(א) נטילה לחצאין על ידו אחת האם מותר לכתחילה. הביאור הלכה בסעיף א ד״ה והוא גדול, הקשה כיצד הכשירו סמ״ג וסמ״ק ליטול מתוך נקב שאינו כונס משקה, הא עביד טיף טיף וכהאי גוונא אסור ליטול לכתחילה, כדכתב המג״א בסי׳ קסב ס״ק ה, ע״כ, אמנם המג״א שם הוציא דין זה מחמת קושיה שהיתה לו על הגמ׳ בגיטין, דלמה שביק הגמרא מתני׳ ונקיט דברי אמורא, ומחמת כן הסיק דמתני׳ לכתחילה והגמרא איירי רק בדיעבד, ולכתחילה אסור, ע״כ, והשתא קושיית הביאור הלכה בנויה על יסוד המג״א, ויסוד המג״א בנוי על קושיה, אולם כבר תירץ את קושיית המג״א הר״ש משאנץ במס׳ ידיים א,א, דלא מייתי ממתני׳ כיון שיש בזה פלוגתא בתוספתא, לכך מייתי לאמורא שפסק הלכה בזה, ולפי זה מוכרח דסובר הר״ש דאף הגמרא איירי בלכתחילה, ולפי זה נפיק לן שאפשר דיהיה מותר לכתחילה, ונתרועע יסוד המג״א וממילא תורצה קושיית הביאור הלכה, ועוד דגם קושיית הביאור הלכה מסייעת להוכיח דלא כהמג״א, ועוד דהרמב״ם בהל׳ ברכות ו,י, כתב יש לנוטל ליתן מים מעט מעט עד שיתן כשיעור ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת כשר, ע״כ, ומשמע קצת דמותר אף ליתן בכמה שטיפות, וכן עיקר דמותר לכתחילה.
כלי שיש בו נקב אם נוטל דרך פי הכלי פסול ואם נוטל דרך הנקב כשר. כ״כ הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכן הביא להלכה שבולי הלקט בשבולת קלג, מספר התרומה, אמנם לא מבואר מדבריו אם היינו בכונס משקה או בפחות מזה.
מגופת חבית שתיקנה, האם היינו שעשה לה בית קיבול או שתיקנה שתוכל לישב. הב״י בסעיף ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א
בחולין קז. ד״ה אמר רב, כתב שתיקנה שתשב בלא סמיכה.
שבר כלי שיכול לקבל רביעית בלא סמיכה על ידי דבר אחר כשר. כן הביא הב״י בסעיף ג, ויש להעיר דכן מבואר מדברי סמ״ג בעשה כז, בדיני נטילת ידים.
מה הן חמת וכפישה. הב״י בסעיף ד, הביא מרש״י דהן מיני נודות של עור, והביא הב״י מסמ״ג שתיקנן היינו שעשה להם בית מושב, ע״כ, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קלג, כתב דחמת וכפישה היינו טלאי חמתות מקורעין, ע״כ, ונראה מדבריו דחמת שלימה מעור כשירה אף בלא בית מושב, והכא דבעינן תיקון היינו מחמת שאינם שלמות.
מהי קופה. שבולי הלקט בשבולת קלג, כתב דהוא כלי העשוי מנצרים.
כלי שתחילת עשייתו בגוונא שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה, האם כשר ליטול בו. הטוש״ע והב״י בסעיף ה, הביאו מהרא״ש דשרי, ויש להעיר דמסמ״ק מצוריך במצוה קעח אות קלז, משמע קצת דאינו כשר, מדכתב סתמא דכלי שאינו יושב אלא בסמיכה פסול.
אם יש חור בדלי בכונס משקה והקילוח היוצא מן החור נשפך לבור האם מותר להטביל בו ידים. הב״י והשו״ע בסעיף ז ד״ה ומ״ש רבינו אע״ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרשב״א בתורת הבית הארוך ו,ג, עא., כתב דמותר, וכן מבואר מדברי הרא״ה בבדק הבית ו,ד, עב, וכ״כ סמ״ג בעשה כז, בדיני נטילת ידים.
הטבלת ידים בכלי האם מהניא. הטוש״ע והב״י בסעיף ח, הביאו בזה מחלוקת, והב״י בסוף דבריו הביא שכתבו בשם גאון כדברי בה״ג, ע״כ, ויש להעיר דאפשר דהכוונה לשאילתות, דבשאילתא צ, דן בזה וניכר שם שחסר מדבריו, ובה״ג בהל׳ ברכות בעמוד עז, כתב את דבריו שם בשם רב אחאי, ומבואר דאף השאילתות סבר הכי, וכן האשכול בהל׳ נט״י ד״ה גרסי׳ (כא:), והמנהיג בהל׳ סעודה סי׳ א, הביאו את דברי בה״ג להלכה, דמותר, וכ״כ החינוך במצוה קו, דמותר, והב״י הביא דכ״כ הרשב״א בתורת הבית, ע״כ, וכ״כ הרשב״א בתשובה א,קצא, ומאידך הרא״ה בבדק הבית ו,ד, עא:, כתב דלא מהני, והשו״ע כתב דבשעת הדחק יכול לסמוך על המתירים, ע״כ, ולפי המבואר דהכי נמי סברי השאילתות והמנהיג והאשכול יותר יש להקל בזה.
האם בעינן בנטילת ידים שיבואו המים מכח גברא או מכח נותן אע״פ שאינו גברא. הב״י בסעיף ט-י, ובסעיף יא-יג, והשו״ע בסעיף יב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרא״ה בבדק הבית ו,ד, עא:-עב., כתב דהלכה כת״ק דלא בעינן כח גברא אבל בעינן כח נותן וקילוח היורד מאיליו פסול לנטילה, ע״כ, ומאידך מדברי הראב״ד בתמים דעים סי׳ סו, מבואר דס״ל דבעי׳ כח אדם. הב״י הביא דנפקא מינה במחלוקת אם בעינן כח גברא לגבי חבית שיש בה מים והניחה על ברכיו ומטה אותה ונשפכים המים ונוטל בהם, ויש להעיר דהרשב״א בתורת הבית הארוך ו,ד, עב., כתב על פי התוספתא דהיינו דוקא בגוונא דכשהמים באים אינם באים מכח נענוע ברכיו אבל אם באים מחמת שמנענע ברכיו חשיב כח גברא ומהני לכו״ע.
כלי שיש בו כעין ברז האם מותר ליטול הימנו. שבולי הלקט בשבולת קלג, הביא מהשאילתות שכלי שיש בו שלאבא מותר ליטול הימנו, ומאידך ספר התרומה אוסר ואינו מתיר אלא כשיש ברזא ומושך הברזא והמים באים, דזה חשיב שבא מכח גברא, ע״כ, וכמדומני דשלאבא הוא דד כמו דדי הכיור, ומ״מ לא נתברר היטב מהו אותו שלאבא, וכן לא מבואר אם השאילתות שהתיר היינו מחמת דס״ל דלא בעי כח גברא או דס״ל דבעי כח גברא וזה חשיב כח גברא.
האם בעינן כוונת נוטל או נותן בנטילת ידים לחולין. הב״י בסעיף יא-יג ד״ה אבל כל, הביא בזה מחלוקת, והב״י והשו״ע העלה דאע״פ שהפוסקים לא הצריכו כוונה מ״מ כיון שלא כתבו בפירוש שאין צריך כוונה נקטינן לכתחילה כדברי הרשב״א דצריך, ע״כ, ויש להעיר דהרא״ה בבדק הבית ו,ד, עב:, כתב דאין צריך כוונה.
נטל ידיו והפליג ב׳ או ג׳ שעות האם צריך לחזור וליטול. הב״י בסעיף יא-יג ד״ה אבל כל, הביא משבולי הלקט דצריך לחזור וליטול, ויש להעיר דלפנינו בשבולי הלקט שם כתוב דהיינו דוקא בשלא שימר ידיו.
האם אפשר ליטול על ידי שיתנו גוי או אשה נדה מים על ידיו. הב״י בסעיף יא-יג, בסופו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קלו, הביא להלכה את דברי ספר התרומה דמותר. הב״י הביא מהמנהיג שאין ליטול ע״י גוי ועבד דאינם קרויים אדם, ע״כ, אמנם דבר זה שנוי במחלוקת ראשונים אי קי״ל שגוי לא נקרא אדם, ועי׳ במה שאכתוב בזה ביו״ד סי׳ שעב,ב. במנהיג לפנינו שם כתוב רק דבעינן אדם מישראל, ולא כתוב את הטעם דגוים אינם קרויים אדם.
הנמצא על גב הנהר לא יטול מים ביד אחת וישפוך על השניה אלא ישכשך ב׳ ידיו במים. כן הביא הב״י והדרכ״מ והשו״ע בסעיף יז, מהראשונים בשם בה״ג, ויש להעיר דכ״כ השאילתות בשאילתא צ, וכן הביא להלכה המנהיג בהל׳ סעודה סי׳ א, בשם בה״ג.
מותר ליטול ידו אחת ולנגבה וליטול ידו השניה וידו הראשונה נטהרת אף קודם שנטל ידו השניה. כ״כ הרשב״א בתורת הבית הארוך ו,ב, עא., על פי הגמרא
בגיטין טו:.
המטביל ידיו מה מברך. הב״י והדרכ״מ והב״ח בסעיף כ, הביאו בזה מחלוקת אם מברכים על שטיפת או טבילת ידים, או דאין משנים הברכה ומברכים על נטילת ידים, והשו״ע כתב דמברכים על נטילת, והרמ״א כתב דמברך על טבילת או שטיפת, ויש להעיר דהריטב״א
בחולין קו. ד״ה כי פליגי, כתב דמברכים על נטילת ידים, וכן הביא מהרא״ה, ושבולי הלקט בשבולת קלג, הביא דאחיו הר״ר בנימין ס״ל דמברך בכל גוונא על נטילת ידים, ומאידך רבינו יצחק ב״ר יהודה ס״ל דמברך על שטיפת ידים, וסמ״ג בעשה כז, בדיני נטילת ידים, כתב דיברך על שטיפת או על טבילת ולא יברך על נטילת, והמנהיג בהל׳ סעודה סי׳ א, כתב דהמטביל בכלי שאין בו מ׳ סאה מברך על רחיצת ידים (המנהיג סובר כהסוברים דמהני להטביל בו), והמטביל במ׳ סאה יברך על טבילת ידים.
האם מותר ליטול מכלי שרגילים להשתמש בו פעם אחת ולזורקו לאשפה. משמע קצת דשרי דהא תנן בידים א,ב, דכל הכלים כשרים ולא פסלי׳ התם רק כלים שלא נעשו לשם כלי, אמנם אפשר דלא חשיב ליה התם כיון דלא היה שכיח בזמנם.