נ״ב: עיין במג״א מה שהקשה על הרא״ש בשם רבינו יונה בדין נבלה הנהפך לדבש ועיין בחיבורי מס׳ נדה דף ט׳ מ״ש עליו בזה גם בחיבורי למס׳ ע״ז דף כ״ט ע״ב גבי חומץ של נכרים מה שפלפלתי שם בזה דברים נחמדים בעזה״י ודו״ק היטב:
כמו המוסק מברך בורא מיני בשמים – נ״ב: עיין בחיבורי ספר החיים מ״ש בדברי רבינו יונה גבי מוסק ועיין בחיבורי מי נדה במסכתא נדה דף ט״ז גבי מי יתן טהור מטמא מ״ש שם בזה ודו״ק היטב:
(ה) אם זה וכו׳ – רצה לבאר כיצד מברכין עליו וע״ז קאמר אם זה וכו׳:
(ו) או מין עץ – ר״ל אע״ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ״מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע״ב:
(ז) כמו המוס״ק – ובלשון לעז פיז״ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים. ודע שמוס״ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח״כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ״פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא״ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ״ג במשב״ז מצדד ג״כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל:
(ח) ראוי לאכילה – כאתרוג ותפוח או פרי אדמה שמריח ריח טוב. ואפילו אינו ראוי לאכול בפ״ע אלא ע״י תערובות וכמו שיתבאר בסוף הסעיף:
(ט) הנותן וכו׳ – עיין בא״ר שכתב דמש״ס ופוסקים משמע שצריך לומר אשר נתן בלשון עבר:
(י) או לאכלו ולהריח בו – ואיזה מהם יברך תחלה עיין בא״ר שמסיק דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח״כ יברך על האכילה וכ״כ ג״כ המאמר מרדכי ע״ש. ובפמ״ג נתן עצה אחרת בזה והוא שיטעום קצת מן הפירי ויברך עליה ברכת האכילה ולא יכוין אז ליהנות מן הריח ואח״כ יברך ברכת אשר נתן וכו׳ ויריח:
(יא) אע״פ שהוא וכו׳ אינו מברך – דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע״ג שנותן ריח ונהנה וכמו שמבואר לקמן סי׳ רי״ז ס״א:
(יב) ועל כולם – בין שהריח בעץ או בעשב או בפרי שמריח:
(יג) יצא – שלשון ברכה זו כוללת הכל כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה. ודעת איזה אחרונים שבדיעבד אם בירך אריח שהכל יצא דלא עדיף ריח שהנאה מועטת היא מאכילה ושתיה שהנאתם מרובה ואעפ״כ יוצאים בשהכל ודעת מגן גבורים שאפילו בדיעבד לא יצא דאין זו מטבע שטבעו חכמים בברכות ולא נתקן ברכת שהכל כ״א אאכילה ושתיה:
(יד) אגוז מוסקא״ט וכו׳ – פי׳ אם רוצה להריח בו:
(טו) ועל קנילה – שקורין צימערינג:
(טז) וקלאו״ו – שקורין נעגעל״ך ואע״ג דכל הני הם מיני בשמים מ״מ עיקרייהו לאכילה קיימי [רא״ש] ועיין באחרונים שמפקפקין לענין קלאו״ו והרבה מהן מסכימין שטוב יותר לברך בורא מ״ב על ריחה. כתבו האחרונים המריח בקאוו״י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ברכת אשר נתן וכו׳:
המוס״ק – עיין מ״ב ומוכח מזה דדבר האסור באכילה מותר להריח בו דעד כאן לא פליגי הרא״ש והרמ״ה אלא לאכילה אבל להריח הלא מבואר בש״ס דמברכין ג״כ עליה ושמעת מינה דמותר להריח אף אם נימא דהוא דם חיה וכ״כ בבה״ט בשם אמונת שמואלא וכ״כ במאמר מרדכי בשם פר״ח ופר״ת ביו״ד סימן ק״ח לענין ריחא מלתא. איברא דמסתברא דלא כל דבר שוה בזה דדבר כמו מוס״ק וכדומה שעיקרו עומד להריח ולא לאכילה ואפילו אם נותנין אותו בקדירה ג״כ עיקרו להריח בודאי לא חיישינן כשמריח שמא יבוא לאוכלו משא״כ בדבר שעיקרו עומד לאכילה ומחמת טוב טעמו מריח בזה מסתברא דלכתחלה אין להריח כיון דגם ריחו הוא רק טעם התבשיל שמריח מחמת טובו ושמנו וכדומה בודאי יש לחוש שמא יבוא לאוכלו ודוגמא לזה איתא בש״ס אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב משום שמא יבוא לאוכלו וכ״ש להריח בו להדיא לעורר בו תאוה לאותו דבר ומכש״כ אם הוא מלתא דאית ביה קיוהא וכדומה כההיא סוגיא דכתובות ס׳ ע״ב [והובא לעיל בסי׳ קס״ט] בודאי אסור להריח בו לכתחלה שמא יחלש מחמת ריחו ואז יהיה מוכרח גם לאכול כההיא עובדא הנ״ל שם בש״ס והסביר לנו שם באס״ז בשם הרא״ה משום דדיינינן ליה כעוברה שהריחה ע״ש:
כשנטלו להריח בו – ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי׳ רי״ז אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך דהרי הפרי עיקרה אינו עומד לריח אלא לאכילה כדאיתא בתוספות ושארי ראשונים ודבר דלאו לריח עבידא אפילו מתכוין להריח אינו מברך כ״ז שלא נטלו בידו כדלקמן ברי״ז:
או לאכלו ולהריח בו וכו׳ – עיין בביאור הגר״א ד״ה וה״מ כו׳ שכתב וז״ל עיין תוספות מ״ג ע״א ד״ה ועל כו׳ לאפוקי וכו׳ ר״ל דאין מברכין כלל [היינו לא מבעיא דאין מברכין בורא עצי בשמים אפילו ברכת בורא מ״ב שיוצא בזה בדיעבד על הכל [וכן ברכת אשר נתן] ג״כ אין מברך כשאוכלן אע״ג דנהנה מריחן] דאל״כ הל״ל לאפוקי מוסק״י וכל כיוצא ועיין תוס׳ שם ע״ב ד״ה האי ממ״ש נ״ג ע״א למימרא דכל היכא דלאו וכו׳ [ר״ל דמשם מוכח דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה והכא נמי כשלוקח לאוכלן לא מברכינן עלויה] ועיין ברא״ש שכתב דמ״ש האי מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח וכו׳ אבל וכו׳ דלא כרש״י ותוספות אבל העיקר כדעת רש״י ותוספות עכ״ל הגר״א ועיין בדמשק אליעזר שכתב דכוונת הגר״א שהתוספות וכן רש״י שם בנ״ג ע״א חולקין על הרא״ש במה שמצריך לברך כשלקחו לאוכלו ולהריח בו ומפרש דמה שכתבו התוספות לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עקרן לריח אלא לאכול היינו דע״כ אפילו לוקחן להריח ולאכול ג״כ אין מברך [וכן ברש״י נ״ג ע״א ד״ה אין מברכין וכו׳ לא בבא בתוך הסעודה היינו אפילו הובא בשביל שניהם] ואיני יודע האיך נוכל לומר כן בדעת התוספות הלא הטור וכן רבינו ירוחם וכן רבינו מאיר [בברכות מהר״מ] כולם כתבו בהדיא בשם התוספות דכשנוטלו לאוכלו ולהריח בו חייב לברך ובאמת בתוספות רבינו יהודה על ברכות [שנדפס זה מקרוב] דאיתא שם כמעט כל לשון התוספות שלפנינו יראה שכונתם הוא כפשוטו משום דאין עקרן לאכילה לכן לא תקנו בה ברכת עצי בשמים אפילו כשמתכוין רק להריח אבל לענין ברכת אשר נתן לא איירו כלל ובזה צריך לברך אפילו כשמתכוין לאכול ולהריח וכ״כ ר״י להדיא בתוספותיו ס״פ אלו דברים כהרא״ש לבד היכא דאין מתכוין רק לאכול אע״ג דנהנה הוא מריח אין מברך כלל כמו שכתב שם וכן ראבי״ה בהלכותיו על ברכות כתב ג״כ בהדיא דכשנוטלו לאכלו ולהריח בו מברך וכן מרש״י נ״ג הנ״ל ג״כ אין ראיה דכוונת רש״י הוא אפילו כשהובא בשביל שניהם לכן נ״ל דכוונת הגר״א הוא רק להשיג על לשון הרא״ש במה שמסיים אבל וכו׳ כיון שלא נתכוין להריח משמע דאם מתכוין אח״כ להריח מברך ובזה סובר הגר״א דכוונת התוס׳ ע״ב ד״ה האי דלא כוותיה אלא כיון דבא לכתחלה בשביל אכילה אפילו לבסוף נתכוין להריח אינו מברך וכן משמע יותר בדף נ״ג ע״א ברש״י ותוספות שם מסתימת דבריהם דהיכא שבא בתוך הסעודה בשביל אכילה אפילו אם לבסוף כוון גם להריח אינו מברך וכן דעת השיטה מקובצת להדיא בפרק אלו דברים וז״ל שם ואע״ג דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו׳ התם כשלוקחו ע״ד כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפי׳ נתכוין אח״כ להריח בו וכו׳ עכ״ל אבל אם בשעת לקיחתו מכוין בשביל שניהם גם הגר״א מודה לכל הפוסקים הנ״ל דמברך [ואין להקשות על דברינו מסי״ד לענין מריח באתרוג של מצוה דמסכים הגר״א שם לסברא שניה דאין לברך משום דעיקרו לאו לריח עבידא ושם בודאי אפי׳ אם בעת הנטילה לשם מצוה כוון ג״כ בשביל להריח ג״כ אין מברך וכן מי״א השני לענין פת שמסכים שם ג״כ הגר״א שלא לברך מטעם שאין עיקרו עומד להריח ושם משמע ג״כ בהדיא בהגר״א שאפילו אם בעת נטילת הפת שנטלו לאכלו כוון גם להריח אפ״ה א״צ לברך ברכת אשר נתן דלענין אתרוג כיון דלקיחתו למצוה היא חיובית נתבטל אצלה המחשבה שחישב אז בנטילתו גם בשביל ריח ולא אמרינן דעל ידי המחשבה שחישב אז גם לריח נעשה כאלו האתרוג לריח עבידא וכמו שהארכתי לקמן בבה״ל בד״ה המריח ע״ש וכן לענין פת כיון דסתמא עומד רק לאכילה והריח שבו אינו רק לפי שעה בעת שהוא חם ע״כ לא אמרינן דבשביל שחישב בעת הנטילה לאכילה גם בשביל הריח דיהיה נעשה כאלו לריח עבידא משא״כ לענין אתרוג [בשאר ימות השנה] ותפוח שריחן הטוב הוא לעולם אם שביל הריח נעשה כאלו לריח עבידא]. ודע עוד דאף לדעת השיטה מקובצת והגר״א דוקא כשלקחה מתחלה לאוכלה ואח״כ רוצה להריח בה ס״ל דנפטר אז מברכה אבל בשרוצה מתחלה להריח ואח״כ לאכול נ״ל דבודאי צריך לברך לכו״ע דהא נטילתו היה עתה בשביל להריח ומאי איכפת לן שרוצה לאוכלה אח״כ וק״ו ממה דפסק השו״ע בלקחו לאכלו ולהריח בו דצריך לברך. [ואפילו לדעת הדמש״א דלעיל ג״כ צריך לברך בזה וסייעתא לזה מדברי הבה״ג שהבאתי בשער הציון אות ז׳ ע״ש]:
ולא נתכוין להריח בו – לשון זה הוא מהרא״ש וכבר כתבתי שהגר״א מפקפק בזה על דבריו ובאמת הדין אתו דהלא קי״ל לקמן ברי״ז דכל היכא דלאו לריחא עבידא אפי׳ מתכוין להריח ג״כ אין מברך אא״כ נטלו בידו בשביל להריח וכנ״ל וא״כ בעניננו כיון דבעת נטילתו היה בשביל אכילה אפילו אם לבסוף כוון גם להריח ג״כ אין יכול לברך ונ״ל שלזה כוון גם המגן אברהם בסק״ה ד״ה אינו מברך דלאו לריח עבידא עכ״ל ור״ל דא״כ אפילו מתכוין להריח ג״כ אינו מברך ולולא דמסתפינא הו״א דגם הרא״ש מודה בזה וכונתו במש״כ שלא נתכוין להריח היינו שבעת הנטילה לא נתכוין בשביל להריח וע״כ אפילו לבסוף נתכוין גם להריח לא מהני וכמו שכתב בשיטה מקובצת הנ״ל ובזה יהיה מדוקדק כל דברי הרא״ש ע״ש דאל״ה אין סוף דבריו מכוונים לראשן אך לשון השו״ע דמסיים אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מדוקדק כ״כ לפ״ז דהו״ל לסיים יותר רבותא אע״פ שנתכוין אח״כ להריח:
אע״פ שהוא מעלה ריח טוב וכו׳ – וה״ה כשהביאו לפניו בתוך הסעודה שמן לאכילה והשמן מבושם במיני בשמים שמריחין ומעלה ריח טוב כיון שעיקר כונתו בהבאתו לאכילה אין צריך לברך [כן מוכח ברש״י נ״ג ע״א בסופו ע״ש]:
א. כן בלוח התיקון. בדפוסים: ״ד״ש״.
(יז) [סעיף ב׳] אם זה שיוצא ממנו הריח עץ וכו׳ כל בשמים שהקלח קשה כקלחים של פשתן בורא עצי בשמים וכל שקלח שלהם רך כירק מברכין בורא עשבי בשמים. ריא״ז והב״ד בשה״ג פ׳ כ״מ. כנה״ג בהגה״ט מ״א סק״ט. מיהו בא״ח כתב בשם הירושלמי דכל שהוא אילן לענין אכילה לברך עליו פה״ע הוי עץ לענין ריח וכל שאינו עץ לענין אכילה ומברך פה״א מברך על ריחו עשבי וסימן אחד לשתיהם יעו״ש. וכה״ג כתב הרד״א בשם הירושלמי והב״ד המאמ״ר אות ג׳ ותמה על מ״א שהביא דברי השה״ג וכתב דנראה שהוא חלוק על הא״ח והרד״א וש״פ בשם הירושלמי יעו״ש וסימן אילן שמברכין על פירותיו פה״ע עיין לעיל סימן ר״ג סעיף ב׳ בהגה ובדברנו לשם אות ז׳ וא״כ ה״ה לכאן שמברכין עליו עצי בשמים מיהי דבר שיש בו פלוגתא או ספק מברך עליו מיני בשמים כמ״ש לקמן סעי׳ זה:
(יח) שם או מין עץ וכו׳ אפילו אינו עיקר הפרי כמ״ש לקמן סעיף ג׳ מ״א סק״ב. ור״ל כמו מי הורד הכתוב לקמן סעיף ג׳ שמברכין עליו עצי בשמים. וכ״כ א״א אות ב׳:
(יט) שם בורא עצי בשמים. מי שיש לפניי עצי ועשבי בשמים יש שנהגו לברך על שתיהם ברכה אחת בנוסח זה בא״י אמ״ה בורא עצי ועשבי בשמים ולא לברך בפרטות על כל אחת וראיה כמו שמברכין על תרומות ומעשרות ברכה אחת והובא ביו״ד סימן של״א סעיף ע״ח יעו״ש מחב״ר אות ה׳ ועי״ש. מיהו בק״א שם במחב״ר כתב ע״ז דאינו מוכרח יעו״ש. והביאו השע״ת אות ו׳ וע״כ נראה דלכתחלה יש לברך על כל אחד בפ״ע וכן הוא המנהג עכשיו בינינו רק אם בדיעבד כללם בברכה אחת או שבירך עליהם בורא מיני בשמים יצא:
(כ) שם בורא עצי בשמים ואם בירך על עצי בשמים עשבי בשמים או על עשבי עצי לא יצא. ב״ח וכ״כ הלבוש סעיף יו״ד והב״ד מ״א ס״ק ט״ז. וכ״כ הלק״ט ח״ב סימן כ״ד. ג״ה סימן צ״ט והב״ד י״א בהגב״י. וכ״כ הברכ״י אות ט״ו שע״ת אות יו״ד. חס״ל אות ה׳ ח״א כלל ס״א אות ט׳ מיהו דבר שיש בו פלוגתא כגון שלא נשאר לשנה האחרת כ״א דוקא השורש תחת הארץ כמ״ש לעיל סימן ר״ג אות ז׳ שצריך לברך עליו מיני בשמים אם טעה ובירך עצי או עשבי יצא דכיון דאיכא דס״ל הכי אמרינן סב״ל ובדיעבד יצא. וכן על דבר שיש בו ספק אם לברך עליו עצי או עשבי שצריך לברך עליו מיני אם טעה ובירך עצי או עשבי בדיעבד יצא. וכ״כ החס״ל אות ו׳:
(כא) שם כמו המוסק וכו׳ בברכות מ״ג ע״א אמרו המוסק מין חיה הוא ופירש״י ז״ל מן הרעי של חיה. והטור כתב י״א שהוא זיעת חיה. והנכון בעיני שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח״כ מתייבש ונעשה ממנו המור והרמ״ה היה אוסר לאכלו משום חשש דם והר׳ יונה כתב שאפשר ליתן בו טעם להתירו דפירשא בעלמא הוא אע״ג דתחלתו היה דם בתר השתא אזלינן והרא״ש כתב על דבריו דאפילו ראייתו צריכה ראייה יעו״ש. וכתב הב״ח דהרא״ש מודה אם נעשה פירשא מותר אלא דמי הוא הנביא שהגיד שנעשה פירשא דשמא האיסור נותן טעם לשבח בהיתר וטעם כעיקר דאורייתא עכ״ל. מיהו דעת הט״ז סק״ב להתיר וכן דעת הפר״ח בשו״ת מים חיים סימן יו״ד להתיר אם נתייבש ונעשה כעפר יעו״ש: וכ״כ השה״ג פ׳ השוכר את הפועל דמותר לאכלו. והביאו כנה״ג בהגה״ט וכתב וכן עמא דבר. וכ״כ בשכנה״ג הגה״ט אות ז׳ דמעשים בכל יום להשליכו תוך המרקחת לריח טוב יעו״ש. והביאו הרב ב״ד חא״ח סימן צ״א אלא שכתב שמצא למרן ז״ל בבד״ה בתחלת הגהותיו על יו״ד שכתב דאסור באכילה יעו״ש. וכ״כ העט״ז אות א׳ המוסק שקורין בל״א פיזם אסור לאכלו משום דם. וכן מסיק הפר״ת ביו״ד סימן פ״א:
(כב) אמנם הראב״ד בהשגות פ״א מה׳ כלי בהמ״ק והרמב״ן בפי׳ התורה פ׳ כי תשא כתבו שהמר הוא מין עשב או אילן וריחו נודף. ורבי׳ בחיי פ׳ כי תשא כתב בשם הרמב״ן שהוא סם הנקרא בלשון ארמי לאמה ובלשון רומי מירא ובלשון פרסי אמרנון. וכתב ע״ז ומן הנראה שאין זה הכרח כי מר שבכאן אפשר שיהיה המוסק כדעת הגאונים וצרור המר שבמקדש יהיה זה הנקרא מירא ויהיה זה וזה ראש לכל הבשמים זה ראש למיני בשמים של קטורת לעלות ע״ג האור וזה ראש לכל בשמים להיות מריח בלי אור. והביאו שכנה״ג בהגה״ט אות ד׳ יעו״ש וכן כתב הפרישה אות ג׳ בשם רבי׳ יונה דאין זה מה שנקרא מר בתורה שאותו מעשבי בשמים הוא כמ״ש אריתי מורי עם בשמי יעו״ש:
(כג) כתב השכנה״ג בהגה״ט אות ח׳ האלגאליא שהיא זיעת חתול נראה בעיני דלכ״ע אסורה באכילה דלא שייך לומר שנתייבשה דבלחותה עומדת ולפ״ז צריך ליזהר שלא לאכול האלגאליא או ליתנה תוך המאכלים והוא הדין דאסור להריח בה ולברך כמ״ש השה״ג שהבאתי לעיל שכל דבר שיש איסור באכילתו אין מריחין ומברכין בו יעו״ש. אמנם מ״ש דאין מריחין ומברכין עליו כבר כתבנו לעיל אות ו׳ דאין כן דעת הפוסקים אלא אפילו אם הוא אסור באכילה מותר לברך ולהריח בו יעו״ש. וכ״נ ממ״ש לעיל אות ד׳ בענין המוסק דאף לדברי הפוסקים דאסור באכילה מותר לברך ולהריח בו יעו״ש:
(כד) שם כמו המוסק וכו׳ וכן על שוועמליך יבשים שיש להם ריח טוב אם מריח בהם מברך מיני בשמים. קיצור ש״ע סימן נ״ח אות ה׳:
(כה) שם ואם היה פרי וכו׳ והמריח פרחי הפירות קודם שילדלו כמו הזה״ר של נארגא״ס ולימיני״ש מברך עצי בשמים דעדיין לא פרי. י״א בהגה״ט בשם מהריק״ש וכ״כ הברכ״י אות ג׳ ובספרו מחב״ר אות ז׳ בשם הנז׳ ובשם מהר״י צמח יעו״ש. חס״ל אות ג׳ בן א״ח פ׳ ואתחנן אות ז׳:
(כו) ומכאן ראיה דעל פרי שלא נגמר בישולו כגון על הנארגא״ס שהם קטנים שמברך הנותן ריח טוב בפירות אע״ג דעדיין לאו פרי ראוי לאכול הוא. י״א שם:
(כז) שם מברך הנותן ריח טוב בפירות. וכן הוא הנוסח בטור ובלבוש. מיהו בש״ס ברכות מ״ג ע״ב הנוסח שנתן ריח טוב בפירות. וכן הנוסח ברי״ף וברמב״ם פ״ט מה״ב ובהרא״ש פ׳ כ״מ ולקמן בהגה סעיף י״ד. וי״א אשר נתן עיין א״ר אות ה׳ וכ״כ ח״א כלל ס״א אות ב׳ וע״כ כיון דאיכא שינוי בנוסח הברכה בדברי הפו׳ יש נמנעים מלהריח בפירות אמנם הרב דה״ח אות ד׳ כתב כנוסח הטור והש״ע הנותן ריח וכו׳ וכ״כ הבי״מ אות ג׳ חס״ל אות ב׳ יפ״ל אות ג׳ וכתב שכן המנהג יעו״ש:
(כח) שם או לאכלו ולהריח בו. כתב העו״ת אות ב׳ ואז מברך שתים אחת על האכילה ואחת על הריח ומברך תחלה על האכילה ואח״כ על הריח וכמ״ש הטור בססי׳ רי״ב דברכת שתיה קודמת לברכת הריח וה״ה ברכת אכילה ואין בזה הפסק כמו המוציא ואכילת מצה יעו״ש אבל הא״ר אות ו׳ כתב על דברי העו״ת הנז׳ דאינו נכון דשם שתי ברכות חיובא משום אכילה אבל כאן הריח אינו תלוי באכילה אלא יברך תחלה על הריח ויריח ואח״כ יברך ויאכל יעו״ש. וכן הסכים המאמ״ר אות ה׳ והשיג על העו״ת יעו״ש:
(כט) שם ולא נתכוון להריח וכו׳ אינו מברך דלאו לריחא עבידא. מ״א סק״ה. ונראה דה״ה דאם בה״ב ניתן לפני האורחים פירות לאכילה דאין לברך עליהם ברכת הריח דכיון דדעת בעל הפירות בנתינה זו לאכילה ולא לריחה הי״ל דלא לריחה עבידא ואין יכול האחד לברך:
(ל) שם ועל כולם וכו׳ ואפילו המריח בפרי אם אמר בורא מיני בשמים יצא. ב״י. ט״ז סק״ג. א״ר אות ח׳ וא״כ אם יש לפניו פרי לברך עליו הנותן ריח וכו׳ וכן אם יש לפניו עצי ועשבי ומיני מברך תחלה עצי ואח״כ עשבי ואח״כ מיני. והטעם כיון דברכת מיני כוללת הכל כמו שהכל צריך להניחה לבסוף וכמ״ש לעיל סימן רי״א סעיף ג׳ ובדברינו לשם בס״ד ולקמן אות ע״א יעו״ש וז״ש אם יש לפניו עצי ועשבי ומיני דמברך גם על המיני ה״ד אם זה המיני לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס״ק וכדומם אבל אם ברכת המיני הוא מפני הספק אם הוא מין עץ או מין עשב לא יברך עליו אלא מכוין בברכת עצי וברכת עשבי עליו ונפטר ממה נפשך:
(לא) ואם יש לפניו רק עצי ומיני שהיא ספק או עשבי ומיני שהיא ספק אז לא יוכל לברך על שניהם עצי ומיני או עשבי ומיני דאם יברך עצי קודם שמא זהוא ג״כ עצי ונפטר וכן אם יברך עשבי קודם שמא זהוא ג״כ עשבי ונפטר ואיך יכול לחזור ולברך על הפסק. ואם יברך מיני קודם כיון שהוא מכוין בברכה זו לפטור את ספק מין עץ או מין עשבי איך יכול לחזור ולברך עצי או עשבי אלא או יברך עצי או עשבי ולא יריח במיני משום ספק או יברך מיני ויכוין לפטור גם את העצי או העשבי ודרך הראשון נ״ל עיקר ועיין לקמן אות ע״א:
(לב) שם על כל דבר שהוא מסופק מברך בורא מיני וכו׳ וי״א שמברך שהכל דעל הכל אם אמר שהכל יצא. תו׳ ברכות מ״ג ע״א ומרדכי פ׳ הנז׳ והב״ד ב״י וע״כ כיון דאיכא דסברי הכי וק״ל סב״ל אם בדיעבד בירך שהכל על דבר שהוא מסופק בו או אפילו על עצי או עשבי אם טעה ובירך שהכל יצא. וכ״פ העי״ת אות ב׳ א״א אות י״ט בן א״ח פ׳ ואתחנן אות ט׳ ועיין לעיל סימן ר״ו ססעי׳ א׳ ובדברינו לשם אות ה׳:
(לג) האוכל לימוניש חמוצים ממותקות בצוקר ובירך עליהם שהכל וכיון לפטור באותה ברכה הריח יצא. זכ״ל בה״ב אות ר׳:
(לד) שם על אגוז מוסקאט״ה וכו׳ אגוז מוסקאט״ה היא עיקר פרי. והקניל״ה שהוא צמרינ״ד וקלאו״ו שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ״מ עיקרו עומד לאכילה ע״כ שם פרי עליו לריחו. ט״ז סק״ד וכן כתב העו״ת אות ב׳ אבל הב״ח כתב בשם ברכות מהר״ם דעל נעגליך מברך בורא עצי בשמים יעו״ש. והא״ר אות ט׳ כתב דמספיקא יש לברך על נעגלי״ך בורא מיני בשמים והביאו הברכ״י אות ה׳ יעו״ש וכן כתב שו״ת דב״ש סימן שס״ה וכ״כ ח״א סימן ס״א אות ד׳ דה״ח אות ה׳ בי״מ אות א׳ חס״ל אות ו׳ וי״א גם על צמרינ״ד יש לברך בורא מיני בשמים. א״ר שם. ח״א שם אות ג׳ וכ״פ דה״ח שם. חס״ל שם. ועיין לעיל סימן ר״ב סעיף ט״ז וי״ז ובדברנו לשם אות ק״ט וקי״א ודוק:
(לה) ועל מי הקלאו״ו שכותשין אותו ומערבין אותו במים מברך הנותן ריח טוב בפירות. פה״א ח״א דכ״ט ע״ג ועי״ש שהסכים מהר״ם מזרחי ז״ל וכתב דאם לאחר שקלט המים הריח הסירו הקלא״ו לא יברך עליהם כלל. וכן הסכים בס׳ סמא דחיי חא״ח סימן ד׳ י״א מ״ב בהגב״י אות ו׳ אמנם לפי מ״ש באות הקודם שדעת האחרונים לברך על הקלאו״ו בורא מיני בשמים א״כ ה״ה למימיהם. ועיין לקמן אות ג״ן:
(לו) המים שמביאין מצפת תובב״א שריחם כריח הקלאו״ו והם מין עשב שכל זמן שהוא עשב אין בו ריח כלל וכשמוציאין אותו באלנבי״ק ריחו כריח הקלאו״ו על המים אלו מברך בורא עשבי בשמים. מהר״ם מזרחי שם. י״א שם אות ו׳ ועיין לקמן אות ל״ח:
(לז) שם הנותן ריח טוב בפירות. וכתב שם העו״ת דעל צמרינד שברכתו פה״א יש לברך אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה דיש לברך בפי׳ על מין האדמה ועל מין עץ כמ״ש ב״י בשם הרא״ש רק במקום שאין יודע אם הוא של עץ או של אדמה מברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות יעי״ש אבל הא״ר אות ט׳ כתב דהרא״ש לא דוקא קאמר וכן מצא בהגהת סמ״ק וש״ג שכתבו בשם הרא״ש דמברך סתם יעו״ש וכן כתב המאמ״ר אות ו׳ דמ״ש הרא״ש לא דוקא והביא ראיה מן הש״ס ומכמה פו׳ ראשונים ואחרונים דאף אם הוא מין עץ או אדמה אינו מברך אלא סתם וכתב שכן המנהג פשוט יעו״ש. וכ״מ בהדיא מדברי הטור והש״ע והלבוש דאף אם הוא יודע שזהו מין עץ או אדמה איני מברך אלא סתם הנותן ריח טוב בפירות. וכן הוא דעת האחרונים וכן עמא דבר:
(ג) מין עץ – העץ הוא האילן עצמו; מין עץ הוא כל צמח הדומה לעץ. בניגוד לברכת ״בורא פרי העץ״, בברכות הריח הגדרת העץ רחבה מאוד, וכוללת גם שיחים שגבעוליהם קשים וזקופים, כמו ההדס והוורד.⁠1
(ד) בורא עשבי בשמים – כלומר: על צמחים שגבעוליהם קשים וזקופים מברכים ״בורא עצי בשמים״, ועל צמחים רכים מברכים ״עשבי בשמים״.
(ה) המושק – בושם המופק מבלוטות של בעלי חיים, בעיקר מסוג איל הנקרא איל המושק (באנגלית Musk).
(ו) בורא מיני בשמים – וכך מברכים גם על בשמים העשויים מתערובות שונות או ממוצרים כימיים2.
(ז) ראוי לאכילה – ובכלל זה גם פירות האדמה, וכן אתרוג3.
(ח) להריח בו – כלומר שאין לברך אם רק עבר במקום מסוים ונהנה מהריח, אלא רק אם נטל את הפרי בידו כדי להריחו.
(ט) לאוכלו ולהריח בו – כאן מחדש המחבר שאפילו אם התכוון גם לאכול את הפרי, אם אכן לקח אותו בידו גם בכוונה להריח בו – יברך4.
(י) אינו מברך – כיוון שעיקר ייעודו של פרי הוא אכילתו, והריח הוא הנאה מועטת, ובטל לאכילה.
(יא) בורא מיני בשמים – כגון בצמח שקשה להבחין האם ענפיו קשים וברכתו ״עצי בשמים״, או שהם רכים וברכתו ״עשבי בשמים״. וכן בברכת הבשמים בהבדלה שבמוצאי שבת, נוהגים רוב האשכנזים לברך ״בורא מיני בשמים״ על כל מיני הבשמים, כדי שהמון העם שאינם בקיאים בחילוקי ברכות הריח לא יטעו5.
(יב) אגוז מושקאדה – אגוז מוסקט (בספרדית moscada). מעין אגוז ריחני המשמש גם כתבלין.
(יג) קנילה – קינמון6. בין הבא בקנה ובין טחון.
(יד) וקלאוו – ציפורן (בספרדית clavos).
(טו) ריח טוב בפירות – כשהם ראויים גם לאכילה; ואם לאו, ברכתם ״בורא עצי בשמים״.
1. ישנם פוסקים (מובאים בביאור הלכה סעיף ג׳ ד״ה ״עצי בשמים״) הסוברים שההגדרה דומה לברכת הפירות. לדעתם אין לברך ״עצי בשמים״ אלא אם הגזע נשאר משנה לשנה, והצמח יציב ועומד (אך אף הם מודים שאין הגזע צריך להיות קשה כגזע אילן). כשמתמלא רק תנאי אחד, כלומר אם הצמח נשאר משנה לשנה או שגבעולו יציב, לשיטתם יברך ״בורא מיני בשמים״. ודעת השולחן ערוך שדי בתנאי אחד לברך ׳בורא עצי בשמים׳: או שהצמח רב שנתי, או שגבעולו קשה (הפוסקים דנים בדעת הרשב״א המובאת בב״י, שכתב שגם אם הגבעול רך ״כיון דמוציא עלין מעצו מברכים בורא עצי בשמים״. ונראה שלא בא להתעלם מהכלל של קשיות הגבעול, אלא לומר לנו שאם הגזע נשאר, גם אם הצמח רך ברכתו ״עצי בשמים״. עקר הדיון הוא בסעיף ז׳, ושם נראה שזו גם דעת המגן אברהם (ס״ק יד) שציטט את הרשב״א ומסביר שה״סימלק״ גבעולו יציב, לכן מברכים עליו ״עצי בשמים״ אף שלחלק מהפירושים הוא עשב.
2. יש הפוסקים שאין לברך על בושם ממקור כימי, ולשיטתם הוא נחשב כ״ריח שאין לו עיקר״ (מושג שיתבאר בסימן הבא בסעיף ג׳). אולם יש המבחינים ביניהם, ופוסקים ש״ריח שאין לו עיקר״ היינו רק כשמריחים בגד או חפץ שספג את הריח ממקור חיצוני, אבל לא כשהבושם עצמו הוא מקור הריח. וכך פסק הרב עובדיה ב״חזון עובדיה״ ברכות, הלכות ברכות הריח אות ג׳.
3. ואתרוג של מצווה ברכתו מתבארת בסעיף יד.
4. לכן אם נוטל קפה גם כדי להריחו, מברך ״הנותן ריח טוב בפירות״. ויש חולקים בדין זה על המחבר, וסוברים שאם מתכוון גם לאוכלו – אינו מברך. עיין בביאור הלכה ד״ה ״או״, שמביא את השיטות בדבר, ומסקנתו שאין לזוז מפסיקת המחבר. וכן דעת היביע אומר חלק י׳ סימן נ״ה (קובץ הערות והארות על שו״ת רב פעלים) ח״ב חאו״ח אות טו.
5. משנ״ב רצ״ז ס״ק א.
6. זהו הזיהוי המקובל. אלא שקצת קשה שהקינמון מוזכר בסעיף הבא. ולכן יש שהציעו שהקנילה הוא קנה בושם, ועוד יש שהציעו שהקינמון בסעיף הבא אינו הקינמון שלנו. ראו בספר ״מזהב ומפז״ לרב פנחס זביחי, ח״ב סוף עמ׳ ר״נ.
וכיצד מברך אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המור שהוא מין חיה מברך בורא מיני בשמים.
מור הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא י״א שהוא זיעת חיה והנכון בעיני שחיה ידועה היא ויש לה כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח״כ מתייבש ונעשה ממנו המור והרמ״ה היה אוסר לאכלו משום חשש דם וה״ר יונה כתב שאפשר ליתן בו טעם להתירו דפירשא בעלמא הוא אע״ג דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכת איסור אף על פי שהאיסור נמוח בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש דיינינן ליה כמו דבש הכא נמי אף על פי שתחילתו היה דם בתר השתא אזלינן. וא״א הרא״ש ז״ל כתב על דבריו ונ״ל דאפילו ראייתו צריכה ראייה.
ואם היה הדבר שהריח יוצא ממנו פרי ראויה לאכילה כגון אתרוג או תפוח מברך עליו ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם הנותן ריח טוב בפירות ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך על דבר שהוא מסופק בו מה הוא מברך בורא מיני בשמים ופירשו התוספות הא דמברכין על דבר העומד לאכילה דוקא כשלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח בו אבל אם אכלו ולא נתכוון להריח בו אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך ובאתרוג של מצוה כתב אבי העזרי המריח בו מברך והר״ר שמחה כתב דלאו לריחא עבידא והמריח בו אינו מברך.
כתב הר״ם מרוטנבורק על אגוז מושקט״א מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות כיון דפרי העץ הוא הוה ליה כמו אתרוג.
(ג) וכיצד מברך אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ וכו׳ כל זה מתבאר מתוך הדינים שיבואו בסמוך והם בפ׳ כיצד מברכין:
(ד) ומה שכתב ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המור שהוא מין חיה מברך במ״ב פשוט שם שעל המוסק מברכין במ״ב:
(ה) מור הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא י״א שהוא זיעת חיה והנכון שחיה ידועה היא וכו׳ עד בתר השתא אזלינן כ״כ שם תהר״י והרא״ש הביא כל הדברים אלו שם ג״כ וכתב על דברי ה״ר יונה דראייתו צריכה ראייה:
(ו) ואם היה הדבר שהריח יוצא ממנו פרי ראוי לאכילה וכו׳ שם האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות:
(ז) ועל כולם אם אמר במ״ב יצא הילכך על דבר שהוא מסופק בו מהו מברך במ״ב שם כתבו התוספות והמרדכי שמי שהוא מסופק אם בושם זה מין עץ או מין אדמה י״מ שמברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל יצא והר״ם מקוצי היה אומר שיברך במ״ב וכן כתב הרמב״ם בפ״ט ועל הכל אם אמר במ״ב יצא והכי נקטינן ומשמע מדברי הרמב״ם ומדברי רבינו דאפי׳ המריח בפרי אם אמר במ״ב יצא:
ופירשו התוספות הא דמברכין על דבר העומד לאכילה דוקא כשלקחו להריח בו וכו׳ שם וכן כתב הרא״ש בפרק אלו דברים:
(ח) ובאתרוג של מצוה כתב אבי העזרי המריח בו מברך וה״ר שמחה כתב דלאו לריחא עבידא וכו׳ במרדכי פ׳ כיצד מברכין ובהגהות מיימון פ״ט מהלכות ברכות:
(ט) כתב הר״ם מרוטנבורק על אגוז מושקט״א מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות וכו׳ כ״כ המרדכי בפ׳ כיצד מברכין וכ״כ הגהות מיימון ג״כ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ואם הוא עשב כו׳ במיימוני כתב או מין עשב מברך בורא עשבי בשמים:
(ג) כמו המור כתב רבינו יונה אינו מה שנקרא מור בתורה שאותו מעשבי בשמים הוא כמ״ש אריתי מורי עם בשמי אלא זה מין חיה ע״כ:
(ד) שהוא מין חיה רבינו כתב שהוא מין חיה ואזיל לטעמיה שכתב בסמוך י״א שהוא זיעת חיה ר״ל כל חיה שבעולם והנכון בעיני שחיה ידועה היא והוא שאכתוב פירושו בסמוך גם ברמב״ם כתב מן חיה וגם בש״ע סי׳ זה ע״ש. וק״ל:
(ה) שחיה ידוע היא בסמ״ג מצוה ל״ט כתב שיש חיה ששמה ידוע כו׳:
(ו) דיינינן ליה כמו דבש ה״נ אע״פ כו׳ ומסיק ר׳ יונה ואע״פ שניתן בתבשיל. כתב הסמ״ג בפירוש ידעוני הכתוב בתורה ע״ש וכ״כ ג״כ בי״ד ס״ס קע״ט ע״ש ז״ל ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו והוא מדבר עכ״ל אבל אין נ״ל לפרש כן כאן ל׳ רבינו דאינו מובן מלשונו כן אלא נ״ל דר״ל מ״ש שחיה ידוע היא לאפוקי מהי״א שפירשו שהיא זיעת חיה ר״ל כל חיה דעלמא יכולים לעשות האומנין מזיעותן בשמי מור ע״ז כתב שהנכון בעיניו שאין עושין מור אלא מחיה ידועה הנקראת מור ולא מזיעתה אלא מהדם המתקבץ בו והשתא א״ש מ״ש תחלה והוא מין חיה כו׳ שהמור נעשה מעצמות החיה הנקראת מור ולכן הבשמים נקראים מור ע״ש החיה שמדם שלה עושין המור:
(ז) ועל כולם אם אמר כו׳ משמע מדברי רבינו דאפי׳ המריח בפרי אם אמר בורא מ״ב יצא. ב״י:
(ח) והמריח בו אינו מברך כו׳ לכך טוב שלא יריח בו כדי לאצולי נפשיה מפלוגתא:
(ג) ואם אינו לא מין עץ וכו׳ שם כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק שמן חיה הוא ופרש״י שהוא מן חיה הרעי של חיה עכ״ל וכ״כ בברכות מהר״ם וז״ל ועל ריח מוסק שקורין פיזמ״ון בל״א והיא צואת חיה מברך במ״ב ובמקצת ספרי רבינו כתוב ג״כ צואת חיה במקום זיעת חיה:
(ד) ומ״ש בספרי רבינו שהוא מין חיה כ״כ הרי״ף והרא״ש שמין חיה הוא אבל בגמרא ופרש״י איתא שמן חיה הוא וכ״כ הרמב״ם שהוא מן החיה וכן נראה בעיני עיקר: ונ״ל דאפי׳ ראייתו צריכה ראיה נראה דהרא״ש מודה אם נעשה פירשא מותר אלא דמי הוא הנביא שהגיד שנעשה פירשא דשמא האיסור נותן טעם לשבח בהיתר וטעם כעיקר דאורייתא:
(ה) ופירשו התו׳ וכו׳ או לאוכלו ולהריח בו וכו׳ נראה דראייתם בדין זה הוא מדאיתא בפרק אלו דברים (ברכות נג) אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא (שמביאין בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים) אין מברכין עליו. מיתיבי הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפי׳ ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם והא הכא דלאו לריחא קא עבידא וקא מברך. אין לריחא נמי הוא דעבידא כי היכי דנירחו אינשי ונזבון מיניה אלמא דכי עבידא לדבר אחר אלא דעבידא נמי לריחא מברכין עליו א״כ ה״ה בלקחו לאכלו ולהריח בו כיון דעביד׳ נמי לריחא מברכין על ריחו ונראה דזו היא דעת ראבי״ה באתרוג של מצוה דסובר דעבידא נמי לריחא מדאית׳ בדרז״ל פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים וכו׳ א״כ כל אחד שמברך על האתרוג צריך לכוין כוונה זו שהאתרוג הוא בא למצוה זו להורות על הצדיקים שיש בהם טעם תורה ויש בהם ריח טוב של מעשים טובים א״כ שפיר עבידא מצוה זו נמי לריח וזהו שנהגו בשעת ברכה להריח בו אלא שצריכין לברך על הריח קודם שמריח מיהו אע״פ שנלע״ד דברי ראבי״ה עיקר וכ״פ בסמ״ק כראבי״ה אפ״ה נכון ליזהר שלא להריח בו לאפוקי נפשיה מספק ברכה בפלוגתא דרבוואתא וכן פסק בש״ע:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ג) עַל הַוֶּרֶד, וְעַל הַקִּנָּמוֹן שֶׁהוּא עוּד הִנְדִּי, וְעַל מֵי הַוֶּרֶד, וְעַל הַלְּבוֹנָה וְהַמַּצְטִיכִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ט) רמב״ם שם
(ה) על הורד כו׳ עצי בשמים – שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה.
(ו) על הורד. שקורין ריזא״ש אף ע״פ שראוי לאכילה ע״י מרקחת מ״מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח וא״ת כיון שאינם עיקר הפרי לא לברך עליהם עצי בשמים כמ״ש סי׳ ר״ד סי״א, נ״ל דשאני הכא דא״א לברך עשבי בשמים כיון שאינו מין עשב לכן מברך עצי בשמים:
(ז) מי הורד. אפילו למאן דפליג בסימן ר״ב ס״י היינו משום דמי פירות אין להם טעם כהפירות עצמן מה שאין כן כאן דמי הורד מריחין כמו הורד עצמו (ב״ח):
(ח) והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת (רש״י ב״ח):
(ט) עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש״ג]:
(ט) וקנמון וכו׳. השמיט מה שכתב בשולחן ערוך קניל״א וקלא״וו, וכתב במקומו קנה וקנמון. ונראה לי משום דסבירא ליה דקניל״א הוא צימטרינ״ד והוא קנה וקנמון כדלעיל סוף סימן ר״ב. ומה שכתב בשולחן ערוך קנמון מברכין בורא עצי בשמים פירש בלחם חמודות דף מ״ה. ונראה לי דלאו היינו צימטרינ״ד רק עור הנד״א, ולפי זה אינו חולק הלבוש על השולחן ערוך, ובמלבושי יום טוב כתב שחולק על השולחן ערוך ולא נהירא, והא דהשמיט קלא״וו שהוא נעגלי״ך, נראה לי דסבירא ליה ללבוש דלאו פרי הוא דהא אין מברכין עליהם באכילה, וכן פירש הנחלת צבי דברי שולחן ערוך. וקלא״ו שהזכיר השולחן ערוך הכא הוא מין אחר ולא נעגליך ודלא כעולת תמיד שכתב דמברכין בנעגלי״ך אשר נתן ריח טוב בפירות, וכתב טעם דעיקר פרי הם וורדים אינם עיקרי הפרי, עד כאן. ואינו נכון דהא כתב הרא״ש והטור הטעם בוורדים שאין עיקרן לאכילה. מיהו הט״ז כתב דנעגלי״ך עיקרן עומד לאכילה ומברך שנתן ריח טוב בפירות, וצריך לומר דהיינו על ידי תערובות עומד לאכילה, וכן משמע במגן אברהם וצריך עיון, ועוד דבלאו הכי הרבה פוסקים סבירא להו לברך גם בצימטרינ״ד בורא עצי. ומספיקא יש לברך על נעגלי״ך בורא מיני, כמו שכתב האגור גם בצימטרינ״ד, ועל הקידה שקורין אינגב״ר עיין לקמן סימן רצ״ח בהבדלה. כתב עולת תמיד ונראה דיש לברך על הצימטרינ״ד אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה, דיש לברך בפירוש על מין האדמה ועל מין העץ, וכן כתב בית יוסף בשם הרא״ש, ובמקום שאין ידוע אם הוא של עץ מברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות, עד כאן. ובהרא״ש לא נזכר אלא בפרי האדמה אבל בפרי העץ כתב דמברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות, וכן כתבו כל הפוסקים. ועוד דגם בפרי אדמה כתב הטור דמברכין סתם ועוד אפשר דגם הרא״ש לאו דוקא קאמר אלא קאמר שהוא פרי האדמה כמו אתרוג מעץ לאפוקי מפוסקים שמברכין בורא עצי עיין שם ודו״ק. והיינו דהטור אינו סותר דברי אביו. וכן מצאתי בהגהות סמ״ק ושלטי גיבורים שכתבו בשם הרא״ש דמברך סתם אלא ודאי כדפירשתי:
(י) בין המצטיכי בין וכיוצא וכו׳. פירש הר״ן פרק שמונה שרצים, הוא שרף עץ שעושין ממנו זפת:
(יא) [לבוש] שמפני וכו׳. זה לשון בית יוסף בשם רבינו יונה לפי שנמצא בארץ ישראל והוא חשוב וכו׳, עד כאן. ובבעל הלכות גדולות מצאתי ומה שכתב מכל משחי בשמי הנך מעצר עצרי להו וריחא דהאי מאילנא נפיק, עד כאן. כתב עולת תמיד בשם הב״ח ובדיעבד אם בירך בורא עצי בשמים יצא, עד כאן. אף שהב״ח כתב דיש חולקין מכל מקום משמע דעתו ועיקר דיצא, ובירושלמי פרק כיצד מברכין ראיתי פלוגתא בזה:
(יב) [לבוש] לפיכך נכון וכו׳. ודעת הב״ח והנחלת צבי להריח בו ולברך בורא מיני בשמים, וברור דראיית הב״ח מדקרי ליה הרמב״ם שמן המשחה כשרתא דמברך בורא מיני בשמים כמו שכתב הבית יוסף, ופשוט דשמן המשחה היו מסננים, ולא ירדתי לסוף דעת הט״ז שהביא דעת הב״ח לדבר שלא עלה על לבו מעולם כאילו לשון השולחן ערוך הוא לשון הרמב״ם וליתא כלל. ולדינא נראה לי עיקר כב״ח ונחלת צבי וראיה מדכתבו הרא״ש ורבינו יונה וכלבו ורבינו ירוחם ואבודרהם ושאר פוסקים לדברי ראב״ד, דאם הוציא הבשמים משם דמברך בורא מיני בשמים ולא פירשו דמיירי שיהא עיקרן קיים קצת כמו שכתב הטור אלא ודאי מיירי בפשטות שסיננו. גם דעה שכתב הטור ושולחן ערוך דמברכין עליו בורא שמן ערב יחידאה היא אחר העיון בפוסקים, וכן פסק ריא״ז בשלטי גיבורים דמברך בורא מיני בשמים, ולא דמי לסימן רי״ז סעיף ג׳ דשם לא קלט אלא מעשן, אבל הכא קלט מעיקר הבשמים שהוציא הליחות תמציתו, ועוד יש לחלוק בין מין פרי שקלט הריח ובין כלי שקלט הריח, ועיין סוף סימן, (תניא):
(יג) [לבוש] אלא יריח וכו׳. תקנה זו הוסיף הלבוש מדעתו, וכתב לחם חמודות ולא הועיל לנו אלא אם כן שיקח אפרסמון ויברך עליו שהרי דעת האומרים לברך על השמן הזה הם אומרים לברך בורא שמן ערב, ואם לזה נתכוין לא הוה ליה לסתום אלא לפרש שעל כן כתב עליו אור חדש ואני תמה עליו שהיה לו לפרש אם הוא בארץ ישראל ואפשר דמיירי שהובא לחוץ לארץ, עד כאן. ולא דק דמשום דחשוב וגדל בארץ ישראל קבעו ברכה דבורא שמן ערב, ודאי נתקן אף אם גדל בחוץ לארץ כמו כל השבעת המינים שנשתבח בהן ארץ ישראל דקבעו ברכה מעין שלוש אף שגדל בחוץ לארץ כדלעיל סימן ר״ח, ואולי שמן אפרסמון לא שכיח כלל שגדל בחוץ לארץ. ועיקר קושית הלחם חמודות, נראה לי לתרץ דסבירא ליה ללבוש כב״ח דבדיעבד יוצא בברכת בורא עצי בשמים בשמן אפרסמון, ואם כן אם אין לנו אפרסמון חשיב כדיעבד ועוד כיון דהרבה פוסקים לברך על שמן זה בעצי בשמים כמו שכתב בית יוסף, סבירא ליה ללבוש דשרי לכתחילה בזה אפילו יקח דבר שמברכין בורא עצי בשמים. ודו״ק:
(ח) הורד – שקורין רוזא״ש אע״פ שראוי לאכילה ע״י מרקחת מ״מ אין עיקרן עומד לאכילה אלא להריח:
(ט) והמצטיכי – שרף שעושין ממנו זפת:
(י) עצי בשמים – וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה. ש״ג מ״א:
(ט) ס״ג על הורד – קמ״ל אע״פ שראוי לאכילה כיון שאין עיקרו לאכילה כמ״ש הרא״ש שם ודלא כגאון שכ׳ לברך הנותן ר״ט בפירות וקמ״ל בורד שהוא פרי אילן וע׳ בהג״מ שכתב בשם מהר״מ לברך על שושנים בורא עשבי בשמים ועב״י שמחלק בין הגדלים כו׳ ע״ש אלא שהרמב״ם משמע דשושנים אינן ורדים אבל כ׳ לברך על שניהם עצי בשמים וכתב הערוך בשם הגאונים כל שמוציא מעצם עץ הוא וכ״כ הרשב״א וז״ל רד״א אמרינן בירושלמי כל שתמרתו נשארת משנה לשנה מברך עצי בשמים וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בחורף מברך עשבי בשמים ורש״י פי׳ חבצלת השרון וכ״כ הטור וכמ״ש בס״ט. ובמי ורד קמ״ל דמברכין אותה ברכה עצמה ואף שאין ראיה ממשחא כבישא להרא״ש דכבוש כמבושל אף לענין ברכה כמ״ש ל״ח ב׳ במליח וכ״ש בכבוש כאן מודה כמ״ש ב״ח ועמ״א וע״כ צ״ל כן דהא הרא״ש והטור כתבו כאן בעצמם כן:
(י) הקנמון – כמ״ש קנה וקנמון כו׳:
(יא) שהוא עור הנדי – ט״ס וצ״ל עוד הנדי בדלי״ת שכ״כ הרמב״ם בפירושו במס׳ כריתות פרק א׳ וכ״כ בחיבורו בפ״ב מהל׳ כלי המקדש והוא ל׳ ערבי וע״ש בפ״א ור״ל הנדי מהודו כמש״ש ועוד הוא בלשונם עץ כמ״ש בפי׳ שם עו״ד בלס״אן אבל הסמ״ג חלק על זה שהרי אמרו בפ״ו דשבת שנגנז כו׳ וע׳ כ״מ שם בפ״ב:
(יב) ועל הלבונה – כמ״ש עצי לבונה:
(יג) והמצטבי – ע׳ רש״י פ״ד די״ט ל״ג ב׳ ד״ה במוסתכי כו׳ שרף כו׳ וכן הר״ן בפ׳ שמונה שרצים ואע״פ שהוא שרף רק מן האילן עצמו:
(ב) מ״א סק״ו כמ״ש סי׳ ר״ד סי״א כצ״ל:
(ב) (בש״ע סעיף ג׳) קנמון שהיא עור הנדי ע׳ בהגהות בעל תוספת שבת ובסי׳ רצ״ז במג״א ומ״ש בתוס׳ שבת שם וביד אפרים שם שאפשר שט״ס במג״א וצ״ל מור הנדי ועיין במח״ב שם שהביא דברי שיורי כנה״ג והתוס׳ שבת שכתבו שט״ס בש״ע ומח״ב כתב דליתא וע״ש שכת׳ דעור הוא עץ בלשון ערבי והנדי ר״ל מאינדיאה ששם גידולם ובטורקי קורין לו אודאגאשי ובלע״ז ספרדי קורין עץ אלואיש כמ״ש הרמב״ם בפהמ״ש ושפיר מברך עצי בשמים (ועיין בחוות יאיר דף רמ״ט מתרגום שיר השירים ותהילים מור ואהלות מתרגם אקסיל אלואן והביא שם מערוך על מפשח אליתא ומכאן מבואר דשם הבושם כן הוא בלע״ז):
(ג) במ״ב יצא עבה״ט ועיין במח״ב שכתב ששמע מחכם א׳ שאם יש לפניו עצי ועשבי בשמים כוללן ברכה אחת בא״י מ״ה בורא עצי ועשבי בשמים (ולא) לברך בפרטות על כל א׳ והחכם הוקשה בעיניו שלא מצינו לכלול כ״א בברכת מעין ג׳ דהתוס׳ כתבו דאין זה מצות חבילות דהשבח על הארץ המוציא מזונות וגפן ואיך יכלול כאן ושוב מצא בירושלמי גבי המפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה וכ״פ הרמב״ם דכולל הכל עכ״ל ובק״א שם כת׳ שצריך להתיישב דאין ראיה משם דכחדא חשיבי כו׳ ע״ש ועיין בשו״ת בית אפרים חלק א״ח סי׳ ד׳ באורך בענין ברכת להניח ועל מצות תפילין וע״ש מ״ש על דברי הירושלמי דהתוספתא ודברי הריב״ש בתשובה סי׳ שפ״ד וע״ש בדברי הש״ס בסוכה דף מ״ו שרמז להם המג״א בסי׳ כ״ה ע״ש:
(ד) עצי בשמים וכ׳ בבר״י בשם מהר״י פראגי בתשובה אם בירך על מין עץ בורא עשבי בשמים לא יצא ע״ש:
(יז) על הורד – הוא מה שאנו קורין רוזא״ש וקמ״ל בזה אע״פ שראוי לאכילה ע״י מרקחת ומברכין עליה כמבואר בסימן ר״ד סי״א אפ״ה לא נוכל לברך על ריחה אשר נתן ריח טוב בפירות כיון שאין עקרה עומד לאכילה אלא להריח אלא מברכין בורא עצי בשמים. והיינו על הורדים הגדלים באילנות אבל אלו הגדלים בקרקע מברכין בורא עשבי בשמים [ב״י] ובביאור הגר״א משמע שמצדד דאם מוציא עליו מעצו והוא מתקיים משנה לשנה [דהיינו שאין העץ מתייבש וכלה בחורף] יברך בורא עצי בשמים ואפשר שגם הב״י מודה לזה וצ״ע:
(יח) עור הנדי – ט״ס וצ״ל עוד הנדי וביאורו עץ בושם הבא מארץ הודו כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והנדי היינו מארץ הודו ששם גידולם [הגר״א] ועיין בשע״ת מש״כ בשם מחזיק ברכה:
(יט) מי הורד – היינו בין מי הלחלוחית שיצא מן הורד ע״י סחיטתו ובין מה שיצא ע״י שנשרה ונתבשל במים ואפילו למאן דס״ל בסימן ר״ב ס״י דמי שריית פירות אינו כפירות עצמן היינו לענין ברכת אכילה לבד ולא לענין ברכת הריח:
(כ) הלבונה – הוא קטף יוצא משרשי עץ:
(כא) והמצטיכי – הוא מין עץ ששרף שלו נותן ריח טוב:
עצי בשמים – כתב מגן אברהם וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש״ג] ומשמע מלשון זה אע״ג דיבש לבסוף בקרקע ואין נשאר בחורף אפ״ה כל שהקלח שלו קשה מברך בורא ע״ב אע״ג דלענין ברכת אכילה אינו כן עיין סימן ר״ג ס״ב בהג״ה אכן בס״ק י״ד במגן אברהם משמע להיפך דלא מברכינן ברכת הריח עצי בשמים עד שיהיו בו הסימנים שהוא עץ כמו לענין אכילה וצ״ע וכבר העיר הפמ״ג בזה והנה בח״א משמע שהוא מפרש דכונת המגן אברהם בשם הש״ג הוא רק לסימנא בעלמא לידע אם הוא עץ או עשב דהיינו ראשון לכל אנו צריכין לראות אם הקלח קשה [דאם הוא רך מסתמא עשב הוא] ומ״מ אפילו אם הוא קשה בעינן אח״כ לראות אם מוציא עליו מעצו ומתקיים משנה לשנה ע״ש אכן פשטא דלישנא דש״ג לא משמע כן ע״ש בש״ג בשם הריא״ז אמנם באמת יש פלוגתת הראשונים בזה דהרא״ה בהלכותיו ומובא ג״כ בשמק״ו לברכות כתבו בהדיא בדף מ״ג וז״ל סמלק וחילפי דימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשים כעץ וגדלין ע״ג קרקע ואי הוה להו פירי בודאי בפה״א הוה מברכינן עלייהו ולא בפה״ע משום דעץ הנזכר בברכת בפה״ע הכונה אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ״מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן עץ מקרי ומברכינן עלייהו בורא עצי בשמים ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן רק משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ עכ״ל [וכן משמע קצת ברש״י מ״ג ע״ב ד״ה סמלק שכתב שהוא מין עשב שיש לו ג׳ שורות וכו׳ והובא לקמן בס״ז אמנם יש לדחות דהכונה שהוא רך ביותר כעשב אבל אה״נ דעצו מתקיים משנה לשנה ותדע דהא זה פי׳ על יסמין ודעת הערוך ג״כ דסמלק הוא יסמין והערוך בעצמו סובר דבעינן שיהיה בו סימני אילן וכדלקמיה] אכן לפי המבואר בערך חילפא בשם הגאונים תלוי דינא דברכת בשמים בעיקר דינו של אילן אם עץ הוא או ירק וז״ל שם ופירשו הראשונים דהני חילפי דימא לא ברירא לן בודאי מאי ניהו וקי״ל כי האי מתניתא [בתוספתא דכלאים] דכל שתחלת ברייתו מוציא עץ אילן הוא ועל כל שהוא כענין הזה בורא עצי בשמים מברכין עלייהו עכ״ל ע״ש וכ״כ באו״ז בשם הערוך ומסיים ע״ז וכ״כ ר״י אלפס דקי״ל כי האי מתניתא דכל שתחלת ברייתו מוציא עלין ירק הוא [ודע שבכמה מקומות מביא דברי ר״י אלפס וליתא באלפס שלפנינו ואולי נמצא בתשובותיו] וכ״כ באשכול בשם הגאונים וכ״כ בחידושי רשב״א בשם רב אחאי ובשם הגאונים ע״ש היטב וכן מצאתי להמאמר מרדכי שכתב בשם הא״ח ובשם אבודרהם כשיטה זו וא״כ לא מברכינן עצי בשמים אא״כ נתקיים בו כללי דהג״ה לעיל בסימן ר״ג [ולפ״ז מה שהביא הגמרא ראיה מפשתן לחילפי דימא והלא חילפי דימא לשיטה זו ע״כ מתקיים משנה לשנה ובתחלת ברייתו מוציא עץ מה שאין זה כלל בגבעולי פשתן אלא דהראיה הוא רק דאע״ג דרכיכי נקרא עץ וכמו בגבעולי פשתן דנקרא עץ אף על גב דג״כ לאו קשים הם כ״כ הערוך והביאו הגר״א בס״ז ומה דמשמע מהרא״ה הנ״ל דגבעולי פשתן קשים הם אין סותר לזה דלגבי שאר תבואות ועשבים קשים הן ולגבי עץ רכין הן] ולדינא קשה להכריע אף דפשטיה דש״ס מסתבר כהרא״ה וריא״ז מ״מ רבים הם החולקים וע״כ יברך בורא מיני בשמים כל שאין בו סימני אילן וכן משמע מפמ״ג ומאמר מרדכי שמצדדים כן לדינא:
(לח) [סעיף ג׳] על הורד וכו׳ שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה. ט״ז סק״ה. אבל שושנים הגדילים בקרקע מברך עשבי בשמים. ב״י ששם המרדכי והגמ״י. וא״כ ה״ה של מימיהם של אלו ורדים הגדילים בקרקע מברך עשבי בשמים וכ״כ לעיל אות ל״ו יעו״ש:
(לט) שם על הורד וכו׳ ועל הורד שקורין רוז״ש אעפ״י שראוי לאכילה ע״י מרקחת מ״מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח ומברך עצי בשמים. מ״א סק״ו. אבל הטור כתב בשם גאון לברך עליו הנותן ריח טוב בפירות והטעם כתב ב״י בשם הרשב״א דכיון שנאכלין במרקחת הרי הן כאתרוגין עכ״ל. ונראה כיון דיש בו פלוגתא יש לברך על הורד שעושין ממנו מרקחת בורא מיני בשמים וכמ״ש בסעי׳ הקודם דכל דבר שיש בו ספק או פלוגתא יש לברך מיני בשמים לפי שכוללת הכל כמו שהכל ועיין לעיל סימן ר״ד סעיף י״א ובדברינו לשם אות ז״ן:
(מ) שם ועל הקנמון שהוא עוד הנדי וכו׳ ר״ל עץ הבא מערי הנדיי״א כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והינדי ר״ל שהיא מהינדיי״א כי שם גידוליו ובטורק״י קורין אותו אוד אגאש״י ובלע״ז ספרדי קורין לו עץ אלואי״ס כמ״ש הרמב״ם בפי׳ המשנה. מחב״ר אות ו׳ ועי״ש מה שהשיג על הפו׳ שלא פירשו כן וכתב דאין ספק שמברכין עליו עצי וכן עמא דבר יעו״ש. והביאו שע״ת אות ב׳:
(מא) שם ועל מי הורד וכו׳ פי׳ כיון דהורד כלה בבישולו ועיקרו יוצא ויש לי טעם ורד ממש א״כ אינו זיעה בעלמא כמו שאר פירות כדלעיל סימן ר״ב סעיף יו״ד. ב״ח. מ״א סק״ז. מיהו הראב״ד חלוק בדבר דס״ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא בורא מיני בשמים והביאו ב״י ובכ״מ פ״ט מה״ב דין ו׳ יעו״ש. אמנם מהרימ״ט בתשו׳ ח״ב חי״ד סימן ל״ד כתב ראינו אבותינו ורבותינו מברכין על ורדים ועל מי ורדים בורא עצי בשמים והקבלה והמעשה עמודי ההוראה יעו״ש. והביאו כנה״ג בהגב״י י״א בהגב״י וכ״כ ח״א כלל ס״א אות ה׳:
(מב) שם ועל מי הורד וכו׳ וכן על מי אזהא״ר שמוציאין באלנבי״ק מפרחי נאראנגא״ש יברך עצי בשמים וכ״ש הוא ממי הורד שכתב מרן ז״ל. ב״ד א״ח סימן צ״א. וכן כתב נאמן שמואל סימן ד׳ מחב״ר אות ז׳ חס״ל אות ג׳:
(מג) שם ועל הלבונה. שהוא קטף היוצא מן האילן. טור. לבוש. וכ״כ הב״ח בסימן קל״ג בשם הרד״ק יעו״ש:
(מד) שם ועל המצטכי. פרש״י ז״ל פ׳ המביא דהוא שרף של עץ שעושין ממנו זפת וכ״כ הר״ן פ״ח שרצים. ב״ח מ״א סק״ח. וכתב בס׳ נתיב חיים דע״כ אינו ר״ל זפת ממש דמסריח אלא ר״ל מה שאנו קורין מאסטיק. מחה״ש:
(טז) הורד – שיח הוורד נחשב כעץ לעניין ברכת הריח, כיוון שהוא רב שנתי וענפיו קשים.
(יז) עור הנדי – ביאר הגר״א כאן: ״צריך להיות עוד בדל״ת... הנדי – מהודו, ועוד הוא בלשונם עץ״1.
(יח) מי הורד – נוזל המיוצר ממיצוי או מזיקוק (הידרוסול) הורד. כשם שברכת הוורד עצמו ״עצי בשמים״ כך גם מי הוורדים, שאינם מאבדים את ברכתם המקורית.
(יט) הלבונה – בושם המופק משרף עצי הלבונה. והוא אחד המרכיבים של הקטורת.
(כ) והמצטיכי – שרף עץ אלת המסטיק, שריחו טוב ואף הפיקו ממנו בעבר בושם.
1. על סמני הקטורת כתב הרמב״ם (הל׳ כלי המקדש א׳, ג): ״והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב״. וביאר שם מרן בכסף משנה: ״והקנמון... הוא נקרא בערבי עוד הנדי, וכ״כ בפירוש המשנה״ (כוונתו לפירוש המשניות כריתות פרק א׳ סוף משנה א, וגרסאות שונות לדברי הרמב״ם שם).
וכתב עוד על ריח קנה וקנמון וכיוצא בהם מברך בורא עצי בשמים. וא״א הרא״ש ז״ל כתב ברוך שנתן ריח טוב בפירות כיון שעיקרו לאכילה הוי כאתרוג כתב גאון אותם וורדים שקורין רוז״ש מברך עליהם ברוך שנתן ריח טוב בפירות.
והרמב״ם ז״ל כתב הוורד והלבונה והמסטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים וכתב א״א הרא״ש ז״ל וכן נ״ל דודאי לאו פרי הן שאין עיקרן לאכילה.
ומי הוורד כיון שיוצאין מן הוורד יש לברך עליהם בורא עצי בשמים דלא גרע ממשחא כבישא וי״א שמברכין על הלבונה בורא מיני בשמים שאינו עץ אלא קטף של אילן.
(י) וכתב עוד על ריח קנה וקנמון וכו׳ ג״ז במרדכי שם ונראה שהטעם שהוא מחלק בין ברכת ריח דאגוז לברכת ריח דקנה משום דמשמע ליה דאגוז הוא עיקר פרי וקנה וקנמון אינם עיקר פרי:
(יא) וא״א ז״ל כתב ברוך שנתן ריח טוב בפירות ז״ל בר״פ כיצד מברכין המריח בקנה מברך אשר נתן ריח טוב בפרי האדמה כיון שעיקרו עומד לאכילה כדאמרינן לקמן האי מאן דמרח אתרוגא אומר אשר נתן ריח טוב בפירות ולא מברך בורא פירות בשמים כיון שעיקרו עומד לאכילה והאגור כתב בשם המרדכי שהר״ר מקוצי היה מברך במ״ב ול״נ שהר״ר מקוצי שהביא המרדכי לא קאי לברכת הקנמון והאגוז אלא להיכא דמספקא ליה אי מין עץ הוא או מין אדמה ודו״ק:
(יב) כתב גאון אותם וורדים שקורין רוז״אש וכו׳ כתבו הרשב״א בתשובה בשם הראב״ד וכתב וכן דעתי נוטה לפי שהן נאכלין במרקחות והרי הן כאתרוגין ע״כ וגם בס״פ כיצד מברכין כתב הרשב״א דברי הראב״ד וכתב דגם על מי הוורד מברך שנתן ריח טוב בפירות והרא״ש כתב שם דברי הגאון ודברי הרמב״ם וכתב דנראה לו כדברי הרמב״ם שמברך על הוורד בורא עצי בשמים דודאי לאו פרי הן וכו׳:
כתוב במרדכי פרק כיצד מברכין סיגלי בורא עשבי בשמים וה״ה שושנים וכ״כ בהגהות מיימון ודבר פשוט הוא דלא על שושנים הגדלים באילן אמרו כן אלא על שושנים הגדלים בקרקע כמו שגדלים בסביבות ניקופולי וגבוליה בקרקע ורדים כמו אותם שגדלים באילן:
(יג) ומה שכתב רבינו ומי הוורד כיון שיוצאים מהוורד מברך עליהם בורא עצי בשמים וכו׳ גם זה מדברי הרא״ש שם וכ״כ הרמב״ם בפ״ט והראב״ד חלק ואמר שאינו מברך על מי הוורד אלא מיני בשמים וכתב הר״י ונראה לו שטעמו של הראב״ד מפני שאין מי הוורד באים מן העץ עצמו אלא מהפרי הנברא בתוכו ואפשר לומר שאע״פ שאינו בא מהעץ של הוורד עצמו כיון שבא מדבר הנברא בתוכו מברכין עליה בורא עצי בשמים מיהו כתב אח״כ כיון דספיקא הוי מברך במ״ב ולענין הלכה כיון דהרמב״ם והרא״ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
(יד) וי״א שמברכין על הלבונה במ״ב וכו׳ ולדעת זה ה״ה דעל המצטכי מברך במ״ב וכ״כ הר״י שהראב״ד אמר שעל מי הוורד והמצטכי והלבונה אינו מברך אלא במ״ב.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) מברך בורא עצי בשמים משום דאין דומה לאגוז דהוא עיקר פרי וקנה וקינמון אינם עיקר פרי ב״י פי׳ לפירושו לפי שהעץ עושה גם פירות אחרים זולת הקנה והקינמון:
(י) ברוך שנתן ריח טוב בפירות לפי שהן נאכלין במרקחת והרי הן כאתרוגים רשב״א. והלבונה והמסטיכי הוא מין שרף ר״ן ס״פ שמונה שרצים וכן פירש״י בפ׳ המביא על מסטיכי דהיינו שרף של עצים שעושין ממנה זפת:
(יא) ומי הוורד כיון שיוצאין כו׳ כתב הר״י שאע״פ שאינו בא מהעץ של הוורד עצמו כיון שבא מדבר הנברא בתוכו מברך עליה בורא עצי בשמים:
(יב) דלא גרע ממישחא כבישא כתב ר׳ יונה בשם ר״ח שכובשין שמן וורד ועצי בשמים ומינים הרבה וקולט השמן הריח של בשמים:
(יג) וי״א שמברכין על הלבונה ל״ד הלבונה אלא ה״ה על המסטיכי ב״י:
(יד) שאינו עץ אלא קטף של אילן נ״ל שרף גם מלת קטף נכון הוא כי השרף קורהו בפ״ק דנדה קטף. רא״ף:
(ו) וכתב עוד על ריח קנה וכו׳ בברכות מהר״ם כתוב ועל כל מיני ריח כגון ריח קנה וקנמון נעגלי״ך וכיוצא בהן מברך בורא עצי בשמים וכ״כ המרדכי בשמו בפ׳ כ״מ והא דכתב מהר״ם גופיה דעל אכילת עץ קנמון שקורי׳ צימהרינ״ד וקנה שקורין קניל״א מברכין ב״פ האדמה ומביאו ג״כ המרדכי ריש פרק כ״מ מפני שרגילין לאוכלן ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים וכ״כ רבינו לעיל בסוף סי׳ ר״ב בסתם על קניל״א בפה״א והיינו עץ קנמון כמ״ש לשם ב״י אלמא דלאו עץ הוא יש ליישב דודאי כל זה עץ הוא ולכך מברכין על ריחו עצי בשמים אלא דלענין אכילתן כיון שאין זה עיקר הפרי מברכין עליו בפה״א ועוד י״ל לדעת רבינו שתופס דעת הרא״ש שכתב על ריח קנה וקנמון וכיוצא בהם דמברכים ברוך שנתן ריח טוב בפירות וסובר דפרי האדמה הוא ולא עץ כלל ולכך מברך על אכילתן ג״כ בפה״א וכן פסק בש״ע כאן ולעיל סוף סי׳ ר״ב:
(ז) והמסטכי פי׳ רש״י בפרק המביא דהוא שרף של עץ שעושין ממנו זפת וכ״כ הר״ן בפרק ח׳ שרצים:
(ח) ומי הורד כו׳ פי׳ כיון דהורד כלה בבישולו ועיקרו יוצא ויש לו טעם ורד ממש א״כ אינו זיעה בעלמא כמו שאר פירות כדלעיל בסימן ר״ב:
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ד) עַל שֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן מְבָרֵךְ בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(י) ברכות וכרבי יוחנן
(ו) על שמן אפרסמון – לפי שהוא נמצא בא״י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפ״ע.
(י) שמן אפרסמון. מפני שגדל בא״י קבעו לו ברכה בפ״ע (תר״י):
(יא) אפרסמון – מפני שגדל בא״י קבעו לו ברכה בפ״ע. תר״י:
(יד) ס״ד על שמן כו׳ – שם א׳:
(כב) על שמן אפרסמון – הוא צרי בלשון המקרא וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו ומוזכר בש״ס הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:
(כג) בורא שמן ערב – מפני שנמצא בא״י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה להורות על חשיבותו ואם בירך בורא ע״ב אם יצא בדיעבד עיין בב״ח ופמ״ג:
(מה) [סעיף ד׳] על שמן אפרסמון וכו׳ דלפי שחשוב הוא שהיה גדל ביריחו וע״ש הריח היתה נקראת יריחו קבעו לו ברכה בפני עצמו. רש״י ברכות מ״ג ע״א וב״ח:
(מו) שם שמן אפרסמון וכו׳ והוא צרי בלשון המקרא וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו ומוזכר בש״ס (כריתות ו׳ ע״א) הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ערוך ואו״ז ורא״ה מ״ב אות כ״ב:
(מז) שם מברך בורא שמן ערב. ועל עץ אפרסמון עצמו מברך עצי בשמים. שם בגמרא. וע״כ נראה אם בירך על שמן אפרסמון עצי בשמים יצא. ב״ח. עו״ת אות ד׳ וכתב א״ר אות י״א דאף שכתב הב״ח יש חולקין מ״מ משמע דעתו דיצא ובירושלמי פ׳ כ״מ איכא פלוגתא יעו״ש, וא״כ כיון דק״ל סב״ל י״ל בדיעבד יצא:
(כא) בורא שמן ערב – מהאפרסמון המקראי (שאינו האפרסמון שלנו) הכינו שמן שריחו מיוחד במינו, הקובע ברכה לעצמו.
משחא דאפרסמון מברכין עליו בורא שמן ערב.
(טו) משחא דאפרסמון מברך עליו בורא שמן ערב בפ׳ כיצד מברכין (שם) וכתב הר״י לפי שנמצא בא״י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) משחא דאפרסמון מברכים עליו בורא שמן ערב שם בגמרא תניא דעל עץ אפרסמון עצמו מברך עצי בשמים ועל שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב ונראה לשם מפירש״י וכן פי׳ הר״י דלפי דחשוב הוא שהיה גדל ביריחו וע״ש הריח היתה נקראת יריחו והוא פנג האמור ביחזקאל (כ״ז) קבעו לו ברכה בפני עצמו לכתחלה ומשמע לי ודאי דאם בירך עליו בורא עצי בשמים נמי יצא דדמיא למי ורד דיוצאין מן הוורד דמברכין עליהם לכתחלה בורא עצי בשמים כמו על הוורד עצמו ה״נ לפחות בדיעבד יצא בשמן אפרסמון כמו על עץ עצמו ועיין בסמוך משמע דיש חולקים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(ה) שֶׁמֶן זַיִת שֶׁכְּתָשׁוֹ אוֹ טְחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יא) שם וכנהרדעי
(יא) שמן זית. נ״ל דוקא בשמן זית מפני שגדל על העץ:
(יב) שכתשו – דוקא שמן זית מפני שגדל על העץ:
(טו) ס״ה שמן כו׳ – כן מפרש הרמב״ם משחא כבישא או טחינא ופ׳ כנהרדעי וכ״פ הרי״ף ורא״ש וש״פ ודוקא שמן שעיקרו עץ. מ״א:
(כד) שכתשו וכו׳ עד שחזר – פי׳ שלא נתן בתוכו שום בשמים אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף:
(כה) בורא עצי בשמים – שהזית גדל על העץ וה״ה משאר פירות שגדלין על העץ אם עשה כה״ג ואם היה זה מפירות שאין גדלין על העץ שטחנם וכתשם ומריח שמנם אינו מברך עליהם רק בורא מיני בשמים [פמ״ג] והא דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות כמו באתרוג וכיוצא בו דהתם שאני שגדל עם הריח אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע״י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם אין שייך לברך הנותן וכו׳ שלא ניתן בו הריח מתחלתו ושייך טפי לברך עליו בורא ע׳ בשמים על שהוטבע בו כח הבושם בפנימיותו:
(מח) [סעיף ה׳] שמן זית שכתשו וכו׳ דוקא שמן זית מפני שגדל על העץ. מ״א ס״ק י״א י״א בהגה״ט. אבל שאר שמנים שאינם גדילין על עץ אי טחנן וכתשן ומריחין מברך מיני בשמים א״א אות י״א:
(מט) שם שמן זית שכתשו וכו׳ פי׳ כגון שכתשו וע״י כתישה חוזר ריחו נודף ולית ביה תערובת משאר דברים ולפיכך מברך עצי בשמים. עו״ת אות ה׳ והא דאין מברך הנותן ריח טוב בפירות כמו אתרוג וכדומה נ״ הטעם לפי שאין הריח בפרי אלא במה שיוצא ממנו ולכך חזרה הברכה על עיקר המוציא שהוא האילן ועיין לבוש ומה שהשיג עליו הא״ר ובמ״ש א״ש:
(כב) ריחו נודף – לפרי הזית אין ריח מיוחד, אבל לשמן המופק מהזית יש ריח ערב.
(כג) עצי בשמים – ולא ״הנותן ריח טוב בפירות״ כבשאר הפירות, כיוון שברכה זו מיועדת לפרי שיש לו ריח מעצמו, ואילו בזית הריח אינו מהפרי כפי שהוא באופן טבעי, ולכן ברכתו כשאר ברכות על דברים הבאים מהעץ.
והרמב״ם ז״ל כתב שמן זית שכבשו או שטחנו אותו עד שיחזור ריחו נודף מברכין עליו בורא עצי בשמים שמן שבשמו כמו שמן המשחה מברך עליו בורא מיני בשמים. וא״א הרא״ש ז״ל כתב סתם על כולם בורא עצי בשמים ולא חילק.
(יט) והרמב״ם ז״ל כתב שמן זית שכבשו או שטחנו אותו וכו׳ בפ״ט נראה שהוא מפרש משחא כבישא ומשחא טחינא שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשים או טוחנים אותו עד שריחו וכשותא מפרש שמפטמים שמן בבשמים כמו שמן המשחה ומפני שמעורבים בו כמה מיני בשמים מעץ ומעשב וממינים אחרים לפיכך מברך עליו במ״ב ונראה שהוא גורס כשותא מברכין עליו ב״מ בשמים וזהו שכתב רבינו וא״א ז״ל כתב סתם על כולם בורא עצי בשמים כלומר שכתב כשותא ומשחא כבישא ומשחא טחינא כולהו מברכין עלייהו בורא עצי בשמים וכ״כ הרי״ף והטעם לפי שהם גורסים כן בגמרא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כב) שמן זית שכבשו או שטחנו כו׳ נראה שהוא מפרש מישחא כבישא ומישחא טחינא שהשמן זית לבדו בלי שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף וכשרתא מפרש שמפטמי שמן בבשמים כמו שמן המשחה ונראה שהוא גורס כשרתא מברכין עליו מיני בשמים. ה״ג סימלק וחלפי דימא בורא עצי בשמים ולא עשבי וכן הוא בגמרא ובאשר״י וז״ל הגמרא בפרק כיצד מברכין אמר רב גידל אמר רב האי סימלק מברכין עליו בורא עצי בשמים א״ר חננאל אמר רב האי חילפי דימא מברכין עלייהו עצי בשמים אמר מר זוטרא מאי קרא שנאמר והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ ופירש״י חילפי דימא הוא שיבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן ואשכחן גבעולי דמוקרי עץ רא״ף:
ובירך מיני בשמים פטר הכל כו׳ פי׳ לכתחלה יברך מיני בשמים כדי לפטור כולן ואיני יודע מהיכן היה נראה לרבינו לכתחלה מברך על מיני הבשמים ופוטר את השאר דמ״ש מברכת הפירות שאע״פ שאחת נפטרת בברכת חבירתה בדיעבד לכתחלה מיהו צריך לברך על כל אחת ברכה הראוייה לה כמו שנתבאר בסימן ר״ו ובסימן ר״ח וה״נ י״ל דעת הרמב״ם דאע״פ שיש לפניו ג״כ מיני בשמים מברך לכתחלה על כל אחת ברכה הראויה לה והמבוררת יותר תחלה והא דכתב ב״י פי׳ לכתחלה כו׳ מוכח כן מדכתב בסמוך אבל ר״ע כתב כו׳ דאילו בדיעבד אפשר דגם רב עמרם מודה דיצא ידי כולן. ואע״פ שכ׳ רבינו ובירך מיני בשמים כו׳ דמשמע דמיירי בדיעבד. אפשר ליישב דה״ק כיון דאם בירך בדיעבד מיני בשמים פטר הכל מש״ה לכתחלה נמי צריך לברך מיני בשמים וק״ל. ולעד״נ דאין דעת רבינו כן דלשון ובירך ודאי משמע בדיעבד ולא לכתחלה (ואף אם נפרש דעת רבינו מ״ש שר״ל ובירך לכתחלה מ״מ לק״מ ונתיישב במ״ש כאן) אלא ה״פ שרבינו ס״ל דבדיעבד אם בירך מיני בשמים פטר הכל מסתמא אע״פ שלא כיון בהדיא לפטור שלשתן ואע״ג דכה״ג אמרינן לעיל סי׳ ר״ו ובסי׳ רי״א דכתב כגון שמן ותפוח או זית אם בירך אצנון בפה״א לא פטר התפוח אא״כ היה דעתו עליו י״ל דשאני התם דהא מחוסר לקיחה ואכילה דכל חד מינייהו משא״כ הכא דבחדא זימנא מריח משלשתן ואפשר דמיירי נמי שכבר מריח משלשתן בשעת ברכה וא״כ פשיטא שאינו דומה לברכת האכילה הנ״ל. ודייק לה להרמב״ם דס״ל נמי הכי מדלא חשב מיני בשמים ש״מ משום דמיני בשמים בדיעבד אם כבר בירך עליהן פוטר האחרים אבל עצי ועשבי בשמים מברך על כל א׳ וא׳ ר״ל אף אם כבר בירך על אחד חוזר ומברך על השני ומסיק דמדברי ר״ע לא משמע הכי מדכתב סתמא היו לפניו ג׳ מינים כו׳ מברך על כל א׳ וא׳ בפני עצמו ולא חילק דאם עבר ובירך מיני בשמים תחלה דנפטרו שנים האחרים ש״מ דס״ל דברכת הריח כדין ברכת האכילה דמסתמא אין אחד נפטר בברכת חבירו אא״כ היה דעתו לפטור האחרים שאינם ממינו אף שנכללים ג״כ בברכתו אם היה כוונתו עליו וק״ל:
(יג) והרמב״ם כתב שמן זית שכבשו וכו׳ פי׳ ב״י שהרמב״ם מפרש משחא כבישא ומשחא טחינא שהשמן זית לבדו בלי שום בושם כובשים אותו או טוחנים אותו עד שריחו נודף וכשרתא הוא שמפטמים ממינים הרבה כמו שמן המשחה וכו׳ ע״ש ונראה דכל הגאונים מודים לדינו של הרמב״ם בזה דכיון שהשמן עצמו נולד בו ריח טוב ע״י כבישתו וטחינתו פשיטא דמברך עליו בורא עצי בשמים וכן כשמפטמים שמן במיני בשמים רבים אע״פ שהסירו ממנו כל הבשמים מברך עליו בורא מיני בשמים כיון שקלט הריח מעיקר הבשמים שבשמו בו כעין שמן המשחה. וגם הרמב״ם מודה שאם בשמו השמן בעצי בשמים מברך עליו בע״ב ואם בשמוהו בעשבים מברך עליו בורא עשבי בשמים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא בפירו׳ ההל׳ והכי נקטינן כהני תרתי פירושים גם מה שפי׳ התו׳ וה״ר יונה בשם ר״ח דמשחא כבישא היינו שכובשין וורד ובשמים ומינים הרבה וקולט השומשמין הריח של בשמים וכו׳ הלכתא היא דכיון דקלט הריח עיקר הבושם מברכים עליו כמו שמברכים על הבושם עצמו עצי בשמים או עשבי בשמים או מיני בשמים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ו) שֶׁמֶן שֶׁבִּשְּׂמוֹ כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אִם בַּעֲצֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם בְּעִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם הָיוּ בּוֹ עֵצִים וַעֲשָׂבִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; וְאִם סִנְּנוֹ וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַבְּשָׂמִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו כְּלָל, דְּהָוֵי רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר; וְכֵיוָן שֶׁסָפֵק הוּא, נָכוֹן לִזָּהֵר מִלְּהָרִיחַ בּוֹ.
באר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יב) דעת רמב״ם שם והרא״ש שם
(יג) טור בשם י״א
(יד) שם
(ז) ואם היו בו עצים ועשבים – ז״ל הרמב״ם עד ואם סיננו שהוא ל׳ הש״ע מן הטור דהרמב״ם לא מיירי כלל מסיננו אלא ס״ל כל שלא כתשו טחנו אין בו ריח כלל ואם כתשו עד שיש לו ריח מברך בע״ב ואם לא כתשו וממילא אין בו ריח מצד עצמו רק שכבש בתוכו בשמים שמולידים ריח הולכי׳ אחר אותן הבשמים והיינו כ״ז שהם בתוכו אבל אם סיננו ונשאר ריח בלא עיקר יש פלוגת׳ כמ״ש הש״ע. ומו״ח ז״ל כ׳ שהרמב״ם מיירי מסיננו ומבי׳ ראי׳ מדברי ב״י ולא דק כי ב״י לא כ״כ על הרמב״ם כלל. גם מ״ש הטור אחר דברי רמב״ם וא״א כתב סתם על כולם בע״ב גם זה לא מיירי אלא בישנם בעין עדיין לא בסיננם.
(ח) שאין מברכין עליו – בסי׳ רי״ז כתב הטור בשם הרמב״ם וחלק עליו ופסק הש״ע שם כרמב״ם ע״ש בדברינו.
(יב) שמן המשחה. העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת והוא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (רמב״ם פ״א מהלכות כלי המקדש) והעושה קטורת מי״א סממנין המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישותו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור (פ״ב שם):
(יג) נכון ליזהר. והב״ח כתב דאף הרמב״ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא״כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ״ב ואין לחוש לאותם שאומרי׳ שאין מברכין עליו עכ״ל, והד״מ כ׳ מדלא חלק הטור כאן על הרמב״ם רק בסימן רי״ז ש״מ דס״ל דכלים מוגמרים עדיפי שנשרף הבושם ונעשה ריח מה שא״כ כאן קלט ריח בעלמא, ובש״ע משמע כמ״ש הב״ח דהא בכלים מוגמרים לא כ׳ שם ליזהר מלהריח בהן:
(ב) וכיון שהוא ספק כו׳. אבל מי הורד שבסעיף ג׳ יש בהם ממש וריח כמו הורד עצמו וי״א שמברך במ״ב וכל דבר שהוא מסופק בו יברך במ״ב וא״צ ליזהר שלא יריח בו (ב״ח) ומיהו בכלים המוגמרים א״צ לברך כלל ומ״ה נוהגי׳ המדקדקי׳ שלא לברך במ״ש ברכת הריח על כלי עץ שטוחנין בו בשמים דהוי נמי ריח שאין לו עיקר רש״ל:
(יג) עיקר – ומה״ט אין מברכין על הטואבק ששואפין בחוטם. הלק״ט ת״א סי׳ ק״א וע״ל סימן ר״י ס״ק ט׳:
(טז) ס״ו שמן שבשמו כו׳ – הוא כשרתא לפי׳ הרמב״ם ואף שהרמב״ם כתב במ״ב לפי גי׳ אבל גי׳ שלנו בע״ב וכ״כ הטור והיינו שבשמו בעצי בשמים ורמב״ם מיירי שבשמו במינים הרבה וע׳ ב״י וז״ש ואם היו בו עצים ובשמים כו׳ וכ״כ הרא״ש שם פי׳ בערוך כו׳ ואם היו מעורבי׳ כו׳:
(יז) ואם היו כו עצים כו׳ – כמ״ש בחנות של בשם ועמ״ש בריש סי׳ רי״ז:
(יח) י״א שמברך כו׳ – כמו שמן אפרסמון. טור. שמפרש דלהכי מברך בשמן אפרסמון בש״ע לפי שאין בו בשמים בעין וז״ש האי משחא דאפרסמא מאי מברך:
(יט) וי״א כו׳ – שם ועסי׳ רס״ז ס״ג יעמ״א ודעת הראב״ד שמברך במ״ב ע׳ רא״ש וטור ודעת תוס׳ ד״ה משחא שמברך כמו אם הבשמים בתוכו:
(ג) ש״ע ס״ו אם הי׳ בו עצים ועשבים מברך כצ״ל:
(כו) שמן שבשמו – ר״ל שנתן בו בשמים כדי שיריח השמן וה״ה מים ושאר משקין שנתן בהם הבשמים [ח״א]:
(כז) כמו שמן המשחה – אין הכונה שעשאו בשיעור ובמדה כמו שמן המשחה דזה אסור אלא הוא מראה לנו שדרך לבשם שמן בבשמים וכמו שמצינו בשמן המשחה שהיו מבשמים אותו:
(כח) עצים ובשמים – ר״ל בין עשבי בשמים ובין מיני בשמים:
(כט) ואם סיננו – פי׳ דכ״ז מיירי בשנשאר עכ״פ מעט מן עיקר הבושם לתוכו לפיכך מברכין ברכת אותו מין אבל אם סיננו וכו׳:
(ל) בורא שמן ערב – וכמו באפרסמון:
(לא) שאין לו עיקר – ואינו אלא ריח קלוש בעלמא ואין מברכין עליו וכעין דמבואר לקמן בסימן רי״ז לענין מריח בכלים שהם מוגמרים:
(לב) מלהריח בו – כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה [והיינו כשאין לו אלא בושם זה אבל כשיש לו בשמים אחרים מברך עליהם עצי או מיני ויוצא גם ע״ז] ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע״ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים. וצריך להזהיר שביוה״כ לוקחים מיני שפיריטו״ס המריחים להריח בו ואינם מברכין כלל ויותר מזה ששופכין על בגד פשתן שיריח בו וזה אסור דמולידין ריח בבגד. ואותן שפיריטו״ס שקורין (שלאקוואסער) אין לברך ע״ז כלל שאינו מריח כלל [ח״א]:
(נ) [סעיף ו׳] שמן שבשמו כמו שמן המשחה וכו׳ העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת. והיא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור. הרמב״ם פ״א מה׳ כלי המקדש. והעושה קטורת מי״א סימנים המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישיתו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת. עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור. הרמב״ם שם פ״ב. מ״א ס״ק י״ב:
(נא) שם מברך מיני בשמים. משום דמיני בשמים כולל את הכל. טור. לבוש:
(נב) שם דהוי ריח שאין לו עיקר. כיון שאינו מגופו של שמן. טור:
(נג) שם דהוי ריח שאין לו עיקר. ולא דמי למי ורד הכתוב בסעיף ג׳ שמברך עצי בשמים דהתם מיירי כגון שסחטו הורדים והוציאו מימיהם או שבשלו אותם במים עד שנימוחו ונתערב עיקר הפרי במים וכמ״ש לעיל אות מ״א והוי ריח שיש לו עיקר משא״כ הכא דאין בו אלא קליטא בעלמא:
(נד) שם ריח שאין לו עיקר. ולכן הטאבק״ו ששואפין אותו בחוטם אם יש בתוכו ריח טוב אין לברך עליו משום דהוי ריח שאין לו עיקר. וכמ״ש לעיל סימן ר״י אות ל״ג יעו״ש:
(נה) שם ריח שאין לו עיקר. ומשום הכי נוהגין המדקדקין שלא לברך במ״ש ברכת הריח על כלי עץ שטוחנין בו בשמים דהוי נמי ריח שאין לו עיקר רש״ל. עט״ז אות ב׳ וכ״כ הט״ז סימן רי״ז סק״ב דאין שייך כלל ברכה ע״ז יעו״ש. ובדברינו לשם אות ט״ו:
(נו) שם וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו. ה״ד כשאין לו רק שמן זה אבל אם יש לו מיני בשמים אחרים מברך עליהם ומכוין להוציא ג״כ את זה. עו״ת אות ו׳ וכ״כ הלבוש. והיינו אם קלט ריח עצי פוטרו בעצי ואם עשבי פוטרו בעשבי ואם קלט עצי ועשבי פוטרו במיני דלא עדיף מאם היה בו מעיקר הריח שמברך עליו כמו אותו הריח. וה״ה דיכול לפוטרו במיני ואפילו אם הריח שקלט הוא עצי לבדו או עשבי לבדו משום דמיני פוטר הכל:
(נז) שם נכון ליזהר מלהריח בו. וכן יש ליזהר מלהריח בפלפלין וזנגביל משום די״א דאין מברכין עליהם כמ״ש בא״ר סימן רצ״ז אות א׳ יעו״ש. וכ״כ ח״א כלל ס״א אות ה׳ קיצור ש״ע סימן נ״ח אות ג׳:
(כד) כמו שמן המשחה – את שמן המשחה הכין משה כמתואר בתורה (שמות ל׳, לא-לב), והוא שמן זית שהוסיפו לו בשמים שונים (מור, קינמון, קידה וקנה בושם). בשמן זה משחו את כלי המשכן לפני שימושם הראשון, וכן את המלכים והכוהנים הגדולים שנכנסו לתפקידם. בסעיף זה עוסק המחבר בשמן שבשֹמו בבשמים שנותנים לו ריח.
(כה) עשבי בשמים – כיון שבמקרים אלו הריח בא מעצי או מעשבי הבשמים.
(כו) בורא מיני בשמים – כמו בשאר המקרים שמריח יחד הן עצי בשמים והן עשבי בשמים.
(כז) בורא שמן ערב – כיוון שכעת לפנינו רק השמן. ולדעה זו שמן שאין בו כעת בשמים אך ריחו טוב, מברכים על השמן עצמו.
(כח) שאין לו עיקר – בדומה לבגד שספג ריח טוב, שיתבאר בסימן הבא שאין מברכים עליו.
(כט) מלהריח בו – כוונת המחבר היא שלא ייקח את השמן בידו כדי להריח בו, אבל אם מריח ממילא – מותר. ולשון ״נכון להיזהר״ משמעה שיש בכך מידת חסידות. ואם בכל זאת מריח, אינו מברך על כך.
כשותא ומשחא כבישא ומשחא טחינא על כולם מברך בורא עצי בשמים ופי׳ בערוך כשותא עיקרו שמן זית ומערבין בו כמה מיני עצי בשמים שמכשירין אותו מעשה רוקח מפוטם וכתב הראב״ד דוקא שהעצים בתוכו אבל אם הוציאם משם אין מברכין עליהם אלא מיני בשמים ואם היו מעורבין בתוכו מיני בשמים ועשבי בשמים מברכין בורא מיני בשמים דמיני בשמים כולל את הכל ולכולי עלמא בעינן שיהא עיקרן קיים קצת הלכך אם סיננו אותו ואין בו כלום מהבשמים י״א שאין מברכין על ריחו אלא בורא שמן ערב כמו על האפרסמון וי״א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממינו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן.
(טז) כשותא ומשחא כבישא ומשחא טחינא על כולם מברך בורא עצי בשמים שם אמר רב אדא בר אהבה האי כשותא מברכין עליה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא ופסקו הרי״ף והרא״ש כנהרדעי:
(יז) ומה שכתב רבינו ופירש בערוך כשותא עיקרו שמן זית וכו׳ גם מה שכתב בשם הראב״ד דוקא שהעצים בתוכו וכו׳ עד דמיני בשמים כולל הכל כ״כ שם ה״ר יונה והרא״ש:
(יח) ומה שכתב רבינו ולכולי עלמא בעינן שיהא עיקרן קיים קצת הלכך אם סיננו ואין בו כלום מהבשמים י״א שאין מברכין על ריחו אלא בורא שמן ערב ויש אומרים שאין מברכין עליו כלל וכו׳ סברא זו האחרונה היא סברת הרמב״ם שכתב בפ״ט שהמריח בכלים שהן מוגמרין אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר ואין נראה שיהיה כן דעת ר״ח שהרי כתבו התוספות (שם מג:) והר״י בשמו דמשחא כבישא היינו שכובשים שומשמין וורד ועצי בשמים ומינים הרבה וקולט השומשמין הריח של בשמים וסוחטין וטוחנים אותם ויש בו ריח של בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתן נתן עליהם עצי בושם מהו דתימא כיון דקרוב לטחינתן נתן בהם לא קלטו קמ״ל ומשמע שאע״פ שאין כאן עיקר הבושם כלל אלא הריח שקלטו השומשמין ממנו מברך בורא עצי בשמים וכן נראה מדברי הרשב״א שרצה להביא ראיה דעל מי הוורד מברך בורא עצי בשמים מדכתב רבינו האי משחא כבישא כגון שומשמין שכובשים אותם עם וורד ועם דיניפס״ג ועם זולתם מעצי בשמים עד שמתיישן וקולט הריח דאלמא אפילו שמן הקולט ריח הוורד מברך עליו בורא עצי בשמים כ״ש מי הוורד בעצמן עכ״ל משמע בהדיא דלפירוש זה אע״פ שאין מהבושם בשמן כלל ועיקר מברך עליו בורא עצי בשמים מפני קליטת הריח ורבינו ג״כ חלק על דברי הרמב״ם בסימן שאחר זה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) כשותא בגמרא כשרתא ואפשר שנקרא כשותא ע״ש שהכשירו אותו ותקנוהו בכמה מיני בשמים:
(טז) ומשחא טחינא פי׳ קרוב לטחינתן נותן עליהם עצי בושם ע״ש בהר״י דף ל״ה ע״א ורש״י פי׳ שם בע״א:
(יז) שמכשירין זה לגי׳ כשרתא אבל בס״א כתב שמבשמין:
(יח) ואם היו מעורבין בתוכו מיני בשמים ועשבי בשמים עיין באשר״י שכתב עצי תחת מיני והוא נכון יותר ואדלעיל קאי אקודם הוצאתן והא דלא מברכין אכל אחד בפני עצמו וכמ״ש אח״כ ה״ט כיון שאינן לפנינו אלא מונחין בתוך השמן והריח בא לו יחד לכך אליבא דכ״ע אינו מברך כאן אלא מיני בשמים וק״ל:
(יט) ולכולי עלמא בעינן שיהא עיקרן קיים קצת כו׳ יש לתמוה על רבינו שכתב ולכ״ע והלא מדברי הרא״ש שכתב רבינו בשמו בסמוך שכתב סתם על כולם בע״ב ולא חילק. ומדברי התוס׳ והר״י משמע בהדיא שאע״פ שאין כאן עיקר הבושם כלל אלא הריח שקלט השמן ממנו מברך בורא עשבי בשמים כמ״ש ב״י וצ״ל דמשמע ליה לרבינו שהתוס׳ והר״י והרא״ש מיירי כשיש עיקר הבושם קצת ולא כמו שפי׳ ב״י:
(כ) וי״א שאין מברכין עליו כלל כו׳ דריח כיון שאינו צורך הגוף כ״כ אע״פ שנהנה אין לו לברך כיון שאין לו עיקר והוא סברת הרמב״ם בסי׳ שאחר זה ועיין מה שתמה עליו הטור שם ומ״ש שם ליישב דלק״מ:
(כא) הוי כריח שאין לו עיקר כו׳ נלע״ד שאין לברך על כלי ששוחקין בו בשמים בשעת הבדלה שהרי אינו עשוי להריח וכיוצא בזה אפילו רבינו מודה וק״ל:
(י) כשרתא וכו׳ שם בגמרא וכרש״י כשרתא קושט משחא כבישא שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכה משחא טחינא שטחנו בו כשרתא ורבינו הביא פי׳ הערוך משום דקשיא ליה לפרש״י דאי כשרתא קושט עצמו הא פשיטא היא ולא היה צריך לאומרו דמ״ש קושט משאר עצי בשמים עצמם אבל לפי׳ הערוך ניחא דאשמועינן אע״פ דעיקרו שמן זית מ״מ כיון דמערבים בו עצי בשמים מברכים עליו עצי בשמים:
(יא) ומ״ש וכתב הראב״ד וכו׳ עד כמו על אפרסמון איכא לתמוה הלא ברכת שמן ערב על אפרסמון הוא למעליותא דמשום דחשוב הוא לא ליברוך עליה בורא עצי בשמים כשאר עצי בשמים אלא צריך לברך בורא שמן ערב אבל בהך כשרתא דסיננו אינו יוצא לפי דעת יש אומרים כשמברך בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב וא״כ לא דמי לאפרסמון ונראה ליישב דלי״א לא הוי טעמא דשמן אפרסמון משום דהוא חשוב כפרש״י והר״י אלא אדרבה כיון שאינו העץ אפרסמון עצמו אינו יכול לברך בורא עצי בשמים אלא סתם בורא שמן ערב ואפי׳ בדיעבד לא יצא ודכוותא בהך כשרתא כשסיננו הוה נמי דינא הכי דאינו יכול לברך עליו עצי בשמים ולא יצא אפי׳ בדיעבד עד שמברך בורא שמן ערב:
(יב) ומ״ש וי״א שאין מברכין עליו כלל וכו׳ כיון שאינו מגופו של שמן וכתב ב״י סברא זו האחרונה היא סברת הרמב״ם שכתב בפ״ט שהמריח בכלים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר ואין נראה כן מדברי ר״ח שכתבו התוס׳ וה״ר יונה בשמו בד״ה משחא כבישא דמשמע להדיא שאע״פ שאין כאן עיקר הבושם כלל אלא הריח שקלטו השומשמין ממנו מברך בורא עצי בשמים וכן נראה מדברי הרשב״א ורבינו חלק ג״כ על דברי הרמב״ם בסימן שאחר זה עכ״ל ואיכא לתמוה על דבריו חדא שכתב דסברא זו האחרונה היא סברת הרמב״ם שכתב בפ״ט שהמריח בכלים וכו׳ והא ליתא דהלא ברמב״ם מפורש דמחלק בין שמן שערבו בו בשמים וסיננן ובין כלים המוגמרים שהרי כתב לשם שמן שבשמו כעין שמן המשחה מברך עליו בורא מיני בשמים ומביאו רבינו בסמוך בשמו והיינו כשרתא שאמרו בגמרא והיתה גירסתו האי כשרתא מברך עליה בורא מיני בשמים וכן פי׳ ב״י וכתב עוד שטעמו לפי שהיה בו ריח מהרבה מיני בשמים והשתא כיון דבשמן המשחה הסירו הבשמים עצמם ולא נשאר בשמן אלא הריח אלמא דכשרתא להרמב״ם נמי מיירי שסיננו והסירו הבשמים מן השמן ואפ״ה מברך עליה במ״ב להרמב״ם ולא דמי לכלים המוגמרים שכתב שאין מברכין עליהם כלל לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר עכ״ל דשאני התם דמעולם לא נכנס בכלים עיקר הבושם אלא הריח של תמרות עשן מבושם הנשרף בגחלים נכנס בכלים בלבד משא״כ בהך כשרתא שהכניסו בו עיקר הבושם וקלט השמן הריח מעיקר הבושם אע״פ שסיננו חשיב כאילו נשאר לשם העיקר וא״כ חולק הוא הרמב״ם אסברא זו האחרונה דאמר דבשמן שבשמו וסיננו אין לברך כלל. ועוד לדברי ב״י דשמן שבשמו וסיננו דינו ככלים שהן מוגמרים קשה טובא דבש״ע כתב כאן כיון די״א שמברך על שמן שבשמו וסיננו בורא שמן ערב וי״א שאינו מברך עליו כלל א״כ ספק הוא ונכון ליזהר מלהריח בו ובסימן רי״ז כתב בכלים המוגמרים שאין לברך ולא הזהיר שלא להריח בו אבל למאי דפי׳ ניחא דלכולהו גאונים צריך לברך על שמן שהיה בו עיקר הבושם וקלט הריח אע״פ שסיננו ולא נשאר מן העיקר ולא חיישינן לסברא האחרונה שאמר שאין לברך עליו כלל דיחיד הוא נגד כל הגאונים דמצריכים לברך אלא דמ״מ איכא ספק איזה ברכה יברך כשסיננו דלהראב״ד ומקצת גאונים יברך במ״ב ולהרא״ש ולמקצת גאונים יברך בע״ב ונראה דלהלכה יברך במ״ב דכל דבר שהוא מסופק בו יברך במ״ב וא״צ ליזהר שלא יריח בו ודלא כש״ע מיהו בכלים המוגמרים א״צ לברך כלל כהרמב״ם דטעמו ונימוקו עמו כדפי׳ ודלא כרבינו שהשיג עליו בסימן שאחר זה ושם יתבאר עוד בס״ד:
באר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) סִימְלָק וְחִילְפֵי דְּיַמָּא, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; סִימְלָק יֵשׁ מְפָרְשִׁים רוסמארי״ן; וְיֵשׁ מְפָרִשִׁים יאסמי״ן; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהוּא עֶשֶׂב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל עָלִין זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וּלְכָל שׁוּרָה שָׁלֹשׁ עָלִין; וְחִלְפֵי דְּיַמָּא, הוּא שִׁבּוֹלֶת נֶרְד שֶׁקּוֹרִין אישפי״ק.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהעודהכל
(טו) בג׳ שם
(טז) ר׳ יונה
(יז) ר׳ ירוחם
(יח) רש״י שם
(ט) הוא שבולת נרד שקורין אישפי״ק – והיינו שפיגנרדי״א בל׳ פולין שעושין מזה שהוא לריח טוב ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים לברך בע״ב כמו במי ורד בס״ג ולקמן בה׳ י״ט כתבתי שאין לנהוג כן.
(יד) סימלק וחילפי דימא. אף על גב דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברך בורא עצי בשמי׳ (ב״י רשב״א עסי׳ ר״ג):
(יד) אישפי״ג. והיינו שפיגנדי״א בלשון פולי״ן ורגילין לשפוך למים שהכהנים נוטלין לדוכן וצריכין לברך בורא עצי בשמים. ולשון אור חדש שקורין שפיק״א נרד״י ויש שקורין אותו לווענד״ל והוא מזה המין, עד כאן:
(יד) אישפי״ק – היינו שפיגנרדי״א בלשון פולין שעושין מזה שהיא לריח ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים שם לברך בע״ב כמו במי ורד בס״ג ובהלכות י״ט כתבתי שאין לנהוג כן ט״ז ע״ל סי׳ קכ״ח ס״ק ח׳:
(כ) ס״ז סימלק כו׳ – עמ״א בשם הרשב״א שכתב כן בשם הגאונים וכ״כ הערוך בשם הגאונים וכ׳ דהא פשתן אע״ג דרכיכי נקרא עץ:
(כא) י״מ רוסמא״רין – כ״כ ב״י בשם תר״י. וטעה דתר״י לא כתבו אלא על חלפי דימא וכן פי׳ בערוך בשם הגאונים ועבש״ס בגליון שפי׳ גרופלי וצ״ע דא״כ יברך שנתן ריח כו׳ כמ״ש בסס״א:
(כב) שבולת נרד – רש״י שם וכן פירש״י ג״כ בפ״ק דכריתות וכן פי׳ הרמב״ם שם בפי׳ שכן הוא בלשון לע״ז:
(לג) סימלק וחילפי דימא – אע״ג דקלח שלהם אינו קשה כשל עץ אפ״ה כיון דמוציא עליו מעצו כשאר אילנות בכלל עץ הוא ומברך בורא ע״ב:
(לד) רוסמארי״ן – ובביאור הגר״א חולק והוכיח דלדעת היש מפרשים והוא תר״י חלפי דימא הוא רוסמארי״ן:
(לה) הוא שבולת נרד וכו׳ – והוא מה שקורין בימינו ספיגינאר ומעלה ריח טוב ובעלי בתים נוהגים באיזה מקומות ליתן זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן כדי שיהיה עי״ז ריח טוב ואין נכון לעשות כן דהא מוליד ריחא במים ביו״ט דאסור:
(נח) [סעיף ז׳] סימלק וחלפי דימא וכו׳ ואע״ג דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עלין מעצו מברכין עצי בשמים. ב״י בשם הרשב״א. מ״א ס״ק י״ד:
(נט) שם ויש מפרשין יאסמין. רש״י בברכות מ״ג ע״ב ועיין לקמן אות ס״ג:
(ס) שם ויש מפרשים שהוא עשב וכו׳ רש״י שם. וגם לפי פירוש זה ברכתו עצי שהרי מפרש מ״ש הגמ׳ סימלק עצי ולפי פרש״י עשב שיש לו וכו׳ ויאסמין הוא אחד ואצ״ל יש מפרשין ויש מפרשין כיעו״ש ודוק:
(סא) שם שקורין אשפי״ק ועשוי כעין גבעולי פשתן רש״י שם. (ועיין גיטין ס״ח ע״ב שפי׳ בענין אחר) והיינו שפיגנריד״א בלשון פולין שעושין מזה לריח טוב ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכין העומדים לברך בורא עצי בשמים כמו במי ורד סעי׳ ג׳ ט״ז סק״ט. א״ר אות י״ד ולענין אם מותר ליתן אותו ביו״ע עיין בדברינו לעיל סימן קכ״ח אות מ״ד יעו״ש:
(סב) מנטור וקלאביאינ״ה בורא עצי בשמים. ברכ״י אות ז׳ מיהו הזכ״ל כתב בשם הרב מעם לועז פ׳ תולדות דעל הקלאביאינ״ה מברך מיני יעו״ש. ועיין בן א״ח פ׳ ואתחנן אות ו׳ שכתב שנוהגין בעיר בגדאד יע״א לברך עצי משום שהגדל שם הקלח שלו קשה ואין העלין יוצאין משרשיו וגם נשאר משנה לשנה יעו״ש ועיין עו״ש אות ז׳ שכתב דעל הורד שקורין בערבי ראסק״י יברך עצי יעו״ש:
(ל) רוסמארין – ויש גורסים רו״ש מארי״ן. הרוזמרין הוא צמח רב שנתי שענפיו קשים, וכפי שראינו שיחים אלו נחשבים כעצים לעניין ברכת הריח.
(לא) יאסמין – גם היסמין הוא צמח רב שנתי שענפיו קשים.
(לב) שלש עלין – כך תיאר רש״י1 את הצמח ששמו סימלק. ואף שהוא רך, היות שהגזע נשאר משנה לשנה הוא נחשב כעץ בשמים2.
(לג) שבולת נרד – אחד מסממני הקטורת. הזיהוי המקובל הוא שזהו האזוביון, ששמו הלועזי לָבֶנְדֶּר.
1. ברכות מג ע״ב ד״ה סמלק.
2. זה המקור לדעת המחבר שדי בתנאי אחד כדי לברך ״עצי בשמים״: או גבעול קשה, או ענפים שנשארים משנה לשנה.
סימלק וחלפי דימא בורא עצי בשמים סימלק פירש״י עשב שיש לו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין. חלפי דימא פירש״י שבולת נרד ועשוי כמין גבעולי פשתן.
(כ) סימלק וחילפי ימא בורא עצי בשמים בפרק כיצד מברכין ופירש״י כמו שכתב רבינו והר״י כתב העץ שלו הוא רך ביותר ונקרא רוסמארי״ן ואפ״ה מברכין עליו בורא עצי בשמים:
(כא) ומה שכתב רבינו בשם רש״י דחילפי ימא הוא שבולת נרד וכו׳ רש״י ביאר דבריו עוד וכתב שהוא בושם שקורין אישפי״ג ורבינו ירוחם כתב דסימלק הוא הנקרא יאסמי״ן בלשון ישמעאל:
וכתב הרשב״א בשם הגאונים דסימלק וחילפי ימא ונרגים אע״ג דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברכין בע״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) סימלק פירש״י עשב שיש בו ג׳ שורות של עלין וכתב הרשב״א דסימלק וחלכי דימא ונרגים אע״ג דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברכין בורא עצי בשמים עכ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישההכל
 
(ח) סיגלי וְהֵם ויאול״ש, בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יט) שם בגמ׳
(טו) והם וויאול״ש. והוא הדין שושנים הגדלים בקרקע, בית יוסף, ואור חדש כתב והם שושנים ולא דק:
(טז) [לבוש] פוטרות את וכו׳. פירוש אף שדעתו לפטור את האחרת, דאילו בברכת מיני בשמים פוטר כשדעתו לפטור אחרת, אבל כשאין דעתו לפטור את אחרת, אף במיני בשמים אינו פוטר, וכן נראה לי מוכח מבעל הלכות גדולות, ודלא כדרישה וט״ז דמסתפקי בזה. מיהו משם משמע שדינים אלו שווין לברכת אכילה בכל ענין, ואם כן אפשר דעשבי בשמים פוטר עצי כמו פרי האדמה, אלא שהב״ח כתב טעם דעשבי אינו כולל לשל עץ, וכן מבואר בפסקי ראקנט״י סימן ע״ט שכתב ספק אם הוא מין עץ או עשב יברך בורא מיני בשמים, עד כאן, ואילו פרי עץ ופרי האדמה מברך מספיקא בורא פרי האדמה. ועיין לקמן ס״ק י״ז כתב הכלבו ושארי פוסקים דאם נתערבו עצי בשמים ועשבי בשמים מברכין בורא מיני בשמים, עד כאן. ומזה יש ללמוד באגודה שקורין פישל״א שקשורה עצי עם עשבי, וכן כתב באור חדש. ושמעתי שזקינו הגאון זכרונו לברכה היה מקטם מין אחד תחילה ובירך, ואחר כך בירך על המין האחרות באגודה, ועיין לקמן סימן רי״ז ס״ק ב׳:
(יז) [לבוש] ולדעתי הוא יקדים וכו׳. ולכאורה יש לחלק דגם יש אומרים מודים לזה דהתם נפטר פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה, מה שאין כן הכא דאין נפטר עצי בברכת עשבי, ומגן אברהם הוסיף וכתב שהבית יוסף כתב בשם הרוקח ולא מצאתי ברוקח כלל מזה, ואפשר שהבית יוסף היה לו דפוס אחרת, ולכן נראה לי דאזלינן בתר החביב, עד כאן לשונו. ותימא על גדול שכמותו שלא עיין, אלא ברוקח סימן שמ״ב ששם דיני ריח אבל לא עיין ברוקח סימן שכ״ט בדיני קדימת פירות שם כתב להדיא דעצי קודם לעשבי:
(כג) ס״ח סיגלי – ע׳ בסנהדרין צ״ט א׳ וכמ״ש הדודאים נתנו כו׳:
(כד) ויאולי״ש – ברכות שם ברש״י:
(לו) סיגלי – הם מין דודאים הנזכר במקרא:
(סג) [סעיף ח׳] סיגלי והם ויאיל״ש וכו׳ כן פרש״י בגמ׳ שם אבל בחומש פ׳ ויצא פרש״י ז״ל ובלשון ישמעאל יסמי״ן יעו״ש ולכאורה נראה שהוא היפך מ״ש בגמ׳ על סמלק שהוא יסמין שברכתו עצי וע״כ כתב הפר״ח דראוי ליזהר שלא להריח ביסמי״ן מפני הספק יעו״ש אבל האחרונים תמהו עליו דלמה לא יריח יברך מיני ויריח שהרי מיני פוטר את הכל יעו״ש בדבריהם. ונראה ליישב פרש״י ז״ל דשניהם סמלק וסיגלי קורין בלשון יסמין וע״כ כשפרש״י ז״ל בגמ׳ על סמלק יסמי״ן נתן בו סי׳ שהוא עשב שיש לו וכו׳ לרמוז שיש עוד מין אחר ג״כ שקורין יסמי״ן אלא שהוא תואר אחר. ומ״מ לענין דינא בענין היסמי״ן אם ידוע שמתקיים משנה לשנה ומוציא עליו מעצו מברכין עליו עצי ואם ידוע שהוא עשב ואינו מתקיים מברכין עליו עשבי ואם ספק מיני:
(סד) שם והם ויאול״ש וכו׳ בא״ת ה׳ ברכות אות ע״ל כתב בויאול״ש עצי ופי׳ דהיינו סמלק ברכ״י אות ה׳ וע״כ לצאת ידי ספק יש לברך מיני:
(סה) שם והם ויאול״ש וכו׳ ואותו סגלי שגדל בבית מגזע אחד בלי שינוי ותמורה ואינו כמו אותו שגדל בשדה יש להסתפק בברכתו ויברך מיני לצאת ידי ספק. דב״ש סימן ב׳ י״א בהגה״ט:
(סו) על נופארא״ס מברך עשבי בשמים. ברכ״י אות ט׳ בי״מ אות ב׳:
(סז) על שושן הנקרא בהא״ר מברך עשבי. שו״ת בית יהודה חא״ח סימן ס״ב בשם רבו מהר״ש צרוד וכתב שכן נוהגין. ברכ״י אות יו״ד. בי״מ שם חס״ל אות ד׳ וכתב שם החס״ל דאם בירך עצי יצא יעו״ש:
(לד) ויאול״ש – הסיגליות, Violets בלע״ז, הוא צמח ללא גבעול קשה שאינו מתחדש משנה לשנה, ולכן נחשב כעשב.
סגלא בורא עשבי בשמים ופירש״י ויאול״ש.
(כב) סגלי בורא עשבי בשמים ג״ז שם:
נרקום הגדל בגנה בורא עצי בשמים והגדל בשדה בורא עשבי בשמים ג״ז שם ופירש״י כמו שכתב רבינו וכ״כ הר״י בשם הערוך וכתב עוד הר״י וי״א אותו שקורין לירי״ו בלע״ז ויש בכל אחד ששה עלים לבנים וכבר כתבתי גבי סימלק וחילפי ימא מאיזה טעם מברכין עליו בורא עצי בשמים. והרשב״א בתשובה כתב דטעמא דמפלגי בין גינוניתא לדדברא בברכה משום דגינוניתא נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אע״פ שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) נַרְגִּיס, וְהוּא חֲבַצֶּלֶת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא ליריי״ו, אִם גָּדֵל בְּגִנָּה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הוּא גָּדֵל בַּשָּׂדֶה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהעודהכל
(כ) שם
(כא) רש״י בשם בה״ג
(כב) נמוקי יוסף
(כג) שם בגמ׳
(י) גדל בגינה כו׳ – דגינונית׳ נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אע״פ שעצו מתיבש אבל דדבר׳ מתיבש כעשב והולך לו.
(טו) גדל בגינה. שמשקין אותו ונעבד וגדל ומתקיים אף על פי שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו (ב״י רשב״א):
(טו) בגינה – שמשקין אותו וגדל ומתקיים אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ב״י:
(א) חבצלת. עיין ס׳ מגן שאול סי׳ נ״ב נ״ה נ״ו:
(כה) ס״ט חבצלת – רש״י ותר״י בשם ערוך. וכמ״ש אני חבצלת ותרגומו שם אנא מתילא לנרקום כו׳:
(כו) וי״א – תר״י בשם י״א:
(לז) גדל בגינה וכו׳ – הטעם דמחלקינן בין גינה לשדה הוא משום דהגדל בגינה נעבד ומשקים אותם ואע״פ שעצו מתייבש מתקיים הוא לשנה הבאה אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו:
(סח) [סעיף ט׳] נרגיס והוא חבצלת השרון. וי״א שהיא ליריי״ו ויש בכל אחד ששה עלים לבנים. ב״י בשם הר״י:
(סט) שם אם גדל בגנה וכו׳ וטעמא דמפליגי בין גינוניתא לדדברא בברכה משום דגינוניתא נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אעפ״י שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ב״י בשם הרשב״א ט״ז סק״י. מ״א ס״ק ט״ו:
(ע) שם אם גדל בגנה מברך בורא עצי וכו׳ כתב הברכ״י אות י״א שמהר״ש הבדלה ז״ל בתשו׳ כ״י האריך להוכיח דאין זה מה שקורין בערבי היום נרגיס ובטורק״י זירנ״י קאד״י שעל אלו יש לברך עשבי וראיתי מדקדקים שמברכים עליהם מיני בשמים עכ״ל. וכ״כ בשיו״ב אות ב׳ בשם הרב הנז׳ שהירא את דבר ה׳ לא יסמוך על המנהג אלא יברך על נרגיס בין דגנה בין דשדה ועל הזינבולי״ס ומישקירומי״ס וכיוצא שעץ שלהם רך עשבי. ועל ליריי״ו ובויאולאס ובאלחאבק״א וכיוצא מיני מספק יעו״ש. וכ״כ הזכ״ל וכן על מינקש״י שקורין בערב״י בנפש״ה יברך מיני מספק. בן א״ח פ׳ ואתחנן אות ה׳:
(לה) חבצלת – החבצלת שלנו היא פרח ממשפחת הנרקיסים, והוא הדין לשאר מיני הנרקיס.
(לו) עצי בשמים – כיוון שבזכות הטיפול הצמח אינו נובל משנה לשנה, וגבעולו קשיח.
(לז) עשבי בשמים – מפני שכאשר הוא צמח בר ללא השקייה הפרח אינו מתחדש בכל שנה, וגבעולו רך, לכן נחשב כעשב.
נרקום הגדל בגנה בורא עצי בשמים הגדל בשדה בורא עשבי בשמים ופירש״י חבצלת השרון.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) הגדל בשדה בורא עשבי בשמים הרשב״א בתשובה כתב דטעמא דמפלגינן בין גינוניתא לדדברא בברכה משום דגינוניתא נעבד ומשקין אותו ומתקיים אף על פי שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ועיין מ״ש ב״י בשם הרוקח שעצי בשמים קודם לעשבי בשמים וכתב ב״י טעמו משום דס״ל להרוקח דבכה״ג דבפה״ע קודם לבפה״א וממילא נראה דלדידן אף דלא קי״ל בכה״ג מ״מ במיני בשמים שהיא כוללת יותר הכל מודים שהוא דומה לברכת שהכל ובפה״ע קודם לה וק״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישההכל
 
(י) הָיוּ לְפָנָיו עֲצֵי בְּשָׂמִים וְעִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים וּמִינֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ. {הַגָּה: וְאִם בֵּרַךְ עַל כֻּלָּם מִינֵי בְּשָׂמִים, יָצָא (טוּר רֵישׁ הסי׳). וְאִם צָרִיךְ לְהַקְדִּים שֶׁל עֵץ לְשֶׁל עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים, עַיֵּן לְעֵיל סי׳ רי״א.}
באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(כד) רמב״ם שם ורב עמרם
(יא) היו לפניו עצי בשמים – בטור כתוב ונ״ל שאם היו לפניו כו׳ נראה לפרש דברי הטור דודאי אם בירך על מיני בשמים ונתכוין לפטור הכל פשיטא דיצא דאין חילוק אם מין א׳ מונח לפניו וברכתו בורא עצי בשמי׳ או עשבי בשמים ובירך עליו מיני בשמים דיצא כמ״ש ריש הסי׳ או שמונח הרבה לפניו דכיון דנתכוין על כולם אסור לו לברך בחנם על השאר ברכתו המיוחדת ואם נתכוין באמרו במ״ב על דבר שברכתו כך לחוד כדלעיל ודאי צריך עוד לברך על השאר כ״א ברכתו ודומה לאומר בפה״א ויש פרי עץ ג״כ לפניו ולא נתכוין עליו כי אם על פה״א דצריך לברך עוד בפה״ע על פה״ע הכי נמי כ״ה אלא דאם בא לכתחלה לימלך כיצד יתנהג בזה כ׳ הטור דיראה שיברך בורא מיני בשמים על כולם כיון שיש על כל פנים דבר שברכתו כך ואע״ג דבפה״א ובפה״ע אם מונחי׳ לפניו שניהם יברך על כל אחד ברכתו ולמה לא יעש׳ ג״כ כאן כן וכן הקשה ב״י צ״ל דבריח שאני שהריח בא לו שלא בבחירה שלו דהריח נכנס מאליו והרי הוא הביא כלם להריח בהם. ואף אם יבחור לכתחלה להריח בזה אפשר שיביא לו תחלה הריח מהשני ע״כ יברך בדבר שהוא כולל כולם כיון שיש עכ״פ אחד ביניהם שברכתו כך משא״כ באכיל׳ שתלוי בבחירה שלו אם ירצה יאכל תחלה מזה יברך עליו בפרט. והא דכת׳ הטור ובירך מיני בשמים פטר הכל לאו למימרא דוק׳ דיעבד שהרי סיים אח״כ ל׳ לכתחלה בכל מה שהביא בדין זה. וכן ברמב״ם ורב עמרם כולם מיירי ל׳ לכתחלה שהרי לא זכרו שום דבר מאם בירך תחלה במ״ב אלא פשוט דגם הטור ברישא מיירי לכתחלה וכ״כ בית יוסף וכדמשמע כאן מדברי רמ״א ע״ז וע״ז הביא הטור גם דעת הרמב״ם שכ׳ באין שם מיני בשמים מברך על כל אחד משמע ביש שם מיני בשמים מברך דרך כלל כן אבל רב עמרם ס״ל דגם כאן הוה כמו בפירות לענין אכילה שזכרנו ולא מחלק בין ריח לאכילה דאע״ג דהריח נכנס ממילא מ״מ אינו חייב לברך עד שיתכוין להריח בו בפ״ע ע״כ יברך תחלה על מה שרוצה להריח תחלה ואח״כ על השני והשלישי ואם רוצה להריח תחלה על במ״ב ולא יתכוין בפי׳ להיות יוצא על כולם צריך עדיין לברך ג״כ בפרט על האחרים וגם באכילה לענין שהכל ודאי הדין כן הוא דאין יוצא באמירת כל על שברכתו מלברך בפה״א כיון שלא נתכוין בפי׳ גם עליו. ומו״ח ז״ל פי׳ בדרך אחר וכתב עליו ושרי ליה מאריה ואני אומר גברא דמריה סייעיה ופירושו אמת אך מה שהקשה מ״ש מפירות לאכילה כו׳ ופסק כאן כרב עמרם כבר נתיישב היטב בדברינו בס״ד.
(יב) ואם בירך על כלם – פי׳ שנתכוין על כולם יצא כמ״ש בשם הטור דאפי׳ לכתחלה אך שעכשיו שפסק כרע״מ כתב רמ״א ע״ז דבדיעבד אפי׳ רע״מ מודה. בברכת בורא עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקי׳ עשבי בניקוד שבא ופת״ח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י״ל בחיר״ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ״ז עשבות הרים.
(טז) על כולם. כתב הב״ח דאם בירך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבים אינו כולל של עץ ע״כ וכ״כ הלבוש וצ״ע דא״כ למה כתב ב״י בשם הרוקח דצריך להקדים של עץ לשל עשבים דהא שניהם שוים זה לזה דאין זה כולל יותר מזה ומיהו י״ל דעכ״פ שם עשב כולל לכל הגדל באדמה ועצי אינו כולל אלא הגדל באילן כן כ׳ הרא״ש גבי פירות ובאמת לא מצאתי ברוקח כלל מזה ואפשר שהרב״י היה לו דפוס אחרת ולכן נ״ל דאזלי׳ בתר החביב כמ״ש בסי׳ רי״א ס״ג וגם הב״ח עצמו כ׳ שם כן:
(טז) יצא – כתב הב״ח דאם בידך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבי אינו כולל של עץ וכ״כ הלבוש ועיין בס׳ גן המלך סי׳ צ״ט:
(כז) ס״י היו לפניו כו׳ – כמו בברכת הפירות כמ״ש בסי׳ רי״א כו׳ וד״מ ועסי״א:
(כח) ואם כו׳ – כנ״ל ס״ב:
(כט) ואם צריך כו׳ – ר״ל דתליא בפלוגתא בה״ג ותוס׳ כמש״ש ס״ג:
(לח) היו לפניו – פי׳ ורוצה להריח בהם. ואם בירך וכו׳: כנ״ל בס״ב אלא דשם מיירי שנקט עצי בשמים או עשבי בשמים בידו ובירך עליהם בורא מ״ב והכא מיירי שנקט רק מיני בשמים ובברכתו כוון להוציא גם את העצי בשמים ועשבי בשמים אפ״ה יצא שברכה זו שייך בדיעבד גם עליהם:
(לט) מברך על כל אחד וכו׳ – ר״ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ״ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ״ע. ויברך בתחלה על עצי בשמים ועשבי בשמים ואח״כ יברך על שאר מינים בורא מ״ב וכמו דקי״ל לעיל סימן רי״א ס״ג לענין ברכת הפירות. נתערבו כמה מינים יחד או שהם באגודה אחת וא״א להריח מכל מין בפ״ע מברך עליהם בורא מ״ב [א״ר ודה״ח] מיהו משמע בא״ר דטוב לקטום מהאגודה איזה מין כדי שיוכל לברך עליו ברכתו הראוי לכתחלה. יצא - היינו כשכיון בהדיא להוציא כל המינים ואי לא״ה לא וכמו לענין ברכת הפירות כשיש לפניו דבר שברכתו פה״ע ופה״א ויש לפניו דבר שברכתו שהכל אינו יוצא בסתמא בברכת שהכל על הכל וכנ״ל בסי׳ ר״ו. כ׳ האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי׳ כן ברכת עשבי בשמי׳ אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ:
(מ) עיין לעיל סימן רי״א – ר״ל דשם איתא פלוגתא כעין זה בס״ג לענין פה״ע ופה״א אם צריך להקדים פה״ע וה״נ בעניננו. ודע דשם הסכימו האחרונים דמה שהוא חביב לו תמיד יותר צריך להקדימו אך אם שניהם חביבין אצלו בשוה נכון יותר להקדים הפה״ע וה״ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח״כ יברך עשבי בשמים:
(עא) [סעיף יוד׳] היו לפניו עצי בשמים ועשבי וכו׳ ולכתחלה יש לו לברך על עצי בשמים לפי שאינה כוללת אלא מה שהוא עץ. ואח״כ עשבי בשמים שהוא כולל כל מה שהוא נקרא עשב ואח״כ על מיני בשמים שהוא כולל כל מה שהיא בושם. אלא שאם בירך בתחלה על מיני בשמים ונתכוון לפטור גם את עצי ועשבי בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים. ב״ח ואם בירך בתחלה מיני בשמים ולא כיון לפטור עצי ועשבי יוכל לברך עליהם אח״כ כמ״ש לעיל סי׳ ר״ו אות יו״ד וסי׳ רי״א אות י״ב יעו״ש וכ״כ הט״ז בזה הסימן ס״ק י״א והא דאמרינן דאם בירך תחלה מיני יוכל לברך אח״כ עצי ועשבי היינו כגון דזה המיני הוא מין בפ״ע כגון מוס״ק וכדומה אבל אם זה המיני הוא משום ספק עצי או עשבי לא יוכל לברך אח״כ כמ״ש לעיל אות ל׳ ואות ל״א יעו״ש:
עא) סדר המעלות אפרסמון בורא שמן ערב. ב׳ עצי בשמים. ג׳ הנותן ריח טוב בפירות. כי היא כוללת יותר דגם פה״א יש בו ריח טוב. ד׳ עשבי בשמים. דכוללת יותר אף שאינו פרי. ה׳ בורא מיני בשמים. ועל כולם אם אמר מיני בשמים יצא כמו שהכל. א״א אות י״ט. ח״א כלל ס״א אות ח׳ וכן אם אמר על כולם שהכל יצא כמ״ש לעיל אות ל״ב יעו״ש:
(עב) כתב הכלבו ושאר פו׳ דאם נתערבו עצי בשמים ועשבי בשמים מברכין מיני בשמים ע״כ. והב״ד א״ר אות ט״ז וכתב דמזה יש ללמוד באגודה שקשורה עצי עם עשבי דיברך מיני וכ״כ בא״ח ושמעתי שזקני הגאון ז״ל היה מקטם מין אחד תחלה ובירך ואח״כ בירך על המין האחר באגודה עכ״ל. וכן אם יכול להריח, באגודה עצמה כל אחד בפ״ע יברך תחלה עצי ויריח עצי ואח״כ עשבי ויריח עשבי ואח״כ יריח שניהם בב״א אם ירצה:
(לח) ברכה הראויה לו – ואין אומרים שיברך ״בורא מיני בשמים״ ויפטור את כולם כדי למעט בברכות, אלא עדיף שיברך על כל מין את ברכתו הראויה.
(לט) יצא – בדיעבד. ודין זה מוסכם על המחבר.
(מ) סימן רי״א – סעיף ג. שם למדנו שאם מונחים לפניו מאכל שברכתו ״העץ״ ומאכל שברכתו ״שהכול״, יברך ״שהכול״ בסוף; ולפי זה יברך את ברכת ״מיני בשמים״ בסוף. וכן יש להקדים ברכת ״עצי בשמים״ ל״עשבי בשמים״ הואיל ועץ חשוב יותר מעשב1. וכך גם דעת המחבר, כפי שעולה מדבריו בסעיף הבא.
1. גם זה עולה מסימן רי״א, מכך ששם יש אומרים שיש להקדים ״העץ״ ל״האדמה״, וכן הלכה. אלא שיש הפרש ביניהם, שבאכילה אפשר לפטור את פרי העץ בברכת ״האדמה״, אבל בברכות הריח אי אפשר לפטור עץ בשמים בברכת ״עשבי בשמים״.
ויראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד ואחד וכן יראה דעת הרמב״ם ז״ל שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד וא׳ לבד ולא הזכיר מיני בשמים עמהם אבל רב עמרם כתב היו לפניו ג׳ מינין עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו.
(כג) ויראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים וכו׳ כלומר שלכתחלה יברך מיני בשמים על הבושם שברכתו כך ובברכה זו יפטרו גם עצי ועשבי הבשמים וכן יראה דעת הרמב״ם שכ׳ בפ״ט היו לפניו בשם שהוא עץ וכו׳ ומשמע לרבינו דבדוקא נקט עץ ועשב דאילו היה ביניהם דבר שאינו עץ ולא עשב היה מברך עליו במ״ב ופוטר את השאר אבל ר״ע כתב שאע״פ שיש לפניו ג״כ דבר שאינו לא עץ ולא עשב מברך על כל אחד ברכתו הראויה לו והיינו ודאי לכתחלה דאילו בדיעבד כבר נתבאר דעל כולם אם אמר מיני בשמים יצא. והשתא יש לומר דהרמב״ם ור״ע לא פליגי דלא נקט הרמב״ם בדוקא עץ ועשב דה״ה אם היה ביניהם דבר שאינו עץ ולא עשב דלכתחלה אין אחד פוטר את חבירו:
ואיני יודע מהיכן היה נראה לרבינו דלכתחלה מברך על מיני הבשמים ופוטר את השאר דמ״ש מברכת הפירות ואע״פ שהאחת נפטרת בברכת חבירתה בדיעבד לכתחלה מיהא צריך לברך על כל אחת ברכה הראויה לה כמו שנתבאר בסימן ר״ז ובסימן ר״ח:
כתב הרוקח באו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים מברך על עצי בשמים ואח״כ על עשבי בשמים ונראה טעמו משום דמדמי לה לברכת אכילת הפירות דמברך על פרי העץ ואח״כ על פרי האדמה לדעת בה״ג כמו שנתבאר בסי׳ רי״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ומשמע מדברי ב״י דנקטינן כדעת רב עמרם מידי דהוי אשאר ברכות פירות אף על גב דאם בירך על כולן בפה״ע יצא מ״מ לכתחלה מברך על כל אחת ואחת כמ״ש לעיל סימן רי״א:
(ג) אבל הרא״ש חולק וס״ל דיכול לברך תחילה על איזה שירצה כמו שנתבאר לעיל וה״ה כאן וע״ל יא:
(כג) מברך על כל אחד בפני עצמו ולא דמי לנכנס לחנותו של בשם שיש בו כמה מיני בשמים מברך מיני בשמים כמ״ש בסימן שאחר זה דשאני התם שאינו נוטל בידו שום בושם אלא מריח מן כמה מיני בשמים כאחת משא״כ הכא שמביאין לפניו ג׳ מינים ונוטל בידו כל מין ומין לברך עליו:
(כד) ורב אלפס גורס מברך על השמן ופוטר ההדס רישא דברייתא נקט דבב״ש גורס כן ובב״ה גורס מברך על ההדס ופוטר את השמן ב״י. ולפי זה מ״ש מברך על ההדס תחלה לשון תחלה לאו דוקא:
(יד) ויראה שאם היו לפניו עצי בשמים וכו׳ פי׳ לכתחלה ודאי יש לו לברך על עצי בשמים בתחלה לפי שאינה כוללת אלא מה שהוא עץ ואח״כ עשבי בשמים שהוא כולל כל מה שהוא נקרא עשב וכ״כ הרוקח ומביאו ב״י ואח״כ על מיני בשמים שהוא כולל כל מה שהוא בושם אלא שאם בירך בתחלה על מיני בשמים ונתכוין לפטור גם את עצי בשמים ועשבי הבשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשלא היה לפניו אלא עצי בשמים ועשבי בשמים אפי׳ היה מברך תחלה על עשבי בשמים ונתכוין לפטור גם עצי בשמים בברכה זו אינו יוצא י״ח אלא צריך לחזור ולברך על עצי הבשמים דלא דמי לברכת בפה״א כשמברך על פירות האילן דיצא דשאני התם דפרי האילן נמי מיקרי פרי האדמה אבל עצי בשמים אינם נקראים בשם עשבי בשמים:
(טו) ומ״ש וכן יראה דעת הרמב״ם וכו׳ פי׳ מדלא הזכיר מיני בשמים עמהם אלמא משמע דיוקא דדוקא בשאין שם אלא עץ בשם ועשבי בשמים התם הוא דצריך לברך על כל אחד ואחד אבל כשיש שם מיני בשמים עמהם ובירך עליו מיני בשמים פטר הכל אבל ר״ע כתב דאפילו מיני בשמים עמהם צריך לברך על כל אחד בפני עצמו פי׳ דאפילו היה מברך בורא מיני בשמים על מיני בשמים ונתכוין לפטור גם העצים והעשבים לא פטרם וטעמו דלא אמרו על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא אלא בחד מינא כגון שהיה לפניו עצי בשמים או עשבי בשמים וטעה ואמר בורא מ״ב יצא כדי שלא תיהוי ברכה לבטלה אבל כששלשתן לפניו ובירך על מיני בשמים במ״ב כיון דלא הוי ברכה לבטלה צריך לברך על עצי בשמים בורא ע״ב ועל עשבי בשמים בע״ב כנ״ל והב״י הבין מדברי רבינו שכל דבריו בזה הוא בלכתחלה והקשה עליו דמנ״ל דלכתחלה מברך על מיני בשמים ופוטר את השאר וכו׳ ושרי ליה מאריה דהדבר פשוט הוא כדפי׳:
באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(יא) הֵבִיאוּ לְפָנָיו הֲדַס וְשֶׁמֶן לְהָרִיחַ בָּהֶם, אִם בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן; וְאִם אֵינָם שָׁווֹת, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס תְּחִלָּה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כה) שם בגמ׳ לגירסת הרי״ף
(כו) שם לגי׳ הרא״ש
(יז) להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ״ש סי׳ רי״ז סס״ב ע״ש:
(יח) מברך על ההדס. ונוטלו בימינו עיין סי׳ ר״ו ס״ד:
(יט) אינם שוות. צ״ע דלהרא״ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ״ש רסי׳ רי״א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ״ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ״ש ס״ד ואם כן ה״ל לאקדומי דה״ל ברכה פרטית כמ״ש סימן רי״א ס״ג וצ״ל דהדס חשיב טפי וצ״ע, מיהו ברא״ש לא כתב אפרסמון ואפשר דמיירי בשמן שבשמו בעשבי בשמים ועל ההדס מברך עצי בשמים עמ״ש ריש סימן זה וסי׳ רי״ז ס״ב:
(יח) להריח בהן וכו׳. פירוש דאילו שמן לסוך אינו מברך עליו כדלקמן סימן רי״ז סעיף ב׳, מיהו אם נעשה השמן לכתחילה להריח אף שבא עתה לסוך ידים מסיק הב״ח דמברך עליו, ועיין לקמן סימן רי״ז ס״ק א׳, ואולי מיירי כשמכוין נמי להריח בשעת הסיכה ועיין לעיל במגן אברהם ס״ק ה׳:
(יט) ברכותיהן שוות וכו׳. במעדני מלך דף נ״ד האריך לתמוה על גירסת הרי״ף דמיירי בברכותיהן שוות, אם כן מאי טעמא הדס עדיף ונדחק משום דחשיב להיות בארבע מינים, עיין שם. ותמיהני דאם כן אתרוג תקדים לשאר מינים, ולעיל סימן רי״א מבואר להדיא בבית יוסף ושאר פוסקים דאין לו דין קדימה כלל, ויותר תמיהני דאישתמיטתיה דברי בעל הלכות גדולות דף ח׳ שכתב זה לשונו, היכא דאייתא משחא כבישא או משחא טחינא והדס דתרוויהו בורא עצי בשמים מברך אהדס הואיל והדס איתא לבושם בעיניה, לאפוקי משחא דליתא בעיניה, עד כאן. הרי הטעם מפורש ואין ספק שרי״ף ורמב״ם שגירסתם כגירסת בעל הלכות גדולות נמשכו אחריו כדרכם כנודע, וכן למגן אברהם אישתמיטתיה עיין שם, ולא עליהם לבד תמהתי אלא יותר על הטור ובית יוסף שכתבו דרי״ף מודה גם באין ברכתן שוות דהדס קודם, הא תינח בשמן שבשמו בין בעצים בין בעשבים בין במיני בשמים דאז הדס קודם, כיון דבשמן ליתא בעיניה, אבל בשמן אפרסמון דאיתא לבושם בעיניה ודאי קודם, וכן מסתבר שברכת שמן ערב ואינה כוללת כלל, כמו שכתב מגן אברהם, ועוד הא כתבתי לעיל דבדיעבד יוצא בברכת עצי בשמים בשמן אפרסמון, אם כן יש להקדים השמן, ובאמת בדברי הרא״ש לא נזכר בזה שמן אפרסמון. ויש לומר דמיירי במשחא כבישא בעשבי בשמים אבל הטור שכתב דהדס קודם לשמן אפרסמון, וכן כתב אבודרהם קשה. ואולי סבירא ליה דגם שמן אפרסמון לא הוי לבושם בעיניה נגד ההדס, ודוחק מאוד:
(כ) אינן שוות וכו׳. כן כתב הטור, וכתב הפרישה וזה לשונו ואף על גב דאם אין ברכותיהן שוות כתב הטור לעיל בסימן רי״א דאיזה שירצה מהן יקדים, יש לומר דשאני הכא כיון דברכות הדס היא בורא עצי וברכת שמן הוא בורא מיני בשמים וכוללת כל הדברים, ודומה למה שכתב הטור בסימן רי״א דברכת בורא פרי העץ קודמת לשהכל, עד כאן לשונו. ותימא גדולה הא כתב הטור בריש דבריו שם אין ברכתן שוות כגון שמן אפרסמון, ועוד דלדבריו אם בשמו לשמן בעצי יברך על מה שירצה ואישתמטתיה דברי בעל הלכות גדולות הנזכר לעיל:
(כא) [לבוש] שהריח עדיין וכו׳. ומלבושי יום טוב כתב משום דהוה עובר דעובר כמו בתפילין סימן כ״ה סעיף ח׳, עד כאן. וכן כתב מעדני מלך דף נ״ג ועיין שם:
(יז) להריח בהם – דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו כמו שכ׳ סי׳ רי״ז סוף ס״ב:
(יח) ההדס – בורא עצי בשמים:
(ל) ס״יא הביאו כו׳ – כגי׳ הרי״ף דל״ג ולא היא וכב״ה וערא״ש:
(לא) אם – כגי׳ הרי״ף דגרס ופוטר כו׳:
(לב) ואם כו׳ – כגי׳ הרא״ש וגי׳ שלנו וחוזר ומברך כו׳ וכל הפי׳ אמת. טור:
(מא) להריח בהם – דאלו שמן שהביא לסוך ידיו להעביר מהם זוהמת האוכלים אין מברך וכמ״ש בסימן רי״ז ס״ב ע״ש בבה״ל מה שנכתוב בזה:
(מב) אם ברכותיהן שוות – כגון שהשמן היה מבושם בעצי בשמים שמברכין על השמן בורא עצי בשמים כמבואר בס״ו:
(מג) מברך על ההדס – הטעם דהדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר הלכך הדס חשיבא טפי ולהכי מברך עליו ופוטר השמן בברכתו. וכשמברך עליו נוטל ההדס בימין והשמן בשמאל דעל דבר שמברך נוטלו בימינו:
(מד) ואם אינם שוות – כגון שהיה שמן שמבושם בעשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים או שהיה שמן אפרסמון דמבואר בס״ד דברכתו הוא בורא שמן ערב וא״כ אין יכול לברך על ההדס עצי ולפטור את השמן:
(מה) מברך על ההדס תחלה – ואע״ג דשמן אפרסמון ריחו מחמת עצמו ולא קלט מאחרים וגם ברכתו חשובה שמזכיר ומיחד שמן בברכתו אפ״ה הדס שהוא כברייתו וקיים בגופו חשיב טפי [הרא״ה]:
(מו) להריח בהם – לאפוקי אם מעשן בשביל לבטל הסרחון אין מברכין עליו כלל ואף שנהנה מהבשמים מאד וכדלקמן בסימן רי״ז:
מברך על ההדס תחלה – עיין בא״ר שהקשה על הטור שכתב לענין שמן אפרסמון אם נזדמן לו עם ההדס דמברך תחלה על ההדס הא לפי טעם הבה״ג משום דהדס איתא בעין לא שייך זה כ״א לגבי שמן שבשמו בעשבי בשמים שהשמן קלט רק מריח משא״כ לענין אפרסמון וקשה לדבריו אמאי פסק הרמב״ם לענין שמן זית [שיש לו ריח] והדס שההדס עיקר וע״כ דגם זה לא חשיב בעין לענין הדם שגוף העץ קיים וה״נ לענין אפרסמון וכ״כ הרא״ה לענין אפרסמון וכמו שכתבנו במ״ב. ודע כי הרא״ה כתב גם בסברא זו דמיירי שאין אחת חביבא ליה עי״ש אלא דאח״כ בסוגיא דהביאו לו שמן ויין כתב ג״כ דמיירי שאין אחת חביבא ליה ואח״כ מסיים א״נ אליבא דהלכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפילו איכא חד מינייהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן ובהא פליגי הי מינייהו חשיבא עי״ש. אמנם לפי מאי דאסיקנא לעיל בסימן רי״א בבה״ל דרוב פוסקים סוברין דבאין ברכותיהן שוות ג״כ אזלינן בתר חביב לפ״ז ע״כ לכאורה יהיה קאי דברי השו״ע לדינא רק בששניהם חביבין ליה בשוה ואפשר לומר דכיון דמעלת ההדס דהוא קיים בגופו דוחה אפילו מעלת ברכת שמן ערב דהוא ברכה המבוררת כ״ש שדוחה מעלת חביב שהוא למטה מזה כדלעיל ברי״א וצ״ע:
(עג) [סעיף יא׳] הביאו לפניו הדס ושמן להריח וכו׳ דאילו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ״ש סימן רי״ז ססעי׳ ב׳ יע״ש. מ״ח ס״ק י״ז:
(עד) שם אם ברכותיהם שוות וכו׳ כגון שמן שבשמו בעצי בשמים דברכתו עצי כמו ההדס. טור. וכ״כ העו״ת אות ח׳:
(עה) שם מברך על ההדס וכו׳ ונוטלו בימינו כמ״ש סימן ר״ו סעי׳ ד׳ מ״א ס״ק ח״י:
(עו) שם ואם אינם שוות וכו׳ בטור כתב כגון שמן אפרסמון וכ״כ העו״ת אות ח׳ והקשה המ״א ס״ק י״ט דהו״ל לאקדומי לאפרסמון בלבד וכתב דצ״ל דהדס חשיבי טפי יעו״ש ונ״ל הטעם דהדס קדים משום דהוא העץ בעצמו לא כן באפרסמון דאינו אלא דבר היוצא מן העץ וכמ״ש לעיל אות מ״ו יעו״ש:
(מא) ברכותיהן שוות – כלומר: אם בישמו את השמן בבשמים שברכתם ״עצי בשמים״, כברכת ההדס.
(מב) ופוטר את השמן – כיוון שעדיף לברך על גוף הדבר הנותן ריח, ולא על השמן שקיבל ריחו מדבר אחר1.
(מג) אינם שוות – כגון שבישמו השמן בדבר שברכתו ״עשבי בשמים״.
(מד) על ההדס תחילה – שיש להקדים ״עצי בשמים״, כפי שראינו בסעיף הקודם.
1. על פי בה״ג ושיטה מקובצת לברכות מג ע״ב, הביאם במשנה ברורה ס״ק מ״ג. ובמעדני יום טוב כתב שהוא משום שההדס חשוב מפני שהתורה ייחדתו למצוות ארבעת המינים, ולפי פירושו הדבר נכון דווקא בהדס, ולא בשאר בשמים. ואין הלכה כמותו.
הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן ואין ברכותיהן שוות כגון שמן אפרסמון שאין האחד פוטר את חבירו בית שמאי אומרים מברך על השמן וחוזר ומברך על ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס תחלה והלכה כבית הלל ורב אלפס גורס מברך על השמן ופוטר ההדס ולפי זה איירי במשחא כבישא שברכתו בורא עצי בשמים כמו ההדס וכל הפירושים אמת אם הם ברכותיהם שוות מברך על ההדס ופוטר השמן ואם אינן שוות ההדס קודם.
(כד) הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהם וכו׳ בס״פ כיצד מברכין שם ת״ר הביאו לפניהם שמן והדס ב״ש אומרים מברך על השמן ואח״כ מברך על ההדס וב״ה אומרים מברך על ההדס ואח״כ על השמן כך היא גירסת הרא״ש ולפי גירס׳ זו מיירי בשאין ברכותיהן שוות שהוא צריך לברך על שתיהן ואיפליגו על אי זה מברך תחלה אבל הר״י אלפסי גורס ב״ש אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס וב״ה אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן ולפי גירסא זו מיירי בשברכותיהן שוות ואיפליגו על אי זה מהם יברך ויפטר את חבירו וכך נראה שהיא גירסת הרמב״ם ג״כ ואע״ג דרבי יוחנן פוסק הלכה כר״ג שהכריע כב״ש דעת הפוסקים לפסוק הלכה כב״ה והשתא מ״ש רבינו ורב אלפס גורס מברך על השמן ופוטר את ההדס רישא דברייתא נקט דבב״ש גורס כן ובב״ה גורס מברך על ההדס ופוטר את השמן שהרי אין חילוק בינו להרא״ש אלא שהרא״ש גורס מברך ע״ז ואח״כ מברך על זה והרי״ף גורס מברך על זה ופוטר את זה וכמו שכתבתי וזהו שכתב רבינו וכל הפירושים אמת כו׳ כלומר שאין מחלוקת בין הרי״ף והרא״ש אלא בגירסת הברייתא ופירושה אבל לענין הדין ליכא פלוגתא בינייהו כלל דלגירסת הרא״ש כיון דהדס עדיף משמן לענין קדימה כשאין ברכותיהן שוות ה״ה לברכותיהן שוות לענין שהדס יפטור את השמן ולגירסת הרי״ף כיון שהדס עדיף משמן בשברכותיהן שוות ה״ה לאין ברכותיהן שוות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כה) ואם אינן שוות ההדס קודם אע״ג דאם אין ברכותיהן שוות כתב רבינו לעיל בסימן רי״א דאיזה שירצה מהן יקדים יש לומר דשאני הכא כיון דברכת ההדס היא בורא עצי בשמים שהיא יותר חשובה ומבוררת מברכת שמן שהיא בורא מיני בשמים לפי שהיא כוללת כל הדברים ודומה זה למ״ש רבינו בסי׳ רי״א ואם הביאו לפניו דבר שברכתו ב״פ העץ ודבר שברכתו שהכל בפה״ע קודמת ע״ש. וכמ״ש נמי בס״ס רי״ב דה״ט דב״ה דס״ל דמברכין על היין תחלה ואח״כ על השמן דברכת היין חשובה ומבוררת:
(כו) ומברכין על המוגמר כו׳ פי׳ מברכין בשעלה הקיטור כו׳. בסימן רצ״ז כתב ב״י בשם כמה גדולים שהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת וב״י כתב מדלא נזכר בגמרא דאין לו לברך לכך טוב שלא יריח בפת:
(טז) הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן וכו׳ ס״פ כ״מ (סוף דף מג) פליגי בה ב״ש וב״ה ור״ג הכריע כב״ש שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וא״ר יוחנן הלכה כדברי המכריע ורב פפא עביד עובדא ובריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א״ל לא ס״ל למר הלכה כדברי המכריע א״ל הכי אמר רבא הלכה כב״ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בספרים שלנו ובפי׳ רש״י וז״ל רש״י לא אמר רבא הלכה כב״ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך עכ״ל א״כ לפירש״י מברך על השמן ואח״כ על ההדס וכן פסק בשלטי הגבורים ע״ש רבינו ישעיה אחרון ז״ל אבל האלפסי פסק כרבא משמע שלא היה גורס ולא היא וכו׳ וכן פסק הרמב״ם והרא״ש ויתר פוסקים ומ״ש רבינו הביאו לפניו שמן והדס להריח בהן וכו׳ כ״כ התוס׳ וז״ל שמן והדס האי שמן להריח הוא דאי להעביר הזוהמא הא אמר בפ׳ אלו דברים דאין מברכין עליו עכ״ל אבל רש״י פי׳ וז״ל הביאו לפניו שמן והדס בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח עכ״ל ותימה הלא פירש״י גופיה בפרק אלו דברים אהא דא״ר הונא ושמן העשוי להעביר הזוהמא אין מברכין עליו שמן שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים אין מברכין עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכים אם שמן של אפרסמון הוא והא דאמר בכ״מ האי מישחא כבישא וטחינא מברכים עליו בורא עצי בשמים לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח עכ״ל ולגירסת הרא״ש דמיירי באין ברכותיהן שוות ניחא דאע״פ דידים מזוהמות הן מברך עליהן בורא שמן ערב אם הוא שמן אפרסמון אבל לגירסת רב אלפס קשה ונראה בעיני דרש״י הוה קשיא ליה לישנא דברייתא הביאו לפניו שמן והדס דמשמע שכך נהגו בכל סעודה להביא לפניהם שמן והדס ולאיזה צורך הביאו שמן תינח הדס להריח אבל שמן למה ואמר שמן היו מביאין בכל סעודה לסוך ידים מזוהמות וכו׳ אבל מיהו האי שמן דפליגי בה ב״ש וב״ה אם מברך עליו בורא עצי בשמים ופוטר את ההדס לגי׳ רב אלפס אינו מדבר אלא בשמן העשוי מתחלה להריח בו אלא דעכשיו הביאוהו לסוך בו ידים מזוהמות האוכלים לפי שעה וכיון דעשוי מתחלה להריח בו חייב לברך עליו. והך דאלו דברים מיירי בשמן העשוי מתחלה להעביר הזוהמא דכיון דלאו לריחא עבידא אין לברך עליו וגם התוס׳ לא פליגי אפירוש רש״י ומפרשים דהאי שמן דפליגי בה ב״ש וב״ה מיירי בשמן שנעשה מתחלה להריח דאע״פ דעכשיו לפי שעה הביאוהו לסעודה לסוך בה ידיו צריך לברך עליו ואין בזה מחלוקת והכי נקטינן אבל מלשון רבינו שאמר הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן משמע דצריך שלא תהא ההבאה כדי לסוך בהן ידיו דאם הביאו לסוך בהן ידיו אפילו היה עשוי מתחלה להריח אין מברכין עליו והבין רבינו דהתוס׳ חולקים אפירש״י וכתב כדברי התוס׳ דכל הבאת השמן לסעודה לא הובא כדי לסוך ידיו מזוהמת האוכלים אלא הובא להריח כמו הדס והך דפרק אלו דברים לא מיירי בשמן שהובא לסעודה אלא בשמן העשוי להעביר ריח רע כמ״ש בסימן רי״ז ולפעד״נ דליתא אלא כדפי׳ ודו״ק:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יב) מְבָרְכִין עַל הַמֻּגְמָר (פי׳ בְּשָׂמִים שֶׁמְּשִׂימִים עַל הַגְּחָלִים לְהָרִיחַ בָּהֶם) מִשֶּׁיַּעֲלֶה קִיטוֹר עֲשָׁנוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ הָרֵיחַ, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה קִיטוֹר הֶעָשָׁן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כז) שם בגמ׳
(יג) המוגמר – ששורפין בשמים אף שאינם בעין מברכין על הריח.
(כ) לא יברך וכו׳. דבעי׳ סמוך לעשייתן כמ״ש סי׳ כ״ה ס״ח:
(לג) ס״יב קודם כו׳ אבל כו׳ – גמ׳ שם ועמ״א:
(מז) קודם שיגיע וכו׳ – דבעינן לכתחלה עובר לעשייתן. ובדיעבד יכול לברך אף בעת שמריח:
(מח) אבל לא וכו׳ – דסמוך לעשייתן עכ״פ בעינן ולא שתהיה מרוחקת הברכה מההנאה. ובדיעבד יצא כל שלא הפסיק בינתים וכדלעיל בסימן ר״ו ס״ה ע״ש:
משיעלה קיטור עשנו – דע דמוכח מרש״י ותוספות דאפילו נשרפו הבשמים לגמרי ג״כ צריך לברך עליו אע״ג דהשתא אינם כלל ולא קפדינן שיהיה קצת מהבשמים קיים בשעת ברכה ולא מקרי ריח שאין לו עיקר דאדרבה הריח בא מן גופן וכן דרך הבשמים שכשנשרפים מריחים וכן מוכח לשון הרמב״ם דין ב׳ עי״ש וכן מוכח באו״ז ובש״ג בשם ר׳ ישעיה ע״ש וכן פסק הט״ז וכתבתי כ״ז להוציא מדברי הרא״ה בהלכותיו שלדעתו אין מברכין אא״כ עיקרו קיים עדיין דאחר שעיקרו כלה באש אין מברכין דהוי ריח שאין לו עיקר ומפרש כולה סוגיא בדרך זה עי״ש ונמשך אחריו בעל שיטה מקובצת ואינו כן לכל הפוסקים הנ״ל:
קודם שיגיע לו הריח – ואף שאין תופס המוגמר בידו לא מקרי קודם דקודם וכמו לעיל בסימן קס״ז ס״ג לענין לחם דהתם מחסר הלקיחה בידו והאכילה משא״כ הכא לא מחסר רק שיריח ומקרי שפיר קודם לעשייתן:
(עז) [סעיף יב׳] קודם שיגיע לו הריח. ואעפ״י שעדיין אינו מריח כיון שמוכן לעלות הריח יכול לברך כמו שמברכין על אכילת לחם וכדומה אעפ״י שעדיין לא אכל. ב״י. עו״ת אות ח׳ ואם לא בירך קודם יכול לברך אח״כ כ״ז שעדיין הוא מריח:
(עח) שם אבל לא יברך קודם וכו׳ דבעינן סמוך לעשייתו כמ״ש סימן כ״ה סעי׳ ח׳ מ״א סק״ך. ואם בירך קודם בדיעבד יצא כל שלא הפסיק בדיבור בין הברכה לריח כמ״ש לעיל סימן ר״ו אות ט״ז יעו״ש:
(מה) הריח – שהרי צריך לברך לפני שנהנה מהריח.
(מו) קיטור העשן – כדי שלא יעבור זמן רב מדי בין הברכה להנאה.
ומברכין על המוגמר משתעלה תמרתו פירוש קיטור עשנו וקודם שיגיע אליו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן.
(כה) ומברכין על המוגמר משתעלה תמרתו שם מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו א״ל ר״ז והא לא קארח א״ל וליטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך והא לא אכל אלא דעתיה למיכל הכא נמי דעתיה לאורוחי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יג) הַמֻּגְמָר, אִם הוּא שֶׁל עֵץ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם שֶׁל עֶשֶׂב, בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם שֶׁל שְׁאָר מִינִים, בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כח) שם לפי׳ הטור
(יט) עשבי בשמים – שמעתי מהמדקדקים שא״ל עשבי בניקוד שו״א ופתח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י״ל בחיר״ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ״ז עשבות הרים. ט״ז:
(לד) ס״יג המוגמר כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה כל וד״ה ועל כו׳. ומ״ש על כל כו׳ ר״ל אם הוא של עץ אבל של עשב מברך עש״ב. טור:
(לה) של שאר כו׳ – שם חוץ כו׳:
(מט) בורא עצי בשמים – ולא נשתנה ברכתו אע״פ שנשרף ע״י הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתעלה תמרתו וריחו נודף [לבוש]:
(נ) עשבי בשמים – העי״ן בחירק והשי״ן בשו״א והבי״ת רפויה [פמ״ג] וע״ש שמביא עוד דעת אחרת בזה:
(עט) [סעיף יג׳] בורא עשבי וכו׳ שמעתי מהמדקדקים שאין לומר העי״ן של עשבי בניקוד שב״א ופת״ח אלא י״ל בחירק ומצינו כן באיוב עשבי הרים. ט״ז ס״ק י״ב. א״ר אות כ״ג. מיהו המש״ז אות י״ב כתב דלא נמצא באיוב אלא במשלי כ״ז יש עשבות הרים יעו״ש ומ״מ המנהג כהט״ז וכ״כ האחרונים:
(מז) עשבי בשמים – אף על פי שגוף הצמח כלה1.
1. נחלקו הפוסקים האם יש לברך על עישון טבק ונרגילה, בדומה למוגמר. ולעניות דעתי אין לברך עליהם, משום שאסור לעשן, וכל קרבה לחומרים אלה מקרבת את מיתתו של האדם. ודומה לריחות האסורים, שמתבאר בסימן הבא שאין מברכים עליהם.
מברכין על המוגמר כדרך שמברכין על המתגמר אם היה בעין אם הוא עץ מברך בורא עצי בשמים ואם הוא עשב בורא עשבי בשמים ואם הוא מור בורא מיני בשמים.
(כו) ומברכין על המוגמר כדרך שמברכין על המתגמר אם היה בעין וכו׳ גם זה שם כל המוגמרות מברכין עליהם בע״ב חוץ ממושק״ו שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים ופירש״י מברכין עליו בע״ב ואע״פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה:
(כז) ומה שכתב רבינו שאם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים פשוט הוא:
אם מברכין על ריח הפת אכתוב בסימן רצ״ז בס״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) הַמֵּרִיחַ בְּאֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה, מְבָרֵךְ עָלָיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לְכָךְ נָכוֹן שֶׁלֹּא לְהָרִיחַ בּוֹ. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמֵּרִיחַ בְּפַת חַם יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן רֵיחַ טוֹב בַּפַּת (אַבּוּדַרְהַם וּבֵית יוֹסֵף סִימָן רצ״ז בְּשֵׁם א״ח), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף), לְכָךְ אֵין לְהָרִיחַ בּוֹ.}
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כט) טור בשם אבי העזרי
(ל) שם בשם רבי שמחה
(יד) באתרוג של מצוה – לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז׳ ע״כ לאו לריחו קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח כנ״ל טעם זה להאי דיעה.
(כא) שאינו מברך. דלאו לריחא עבידא אלא למצוה, מ״כ בשם רש״ל דוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח״כ מברך:
(כב) שלא להריח. ואם מריח בו כ׳ הב״ח דמברך עליו דאית׳ במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א״כ עביד לריח עכ״ל, ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם:
(כב) לכך נכון וכו׳. כתב סדר ברכות לכן יריח בו קודם יום טוב ויכוין לצאת בו כל היום טוב בברכה זו שמברך עליו קודם יום טוב, ולאחר זמן מצוותו בהושענא רבה מותר להריח באתרוג לכל הדעות, עד כאן. וכתב אור חדש שהוא תימא לברך ברכת הנהנין פעם אחת ולכוין לצאת בו כל ימות החג, דהלא נאמר ברוך ה׳ יום יום, בכל יום תן לו מעין ברכותיו ושמא שאני הכא דלא אפשר, וצריך עיון, עד כאן. ואני אומר דהא אפשר לברך על פרי אחר ויפטור גם את זה, וכתב מגן אברהם בשם רש״ל שכתב דדוקא בשעת נטילה לשם מצוה, אבל קודם לכן או אחר כך מברך, עד כאן. ומסדר ברכות הנזכר לעיל מבואר דכל ימי החג אין מברך עד הושענא רבה אחר זמן מצוותו וכמו שכתב בט״ז סימן תרנ״ג ותרנ״ח ותרס״ה ושם יתבאר יותר:
(כג) [לבוש] לכך נכון גם כן וכו׳. נראה דלא שייך בזה תקנה דלעיל כיון דאינו מין פרי ולא מין בושם שאינו פוטרו שום מין אחר. כתב הט״ז שמעתי מהמדקדקים שאין לומר עשבי בשמים בשב״א ופת״ח אלא בחיר״ק כדכתיב באיוב עשבי הרים:
(כ) וי״א שאין מברך – דלאו לריח עבידא אלא למצוה מ״כ בשם רש״ל דוקא בשעת נטילה לשם מצוה אבל קודם לכן ואח״כ מברך מ״א וכ״כ בסי׳ תרנ״ג ע״ש ועיין ט״ז:
(כא) להריח בו – ואם מריח בו כתב הב״ח דמברך עליו ומ״א חולק עליו שלא לברך וכן בפת חם:
(לו) ס״יד וי״א כו׳ – דלאו לריחא עבידא וכמ״ש בסי׳ רי״ז ס״ב וס׳ הראשונה ס״ל כיון שמותר להריח בו כמ״ש בפ״ג דסוכה דלא אקציה מריחו מברך עליו ונראה עיקר כסברא שנייה כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמ״ש בחנותו של בשם בגמ׳ אע״פ שמתכוין להריח ועמ״א בר״ס רי״ז ס״ק א׳:
(לז) י״א כו׳ – נ״ל דתליא ג״כ בפלוגתא הנ״ל דס׳ אחרונה ס״ל דוקא שעומד להריח וס׳ ראשונה ס״ל כיון דנתכוין להריח בנטילתו והוי כמו נטלו לאכלו ולהריח וס׳ האחרונה עיקר כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמש״ל:
(ה) וי״א שאין לברך עבה״ט וכת׳ בבר״י המשמש באתרוג ונשאר הריח בידו או בבגדו אינו מברך על אותו הריח כלל שאין לו עיקר. מז״ה בשם ס׳ צרור החיים תלמיד הרשב״א.
(נא) המריח באתרוג וכו׳ – אין הכונה שנטלו בידו לצאת ואגב אורחיה העלה ריח דבזה לכו״ע אין לברך וכדלעיל בס״ב כיון דאין מתכוין להריח אלא איירי כגון שנטלו לצאת ולהריח דבכה״ג פסקינן לעיל דמברך על אכילה ועל הריח וסובר דעה ראשונה דה״ה בזה דמברך על נטילת האתרוג ועל הריח:
(נב) וי״א שאינו מברך – דלאו לריח עבידא כיון שהוא של מצוה וכתב מ״א בשם רש״ל דדוקא בשעת נטילתו למצוה אבל קודם לכן או אח״כ מברך לכו״ע ויש שחולקין בזה ועיין בבה״ל:
(נג) לכך נכון וכו׳ – כדי לצאת מידי ספק ברכה. ואם מריח בו דעת מג״א שלא לברך וכן דעת הגר״א בביאורו:
(נד) דהמריח וכו׳ יש לו לברך – כמו בשאר פירות שעומדים לאכילה ויש להם ריח שמברך עליהם כשנוטל אותם כדי להריח בהם:
(נה) וי״א דאין לברך עליו – דאין זה ריח חשוב שיהא ראוי לברך עליו [ב״י בסי׳ רצ״ז]:
(נו) לכך אין להריח בו – ואם מריח אין מברך עליו [מ״א]:
המריח באתרוג וכו׳ – וי״א שאינו מברך וכו׳. עיין מ״ב מש״כ בשם מג״א בשם מהרש״ל וכ״כ הגאון ר׳ מרדכי בנעט בביאורו למרדכי אבל א״ר ונהר שלום בסימן תרנ״ג ומאמר מרדכי ומטה יהודה חולקים עליו ולדידהו לדעה ב׳ כל ימי החג אין לברך על ריחו בין בשעה שנוטלו למצותו ובין בשאר כל היום משום דהוקצה למצותו ואינו עומד להריח וכן משמע מלבוש אמנם לענ״ד הדבר תמוה אחרי כי בש״ס נאמר מפורש דאתרוג מותר להריח בו שלא הקצהו אלא מאכילה שעומד בעיקרו לכך אבל מריח לא אקצייה ושפיר היה בדעתו ליהנות הימנו מריחו א״כ אמאי לא יברך עליו עכ״פ בשעה שאינו לוקחו למצותו בשלמא בשעה שלוקחו למצותו אפשר לומר בטעם סברא שניה דמאחר דבלא״ה חייב ליקחנו בשביל לצאת בו הו״ל כדבר שלא נעשה להריח ואע״ג דמתכוין ג״כ להריח ל״ל בה ועדיפא מלקחו לאכלו ולהריח דהתם רשות הוא עיקר לקיחתו וכשלקחו לאכלו ולהריח מאן מפיס שעיקר לקיחתו בשביל אכילה והריח בא ממילא ולא איפכא דעיקר הוא בשביל הריח או אפשר בשביל שתי הנאות בשוה משא״כ הכא דבודאי עיקר נטילתו היה בשביל מצוה בשעתה דמחוייב בזה א״כ ההנאה לכו״ע טפלית היא אבל שלא בשעת מצוה מאי איכא למימר [ולא נוכל לתרץ ולומר דכיון דעיקרו אינו עומד להריח אלא לעשות בו מצוה כל שבעה ימים לכך לא נוכל לברך עליו ברכת אשר נתן זה אינו דהא אתרוג בשאר ימות השנה כשלוקחו לאכלו אע״ג דנהנה הוא מריח סברי כולי עלמא ג״כ שלא לברך עליו מטעם דעיקרו אינו עומד להריח אלא לאכילה ואפ״ה כשנוטלו להריח לבד לכו״ע יש לו לברך וה״נ אע״ג דעיקרו עומד למצוה ולא להריח עכשיו כשנטלו להריח לבד יש לו לברך] ויש מן האחרונים שרוצים לומר באופן זה דמאחר שאינו עומד להריח בעיקרו א״כ אין לו לברך עליו עצי או מיני בשמים כדמסקינן בש״ס פ׳ כ״מ [לפי גרסת התוספות בשם הבה״ג] תנא הדס וכל דדמי ליה שעומדים בעיקרם להריח משא״כ אתרוגים ותפוחים עי״ש בתוס׳ ורשב״א וא״כ אין לברך עליו רק אשר נתן ריח טוב בפירות ככל דבר שעומד בעיקרו לאכילה והכא בחג דהוקצה מאכילה א״כ גם ברכה זו אין לברך [זהו תורף כונתם אף שלא זכרו מסוגיא זו דתני הדס עיין בכנה״ג ובגדי ישע ומאמ״ר] אבל מ״מ לא מסתברא כלל דכי בשביל שהקצה עצמו מאכילת פרי זה אינה עומדת לאכילה בעיקרה ולא שייך למקרי פרי ובפרט לפי מה שכתב הרשב״א מובא בב״י סימן תרנ״ג דאם התנה שלא יהא אסור באכילה או בהנאה מהני עי״ש היטב א״כ בודאי לא נתבטל ממנה שם מאכל ע״י שפירש עצמו מלאכלה גם המעיין בטור יראה שהר״ר שמחה בעל סברא שניה לא כתב כלל כיון שאינה עומדת לאכילה אלא אדרבה כתב כיון שאינה עומדת להריח עי״ש וע״כ נראה דהעיקר כהמג״א לדינא דבשארי פעמים בכל ימי החג צריך לברך כשמריח לכו״ע ומ״מ אחרי שהרבה אחרונים הנ״ל מחמירין בזה והעתיקו הדה״ח והח״א את דבריהם יש למנוע מלהריח באתרוג כל ימי החג. ודע דאם ממשמש באתרוג ונשאר הריח בידו או בבגד אינו מברך על אותו הריח כלל לכו״ע אפילו בשאר ימות השנה שריח זה אין לו עיקר [אחרונים]:
(פ) [סעיף יד׳] וי״א שאינו מברך וכו׳ וכ״כ בשלחן ערוך לקמן סימן תרנ״ג. והטעם כתב הט״ז בסימן זה ס״ק י״ד לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז׳ וע״כ לאו לריחא קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולהריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה קאי אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח עכ״ל:
(פא) מצאתי כתוב בשם רש״ל דדוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח״כ מברך מ״א ס״ק כ״א וכ״כ לקמן סימן תרנ״ג אבל הא״ר אות כ״ב כתב דכל ימי החג אין לברך עליו יעו״ש וכ״כ א״א אות כ״א ומ״ש שם הא״ר בשם א״ח דביום הו״ר אחר זמן מצותו יוכל לברך לכ״ע כתב המש״ז אות י״ד דלהט״ז אסור אף בשמיני עצרת דכל זמן שהוא אסור באכילה ניטל ממנו מעלת הריח ג״כ יעו״ש:
(פב) שם לכן נכון שלא להריח בו. ואם הריח בו כתב הב״ח דמברך עליו אבל המ״א ס״ק כ״ב כתב דיש ליזהר מספק ברכות ולא לברך עליו יעו״ש:
(פג) שם לכן נכון שלא להריח בו. אבל על הדס של מצוה אסור להריח בו שהוא מיוחד לריח והוקצה למצוה ואם התנה עליו ועל ההדס להריח בהם התנאי מועיל. ברכ״י אות י״ג בשם ס׳ צרור החיים לתלמיד הרשב״א. אבל הער״ה אות ט׳ תמה על הברכ״י שהביא דברי צרור החיים הנז׳ כיון דבזה״ז אין להתנות כמ״ש בסי׳ תרל״ח גבי נוי סוכה יעו״ש:
(פד) הממשמש באתרוג ונשאר הריח בידו או בבגד אינו מברך על אותו הריח כלל שאין לו עיקר. ברכ״י אות י״ד משם ס׳ הנז׳ שע״ת אות כ׳:
(פה) שם הגה. י״א דהמריח בפת חם וכו׳ בא״ח משמע דאיכא מאן דאמר דאף על פת צונן יברך. וכ״מ בב״י סי׳ רצ״ז ברכ״י אות ט״ו. ונ״מ לדידן דאף בפת צונן יש ליזהר מלהריח בו:
(פו) שם בהגה. י״א דהמריח בפת חם וכו׳ וכן המריח בקאו״י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו הריח י״א שצריך לברך י״א בהגה״ט. ולפי מ״ש ב״י בסימן רצ״ז דאין לברך על ריח הפת נראה דה״ה דאין לברך על ריח הקאו״י ולכן יש ליזהר מלהריח בה וכמ״ש מור״ם ז״ל לגבי הפת:
(פז) שם בהגה. לכן אין להריח. ואם הריח אין לברך. מ״א ס״ק כ״ב:
(מח) שאינו מברך – שמשום שהוא מיועד למצווה אין להתייחס אליו כפרי שנועד להנאה.
(מט) בפת – כיוון שנהנה מהריח. אך משום שאין זה בושם אין לברך כאן ״בורא מיני בשמים״.
(נ) דאין לברך עליו – כיוון שאין לברך ברכות שלא נזכרו בתלמוד ובמקורות חז״ל.
(נא) אין להריח בו – כלומר: מידת חסידות שלא ליטול את הפת כדי להריחה. אבל אין איסור להריחה ממילא.
(סיום) ברכת הריח (רט״ז)
חובה לברך לפני הנאה מריח [א].
על ריח הבא מצמח רב שנתי או מצמח שענפיו קשים, מברכים ״בורא עצי בשמים״, ובכלל זה ההדס והוורד. ועל צמח שגבעולו רך ואינו צמח רב שנתי מברכים ״בורא עשבי בשמים״.
צמח שראוי לאכילה, אם נוטלו כדי להריחו יברך ״הנותן ריח טוב בפירות״, ואף אם מתכוון גם לאוכלו [ב].
ברכה כללית על בשמים היא ״בורא מיני בשמים״. מברכים אותה על בושם המופק מהחי [א], על בושם סינטטי [(ו)], וכן כאשר הוא מסתפק אם לברך ״עצי בשמים״ או ״עשבי בשמים״ [א].
היו לפניו מספר מיני בשמים, יברך תחילה ״עצי בשמים״, אחר כך ״עשבי בשמים״, ולבסוף ״בורא מיני בשמים״ [י].
שמן מבוסם שהצמח שנתן לו את ריחו נמצא בו, יברך עליו את ברכת אותו הצמח [ו].
שמן מבושם שהצמח שנתן לו את ריחו אינו נמצא בו, נחלקו הפוסקים האם לברך עליו כלל; ומורה המחבר שמידת חסידות היא שלא לטלו כדי להריח בו [ו]. והוא הדין לאתרוג של מצווה [יד].
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים רטז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים רטזרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים רטז, ט"ז אורח חיים רטז, מגן אברהם אורח חיים רטז, עטרת זקנים אורח חיים רטז, אליה רבה אורח חיים רטז, באר היטב אורח חיים רטז, אשל אברהם (אופנהיים) אורח חיים רטז, ביאור הגר"א אורח חיים רטז, לבושי שרד אורח חיים רטז, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים רטז, שערי תשובה אורח חיים רטז, יד אפרים אורח חיים רטז, חכמת שלמה אורח חיים רטז, משנה ברורה אורח חיים רטז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים רטז, כף החיים אורח חיים רטז, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים רטז – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים רטז, מקורות וקישורים לטור אורח חיים רטז, בית יוסף אורח חיים רטז, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים רטז – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים רטז, דרישה אורח חיים רטז, פרישה אורח חיים רטז, ב"ח אורח חיים רטז

Orach Chayyim 216, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 216, Be'er HaGolah Orach Chayyim 216, Taz Orach Chayyim 216, Magen Avraham Orach Chayyim 216, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 216, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 216, Baer Heitev Orach Chayyim 216, Eishel Avraham (Oppenheim) Orach Chayyim 216, Beur HaGra Orach Chayyim 216, Levushei Serad Orach Chayyim 216, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 216, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 216, Yad Ephraim Orach Chayyim 216, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 216, Mishna Berurah Orach Chayyim 216, Beur Halakhah Orach Chayyim 216, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 216, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 216, Tur Orach Chayyim 216, Tur Sources Orach Chayyim 216, Beit Yosef Orach Chayyim 216, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 216, Darkhei Moshe Orach Chayyim 216, Derishah Orach Chayyim 216, Perishah Orach Chayyim 216, Bach Orach Chayyim 216

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×