מריח טוב – ואין חילוק בין מבשמים תלושין ובין כשהוא עדיין מחובר בארץ כגון שהולך בשדה שגדלין בו אותן הפירות והבשמים המריחין [כן משמע משכנה״ג והובא בהגהת מהרל״ח ע״ש בסי׳ רי״ז]:

המוס״ק – עיין מ״ב ומוכח מזה דדבר האסור באכילה מותר להריח בו דעד כאן לא פליגי הרא״ש והרמ״ה אלא לאכילה אבל להריח הלא מבואר בש״ס דמברכין ג״כ עליה ושמעת מינה דמותר להריח אף אם נימא דהוא דם חיה וכ״כ בבה״ט בשם אמונת שמואל^א וכ״כ במאמר מרדכי בשם פר״ח ופר״ת ביו״ד סימן ק״ח לענין ריחא מלתא. איברא דמסתברא דלא כל דבר שוה בזה דדבר כמו מוס״ק וכדומה שעיקרו עומד להריח ולא לאכילה ואפילו אם נותנין אותו בקדירה ג״כ עיקרו להריח בודאי לא חיישינן כשמריח שמא יבוא לאוכלו משא״כ בדבר שעיקרו עומד לאכילה ומחמת טוב טעמו מריח בזה מסתברא דלכתחלה אין להריח כיון דגם ריחו הוא רק טעם התבשיל שמריח מחמת טובו ושמנו וכדומה בודאי יש לחוש שמא יבוא לאוכלו ודוגמא לזה איתא בש״ס אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב משום שמא יבוא לאוכלו וכ״ש להריח בו להדיא לעורר בו תאוה לאותו דבר ומכש״כ אם הוא מלתא דאית ביה קיוהא וכדומה כההיא סוגיא דכתובות ס׳ ע״ב [והובא לעיל בסי׳ קס״ט] בודאי אסור להריח בו לכתחלה שמא יחלש מחמת ריחו ואז יהיה מוכרח גם לאכול כההיא עובדא הנ״ל שם בש״ס והסביר לנו שם באס״ז בשם הרא״ה משום דדיינינן ליה כעוברה שהריחה ע״ש:

כשנטלו להריח בו – ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי׳ רי״ז אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך דהרי הפרי עיקרה אינו עומד לריח אלא לאכילה כדאיתא בתוספות ושארי ראשונים ודבר דלאו לריח עבידא אפילו מתכוין להריח אינו מברך כ״ז שלא נטלו בידו כדלקמן ברי״ז:

או לאכלו ולהריח בו וכו׳ – עיין בביאור הגר״א ד״ה וה״מ כו׳ שכתב וז״ל עיין תוספות מ״ג ע״א ד״ה ועל כו׳ לאפוקי וכו׳ ר״ל דאין מברכין כלל [היינו לא מבעיא דאין מברכין בורא עצי בשמים אפילו ברכת בורא מ״ב שיוצא בזה בדיעבד על הכל [וכן ברכת אשר נתן] ג״כ אין מברך כשאוכלן אע״ג דנהנה מריחן] דאל״כ הל״ל לאפוקי מוסק״י וכל כיוצא ועיין תוס׳ שם ע״ב ד״ה האי ממ״ש נ״ג ע״א למימרא דכל היכא דלאו וכו׳ [ר״ל דמשם מוכח דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה והכא נמי כשלוקח לאוכלן לא מברכינן עלויה] ועיין ברא״ש שכתב דמ״ש האי מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח וכו׳ אבל וכו׳ דלא כרש״י ותוספות אבל העיקר כדעת רש״י ותוספות עכ״ל הגר״א ועיין בדמשק אליעזר שכתב דכוונת הגר״א שהתוספות וכן רש״י שם בנ״ג ע״א חולקין על הרא״ש במה שמצריך לברך כשלקחו לאוכלו ולהריח בו ומפרש דמה שכתבו התוספות לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עקרן לריח אלא לאכול היינו דע״כ אפילו לוקחן להריח ולאכול ג״כ אין מברך [וכן ברש״י נ״ג ע״א ד״ה אין מברכין וכו׳ לא בבא בתוך הסעודה היינו אפילו הובא בשביל שניהם] ואיני יודע האיך נוכל לומר כן בדעת התוספות הלא הטור וכן רבינו ירוחם וכן רבינו מאיר [בברכות מהר״מ] כולם כתבו בהדיא בשם התוספות דכשנוטלו לאוכלו ולהריח בו חייב לברך ובאמת בתוספות רבינו יהודה על ברכות [שנדפס זה מקרוב] דאיתא שם כמעט כל לשון התוספות שלפנינו יראה שכונתם הוא כפשוטו משום דאין עקרן לאכילה לכן לא תקנו בה ברכת עצי בשמים אפילו כשמתכוין רק להריח אבל לענין ברכת אשר נתן לא איירו כלל ובזה צריך לברך אפילו כשמתכוין לאכול ולהריח וכ״כ ר״י להדיא בתוספותיו ס״פ אלו דברים כהרא״ש לבד היכא דאין מתכוין רק לאכול אע״ג דנהנה הוא מריח אין מברך כלל כמו שכתב שם וכן ראבי״ה בהלכותיו על ברכות כתב ג״כ בהדיא דכשנוטלו לאכלו ולהריח בו מברך וכן מרש״י נ״ג הנ״ל ג״כ אין ראיה דכוונת רש״י הוא אפילו כשהובא בשביל שניהם לכן נ״ל דכוונת הגר״א הוא רק להשיג על לשון הרא״ש במה שמסיים אבל וכו׳ כיון שלא נתכוין להריח משמע דאם מתכוין אח״כ להריח מברך ובזה סובר הגר״א דכוונת התוס׳ ע״ב ד״ה האי דלא כוותיה אלא כיון דבא לכתחלה בשביל אכילה אפילו לבסוף נתכוין להריח אינו מברך וכן משמע יותר בדף נ״ג ע״א ברש״י ותוספות שם מסתימת דבריהם דהיכא שבא בתוך הסעודה בשביל אכילה אפילו אם לבסוף כוון גם להריח אינו מברך וכן דעת השיטה מקובצת להדיא בפרק אלו דברים וז״ל שם ואע״ג דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו׳ התם כשלוקחו ע״ד כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפי׳ נתכוין אח״כ להריח בו וכו׳ עכ״ל אבל אם בשעת לקיחתו מכוין בשביל שניהם גם הגר״א מודה לכל הפוסקים הנ״ל דמברך [ואין להקשות על דברינו מסי״ד לענין מריח באתרוג של מצוה דמסכים הגר״א שם לסברא שניה דאין לברך משום דעיקרו לאו לריח עבידא ושם בודאי אפי׳ אם בעת הנטילה לשם מצוה כוון ג״כ בשביל להריח ג״כ אין מברך וכן מי״א השני לענין פת שמסכים שם ג״כ הגר״א שלא לברך מטעם שאין עיקרו עומד להריח ושם משמע ג״כ בהדיא בהגר״א שאפילו אם בעת נטילת הפת שנטלו לאכלו כוון גם להריח אפ״ה א״צ לברך ברכת אשר נתן דלענין אתרוג כיון דלקיחתו למצוה היא חיובית נתבטל אצלה המחשבה שחישב אז בנטילתו גם בשביל ריח ולא אמרינן דעל ידי המחשבה שחישב אז גם לריח נעשה כאלו האתרוג לריח עבידא וכמו שהארכתי לקמן בבה״ל בד״ה המריח ע״ש וכן לענין פת כיון דסתמא עומד רק לאכילה והריח שבו אינו רק לפי שעה בעת שהוא חם ע״כ לא אמרינן דבשביל שחישב בעת הנטילה לאכילה גם בשביל הריח דיהיה נעשה כאלו לריח עבידא משא״כ לענין אתרוג [בשאר ימות השנה] ותפוח שריחן הטוב הוא לעולם אם שביל הריח נעשה כאלו לריח עבידא]. ודע עוד דאף לדעת השיטה מקובצת והגר״א דוקא כשלקחה מתחלה לאוכלה ואח״כ רוצה להריח בה ס״ל דנפטר אז מברכה אבל בשרוצה מתחלה להריח ואח״כ לאכול נ״ל דבודאי צריך לברך לכו״ע דהא נטילתו היה עתה בשביל להריח ומאי איכפת לן שרוצה לאוכלה אח״כ וק״ו ממה דפסק השו״ע בלקחו לאכלו ולהריח בו דצריך לברך. [ואפילו לדעת הדמש״א דלעיל ג״כ צריך לברך בזה וסייעתא לזה מדברי הבה״ג שהבאתי בשער הציון אות ז׳ ע״ש]:

ולא נתכוין להריח בו – לשון זה הוא מהרא״ש וכבר כתבתי שהגר״א מפקפק בזה על דבריו ובאמת הדין אתו דהלא קי״ל לקמן ברי״ז דכל היכא דלאו לריחא עבידא אפי׳ מתכוין להריח ג״כ אין מברך אא״כ נטלו בידו בשביל להריח וכנ״ל וא״כ בעניננו כיון דבעת נטילתו היה בשביל אכילה אפילו אם לבסוף כוון גם להריח ג״כ אין יכול לברך ונ״ל שלזה כוון גם המגן אברהם בסק״ה ד״ה אינו מברך דלאו לריח עבידא עכ״ל ור״ל דא״כ אפילו מתכוין להריח ג״כ אינו מברך ולולא דמסתפינא הו״א דגם הרא״ש מודה בזה וכונתו במש״כ שלא נתכוין להריח היינו שבעת הנטילה לא נתכוין בשביל להריח וע״כ אפילו לבסוף נתכוין גם להריח לא מהני וכמו שכתב בשיטה מקובצת הנ״ל ובזה יהיה מדוקדק כל דברי הרא״ש ע״ש דאל״ה אין סוף דבריו מכוונים לראשן אך לשון השו״ע דמסיים אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מדוקדק כ״כ לפ״ז דהו״ל לסיים יותר רבותא אע״פ שנתכוין אח״כ להריח:

אע״פ שהוא מעלה ריח טוב וכו׳ – וה״ה כשהביאו לפניו בתוך הסעודה שמן לאכילה והשמן מבושם במיני בשמים שמריחין ומעלה ריח טוב כיון שעיקר כונתו בהבאתו לאכילה אין צריך לברך [כן מוכח ברש״י נ״ג ע״א בסופו ע״ש]:

עצי בשמים – כתב מגן אברהם וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש״ג] ומשמע מלשון זה אע״ג דיבש לבסוף בקרקע ואין נשאר בחורף אפ״ה כל שהקלח שלו קשה מברך בורא ע״ב אע״ג דלענין ברכת אכילה אינו כן עיין סימן ר״ג ס״ב בהג״ה אכן בס״ק י״ד במגן אברהם משמע להיפך דלא מברכינן ברכת הריח עצי בשמים עד שיהיו בו הסימנים שהוא עץ כמו לענין אכילה וצ״ע וכבר העיר הפמ״ג בזה והנה בח״א משמע שהוא מפרש דכונת המגן אברהם בשם הש״ג הוא רק לסימנא בעלמא לידע אם הוא עץ או עשב דהיינו ראשון לכל אנו צריכין לראות אם הקלח קשה [דאם הוא רך מסתמא עשב הוא] ומ״מ אפילו אם הוא קשה בעינן אח״כ לראות אם מוציא עליו מעצו ומתקיים משנה לשנה ע״ש אכן פשטא דלישנא דש״ג לא משמע כן ע״ש בש״ג בשם הריא״ז אמנם באמת יש פלוגתת הראשונים בזה דהרא״ה בהלכותיו ומובא ג״כ בשמק״ו לברכות כתבו בהדיא בדף מ״ג וז״ל סמלק וחילפי דימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשים כעץ וגדלין ע״ג קרקע ואי הוה להו פירי בודאי בפה״א הוה מברכינן עלייהו ולא בפה״ע משום דעץ הנזכר בברכת בפה״ע הכונה אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ״מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן עץ מקרי ומברכינן עלייהו בורא עצי בשמים ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן רק משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ עכ״ל [וכן משמע קצת ברש״י מ״ג ע״ב ד״ה סמלק שכתב שהוא מין עשב שיש לו ג׳ שורות וכו׳ והובא לקמן בס״ז אמנם יש לדחות דהכונה שהוא רך ביותר כעשב אבל אה״נ דעצו מתקיים משנה לשנה ותדע דהא זה פי׳ על יסמין ודעת הערוך ג״כ דסמלק הוא יסמין והערוך בעצמו סובר דבעינן שיהיה בו סימני אילן וכדלקמיה] אכן לפי המבואר בערך חילפא בשם הגאונים תלוי דינא דברכת בשמים בעיקר דינו של אילן אם עץ הוא או ירק וז״ל שם ופירשו הראשונים דהני חילפי דימא לא ברירא לן בודאי מאי ניהו וקי״ל כי האי מתניתא [בתוספתא דכלאים] דכל שתחלת ברייתו מוציא עץ אילן הוא ועל כל שהוא כענין הזה בורא עצי בשמים מברכין עלייהו עכ״ל ע״ש וכ״כ באו״ז בשם הערוך ומסיים ע״ז וכ״כ ר״י אלפס דקי״ל כי האי מתניתא דכל שתחלת ברייתו מוציא עלין ירק הוא [ודע שבכמה מקומות מביא דברי ר״י אלפס וליתא באלפס שלפנינו ואולי נמצא בתשובותיו] וכ״כ באשכול בשם הגאונים וכ״כ בחידושי רשב״א בשם רב אחאי ובשם הגאונים ע״ש היטב וכן מצאתי להמאמר מרדכי שכתב בשם הא״ח ובשם אבודרהם כשיטה זו וא״כ לא מברכינן עצי בשמים אא״כ נתקיים בו כללי דהג״ה לעיל בסימן ר״ג [ולפ״ז מה שהביא הגמרא ראיה מפשתן לחילפי דימא והלא חילפי דימא לשיטה זו ע״כ מתקיים משנה לשנה ובתחלת ברייתו מוציא עץ מה שאין זה כלל בגבעולי פשתן אלא דהראיה הוא רק דאע״ג דרכיכי נקרא עץ וכמו בגבעולי פשתן דנקרא עץ אף על גב דג״כ לאו קשים הם כ״כ הערוך והביאו הגר״א בס״ז ומה דמשמע מהרא״ה הנ״ל דגבעולי פשתן קשים הם אין סותר לזה דלגבי שאר תבואות ועשבים קשים הן ולגבי עץ רכין הן] ולדינא קשה להכריע אף דפשטיה דש״ס מסתבר כהרא״ה וריא״ז מ״מ רבים הם החולקים וע״כ יברך בורא מיני בשמים כל שאין בו סימני אילן וכן משמע מפמ״ג ומאמר מרדכי שמצדדים כן לדינא:

מברך על ההדס תחלה – עיין בא״ר שהקשה על הטור שכתב לענין שמן אפרסמון אם נזדמן לו עם ההדס דמברך תחלה על ההדס הא לפי טעם הבה״ג משום דהדס איתא בעין לא שייך זה כ״א לגבי שמן שבשמו בעשבי בשמים שהשמן קלט רק מריח משא״כ לענין אפרסמון וקשה לדבריו אמאי פסק הרמב״ם לענין שמן זית [שיש לו ריח] והדס שההדס עיקר וע״כ דגם זה לא חשיב בעין לענין הדם שגוף העץ קיים וה״נ לענין אפרסמון וכ״כ הרא״ה לענין אפרסמון וכמו שכתבנו במ״ב. ודע כי הרא״ה כתב גם בסברא זו דמיירי שאין אחת חביבא ליה עי״ש אלא דאח״כ בסוגיא דהביאו לו שמן ויין כתב ג״כ דמיירי שאין אחת חביבא ליה ואח״כ מסיים א״נ אליבא דהלכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפילו איכא חד מינייהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן ובהא פליגי הי מינייהו חשיבא עי״ש. אמנם לפי מאי דאסיקנא לעיל בסימן רי״א בבה״ל דרוב פוסקים סוברין דבאין ברכותיהן שוות ג״כ אזלינן בתר חביב לפ״ז ע״כ לכאורה יהיה קאי דברי השו״ע לדינא רק בששניהם חביבין ליה בשוה ואפשר לומר דכיון דמעלת ההדס דהוא קיים בגופו דוחה אפילו מעלת ברכת שמן ערב דהוא ברכה המבוררת כ״ש שדוחה מעלת חביב שהוא למטה מזה כדלעיל ברי״א וצ״ע:

משיעלה קיטור עשנו – דע דמוכח מרש״י ותוספות דאפילו נשרפו הבשמים לגמרי ג״כ צריך לברך עליו אע״ג דהשתא אינם כלל ולא קפדינן שיהיה קצת מהבשמים קיים בשעת ברכה ולא מקרי ריח שאין לו עיקר דאדרבה הריח בא מן גופן וכן דרך הבשמים שכשנשרפים מריחים וכן מוכח לשון הרמב״ם דין ב׳ עי״ש וכן מוכח באו״ז ובש״ג בשם ר׳ ישעיה ע״ש וכן פסק הט״ז וכתבתי כ״ז להוציא מדברי הרא״ה בהלכותיו שלדעתו אין מברכין אא״כ עיקרו קיים עדיין דאחר שעיקרו כלה באש אין מברכין דהוי ריח שאין לו עיקר ומפרש כולה סוגיא בדרך זה עי״ש ונמשך אחריו בעל שיטה מקובצת ואינו כן לכל הפוסקים הנ״ל:

קודם שיגיע לו הריח – ואף שאין תופס המוגמר בידו לא מקרי קודם דקודם וכמו לעיל בסימן קס״ז ס״ג לענין לחם דהתם מחסר הלקיחה בידו והאכילה משא״כ הכא לא מחסר רק שיריח ומקרי שפיר קודם לעשייתן:

המריח באתרוג וכו׳ – וי״א שאינו מברך וכו׳. עיין מ״ב מש״כ בשם מג״א בשם מהרש״ל וכ״כ הגאון ר׳ מרדכי בנעט בביאורו למרדכי אבל א״ר ונהר שלום בסימן תרנ״ג ומאמר מרדכי ומטה יהודה חולקים עליו ולדידהו לדעה ב׳ כל ימי החג אין לברך על ריחו בין בשעה שנוטלו למצותו ובין בשאר כל היום משום דהוקצה למצותו ואינו עומד להריח וכן משמע מלבוש אמנם לענ״ד הדבר תמוה אחרי כי בש״ס נאמר מפורש דאתרוג מותר להריח בו שלא הקצהו אלא מאכילה שעומד בעיקרו לכך אבל מריח לא אקצייה ושפיר היה בדעתו ליהנות הימנו מריחו א״כ אמאי לא יברך עליו עכ״פ בשעה שאינו לוקחו למצותו בשלמא בשעה שלוקחו למצותו אפשר לומר בטעם סברא שניה דמאחר דבלא״ה חייב ליקחנו בשביל לצאת בו הו״ל כדבר שלא נעשה להריח ואע״ג דמתכוין ג״כ להריח ל״ל בה ועדיפא מלקחו לאכלו ולהריח דהתם רשות הוא עיקר לקיחתו וכשלקחו לאכלו ולהריח מאן מפיס שעיקר לקיחתו בשביל אכילה והריח בא ממילא ולא איפכא דעיקר הוא בשביל הריח או אפשר בשביל שתי הנאות בשוה משא״כ הכא דבודאי עיקר נטילתו היה בשביל מצוה בשעתה דמחוייב בזה א״כ ההנאה לכו״ע טפלית היא אבל שלא בשעת מצוה מאי איכא למימר [ולא נוכל לתרץ ולומר דכיון דעיקרו אינו עומד להריח אלא לעשות בו מצוה כל שבעה ימים לכך לא נוכל לברך עליו ברכת אשר נתן זה אינו דהא אתרוג בשאר ימות השנה כשלוקחו לאכלו אע״ג דנהנה הוא מריח סברי כולי עלמא ג״כ שלא לברך עליו מטעם דעיקרו אינו עומד להריח אלא לאכילה ואפ״ה כשנוטלו להריח לבד לכו״ע יש לו לברך וה״נ אע״ג דעיקרו עומד למצוה ולא להריח עכשיו כשנטלו להריח לבד יש לו לברך] ויש מן האחרונים שרוצים לומר באופן זה דמאחר שאינו עומד להריח בעיקרו א״כ אין לו לברך עליו עצי או מיני בשמים כדמסקינן בש״ס פ׳ כ״מ [לפי גרסת התוספות בשם הבה״ג] תנא הדס וכל דדמי ליה שעומדים בעיקרם להריח משא״כ אתרוגים ותפוחים עי״ש בתוס׳ ורשב״א וא״כ אין לברך עליו רק אשר נתן ריח טוב בפירות ככל דבר שעומד בעיקרו לאכילה והכא בחג דהוקצה מאכילה א״כ גם ברכה זו אין לברך [זהו תורף כונתם אף שלא זכרו מסוגיא זו דתני הדס עיין בכנה״ג ובגדי ישע ומאמ״ר] אבל מ״מ לא מסתברא כלל דכי בשביל שהקצה עצמו מאכילת פרי זה אינה עומדת לאכילה בעיקרה ולא שייך למקרי פרי ובפרט לפי מה שכתב הרשב״א מובא בב״י סימן תרנ״ג דאם התנה שלא יהא אסור באכילה או בהנאה מהני עי״ש היטב א״כ בודאי לא נתבטל ממנה שם מאכל ע״י שפירש עצמו מלאכלה גם המעיין בטור יראה שהר״ר שמחה בעל סברא שניה לא כתב כלל כיון שאינה עומדת לאכילה אלא אדרבה כתב כיון שאינה עומדת להריח עי״ש וע״כ נראה דהעיקר כהמג״א לדינא דבשארי פעמים בכל ימי החג צריך לברך כשמריח לכו״ע ומ״מ אחרי שהרבה אחרונים הנ״ל מחמירין בזה והעתיקו הדה״ח והח״א את דבריהם יש למנוע מלהריח באתרוג כל ימי החג. ודע דאם ממשמש באתרוג ונשאר הריח בידו או בבגד אינו מברך על אותו הריח כלל לכו״ע אפילו בשאר ימות השנה שריח זה אין לו עיקר [אחרונים]: