×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
באיזה כלי נוטלין הידים, וכיצד יבואו המים לידיו, ובו כ׳ סעיפים
(א) אֵין נוֹטְלִים לַיָּדַיִם אֶלָּא בִּכְלִי; וְכָל הַכֵּלִים כְּשֵׁרִים, וַאֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים (פי׳ כֵּלִים עֲשׂוּיִים מֵרֶפֶשׁ בָּקָר וְעָפָר), וּכְלֵי אֲבָנִים, וּכְלֵי אֲדָמָה; וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַחֲזִיק רְבִיעִית; וְאִם נִקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יָשִׂימוּ אוֹתוֹ עַל מַשְׁקִים יִכָּנְסוּ בְּתוֹכוֹ דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, וְהוּא גָּדוֹל מִנֶּקֶב שֶׁהַמַּשְׁקִים שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי יוֹצְאִים בּוֹ, אָז בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי וְאֵין נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) חולין ק״ז
(ב) פ״ק מסכת ידים
(ג) חולין ק״ו
(ד) נדה מ״ט
(ה) הרא״ש שם בחולין
(א) ואם ניקב בכונס משקה כו׳ – בגמרא אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. והרמב״ם לא זכר כונס משקה אלא כ׳ בל׳ זה כלים שנשברו שביר׳ המטהר׳ אותם מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהם שברי כלים עכ״ל. וכ׳ ב״י ויש לדקדק אמאי לא נקט כלישנ׳ דרבא ונ״ל דהטע׳ מפני ששיעור זה הוא לכלי׳ והמיוחדי׳ למשקי׳ אבל אם הוא מיוחד לאוכלין אינו עול׳ מטומאתו עד שינקב כמוציא זית ואם היא גיסטרא שהוא כלי עשוי לקבל משקין הזולפין אע״ג דלא ניקב אלא כמוציא משקה טהור כדאיתא פרק המצניע רבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקים נוטלים לידים והרמב״ם כלל כל הכלים בדבור א׳ ולכן אמר שבירה המטהרת אותם כ״א כפי דינו וסמך על מ״ש בה׳ כלים דין כל כלי באיזה נקב עולה מטומאתו ואפשר עוד שדעתו דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול מכלי חרס ומינה נילף שבכלי שטף שיעור הנקב כשיעורו לטהר מטומאה עכ״ל. וק״ל דאם יש עוד שיעור אחר זולת כונס משקה למה לא הזכירו רבא ותו דהרי רבא על כלי עץ נמי קאמר דהא לפני זה אמרו בגמרא ואי בזיע׳ דוולא ככונס משקה מטבילין בו את הידים וגירסת הרי״ף אין נוטלין בו לידים דאמר רבא כלי שניקב כו׳ וסתם דולא של עץ והתי׳ הב׳ ודאי דחוק הוא ג״כ דאמאי לא נקט רבא רק דין כלי של חרס ולא כלי שטף כיון שדינם משתנה. ועוד י״ל כיון שכתב הרמב״ם דשבר כלי הוא אפי׳ דרך הנקב אסור דכל שאין שם כלי עליו אין נוטלין ממנו לידים. ולפ״ז כלי חרס שניקב בכ״מ פסול אפי׳ דרך הנקב דהא בשיעור זה נטהר מטומאה כדאי׳ ס״פ המצניע. ורבינו כ׳ בתחלת סי׳ זה דכשר דרך הנקב ואחר כך הביא דברי הרמב״ם אלו להלכה והם סותרים זא״ז וזה הקשה ב״י ותי׳ דרבינו ס״ל כדעת הרמב״ם דאינו נפסל בניקב בכ״מ אלא אם אין מחזיק רביעית מנקב ולמטה אבל אם מחזיק כשר ומ״ה כתב כלי שנשבר ולא כתב ניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מנקב ולמטה הרי הוא כאלו נשבר כו׳ עכ״ל וקשה ע״ז דא״כ למה הוצרך רבינו להביא דברי רמב״ם והא כבר כתב תחלת הסימן דצריך שיחזיק רביעית אם יטול דרך הנקב. ומו״ח ז״ל כ׳ דיש ללמוד מדברי רמב״ם אלו בנשבר ונתבקע הכלי אפי׳ אין המשקין נכנסין לתוכו אלא מוציא משקה אפ״ה פסול לנט״י כיון שהוא נטהר עי״ז ואין לזה מקור דלפי הנראה גם לענין טהרה לא מועיל הביקוע כל שאין המשקה נכנס שם ודברי הרמב״ם עצמם יש לפרש דס״ל שבר כלי פסול אפי׳ מחזיק רביעית דמ״ש הב״י שגם גיסטרא נכלל בדברי הרמב״ם דכשר באם אינו מוציא משקה דתלוי טהרת הכלי ונקיבתו במוצי׳ משק׳ מדאשכחן כן בס״פ המצניע ק״ל דהא גיסטרא הוא שבר כלי ושיעורו הוא כפי מה ששנינו בפ״ב דכלים ומייתי לה בפא״ט הדקין שבכלי חרס קרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג כו׳ וכתב הרמב״ם שם דאיתא בספרי מנין לרבות שברי כלי חרס ת״ל וכל כלי חרס. הנה לפניך דצריך קרא לרבוי שבר כלי אע״ג דיושב בלי סמיכה א״כ גבי נטילת ידים דתקינו רבנן כלי מנין לך שבר כלי וכ״ת ילפינן מינה א״כ קשה כי היכי דהתם שיעור כלי חרס שלם ברביעית כמ״ש שם הר״ש ושעורו מועיל בכדי סיכת קטן ה״נ נימא בנטילת ידים דליהוי שבר מהני אפילו בפחות מרביעית. ותו דכתב הרמב״ם בפי״ח מה׳ כלים דדוקא בכלי חרס ריבה הפסוק את שברי כלי אבל לא בשאר כלי א״כ אנו רואין שאין זה בנין אב ללמוד ממנו אלא שהראב״ד חולק שם דה״ה בכל הכלים והפסוק נקט כלי חרס לרבותא דהא כלי חרס שנשבר אין לו תקנה. ותו קשה דבפ״ק דידים שנינו אין נותנים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ומפרש הר״ש וז״ל דופני החבית ושולי המחץ שברי כלי נינהו וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכיסוי חבית עכ״ל אלמא שברי כלים פסולים לנט״י והב״י כ׳ לקמן בסי׳ זה דהיינו לומר שאינם מקבלים רביעית אבל אם מקבלים רביעית אע״ג דשברי כלים נינהו כשרים לנט״י ופי׳ תמוה כ׳ דא״כ מאי אירי׳ שבר כלי אפילו כלי שלם נמי פסול אם אין בו רביעית וקושיא זו הקשה ב״י עצמו בסי׳ זה על מ״ש הטור בשם הרמב״ם וז״ל משמע אפי׳ במחזיק רביעית מן השבר ולמטה שאל״כ מאי איריא נשבר אפי׳ לא נשבר נמי עכ״ל. ומ״ש ב״י וכ״ד ר״ש בפ״ק דאי׳ בתוספתא החמת והכפישה אע״פ שפחותין נוטלין מהם לידים ופי׳ הוא ובלבד שיחזיקו רביעית עכ״ל לא הבנתי דבריו דחמת וכפישה הם כלים עדיין אלא שיש בהם פחות ממה שהיו כבר דהיינו שנפחתו מלמעלה ע״כ קאמר דכשרים הם אם נשאר בהם רביעית והכלי נשאר כבראשונה אלא שהקטין אבל בשבר כלי כגון דופני הכלי אף על גב שיוכל להחזיק רביעית מ״מ שם שבר כלי עליו כיון שנשבר הכלי לגמרי ודבר זה הוא עצמו אם ניקב הכלי ואין למטה מחזיק רביעית דאף על גב דתוכל להניחו על צדו ויחזיק רביעית אפילו שלא בסמיכה מ״מ פסול לנט״י כיון שכבר נשתנה שמו לשבר כלי. ואע״ג דהתו׳ כתבו בפ׳ כ״ה דפסול דופני החבית הוא מטעם שאינו יושב בלא סמיכה. והב״י הביא זה לראייה דמשמע הא אם ישבו בלא סמיכה כשרים אע״ג דהם שבר כלי מ״מ הר״ש לא ס״ל כן. ומוכח עוד מדנתן הר״ש טעם על מגופת חבית לפי שאין עשוי לתשמיש בתוכה וזה הטעם פירש״י בפ׳ כ״ה והתו׳ הקשו עליו ופי׳ משום דאינו יושב בלא סמיכ׳ ש״מ דהר״ש לא ס״ל טעם סמיכ׳ לענין נט״י. גם בתה״ה כ׳ דיעות חלוקות לענין אם צריך יושב בלא סמיכה לנט״י וא״כ גם הרמב״ם אפשר דס״ל כן ע״כ קמ״ל בזה דאם נשבר שבירה המטהרתו דהיינו למטה סמוך לשוליו מקרי שבר כלי ופסול לנט״י אע״פ שיוכל להחזיק רביעית כשמטהו על צדו בלי סמיכה אלא שלדעת הטור א״א לפרש כן דברי הרמב״ם דהא איהו כתב בסמוך דשבר כלי או כלי שלם אפי׳ מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד בלא סמיכה אינו כלי משמע דגם בשבר כלי כשר אם מחזיק רביעית בלא סמיכה ואח״כ מביא דברי רמב״ם בלי מחלוקת ונלע״ד דלהרמב״ם ורבינו אין חילוק בין כלי לכלי דבכולם אמר רבא דנקב בכ״מ פוסל לנט״י. והוא מוכח מדברי הרמב״ם שכ׳ אחר זה בכל הכלים נוטלים אפילו כלי גללים כו׳ והוא שיהיו שלמים כו׳ עכ״ל. והנה כלי גללים אינם מקבלים טומאה כלל והיאך נדע דין שבירה שלהם מתי יפסול אם נדמה אותם לכלי שטף ששיעורם במוציא רמון או לכלי מתכות ששיעורו אם יכול לעשות מעין מלאכתו או לכלי חרס שדינו אם לאוכלין כמוציא זית ואם למשקין בכונס משקה ע״כ להיות׳ חמור מדמינן לה דהיינו כונס משקה וא״כ גם בכלי שטף ומתכות היה פסול בכך והא דכ׳ הרמב״ם אם נשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה לאו אכל כלי לפי דינו קאמר אלא אם נקב בו נקב שיש בו שייכות טהרה מן טומאה והיינו כ״מ ואע״ג דאין זה אלא אחד מהן דהיינו בכלי חרס מ״מ כ׳ שפיר המטהרתו דה״ק כל כלי שיש בו שביר׳ שיש בו שייכות טהרה להכלי להוצי׳ מידי טומאה וממילא תבין שעל כלי חרס קאמר שהוא היותר קטן בכ״מ וע״כ שפיר עביד רבא דלא הזכיר אלא בכ״מ לפי שהוא שייך לכל הכלים לענין נט״י. גם בסמ״ג כתוב וז״ל וכ׳ מ״ו שנהג ר״י אפי׳ בכלי שטף אף על פי שלא הזכיר בפ׳ המצניע אלא בכלי חרס עכ״ל פי׳ שיעור דכ״מ.
ובמ״ש ב״י דצ״ל שיש עוד שיעור בנט״י אפילו בפחות מכ״מ דהיינו במוציא משקה דהיינו בגיסטר׳ דאמרי׳ ס״פ המצניע ששיעורו במוציא משקה תמוה מאד לפע״ד דגיסטרא הוא שבר כלי ויש לו טומאה ג״כ כיון שהוא ראוי להעמיד תחת הנוטפים לקבל טיפין ובזה אמרו שם דטהרתו במ״מ. אע״ג דבתחל׳ כשהי׳ כלי שלם הוה דינו בכ״מ לפי שבכלי שלם חסין עליו ואינו זורקו בנקב כמ״מ אלא מעמיד גיסטר׳ שהוא שבר כלי תחתיו לקבל הטיפין אבל הגיסטר׳ עצמה שניקבה אפי׳ כמ״מ זורקין ואין מעמידין גיסטרא תחת גיסטר׳ ופירש״י שם דצריך יחוד לאותו שבר כלי שיהיה לו לגיסטרא כ״כ התוס׳ בפא״ט בפשט דהדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן וכו׳. והנה כאן לנטילת ידים לא מיבעיא אם הוא מייחדו לנטילת ידים והוא יושב בלא סמיכה ודאי הוא כמו תקנו מגופה לנטילה דהוי בזה כלי גמור כדמעיקרא דהא אמר רבה מגופה שתיקנה נוטלין ממנו לידים משמע דהוה כשאר כלי הכשר לנט״י ממילא לא נפסל רק בכ״מ ואע״ג דלענין טומאה מחלקים בשבר כלי אם היה גדול עד לוג שיעור שיורו לקבל טומאה בכדי סיכת קטן ואם היה יותר צריך שיהא בשיורו ג״כ יותר ולא סגי בשיור פחות ולא מקבל טומאה אע״ג דיחדו ע״כ בנט״י לא הוה כן דאל״כ היה לו לתנא ולכל הפוסקים ללמדינו בכלי דנט״י נמי הכי דצריך שיהיה השיור אחר שנשבר לפי ערך שהיה גדול תחלה אלא פשוט דבנט״י שרבנן גזרו שיהיה בכלי שיש בו רביעית אין חילוק בין שבר כלי לכלי שלם ואפי׳ בלא יחדו לכך כשר כיון שיושב בלא סמיכה וכ״ה מוכח מדברי רבינו שכתב שבר כלי או כלי שלם כו׳ דנתן להם דין א׳ לענין אם ישב בלא סמיכה דאז כשרים בשוה ודינם א׳ ואם היה כאן חומרא בשבר כלי שיהיה דינו כמ״מ ודאי לא היה נמנע מלכתבו ולא לסתום דהפסול הוא בכ״מ וגם רבא לא זכר רק בכ״מ ולמה לא כ׳ רבותא דיש פסול אפי׳ במ״מ דהיינו בשבר כלי א״ו שזה אינו כנ״ל להלכה ולא למעשה מאחר שהרב״י מחמיר בזה לפסלו כמ״מ וגם רש״ל כ״כ.
ובמ״ש ב״י וז״ל דפשיטא ליה לרבינו דלדעת הרמב״ם אינו פוסל אא״כ אינו מחזיק רביעית למטה כו׳ וכ״מ להרשב״א שכ׳ בת״ה וז״ל כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקין כשאדם מושיבו על המים ה״ז פסול בד״א בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מהנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מהנקב ולמטה כשר בד״א כלי שאין שבירתו זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מידי טומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי ומדברי רמב״ם נראה שסובר כרשב״א דבסתם כלים דאמרי׳ בהו דנקט בכ״מ מעלה מטומאתן דוקא כשאין מחזיקין רביעית למטה אבל אם מחזיקין עדיין שם כלי עליהם שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא כו׳ עכ״ל. לא אוכל לירד לסוף דעת הרב״י דדברי הרשב״א הם מורים בהיפך שפי׳ דבריו ע״כ כך הוא דנקב וכ״מ פוסל את הכלי ליטול דרך פיו אם אין רביעית למטה אבל אם יש שם רביעית אין נקב בכ״מ פוסל וכ׳ ע״ז דהיינו דוקא אם הוא שאר כלים שאינן כלי חרס ששיעורו גדול מכ״מ מ״ה לא מהני כ״מ אלא לפסול באין רביעית למטה אבל בכלי ששביר׳ זו מטהרתו דהיינו כלי חרס ששיעורו בכ״מ אז פסול ליטול דרך פיו אפי׳ אם יש רביעית למטה ונראה דכ״כ לפי שהוקשה לו למה נקט רבא שיעור כ״מ דוקא הא אין זה אלא בחרס ע״כ תי׳ דשיעור דכ״מ מהני בכל הכלים לפסול אלא דיש חילוק דבשאר כלים אינו מזיק כשיש רביעית למטה אבל בחרס מזיק אפי׳ בכה״ג ודברי הרשב״א אלה שהביא ב״י היינו בת״ה הקצר אבל בארוך כתב וז״ל וכלי שנשבר אע״פ שמקבל רביעית למטה מהשבר כתב בס״הת שאסור ליטול ממני דכל שלמעלה מהשבר אין לו תורת כלי ושבר כלי הוא ומ״מ אם דרך השבר נגררים המים על ידו מסתברא שהוא מותר דה״ל כברזא ומסתבר׳ דאפי׳ נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כ״כ שיטהרנו מטומאתו מותר ליטול ממנו עכ״ל ויש לכוין דבריו ג״כ כמ״ש דבריו בקצר אלא דהכא עשה חילוק בכלי חרס עצמו שתחלה כ׳ שפסול דרך פיו אפי׳ ביש רביעית למטה ואח״כ חילק בזה דהיינו דוק׳ אם ניקב בכ״מ אבל אם ניקב כמ״מ שאין מטהר אפי׳ בכלי חרס כשר אפי׳ דרך פיו והא דלא זכר הרשב״א כאן דין כ״מ שכתב סתם וסמך על שיעור היותר קטן בטהרת טומאה דהיינו כ״מ. הרי לפניך עכ״פ דבמקום שפוסל בכ״מ דהיינו בכלי חרס לא מהני יש רביעית למטה והאיך כ׳ ב״י דבסתם כלים דנקב משהו מעלה אותם מטומאתם אינו פוסל לנט״י ביש רביעית למטה והרי מבואר ההיפך ואולי היה לו פי׳ אחר בדברי הרשב״א אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לדעת כונתו. גם דברי הרמב״ם שלפנינו מורים כן שכ׳ שאם נשברה שביר׳ המטהרת דהיינו בכ״מ כפי מש״ל אז אין נוטלין ממנו אפי׳ אם הוא מחזיק רביעית כיון שאין כאן אלא שבר כלי. ומ״ש הרב״י שכשר ביש למטה רביעית שאפי׳ שבר כלי כו׳ דבריו תמוהים בזה דבשבר שיש בו רביעית ויושב בלא סמיכה עדיף טפי אם נוטל ממנו מה שיטלו בכלי שלם שניקב אף על פי שמחזיק רביעית למטה כיון שהוא שופך דרך פיו ומה שלמעלה מהנקב אינו כלי כלל אלו הדברים נראים ברורים לע״ד. הגם שראיתי איזו מחברים שכתבו דינים אלו הנמשכים מפי הרב״י הנלע״ד כתבתי.
ולענין אם מועיל לסתום הנקב הפוסל בכלי נראה ללמוד זה ממ״ש הראב״ד בפי״ד מה׳ כלים לענין טומאה דבטיט אינו מועיל בשום כלי ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לשאר הכלים אין מועיל. אלא דק״ל ממ״ש הרמב״ם פ״ו דפר׳ וז״ל כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינם על עיגול הכלי אלא על הפקק. היה נקוב מן הצד ופקקו הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו עכ״ל. וזה משנה שלימה פ״ה דפרה משמע דנקב מן הצד אין פוסל הכלי וזה ודאי דאין סתימה זאת מועלת לעשותו כלי דא״כ ברישא נמי וכ״כ הר״ש בפי׳ בפ״ה דפרה והא דנקט התנא סתימ׳ זאת היינו דבלא״ה א״א להחזיק שם מי חטאת וכ״כ באגודה פ״ה דפרה על משנה זו וז״ל בכאן משמע דכלי שניקב מן הצד מותר ליטול ממנו לידים עכ״ל וא״כ ק׳ על מה דקי״ל ניקב בכ״מ פוסל מן הצד אפי׳ אם מחזיק רביעית וי״ל דשאני נט״י דאין נוטלין אלא דרך שפיכה ממנו ובזה ודאי כל מה שלמעלה מהנקב לא הוי כלי משא״כ לענין מי חטאת שממלאין בכלי מן המעין ואח״כ נותן עליהם אפר ואח״כ מזה ממנו א״כ אינו שופך דרך הכלי וע״כ לא איכפת לן במה שיש למעלה מהנקב אלא דאכתי קשה על מ״ש ב״י בשם סמ״ג וסמ״ק לפסול אפי׳ דרך הנקב אם ניקב בכ״מ ובאגודה פ׳ כ״ה הביאו ודאי הקושיא במקומה עומדת גם האגודה דבריו סותרים זא״ז ותו דגם להטור ק׳ דהא המים היו גם למעלה מהנקב במי חטאת מדצריך סתימה ואפ״ה כשר לענין מי חטאת.
(ב) דהיינו שאם ישימו כו׳ – מו״ח ז״ל הביא דבגמרא איתא אם נותן לתוכו מים והן נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כ״מ וזה אליבא דכולי עלמא.
(א) בכלי. דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
(ב) אפילו כלי גללים. פירש כלי העשוי מצואת בהמה שאין מקבל טומאה דלא חשיב כלי (מנחות דף ס״ט):
(א) ואם ניקב בכונס משקה כו׳. ואם יחדו לזתים תורת כלי עליו ומותר ליטול ממנו אם יחזיק רביעית עד שינקב כמוציא משקה (טור בשם סמ״ק) והטור כתב ע״ז ואפשר לחלק דוקא לענין טומאה מועיל יחוד לזתים אבל לא לענין נטילה דלענין נטילה כל שניקב בכונס משקה אינו חשוב עוד כלי ולא מהני ליה מה שיחדו לזתים ולא יטול ממנו אלא דרך נקב כאלו לא יחדו לזתים כן נ״ל וכן משמע כפירוש מהררש״ל:
(א) בכונס משקה וכו׳. ואם נותן לתוכו מים והם נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה. כתב [מגן אברהם] ס״ק ו׳ אם תחב בנקב דבר אחר כיון דסתמו חשיב כלי, ואם יחד לו ברזא להשתמש בו מיקרי תחילת תיקונו ושרי, עד כאן. אבל הט״ז כתב דלא מהני סתימה אלא בכלי חרס ודוקא בזפת עיין שם:
(א) גללים – כלומר אע״פ דלענין טומאה לאו כלים הם כשרים לנטילת ידים עיין יד אהרן:
(ב) משקה – ואם סתמו בטיט אינו מועיל בשום כלי וזפת מועיל בכלי חרס דוקא עט״ז שהאריך ומ״א בס״ק ו׳ מתיר בניקב ותחב בו ד״א. היה יורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ב״ח. עי׳ יד אהרן. ובהלק״ט ח״ב סי׳ קנ״ח:
(א) ס״א אין כו׳ – חולין ק״ז א׳ קפדיתו כו׳ ומתניתין ב׳ דפ״ק דידים וכמש״ו בכל כו׳ שאין כו׳:
(ב) ואם כו׳ – שם:
(ג) דהיינו שאם כו׳ – נדה מ״ט א׳ ת״ר כו׳ ועיין תוס׳ שם ד״ה אם ואע״ג דבכולי כו׳:
(ד) והוא גדול כו׳ – שם ושבת צ״ה ב׳:
(ה) ואפי׳ כו׳ – סה״ת ות״ה והרא״ש וש״פ דמה שלמעלה מהשבר לאו כלי הוא וכמו דפנות הכלים ושולי המחץ דפ״ק דידים:
(א) ט״ז סק״א המיוחדים למשקין. דע דהדין לענין טומאה כך הוא דבכ״ח ביחוד תליא מלתא דאם מיוחד למשקה טהור בכונס משקה ובמיוחד לאוכל עדיין הוי כלי דהא ראוי לזיתים ובעינן כמוציא זית משא״כ כלי שטף שחשובין יותר מכלי חרס לכן אפי׳ מיוחד למשקין אין כונס משקה מטהרו שדרך להצניעו לאוכלין ולפ״ז לכאורה אינו מובן דברי הב״י מה שעשה ב׳ תירוצים הרי הכל אחד דרבא מיירי בכ״ח המיוחד למשקין. ונלע״ד כוונת הב״י דלתירוץ א׳ תלוי ביחוד דבמיוחד למשקין הוי שיעורו לנטילה בכונס משקה אף בכלי שטף דנהי דלטומאה הוי עדיין כלי היינו משום דדרך להצניעו לאוכלין משא״כ לנטילה דאינו שייך רק במשקים לכן כיון שיש כונס שוב אינו ראוי לקרותו כלי לכן כל שמיוחד למשקין הוי שיעורו לנטילה בכונס אף בכלי שטף משא״כ במיוחד בהדיא לאוכלין אז לא פסלו כונס אף בכ״ח משום דעדיין כלי הוא כיון דבהדיא ייחדוהו לאוכלין הוי כלי אף לענין נטילה אף על גב דנטילה אינו שייך רק במשקין נמצא לתירוץ א׳ הכל תלוי ביחוד ולתי׳ הב׳ לא תלו לענין נטילה ביחוד כלל רק יש חילוק בין כ״ח דבכ״ח אפילו יחוד לאוכלין לא מהני כיון דעכ״פ נטילה אין ענינה רק במים מה מועיל מה שמיוחד לאוכלין לעשותה כלי לנטילה רק בכלי שטף שבהם אין כונס משקה מוציאן מתורת כלי אף במיוחדי׳ למשקה מש״ה גם בנטילה כשר ובעינן כמוציא זית. ודוק:
(ב) שם וק״ל דאם יש עוד קושיא זו. היא בין לתי׳ א׳ בין לתי׳ ב׳:
(ג) שם על כלי עץ נמי קאמר. קושיא זו היא רק על תירוץ הב׳ דאילו לתירוץ הא׳ דבאמת גם בכלי עץ שיעורו בכונס היכא דמיוחד למשקה ודוולא היא מיוחד למשקה:
(ד) שם והתירוץ הב׳ ודאי דחוק. המשך לשונו כאלו אמר ובלא״ה ג״כ דחוק תי׳ הב׳ כו׳ וכוונתו משום דמתחלה הקשה על תי׳ הב׳ מהא דבהדיא מיירי רבא בשל עץ וקאמר עתה דבלא״ה אפילו לא ראינו דמיירי רבא בשל עץ אפ״ה דחוק למה לא אמר רבא רק דין כ״ח ולא דין עץ. דבשלמא לתי׳ הא׳ דתלי ביחוד א״ש כמ״ש הב״י משום דמסתמא נוטלין בכלי המיוחד למשקה משא״כ כפי תירוץ ב׳ דלא תלי ביחוד רק יש חילוק בין כ״ח לכלי שטף קשה אטו אין דרך ליטול רק בכלי חרס ולא בכלי עץ וק״ל:
(ה) שם הרמב״ם דשבר כלי. ר״ל דהאי לישנא משמע דכל הכלי בכללה נקרא שבר כלי אפי׳ מה שלמטה מן הנקב:
(ו) שם אין מחזיק. וכן קרא הרמב״ם לכול׳ שברי כלי שאף מה שלמטה מן הנקב אין בו שיעור כלי כלל משא״כ כשלמטה מחזיק רביעית אזי מה שלמטה מקרי כלי:
(ז) שם וקשה ע״ז דא״כ. ממילא מקשה הט״ז על הטור ממ״נ אם מפרש דברי הרמב״ם דאפילו מחזי׳ רביעית אסור אפילו דרך הנקב. קשה קושית הב״י דדבריו סותרים זא״ז ואם מפרש דאין הרמב״ם פוסל אלא באין מחזיק רביעית למטה אם כן מה חידוש יש בדברי רמב״ם ולמה מביא הטור:
(ח) שם ודברי הרמב״ם עצמם. ר״ל דלכאורה יש לתרץ הממ״נ הנ״ל דבאמת הרמב״ם לא מיירי רק באין מחזיק רביעית למטה ומ״מ חידוש דין יש ברמב״ם והיינו מדהוצרך הרמב״ם לפרש הטעם מפני שהן שברי כלים דקשה הא הטעם פשוט בלא״ה משום שאין בכלי זה מחזיק רביעית בין למטה מהנקב בין למעלה כיון שהמים זבין מתוכו ולאיזה ענין הוצרך להוסיף טעם מפני שהן שברי כלים. אע״כ בא להשמיענו אף אם יכול להיות בכאן במחזי׳ רביעית כגון אם יניח כלי זו על צדה ויחזיק רביעית בלי סמיכה דאז ה״א דשרי ליטול אפי׳ דרך פי הכלי קמ״ל הרמב״ם דאסור כיון דנקוב ככונס משקה הוי שברי כלי ובשברי כלי לא מהני מחזיק רביעית ואפילו בלא סמיכה כגון דופני כלי שנשברו ה״נ בזה אע״פ שכל הכלי שלם מ״מ כיון שיש בו נקב המטהרו הוה כאלו נשברה. ומשום חידוש דין זה הביא הטור את דברי הרמב״ם זהו כוונת הט״ז ליישב הקושיא. רק משום שאין התחלה לדברים אלו לפי מ״ש הב״י בתירוץ הא׳ הנ״ל דגיסטרא כשר לנטילה הרי דשבר כלי המחזי׳ רביעית כשר לנטילה להרמב״ם לכן הציע הט״ז תיכף דמ״ש הב״י שגם גיסטרא כו׳ וסתר דברי הב״י והוכיח דשברי כלי אין מועיל מה שמחזיק רביעית ונמשך זה עד ע״ב וכשסיים סתירת הב״י מסיק שם התי׳ וכ׳ וא״כ גם הרמב״ם אפשר דס״ל כן וכו׳ ע״ש ובזה תבין כל המשך דברי הט״ז. והארכתי בזה לפי שראיתי הרב פ״מ נתקשה בדברי הט״ז אלו ע״ש ולמ״ש ניחא הכל:
(ט) שם מכדי סיכת קטן. ר״ל אם כל הכלי בתחלה לא היה מחזיק רק רביעית אז השבר מקבל טומאה אפילו אינו מחזיק רק סיכת קטן ואם היה הכלי יותר גדול אזי גם השבר צריך להיות גדול והשיעור היותר גדול בשבר הוא לוג וזהו דקאמרי מכדי סיכת קטן בעד לוג ועיין פ׳ אלו טריפות:
(י) שם אין לו תקנה. ואפ״ה מקבלין טומאה כ״ש בשאר כלים דין הוא ששברים שלהם יקבלו טומאה דהא עדיין יכולים הם להיות כלי כשיתקנו אותם:
(יא) שם ואם כן גם הרמב״ם עד כאן נמשך סתירתו את דברי הב״י בהכשר שבר כלי לנטילה ועתה מתחיל בישוב הקושיא על הטור וכמו שפירשתי באות ח׳ ט׳:
(יב) שם אלא שלדעת הטור. עתה סתר תירוצו דניהו דדברי רמב״ם עצמו יש לפרש כן מ״מ קשיא על הטור דכ׳ בהדיא כהב״י דשבר כלי כשר לנטילה אם כן אף אם יהיה דברי הרמב״ם כנ״ל מ״מ דברי הטור סותרים זא״ז:
(יג) שם ונלע״ד דלהרמב״ם. מחמת הקושיות שהקשה עד עתה לפי׳ הב״י לכן חולק עתה על פירושו ודרך בכ״ז בדרך אחר ומיישב בדבריו אלו ג׳ קושיות הראשונות והוא מבואר למעיין:
(יד) שם וכמ״ש ב״י. זה נמשך לדבריו הראשוני׳ שפי׳ דהרמב״ם מיירי בטהרה היותר קטנה דהיינו בכונס וקשה הא יש עוד קטנה מזה דהיינו מוציא משקה כגון בגיסטרא וכמ״ש הב״י לכן סתר דברי הב״י דגם בגיסטר׳ שיעורו בכונס:
(טו) שם ראוי להעמיד ר״ל דבשלמא לענין טומאה דטעמא דגיסטרא מקבל טומאה הוא משום שראוי להעמיד תחת הנוטפין מש״ה שיעורו במוציא משקה משום דאין מעמידין גיסטרא לגיסטרא משא״כ בנט״י דטעמא דהכשר גיסטרא לנט״י אינו משום שראוי להעמיד תחת הנוטפין רק משום דחז״ל לא הוצרכו בנט״י דוקא כלי שלם שלא הקפידו רק על קיבול רביעית אפי׳ בשבר א״כ כלי שלם ושברן שוי ושיעורן בכונס:
(טז) שם ופי׳ רש״י שם. נ״ל המשך דבריו אלו לחזק בראיה שיש חילוק בזה בין טומאה לנט״י דבטומאה קפדינן אכלי שלם וטומאת שבר אינו רק ביחדו לקבל נוטפין מש״ה כל שניקב במ״מ שוב אינו ראוי לזה דאין מעמידין גיסטר׳ לגיסטרא משא״כ בנט״י לא בעינן כלל יחוד כדמסיק הט״ז אחר כך והייני ע״כ דבנט״י לא הקפידו חז״ל רק אקבלת רביעית ולא הקפידו אכלי שלם ולכן אין פסול אלא בכ״מ כמו כלי שלם:
(יז) שם כמו תקנו מגופה. קצת אין מובן הדמיון זה למגופה וקצת י״ל שכוונתו ע״פ פי׳ הב״ח הובא במ״א סק״ד שע״י היחוד נעשה כלי ה״נ גיסטר׳ או ע״י שייחדוהו לנט״י נעשה כלי כמעיקרא:
(יח) שם אף על גב דלענין טומא׳ לכאורה אין לה המשך לדבריו הראשונים ונ״ל דבא ג״כ להביא ראיה דחלוק דין טומא׳ בזה מנט״י דשם שיעור השבר לפי גודל הכלי וכאן תמיד השיעור ברביעית והיינו נמי משום דבטומאה קפדינן אשלימות הכלי מש״ה אף אם ראוי לקבל נוטפין מ״מ היכא שהכלי היא גדול והשבר קטן בטל שם כלי ממנו משא״כ בנט״י לא בעינן שם כלי כלל נמצא מוכח דבנט״י טוב שברי כלי כמו כלי אין תלוי רק בקבלת רביעית ולכן השיעור בכונס וק״ל:
(יט) שם ואפי׳ בלא יחדו עד השתא כתב לא מבעיא ביחדו לנט״י דנעשה כלי כמו מגופה ושיעורו בכונס ולא שייך לומר אין מעמידין גיסטר׳ לגיסטר׳ דהא יחוד זה לתשמיש בפ״ע לנט״י ולא לקבל נוטפין וא״כ שפיר מעמידין גיסטרא תחתיו והשתא מסיק דאפילו בלא יחוד הוי שיעור בכונס משום דאף דאין מעמידין גיסטרא תחתיה ואינו נקרא כלי מ״מ הא לנט״י לא בעינן כלי ודמי לגמרי כלי ושבר כלי כמו שביארתי תחלה:
(כ) שם רביעית למטה. אבל אם מחזיק רביעית כשר ודעתו לומר דכשר אפילו דרך פיו כן מוכרח דעת הב״י כמו שאבאר אח״כ אם כן ק״ק דא״כ מה תירץ הב״י על מה שהביא הטור דברי הרמב״ם דאכתי דברי הטור סותרים זא״ז דלעיל כ׳ אפילו במחזיק רביעית למטה אינו כשר רק דרך הנקב וצ״ע:
(כא) שם בד״א בכלי. הנה הב״י לשיטתיה דס״ל דנט״י וטומאה שוים לגמרי ואין פוסל לנט״י רק נקב המטהר מטומאה ורבא דאמר שיעור כונס אורחא דמלתא נקט מש״ה הוקשה לב״י על מ״ש הרשב״א כאן בד״א בכלי כו׳ הא כה״ג שאין מעלה מטומאה הוי כלא ניקב כלל וכשר אפי׳ אין מחזיק רביעית למטה לכן פי׳ הב״י דהאי בד״א קאי אריש דבריו דכ׳ שיעור כונס משמע דמוציא כשר ע״ז כ׳ דהיינו דוקא בכלי שאינו מוציא משקה מטהרו מש״ה אינו פוסל משא״כ בגיסטר׳ אף מוציא משקה פוסלו משום דטומאה ונט״י חדא אינון עי׳ בב״י תראה שפי׳ כך ממילא עכ״פ מבואר מרשב״א דכל נקב המטהר ופוסל אינו פוסל ביש רביעית למטה. ופי׳ הב״י הטעם משום דגם מטומאה אינו מטהר בכה״ג וזהו שכ׳ הב״י ומדברי הרמב״ם נראה שסובר כרשב״א וכו׳. וא״כ מתקנת הב״י דביש רביעית למטה כשר אפילו דרך פיו דהא אינו פוסל לנט״י אלא נקב המטהר וביש רביעית אינו מטהר וע״ז השיג הט״ז דדוחק לומר דהאי בד״א קאי אריש דבריו אלא בד״א בתרא קאי אבד״א קמא כי הט״ז לשיטתי׳ דנטילת ידים אינו תלוי בטומאה ושיעור דנטילת ידים היא בכונס בכל הכלים אף על פי שאינו מטהר וקאמר הרשב״א דהיכא שהנקב אינו מטהר אינו פוסל ביש רביעית למטה אפי׳ דרך פיו אבל נקב המטהר פסול דרך פיו אפי׳ ביש רביעית ודלא כהב״י:
(כב) שם דרך פיו אם אין רביעית. ה״ה דרך הנקב כיון שאין רביעית ומה דנקט דרך פיו משום סיפא דביש רביעית שרי אפילו דרך פיו:
(כג) שם אבל בארוך כ׳. ר״ל דבארוך מבואר כאשר פי׳ הט״ז דברי הרשב״א דלענין מחזיק רביעית יש חילוק בין נקב המטהר ובין אינו מטהר וא״כ גם בקצר כוונתו כך ולא כהב״י וכן המ״א סק״ג הביא ראיה שכוונת הקצר דלא כהב״י מדברי הארוך ע״ש:
(כד) שם כמ״ש דבריו בקצר. ר״ל לדינא דדברי ארוך וקצר חדא הם דביש רביעית למטה יש חילוק בין נקב המטהר רק דבקצר מיירי הכל רק בכונס ואופן החלוק הוא בין כ״ח דכונס מטהר ובין שאר כלים דאין כונס מטהר ובארוך מיירי הכל בכ״ח ואופן החילוק הוא בין כונס דמטהר ובין מוציא שאין מטהר ועיין מ״ש אח״כ:
(כה) שם אבל נקב כמ״מ. קשה הא במוציא משקה אינו נקב כלל וכשר דרך פיו אפי׳ באין רביעית למטה ולמה לא התיר הרשב״א אלא היכא דמקבל רביעית ואי מיירי בגיסטר׳ דמוציא משקה פוסלו קשה דבגיסטרא הוי זה נקב המטהרו ולמה שרי דרך פיו וקצת י״ל דאף על גב דמטהרו מ״מ כיון שהנקב פחות מכונס שרי אפילו דרך פיו ביש רביעית ודוחק גם בלא״ה א״א לפרש בגיסטרא דהא הט״ז פסק לעיל דמוציא משקה אין פוסל אפילו בגיסטרא וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה דאפילו באין רביעית למטה שרי דרך פיו. וכ״ת דמ״ש הרשב״א וכל שמקבל רביעית ר״ל כל הכלי מקבל רביעית ולא מיירי בלמטה מהנקב והכוונה כיון דבכולו יש רביעית והנקב אינו רק כמוציא משקה שרי לנט״י אם כן אין ענין דברי הארוך לדברי הקצר כלל. ולכן דברי הט״ז אלו צע״ג ודוק:
(כו) שם דבסתם כלים דנקב כונס משקה מעלה אותם כצ״ל:
(כז) שם אז אין נוטלין ממנה. נ״ל דלדברי הט״ז בכ״ז נתיישב קושית הב״י מה שהביא הטור דברי הרמב״ם והיינו דמעיקרא כ׳ הטור סתמא דבכונס פסול דרך פיו אפי׳ יש רביעי׳ למטה לכן הביא דברי הרמב״ם עתה דזהו דווקא בכלי שניקב בכונס טיהרו אבל בשאר כלים אם יש רביעית למטה שרי אפי׳ דרך פיו וק״ל. וקשה לי דלדברי הט״ז בכאן למה הוצרך הט״ז לעיל לדחוק דמ״ש הרמב״ם שבירה המטהרתו לאו כל כלי לפי דינו קאמר אלא ר״ל שיש בו שייכות טהרה ע״ש הא אפשר לפרש כפשוטו דבעינן בכל כלי נקב המטהר דאז פוסל אפי׳ דרך פיו אפילו ביש רביעית ועד״ז פי׳ המ״א ע״פ שיטתו ע״ש וצ״ע:
(כח) שם אינו כלי כלל. ר״ל דמה שלמעלה אינו מחזיק רביעית דזה לא נקרא כלי לענין נט״י וק״ל:
(א) גללים. עבה״ט ועיין בר״י ספוג מלא מים וסחט הספוג ונטל ידיו ממנו כתבתי בתשובה שלא עלתה לו טבילה וכ״כ בספר אדמת קודש דהספוג אינו כלי כדתנן פ״ו דפרה ופשוט ע״ש:
(ב) משקה. עיין בה״ט ועיין ביד אפרים. ובבר״י כתב שמז״ה בעל חסד לאברהם כתב בשם זכרון משה דבסמרטוט למטה לא מהני אבל מצד השני מהני כו׳. וכת׳ באדמת קודש אם סתם כלי נחושת בבדיל וכ״ח בהרסית חזר להכשרו הראשון:
(א) (בט״ז ס״ק א׳) ושיעורו (שיורו) מועיל בכדי כו׳ דרבינו ירוחם בדעת הרמב״ם כו׳ שהראב״ד חולק שם ה״ה בכלים כצ״ל והאריך ונ״ל לבאר דבריו קצת מתחלה הביא שני תירוצי הב״י דבתירוץ הא׳ ס״ל להרמב״ם אף בכ״א יש שיעורים אחרים שאינם בכונס משקה כגון במיוחד לזיתים או בגיסטרא והיינו דאתי הרמב״ם לאשמועי׳ ובתירוץ הב׳ ס״ל דאפי׳ תימא דבכ״ח השיעור לעולם שוה בכ״מ דמיוחד לא מהני כמ״ש ס״ק ג׳ לעיל בשם הטור מ״מ בא הרמב״ם לאשמועינן גבי כלי שטף משום דרבא דוקא בכ״ח מיירי ולזה קאמר הרמב״ם בכל הכלים כל חד לפי טומאתו (אך בתירוצים אלו אנו צריכים לומר אם נפרש כן דהרמב״ם מיירי שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל לפמ״ש לקמן בשם הב״י דהרמב״ם מיירי באין מחזי׳ רביעית והיינו דנקט נשבר ולא נקט ניקב כלישנא דרבא משום דמיירי באין רביעית׳ מן הנקב ולמטה ואז הרי הוא כנשבר שיוציא מטומאתו ע״י כך ולפי״ז נראה דבכל הכלים הדין כן בשוה כל שיש נקב שאין יכול להחזיק רביעית בכלי מהנקב ולמטה הרי הוא שבר כלי) וע״ז הקשה הט״ז דאם יש עוד שיעור אחר זולת בכ״מ כו׳ ועוד יש להקשות כיון שכתב הרמב״ם דבשבר כלי הוא אפי׳ דרך הנקב אסו׳ כו׳ והב״י כתב דהטור ס״ל בדעת הרמב״ם דמיירי כשאין שיעו׳ רביעית מהנקב ולמטה וקשה דא״כ למה הביא דברי הרמב״ם כו׳ ר״ל דבשלמא אם מיירי שיש רביעית א״כ י״ל שכ׳ דברי הרמב״ם להשמיענו דאף בשאר כלים בכ״א השיעו׳ כפי מה שנטהר מטומאתו דלא תימא דהשיעור בכ״מ בכולם משא״כ אם נאמר שאין רביעית מהנקב א״כ כיון דכבר כתב הטור דאפילו דרך הנקב אין ליטול ע״כ לומר דבכה״ג לא מחשב כלי כלל וכמ״ש לקמן דאפי׳ לא נשבר נמי וא״כ מה לי כ״ח ומה לי שאר כלים כיון דעיקר הטהרה בזה לפי שאין הכלי יכול להחזי׳ רביעית בכל הכלים הדין כן וכמש״ל וא״כ כיון שכתב הטור דאף דרך הנקב אין ליטול אלמא בכה״ג שבר כלי מקרי מחמת שאין מחזיק רביעית ולכאורה קשה על הרמב״ם גופי׳ דלמה הוצרך לכתוב דין זה ולזה כ׳ הט״ז דהרמב״ם גופיה היה אפש׳ לו׳ דס״ל דשבר פסול אפי׳ מחזיק רביעית. אף דלכאורה לא היה אפש׳ לו׳ כן לפי מה דמשמע מהרמב״ם דאף דרך הנקב פסול א״כ מה בין לו לגיסטרא דהוא שבר כלי וכשר כשהוא מחזי׳ רביעית דהא כששופך דרך הנקב לא גרע מגסטרא והשברים שלמעלה מהנקב כמאן דליתא דמי כיון שאין שופך דרך שם לזה כתב הט״ז דבאמת מ״ש הב״י לשיטת הרמב״ם להכשיר גיסטרא ליתא כו׳ וא״כ י״ל דגם הרמב״ם ס״ל כן ר״ל דגם הרמב״ם ס״ל כסברת הר״ש דשברי כלים לעולם פסולים אף כשיושבים שלא מסומכים וא״כ שפיר מתפרש לשון הרמב״ם ע״ד שכ׳ הב״י דלכך נקט שנשב׳ ולא נקט שניקב משום דהשבירה מטהרתו מטומאתו דהיינו שניקב סמך לשוליו ואעפ״י שעדיין אפש׳ שיקבל ע״י הטי׳ ויוכל לישב בלא סמיכה אפי׳ הכי לא מהני גבי שברי כלים והלכך דרך הנקב פסול (והא דלא מפרש הט״ז דהרמב״ם ס״ל דבכל שבר כלי פסול אפי׳ יש רביעית מהנקב ולמטה ז״א דכה״ג ס״ל דודאי מהני כיון שהכלי עומד על עמדו ומן הנקב ולמטה יש רביעית ושופך דרך הנקב והרי הוא כמו חמת וכפישה דכתב הט״ז דכשר כיון שנשאר הכלי כבראשונה אלא שהקטין משא״כ היכא שאין מקבל רביעית אלא ע״י הטי׳ א״כ כשבאין לדון בו דין כלי צריך לדונו כשהוא שוכב מוטה על צדו ושבר כלי הוא ופסול לנט״י ודוקא לענין טומאה מרבינן ליה כמ״ש הט״ז לעיל ולכן הוצרך הט״ז לפרש בכה״ג שהנקב סמוך לשוליו אלא דמ״מ מקבל רביעית ע״י שמטהו על צדו בלא סמיכה) אך בזה ניחא לפרש דברי הרמב״ם. אבל הטור ע״כ לא פי׳ כן דברי הרמב״ם דהא איהו ס״ל דאף בשבר כלי מהני כשמחזיק רביעית בהטי׳ בלא סמיכה א״כ אפי׳ תימא דהרמב״ם מיירי בה״ג שאין מחזיק רביעית כ״א ע״י הטיה ובכה״ג ס״ל דאף לשפוך דרך הנקב אסור וא״כ לא קשה מדברי הטור דלעיל שכתב דמותר כששופך דרך הנקב משום דשם מיירי כשמחזיק רביעית למטה מהנקב בלא הטיה כלל מ״מ עדיין קשה הדברים אלו דס״ל דאף בנקב מהני הטי׳ בלי סמיכה ואם נשבר כלי גדול ושפך דרך הנקב לא גרע מהא. ולכן כ׳ הט״ז דלהרמב״ם והטור כל הכלים שיעורם בכ״מ והרמב״ם לא קאמר אלא שניקב נקב שהוא שייכות טהרה מן טומאה כו׳ ובזה א״ש מה שהעתיק הטור דברי הרמב״ם דהשתא מפרשינן דמ״ש הרמב״ם אין נוטלין היינו דרך פיו אבל דרך הנקב ש״ד דבשלמא למאי דס״ד מעיקרא דהרמב״ם יהיב כללא דכל כלי כפי מה שהוא טהרת טומאתו א״כ הטעם כיון שנשבר בטל ממנו תורת כלי שהרי לענין טומאה עולה בזה מטומאתו א״כ אף דרך נקב לא מהני כיון שאין שם כלי עליו כלל משא״כ השתא דבכל הכלים שיעורם שוה בכ״מ אף שאין שיעור טהרתן ע״כ דלאו מתורת ביטול כלי אתינן עלה שהרי בשאר כלים פשיטא שאין מקום לומר כן שהרי לא נטהר בזה מטומאה וע״כ שהכוונה מ״ש והרי הוא כשברי כלים היינו כיון שנקב זה שיש לו שייכות לטהרה א״כ בכל הכלים דיינינן מה שלמעלה כשברי כלים אבל דרך הנקב שפיר דמי אף בכ״ח ומה שעולה מטומאה אינו מבטל מעליו שם כלי לענין נט״י ומהני לשפוך דרך הנקב כשמחזי׳ רביעית וכמו שבר כלי שיחדו לנטילה כמ״ש לקמן. ומ״ש הט״ז וכ״ח ילפינן מיניה ז״א דא״כ נימא כמו דהתם שיעור כ״ח שלם ברביעית כמ״ש הר״ש ושיעור שיורו בכדי סיכת קטן כצ״ל ולכאורה צ״ע דהא הר״ש שם מפרש דגם תחלתו של כ״ח שיעורו בכדי סיכת קטן כו׳ וצ״ל דכוונתו דלענין חוטט בצינור לצרורי׳ כתב הר״ש דבעי רביעית: ומ״ש הט״ז וא״כ הרמב״ם אפשר דס״ל כן ר״ל כהר״ש דשברי כלים פסולין לעולם אף במחזי׳ רביעית שלא מסומך ולכן כ׳ דשבירה המטהרתו דהיינו שניקב בשוליו פסול ואף דבכ״ח אין שבירה זו מטהרתו מה שנשבר סמוך לשוליו לפעמים כגון היכא דמועיל בה שנשתייר כסיכ׳ קטן דמרבינן ליה לענין טומאה מ״מ י״ל דבכלי עץ אין שבר מטמא כשנשאר בו שיעור זה כמבואר לעיל לשיטת הרמב״ם. וגם י״ל דגם בכ״ח דמהני כדי סיכת קטן היינו כשיחדו לכך כמ״ש התוס׳ בחולין דף וא״ו. ועיין בר״ש פרק ב׳ דכלים וא״כ שפיר קאמר הרמב״ם דעכ״פ שבירה זו מעלה מטומאה כ״ז שלא יחדו לסיכה וכה״ג: ומ״ש הט״ז על דברי הב״י שכתב וכ״מ להרשב״א אמינא לבאר כוונת הב״י שהביא שם אחר דבר הרשב״א כתב וז״ל ונראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בפחות מכ״מ כגון גיסטרא כו׳ ע״ש בב״י שנראה דמפרש דודאי נטילה תליא בעליה לטהרה מטומאה ולכך כתב דבכ״מ פסול ובפחות מזה כשר שלא נטהר מטומאה בד״א שאין רביעית כו׳ אבל כשיש רביעית נוטלין לידים כיון שאם נשאר רביעית מהנקב ולמטה לא עלה מטומאתו ואח״כ כ׳ הרשב״א בד״א בכלי שאין שבירה זו כו׳ ר״ל דקאי אדלעיל בד״א שדוקא בכ״מ פסול ופחות מזה כשר בכלי שאין נקב פחות מכ״מ מעלה אותו מטומאה ואז שייך ג״כ החילוק בין יש שיעור רביעית או לא דכשיש רביעית אין מעלה אותו אבל בכלי ששבירתו מעלה אותו אף בפחות מכ״מ פסול וע״ז כתב הב״י דמשכחת לה בגיסטרא דטהור אף בפחות מכ״מ וע״ז קאמר הרשב״א דבכה״ג כשר לנטילה ג״כ וע״ז קאמר הב״י שהרמב״ם ג״כ סובר דסתם כלים דאמרינן בהו שיעור בכ״מ היינו דווקא כשאין מחזיק כו׳ ומ״ש הב״י דבסתם כלים נ״ל שט״ס וצ״ל דסתם כלים וגם אי גרסינן דבסתם יש לפרש כן ואפשר דהב״י ס״ל כדעת הרשב״א דבגיסטרא אף שמחזיק רביעית פסול כיון דשבר הוא ומיוחד לקבל הדולפין וכל שנעשה בו נקב כמוציא משקה אף שנשאר אח״כ רביעית טהור כיון שעיקרו אינו עשוי לקבל ולפי״ז א״ש דברי הרשב״א מ״ש בד״א בכלי כו׳ ר״ל הא דבעינן כ״מ וגם הא דכשר כשנשאר רביעית בכלי שאין שבירה זו מטהרתו ר״ל שבירה שנשאר רביעית וה״ה שבירה דפחות מכ״מ אבל בכלי ששבירה זו מעלה אותו ר״ל כגון גיסטרא דאז אף כמוציא משקה ואף בנשאר רביעית טהור פסול לנטילה. ובהכי א״ש מ״ש הב״י ע״ז דגם הרמב״ם סובר דסתם כלים דאמרינן בהו דנקב בכ״מ מעלה מטומאתו דוקא כשאין מחזיקין כו׳ ר״ל במ״ש בסתם כלים לאפוקי גיסטרא הוא דנקב בפחות מכ״מ מעלה מטומאה הוא מעלה ג״כ אף שמחזיק רביעית וצ״ע לדברי הרשב״א בתה״א שהביא הט״ז נ״ל דמפרשים בכך דסה״ת כת׳ סתם בכלי שנשבר פסול וע״ז כתב דמסתברא כל שלא נטהר מטומאתו ע״י שבר נוטלין וכל שמקבל רביעית ואין השבר גדול כ״כ שיטהרנו כשר נלענ״ד דהך ואין השבר כו׳ וי״ו המחלקת הוא וכאילו אמר או שאין השבר גדול ור״ל דכללא הוא כל שלא עלה מטומאתו נוטלין והלכך כשמקבל רביעית שאז אין עולה מטומאה אף שהשבר גדול או אעפ״י שאין מקבל רביעית אלא שאין השבר גדול כ״כ ר״ל כגון שניקב כמוציא משקה וכן אם נאמר דבשאר כלים בעינן שיעור גדול מזה בכה״ג נוטלין וא״כ דברי הב״י נכונים אף לדברי הרשב״א בתה״א. והט״ז ס״ל לפרש הך בד״א קאי על מ״ש בד״א שאין מחזיק כו׳ וע״ז קאמר דאף מחזיק אינו כשר אלא בשבר שלא נטהר מטומאתו וכן מפורש בתה״א דהרשב״א מתחלה הביא דברי סה״ת בסתם דכלי שנשבר והיינו בכ״מ פסול אף כשנשאר רביעית וע״ז כתב הרשב״א דאם אין השבר נטהר מטומאתו ע״י שבירה זו כגון שאינו רק כמ״מ ונשאר רביעית כשר אבל בכ״מ שמטהר מטומאה ס״ל להרשב״א כסה״ת דפסול אף בנשאר רביעית ומ״ש הט״ז גם דברי הרמב״ם שלפנינו מורים כן כו׳ לענ״ד צ״ע דלדעת הב״י א״ש דברי הרמב״ם כיון שכת׳ שצריך להיות נשבר שבירה המטהרת וממילא בכלל זה שצריך שלא יהיה מחזיק רביעית אין שבירה זו מטהרת והן הן דברי הב״י שכת׳ דמשמע מהרמב״ם בהל׳ כלים ג״כ דאם נשאר רביעית שפיר מקבל טומאה גם מ״ש הט״ז וז״ל ומ״ש הב״י דכשר ביש רביעית מן הנקב ולמטה דאפי׳ שבר כלי כו׳ דבריו תמוהים דעדיף שבר כלי כו׳ ולענ״ד דברי הב״י נכונים דהב״י כ׳ דמקבל רביעית מחזיקין שם כלי עליהם ר״ל לענין טומאה דאינו עולה מטומאה ומייתי לזה ראיה משבר כלי דאם הוא מחזיק רביעית מטמא וא״כ פשיטא דגם כלי שניקב ככ״מ ונשאר רביעית מהנקב ולמטה דרואין העליון כמאן דליתא ועדיין כלי הוא לקבל טומאה וא״כ גם לנטילה כשר כשמחזיק רביעית וזהו שכת׳ הב״י דהרמב״ם מיירי דוקא כשאין מחזיק ואז אפי׳ דרך הנקב פסול: משא״כ כשמחזיק דכשר דרך הנקב עכ״פ דלא גרע משבר כלי ואפשר עוד דאפי׳ דרך פיו שרי אף להרמב״ם דמחזיק א״כ מקבל טומאה וכל שמקבל טומאה לא בטל שם כלי מיני׳ ולא איכפת לן כלל במה שהשפיכה דרך פיו וחכמים לא פסלו לנט״י אלא כל שאינו מקבל טומאה ופרח שם כלי מיניה ומ״ש הט״ז דלא דמי לשבר כלי כיון ששופך דרך פיו לק״מ דהב״י לא מייתי משבר כלי רק לענין זה דמוכח דעכ״פ כשמחזיק רביעית הוא מקבל טומאה וזה מבואר למעיין בב״י וממילא ילפינן משם דין נטילה דשרי כיון שלא יצא עדיין מתורת כלי כנלענ״ד. והנה מ״ש הט״ז בפירוש דברי הרשב״א דאם בשבר שבירה המטהרת אסור דרך פיו משמע דדרך הנקב שרי אף כה״ג ולפי״ז לכאורה שפיר כ׳ הב״י דהרמב״ם כהרשב״א שהרי הב״י בא לתרץ דברי הטור שמביא דברי הרמב״ם והרי בטור מבואר להדיא דדרך הנקב שרי א״כ גם להרמב״ם שרי דרך הנקב ואין אסור רק דרך פיו וא״כ הם שוים עם דברי הרשב״א וא״כ לא מקשה הט״ז מידי. אך אחר העיון דברי הט״ז נכונים דהכי קא קשיא ליה דודאי הב״י אליב׳ דהרמב״ם ס״ל דבשבירה המטהרת אפילו דרך הנקב אסור רק דהב״י ס״ל דלהרמב״ם אין שבירה מטהרת כלל כשנשאר רביעית ואין שבירה מטהרת אלא כשלא נשאר רביעית אז מטהרה מטומאה וכיון שהוא טהור מטומאה אין עליו שם כלי כלל ואפי׳ דרך הנקב אסור אבל אם נשאר רביעית שוב אין השבירה מטהרת ושם כלי עליו ואז אפי׳ דרך פיו מותר שנקב זה אינו מבטלו מתורת כלי אך דזה דוקא להרמב״ם דס״ל דזה תלוי בדין טומאה משא״כ להטור דס״ל דאע״ג דיחדו לזיתי׳ מ״מ פסול לנט״י דלא תלוי בזה בטומאה אלא בנט״י תלוי בכ״מ דוקא א״כ אף כשנשאר רביעית מ״מ כשיש נקב בכ״מ אסור ליטול דרך פיו אע״פ דלא נטהר מטומאה דלא יהא אלא יחדו לזיתים ומה שהביא הטור דברי הרמב״ם היינו כיון דהרמב״ם מיירי במן הנקב ולמטה אין רביעית וכ׳ דפסול לגמרי ומשמע אפילו דרך הנקב בזה הביא הטור דברי הרמב״ם אבל באם מחזיק רביעית בזה לא מיירי הרמב״ם רק דממילא ש״מ דס״ל דתלוי בדין טומאה והרמב״ם ס״ל דשפיר מקבל טומאה וה״ה לענין נט״י כשר ליטול. והטור כבר גילה דעתו בזה דנט״י לא תלוי בטומאה כן צריך לומר להב״י והשתא שפיר קשיא ליה להט״ז שכת׳ שהרמב״ם כהרשב״א וז״א דלהרמב״ם בשבירה המטהרת אפי׳ דרך הנקב פסול ואם נשאר רביעית שרי דרך פיו ולהרשב״א אינו כן אלא אף בנשאר רביעית מ״מ שפיר מועיל בו שיעור ככ״מ או שאר שיעור שבירה המטהר שיהיה פסול ליטול דרך פיו:
אין נוטלין לידים אלא בכלי וכו׳ – נ״ב: הנה דין זה פשוט דאין נט״י פחות מרביעי׳ ונסתפקתי באם היה כלי הנחלק לשנים שהיה דופן בתוכו המחלקו לשנים והיה בצד אחד חצי רביעית ובצד השני חצי רביעית או שהיו שני כלים מחוברים יחד כה״ג בזה חצי רביעית ובזה חצי רביעית אך היה ניקב כשפופרת הנוד המחבר המים יחד אם מהני חיבור כזה לנט״י או לא אי נימא אם במקוה של תורה מהני חיבור כזה מכ״ש בנט״י דרבנן או נימא כיון דמפורש במס׳ זבחים דכ״ב דכל המשלים למקוה משלים לכיור לרביעית אינו משלים וע״ש דמסיק הש״ס דהיינו בנתן סאה ונטל סאה דבמקוה כשר עד רובו ובנט״י לא מהני ופרש״י הטעם מכח דרביעית אינו חשוב כ״כ לבטלינהו ע״ש וא״כ יש לו׳ ה״ה נמי בזה דמקוה הוה שיעור חשוב. ומהני אף ע״י צירוף כשפופרת הנאד אבל ברביעית דליכא שיעור חשוב בעינן שיהיה ביחד ולא ע״י צירוף כשפופרת הנאד. הן אמת שהדבר תמוה דלמה השמיטו הפוסקים דין זה דלא מהני נטל סאה ונתן סאה בנט״י וצ״ע כעת. ולפשוט ספק הנ״ל נראה להוכיח מהש״ס דזבחים הנ״ל דמה דמפלפל שם הש״ס לפרש המימרא דכל המשלים למקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים וכו׳ מהו ממעט ולמה לא משני דהכוונה להצטרף כשפופרת הנאד ובפרט דלעיל בדף הנ״ל קאמר שם גבי כיור בקודח בתוכו כו׳ א״כ מוכח דצירוף מהני בכיור ולא קאמר דנ״מ לענין צירוף כשפופרת הנאד ובע״כ מוכח דאף בנט״י מהני צירוף כשפופרת הנאד. מיהו על הש״ס גופא קשה מנ״ל זה דלענין נתן סאה ונטל סאה יהיה חמיר נט״י ממקוה ולענין צירוף אינו חמור וצ״ע. והנה בהיותי בזה ראיתי בש״ס שם דקאמר כל כיור שאין בו כדי לקדש ד׳ כהנים בבת אחת וכו׳ שנאמר ורחצו משה ואהרן ובניו ממנו. ולכאורה תמוה שהרי זה בשבעת ימי המילואים נאמר ושם הוו גם נדב ואביהו וא״כ היו שם ששה והיאך אמר ד׳. ואפשר דעיקר לימודו הוי מדכתיב סתם בניו וסתם בניו משמע שנים ולכך משמע ליה דסגי בד׳ כהנים. ועדיין צ״ע בזה ודו״ק. והנה הט״ז הביא פלוגתת הפוסקים בכלי שנשבר שבורה המטהרתו אם מותר ליטול ממנו דרך הנקב או לא. ולפענ״ד נראה ראיה ברורה כדעת הסוברים שמותר ליטול דרך הנקב שעדיין תורת כלי עליו והיא ממשנה מפורשת במס׳ זבחים פי״א משנה ה׳ כלי חרס שיצא חוץ לקלעים נכנס ושוברו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים נוקב ונכנס ושוברו במקום קדוש ופירש שם הרע״ב דנוקבו היינו שבירה המטהרתו מטומאתו והיינו כשיעור שורש קטן ועדיין כלי הוא ומקיים שבירה במקדש אבל אם ניקב נקב גדול דיצא מתורת כלי שוב אינו נכנס ושוברו דרחמנא אמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דבשעת שבירה יהי׳ כלי והאי בשעת שביר׳ לאו כלי הוא א״כ מוכח להדי׳ דאף דנשבר נקב המטהרתו מטומאתו עדיין שם כלי עלי׳ וא״כ למה לא יטול ממנו דרך הנקב ואם גם דרך הנקב אין נוטלין ממנו בע״כ דלאו כלי הוא כלל וא״כ היאך נוקבו ונכנס ושוברו הרי בעינן שיהיה כלי בע״כ דנחשב כלי עדיין ומותר ליטול ממנו דרך הנקב וזה ראיה ברורה לפענ״ד ודו״ק ועיין בחיבורי על או״ח שנת תקפ״ט דף ס״ד ע״א שם הרגשתי ג״כ בראיה זו והארכתי מעט עיי״ש:
והנה בדין זה דאין נוטלין לידים אלא בכלי אעתיק כאן מ״ש בעזה״י בחידושי להרמב״ם הלכות ביאת מקדש פ״ד הלכה ו׳ הציץ מרצה על טה״י וכתב המשנה למלך בירושלמי ס״ב דיומא מבעיא ציץ מה שירצה על טומאת ידים. ולא ידעתי מהו דהא אין טומאת ידים במקדש כמ״ש רבינו בפ״ח מהלכות שאה״ט. ואם הכוונה כגון שנגע חוץ למקדש באוכלי קודש הא אין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין עכ״ל. ואנכי בעניי לא יכולתי להלום כלל דבריו חדא מה קשיא ליה הרי ניהו דפוסק הרמב״ם כש״ס דילן דאין טומאת ידים במקדש דלמא הירושלמי פליג על הש״ס דילן וסובר יש טומאת ידים במקדש ואף דאין שבות במקדש י״ל דס״ל להירושלמי דהיינו דוקא בשבת ולא בשאר איסורין ואף אם הוי גם בשאר איסורים דלמא דוקא באיסורי ולא בטומא׳ והרי לא ילפינן איסור מטומאה כמ״ש ביו״ד סי׳ פ״ג וה״ה טומאה מאיסור. גם מ״ש דא״ל דמיירי בנגע באוכלין חוץ למקדש דהרי אין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין אבל בדרבנן י״ל דמכפר גם על הנאכלין וזהו עצמו אבעיות דהירושלמי אם הוי כשל תורה ואין הציץ מרצה על הנאכלין או דלמא דרבנן קיל ומרצה אף על הנאכלין. ובעיקר כוונת הירושלמי היה נראה דהרי משכחת לה דנגע בחוץ ביין או סולת למנחות ואח״כ הכניסו לפנים לנסך או למנחות וא״כ הוי על טומאת הנקרבין ועל זה מרצה הציץ ולכך מבעיא ליה אם נימא דלא עשו חז״ל חיזוק יותר משל תורה ודינו רק כשל תורה וממילא לא מרצה או דחז״ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך אינו מרצה על טומאת ידים ולכך השמיט הרמב״ם בעיא זו כיון דמוכח בכמה דוכתא דאנן קיי״ל דלא עשו חז״ל חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ועיין באהע״ז בב״ש סי׳ ס״ו לכך ממילא אין ספק בדבר דמרצה ואתי שפיר והרמב״ם נראה דמפרש כפירוש הזה דאם כפירוש הראשון על הנאכלין דיש לומר דרבנן קילי הוי ליה להביאו ומדהשמיטו הרמב״ם מוכח דהרמב״ם מפרש כפירוש השני כנ״ל ודו״ק ואתי שפיר:
ואם ניקב בכונס משקה וכו׳ – נ״ב: עיין בט״ז פלוגתת הפוסקים דיש ס״ל דהש״ס דנקט שיעורו ככונס משקה מדבר בכ״ח ובשאר כלים כשיעור המטהרן מטומאתן והט״ז הכריע דבכל הכלים הוה שיעורן ככונס משקה ע״ש. ולדעתי נראה ראיה ברורה לדברי הט״ז ממסכת זבחים פרק דם חטאת דף צ״ה ע״א במה דפריך שם כ״ח שיצא כלי אמר רחמנא וההיא לאו כלי הוא ומשני שניקב בשורש קטן ורש״י הגי׳ שם דניקב כמוציא משקה וכו׳ וא״כ משמע דאף בנשבר שבירה המטהרתו מטומאתו מן התורה כדמוכח שם בש״ס אעפי״כ נקרא כלי בלשון תורה גבי כלי מקדש אפי׳ בכ״ח וא״כ קשה כיון דמה דבעינן בנטילת ידים כלי הוי מכח דומיא דכיור והרי בכיור נחשב כלי אף אם ניקב שבירה ככונס משקה אף אם היה כ״ח הוי כלי וכיון דהוי שם כלי עלי׳ אף דניקב ככונס משקה אף אם הוי כלי חרס וכיון דבקדשים נחשב כלי למה יופסל לנטילת ידים, אלא וודאי דאין טעם הש״ס דבכלי חרס מופסל לנטילת ידים מכח דהוי שבירה המטהרתו רק כיון דאינו ראוי לאותו תשמיש לנט״י לכך לאו שם כלי עליו לענין זה אבל לתשמיש דברים אחרים בתורת סתם כלי יש לו תורת כלי א״כ ממילא ה״נ בכלי שטף וכו׳ אף דאינו מטהר בכך מטומאתו מכל מקום לאו שם כלי עליו. לכך אף אם נימא דטעם דכונס משקה דנקט בש״ס הוי מכח דהוי שבירה המטהרתו קשה דהרי מפורש בש״ס דאף בשבירה המטהרתו ככונס משקה שהרי בשורש קטן הוי וודאי כונס משקה גם מוכח דנטהר מטומאתו בכך ואעפי״כ הוי עלי׳ שם כלי למה דבעי כלי א״כ בכיור הוי נקרא כלי בכך ולמה יופסל לנטילת ידים ובע״כ דאין הדבר תלוי בנקב המטהר מטומאתו רק במה שלאותו תשמיש לא נחשב כלי ולכך ה״ה בכלי נחושת ושאר כלים הוה כן וזה ראיה ברורה לדעת הט״ז ודו״ק ואכ״מ להאריך בזה אולי יזכני ד׳ בזמן אחר לבאר יותר בזה:
(א) בכלי – דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
(ב) וכל הכלים כשרים – היינו בין של עץ או עצם או זכוכית וכן כלי עור שמיוחדין לקבל משקה וכדלקמן בס״ד ע״ש:
(ג) אפילו וכו׳ – היינו אף דכל אלו אינם חשובים כלי כלל לענין קבלת טומאה אפילו מדברי סופרים עכ״פ כלים הם וכשרים לענין נט״י:
(ד) וכלי אדמה – היינו טיט שאין נצרף בכבשן רק בחמה וכדומה אבל כשנצרף בכבשן הוא כלי חרס המוזכר בתורה לענין קבלת טומאה:
(ה) שיהא מחזיק וכו׳ – דאל״ה אין שם כלי עליה לענין נטילה ועיין בה״ל:
(ו) רביעית – היא רביעית הלוג ששיעורה ביצה ומחצה:
(ז) בכונס משקה – ואם נותן לתוכו מים ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב״ח וא״ר]:
(ח) והוא גדול וכו׳ – דאם לא היה רק נקב קטן שהמשקין יוצאין בו אבל לא נכנסין מבחוץ לתוכו חשיב ככלי שלם ונוטלין דרך פיו. ואפילו ניקב בשולי הכלי שאין מחזקת רביעית תחת הנקב כתב בב״י להתיר דלא בטל מתורת כלי מחמת נקב זה ונראה שיש להחמיר בזה אם לא בשעת הדחק שאין לו כלי אחר:
(ט) בטל מתורת כלי – בין אם הכלי היה מיוחד למשקין או לאוכלין כמו שבארתי בבה״ל:
וצריך שיהא מחזיק רביעית – וא״ת פשיטא הלא צריך ליטול ידיו מרביעית וי״ל כגון דאתו משירי טהרה שאז אין צריך רביעית וכדלקמן בסימן ק״ס סי״ג אפ״ה צריך שיהא הכלי מחזיק רביעית [פרישה ע״ש עוד]:
והוא גדול וכו׳ – עיין במ״ב דאם היה רק כמוציא משקה מותר דרך פיו כן הוא מסקנת אחרונים ודלא כמה שכתב בב״י בשם סמ״ג וסמ״ק דהם סוברין דדוקא דרך הנקב מותר ועל עיקר דעתם קשה לי טובא דנקב קטן כזה דהוא רק כמוציא משקה ואינו הולך אפילו טיף אחר טיף איך התירו לכתחלה ליטול באופן זה לפי מה שכתב המגן אברהם לקמן בסימן קס״ב ס״ה ובא״ר שם דהיכא שאינו שופך הקילוח בבת אחת הוא כעין נטילה לחצאין ועל כן אין להתיר בזה אלא דרך פיו דוקא:
בטל מתורת כלי – ולאו דוקא בכלי חרס המיוחד למשקין דגם לענין טומאה סברי כמה פוסקים דבטל מטומאתו ע״י נקב דכונס משקה דאינו ראוי לתשמישו אלא אפילו בשאר כלים דלכו״ע לא נטהרו מטומאתן ע״י נקב זה [משום דחשובין הן ומצניעין אותן לתשמישי אוכלין הראויין להן] וכן בכלי חרס המיוחדין לאוכלין דשיעורן לענין טומאה עד שינקבו נקב כמוציא זית מ״מ לענין נט״י בטלי מתורת כלי מליטול דרך פיה בנקב ככונס משקה. והטעם דבשיעור זה כיון שאינו מחזיק מימיו כלל [דיוצא טיף אחר טיף] לא חשיב כלי לענין זה [דרישה ע״ש] או כיון דעתה משתמשין בה במים לנטילה דיינינן לזה לעולם כשיעור כלי חרס המיוחד למשקה דלתשמיש מים אינה ראויה וכמו שכתב במטה יהודה [כן כתבו התוספות הובא בב״י דאף בכלי שטף הדין כן ופשוט דה״ה בכלי חרס המיוחד לאוכלין] וכן מוכח דעת הרי״ף [כמ״ש הט״ז] וכ״כ רש״ל הובא בט״ז סק״ז דבכולם השיעור ככונס משקה ואף דדעת הסמ״ק הובא בטור דבכלי המיוחד לזיתים שיעורו כמוציא זית וכתב ב״י דכן הוא ג״כ דעת הרמב״ם ובביאור הגר״א משמע שהוא מסכים כן להלכה ופחות מזה לא חשיב נקב מ״מ פשוט שאין להקל בזה יותר מדעת הסמ״ק עצמו דהיינו שלא ליטול רק דרך הנקב אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ולא דרך פיו [וכן משמע בביאור הגר״א שלא נקט דעת הסמ״ק רק לענין זה ע״ש]:
(א) [סעיף א׳] אין נוטלין לידים וכו׳ והא דקפדינן אמנא אסמכוה רבנן על מי חטאת א״נ על קידוש ידים ורגלים דמקדש. הרשב״א בשם ה״ג. ב״י. מ״א סק״א ועיין לקמן ריש סי׳ ק״ס:
(ב) שם וכל הכלים כשרים אפי׳ כלי גללים וכו׳ משנה בפ״א דידים ופי׳ הר׳ שמשון בכל הכלים בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפי׳ בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה עכ״ל. ב״י:
(ג) שם וכל הכלים כשרים. ספוג מלא מים וסחט הספיג ונטל ידיו ממנו לא עלתה לו נטילה. ברכ״י אות א׳ וכתב שכן הסכים בס׳ אדמת קודש ח״ב סי׳ ה׳ דהספוג אינו כלי כדתנן פ״ו דפרה והוא פשוט עכ״ד. והביאו הזכ״ל אות ן׳ בי״מ אות ג׳ שע״ת אות א׳ יפ״ל אות א׳ ועיין לקמן סי׳ ק״ס אות ד׳:
(ד) שם אפי׳ כלי גללים. הרמב״ם בפירושו ריש פ״י דפרה והר״ש פ״ב דעוקצין הכריחו דלא כמי שפירש שהוא כלי שיש אבן גלל וכן הכריחו התו׳ במנחות דף ס״ט אלא הוא כלי מצפיעי הבקר וכן הסכים הרשב״ץ ח״א סי׳ קכ״א ועי״ש, מה שהאריך בפי׳ כלי אדמה ומגיפת החבית. ברכ״י אות ב׳ וכ״כ המ״א סק״ב בשם התו׳ הנז׳ פתה״ד אות א׳:
(ה) שם וכלי אדמה. היינו טיט שאין נשרף בכבשן רק בחמה וכדומה שאין מקבל טומאה ואפ״ה הוה כלי לנט״י. וכלי גללים ואדמה נמי צריך שיהיו שלמים דל״ת הואיל ואין מקבלין טימאה אין השבר פוסל בהן. א״א אות ב׳ מ״ב אות ד׳:
(ו) שם וצריך שיהא מחזיק רביעית. ופי׳ של רביעית הוא רביעית הלוג ששיעור לוג שלם. הוא ששה ביצים וממילא רביעית. הלוג הוא ביצה ומחצה פרישה אות ג׳ ועיין לעיל סי׳ קנ״ח סעי׳ יו״ד בהגה ובדברינו לסי׳ פ״א אות ג׳ ועוד עיין לקמן סי׳ ק״ס סעי׳ י״ד:
(ז) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו׳ דעת הש״ע באלו ב׳ הסעיפים היא כדעת הטור דבכל הכלים משערינן בכונס משקה דאע״ג דלענין טומאה לא נתנו שיעור דכונס משקה אלא בכלי המיוחד למשקין אבל כלי המיוחד לאוכלין שיעורו כמוציא זית ויש עו״ש שיעורים אחרים כמבואר בפ׳ י״ט מה׳ כלים להרמב״ם ז״ל בשיעורי מדות כלי חרס וכן בדין כלי מתכות בפי״א נאמרו שיעורין אחרים מ״מ כיון דרבא לא הזכיר אלא דין דכונס משקה ש״מ דמידה זו אמורה בכל הכלים ואפי׳ בכלי שטף וכמ״ש מרן ז״ל בב״י בשם הסמ״ג והתו׳ בריש סי׳ זה מט״י אות א׳ וכ״כ המאמ״ר אות ג׳:
(ח) שם בכונס משקה וכו׳ ואם נתן לתוכו מים והם נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה. ב״ח. ט״ז סק״ב. א״ר אות א׳ מט״י אות ב׳ וכתב שם המט״י דלענין כשטורד דהוי כונס משקה ודאי הוא אבל אם אינו טורד ולומר עליו דהוי מוציא משקה הא ליתא דזה שטורד הוא נקב גדול ובודאי דהוי כונס משקה ולית ביה ספק משא״כ כשאינו טורד עדיין הוא בספק ולעולם צריך בדיקה דשימה על המים ולהך לא נקט התנא ההפך ואם לאו בידוע שמוציא משקה כדנקט בכל החלוקות ודו״ק עכ״ל, וכ״כ בן א״ח פ׳ טהרות אות ו׳:
(ט) ודע כלי שניקב במוציא משקה משמע דעת הש״ע דאין בו פיסול אפי׳ ליטול דרך פיו ואפי׳ אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דלא בעינן שיטול דרך נקב ושיהיה מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אלא בניקב בכונס משקה וכמ״ש מרן ז״ל ובב״י דכן נראה מדברי הרשב״א ז״ל וכתב שהטעם משום דכל נקב פחות מכונס משקה כיון שאינו מעלה את הכלי מטומאתו כמאן דלית ביה נקב כלל דמי יעו״ש. וכ״פ הב״ח ער״ה אות א׳. ומיהו דעת הסמ״ג והסמ״ק להחמיר אם ניקב בכונס משקה ואין נוטלין ממנו כלל אפי׳ דרך הנקב ואם ניקב במוציא משקה דוקא דרך הנקב ומקבל רביעית תחת הנקב כמבואר בב״י וב״ח יעו״ש וע״כ יש לחוש לדבריהם ואין להתיר אלא בשעת הדחק ולענין ברכה נמי נראה דלא יברך ענט״י משום דק״ל סב״ל אפי׳ כנגד מרן ז״ל ואפילו כנגד הרוב כמ״ש לעיל סי׳ ח״י אות ז׳ אלא יהרהר הברכה בלבו או יברך בלא שם ומלכות וכ״כ בן א״ח פ׳ טהרות אות ד׳ וכן כל מה שנכתוב לקמן דאין להתיר אלא בשעת הדחק נראה דלא יברך על נטילה ההיא משום סב״ל. והגם דנט״י דרבנן וק״ל ספיקא דרבנן לקולא מכל מקום משום ספק ברכות יש להחמיר דהא יש בו איסור דלא תשא וכמ״ש לעיל באות הנז׳ ועוד עיין בדברינו לקמן על סי׳ ק״ס סעי׳ י״א ודו״ק:
(י) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו׳. כיור נחושת שיש לו ב׳ פיות אחד להכניס בו המשקה והשני לשפוך ממנו ומקום ששופכין הוא גבוה וארוך מהפה שמכניסין על ידו המים אין לי דין כלי מנוקב ומותר ליטול ידיו לסעודה בזה הכלי. כתונת יוסף סי׳ ח׳ וכ״כ מהריק״ש בהגהותיו כלי שיש לו שתי פיות נוטל כמו שירצה ולא כתבתיו אלא מפני שראיתי מגמגמין באברי״ק שקורין בערבי יעו״ש והביאו י״א בהגה״ט וכתב וז״ל ודלא כהט״ז סק״ז שאסר ליטול מהאברי״ק והביא ראיה מטיטורוס דאין ראיה מהתם וכמו שיראה המעיין ומ״א סק״ד כתב דאם דד זה של האברי״ק הוא כחצי עגולה כעין צנור פסול אבל אם הוא סתום כשר וכדברי מהריק״ש וכן הסכים הלק״ט ח״ב סי׳ קנ״ח עכ״ל. וכ״נ דעת המט״י בססי׳ זה. וכן כתב המחב״ר אות ד׳ דמנהג פשוט בטורקיא״ה וארץ הצבי וארץ מצרים ליטול ידיו מן כלי נחושת הנקרא איברי״ק יעו״ש. וכן כתב הער״ה אות ג׳ דכלי נחושת שיש לו דד בולט הסכימו האחרונים דכשר ליטיל ממנו ממקום שירצה ומ״ש בזה הרב ב״ד סס״י ע״ב לא ראה מ״ש הרמב״ם ספ״ד דבית הבחירה דכיור היה לו י״ב דד כדי שיהיו כל הכהנים העוסקים בתמיד מקדשין כאחד יעו״ש עכ״ל. וכן כתב הבי״מ או׳ י״ב. מיהו הד״מ בהגה״ט אות ג׳ כתב בשם זקנו וז״ל בענין האברי״ק שיש לו ב׳ פיות אחת רחבה ואחת קצרה והפה הקצרה עודפת על הרחבה ונוטלין ממנו לידים נראה דלא מהני וצריך לחתוך העודף דאם לא כן נמצא נוטל ידיו ממה שאינו כלי דשם לעולם לא יחזיק מים דכשממלאין אותו עד פה הרחבה תו אינו מחזיק יותר לכשיהיה מים גם באותו העודף עכ״ל ועי״ש והסכים לדבריו ג״כ הד״מ ז״ל יעו״ש. וכן כתב דה״ח אות ב׳ דאם הדד יותר גבוה מדופני הכלי פסול ליטול בו דרך הדד יעו״ש. וא״כ כיון דיש פלוגתא בזה אע״ג דכתב המחב״ר דהמנהג להקל מ״מ ירא שמים יצא ידי כולם. ואם הדד יותר גבוה משפת הכלי אז יטול ממקום הרחב שהוא הנמוך או יחתוך מן הדד עד שיהא נמוך מן שפת הכלי ואז יטול מן הדד דוקא וכן אם הדד הוא נמוך מן שפת הכלי יטול מן הדד דוקא משום דאותו מקום הרחב שהוא למעלה מן הדד אינו מחזיק מים ונמצא ניטל ידיו ממה שאינו כלי כנז׳:
(יא) וכ״ז אם הדד הוא כולו עגול מכל צדדיו דראוי להחזיק מים אבל אם ראש הדד הוא כחצי עגולה ר״ל כחצי קנה ברוחב שאינו מחזיק מים אז אם הדד הוא גבוה יותר מן שפת הכלי וכל אותו חצי עגולה הוא למעלה מן שפת הכלי אז יכול ליטול משפת הכלי שהוא מקום הרחב אבל אם הדד הוא נמוך משפת הכלי אינו יכול ליטול מאותו כלי עד שיחתוך אותו חצי עגולה ויטול מהדד דוקא. והטעם דאינו יכול ליטול מאותו כלי קודם שיחתוך הדד משום דשפת הכלי אינו מחזיק מים כיון שהדד נמוך ממנו וכיון שאינו מחזיק מים הוי כאלו נוטל ממה שאינו כלי כנז׳ באות הקודם. וכן ראש הדד כיון שהוא כחצי עגולה אינו מחזיק מים והוי כנוטל ממה שאינו כלי וע״כ אין תקנה עד שיחתוך ראש הדד ואז יטול מן הדד דוקא ודו״ק:
(יב) וכן אם שפתי הכלי עצמן אינם שוים אלא גבוהין מצד אחד ונמוכין מצד אחד או שיש בהם חדודין יוצאין ויש בין חידוד לחבירו ככונס משקה אין נוטלין במקום הגבוה אלא במקום הנמוך ר״ז אות יו״ד. ונראה דה״ה אם נשבר מעט משפתי הכלי או נסדק בכונס משקה דאין ליטול עוד באותו כלי משום דמראש השפה עד סוף מקום השבר או הסדק אין מחזיק מים ולא נקרא כלי ואע״ג דכתב בש״ע דאם ניקב בכונס משקה יכול ליטול מן הנקב שאני התם משום שהנקב הוא למטה מן השפה וכשיבא ליטול מן הנקב אינו נשפך המים כ״א מן הנקב לבדו אבל הכא כשהנקב בשפה עצמה והמקום רחב כשיבא ליטול מן הנקב המים נשפך מן הנקב וגם מן השפה שאצל הנקב ואותו מקום השפה אינו ראוי לנטילה כנז׳ משום שאינו מחזיק מים וע״כ אין ליטול באותו כלי כלל עד שיתקן אם אפשר או אם השבר גדול בענין שיבואו כל המים על היד ממקום השבר לבדו:
(יג) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו׳ וא״כ צריך האדם ליתן דעתו על אותם כלים של נחושת וכדומה שהם מחתיכות ומדבקים אותם ע״י בדיל שעלולים הם להנקב בכונס משקה. וע״כ יש נזהרים מליטול ידיהם כ״א דוקא מכלי שהוא של חתיכה אחת ואין בו דד ושפתותיו ישרים שאין בו מקום גבוה ומקום נמוך כדי להנצל מספיקות וגם שמא ינקב בכונס משקה ולאו אדעתייהו. ובפרט כשהאדם הולך לסעוד אצל אחרים ומביאים לפניו כלי מלא מים ליטול שצריך ליתן דעתו על הכלי אם היא כשר לנט״י כי שמא בעה״ב אינו בקי בדינים ותהא ברכתו לבטלה ח״ו:
(יד) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו׳ מסתמיות דברי מרן ז״ל משמע דאין חילוק בין נקב לסדק והכל שיעורן שוה בכונס משקה אבל הב״ח כתב דבנשבר ונתבקע הכלי חשבינן ליה כולו שבר כלי ואפי׳ אין המשקין נכנסין בתוכו דרך שבירה זו אלא מוציא משקין בלבד נמי פסול מליטול בו ידיו כלל אפי׳ מחזיק רביעית מן הביקוע ולמטה דכיון דשבירה זו מטהרתו מידי טומאה הו״ל שבר כלי ופסול לגמרי והכי נקטינן ודלא כמו שנראה בש״ע עכ״ל. והביאו שכנה״ג בהגב״י אות י״ד. עו״ת אות ג׳ סו״ב אות ב׳ א״ר אות ב׳ והגם דהט״ז סק״א כתב על דברי הב״ח הנז׳ דאין לזה מקור וכן פסק הר״ז אות י״ב כהט״ז יעו״ש מ״מ הא״ר שם כתב ליישב קצת כיעו״ש. וע״כ אין להתיר בנסדק כמו בניקב אלא בשעת הדחק. וכ״פ הח״א כלל ל״ז אות ז׳ בן א״ח פ׳ טהרות אות ה׳ ולא יברך על נטילה זו כמש״ל או׳ ט׳ וכ״כ בן א״ח שם. מיהו בכלי זכוכית אפי׳ אם הסדק דק מאד שאינו אפי׳ כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצולן אין ליטול בו. מ״ב אות י״א. ומיהו מ״ש שם המ״ב לחלק בדין הסדק אם הוא בכלי נחושת ומתכות לשאר כלים אין נראם כן מסתמיות דברי הפו׳ אלא משמע דמיירי בכ״ג וע״כ יש להחמיר אפי׳ בכלי מתכות ואין להתיר אלא דוקא היכא דלא אפשר ולא יברך כנז׳ ודוק:
(טו) גסטרא שהוא כלי העשוי לקבל משקין הדולפין כתב המט״י אות א׳ דלדעת הרמב״ם ז״ל אם ניקב במוציא משקה אין נוטלין ממנו לידים אבל לדעת מרן ז״ל שהשמיטו כאן בש״ע מוכח דדעתו ז״ל דדין גסטרא כדין כלי שלם דאינו נפסל בנקב פחות מכונס משקה וכתב שכן הוא ג״כ דעת הטור יעו״ש. וע״כ אין להתיר ליטול בגסטרא אם ניקב במוציא משקה אלא בשעת הדחק ואין לברך וכמ״ש באות הקודם ועיין לקמן אות כ״ו. ועיין ר״ז אות י״א שכתב דאפי׳ לא נשברה אלא אזנו שאוחזין אותו בהם קרוי גסטרא יעו״ש:
(טז) שם בכונס משקה וכו׳ ודע שדעת מרן ז״ל משמע דאין לחלק בין כלי חרס לשאר כלים ובין ניקב מלמטה או מצרי דכולם שיעורם שוה אבל יש אומרים דבכלי חרס נפסל לגמרי בכונס משקה ושאר כלים אם ניקבו בקרקעיתם שיעורם במוציא משקה עיין ד״מ בהגה״ט אות ב׳ ובנ״א כלל ל״ז וט״ז סק״א וע״כ יש להחמיר כסברת י״א היכא דאפשר ואין להתיר אלא בשעת הדחק:
(יז) שם בכונס משקה וכו׳ ואם סתמוהו בסמרטוט למטה לא מהני אבל מן הצד מהני ואם סתמו בזפת מהני אף שאינו ממין הכלי כמ״ש בפ״ג דכלים. ברכ״י אות ד׳ בשם זקנו מהר״א אזולאי בהגהותיו כ״י בשם זכרון משה שע״ת אות ב׳ מיהו הט״ז סק״א כתב דסתימה בסמרטוט אפי׳ מן הצד לא מהני לעשותו כלי יעו״ש. ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לא לשאר כלים יעו״ש. והביאו א״ר אות א׳ סו״ב אות ב׳ ח״א כלל ל״ז אות ג׳ וכתב ודלא כמ״א סק״ו. ואע״ג דהמט״י סוף אות א׳ כתב דכלי שנוטלין ממנו כיון דעשוי לקבל מים צוננים מהני בו סתימת הזפת ודלא כהט״ז יעו״ש והביאו הער״ה אות ב׳ מ״מ לענין דינא נראה דיש לחוש לדברי האוסרים. וכ״כ בשו״ת שדה הארץ ח״ג סי׳ ג׳ דאין לסתום כלי נחושת שניקב מלמטה או מצדו לא בשעוה ולא בזפת ולא בדבק שקורין טיטקאל ולא בבצק ולא בשמרי יין ולא בגפרית וכיוצא אלא דוקא במיני מתכות או בבדיל יעו״ש וכן כתב החס״ל אות א׳ בן א״ח פ׳ טהרות אות ט׳ ודלא כהבי״מ אות ח׳ ועיין באות שאח״ז ואות י״ט:
(יח) אם סתם כלי נחושת בבדיל וכלי חרס בחרסית חזר להכשירו הראשון. הרב אדמת קודש בראשון בראשו. ברכ״י אות ה׳ שע״ת שם. אמנם בס׳ שדה הארץ שם חולק עליו וכתב דכלי נחושת מהני סתימת בדיל אבל בכלי חרס לא מהני סתימת חרסית יעו״ש. וכ״כ החס״ל שם. בן א״ח שם. וכן יש להחמיר ודלא כהבי״מ אות ט׳ ואו׳ יו״ד ועיין באות שאח״ז:
(יט) כלי עץ שניקב ותחב בו עץ בחוזק מהני בו סתימה אבל בכלי זכוכית אין סתימה מועלת כלל לעשותם כלי אפי׳ בבדיל ועופרת וכיוצא בהם. ר״ז אות יו״ד. אמנם מ״ש שם הר״ז דבכלי חרס אין סתימה מועלת אלא בזפת וגפרית וכו׳ עיין להרמב״ם ז״ל פ׳ כ׳ מה׳ כלים דין ג׳ דגריס בהיפך וע״כ ירא שמים יצא את כולם ואין ליטול בכלי שניקב דרך פיו אלא א״כ אם הוא כלי מתכות יסתום הנקב ע״י אומן בחתיכת מתכות או בבדיל. ואם הוא כלי עץ יסתום הנקב ג״כ ע״י אומן בחתיכת עץ דוקא ושתהיה סתימה חזקה בענין שלא יצא ממנו מים כלל ושאר כלים כגון כלי חרס וזכוכית וכדומה אם ניקבו לא יסתום הנקב כדי ליטול דרך פי הכלי כדי שלא יכנס במחלוקת אלא ניטל דרך הנקב אם אפשר או בכלי אחר ואם לא אפשר לא יברך על נטילה זו אלא מהרהר הברכה בלבו או יברך בלא שם ומלכות. וע״כ הקונה כלי חרס כדי ליטול מתוכו יזהר לראות שמא הוא נקוב וסתמיהו המוכרים בסיד או בחרסית:
(כ) אותם כלי עץ דאינם מחתיכה אחת רק שוליו מדובקים בזפת או טוטקאל אין נוטלין ממנו לידים ואפי׳ לדעת הרא״ש ז״ל דלא דמי לכלי מלא נקבים שכנה״ג בהגב״י אות ט׳ עו״ת אות ו׳ א״ר אות ו׳ חס״ל אות ב׳ בי״מ אות י״ז:
(כא) שם אז בטל מתורת כלי וכו׳ ומיהו אם נטל מכלי זה או מכיוצא בו שהוא פסול לנטילה א״צ לנגב ידיו תחלה קודם שיטול שנית וכענין שאמרו בשפשף ידו א׳ לחברתה לקמן בסי׳ קס״ב דהתם היינו טעמא דאין המים מטהרין אלא המים שנטמאו מחמת חברתה אבל הכא אעפ״י שלא עלתה לו נטילה ונאמר המים שעל ידיו נטמאו כשמטיל עוד מים עליהם מטהרים את הידים ואת המים שעליהם דהא לא נטמאו מים ראשוניה אלא מחמת היד עצמה ולא מחמת חברתה אבל אם שפשף ידיו זו בזו אחר שהטיל עליהם מכלי הפסול אעפ״י שלא ששפף אלא עד ששפך עליהם רביעית וכיוצא דבעלמא שרי לשפשף הכא צריך ננגב תחלה ואח״כ יטול שנית. מאמ״ר אות ד׳ יעו״ש:
(הקדמה) סימן זה דן בשאלה כיצד יש ליטול ידיים, ויש בו שלושה כללים עיקריים: א. יש ליטול מכלי. ב. יש ליטול על ידי מעשה של יציקת מים. ג. גם טבילת הידיים במקווה עולה לנטילת ידיים. דינים אלו מקורם בהבנה שהנטילה אינה רחצה, אלא מעשה שיש בו קדושה, ולכן יש בו כללים הלכתיים: שני הראשונים, שימוש בכלי ומעשה של יציקת מים (המכונה ״כח גברא״), באים כדי להעניק חשיבות לנטילה, והשלישי הוא מקל וחומר , שהלא מקווה כשר מטהר אפילו את כל גופו של האדם.
תוכן הסימן: הגדרת הכלי (סעיפים א׳-ו׳); ״כוח גברא״ (סעיפים ז׳-י״ג); דיני טבילת ידים (י״ד-כ׳)
(א) בכלי – ובהמשך הסימן מבואר שזה בנטילת ידיים, אבל אפשר גם לטבול ידיים במקווה, ואז אין צורך בכלי.
(ב) וכלי אדמה – ואין צורך בכלי מכובד1.
(ג) מחזיק רביעית – מפני שצריך רביעית לנטילה, כמו שראינו בסימן הקודם. ושיעור רביעית הוא 86 מ״ל.
(ד) יוצאים בו – אם יש בכלי נקב גדול מספיק שאם נשים אותו בתוך מים – המים יכנסו לכלי, וזהו נקב הגדול במקצת מנקב שרק יוצאים ממנו מים, הרי הכלי נפסל בכך.
(ה) לידים – כי אם משקים יכולים להיכנס אליו שלא דרך פיו, הוא אינו נחשב יותר ככלי.
(ו) ולמטה – שפסול זה אינו משום שאין די מים ליטול, אלא משום שהכוס הנקובה אינה מוגדרת כלי. לכן אין ליטול מכלי הסדוק למעלה, כפי שקורה לעיתים.
1. וכן אין צורך בדבר הנחשב ככלי לעניין קבלת טומאה.
אין נוטלין לידים אלא מכלי אבל כל הכלים כשרים אחד כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה וצריך שיהא מחזיק רביעית.
אם ניקב בכונס משקה פי׳ שאם ישימו אותו על המשקין יכנסו בתוכו דרך הנקב והוא גדול מנקב שהמשקין שבתוך הכלי יוצאין בו אז בטל מתורת כלי ואין נוטלין ממנו לידים ואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה.
(א) אין נוטלין לידים אלא מכלי פשוט בפרק כל הבשר (חולין קז.) קפדיתו אמנא א״ל אין וכתב שם הרשב״א בשם ה״ג דהא דקפדינן אמנא דאסמכוה רבנן על מי חטאת א״נ על קידוש ידים ורגלים דמקדש:
(ב) ומה שכתב אבל כל הכלים כשרים אחת כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה משנה בפ״א דמס׳ ידים (משנה ידים א׳:ב׳) ופי׳ ה״ר שמשון בכל הכלים בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה:
(ג) וצריך שיהא מחזיק רביעית בפרק כל הבשר (חולין קז.) כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים:
(ד) אם ניקב בכונס משקה שם אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים וכתב סמ״ג דאפילו בכלי שטף היה נוהג רבינו יצחק כן אע״פ ששיעור זה לא הוזכר בפרק המצניע (שבת צה:) אלא בכלי חרס וכ״כ התוספות בפ׳ בא סימן (נדה מט.) דאע״ג דשיעור דכונס משקה לא איתמר התם ובהמצניע אלא גבי כלי חרס כיון דכי אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לא הזכיר כלי חרס אלא כלי סתם יש להחמיר בכל הכלים שניקבו בכונס משקה שלא ליטול מהם:
(ה) ומה שכתב שאם ישימו אותו על המשקין יכנסו בתוכו דרך הנקב והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאין בו הכי תנן בפרק בא סימן (נדה מט) דנקב דכונס משקה גדול מנקב דמוציא משקה וכתב מהר״י קולון בשורש כ״ה דכונס משקה הוא נקב רחב כמו עדשה אחת ונ״ל דדוקא לענין מקוה כ״כ וכדי לחוש למ״ש התוס׳ בפרק בא סימן (שם) דהא דאמרינן אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו איירי שהנקב גדול עד שהמים מקלחים עד כאן אבל לפסול כלי לנט״י בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא:
(ו) ומה שכתב רבינו ואין נוטלין ממנו לידים ואפי׳ אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמט׳ וה״מ שנוטל דרך פיו למעלה וכו׳ כ״כ הרא״ש בפרק כל הבשר וז״ל וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי ומשמע דקאי אניקב בכונס משקה דלעיל מיניה וא״כ כל שהנקב פחות מכונס משקה כשר ליטול ממנו אפילו דרך פיו וכ״נ מדברי הרשב״א שם ונראה עוד מדבריו שם דאפי׳ אין הכלי מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה מאחר שהוא פחות מכונס משקה נוטלין ממנו לידים וכ״נ ג״כ ממ״ש בתורת הבית ונראה שהטעם משום דכל נקב פחות מכונס משקה כיון שאינו מעלה את הכלי מטומאתו כמאן דלית בו נקב כלל דמי אבל סמ״ג כתב כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים שאין שם כלי עליו ואפילו ניקב למעלה מרביעית ואם הכלי ניקב בצדו נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאין המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברין חוץ לנקב ונופלין דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מהנקב יש תורת כלי עליו מאחר שלא ניקב בכונס משקה וכ״כ סמ״ק בהגהות מיימוניות וכתוב בת״ה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן לקולא דקי״ל כל ספק בטהרת ידים טהור אך מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא להיתר אלא דדייקינן מיניה בהוכחה דהכי סבר קשה לסתור בזה דברים המפורשים בהדיא עכ״ל ואיני יודע למה אינו מחשיב דברי הרא״ש ורבינו מפורשים להיתר שהרי ע״כ צ״ל דכל פחות מכונס משקה לא חשבינן ליה נקב כלל ומותר ליטול אפילו דרך פיו דאי דרך הנקב דוקא הא אפילו בניקב בכונס משקה שרי וא״כ מאי איכא בין פחות מכונס משקה לכונס משקה וכיון דע״כ צריך לפרש כן בדבריהם כאילו הוא מפורש בהדיא הוי:
ודע שהרמב״ם לא הזכיר ניקב בכונס משקה אלא כתב כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים:
ויש לדקדק אמאי לא נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלים ממנו לידים ונ״ל שהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקים אבל אם הוא מיוחד לאוכלין אינו עולה מטומאתו עד שינקב כמוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשויה לקבל משקין הדולפין אע״פ שלא ניקב אלא כמוציא משקה טהור כדאיתא בס״פ המצניע וכמ״ש הרמב״ם בפי״ט מהל׳ כלים ורבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקין נוטלין לידים והרמב״ם רצה לכלול דין כל הכלים בדיבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאתן כל אחד כפי דינו אין נותנין בהם לידים וסמך על מ״ש בהלכות כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כנ״ל ואפשר לומר עוד שדעתו לומר דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעורו ליטהר מידי טומאה מפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו ורבינו כתב לקמן בסמוך דברי הרמב״ם ושם אבארם בעז״ה:
(א) נטילה לחצאין על ידו אחת האם מותר לכתחילה. הביאור הלכה בסעיף א ד״ה והוא גדול, הקשה כיצד הכשירו סמ״ג וסמ״ק ליטול מתוך נקב שאינו כונס משקה, הא עביד טיף טיף וכהאי גוונא אסור ליטול לכתחילה, כדכתב המג״א בסי׳ קסב ס״ק ה, ע״כ, אמנם המג״א שם הוציא דין זה מחמת קושיה שהיתה לו על הגמ׳ בגיטין, דלמה שביק הגמרא מתני׳ ונקיט דברי אמורא, ומחמת כן הסיק דמתני׳ לכתחילה והגמרא איירי רק בדיעבד, ולכתחילה אסור, ע״כ, והשתא קושיית הביאור הלכה בנויה על יסוד המג״א, ויסוד המג״א בנוי על קושיה, אולם כבר תירץ את קושיית המג״א הר״ש משאנץ במס׳ ידיים א,א, דלא מייתי ממתני׳ כיון שיש בזה פלוגתא בתוספתא, לכך מייתי לאמורא שפסק הלכה בזה, ולפי זה מוכרח דסובר הר״ש דאף הגמרא איירי בלכתחילה, ולפי זה נפיק לן שאפשר דיהיה מותר לכתחילה, ונתרועע יסוד המג״א וממילא תורצה קושיית הביאור הלכה, ועוד דגם קושיית הביאור הלכה מסייעת להוכיח דלא כהמג״א, ועוד דהרמב״ם בהל׳ ברכות ו,י, כתב יש לנוטל ליתן מים מעט מעט עד שיתן כשיעור ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת כשר, ע״כ, ומשמע קצת דמותר אף ליתן בכמה שטיפות, וכן עיקר דמותר לכתחילה.
כלי שיש בו נקב אם נוטל דרך פי הכלי פסול ואם נוטל דרך הנקב כשר. כ״כ הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכן הביא להלכה שבולי הלקט בשבולת קלג, מספר התרומה, אמנם לא מבואר מדבריו אם היינו בכונס משקה או בפחות מזה.
מגופת חבית שתיקנה, האם היינו שעשה לה בית קיבול או שתיקנה שתוכל לישב. הב״י בסעיף ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א בחולין קז. ד״ה אמר רב, כתב שתיקנה שתשב בלא סמיכה.
שבר כלי שיכול לקבל רביעית בלא סמיכה על ידי דבר אחר כשר. כן הביא הב״י בסעיף ג, ויש להעיר דכן מבואר מדברי סמ״ג בעשה כז, בדיני נטילת ידים.
מה הן חמת וכפישה. הב״י בסעיף ד, הביא מרש״י דהן מיני נודות של עור, והביא הב״י מסמ״ג שתיקנן היינו שעשה להם בית מושב, ע״כ, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קלג, כתב דחמת וכפישה היינו טלאי חמתות מקורעין, ע״כ, ונראה מדבריו דחמת שלימה מעור כשירה אף בלא בית מושב, והכא דבעינן תיקון היינו מחמת שאינם שלמות.
מהי קופה. שבולי הלקט בשבולת קלג, כתב דהוא כלי העשוי מנצרים.
כלי שתחילת עשייתו בגוונא שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה, האם כשר ליטול בו. הטוש״ע והב״י בסעיף ה, הביאו מהרא״ש דשרי, ויש להעיר דמסמ״ק מצוריך במצוה קעח אות קלז, משמע קצת דאינו כשר, מדכתב סתמא דכלי שאינו יושב אלא בסמיכה פסול.
אם יש חור בדלי בכונס משקה והקילוח היוצא מן החור נשפך לבור האם מותר להטביל בו ידים. הב״י והשו״ע בסעיף ז ד״ה ומ״ש רבינו אע״ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרשב״א בתורת הבית הארוך ו,ג, עא., כתב דמותר, וכן מבואר מדברי הרא״ה בבדק הבית ו,ד, עב, וכ״כ סמ״ג בעשה כז, בדיני נטילת ידים.
הטבלת ידים בכלי האם מהניא. הטוש״ע והב״י בסעיף ח, הביאו בזה מחלוקת, והב״י בסוף דבריו הביא שכתבו בשם גאון כדברי בה״ג, ע״כ, ויש להעיר דאפשר דהכוונה לשאילתות, דבשאילתא צ, דן בזה וניכר שם שחסר מדבריו, ובה״ג בהל׳ ברכות בעמוד עז, כתב את דבריו שם בשם רב אחאי, ומבואר דאף השאילתות סבר הכי, וכן האשכול בהל׳ נט״י ד״ה גרסי׳ (כא:), והמנהיג בהל׳ סעודה סי׳ א, הביאו את דברי בה״ג להלכה, דמותר, וכ״כ החינוך במצוה קו, דמותר, והב״י הביא דכ״כ הרשב״א בתורת הבית, ע״כ, וכ״כ הרשב״א בתשובה א,קצא, ומאידך הרא״ה בבדק הבית ו,ד, עא:, כתב דלא מהני, והשו״ע כתב דבשעת הדחק יכול לסמוך על המתירים, ע״כ, ולפי המבואר דהכי נמי סברי השאילתות והמנהיג והאשכול יותר יש להקל בזה.
האם בעינן בנטילת ידים שיבואו המים מכח גברא או מכח נותן אע״פ שאינו גברא. הב״י בסעיף ט-י, ובסעיף יא-יג, והשו״ע בסעיף יב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרא״ה בבדק הבית ו,ד, עא:-עב., כתב דהלכה כת״ק דלא בעינן כח גברא אבל בעינן כח נותן וקילוח היורד מאיליו פסול לנטילה, ע״כ, ומאידך מדברי הראב״ד בתמים דעים סי׳ סו, מבואר דס״ל דבעי׳ כח אדם. הב״י הביא דנפקא מינה במחלוקת אם בעינן כח גברא לגבי חבית שיש בה מים והניחה על ברכיו ומטה אותה ונשפכים המים ונוטל בהם, ויש להעיר דהרשב״א בתורת הבית הארוך ו,ד, עב., כתב על פי התוספתא דהיינו דוקא בגוונא דכשהמים באים אינם באים מכח נענוע ברכיו אבל אם באים מחמת שמנענע ברכיו חשיב כח גברא ומהני לכו״ע.
כלי שיש בו כעין ברז האם מותר ליטול הימנו. שבולי הלקט בשבולת קלג, הביא מהשאילתות שכלי שיש בו שלאבא מותר ליטול הימנו, ומאידך ספר התרומה אוסר ואינו מתיר אלא כשיש ברזא ומושך הברזא והמים באים, דזה חשיב שבא מכח גברא, ע״כ, וכמדומני דשלאבא הוא דד כמו דדי הכיור, ומ״מ לא נתברר היטב מהו אותו שלאבא, וכן לא מבואר אם השאילתות שהתיר היינו מחמת דס״ל דלא בעי כח גברא או דס״ל דבעי כח גברא וזה חשיב כח גברא.
האם בעינן כוונת נוטל או נותן בנטילת ידים לחולין. הב״י בסעיף יא-יג ד״ה אבל כל, הביא בזה מחלוקת, והב״י והשו״ע העלה דאע״פ שהפוסקים לא הצריכו כוונה מ״מ כיון שלא כתבו בפירוש שאין צריך כוונה נקטינן לכתחילה כדברי הרשב״א דצריך, ע״כ, ויש להעיר דהרא״ה בבדק הבית ו,ד, עב:, כתב דאין צריך כוונה.
נטל ידיו והפליג ב׳ או ג׳ שעות האם צריך לחזור וליטול. הב״י בסעיף יא-יג ד״ה אבל כל, הביא משבולי הלקט דצריך לחזור וליטול, ויש להעיר דלפנינו בשבולי הלקט שם כתוב דהיינו דוקא בשלא שימר ידיו.
האם אפשר ליטול על ידי שיתנו גוי או אשה נדה מים על ידיו. הב״י בסעיף יא-יג, בסופו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קלו, הביא להלכה את דברי ספר התרומה דמותר. הב״י הביא מהמנהיג שאין ליטול ע״י גוי ועבד דאינם קרויים אדם, ע״כ, אמנם דבר זה שנוי במחלוקת ראשונים אי קי״ל שגוי לא נקרא אדם, ועי׳ במה שאכתוב בזה ביו״ד סי׳ שעב,ב. במנהיג לפנינו שם כתוב רק דבעינן אדם מישראל, ולא כתוב את הטעם דגוים אינם קרויים אדם.
הנמצא על גב הנהר לא יטול מים ביד אחת וישפוך על השניה אלא ישכשך ב׳ ידיו במים. כן הביא הב״י והדרכ״מ והשו״ע בסעיף יז, מהראשונים בשם בה״ג, ויש להעיר דכ״כ השאילתות בשאילתא צ, וכן הביא להלכה המנהיג בהל׳ סעודה סי׳ א, בשם בה״ג.
מותר ליטול ידו אחת ולנגבה וליטול ידו השניה וידו הראשונה נטהרת אף קודם שנטל ידו השניה. כ״כ הרשב״א בתורת הבית הארוך ו,ב, עא., על פי הגמרא בגיטין טו:.
המטביל ידיו מה מברך. הב״י והדרכ״מ והב״ח בסעיף כ, הביאו בזה מחלוקת אם מברכים על שטיפת או טבילת ידים, או דאין משנים הברכה ומברכים על נטילת ידים, והשו״ע כתב דמברכים על נטילת, והרמ״א כתב דמברך על טבילת או שטיפת, ויש להעיר דהריטב״א בחולין קו. ד״ה כי פליגי, כתב דמברכים על נטילת ידים, וכן הביא מהרא״ה, ושבולי הלקט בשבולת קלג, הביא דאחיו הר״ר בנימין ס״ל דמברך בכל גוונא על נטילת ידים, ומאידך רבינו יצחק ב״ר יהודה ס״ל דמברך על שטיפת ידים, וסמ״ג בעשה כז, בדיני נטילת ידים, כתב דיברך על שטיפת או על טבילת ולא יברך על נטילת, והמנהיג בהל׳ סעודה סי׳ א, כתב דהמטביל בכלי שאין בו מ׳ סאה מברך על רחיצת ידים (המנהיג סובר כהסוברים דמהני להטביל בו), והמטביל במ׳ סאה יברך על טבילת ידים.
האם מותר ליטול מכלי שרגילים להשתמש בו פעם אחת ולזורקו לאשפה. משמע קצת דשרי דהא תנן בידים א,ב, דכל הכלים כשרים ולא פסלי׳ התם רק כלים שלא נעשו לשם כלי, אמנם אפשר דלא חשיב ליה התם כיון דלא היה שכיח בזמנם.
(א) וכך כתבו הגהות מיימונית פרק ו׳ דהלכות ברכות:
(ב) וכתב בחידושי אגודה פ׳ המוכר בית ונראה לר״י דאין ליטול ידיו מאותן אבנים שיש להם בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להם ברזא אבל אם היו כלי תחלה וחבירו לכותל נוטלין ממנו:
(ג) ולא נראה כלל לדחות דברי כל הני רבוותא דקמאי ובתראי אלא נקטינן לחומרא אע״ג דלא הוי אלא איסור דרבנן דאין זו ספק דרבנן לילך לקולא אלא הואיל ורבים ובתראי מחמירין אנן נעביד כותייהו:
(ד) ונ״ל דלא פסק לקולא אלא במעיין דהרי אף הרמב״ם דמחמיר במקוה מיקל במעיין אבל במקוה אין להקל:
(ה) וכ״כ בתא״ו ח״ו ני״ו:
(ו) ובאגור כתב שקיבל מאביו כדברי המרדכי לברך על שטיפת ידים:
(א) אם ניקב בכונס משקה ז״ל ב״י וכתב מהרי״ק בשורה כ״ה דכונס משקה הוא נקב רחב כמו עדשה אחת ונ״ל דדוקא לענין מקוה כתב כן וכדי לחוש למה שכתבו התוס׳ בפ׳ בא סימן דהא דאמרינן אי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו איירי שהנקב גדול עד שהמים מקלחים ע״כ אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא ועיין בב״י בי״ד סימן ר״א ששם הביא דברי מהרי״ק הנ״ל וכתב עליו ולא ידעתי מנין לו הא:
(א) אין נוטלים לידים אלא מכלי אסמכוה רבנן אמי חטאת א״נ אקידוש ידים ורגלים במקדש:
(ב) וכלי גללים וכו׳ פי׳ כלי גללים פירש״י בפרק במה אשה כלי העשוי מצפיעי בקר וכלי אדמה איננו מעשה יוצר שמצרפן בכבשן שהוא קרוי כלי חרס ולא כלי אדמה:
(ג) וצריך שיהא מחזירן רביעית וא״ת פשיטא הלא צריך ליטול ידיו מרביעית וי״ל כגון דאתו משירי טהרה שאז אין צריך רביעית אפ״ה צריך שיהיה הכלי מחזיק רביעית וכן הוא בגמרא והביאו ב״י הכי בסי׳ ק״ט וא״ת והא אותן מים שבאין משירי טהרה הם צריכין להיות בקלוח א׳ ממים הראשונים כמ״ש הרשב״א וא״כ הא ע״כ צריך להיות רביעית מים בכלי וא״כ ממילא צריך להחזיק רביעית. וי״ל דהיא גופה למדנו מהא דאמר צריך להחזיק רביעית דלמדנו דצריך להחזיק ולא סגי בשני כלים שמחזיקים רביעית לשפוך על ידיו זא״ז ועוד אפשר לומר דאשמועינן שאפילו ניקב או נשבר הכלי אחר מים ראשונים קודם מים השניים שאפ״ה צריך שיחזיק רביעית וק״ל. ופי׳ של רביעית הוא רביעית הלוג ששיעור לוג שלם הוא ששה ביצים ממילא דרביעית הוא ביצה ומחצה:
(א) אין נוטלין לידים אלא מכלי פרק כ״ה ריש (חולין ק״ז) קפדיתו אמנא. א״ל אין והא דפירש״י קפדיתו אמנא שיהא הכלי שלם הוה קשיא ליה מאי זו שאלה דהא ודאי כ״ע אין נוטלין ידיהם אלא מכלי ולכך פי׳ דה״ק קפדיתו אמנא אי ס״ל דאין נוטלין אלא מכלי א״כ צריך להקפיד אם הוא שלם דאם אינו שלם בטל מיניה שם כלי ואין נוטלין ממנו ידים:
(ב) ומ״ש אבל כל הכלים כשרים וכו׳ משנה פ״ק דידים כלומר אע״פ שג׳ מיני כלים הללו אינן מקבלין טומאה אפ״ה חשיב כלי לענין נט״י:
(ג) אם ניקב בכונס משקה וכו׳ בפ׳ כ״ה שם אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידי׳ ומשמע מדקאמר בסתם אין נוטלין ואינו מחלק אלמא דאפי׳ נוטל ידיו דרך הנקב ומחזיק רביעית מן הנקב ולמטה נמי אין נוטלין ממנו לידים דכיון דמעיקרא היה מקבל טומאה והשתא שניקב בכונס משקה לא מקבל טומאה בטיל מתורת כלי לגמרי ואין נוטלין ממנו לידים כלל אבל בספר התרומה סי׳ ע״ז מחלק שכתב וז״ל וצריך שלא יהא הכלי נסדק ולא ניקב במקום שהן עוברין כששופכן על ידו שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו ומים שנופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות אבל המים שעוברין מחוץ לנקב דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב עכ״ל והרשב״א בת״ה בית ז׳ סוף שער ג׳ הביא דברי סה״ת ומסיים בהם דדרך הנקב שרי ליטול דה״ל כברזא ויש להקשות דברזא שאני דמתחלה נעשה לקבל ע״י כך כמו שהאריך בזה ב״י אצל מ״ש רבינו לקמן אבל אם היה ברזא בנקב וי״ל דהרשב״א ס״ל דזה שמייחד כלי זה ליטול ממנו דרך נקב זה חשבינן ליה כאילו עשה עכשיו נקב בכלי זה ולשום בו ברזא כדי ליטול ממנו דרך נקב זה דכך לי אם ייחדו עכשיו ליטול ממנו דרך נקב זה כמו אם היה עושה נקב בו מתחלה והשים בו ברזא כך היא דעת סה״ת בזה מיהו הבאים אחר סה״ת נחלקו בהבנת דבריו דהרשב״א הבין דדוקא בניקב בכונס משקה מחלק בין באו על ידיו דרך הנקב דשרי ובין נוטל דרך הכלי למעלה מן הנקב דפסול אבל אם אינו ניקב בכונס משקה אלא במוציא משקה אפילו דרך פיו למעלה נמי נוטלין שכתב וז״ל ומסתברא דאפילו נשבר כל שלא טהור מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקים את הכלי לשנים וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים עכ״ל אבל הסמ״ג והסמ״ק הבינו בהיפך שלא חילק סה״ת בין דרך הנקב ?דשרי ולמעלה דרך פיו פסול אלא בניקב כמוציא משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל בניקב בכונס משקה אפילו מחזיק רביעית למטה מן הנקב ונוטל דרך הנקב נמי פסול שאין שם כלי עליו כלל אבל בהגהת מיימוני פ״ז דה׳ ברכות כתב כלשון סה״ת ואיכא לפרש הכי ואיכא לפרש הכי אלא שהב״י וכן מהרא״י בת״ה סימן רס״א כתב דבהגהת מיימוני כתב כסמ״ג וסמ״ק אולי כך היה כתוב לפניהם בפי׳. ובדברי הרא״ש צ״ע שאחר שהביא דברי רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים כתב וז״ל וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי עכ״ל דלכאורה משמע דקאי אניקב בכונס משקה דלעיל מיניה אבל כל שהנקב פחות מכונס משקה כשר אפילו דרך פיו וכמ״ש הרשב״א מיהו אפשר דלא אמר הרא״ש דדרך נקב שרי אלא בניקב פחות מכונס משקה אבל בכונס משקה בטיל מיניה שם כלי ואפי׳ דרך נקב פסול וכמ״ש סמ״ג וסמ״ק. אלא דמדברי רבינו מוכח להדיא דהבין דברי הרא״ש דאף בכונס משקה כשר דרך הנקב אם יש רביעית מהנקב ולמטה ולא אמר רבא דאין נוטלין ממנו לידים בכונס משקה אלא בנוטל דרך פיו וא״כ בע״כ דבפחות מכונס משקה שרי אפילו דרך פיו דאי פסול דרך פיו ואין חילוק בין כונס משקה לפחות מכונס משקה למה אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לימא סתם כלי שניקב ומדברי מהרא״י נראה ג״כ דאע״ג דלכאורה משמע מדברי הרא״ש דבכונס משקה שרי דרך הנקב אינו מפורש בהדיא ומש״ה כתב מהרא״י כיון דסמ״ג וסמ״ק כתבו בפי׳ לאיסור ולא נמצא בדברי הרא״ש מפורש להיתר קשה לסתור דברים המפורשים לאיסור ואע״פ דאזלינן לקולא בספיקא דנט״י הכא לאו ספיקא היא ואע״ג דדברי רבינו חשבינן להו מפורש להתיר לא חשיב לה מהרא״י מפורש כיון דידוע דדברי רבינו הם ע״פ הבנתו בדברי הרא״ש וכיון דאפשר לפרש דברי הרא״ש ג״כ לאיסור כמ״ש סמ״ג וסמ״ק כדפי׳ א״כ אין דברי רבינו לבדן מכריעין כלל כיון דדבריו נתלין בפי׳ דברי הרא״ש והב״י תפס על מהרא״י ואמר ואיני יודע למה אינו מחשיב דברי רבינו והרא״ש מפורשים להתיר וכו׳ ואינה תפיסה כלל. ולענין הלכה אע״פ דמדברי מהרא״י נראה דהיה נוטה להחמיר מ״מ כיון דטעמו לא היה אלא מפני שלא מצא בפסקי גאון אחד להדיא להתיר וזהו לפי שלא ראה דברי הרשב״א ז״ל אבל אנן שזכינו לראות דבריו בפי׳ להתיר אזלינן לקולא וכמ״ש רבינו דבכונס משקה שרי דרך הנקב ובפחות מכונס משקה שרי אפילו דרך פיו וכך פסק בש״ע והכי נקטינן:
(ד) ומ״ש רבינו אם ניקב בכונס משקה פי׳ שאם ישימו אותו על משקין וכו׳ בפ׳ בא סימן (נדה מ״ט) ת״ר כיצד בודקין כ״ח לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו יביא עריבה מלאה מים ונותן קדרה לתוכה אם כנסה בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה ר׳ יהודה אומר לא כן בודקין אותה דאיידי דדחיק להו לשוליה אמיא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן אלא הכי בדקינן לה כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח״כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה אם כונס בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה וכו׳ ופסק רבינו כת״ק ובסיפא קתני היה יורד טפה אחר טפה בידוע שכונס משקה ופרש״י כלומר וזו נמי בדיקה אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה עכ״ל משמע דסתמא היא ולא פליגי בה אלא לכ״ע זו היא בדיקה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) וְהָנֵי מִילֵי שֶׁנּוֹטֵל בְּדֶּרֶךְ פִּיו לְמַעְלָה, שֶׁמַּה שֶּׁמִּמֶּנּוּ מִן הַנֶּקֶב וּלְמַעְלָה אֵינוֹ חָשׁוּב כִּכְלִי, וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַמַּיִם בָּאִים עַל יָדוֹ מֵהַכְּלִי; אֲבָל אִם נוֹטֵל דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּה.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ו) רא״ש שם
(ג) אינו חשוב ככלי – בטור כתב בשם סמ״ק דאם יחדו לזתים דהוה כלי וחלק עליו דשאני לענין נט״י והקשה ב״י דהסמ״ק נמי לא מתיר אלא דרך הנקב בזה כמו שאינו מתיר במ״מ רק דרך הנקב. ורש״ל ומו״ח ז״ל פי׳ דהטור נמי פי׳ דברי הסמ״ק כן אלא דק׳ לו לסברתו לא מהני אפי׳ דרך הנקב בזה כיון דלא מהני לדידי׳ בזה אם ניקב טפי ממ״מ. ויש נ״מ לפי דעת הטור דלא מהני יחוד לזתים ליטול דרך פיו. כ׳ מו״ח ז״ל וצ״ע כיון דלהטור ניקב בכ״מ כשר לנט״י דרך הנקב אע״ג דנקב זה מטהרו מטומאתו לגמרי אלמא נט״י קיל מטהרה ק״ו ליחוד לזיתים דמהני לטומאה דמהני לנט״י עכ״ל. ולק״מ דגם לטומאה הוה עדיין כלי לגיסטר׳ כדאיתא ס״פ המצניע ובהדיא כתבו התו׳ שם בשם ר״י בד״ה ולענין צמיד פתיל כו׳ דאם יש למטה כשיעור אין נקב בכ״מ מטהר מטומאה אלא בעינן רובו או כמוציא רמון.
(ג) וה״מ כשנוטל וכו׳. כתוב בתה״א כמ״ש פה בש״ע בשם סה״ת וסיים ומסתברא דאפי׳ נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי לשנים וכלי שמקבל רביעית ואין שברו גדול כ״כ שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים (אפי׳ דרך פיו) עכ״ל ולזה כוון גם כן בקצר הביאו הרב״י לשונו ופי׳ בדוחק ע״ש שצ״ע, וה״פ בד״א דניקב בכונס משקה שרי ליטול כשמחזיק רביעית בכלי שאין שבירה זו מעלה אותה מטומאתה כגון כלי המיוחד לאוכלין דשיעורו כמוציא זית אבל כלי שניקב נקב המעלה אותו מטומאתו כגון שניקב במוצי׳ זית או שמיוחד למשקין ששיעורו בכונס משקה אסור ליטול ממנו דהוי שבר כלי אפי׳ דרך הנקב וכ״כ הרי״ו בשמו רק במה שמיקל הרשב״א ליטול דרך פיו כשנשבר שבירה שלא טהר מטומאתו לא פסק כוותי׳ וזהו דעת הרמב״ם שכ׳ סתם כלי הנשבר שבירה המטהרתו אין נוטלין ממנו וזהו דעת הטור שהביא דברי הרמב״ם לאשמועינן דכל כלי לפי ענינו ובגיסטרא שיעורו כמ״מ ובכלי חרס המיוחד לאוכלין שיעורו כזתים ובכלי עץ שיעורו כרמונים ואז אפי׳ מחזיק רביעית פסול אפי׳ ליטול דרך הנקב והא דכתב הטור דלא מהני יחוד לזתים היינו ליטול דרך פיו או כשאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה כנ״ל. והר״ש הביא תוספתא חמת וכפישה ואף על פי שפחותין נוטלין מהן לידים כשמקבלין רביעית: תנן במס׳ ידים אין נוטלין לא בדפנות הכלי (פי׳ שברי כלים) ולא בשולי המחץ וכו׳ שאין נותנין לידים אלא בכלי ע״כ ופשטא דמתני׳ משמע אפי׳ מחזיקין רביעית אין נוטלין מהן וכ״מ במס׳ פרה פ״ה וכ״מ ברמב״ם פ״י מברכות וכ״כ הרא״ש בריש ידים, והטעם שאין נק׳ כלי שהרי פסול לקדש בו מי חטאת כדאי׳ ס״פ המצניע ע״ש ברש״י והרב״י כ׳ דוקא שבר כלי שאין מחזיק רביעית שלא מסומך אין נוטלין מהן אבל אם מחזיק רביעית שלא מסומך נוטלין מהן וכ׳ דמ״ש הר״ש תוספתא שולי כלי עצם וכלי זכוכית וכלי עץ אין נוטלין מהן לידים קינקסן ושפן ועשאן כלים נוטלין מהן אם יש להם קבלת רביעית צ״ל דפיסולא דהני מפני שאין יושבין שלא מסומכין הוא. וקינקסן ושפן היינו שתיקן מקום מושבו כדי שישבו שלא מסומכין ומאי דקתני ועשאן כלים פי׳ ובכך עשאן כלים עכ״ל ב״י, ופליאה בעיני איך נעלמה ממנו המשנה פ״ל דכלים דתנן שולי הקערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינה לתשמיש טהורים קרסמן או שפן בשופין טמאים ע״כ ופי׳ הרמב״ם שהכינו לתשמיש וגרר במגירה מה שהוא סביב השפה עד שהסיר ממנו תורת שבר כלי והר״ש פי׳ שתקנם ועשאם חלקים וכ״כ הרמב״ם פ״ו מה׳ פרה ופי׳ הר״ש שולי היינו הבית קבול שבצד התחתון של זכוכית והטעם שלא נעשה לקבלה כמ״ש סק״ד וא״כ לק״מ דלא מיירי משבר כלי ועיין בתוס׳ שבת דף ט״ז ורפ״ב דכלים ובטור משמע שאף שבר כלי שמקבל רביעית שלא מסומך כשר, וכ״מ בתוס׳ ויש להחמיר כפשטה דמתני׳ ומשמעות הפוסקים ומיהו אף להתוס׳ מיירי דוקא שיחדו לתשמיש כמ״ש ס״פ המצניע:
(ב) דרך הנקב שרי וכו׳. דוקא נקב אבל נשבר ונתבקע אפילו אין משקין נכנסים תוך השבירה אלא מוציא משקה ואפילו מחזיק רביעית מביקוע ולמטה ונוטל דרך השבר אין נוטלין כיון דמטהרתו מטומאה הוה ליה שבר כלי, ב״ח. והט״ז כתב דאין לזה מקור דנראה דגם לענין טהרה לא מועיל הביקוע כל שאין המשקה נכנס שם, עד כאן. ונראה דהב״ח מדמי לה לגיסטרא שהוא כלי טהור ופסול במוציא משקה כמו שכתב בית יוסף, ואף שהט״ז הקשה דבנטילת ידים קיל וכשר במוצא משקה אפילו בשבר כלי, מכל מקום הא סיים דלמעשה יש להחמיר:
(ג) הנקב – עיין ס״ק א׳ וכ״ש אם שברו מלמעלה:
(ו) ס״ב וה״מ כו׳ – סה״ת שם וטור ובתוספתא פ״ק שברי כ״ח שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין ממנו לידים ושם החמת והכפישה אע״פ שפחותין נוטלין מהן לידים ופי׳ הר״ש ובלבד שיחזיקו רביעית וכמ״ש בחולין שם ועיין פ״ה דפרה מתניתין ז׳ נקבה מלמטה כו׳ מן הצד כו׳ ועיין ר״ש שם וודאי שהסמרטוט לא הוי חיבור לעשותה כלי וכמ״ש בפ״ח דכלים ופ״ט דאהלות כוורת פטותה ופקוקה כו׳ ועט״ז סס״ק א׳:
(ז) אבל אם כו׳ – כמו בברזא ת״ה. ולפי מ״ש בס״ה בהג״ה וכ״ש כלי כו׳ אין ראיה מברזא וכן מצאתי בב״ח ועיין ר״ש ספ״ק דידים הפקיע את המולייר ונטל הימנה לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור״י אומר ידיו טמאות ומודה ר״י שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות כו׳ הפקיע את המולייר שעשה בו סדק ויצאו המים כו׳ והיינו אחר כח ראשון אחר הפקעתו וסוגיין דהתם כר׳ יוסי וקי״ל כר׳ יוסי כמ״ש למטה וז״ש בס״ט וצריך להחזירה כו׳ מ״מ נשמע דדוקא משום כח גברא אבל בלא״ה כשר דבכח גברא פליגי ת״ק ור״י כמו בסילון וז״ש ומודה ר״י כו׳ דזה נקרא כח גברא ודעת הסמ״ג והג״מ דאפילו דרך הנקב אסור כשניקב בכונס משקה ובמוציא משקה אז מותר דרך הנקב כ״כ הסמ״ק וכתב דבייחדו לזיתים דוקא בניקב כמוציא זית אבל בפחות מכאן מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית משם ולמטה עב״י וכ״ה דברי הרמב״ם כלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה אין נוטלין ממנו לידים כו׳ וכ״מ בת״ה ועט״ז ומ״א וכ״מ בתוס׳ הביאה הר״ש פ״ק דידים מתני׳ ב׳ שולי כלים כו׳ אין כו׳ קרקסן ושפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש בהן קבלת רביעית ואף שב״י דחק עצמו ופי׳ קרקסן כו׳ שיכולין לישב שלא מסומכין לקבל רביעית אין הלשון משמע כן וכבר הקשה מ״א עליו ממתניתין דפ״ל דכלים שולי הקערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינה לתשמיש קרסמן או שפן בשופין טמאים:
(כט) מ״א סק״ג וסיים ומסתברא רמ״א מפרש דסיום זה הוא דברי הרשב״א וחולק על סה״ת והמשך דבריהם כך היא דבין הרשב״א ובין סה״ת דבנקב המטהר אפי׳ יש רביעית למטה נתבטל כל הכלי ופסול אפילו דרך נקב ולכן מה שהתיר סה״ת דרך הנקב היינו בנקב שאין מטהרו ע״ז חולק הרשב״א ואמר ומסתברא כיון שאינו הנקב מטהרו אין חולקין הכלי ואפי׳ דרך פיו שרי כל שיש רביעית למטה ועיין מ״ש אחר כך:
(ל) שם ופי׳ בדוחק. דברי הקצר הובא בט״ז ומה שפי׳ בו הב״י ביארתי לעיל בט״ז וביארתי שם ג״כ שפי׳ הב״י דחוק ולכן פי׳ המ״א שכוונת הקצר כמסקנתו בארוך שחולק על סה״ת ואין חלוק בשום פעם בין דרך פיו לדרך הנקב דבנקב שאינו מטהר אף דרך פיו שרי ובמטהר אף דרך הנקב אסור:
(לא) שם וכ״כ רי״ו בשמו. ר״ל בשם הרשב״א רק שחולק רי״ו על מה שמתיר הרשב״א דרך פיו בנקב שאין מטהר ואם כן הוי דינא הכי דבנקב המטהר פסול אפי׳ דרך נקב ובאין מטהר שרי דרך הנקב דוקא וכ׳ המ״א שדעת הרמב״ם ג״כ כרי״ו מש״ה כ׳ כלי המטהר כו׳ ר״ל דאז אפי׳ דרך הנקב אין נוטלין משא״כ באין מטהר דשרי דרך הנקב ביש רביעי׳ למטה ובא המ״א בס״ק זה ליישב כל קושיות הב״י שהביא בט״ז דמה שהקשה דרבא אומר שיעור כונס והר״מ נקט נקב המטהר נתיישב בדברים אלו דבאמת שיעור כונס היא בכל הכלים לפסול דרך פיו ומיהו הר״מ בא לפסול אפי׳ דרך הנקב מש״ה בעי נקב המטהר ועמ״ש אח״כ ליישב קושיא השניה:
(לב) שם וזהו דעת הטור רוצה לתרץ קושית הב״י הובא בט״ז במה שהביא הטור דברי הר״מ דמשמע דפוסל אפי׳ דרך הנקב וא״כ דברי הטור סותרין ולפ״ד מ״א מיושב דמעיקרא כ׳ הטור דין דרבא דהיינו כונס פוסל בכל הכלים דרך פיו ואחר כך הביא דין מחודש מהרמב״ם דלענין דרך הנקב ביש רביעית תלוי בטהרת טומאתו וכנ״ל א״ש הכל ועכ״פ עיקר כוונת המ״א בס״ק זה לחלוק לדינא על הש״ע שמתיר סתם דרך הנקב ובאמת אין זה כ״א בנקב שאינו מטהר:
(לג) שם והא דכ׳ הטור. הובא בט״ז סק״ג:
(לד) שם אע״פ שפחותין. לכאורה זה סותר דבריו הראשונים דמאחר שהן פחותין ומשמע שנפחת הרבה וכה״ג פסול אפי׳ דרך הנקב אפי׳ מחזיק מיהו י״ל כמ״ש הט״ז בס״ק דחמת וכפישה הם כלים עדיין כו׳ ע״ש. ודע דיש להסתפק בכלים שאין מקבלין טומאה כלל כגון כלי גללים כמה שיעור שבירתן לענין שיפסול דרך הנקב במחזיק רביעית. דבשלמא בשאר כלים תלוי בכל כלי כפי שיעור טהרתו משא״כ באלו. ונ״ל סברא דשיעורו כאלו היו מקבלין טומאה ולכן במיוחד למשקין שיעורן בכונס ובזיתים כמוציא זית וברימונים כמוציא רימון וק״ל. זה מצד הסברא דהא מה דתלוי דין זה בטהרה מטומאתו לאו גזירת הכתוב היא אלא משום דאותו הנקב כבר בטלו מתורת כלי. מיהו ק״ק למה שביארתי באות א׳ בט״ז שני תירוצי הב״י דלתי׳ הא׳ לא תלי רק בכלי וסוף סוף לשני התירוצים אין שוה לגמרי נט״י לטומאה. (כאן חסר) ביטלו וקלקלו מתשמישו שהיה ראוי ועומד אליו עד שמש״ה נטהר וא״כ גם בכלי גללים כל שהנקב בטלו מתשמישו שראוי ועומד אליו פסלו לנט״י אפי׳ דרך הנקב כנ״ל ועדיין י״ל דהספק במקומו אם לדמותו לכלי שטף ששיעורו במוציא רימון או לכלי מתכות שדינם במעין מלאכתם או לכ״ח וכמ״ש הט״ז סק״א בזה ונלע״ד דלהרמב״ם וכו׳ ע״ש ודו״ק:
(לה) שם וכלי עץ אין נוטלין מהם לידים. ר״ל דמשמע דטעמא משום דהוי שברי כלים וכשקינקסו היינו שהחליקן נעשה כעין כלי שלם:
(לו) ט״ז סק״ג רק דרך הנקב. ר״ל דהא סמ״ק פסק דהא דאמר רבא כונס פסול היינו אפילו דרך הנקב. כמוציא משקה אינו כשר אלא דרך הנקב א״כ הא דמתיר הסמ״ק בכונס ביחדו וע״כ מיירי דרך הנקב דלא עדיף ממוציא משקה ואם כן מה השיג הטור עליו הא להטור שרי דרך הנקב אפי׳ בלא יחדו:
(לז) מ״א סק״ג ועי׳ בתוספות. זהו תירוץ על הקושיא:
(לח) שם שאף שבר כלי אם מקבל רביעית כצ״ל:
(לט) שם דוקא שיחדו לתשמיש. זהו דלא כט״ז סק״א ד״ה וכמ״ש ב״י דנ״ל כו׳ ע״ש:
(א) מג״א ס״ק ג הביא הרב״י לשונו ופי׳ בדוחק כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקים וכו׳ הר״ז פסול בד״א וכו׳ שאינו מקבל רביעית מנקב למטה אבל אם מקבל רביעית מנקב ולמטה כשרים בד״א בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב וכו׳ המעלה אותו מטומאתו פסול שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ״ל:
(ב) (במ״א ס״ק ג׳) ובטור משמע שאף שבר כלי שאינו מקבל טומאה אם מחזיק רביעית שאינו מסומך כשר כצ״ל ויש שכתבו למחוק תיבת שאינו ומה שכתבתי מתוקן יותר לפענ״ד ועיין בב״י שם ומ״ש בדברי הט״ז באורך:
(י) אבל אם נוטל וכו׳ – והטעם דלמטה מן הנקב חשיב עדיין כלי כיון שמחזיק רביעית דמה שנוטל מן הנקב הוי כמו נוטל מברזא לקמן בס״ה. וכל זה הוא דעת השו״ע שהעתיק לדינא את דברי הטור אבל הרבה פוסקים חולקין בזה וס״ל דבכלי חרס המיוחד למשקין אם היה נקב ככונס משקה חשיב כולו שבר כלי ואין נוטלין ממנו כלל אפילו דרך הנקב ואינו דומה לברזא דהתם עשוי מתחלה לכך ומ״מ אם אין לו כלי אחר יש לסמוך על דעת המחבר להכשיר דרך הנקב [ח״א] ובכלי חרס המיוחד לאוכלין [דשיעורו לענין טומאה כמוציא זיתים] וכן בשאר הכלים דאינם של חרס דלא נטהרו מטומאתן לכו״ע ע״י נקב ככונס משקה נראה ממ״א דלכו״ע מותר ליטול דרך הנקב. ודע דלפי המתבאר לקמן בסימן קס״ב ס״ג במסקנת הרבה אחרונים שם לא יהיה מותר דרך הנקב ליטול רק כשהנקב יהיה עכ״פ גדול קצת שקילוח המים יהיה נשפך ממנו בלי הפסק דאל״ה יהיה אסור לכתחלה משום דהוי כעין נטילה לחצאין. וכ״ז במקום הדחק אבל לכתחלה בודאי נכון להדר שיהיה הכלי שלם:
(יא) כיון שמחזיק רביעית – יש מאחרונים שכתבו דכ״ז בניקב אבל בנסדק אף אם מחזיק רביעית למטה מהסדק ואפילו אינו רק כמוציא משקה פסול דחשיב כשבר כלי עי״ז גם לענין טומאה והטעם משום דבנסדק עתידה להסדק כולה [ב״ח] והט״ז חולק עליו וסובר דנסדק דינו כניקב ואין לפסול אא״כ יוצא דרך הסדק טיף אחר טיף דאז הוי ככונס משקה ועיין בח״א שכתב דאם אין לו כלי אחר יוכל לסמוך על דעת הט״ז להקל בזה. ואפילו לדעת הב״ח נראה דבכלי נחשת או שאר כלי מתכות [כמו בלע״ך וכיו״ב] דחזקים הם וע״י שנסדק קצת לא יסדק כולה לא גרע נסדק מניקב ועיין בבה״ל שצדדנו דבכלי זכוכית אפילו אם הסדק דק מאד שאינו אפילו כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצונן אין ליטול בו. כתב הט״ז אם מועיל לסתום הנקב יש ללמוד ממ״ש הראב״ד פי״ד מהלכות כלים דבטיט אינו מועיל בשום כלי [וכן בסמרטוטין] ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא ובכל דבר שהוא ממין אותו כלי כגון של מתכות במתכות או של עץ בעץ בודאי מהני וכ״כ בשע״ת ועיין מה שכתבנו בבה״ל בשם הנ״א:
כיון שמחזיק רביעית – עיין מ״ב מש״כ בשם הב״ח לענין נסדק והטעם כמו שכתב הח״א משום דסופו להסדק כולה והט״ז מפקפק מאד בדבר דמנ״ל לחלק בזה. והנה במרדכי פרק אלו דברים מוכח בהדיא דאין חילוק בין ניקב לנסדק דז״ל שם כלי שניקב או נסדק ומחזיק למטה רביעית כשר וכן הוא בספר התרומה ג״כ ובאמת משמע כן גם מתוספתא כלים בב״ק ספ״ג דאיתא שם הקוז והקוד הבבלי שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה וכו׳ טמאין אמנם בתוספתא סוף כלים נמצא חילוק בין ניקב לנסדק לענין טומאה דז״ל שם תמחוי וקערה שניקבו מלמעלה טמאין מלמטה טהורין נסדקו אם יכולין לקבל את החמין כצונן טמאין וא״ל טהורין והובא בר״ש שם וגם הרמב״ם העתיקו סוף פי״ב ע״ש והנה מסתימת הברייתא משמע דבנסדק אין חילוק בין למעלה או למטה אלא העיקר תלוי דאם ע״י הסדק אינה יכולה לקבל חמין [כמו שמצוי בכלי זכוכית שנסדק דכולה הך ברייתא משמע שם לכאורה דמיירי בכלי זכוכית ע״ש] חשיב כשבר כלי ופסול אף אם הוא דק מן הדק שאינו מוציא משקין אבל ביכולה לקבל כשר ולפ״ז נראה דבכלי מתכות דחזקים הם לא נפסלו ע״י סדק מצד אחד דבודאי יכולין לקבל חמין עדיין אם לא כשנוטף טיף טיף ע״י הסדק דאז בודאי חשיב כנקב בכונס משקה ואפשר דגם בכלי חרס יש להקל דכמה פעמים יכולין לקבל חמין אף כשיש בהן סדק והרמב״ם ותוספתא דקערה הנ״ל יהיה מיירי בכלי זכוכית [וי״ל דזהו טעם המרדכי דאינו מחלק בין סדק לנקב דמיירי בכ״ח וכן התוספתא דקוז וקוד מיירי בכלי חרס ע״ש] ועוד יש לעיין דאפשר דהא דמשערינן בחמין היינו דוקא בדבר שתשמישו בחמין כמו קערה [וכמ״ש הר״ש חילוק זה בכלים פ״ג משנה ז׳ לענין אם סתם נקב בזפת דבדבר שתשמישו בחמין לא מהני ובצונן מהני] אבל בדבר שתשמישו תמיד בצונן לא משערינן בחמין כלל וצ״ע בכל זה. היוצא מדברינו לענין כלי זכוכית אם ע״י הסדק שוב אינו יכול להחזיק חמין בתוכה פסול לגמרי אף כשהסדק הוא דק מן הדק ואינו מוציא משקה ואם יכול להחזיק בו חמין הרי הוא כלי עדיין ובשאר כלים כגון כלי מתכות ואפשר דה״ה בכלי חרס דין הסדק כמו הנקב. ולענין סתימה עיין במש״כ במ״ב בשם הט״ז וכ״כ בח״א ודלא כמ״א ע״ש בנ״א והנה פשוט דכל אחד במינו בודאי חשיב סתימה ומה דלא מהני טיט בכלי חרס הוא משום דלא נצרף בכבשן עיין ר״ש כלים פ״ג משנה ב׳ ועיין נ״א דלאו דוקא זפת דיש עוד דברים דמועיל הסתימה לענין טומאה וי״ל דה״ה כאן ואף בשאר כלים יש דברים שמועיל בהן סתימה עיין ר״ה דף י״ט לענין כלי זכוכית שסתמה באבר ורק זפת לא מהני אלא בכלי חרס וגם זה צ״ע. דהר״ש פ״ג דכלים הביא תוספתא דבכלי מתכות שתשמישו בצונן מהני סתימה בזפת אלא דלפירוש הגר״א בתוספתא שם כונה אחרת בתוספתא זו ועיין ברמב״ם פרק כ׳ מהלכות כלים דמשמע דמפרש אותה בכלי חרס ועיין בראב״ד שם:
(כב) [סעיף ב׳] אבל אם נוטל דרך הנב שרי וכו׳ ואע״ג דא״א ליטול ידיו דרך נקב שהוא כמוציא משקה שהוא קטן הרבה כמ״ש לעיל אות ח׳ מ״מ יש ללמוד מזה שאם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה יכול ליטול ידיו מן הנקב אם ראוי ליטול ממנו וכגון שהוא גדול. ועיין מאמ״ר אות ה׳:
(כג) שם כיון שמחזיק רביעית וכו׳ עיין לעיל אות ט׳:
(ז) ממנו ולמטה – כלומר: אם נוטל מן הנקב, מה שמעל הנקב אינו נלקח בחשבון, ואנו מתייחסים לכלי עד הנקב בלבד, שהרי המים אינם יוצאים מפי הכלי אלא מן הנקב.
(ס) פוסלים – ולדעתם על אף שאין צורך בדעת בנתינת המים (שהלא שוטה וקטן כשרים), יש צורך שהמים יבואו מכוח בן אנוש. ואם לא באו מכוח אדם, כאילו נשפכו מאליהם.
(סא) מכשירים – זו דעת הרמב״ם, הסובר שדי בכוח כלשהו להכשיר את הנטילה, ואין צורך דווקא בכוח אדם.
(סב) ונראים דבריהם – המחבר פסק להקל, משום שדין נטילת ידיים הוא מדרבנן, ובספק דרבנן פוסקים לקולא.
(סג) יש להחמיר – אף שזהו ספק דרבנן. שלדעת הרמ״א כיוון שראשונים רבים מחמירים, אין ליישם את הכלל של ״ספק דרבנן להקל״ כשאין צורך מיוחד. לכן כתב המשנה ברורה שבשעת הדחק אפשר להקל כדעת המחבר. ואמנם לגבי קוף אין זו שאלה מעשית כלל, אולם ראינו שדעת הרמ״א בסעיף הקודם היא שקטן פחות מבן שש דינו כקוף, ואם כן לדעת המחבר יהיה מותר שקטן כזה ייטול ידיים לגדול, ולפוסקים כרמ״א יהיה זה אסור, אם לא בשעת הדחק.
וה״מ שנוטל דרך פיו למעלה דמה שממנו מהנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי ונמצא שאין המים באין על ידו מהכלי אבל אם נוטל דרך הנקב שרי כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה וכתוב בסמ״ק שאם יחדו לזיתים תורת כלי עליו ומותר ליטול ממנו אם יחזיק רביעית עד שינקב במוציא זית ואפשר לחלק דוקא לענין טומאה מועיל יחוד לזיתים אבל לענין נטילה ששיעורה בכונס משקה כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב עוד ככלי.
(ז) וכתוב בסמ״ק שאם יחדו לזיתים תורת כלי עליו וכו׳ מפשט דברי רבינו נראה שסמ״ק בא לומר שאם יחדו לזיתים מותר ליטול דרך פי הכלי דאילו ליטול דרך הנקב אע״פ שלא ייחדו שרי כמ״ש רבינו בסמוך ועוד דאי ליטול דרך הנקב קאמר היאך דחה רבינו דבריו וכתב אבל לענין נטילה ששיעורה בכונס משקה כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב עוד ככלי והרי הוא בעצמו כתב בסמוך דבניקב בכונס משקה אם נוטל דרך הנקב שרי כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה הילכך ע״כ לומר דליטול דרך פי הכלי קאמר וק״ל לפרש כן שהרי לשון סמ״ק הכי איתא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואפילו ניקב למעלה מרביעית לפי שאין לו תורת כלי אבל אם ייחדו לקבל זיתים נוטלים ממנו לידים ובלבד שיחזיק רביעית מן הנקב ולמטה עד שינקב במוציא זית אבל במוציא משקה אם ניקב למטה מרביעית פסול ולמעלה כשר רק שישפוך דרך הנקב עכ״ל ומשמע שלא הכשיר סמ״ק בייחדו לקבל זיתים אלא דוקא ליטול דרך הנקב דלא עדיף ניקב בכונס משקה וייחדו לקבל זיתים מניקב במוציא משקה בלא ייחדו לזיתים וכיון דמוציא משקה בלא ייחדו לזיתים אינו כשר ליטול אלא דרך הנקב ה״ה בניקב בכונס משקה אע״פ שייחדו לזיתים דלא מכשר ביה אלא דרך הנקב ועוד דכיון דבניקב בכונס משקה ולא ייחדו לזיתים פסול אפילו ליטול דרך הנקב כדמשמע מדסתם ואמר אין נוטלין ממנו לידים וגם מדכתב שאין לו תורת כלי משמע שאינו כשר כלל ואפילו דרך הנקב א״כ כי מכשר ע״י יחוד לזיתים היינו לומר דשם כלי עליו ודרך הנקב מיהא כשר אבל לא להכשיר ליטול דרך פיו. וצ״ל שרבינו מפרש דברי סמ״ק דכשייחדו לזיתים חשיב כאילו אין בו נקב כלל וכשר ליטול אפילו דרך פי הכלי ורבינו סובר שאפשר לחלק ולומר דדוקא לענין טומאה מועיל יחוד לזיתים אבל לענין נטילה כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב עוד ככלי כלומר אינו חשוב ככלי גמור שיהיה מותר ליטול דרך פיו אבל מ״מ כשר ליטול דרך הנקב וכמ״ש בסמוך. ועי״ל דאע״ג דלא הכשיר סמ״ק בייחדו לקבל זיתים אלא דוקא ליטול דרך הנקב לטעמיה אזיל דלא מכשר בניקב במוציא משקה אלא דוקא דרך הנקב ומ״מ מייתי מיניה רבינו דייחדו לקבל זיתים מהני ביה שלא יפסל בכונס משקה וא״כ לדעת הרא״ש דכונס משקה בלא ייחדו לזיתים אינו פסול אלא דרך פיו כי ייחדו לזיתים כשר אפי׳ דרך פיו אלא שאפשר לחלק בין טומאה לנטילה כנ״ל ליישב דברי רבינו ועל מ״ש שאפשר לחלק דוקא לענין טומאה וכו׳ י״ל דלפי מ״ש בדעת הרמב״ם אין לחלק בין טומאה לנט״י דכונס משקה דאיתמר בנט״י מדין טומאה הוא שנקב כזה מעלה את הכלי המיוחד למשקים מטומאתו ומה שלא הוזכר גבי נטילה אלא כונס משקה משום דאורחא דמילתא שנוטלין ידיהן בכלי המיוחד למשקין אבל אה״נ שאם הוא מיוחד לאוכלין שיעורו במוציא זית ואם היא גסטרא שיעורו במוציא משקה וכ״נ שהוא דעת הרשב״א בת״ה ונראה שזה היה דעת סמ״ק ודעת נכונה היא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) וה״מ שנוטל דרך פיו למעלה וכו׳ ראיתי ונתתי אל לבי לבאר דברי רבינו במקום זה בענין השוואת נטילה לדיני טומאה רק שאעתיקו על דברי הרמב״ם כיון שהוא יסוד לפירוש הדברים האלה וכתב רבינו וז״ל כתב הרמב״ם ז״ל כלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאתו אין נוטלין ממנו לידים מפני שהוא שבר כלי עכ״ל קשה בכאן כמה דקדוקים הא׳ שאין כאן מקום דברי הרמב״ם רק למעלה אצל דברי הסמ״ק שכתב ג״כ השוואת נטילה לטומאה שם היה להקדים לדברי הרמב״ם ולסמוך אחריו דברי הסמ״ק ובפרט מאחר שרבינו גילה דעתו שאין דין טומאה כדין נט״י למה חזר וסתם בהבאת דברי הרמב״ם להשוות דינם יחד. השני קשה קושיית הב״י דמשמע מהרמב״ם דאפילו במחזיק רביעית מן השבר ולמטה מיירי שאל״כ מאי איריא נשבר אפילו לא נשבר נמי ומשמע דאפילו ליטול ממנו דרך נקב לא מהני שהרי נקב שבר כלי הוא ואין שם כלי עליו וא״כ כלי חרס שניקב בכונס משקה כיון שעולה מטומאתו בכך א״כ אין נוטלין ממנו לדעת הסמ״ק. וזהו הפך ממ״ש רבינו דכל כלי שניקב בכונס משקה אפי׳ שנפסל מליטול דרך פיו מ״מ כשר הוא ליטול דרך הנקב. וא״כ תמוה למה כתב רבינו למעלה הדין סתם ואח״כ כתב בכאן דברי הרמב״ם סתם והאמת כי ידברו את אויבים בשער. השלישי מה שהביא הב״י הרשב״א פי׳ דבריו לדברי הרמב״ם ודייק ליה ממה שמסיים הרשב״א בד״א בכלי שאין שבירה זו מעלה מטומאתו וכו׳ עד ונראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בניקב פחות מכונס משקה לומר שכך צריך לפרש דברי הרשב״א שכתב בד״א ומפרשו שקאי אדלעיל אניקב בכונס משקה. כלומר שאמר דוקא בכונס משקה נפסל ולא בפחות בד״א בכלי וכו׳ זהו דוחק. הרביעי בדברי הגמרא שאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלים ממנו לידים למה אמר סתם בכונס משקה לפי זה שמשוינן נטילת ידים לטומאה לגמרי דהיכא שעולה מטומאתו לא הוי כלי הוי ליה למימר לישנא דפסיקא וכולל לא כונס משקה לבד שהרי כלי שמיוחד לרימונים וזיתים וכן לשאר אוכלים אינם בכונס משקה וכן גיסטרא הוא בפחות מכונס משקה. החמישי מאחר שרבינו חולק עם הסמ״ק והסמ״ג בנטילה דרך הנקיבה שרבינו מכשירו והם פוסלים הכלי א״כ ה״ל לרבינו להביא הפלוגתא הזאת ונראה ליישב כל אלו הדקדוקים ולומר שרבינו אפשר ס״ל דמה שאמר רבא שיעור נקב בכונס משקה היינו באינו מעלה את הכלי מטומאתו איירי כגון כלי אוכלים וכדומה אין הכלים מתבטל משמו ונשאר כלי רק שמהנקב ולמעלה מאחר שהמים יוצאים ממנו לחוץ נחשב כאילו נשבר עד הנקב ונסתלק הכלי בראשו עד הנקב אבל בכלי שעולה מטומאתו ע״י הנקב דהיינו בגיסטרא ביוצא משקין ובכלי שאיבה ושאר כלי משקין בכונס משקין ובכלי אוכלין כגון כלי זיתים אה״נ שהכלי נתבטל לגמרי ואפילו דרך הנקב אין נוטלין מש״ה אמר רבא בגמרא כלי שניקב בכונס משקים אין נוטלים ממנו להורות שאפילו אינו עולה בו מטומאתו הוי נקב זה דכונס משקה מילתא דפסיקא שאין נוטלין מפי הכלי דאע״ג דאינו עולה בו מטומאה וסד״א שיטלו ממנו אפי׳ דרך פי הכלי קמל״ן רבא דאפ״ה אין נוטלין ממנו אבל אי מיוחד למשקה אז אין נוטלים ממנו לגמרי אפילו דרך פי הכלי וא״כ השוו דעת רבינו וסמ״ק והרמב״ם דכל כלי העולה מטומאתו שאין נוטלין ממנו אפילו דרך הנקב. ולכן אין מביא רבינו לדברי הרמב״ם ולדברי הסמ״ק בפלוגתא אם פסק רבינו והרא״ש בנטילת ידים אפילו הנקב נקוב בכונס משקה כמו שעלה על דעת ב״י וגם משמע כן בת״ה סי׳ רס״א דפליגי בהא וכן ג״כ מתורץ למה אינו מביא לדברי הרמב״ם לעיל ואסמכינהו לדברי הסמ״ק דהרמב״ם מדבר דוקא בכלי העולה מטומאתו. ורבינו מדבר בכלי שאינו עולה מטומאתו אבל בעולה מטומאתו יכול להיות שרבינו סובר כהסמ״ק וסמ״ג שאין נוטלין ממנו אפילו דרך נקב הכלי ולכן בודאי שהרמב״ם איירי אפי׳ נשאר רביעית מן הנקב ולמטה אין נוטלין מפרש דרך הנקב ולכן נקט נשבר וכן דעת הרשב״א ויצדקו סוף דברי הרשב״א שכתב בד״א בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו כלומר בד״א שדוקא בשולי הכלי פסול ולא כשנשאר רביעית וכו׳ ורבינו משוה דעתו להרמב״ם והרשב״א וסמ״ג וסמ״ק רק שחולק עם הסמ״ק בזה שלמס״ק אם יחדו לזיתים כונס משקה אינו פוסל את הכלי אפילו דרך פיו לסברת הרא״ש וכמ״ש בפרישה. ורבינו ס״ל דגם לדעת הרא״ש דרך פיו אסור:
(ד) והני מילי שנוטל דרך פיו למעלה כו׳ כתב הב״י דמזה נשמע דכל שהנקב פחות מכונס משקה כשר ליטול ממנו אפילו דרך פיו ואפילו אין הכלי מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה מאחר שהוא פחות מכונס משקה נוטלים ממנו לידים אפילו דרך פיו דאם לא כן מאי בין כונס משקה למוציא משקה ותמה ב״י על מהרא״י בעל ת״ה שכתב בסימן רפ״א דמאחר דאין מפורש כן בהדיא בדברי הרא״ש ק׳ לסמוך על הדיוק וכתב הב״י דאיני יודע למה לא מחשב מפורש כו׳ ע״ש. ולעד״נ דלק״מ דשניהם פשיטא אין לדקדק די״ל דנקט כונס משקה דאז אסור דרך פיו משא״כ במוציא משקה אבל לעולם גם במוציא משקה בעי׳ שיחזיק רביעית למטה מהנקב. אלא אפי׳ האי דיוקא דמותר ליטול דרך פיו במוציא משקה ג״כ אין להוכיח עכ״פ דא״ל דהיא גופא אתא לאשמועינן דבכונס משקה יש היתר ליטול דרך הנקב שהוא חידוש גדול שהרי לסברת מהרא״י וב״י חולקים הרמב״ם והסמ״ג וסמ״ק בזה עם הרא״ש והטור וק״ל ועיין בדרישה והא דשיעור כונס משקה מותר דרך נקב יתבאר בדרישה דה״מ כשאינו מיוחד למשקה אבל בכלי המיוחד למשקה הנקב כונס משקה מעליהו מטומאתו נתבטל מתורת כלי לגמרי שאפילו דרך הנקב אין נוטלין ועיין בדרישה ושם יתבאר באריכות כל הענין:
(ה) וכתב בסמ״ג שאם יחדו לזיתים תורת כלי עליו ומותר ליטול ממנו. ואע״ג דלא הכשיר סמ״ק ביחדו לקבל זיתים אלא דוקא ליטול דרך הנקב ורבינו ג״כ סובר בניקב בכונס משקה שיכול ליטול דרך נקב וא״כ למה כתב רבינו ויש לחלק וכו׳ וחולק על הסמ״ק י״ל דסמ״ק לטעמיה אזיל דלא מכשיר בניקב במוציא משקה אלא דוקא דרך נקב. וביחדו לקבל זיתים מכשיר דרך נקב כדין מוציא משקה ולא כדין כונס משקה בכלי שתיה וא״כ לסברת הטור דבלא יחוד לזיתים אינו פסול אלא דרך פיו כי יחדו לזיתים כשר אפילו דרך פיו ומש״ה כתב רבינו שאפשר לחלק בין טומאה לנטילה וכ״כ הב״י ועיין בדרישה:
(ו) ומה שכתב שאפשר לחלק דוקא לענין טומאה וכו׳ כתב ב״י שיש ליישב ולומר דכונס משקה שהוזכר בנטילת ידים היינו מחמת העלאת טומאה הוא שנקב כזה מעלה את הכלי המיוחד למשקה מטומאתו ומה שלא הוזכר גבי נטילה אלא כונס משקה (פי׳ ולא שאר שיעורים שבכלים) משום דאורחא דמילתא שנוטלים ידיהם בכלי המיוחד למשקים אבל אה״נ שאם הוא מיוחד לאוכלים שיעורו במוציא זית ואם הוא גיסטרא פי׳ כלי העשוי לקבל משקים החלפים שיעורו במוציא משקה וכן נראה שהוא דעת הרשב״א ונראה שהוא דעת הסמ״ק עכ״ל ר״י ועיין בדרישה:
(ה) וכתב בסמ״ק שאם יחדו לזיתים וכו׳ פי׳ הסמ״ק לשיטתו אזיל דבכונס משקה פסול לנטילה אפילו דרך נקב וכתב דביחדו לזיתים תורת כלי עליו ומותר ליטול ממנו דרך הנקב אם יחזיק רביעית מן הנקב ולמטה וא״כ לדעת רבי׳ דבכונס משקה שרי דרך הנקב מועיל יחוד לזיתים ליטול ממנו אפילו דרך פיו והשיג עליו דכיון דלא אשכחן דיחוד זיתים מועיל אלא לענין טומאה איכא למימר דלענין נטילה אינו מועיל לא לסמ״ק כדאית ליה ולא לדידי כדאית לי וב״י האריך בזה ע״ש וצל״ע כיון דלרבינו בניקב בכונס משקה נוטלין ממנו דרך הנקב ואע״ג דנקב זה מטהרנו מידי טומאתו וטהור הוא לגמרי אלמא דבנט״י מקילינן טפי מבטומאה א״כ ייחוד זיתים דמועיל גבי טומאה כ״ש דמועיל לענין נטילה ולא מחמרינן בנטילה טפי מבטומאה:
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) כְּלִי שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית כְּשֶׁסוֹמְכִים אוֹתוֹ, וְאִם לֹא יִסְמְכוּהוּ יִשָּׁפְכוּ הַמַּיִם וְלֹא יִשָּׁאֵר בּוֹ רְבִיעִית, אֵינוֹ כְּלִי; הִלְכָּךְ, מְגוּפָה שֶׁל חָבִית שֶׁהִיא חַדָּה וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת רְבִיעִית שֶׁלֹּא מְסֻמֶּכֶת, אֵין נוֹטְלִים מִמֶּנָּה; וְאִם הִרְחִיבָה מִלְּמַטָּה עַד שֶׁמְּקַבֶּלֶת רְבִיעִית כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא מְסֻמֶּכֶת, נוֹטְלִים מִמֶּנָּה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ז) חולין ק״ז לפירוש התו׳
(ד) כלי שמחזיק רביעית כו׳ – בטור כתוב בזה שבר כלי או כלי שלם כו׳ נראה דהוצרך לכתוב תרוייהו דבכלי שלם שעשוי מתחלה שישב דוקא בסמיכה כשר כמ״ש בס״ה אלא מיירי כאן שלא נעשה תחלה אלא לישב בלי סמיכה אלא שאח״כ נפחת קצת ממקום מושבו ואין נקב בכלי לזה קאמר דצריך שלא יהיה הפחת כל כך עד שלא יוכל לישב בלא סמיכה ולהכי זכר גם כלי שלם ואי לא נקט שבר כלי ה״א בשבר כלי דהיינו נשבר חלק ממנו לא מהני ליה אפי׳ תיקון שיוכל לישב בלא סמיכה קמ״ל.
(ה) הלכך מגופת חבית כו׳ – פי׳ התוס׳ שיש למגופה זו חלל לקבל רביעית אלא שהיא פסולה מטעם שאינה יושבת בלי סמיכה הלכך מועיל תיקון לזה. וק׳ דמטעם סמיכה נמי יהיה כשר דהא תחלת עשייתו הוא כן תירץ ב״י דשאני מגופה שלא נעשה מתחלה לקבלה עכ״ל והדרא קושיא לדוכתא דא״כ יהיה פסול בלא טעם סמיכה כמו שק וקופה. וכ׳ מו״ח ז״ל דמגופה עשויה עיקרה תחלה לכיסוי חבית אלא שעשויה ג״כ לקבל מים ע״כ צריך תיקון עכשיו שיעשנה רחב שלא ישתמש בה עוד אלא למשקין לחוד ולא נלע״ד סוף דבריו דא״כ היאך מכשיר אחר כך כאן בכובע של לבדין מטעם דעוברי דרכים רגילין לשתות בהן והא התם לא יחזיק הכובע לשתי׳ לחוד אלא חוזר ומכסהו על ראשו אלא ראש דבריו הוא האמת דכיון דעיקרו תחילה לכיסוי ועכ״פ עומד ג״כ למשקין ע״כ צריך אח״כ תיקון לישב בלי סמיכה ומהני משא״כ בשק וקופה דאינה עומדת לעולם לקבלת משקין כלל.
(ד) מגופה של חבית. והר״ש והרשב״א פי׳ דמגופה פסולה משום דלאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכיסוי חבית עמ״ש ס״ק ג׳, וכ׳ הב״ח שהם מפרשי׳ מאי דאמרי׳ מגופת חבית שתקנה היינו שיחדה מכאן והלאה לקבלה עכ״ל. אבל בר״ש פי׳ בהדיא שהתקינ׳ שחקק בה כדי לקבל רביעית משמע דיחוד לא מהני וע׳ פ״ל דכלים: כתוב בשל״ה דאין ליטול ידיו מהקנקן שקורין גיסקא״ן דרך הדד שבולט כי לא נעשה לקבלה ע״ש וצ״ע דעיקר נט״י בכלי ילפינן מכיור והכיור היו לו דדים כדאיתא ביומא, וצ״ל דאותם היו עשוים כמין שפופרת שמקבלין מים אבל כשעושים כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עגולה לא (וכן מ״ב בשם גאון אחד וכ״מ בשל״ה) וכמ״ש ס״ז וס״ח בב״י בשם תוספ׳ ורא״ש דצנור לא מקרי כלי:
(ג) מגופה וכו׳. כן כתבו תוס׳ פרק כל הבשר, וכתב הנחלת צבי קשה לדבריהם מאי שנא משק וקופה שאינו מועיל תיקון ואם נאמר דמיירי שמתחילה תיקנו כדי לקבל מים, אם כן תיקשי מאי שנא מכלי בתחילת תיקונו וכו׳ בסלקא דעתיה, ואפשר דתוס׳ מפרשים שמתחילה נעשית לקבל מים שלא על ידי סמיכה כגון ליטול בידו וליטול, אבל על הלבוש שכתב שמגופה לא נעשית לקבלת משקין קשה מאי שנא משק וקופה עד כאן דבריו. והנה מה שכתב אם כן תיקשה מאי שנא מכלי שתחילת תיקונו וכו׳, לעניות דעתי לא קשה מידי דשם טעמא במה שכתב הטור סלקא דעתיה שזה עיקר תשמישו אבל במגופה אף שעומד נמי לקבל מים, מכל מקום עיקר תשמישו אינו אלא לכסות בהן פה חבית, וכן משמע בב״ח וט״ז ומגן אברהם, וכן יש לכוין דברי לבוש ודו״ק. גם תימא עליו במאי שהקשה לסוף על הלבוש הא הסמ״ג ור״ש פרק א׳ דידים כתבו כדברי לבוש. וכן פירש רש״י ולא מצינו שתוס׳ פליגי עליו בזה ודו״ק. גם נראה לי לחלק בין שק וקופה שאין דרך כלל לקבל בו משקין אבל מגופה (להעמיד) [לפעמים] מתקנין אותו מקבלין בו משקין, וכן מוכח בתורת הבית הארוך דף קנ״ט, וכן נראה לי כוונת הטור שכתב שאין דרך לעשותן שיקבל ודו״ק. גם פירושו בדברי תוס׳ דחוק מאוד דכיון שמתחילה נעשית לקבל מים שלא על ידי סמיכה הוי כמו כלי מלא נקבים:
(ד) מסומכת – ואין ליטול ידיו מקנקן שקורין גיסק״ן דרך הדד שבולט כמו חצי עגולה כי לא נעשה לקבלה. של״ה ט״ז מ״א:
(ח) ס״ג כלי כו׳ הלכך כו׳ – שם כפי׳ התוס׳ ד״ה מגופות כו׳ וכן הכריחו תר״י דאי כפירש״י ק׳ מאי קמ״ל פשיטא דכלי גמור הוא:
(מ) ט״ז סק״ד ולהכי זכר גם כלי שלם. ר״ל ואשמעינן דאפי׳ בכלי שלם כיון שלא נעשה תחלה לישב ע״י סמיכ׳ פסול בכדי דלא נטעה מהאי דס״ה ולימא דמש״ה שרי שם משום שהוא כלי שלם כנ״ל המשך דברי הט״ז וק״ל:
(מא) סק״ה שלא נעשה מתחלה. ר״ל וא״כ לא נעשה כלל מעיקרא אדעתא דסמיכה דהא נעשה מתחלה לכסוי זה לא צריך סמיכה לכסוי וק״ל:
(מב) שם שעשויה ג״כ לקבל מים. ר״ל מש״ה לא דמי לשק וקופה משום שע״פ המיעוט עשוי לקבלה ג״כ מש״ה הוצרך לטעמא דסמיכה דעכ״פ לא מיקרי כה״ג נעשה מעיקרא אדעתא דסמיכה כיון דעיקר עשייתה מעיקרא היה אדעתא דכיסוי ובכיסוי לא בעי סמיכ׳ דלענין היתר סמיכה לא מועיל מה שנעשה מתחלה אדעתא דהכי אא״כ עיקר עשיותה מעיקרא אדעתא דסמיכה אבל הפסול מחמת שלא נעשה מתחלה לקבלה לזה מועיל להכשיר אפי׳ אם על צד המועט נעשה מתחלה לקבלה לזה וק״ל:
(מג) שם בכובע של לבדין לכאורה מהך דינא גופה ה״ל להקשות דאם איתא דהיכא דעיקרה באו לקבלה אף דמיעוט לקבלה פסול אלא בעינן דוקא שיהיה רק לקבלה א״כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי טעם סמיכה הא בלא״ה פסול כיון דעיקרו לכיסוי ועמ״ש באות הקודם ויש ליישב ודו״ק:
(מד) מ״א סק״ד שקורין גיסקא״ן אין זה כהגיסקא״ן שהזכיר הט״ז דהט״ז מיירי שיש נקב בדופני הכלי מש״ה לא אסר אלא דרך פיו דאלו דרך הנקב שרי. והמ״א מיירי בשפת הכלי והיינו מה שקורין בל״א פיסקי״ל. מיהו מיירי שאותו הדד גבוה שפתו משפת כל שאר הכלי דאם שוה לשאר הכלי רק שבולט לחוץ נראה דשרי דבודאי זה נעשה לקבל ככל הכלי:
ודע דבגיסקא״ן של הט״ז אפשר דלהמ״א לשיטתיה אסור אפילו דרך הנקב דהא פסק בס״ק ג׳ דנקב כשיעור המטהרו אסור אפילו דרך הנקב ודלא כט״ז בסק״א. מיהו י״ל דאע״ג דנקב הגיסקא״ן גדול כשיעור לטהר מ״מ באמת אינו מטהר כיון דעשוי כך מתחלה להכי שרי דרך הנקב ויש להסתפק בזה וכדרך שנסתפקנו בכלי גללים באות ל״ה ע״ש מיהו לדברי הט״ז אותו גיסקא״ן גם מטומאה טהור כיון שאין המים מתכנסי׳ כמבואר בדבריו ואם כן ודאי לשיטת המ״א גם דרך הנקב פסול וליכא ספיקא רק מקום ספק בכ״ח שאין בו נקב רק בכונס לדעת רש״ל שהביא הט״ז סק״ז דבטומאה טמא כיון שהנקב נעשה תחלה כך ואפ״ה פסול לנטילה אם כן יש ספק דרך הנקב איך דינו אי אזלינן בתר שיעור המטהר או בעינן דוקא שיטהר עתה לענין לפסול דרך הנקב. ועמ״ש באות ל״ה לענין כלי גללים תראה שיש לפשוט ספק הזה ואין להאריך ודו״ק:
(מה) שם היה לו דדים. ואותם דדים היה ג״כ בולטים מגובה הכלי ע״ד שביארתי באות הקודם:
(יב) כלי שמחזיק וכו׳ – בטור וב״י איתא דה״ה בשבר כלי שהוא מחזיק רביעית שלא במסומך כגון חבית שנחלקה לארכה שהיא מקבלת על דופנה רביעית שלא במסומך אך י״א דאפילו לדידהו אין להקל בזה אא״כ יחדה לתשמיש ועיין במ״א סק״ג שהאריך בזה והעלה דאין להקל בזה בכל גווני דהואיל והיא שבר כלי לא חשיבא כלל וכן הוא דעת הגר״א בבאורו. וכ״ז דוקא בדפנות הכלי וכנ״ל אבל כלי שנפחתה מלמעלה ויכולה לעמוד על שוליה שלא במסומך ולקבל רביעית נראה דיש להקל ליטול בה אם אין לו כלי אחר אך שיזהר ליטול בה במקום שנפחת ששם הכלי נמוכה דבשפה אחרת שהכלי גבוה כמה אחרונים מחמירין וס״ל דלא חשיבא כלי כיון שאין הכלי מחזיק המים במקום ההוא שנשפכין דרך הצד שנפחת ואם בכלי זה ניקב אח״כ נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה בלבד יש להחמיר שלא ליטול בו שוב כלל:
(יג) רביעית כשסומכים אותו – לאו דוקא דה״ה אם מחזיק הרבה יותר מרביעית ע״י סמיכה אינו אסור אא״כ ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית כשלא יסמכוהו אבל אם ישאר בו רביעית אחר שפיכה לא נתבטל משם כלי:
(יד) אינו כלי – והיינו כשלא היתה תחלת תיקונו כך דאם היתה תחלת תיקונו כך הלא חשיב כלי וכדלקמן בס״ה אלא מיירי כשנפחת אח״כ קצת ממקום מושבו שאינו יכול לישב עי״ז שלא ע״י סמיכה או שהיה כלי כעין מגופה דאף אם נעשה מתחלה כך אינו חשיב כלי וכדלקמיה:
(טו) מגופה וכו׳ – וה״ה בכיסוי כלים שהם חדין ואין מקבלין רביעית שלא ע״י סמיכה אסור אא״כ תקנן אבל אם היו רחבים מתחלה ומקבלין רביעית כשרים משום דמשתמשין לפעמים בהן ג״כ לקבל ויש מחמירין בזה אא״כ יחדן בהדיא לקבלה:
(טז) שהיא חדה – היינו שהיא חדה למטה במקום שיושבת בפי החבית ולמעלה על גבה יש בה חלל לקבל:
(יז) אין נוטלים ממנה – ואף דהיא נעשית מתחלה חדה מ״מ לא נחשבה ככלי שתחלת תיקונו כך המבואר בס״ה דמותר משום שלא נעשית מתחלה בשביל לקבל בה משקין רק עיקרה לכיסוי הוא וכן לא דמי לשק וקופה המבואר בס״ד דמחמירין שם דלא מהני אף אם תקנן לשבת בלא סמיכה משום דבזה עכ״פ משתמשין בה לפעמים לקבלת משקין:
(כד) [סעיף ג׳] כלי שמחזיק רביעית וכו׳ כתב הט״ז סק״ד דכאן מיירי שנעשה תחלה לישב בלא סמיכה אלא שאח״כ נשבר או נפחת ואינו יכול לישב בלא סמיכה אבל אם תחלת תקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה כשר כמ״ש לקמן סעי׳ ה׳ יעו״ש אבל המאמ״ר אות ז׳ כתב דכאן מיירי אפי׳ בכלי שלם שלא נפחת כלל אלא שתחלת עשייתו היה תשמישו לדבר אחר ולכך צריך תיקון יעו״ש. וכ״כ המט״י אות ג׳ יעו״ש. ועיין לקמן או׳ ל״ז:
(כה) שם הלכך מגופה של חבית וכו׳ דהכי איתא במס׳ חולין דק״ז ע״א. מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים. ופרש״י ז״ל שתקנה חקקה לקבל רביעית ואע״ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוהו עכ״ל אבל התו׳ שם פי׳ דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת היא ואינה יושבת אלא מסומכת ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת וקודם שתקנה אין נוטלין ממנה משום שאין בית קבול שלה חשוב כיון דבלא סמיכה המים נשפכין ולא נשאר רביעית יעו״ש. וכ״כ הר׳ יונה והרא״ש כמבואר בב״י וכ״פ כאן בש״ע כדעת התו׳ ומשמע דבתיקון זה שהרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית שלא מסומכת סגי ומיהו הר״ש ז״ל בריש מס׳ ידים מ״ב פי׳ הטעם דמגופת החבית אין נוטלין ממנה לידים משום דלאו לתשמיש לתוכה עבודה אלא לכסות חבית ותיקנה היינו שחקק בה כדי לקבל רביעית יעו״ש ומשמע מדבריו דאפי׳ אם היא יושבת שלא בסמיכה וגם מקבלת רביעית אין נוטלין ממנה מפני שאין תוכה עשוי לקבלה אלא עשויה לכסוי עד שיעשה בה מעשה דהיינו שיחקוק בה עוד לקבל רביעית אלא שהב״ח כתב על שם הר״ש ואם תיקנה כלומר שייחדה מעתה והלאה לקבלה נוטלין ממנה יעו״ש ועיין מ״א סק״ד וע״כ כתב שם הב״ח דלכתחלה אין ליטול ממגופה אלא בדאיכא כולהו תלתא דמחזיק רביעית ושיהא מושבו רחב שיושב שלא מסומך ושיהא מיוחד לקבלה מעכשיו והלאה עכ״ל. והביאו שכנה״ג בהגב״י אות ו׳ עו״ת אות ד׳ וכתב דיש להחמיר בדאפשר. וכן כתב הסו״ב אות ד׳ אמנם הא״ר אות ד׳ כתב דאין להחמיר כלל יעו״ש. וכן כתב המט״י אות א׳ דכיון דאחר התיקון חזייא לכך ולכך. ונוחה לב׳ התשמישין יספיק לנו לשוויא כלי וכ״מ דעת הש״ע והטור יעו״ש. וכ״נ דעת הט״ז סק״ה. וכן כתב הר״ז אות ו׳ אלא שכתב שם הר״ז אבל כל כסוי שלא תיקנו לקבלה אעפ״י שיכול. לקבל כשהוא יושב שלא מסומך כגון כיסוי כוסות ודומיהן אין נוטלין מהם יעו״ש וע״כ כיון שיש פלוגתא בזה לכתחלה אין ליטול בכסויי כלים אפי׳ אם מחזיקים רביעית ויושבין שלא מסומכין אא״כ עשה מעשה בתוכו שחקק בו עוד רביעית אחר כנז״ל בהם הר״ש. או הוסיף על שפתו עוד מלמעלה כדי רביעית או לכל הפחות שיחדו מכאן ולהבא לקבלה כמ״ש הב״ח או אם היא עשוי לכך לכסוי ולקבלם אבל אם אינו יכול ליחדו מכאן ולהבא לקבלה ואינו עשוי אלא לכסוי בלבד אין ליטול בו אלא בשעת הדחק אפי׳ אם מחזיק רביעית שלא מסומך או שתיקן מושבו לקבל רביעית שלא מסומך ולא יברך על נטילה זו כמש״ל אות ט׳:
(כו) שבר כלי שמחזיק רביעית אין עליו דין כלי אא״כ יחדו לתשמיש ומקבל רביעית שלא במסומך ואז אם אין לו כלי אחר מותר. ואם ניקב אפי׳ במוציא משקה אין נוטלין בו אפי׳ אין לו אחר ח״א כלל ל״ז או׳ ד׳ ועיין לעיל אות ט״ו:
(כז) כלי זכוכית שנשבר ויש בו לקבל רביעית אפשר דאין נוטלין בו דמסרט היד ואפי׳ בצד שנעשה לקבלה נמי לאו כלי הוא ואפי׳ יש בו רביעית. מש״ז סוף אות ג׳:
(כח) שם ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת וכו׳ משמע הא אם מקבלת רביעית אעפ״י שיושבת שלא מסומכת מותר ליטול ממנה לידים וכן כתב ב״י. מיהו כבר כתבנו לעיל סוף אות כ״ה דאם לא היתה מתחלה עשויה לשני תשמישין לכסוי ולקבלה אלא רק לכסוי לבד או שאינו מיחדה מכאן ולהבא לקבלה אין להתיר ליטול מתוכה אלא בשעת הדחק ולא יברך על נטילה זו יעו״ש:
(ח) אינו כלי – כלי הכשר לנטילה הוא כלי היכול להכיל מים, ואם אינו יכול לשמר את המים שבתוכו אלא בזכות כח חיצוני, פסול הוא לנטילה1.
(ט) מגופה של חבית – מגופה היא מעין פקק שסתם נקב בחבית, ושימש גם להוצאת המים. המגופה קמורה, כך שאפשר להופכה ולמלאה מים.
(י) נוטלים ממנה – על פי הכלל שהתבאר בתחילת הסעיף: שאם היא יכולה לעמוד ללא סמיכה היא נחשבת לכלי בפני עצמה, אף שנעשתה לצורך כלי אחר.
1. סעיף זה מדבר על חפצים שלא נעשו לשם כלי, או על כלי שנפגם. אבל בסעיף ה׳ מבואר שחפץ שנעשה מראש על מנת שיחזיק מים על ידי סמיכה – נחשב כלי.
שבר כלי או כלי שלם אפילו אם הוא מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד על עצמו בלא שיסמכוהו אינו כלי הלכך מגופת חבית שהיא חדה אין נוטלין ממנה אבל אם יתקננה ויכולה לעמוד מעצמה ולקבל רביעית נוטלין ממנה.
(ח) שבר כלי או כלי שלם אפי׳ אם הוא מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד על עצמו בלא שיסמכוהו אינו כלי הילכך מגופת חבית שהיא חדה אין נוטלין ממנה אבל אם יתקננה וכו׳ בפרק כל הבשר (שם) אמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים ופירש״י שתקנה חקקה לקבל רביעית אע״ג דמעיקרא לאו לאישתמושי עבידא ואין חללה עשוי לתוכו וכתב ה״ר יונה שאין נ״ל דא״כ מאי קמ״ל רבא פשיטא ולפיכך פי׳ כדברי התוס׳ שכתבו נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת היא ואינה יושבת אלא מסומכת כעין כיסוי כוסות של כסף וכיסוי קנקנים ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה עד שיושבת בלא מסומכת וקודם שתקנה אין נוטלין ממנה שאין בית קבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיב בלא סמיכה היו המים נשפכים ואין נשאר בהם רביעית ואמרינן לעיל כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו וכן משמע במסכת ידים (פ״א) דחשיב מגופת חבית בהדי דפנות הכלים דאין מחוסרים חקיקה אלא לפי שאין יושבין שלא מסומכין כדפי׳ וכ״כ שם הרא״ש:
(ט) וכתוב בס״ה אבל אם מחזיקין רביעית אפי׳ כשיושבין שלא מסומכין אז היה יכול שכשרים ובהדיא משמע מדברי התוספות שכתבתי דכשרים וכן פירשו ה״ר יונה והמרדכי בפרק אלו דברים וכך הם דברי רבינו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) שבר כלי או כלי שלם אפילו אם הוא מחזיק רביעית. אם אינו יכול לעמוד על עצמו עד שישאר בתוכו רביעית אז אינו נקרא כלי שמחזיק רביעית שאין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיב בלא סמיכה היו המים נשפכים ואין נשאר בהם רביעית:
(ח) ומ״ש הילכך מגופת חבית וכו׳ בא להשמיענו דל״ת דשאני מגופת חבית דהוה ככלי שתחילת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה ואין משתמשים בו אלא ע״י סמיכה ליכשר לנט״י כדבסמוך מש״ה איצטריך לאשמועינן שאין זה במגופת חבית. והואיל ואינה מקבלת בלא סמיכה אינה כלי שאין תחילת תיקונו להשתמש בה בסמיכה רק עושים בה חלל שתקבל בה זוהמת חבית:
(ט) אבל אם יתקננה ויכולה לעמוד מעצמה וכו׳ פי׳ דלא תימא הואיל ומעיקרא לאו לתשמישא עבידא ואין חללה עשויה בשביל התוך שלה ה״א דלא ליהני בה תיקון קמל״ן דאפ״ה מהני בה התיקון מפני שטעם פסול המגופה הוא בשביל שאינה מקבלת רביעית כדלעיל:
(ו) שבר כלי וכו׳ הלכך מגופת החבי׳ וכו׳ משנה פ״ק דמס׳ ידים אין נוטלין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית וכתב בסה״ת סי׳ ע״ז אע״פ שמחזיקין הרבה כיון דאין יושבין אלא מסומכין פסולין ואיכא למידק אלשון רבינו שכתב תחלה בסתם שבר כלי או כלי שלם וכו׳ ואח״כ כתב הלכך מגופת החבית וכו׳ דלמה תלה מגופת חבית בסתם כלי שאינו יכול לעמוד בלא שיסמכוהו הא ודאי דאין לחלק בין מגופה לשאר כלים כיוצא בו וי״ל דכיון דרש״י פי׳ בהא דאמר רבא בפכ״ה דמגופת חבית שהתקינה נוטלין ממנה לידים ר״ל שלא היתה מחזקת רביעית והתקינה לקבל רביעית והתוס׳ וכל השותה מימיהם חלקו עליו דא״כ פשיטא ומאי קמ״ל רבא וע״כ פירשו דמיירי בשהיה בה רביעית אלא שהיא חדה וכו׳ והשתא שמעינן מדברי התוספות דאפילו אינו שבר כלי אלא כלי שלם ומחזיק רביעית ע״י שיסמכוהו פסול לנט״י לאפוקי מפי׳ רש״י דמגופת חבית אינה פסולה אלא לפי שאינה מחזקת רביעית אבל אם היתה מחזקת רביעית אע״פ שצריך שיסמכוהו כשרה כיון שהוא כלי שלם ודפנות הכלים ושולי המחץ אינם פסולים אלא מפני שאינו כלי אלא שברי כלי וכ״פ רבינו שמשון אלא דבמגופה פי׳ טעמו דלאו לתשמיש לתוכו עבידא אלא לכסוי לחבית משמע דס״ל דמגופה יש בה רביעית וגם מושבה רחבה ופסולה משום דלא עשוי לקבלה ואם התקינה כלומר שייחדה מעתה והלאה לקבלה נוטלין ממנה וזה דלא כפירש״י ולא כפי׳ התוס׳ ולכך כתב רבינו להוציא מפרש״י ואמר שבר כלי או כלי שלם וכו׳ דאפילו שלם ומחזיק ג״כ רביעית אם צריך שיסמכוהו אינו כלי הלכך מגופת חבית וכו׳ כלומר שזהו הטעם דמגופת חבית פסולה אם לא תקנוה ולא כפרש״י וק״ל ונראה דלכתחלה אין ליטול ממגופה אלא בדאיכא כולהו תלתי דמחזיק רביעית ושיהא מושבו רחב שיושב שלא מסומך ושיהא מיוחד לקבלה מעכשיו והלאה דמה״ט בשק וקופה לא מהני תיקון לפי שאינן עשויין לקבל מים אבל במגופה מהני תיקון לקבלה וצריך תיקון כמו בחמת וכפישה וכ״כ ב״י דלא דמי מגופת חבית לכלי שתחלת תקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה וכשר דשאני מגופה שלא נעשה מתחלה לקבלה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) חֵמֶת וּכְפִישָׁה, שֶׁהֵם מִינֵי נֹאדוֹת שֶׁל עוֹר שֶׁתִּקְּנָן וְעָשָׂה לָהֶם בֵּית מוֹשָׁב, נוֹטְלִים מֵהֶם; אֲבָל שַׂק וְקֻפָּה שֶׁהִתְקִינָן לָשֶׁבֶת בְּלֹא סְמִיכָה וְזִפְּתָן בְּזֶפֶת עַד שֶׁהֵם מְקַבְּלִים מַשְׁקִים, אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם, לְפִי שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִין לְקַבֵּל מַשְׁקִים; וְהוּא הַדִּין לְכוֹבָעִים שֶׁל לְבַדִים (פי׳ בֶּגֶד קָשֶׁה פילטר״ו בְּלַעַ״ז), אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם קָשִׁים כָּל כָּךְ שֶׁמְּקַבְּלִים מַיִם וְאֵינָם זָבִים מֵהֶם, מִכָּל מָקוֹם אֵינָם עֲשׂוּיִם לְקַבֵּל מַיִם; וּמִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי הַדַּחַק מֻתָּרִים, שֶׁעוֹבְרֵי דְּרָכִים רְגִילִים לִשְׁתּוֹת בָּהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ח) חולין שם
(ט) סמ״ק
(ו) חמת וכפישה כו׳ – גם בזה קשה הא תחילת עשייתה שלא לישב בלי סמיכה וכ׳ מו״ח ז״ל דכלים אלו נעשים עיקר לקבל דבר יבש אלא שמשתמשין ג״כ למים ולא דק בזה דודאי הנודות לא נעשים אלא למים או לשאר משקין ומקרא מלא הוא ותמלא החמת מים גם בפרק ח״ה בעובדא דר׳ בנאה דאתיא איתתא צעקה דעבדי זרנקא פי׳ נוד לקבל מיא ממשכא דדיכרא דהוה לה אלא דכאן בנודות של עור ידוע הוא דבשעת עשייתן אין להם חלל כלל אלא הם ככיס שצדדיו מונחים זה על זה אלא כשנותנין בהם משקים נעשים חלולים שהמשקה מרחיב ועושה להם חלל ולשם זה נעשים תחלה שיהיה להם אח״כ חלל על כן צריך אח״כ תיקון לעשות להם שיהיה חלל שלהם קיים ויוכל לישב בלי סמיכה משא״כ בכלי שנעשה תחלה תכף חלל שלו אלא שא״א שישתמש בו בלי סמיכה זהו כשר.
(ד) ולקבל וכו׳. כתב עולת תמיד משמע דבתיקון זה לבד סגי, אבל הב״ח כתב בשם מהרש״ל דלכתחילה אין ליטול מן המגופה עד שיהא מחזיק רביעית מושב רחב ושיהא מיוחד לקבלה מעכשיו ולהלאה ויש להחמיר כדבריו כדאפשר עד כאן לשונו. ותימא דרש״ל סימן ל״ב פסק כשולחן ערוך ולבוש, גם עיינתי בב״ח לא כתב זה בשם רש״ל כלל רק מדנפשיה, גם אין דברי הב״ח נראין לי דטעמו דפירש דברי רבינו שמשון פרק א׳ דידים שכתב טעם במגופה דלאו לתשמיש לתוכה עבידה אלא כיסוי לחביות דסבירא ליה אף שמושבה רחב ומחזיק רביעית אפילו הכי פסול עד שמיחדה לכך, עד כאן. והוא תמוה דהא שם באותו משנה פירש רש״י על הא דתיקנו כשר זה לשונו, שחקק בה כדי לקבל רביעית, עד כאן. הרי דפירש כדברי רש״י דכבר לא היה בה כדי רביעית, ועוד הא בספר התרומה ומרדכי ותוס׳ דכשר כשהיה רביעית ומושבו רחב אף שאינו מתקן עתה כלל וכמו שכתב בית יוסף וכדמשמע בלבוש בסעיף ג׳, לכן נראה לי דאין להחמיר כלל:
(ה) מכל מקום על ידי הדחק וכו׳. רש״ל סימן ל״ב אוסר אפילו על ידי הדחק, הביאו ט״ז ושיירי 0כנסת הגדולה ועולת תמיד. ולעניות דעתי להקל כפסק השולחן ערוך ולבוש כי רש״ל מדמי לה לשק וקופה, ולא דמי כלל דכאן עשוי לקבל על ידי הדחק לעוברי דרכים גם שק וקופה אין יכול לקבל אם לא שמזפתן אחר כך אבל מתחילתן יכול לקבל:
(ו) מותרין ליטול וכו׳. ורש״ל סימן כ״ז אוסר בזה דלא מיקרי כלי אלא הוא לחידוש בעלמא, וכן כתב ט״ז כלי עץ שאינה מחתיכה אחת רק שוליו מדובק בזפת אין נוטלין בו, שיירי כנסת הגדולה. כתב של״ה דף ע״א כלי שקורין גיסק״ן שאין שוה למעלה רק יש בו בליטה גבוה מגוף הכלי שדרך בו הולך השפיכה אין ליטול ידים לאכילה דרך שם כי זה מה שגובה מהכלי אין שום קיבול לקבל, וכן כיסוי של כוס וקנקן שמשופעים למעלה פסול, וכן קיבלתי, עד כאן. וכתב מגן אברהם וצריך עיון הא בכיור היה דד, וצריך לומר דאותם היו עשוין כמין שפופרת, אבל כשעשוין כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עיגול לא, עד כאן. ולי נראה דבכיור לא היו הבליטה גבוה מגוף הכלי אלא היה בולטין בצדדין בשוה. כתב הט״ז גיסק״ן שיש סמוך לפיו בצדו נקב אף שעשוי כן מתחילה אין ליטול דרך פיו אם לא דרך אותו הנקב:
(ז) [לבוש] בשעת הדחק וכו׳. ורש״ל מחמיר אף בשעת הדחק, וכתב עולת תמיד דמכל מקום לא יחזור ויברך, עד כאן. ומצאתי בפסיקתא זוטרתי פרשת עקב אין נוטלין מיד ליד אפילו מן הנהר אלא טובל שתי ידיו כאחת בנהר, עד כאן. ומבואר בב״ח דאפילו לדברי תורה דוקא על ידי שפיכה מיד ליד אבל על ידי שיפשוף צריך לחזור ליטול ולברך, ואפילו על ידי שפיכה היינו כשנטל תחילה יד הראשון ונשפך המים ואחר כך חזר ושפך לתוכה, אבל כשנטל תחילה תוך פיסת היד ושופך על יד אחר טמא כמו שכתב הט״ז:
(ח) [לבוש] שהרי הם וכו׳. ואף ליש אומרים בסוף הסימן דכשמכניס ידו לתוך הכלי הוי נטילה מכל מקום הכא מחובר לקרקע גרע כמו שיתבאר, ואפילו כשיש בו ארבעים סאה מסיק הב״ח דפסול. וכתב עולת תמיד מים שמושכין על ידי קנים חלולים למרחוק שקורין רע״ר קסטי״ן בלשון אשכנז אין ליטול מקנים עצמן משום דאין באין מכח גברא, אבל מותר לטבול במים העומדין לפני הקנים דהוה ליה כאילו מחוברים לנהר דניצוק חיבור, אבל אם פסק הקילוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה, עד כאן. וליש חולקין אפשר דמודים בזה שהקנים חלולים רחבים ביותר:
(ה) בהם – וכ׳ רש״ל ולא נהירא להתיר אפי׳ ע״י הדחק דלא עדיף משק וקופה דכובע אין עשוי לקבלה ט״ז וכ״כ דמשק אליעזר ובס״ב מיקל בזה דכאן יכול לקבל מתחלתו ע״י הדחק ושק וקופה א״י לקבל אם לא שמזפתן ע״ש (וכן פסק בס׳ אליהו רבה דלא כמהרש״ל):
(ט) ס״ד ועשה להן כו׳ – דומיא דמגופה הנ״ל כן נראה מדברי סמ״ג. ב״י וכ״כ תר״י שתיקנן בישיבתן כו׳ ע״ש:
(י) אבל שק כו׳ – שם וכגי׳ הרי״ף אע״פ שתיקנן כו׳ וכ״כ תר״י שם ולא הוה צ״ל בחמת וכפישה כיון שתיקנן בישיבתן דנוטלין מהן אלא משום דאצטריך לומר בסיפא דשק וקופה אע״פ שתיקנן כו׳:
(יא) לפי כו׳ – רש״י ות״ה ורא״ש:
(יח) שתקנן ועשה וכו׳ – ר״ל שתקנן במה שעשה וכו׳ והקשה הט״ז הלא נודות עור עשויין לקבל משקין ותחלת עשייתן כך הוא ודמי לכלי שתחלת תיקונו כך שבס״ה ולמה צריך תיקון ותירץ דאינו חשיב בית קבול שלהן בלא תיקון מושב שכשאין בהם מים אין בהם חלל אלא מונח זה על זה:
(יט) לפי שאינם עשויים – היינו דאינם עשויים כלל מתחלה לקבל בהן משקין:
(כ) כובע של לבדים – היינו מה שאנו קורין קאפעלושין וכן יארמעלקעס ואפילו הם של עור:
(כא) ע״י הדחק מותרים – היינו כשהם קשים ואין המים זב מהם. ודע דהרש״ל חולק וס״ל דכובע לא נעשה לקבלה כלל ולא עדיף משק וקופה. וכתב הח״א דבשעת דחק גדול כגון בדרך ואין לו כלי אחר מזה יטול ובלי ברכה [וכתב דאז יכרוך ידו במפה] אבל שלא בשעת דחק גדול יש להחמיר דגם עוברי דרכים בזמנינו אין שותין מאלה וכ״כ הפמ״ג דלא יברך על נטילה זו:
(כט) [סעיף ד׳] חמת וכפישה וכו׳ שתקנן וכו׳ ואע״ג דתחלת עשייתן הוא כך שלא לישב בלא סמיכה ובסעי׳ ה׳ מכשיר בכלי שתחלת תיקונו כך כתב הט״ז סק״ו משום דידוע בנודות של עור בשעת עשייתן אין להם חלל כלל אלא הם ככיס שצדדיו מונחים זה על זה אלא כשנותנין בהם משקין נעשים חלולים שהמשקה מרחיב ועושם להם חלל ולשם זה נעשים תחלה שיהיה להם אח״כ חלל וע״כ צריך אח״כ תיקון לעשות להם שיהיה חלל שלהם קיים ויוכל לישב בלי סמיכה משא״כ בסעי׳ ה׳ בכלי שנעשה תחלה תכף חלל שלו אלא שא״א שישתמש בו בלי סמיכה וזהו כשר עכ״ד. ועיין מאמ״ר אות ט׳ שכתב בענין אחר ומ״ש על הט״ז שפירושו דחוק לפי הנראה שפי׳ הט״ז יותר מרווח מפירושו יעו״ש ודו״ק:
(ל) שם ועשה להם בית מושב וכו׳ ואם למעלה מהמושב שתיקן יש עדיין עוד מן החמת או הכפישה והוא מלא מים אין ליטול לידים דרך אותו עור ולא מהני אא״כ היפך לצדדי המושב סרח העודף או מחפהו כולו בבית מושב. ב״ד סי׳ ע״ה מחב״ר אות ב׳ בי״מ אות ט״ו:
(לא) שם ועשה להם בית מושב וכו׳ וצריך שיהיו מתוקנים לשבת בלא סמיכה אבל אם אינו עומד שלא בסמיכה כגון שחפהו ברזל ושוליו חדין שאינו יכול לעמוד שלא מסומכין דין מגופת חבית יש לו. הרב ב״ד שם ורמזו המחב״ר אות ג׳:
(לב) שם ועשה להם בית מושב וכו׳ וכן הקוב״ו שהוא כלי עור שעשוי למלאות מים מן הבור כל זמן שלא נתקנו אין נוטלין מהם לידים. הרב ב״ד סי׳ ע״ג. י״א מ״ב בהגה״ט או׳ ג׳:
(לג) שם ועשה להם בית מושב וכו׳ קליפת ביצה הנעמית ואווזים גדולים שמקבלים רביעית מים שלא מסומכים אי הוו כלי לענין נט״י עיין זכ״ל אות ן׳ שכתב דביצת הנעמית כשירה אפי׳ אינה מצופה כנראה מהרמב״ם פ״ו מה׳ פרה אדומה הלכה ג׳ וד׳ וכו׳ אבל שאר ביצים אפי׳ מצופים פסולים. ועיין מס׳ פרה פ״ה משנה ו׳:
(לד) שם אבל שק וקופה וכו׳ ולא דמו למגופת חבית שאם התקינה כשרה דהני לא נעשו לקבלה כלל משא״כ מגופה דגם כשהיא משמשת לכיסוי זימנין דמקבלת משקין וכמ״ש הב״ח והט״ז והמ״א. ברכ״י או׳ ח׳ וכתב שכבר הקשה על הרב נחלת צבי שלא ירד לחילוק זה יעו״ש:
(לה) שם אין נוטלין מהם וכו׳ ואפי׳ בשעת הדחק לא מכשרינן. מט״י אות ה׳:
(לו) שם ומ״מ ע״י הדחק מותרים וכו׳ אבל רש״ל בפכ״ה סי׳ ל״ב כתב דאין לסמוך ליטול מהם אפי׳ על ידי הדחק. שכנה״ג בהגב״י אות ח׳ עו״ת אות ה׳ ט״ז סוף סק״ו. מיהו הא״ר אות ה׳ כתב דיש להקל כפסק הש״ע יעו״ש. והביאו הסו״ב או׳ ה׳ וכ״כ המאמ״ר אות יו״ד. אמנם המש״ז אות ו׳ כתב דלענין הלכה אותם הכובעים של לבד שקורין קאפליש או יארמק״ע של עור אם שלם ויושב שלא מסומך ומקבל רביעית ע״י הדחק יטול ולא יברך ענט״י ואם ירצה להחמיר עוד יאכל בבתי ידים עסי׳ קס״ג ס״א עכ״ל. וכן כתב ח״א כלל ל״ז אות א׳ מ״ב אות כ״א. בן א״ח פ׳ טהרות אות א׳:
(יא) לקבל משקים – כל אלו הם כלים שונים שניתן למלא בהם מים וליטול מהם. והכלל הוא שאם הם אינם מיועדים להכיל מים, הם פסולים לנטילה.
(יב) רגילים לשתות בהם – דין הכובעים אינו שייך לימינו, כיוון אין עוברי דרכים נוהגים כיום לשתות מכובעיהם.
חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהן לידים שק וקופה אף על פי שתקנן שמקבלין אין נוטלין מהם שאין דרך לעשותן שיקבלו.
(י) חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהם לידים שק וקופה אע״פ שתקנן וכו׳ ברייתא בפרק כל הבשר (שם) חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהם לידים שק וקופה אע״פ שמקבלין אין נוטלין מהם לידים. ופירש״י חמת וכפישה מיני נודות של עור הן: שק וקופה. אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלים מים:
ותיקון דחמת וכפישה נראה מדברי סמ״ג דהיינו שיעשה להם בית מושב ושק וקופה כתב הרשב״א בת״ה שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהן מקבלין משקין ואפ״ה אין נוטלין מהם לידים לפי שאינן עשויים לקבל משקין:
וכתב סמ״ק וכן י״ל באותם כובעים של לבדים אפילו כשהם קשים כ״כ שמקבלין המים שאין המים זב מהם מ״מ אין עשויין לקבל מים כגון שק וקופה ומ״מ ע״י הדחק מותרים שעוברי דרכים רגילים לשתות בהם עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) חמת וכפישה וכו׳ פירש״י מיני נודות של עור הן. שתיקנן. נראה מדברי הסמ״ג דהיינו שיעשה להן בית מושב:
[יא] שק וקופה כתב הרשב״א שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהן מקבלין משקין ואפ״ה אין נוטלין מהן לידים לפי שאינם עשויין לקבל משקין ולכן הם בטלים מהיותם כלי לגמרי משא״כ מגופה וכיוצא שדרכן להעשות כלים:
(ז) חמת וכפישה וכו׳ ברייתא בפרק כ״ה שם וטעמא דמילתא דחמת וכפישה מיני נודות של עור הן ועשויין ג״כ לקבל בהן משקין אלא שמקצתן אינן מקבלין רביעית משקין בלא סמיכה לפיכך צריך שיתקן להן בית מושב וכדין מגופת חבית והאי הלכך דכתב רבינו קאי אכולהו דאבתריה וה״ק השתא דצריך שיעמוד הכלי על עצמו בלא סמיכה לקבל רביעית אפילו הוא שלם הלכך נמשכו אלו הדינים והוא דמגופת חבית שהיא חדה צריך שיתקננה וכו׳ וחמת וכפישה שתקנן נוטלין מהן לידים אמר בסתם שתקנן כלומר שתקנן ג״כ שיכולין לעמוד מעצמן אבל שק וקופה אע״פ שתקנן עד שמקבלים רביעית מים בלא סמיכה אין נוטלין מהם כיון שאינן עשויין מתחלה לקבל משקים כלל ולא דמי למגופת חבית דעשויה מתחלה לכל תשמישין לכסות חבית ולקבל מים אלא שהיא חדה מועיל לה תיקון וא״ת ומ״ש מגופת חבית מכלי שתחלת תיקונו כך דא״צ תיקון כיון שעשוי לקבלה בענין זה וי״ל דמגופת החבית אילו היה נעשית מתחלה לקבלת מים בלחוד ושזה יהיה עיקר תשמישו לא היה עושהו חדה אלא היה מתקן לו בית מושב רחב אלא לפי שהיתה עיקר עשייתו לכסות בו פי החבית עשהו חדה אלא שעשהו ג״כ לקבל מים הלכך עכשיו כשנוטל ממנו ידיו צריך שיתקן לו בית מושב רחב שלא ישתמש בו שוב לכסות חבית כלל אלא לקבל משקין לחוד אבל כלי שמתחל׳ עשייתו אינו עשוי אלא כדי שכך יהא עיקר תשמישו לקבל מים ע״י סמיכה חשיב שפיר כלי כמות שהוא ונוטלין ממנו לידים בלא שום תיקון וז״ל ב״י כלי שתחלת תיקונו כך וכו׳ ולא דמי למגופת חבית שנעשית מתחלה להשתמש בה כך ואפ״ה צריכה תיקון דשאני התם שלא נעשית מתחלה לקבלה עכ״ל ותימה הלא כתב תחלה דשק וקופה לא מהני בהו תיקון לפי שאינן עשויין לקבל משקין אלמא דצ״ל דמגופת חבית וחמת וכפישה דמהני בהו תיקון אינו אלא משום דעשויין לקבל משקין ואפשר דר״ל שלא נעשים מתחלה לקבלת משקין בלחוד שזה יהא עיקר תשמישן אלא מגופת חבית עיקר תשמישו לכסוי חבית וחמת וכפישה עיקר תשמישו לקבל דבר יבש אלא שמשתמשין בהן ג״כ לקבלת משקין ומ״ש ב״י בסמוך אמ״ש הרמב״ם כלי שנשבר וכו׳ וז״ל אי נמי לרבותא נקט מגופה אע״פ שאין חללה עשוי לקבלה מהני בה תיקון וכו׳ נמי ר״ל שאין חללה עשוי לקבלה בלחוד וכו׳ כדפרישית כנ״ל. ליישב דבריו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ה) כְּלִי שֶׁתְּחִלַּת תִּקּוּנוֹ כָּךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּלֹא סְמִיכָה, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי סְמִיכָה, חָשׁוּב שַׁפִּיר כְּלִי; לְפִיכָךְ כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא נְקָבִים מִתַּחְתָּיו וּפִיו צַר לְמַעְלָה, וּכְשֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו אֵין הַמַּיִם יוֹצְאִים, וּכְשֶׁמְּסִירוֹ הַמַּיִם יוֹצְאִים, מֻתָּר לִטֹּל מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּי לְקַבָּלָה בְּעִנְיָן זֶה וְזֶה עִקַּר תַּשְׁמִישׁוֹ, נִקְרָא כְּלִי. {הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּרְזָא לְמַטָּה, הוֹאִיל וּמִתְּחִלָּה נַעֲשָׂה לְקַבֵּל עַל יְדֵי כָּךְ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף).}
באר הגולהמגן אברהםביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(י) טור
(יא) הרא״ש
(ה) חשיב שפיר. ול״ד למגופת חבית דצריכי׳ תיקון אף על פי שתחילת תיקונו כך דשאני התם שלא נעשה לקבלה (ב״י) וא״ל דליהוי כשק ולא ליהני תיקון דשאני מגופה דלפעמים הופכין אותה ונותנין אות׳ על הקדירה לתת לתוכה מעט רוטב כדאיתא בכלי׳ פ״ב משנ׳ ה׳:
(ו) ברזא למט׳. ואם היה כלי שלם וניקב ותחב בו דבר אחר מהני אף על פי שלא נעשה מתחלה לכך דכיון דסתמו חשיב שפיר כלי ואם יחד לו ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי מידי דהוי איחדו לזתים דמהני להסמ״ק וע׳ בטור:
(יב) ס״ה כלי כו׳ – כמ״ש בפ״ד דכלים שולי קורפיית כו׳ ועיין ר״מ שם והתנאי אשר התנינו כו׳ ר״ל שאמרו הדקין שבכ״ח כו׳:
(יג) לפיכך כו׳ – פ״ב שם מתניתין ו׳ טיטרום כו׳ וקי״ל הלכה כרבי יוסי מחביריו כמ״ש בפ״ד דעירובין וער״ש שם ד״ה ור׳ יוסי כו׳ וכ׳ הר״ש שם ומיהו לשון המשנה כו׳ וע׳ ר״מ שם ואמרו מפני שהוא כו׳ כי לזה נעשה וכ״כ הכ״מ פי״ח דכלים אבל מדברי הרא״ש וטור וש״ע משמע שאינו מחלק בין נקבים גדולים או קטנים וכפי׳ הראב״ד שם ופרוטות כמו הפורטים ע״פ הנבל כו׳ פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשסוגר מלמעלה אינו מוציא מלמטה הלכך אינו כלי נקוב שאינו עשוי אלא להנאה וכפי׳ הר״ש והרא״ש ע״ש אבל הרמב״ם אינו מפרש כלל כשמניח אצבעו מלמעלה סותם הנקב אלא משום שהנקב קטן ואינו מוציא אלא פרוטות ומקבל בצדדין ונעשה מתחילה לזה ועמ״א:
(יד) וכ״ש כו׳ – ג״כ לפי׳ הר״ש כנ״ל:
(ג) בט״ז ס״ק ז׳ ורש״ל פכ״ה כתב כו׳ זה קאי על סעיף ה׳:
(כב) שתחלת תיקונו כך – ר״ל שנעשה מתחלה להשתמש בה ע״י סמיכה:
(כג) מלא נקבים – הנה מסתימת המחבר משמע דאין חילוק בין נקבים קטנים לגדולים דהואיל בעת שמניח האצבע עליו אין המים יוצאים מקרי שפיר כלי וכשר לנטילה ולפ״ז ה״ה בליווע״ר שלנו שיש רק נקב אחד רחב למטה במקום יציאת המים וכשמסיר האצבע יוצאין המים בשפע ג״כ מותר אבל מלשון הרמב״ם [והובא בט״ז] משמע דדוקא כשהנקבים שמהן יוצאין המים הם דקין מאד שאף כשמסיר האצבע אין יוצאין המים מחמת זה רק מעט באיחור גדול אבל כשהנקבים הם גדולים אסור וכ״ש בליווע״ר שלנו דאסור ועיין בבה״ל:
(כד) מותר ליטול ממנו – דהיינו שמסיר האצבע והמים יוצאים מלמטה. כתבו האחרונים דאין ליטול ידיו מהכלי (שקורין גיסקאן) דרך הדד [והיינו מה שעושין הדד כחצי עגולה] ודוקא כשהדד גבוה משפה של הכלי ומשום דאין הכלי מחזיק המשקה רק עד השפה לכן מהשפה ולמעלה אין שם כלי עליה אבל אם הדד שוה לשפת הכלי מותר ליטול גם מן הדד ואם הדד נמוך משפת הכלי יטול רק דרך הדד ולא מהשפה של הכלי ומשום דאין הכלי מקבל מים רק עד הדד נמצא דלמעלה מזה אין שם כלי עליה ויש מקילין בזה. וכל זה דוקא כשהדד הוא כחצי עגולה אבל אם הדד הוא כשפופרת (שקורין שנוי״ץ) אף שהוא בולט למעלה משפת הכלי משמע ממ״א דמותר ליטול אף דרך הדד ויש אוסרין דרך הדד:
(כה) כלי שיש בו ברזא – היינו מה שקורין (צאפי״ן) או מה שקורין (האנדפא״ס) שיש לו יתד מלמטה ובשעה שרוצה ליטול ממנו דוחה היתד למעלה ונשפך המים רק שצריך ליזהר להחזיר בכל שפיכה ושפיכה וכדלקמן בסוף ס״ט. ועיין במ״א לקמן סימן קס״ב דכשנוטל מהאנדפאס צריך ליטול רביעית בבת אחת על היד:
(כו) למטה – ר״ל אף בשוליה אפ״ה לא נתבטל ממנה שם כלי ע״י נקב זה ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין למעלה דרך פי החבית:
(כז) הואיל ומתחלה נעשה וכו׳ – וה״ה אם נעשה נקב בכלי המבטלו משם כלי ותיקן שם ברזא להשתמש דרך שם חשיב ג״כ כאלו נעשה מתחלה לכך כיון שעתה ייחד הברזא נעשה כלי עי״ז [מ״א]:
(כח) לקבל ע״י כך – ר״ל ע״י הברזא שתחוב שם מחזיק המים שלא ישפכו דרך הנקב ומוכח מאחרונים דבכלי של חרס צריך שיהיה הברזא מהודקת שלא יהא מנטפת דרך שם דאם מנטף טיף לא עדיף מאלו לא היה שם ברזא כלל ואפילו ליטול דרך הנקב אסור אף שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ובשאר כלים מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית ממנה ולמטה. ולפ״ז בהאנדפא״ס שלנו שהברזא בשולי הכלי מלמטה אם אינה מהודקת ומטפטף המים דרך שם נתבטלה מלהיות כלי עד שיתקנה ואסור ליטול ממנה:
מלא נקבים וכו׳ – עיין מ״ב מש״כ לענין דעת הרמב״ם וכבר התעוררו בזה המטה יהודה והגר״א. ועיין בט״ז וא״ר שהביאו בשם רש״ל שדעתו להחמיר בכל טיטרוס לענין נטילה [ומחלק בין טומאה לנטילה דבנטילה כלי חשובה בעינן] ומ״מ למעשה נראה דיש לסמוך על השו״ע אחרי דהרא״ש והטור מסכימים להקל וכ״כ רבינו ירוחם בשם המפרשים אך אם הנקבים הם גדולים או בליווע״ר שלנו נראה דיש להחמיר לכתחלה אחרי דלדעת הרמב״ם גם לענין טומאה לא חשיב כלי:
(לז) [סעיף ה׳] כלי שתחלת תיקונו כך וכו׳ ולא דמי למגופת חבית שנעשית מתחלה להשתמש בה כך ואפ״ה צריכה תיקון דשאני התם שלא נעשית מתחלה לקבלה. ב״י מ״א סק״ה:
(לח) שם כלי שהוא מלא נקבים וכו׳ אבל רש״ל בפכ״ה כתב דאע״ג דלענין טומאה חשוב כלי לענין נטילה אינו חשוב כלי. שכנה״ג שם אות ט׳ עו״ת אות ו׳ ט״ז אות ז׳ א״ר אות ו׳:
(לט) שם הגה. וכ״ש כלי שיש בו ברזא וכו׳ ואם היה כלי שלם וניקב ויחד לי ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי. מ״א סק״ו. ר״ז אות יו״ד. ח״א כלל ל״ז אות ג׳ מ״ב אות כ״ז. אמנם מ״ש שם המ״א דאם נקב ותחב בו דבר אחר מהני עיין בדברינו לעיל אות טו״ב ואות י״ט ודו״ק:
(מ) שם בהגה שיש בו ברזא מלמטה וכו׳ ר״ל אף אם הברזא בשוליה למטה לא נתבטל שם כלי ממנה עי״ז ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין דרך פי הכלי. וכן כתב מ״ב אות כ״ו. ומיהו צ״ל הברזא מהודקת יפה שאל״כ אם יהיו מים נוטפין ממנה בכונס משקה ואם הוא כלי חרס במוציא משקה אסור ליטול ממנה עוד עד שיתקן דלא גרע מכלי שניקב. ועיין מחה״ש סק״ד ובדברינו לעיל אות ט׳ ואות ט״ז ודוק. ועיין לקמן אות ס״ז:
(מא) שם כלי שיש בו ברזא למטה וכו׳ וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה כמ״ש לקמן סעי׳ ט׳ ועיין בדברינו לשם בס״ד:
(יג) חשוב שפיר כלי – בסעיף הקודם ראינו שחפץ שאינו עשוי לקבלת מים, אף אם יכול לקבלם – אינו נחשב כלי לנטילת ידיים. כאן מבואר שגם ההיפך נכון: חפץ שנועד לקבל מים, אף שאינו יכול להחזיק מים בלי סיוע, נחשב כלי וכשר לנטילת ידיים.
(יד) נקרא כלי – כלים אלו אינם נפוצים כיום. והכלל הוא, כאמור, שדבר נחשב לכלי רק אם נועד לקבל מים. משני הסעיפים הללו אפשר ללמוד שהדבר הקובע הוא המהות, ולא הצורה החיצונית.
כלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה ואין משתמשין בו אלא ע״י סמיכה חשיב שפיר כלי ע״כ כתב א״א הרא״ש ז״ל כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאין וכשמסירו המים יוצאין מותר ליטול ממנו אף על פי שאינו מחזיק כלום כיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו נקרא כלי.
(יא) כלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה וכו׳ ע״כ כתב א״א ז״ל כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה וכו׳ בפרק כל הבשר כ״כ והביא ראיות לדבר. ולא דמי למגופת חבית שנעשית מתחלה להשתמש בה כך ואפ״ה צריכה תיקון דשאני התם שלא נעשית מתחלה לקבלה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהמגן אברהםביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ו) לֹא יִתֵּן מַיִם לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו, שֶׁאֵין נוֹטְלִים אֶלָּא מִן הַכְּלִי; וְהוּא הַדִּין אִם נָטַל יָדוֹ אַחַת מֵהַכְּלִי וְשָׁפַךְ מִמֶּנָּה לְיָדוֹ אַחֶרֶת, דְּאֵינוֹ כְּלוּם; וְרַבֵּנוּ תָּם מַתִּיר בְּזוֹ, כֵּיוָן שֶׁתְּחִלַּת נְטִילָה לְיָדוֹ אַחַת הָיְתָה מִן הַכְּלִי, וְהוּא שֶׁהָיְתָה יָדוֹ הָרִאשׁוֹנָה טְהוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת. {הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ תָּם, אֲבָל הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר, וְלָכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה.}
באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל
(יב) פ״ק דידים
(יג) מרדכי פ״ח דברכות
(ז) חשיב – ורש״ל פ׳ כ״ה כ׳ על זה ול״נ נהי דחשיב כלי לטומאה מ״מ לנט״י דבעינן כלי חשוב שהרי נקב בכ״מ פסול אפי׳ בכלי שטף אע״ג שהוא עדיין כלי לפי שבטל חשיבות כלי כ״ש בזה שאין שם כלי עליו לתשמיש גמור אלא לחידוש בעלמא עכ״ל. גם בל׳ השגת הראב״ד פ׳ י״ח דכלים קרא לכלי זה שאינו עשוי נקוב אלא להנאה ומ״מ אם עושין בתחל׳ לשתות ממנו כך דוקא ע״י סמיכה נראה דמודה רש״ל שהוא כשר לנט״י כיון דעל כל פנים הוא כלי שלם.
ודע דהרמב״ם פי״ח דכלים הביא כלי זה וז״ל טיטרוס אע״פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשוין לקבל׳ עכ״ל. ופירש שם בכמה מקומות וז״ל מתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסין בצדדין שאלו היו נקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא הי׳ נעשה לקבלה עכ״ל. הבאתי זה ללמוד ממנו על אותן כלים של בדיל שנותנים בסעודה ליטול מהם לידים וקורין אותו גי״ס קאן ויש באיזה מהם למעלה סמוך לפיה׳ בצדו נקב אחד ואומרים שעושין אותו לנוי והוא עכ״פ גדול הרבה מן כ״מ ושמעתי אומרי׳ שאין נקב זה פוסל כיון שמתחלה עשוהו כן ואין ממש בדברי׳ אלו דהא כאן בטיטרוס ג״כ נעשו הנקבים תחילה להנאה בעלמא ואפילו הכי בעינן שיהיו דקים מאוד דאל״כ לא מקרי עשוי לקבלה וא״כ בזה ודאי פסול שהרי באותו חלק למעלה ששם הנקב לא מקרי עשוי לקבלה דהא נקב גדול יש שם רק למטה ממנו עשוי לקבלה וא״כ היאך יטול דרך פיו אם לא שיטול דרך אותו הנקב ובזה מודה הרא״ש והטור דפסול לנטילה כנלע״ד פשוט וכמ״ש כאן להקל בכובע של לבדים בשעת הדחק כתב רש״ל ולא נהירא להתיר׳ אפילו על ידי הדחק דלא עדיף משק זקופה דכובע אין עשוי לקבלה כלל כו׳ עכ״ל.
[ז] כגון ששפך עליה רביעית כו׳ – נראה פשוט שזהו בענין שהמים אינם מקובצים תוך פיסת היד אלא שופך על כל היד והמים נשפכים אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אף על פי שהם רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד כמ״ש ב״י בשם ש״ל בשם סה״ת דלא תגע יד בנתיים לחברתה כו׳ ב״ש בזה שהיד עצמה לא נטהרה מגבה וגם משום זה יפה כתב רמ״א שיש להחמיר לכתחלה שההמון עם טועים ושופכים מים לפיסת היד ואותן המים חוזר ומשפשף בהם ידו השניה וזה איסור אליבא דכ״ע וצריך דוקא ניגוב קודם שיטול ידיו שנית כהלכה כי אלו המים נטמאו ואין תקנה להם אפילו אם ישפוך עוד עליה כדלקמן.
(ז) טהורה. ות״ה כתב בשם התו׳ דנוהגין שנוטלין מידו א׳ ושופך על חברתה כיון שנתכוין ליטול שתיהן והוא חלק עליהם וכ״כ ב״י בבד״ה שתלמיד טועה כתבו ועיין סימן קס״ב סד״ה:
(ו) בבת אחת – נראה פשוט שזהו בענין שהמים אינם מקובצים תוך פיסת היד אלא שופך על כל היד והמים נשפכים אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אעפ״י שהם רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד ומשום זה יפה כתב רמ״א שיש להחמיר לכתחלה שההמון עם טועים ושופכים מים לפיסת היד ואותן המים חוזר ומשפשף בהם ידו השניה וזהו איסור אליבא דכ״ע וצריך דוקא ניגוב תחלה קודם שיטול ידיו שנית כהלכה כי אלו המים נטמאו ואין תקנה להם אפי׳ ישפוך עוד עליהם כדלקמן. ט״ז:
(טו) ס״ו שאין כו׳ – מתניתין שם שאין כו׳ וכנ״ל וע׳ במרדכי:
(טז) וה״ה כו׳ – מהנ״ל ובתוספתא פ״ב נוטלין ד׳ וה׳ זה בצד זה ואין חוששין משום ד׳ דברים משום שמא נטמאו ר״ל מן הידים של ראשון כיון שנוטלין כולן כא׳ ה״ל כב׳ ידים של אדם אחד שנוטל כאחת ומשום שמא נעשתה בהן מלאכה ומשום שמא לא נטל מן הכלי ומשום שמא ניטלו מן הרביעית אבל הנוטל ונותן לחבירו בחפניו ידיו טמאים שמתחלה לא נטל מן הכלי:
(יז) ור״ת כו׳ – מהתוספתא זה שאמר שמתחלה כו׳ משמע הא נטל תחלה מן הכלי ש״ד וע׳ פסקי תוס׳ בריש סוטה סי׳ ה׳ ומפ׳ מ״ש אבל כו׳ שנטל מתחלה שלא מן הכלי ומ״ש וזה בצד זה ברישא ל״ד דה״ה זא״ז אבל ס׳ הראשונה ס״ל דוקא זה בצד זה דאז כיד א׳ חשוב וע׳ סי׳ קס״ב ס״ה ותוך כו׳ ועסי׳ ק״ס סי״ג:
(יח) והוא כו׳ – בד״ה. דאי לא״ה כבר נטמאו המים אבל כפי מש״ל נראה דעת ר״ת דאין לחלק וכמו רישא דתוספתא שאינו חושש משום ד׳ דברים משום שמא נטמאו המים ר״ל בידים של ראשון ולס׳ בד״ה הנותן לחבירו בחפניו כה״ג ג״כ ש״ד כמו שדייק מהתוספתא הנ״ל וכ״מ מדברי תה״ד בשם התוס׳ בריש סוטה וכמ״ש בפסקי תוס׳ שם:
(יט) אבל הסברא כו – וכ״ד ש״פ:
(כט) בחפניו – ואפילו היו ידיו טהורות:
(ל) ושפך ממנה – היינו אחר שכבר נגמר הנטילה מיד האחת שפך מהמים הנשאר תוך פיסת ידו על היד השניה להכי אינה כלום דלא באה הנטילה מהכלי. ואם החזיק הידים זו תחת זו ושפך אחד על היד העליונה וממנה ממילא נשפך גם על היד השניה שתחתיה נטהרה עי״ז וכדלקמן בסימן קס״ב ס״ה דנטילה אחת הם:
(לא) והוא שהיתה – דמבואר לקמן בסימן קס״ב דמים הראשונים ששופכן על ידו לשם נטילה הם עצמן נטמאו בנגיעתן בידיו וא״כ אם ישפוך מיד אחת על ידו השניה לא יטהרו אותה כיון דהמים עצמן טמאים הם ולכן כתב שהיתה ידו הראשונה טהורה שאז לא נטמאו המים ששפך עליה:
(לב) טהורה – כתבו האחרונים דעכ״פ לא התיר ר״ת אלא רק לשפוך מיד זו לחברתה אבל לא לשפשף וליגע דאם ישפשף ויגע בה אף שהיא טהורה הלא תהיה נטמאת בנגיעתה בחברתה:
(לג) רביעית בב״א – ובכגון זה אף שהיתה טמאה נטהרה ידו בשפיכה אחת וגם המים עצמן לא נטמאו דרביעית בבת אחת עשוה כמקוה המטהרת שגם המים טהורים הם כדלקמן בסימן קס״ב ולכן יכול לשפוך ממים אלו גופם שנתקבץ לתוך פיסת ידו על יד השניה מיהו זה דוקא אם שפך הרביעית על ידו כראוי דהיינו כדין נטילה על כל היד מבפנים ומבחוץ דאלו שפך כולה רק לתוך פיסת ידו אין זה נטילה כראוי וידו הראשונה עצמה טמאה וגם המים נטמאו בה:
(לד) היא עיקר – וכן הוא דעת ש״פ דלא כר״ת [הגר״א]:
(לה) לכתחלה – ורש״ל החמיר אף בדיעבד וגם לדעת רמ״א הוא דוקא בשעת הדחק אבל בנזדמנו לו מים יטול שנית ובלי ברכה:
ור״ת מתיר בזו – ר״ל בדין השני ולא בדין הראשון אכן מצאתי פלוגתא בענין זה דדעת הלבוש וע״ת דבדין הראשון אסור גם לר״ת אף אם ידיו של חבירו היו טהורות מקודם [דהיינו שנטלן ע״י כלי] כיון דלגבי האיש הזה לא היה נטילה כלל מעולם בכלי ודעת הגר״א דלר״ת אם היו ידיו של חבירו טהורות מקודם מהני דבר זה גם לדידיה שיוכל ליתן על ידו בחפניו וכן משמע בשב״ל ע״ש:
רביעית בב״א – עיין בביאור הגר״א שמשיג ע״ז ודעתו דלר״ת מותר בכל גווני אך לדינא אין נ״מ כ״כ דבלא״ה העיקר כדעת האוסרים כמש״כ הגר״א בעצמו:
(מב) [סעיף ו׳] לא יתן מים לחבירו בחפניו וכו׳ ואפי׳ אם שפך מכלי לחפניו ואפי׳ אם היו הידים של הנותן טהורים. והאי דינא אתיא אליבא דכ״ע גם לדעת ר״ת וכ״כ בלבוש. עו״ת אות ז׳:
(מג) שם וה״ה אם נטל ידו אחת מהכלי וכו׳ וכן אין נוטלין מיד ליד אפי׳ מן הנהר אלא טובל שתי ידיו כאחת מן הנהר. פסיקתא זוטרתי פ׳ עקב. א״ר אות ז׳ ועיין לקמן סעי׳ י״ז:
(מד) שם דאינו כלום. ואפי׳ לא נגע ולא שפשף ביד האחרת ואפי׳ שפך רביעית בפעם אחת ביד ראשונה ואח״כ נתן ליד האחרת לא מהני לסברה זו. וכ״כ העו״ת אות ח׳ ועיין באו׳ שאח״ז:
(מה) שם והוא שהיתה ידו הראשונה טהורה וכו׳ כגון שנטלה ונגבה א״נ כשנטל ידו הראשונה מרביעית בבת אחת. בד״ה. וכתב הט״ז סק״ז וכגון ששפך הרביעית על כל היד והמים נשפכים לארץ אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אעפ״י שהן רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד יעו״ש. ור״ל דתחלה שופך הרביעית על כל היד והמים נשפכים לארץ ואח״כ חוזר ושופך לתוכה ליתן על יד שנייה. וכ״כ א״ר שם. וכ״ז הוא לדעת ר״ת אבל לסתם מרן ז״ל צריך לשפוך דוקא על שתי הידים מן הכלי וא״ל אין חשובה נטילה זו כלים והכי ק״ל והגם דכתב מור״ם ז״ל ונהגו להקל כדברי ר״ת עכשיו לא יש מנהג זה כי נהגו להחמיר כסתם הש״ע משום סב״ל ובפרט כי גם מור״ם ז״ל כתב דיש להחמיר לכתחלה וע״כ מי שעשה זאת שנטל ידו אחת ואח״כ חזר ליתן בה מים מן הכלי ושפך ממנה על יד האחרת לא יוכל לברך על נטילה זו משום ס״ל וגם צריך לחזור וליטול פ״ב לצאת אליבא דכ״ע רק היכא דלא ידע ובירך על נטילה הראשונה כשיבא ליטול פ״ב א״צ לברך משום דלדעת ר״ת כבר יצא וק״ל סב״ל. ועיין עו״ת אות ט׳:
(טו) בחפניו – כלומר שסומך את ידיו זו לזו באופן שיוכלו להכיל מים, ומהם נוטל את ידי חברו. נטילה זו פסולה משום שאין כאן כלי.
(טז) דאינו כלום – אף שמקור המים בכלי, שהרי את ידו הראשונה נטל בכלי. ובכל זאת אינה נטילה עד שלא ייטול את שתי הידיים ישירות מהכלי.
(יז) מן הכלי – ולשיטתו גם היד השנייה נחשבת כמקבלת את המים מהכלי הראשון.
(יח) בבת אחת – אחרת המים נפסלו לנטילה במגעם ביד הראשונה.
(יט) להחמיר לכתחילה – וליטול את שתי הידיים ישירות מהכלי, כדעה הראשונה שהביא המחבר.
ולא יתן מים לחבירו בחפניו שאין נוטלין אלא מן הכלי כתב הרמב״ם ז״ל כלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה אין נוטלין ממנו לידים מפני שהוא שבר כלי.
(יב) ולא יתן מים לחבירו בחפניו משנה בפ״ק דידים דף (קנד) [הדפים הללו מסומנים ע״פ דפוס בזיליאה.]
וכתב הרשב״א בפרק כל הבשר שכתבו בתוס׳ בשם ר״ת דמותר ליטול ידו אחת מן הכלי ולשפוך ממנה לידו האחרת דכיון שתחלת נטילה היה מן הכלי באחת מידיו תו לא צריך והכי משמע בתוספתא דקתני אבל הנוטל ונותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחלה לא נטל מן הכלי משמע הא נטל תחלה מן הכלי ש״ד עכ״ל אבל בת״ה כתב וז״ל אמרו משמו של ר״ת שאם נטל בידו אחת מן הכלי ונתן על ידו השניה מותר לפי שכיון שבא לידו אחת מן הכלי כח הכלי קרי ביה ואינו דומה לנוטל מחפניו של חבירו שלא מכח כלי בא ליד זה כלל אבל הרמב״ם כתב נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה ע״כ כלומר שצריך נטילה על זו ועל זו ונראין דבריו עכ״ל והמרדכי בפרק אלו דברים למד מהתוספתא זו שהנותן מידו אחת על חבירתה אסור וז״ל שבלי הלקט מצאתי בשם ר״ת שמותר ליטול מים מן הכלי בידו אחת וליתן על השניה וראיה בתוספתא פ״ב ובעל התרומה כתב צריך שישפוך המים על ידו אחת וכו׳ ולא תיגע בינתים היד לחבירתה וכו׳ ותנן (פ״ב דידים) נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה עכ״ל ובת״ה כתוב סי׳ רנ״ט בשם תוספות ישנים במס׳ סוטה כדברי ר״ת וז״ל על מנהג העולם שזורקין מן הכלי לידו אחת ואח״כ משפשפה בחבירתה ש״ד כיון דמתחלה נטל מן הכלי כדתניא בתוספתא דידים אבל הנותן מים לחבירו בחפניו וכו׳ והא דתניא נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה התם איירי שאין מתכוין אלא ליטול ידו אחת ולכך שפשף בחבירתה טמאה עכ״ל התוספות אמנם נראה דדוחק היא קצת מה שהם מחלקים בין מתכוין ליטול ידו אחת או שתים ואין לסמוך עליו לענין שפשוף יד בחבירתה דהא כל הגאונים כתבו בהדיא לאיסור ע״כ:
[בדק הבית: ול״נ דאם לא שפשף יד בחבירתה אלא שפך מידו אחת לחבירת׳ לא עלתה לו נטילה ולא עוד אלא שצריך לנגב ידו השנית וליטול אח״כ כיון שהמים שהיו ביד הראשונה היו טמאים ואם איתא לרבינו תם כשהיתה ידו הראשונה טהורה כגון שנטלה ונגבה א״נ כשנטל ידו הראשונה מרביעית בבת אחת כמו שיתבאר סי׳ קס״ב והחילוק שכתב בשם התוס׳ ז״ל אין לו שחר ואינו מן התוס׳ אלא שום תלמיד טועה כתבו:]
(יג) כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ו מהל׳ ברכות כלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה וכו׳ משמע דאפילו במחזיק רביעית מן השבר ולמטה מיירי שאל״כ מאי איריא נשבר אפי׳ לא נשבר נמי ומשמע נמי דאפילו ליטול ממנו דרך הנקב לא מהני דמ״מ שבר כלי הוא וכל שאין שם כלי עליו אין נוטלין ממנו לידים ולפ״ז כלי חרס שניקב בכונס משקה כיון שהוא מיטהר מטומאתו בכך כדתנן בפרק ג׳ דכלים שיעורי כלי חרס ליטהר העשוי לאוכלין שיעורו באוכלין למשקים שיעורו במשקים ובס״פ המצניע (שבת צה:) אמרינן דשיעורא דמשקין היינו בכונס משקה א״כ פסול הוא ליטול ממנו אפי׳ דרך הנקב וכדעת סמ״ג וזה הפך ממ״ש רבינו דכל כלי שניקב בכונס משקה אפילו שנפסל מליטול דרך פיו מ״מ כשר הוא ליטול דרך הנקב וא״כ יש לתמוה היאך כתב רבינו למעלה אותו הדין סתם ואח״כ כתב כאן דברי הרמב״ם סתם שנראה ששני דינים אלו אינם סותרים זה את זה ומצאתי לבעל ת״ה שנסתפק בדברי הרמב״ם אם הם דוקא בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל אם מחזיק רביעית בין הנקב ולמטה כשר או אפי׳ בכה״ג נמי פסול ונראה דמאי דמספקא ליה לבעל ת״ה פשיטא ליה לרבינו דלדעת הרמב״ם נמי אינו נפסל בניקב בכונס משקה אא״כ אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר ומש״ה כתב כלי שנשבר ולא כתב כלי שניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה הרי הוא כאילו נשבר דמטעם זה הוא עולה מטומאתו ע״י כך וכן מצאתי להרשב״א שכתב בת״ה וז״ל כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקין כשאדם מושיבו על המים ה״ז פסול בד״א בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר בד״א בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כל כלי שניקב או שנשבר שבר המעלה אותו מידי טומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ״ל ונראה דמשכחת ליה כלי העולה מטומאתו בנקב פחות מכונס משקה כגון שהוא גיסטרא וכדאמרינן בס״פ המצניע שהוא עולה מטומאתו בנקב כמוציא משקה וכ״כ הרמב״ם בפ״ט מהלכות כלים. ומדברי הרמב״ם שם נראה שהוא סובר כדעת הרשב״א דבסתם כלים דאמרי בהו דנקב בכונס משקה מעלה אותם מטומאתן דוקא כשאין מחזיקין רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם הם מחזיקין רביעית עדיין שם כלי עליהם שאפי׳ שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא וכדמשמע בפ״ב ופ״ג דכלים ואף ע״פ שכתב בהל׳ ברכות שאין נוטלין בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסית ולא במגופת החבית לאו משום שבר כלי פסל להו אלא מפני שאינם מקבלים רביעית שלא מסומכין דומיא דמגופת החבית דנקט בהדייהו ואע״פ שכתב ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלין ממנה לידים ה״ה דמהני תיקון לאינך אלא לישנא דרבא נקט דאמגופה אמרה בפרק כל הבשר דאם תיקנה נוטלין ממנה לידים ורבא חדא מינייהו נקט וה״ה לאינך א״נ לרבותא נקט מגופה אע״פ שאין חללה עשוי לקבלה מהני בה תיקון וכ״ש לדפנות הכלים ודומיהם וכ״כ התוס׳ בפ׳ כל הבשר גבי מגופת חבית שתקנה דפסולא דדפנות הכלים מפני שאין יושבין שלא מסומכין הוא ומשמע שאם היו מחזיקים רביעית שלא מסומכין כשרים ומה שפי׳ הרא״ש בריש ידים דפנות כלים ושולי מחץ שברי כלים נינהו צ״ל דהיינו לומר שאינם מקבלים רביעית אבל אם מקבלים רביעית אע״פ ששברי כלים הם נוטלין מהם לידים וכן דעת רבינו שמשון שכתב בפ״ק דמסכת ידים דאיתא בתוספתא החמת והכפישה אע״פ שפחותין נוטלין מהם לידים ופי׳ הוא ז״ל ובלבד שיחזיקו רביעית והתוספתא שכתב עוד שם דקתני שולי כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית אין נוטלין מהם לידים קינקסן שפן ועשאן כלים נוטלין מהם לידים אם יש להם קבלת רביעית צ״ל דפסולא דהני נמי מפני שאין יושבים שלא מסומכין הוא וקינקסן ושפן היינו שתיקן מקום מושבן כדי שישבו שלא מסומכין ומאי דקתני ועשאן כלים פירושו ובכך עשאן כלים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) ולא יתן מים לחבירו בחפניו שאין נוטלין אלא מן הכלי משנה פ״ק דידים וקשיא לי דה״ל למתני בדידיה שלא יקח מים מן הכלי או מן הנהר בחפניו וישפשפם זה עם זה ולא היה צ״ל שלא יתן מים לחבירו בחפניו וי״ל דהא פשיטא היא דהמים נטמאו מיד כשנגע בהם ביד שאינה נטולה כמ״ש מהרא״י בת״ה סי׳ רנ״ט דמשמע בכל פסקי הגאונים שאם נטל ידו אחת לא ישפשפנה בחבירתה מפני שהמים שעל יד הנטולה יטמאו מחמת היד שאינה נטולה ויחזרו ויטמאו את היד וכן אחר שלא נטל אם נגע ביד של חבירו שנטלו ועדיין הם מוכשרים טמאים וצריך לחזור וליטול אלא רבותא אשמועינן הכא דאפילו אם כבר נטל ב׳ ידיו כדין מן הכלי לא יתן מים לחבירו בחפניו שהם טהורות דאין חפניו של זה חשובים כמו כלי לשפוך על ידיו של חבירו שאין נוטלין אלא מן הכלי ולפ״ז הא דכתב הרשב״א משם ר״ת דמותר ליטול ידו אחת מן הכלי ולשפוך ממנה לידו האחרת היינו לומר שיד זו הנטולה מן הכלי חשובה ככלי עצמו ומותר לשפוך ממנה על ידו האחרת דאינו דומה לנוטל ידיו תחלה ואח״כ נותן לחבירו בחפניו שמתחלה לא נטל מן הכלי כלל אבל אם נטל ידו אחת ואח״כ נטל מים ביד זו הנטולה ושפשפה עם חבירתה פשיטא דלא הוי נטילה כלל אפילו לר״ת והיינו דתנא התם נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה ידיו טמאות וכ״כ שבולי הלקט דבעל התרומה כתב צריך שישפוך המים על ידו אחת וכו׳ ולא תיגע בינתים היד לחבירתה ותנן נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה עכ״ל ומביאו ב״י והכי נקטינן וכ״כ בת״ה סימן רנ״ט וכן פסק בש״ע גם מ״ש בהגהת ש״ע ונהגו להקל כדברי ר״ת היינו דוקא בכה״ג שלאחר שנטל ידו אחת שפך ממנה על ידו השנייה ולא נגע בינתים היד לחבירתה אבל הסברא הראשונה היא עיקר דאפילו לא נגע בינתים היד לחבירתה נמי אינה נטיל׳ אלא צריך לשפוך מן הכלי גם על ידו השנייה כמ״ש הרמב״ם נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השנייה אבל בנטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה אינה נטילה כלל לד״ה וצריך לחזור וליטול ודלא כמה שנראה מדברי התוס׳ דמס׳ סוטה ומביאו מהרא״י שם על מנהג העולם שזורקין מן הכלי לידו אחת ואח״כ משפשפה בחבירתה דשפיר דמי כיון דמתחלה נטל מן הכלי וכו׳ דליתא לדבריהם כנגד כל הפוסקים וכ״כ בהגהת ש״ע סי׳ ק״ס סי״א מיהו מהרא״י נתן מקום לדבריהם כדי להכשיר המים שבכלי כשנגע בהם ביד שאין נטולה ולפעד״נ דאין להקל כלל וצריך לחזור וליטול ולברך ענט״י:
(ט) כתב הרמב״ם ז״ל כלי שנשבר וכו׳ איכא לתמוה טובא בהא דהביא רבינו דברי הרמב״ם בזה דאם היה מפרשו דאף במחזיק רביעית מן השבר ולמטה אין נוטלין ממנו לידים אפילו דרך הנקב דמ״מ שבר כלי הוא א״כ זה הפך מ״ש רבינו לעיל דכשר הוא ליטול דרך הנקב. וכך הקשה ב״י. ואם היה מפרשו דלא אמר הרמב״ם דשבר כלי הוא אלא בנשבר בכונס משקה בשוליו או שצדו במקום שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אפילו גיסטרא שהוא שבר כלי ממש כשר לנט״י אם מחזיק רביעית מים שלא מסומכין וכמו שפי׳ ב״י והאריך בזה א״כ כ״ש דקשה דכיון דרבינו כתב דין זה מפורש לעיל לא היה צריך שוב כלל להביא דברי הרמב״ם בזה דתרתי למה לי ועוד שהם סתומים. לכן נלפע״ד דרבינו היה מפרש בדברי הרמב״ם דמחלק בין נקב קטן בכונס משקה דיכולין ליטול ידיו דרך הנקב לאין בו נקב אלא שהכלי נשבר ונתבקע דבנקב קטן דעלמא אם אינו ניקב אלא במוציא משקה יכול ליטול ממנו אפילו דרך פיו וכן אם ניקב בכונס משקה שרי ליטול דרך הנקב אבל בנשבר ונתבקע הכלי חשבינן ליה כולו שבר כלי ואפילו אין המשקין נכנסין בתוכו דרך שבירה זו אלא מוציא משקין בלבד נמי פסול מליטול בו ידיו כלל אפי׳ מחזיק רביעית מן הביקוע ולמטה דכיון דשבירה זו מטהרתו מידי טומאה ה״ל שבר כלי ופסול לגמרי והכי נקטינן דלא כמה שנראה בש״ע שהשמיט ולא הביא דברי הרמב״ם כל עיקר נמשך לפי פירושו דהרמב״ם מדבר בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה שזה כבר כתבו בש״ע והאי פירושא ליתיה לדעת רבינו בדברי הרמב״ם כדפי׳ ודו״ק:
באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חהכל
 
(ז) צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם מִכֹּחַ נוֹתֵן, לְפִיכָךְ צִנּוֹר שֶׁדּוֹלֶה מַיִם מִן הַיְאוֹר וְשׁוֹפֵךְ בּוֹ וְנִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ הַמַּיִם לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן יָדָיו לְתוֹכוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְלְחוּ הַמַּיִם עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם בָּאִים מִכֹּחַ אָדָם, שֶׁכְּבָר פָּסַק כֹּחַ הַשּׁוֹפֵךְ; וְאִם מֵשִׂים יָדָיו קָרוֹב לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵשִׂים אוֹתָהּ תַּחַת הַשְּׁפִיכָה מַמָּשׁ, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, דְּכָל זְמַן שֶׁהֵם קְרוֹבִים לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה עֲדַיִן מִכֹּחוֹ הֵם בָּאִים. וְאִם הִטְבִּיל יָדָיו לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר הַזֶּה, אֵינָם טְהוֹרוֹת מִכֹּחַ טְבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאוּבִים; וְהָנֵי מִילֵי בְּדוֹלֶה, שֶׁשּׁוֹפֵךְ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר עַצְמוֹ, אֲבָל אִם נוֹתֵן אוֹתָם חוּץ לַצִּנּוֹר וּמַמְשִׁיךְ אוֹתָם לַצִּנּוֹר וְהִטְבִּיל בּוֹ יָדָיו, טְהוֹרוֹת, דִּשְׁאוּבִים שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ, כְּשֵׁרָה; וַאֲפִלּוּ דּוֹלֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הֶחָרִיץ עַצְמוֹ, אִם הַדְּלִי נָקוּב מֵאֲחוֹרָיו בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, וּבְעוֹד שֶׁשּׁוֹפֵךְ דֶּרֶךְ פִּיו לַצִּנּוֹר מְקַלֵּחַ מֵאֲחוֹרָיו לַיְּאוֹר, מַטְבִּיל בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם, וּטְהוֹרוֹת, דַּחֲשִׁיבֵי כְּאִלּוּ הִטְבִּילָם בַּיְּאוֹר, דְּנִצּוֹק זֶה מְחַבֵּר הַכְּלִי לַיְּאוֹר וַחֲשִׁיבֵי מַיִם שֶׁבַּצִּנּוֹר מְחֻבָּרִים לְמֵימֵי הַיְאוֹר, אַף עַל גַּב דְּנִצּוֹק כָּזֶה לֹא חָשִׁיב חִבּוּר לְעִנְיַן טְבִילָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה וְאוֹמְרִים דְּגַם לִנְטִילַת יָדַיִם לֹא חָשִׁיב חִבּוּר. {הַגָּה: אֵין לִטֹּל יָדָיו מֵאוֹתָן אֲבָנִים הַקְּבוּעִים לַכֹּתֶל וְעָשָׂה לָהֶם בֵּית קִבּוּל וּבִרְזָא, אֲבָל אִם הָיוּ כֵּלִים תְּחִלָּה וְחִבְּרָם לַכֹּתֶל, נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ (אֲגֻדָּה פ׳ הַמּוֹכֵר בַּיִת).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(יד) חולין ק״ז
(טו) הרא״ה
(טז) שם בגמ׳
(יז) הרי״ף לגירסתו והרמב״ם
(ח) אין ליטול ידיו מאותן אבנים – יש לי בזה מקום עיון דבאגודה פ׳ המוכר הבית למד זה ממה דבעי רב יוסף לענין הכשר זרעים ממי גשמים שחישב להדיח בהם האיצטרוב״ל ומבעי״ל אצטרובל דבטיל אגב קרקע לגבי מכר לרבנן דמכתש׳ אי הוה בטיל לגמרי כמו כותל והוה נמי מחובר לענין הכשר זרעים א״ד לענין הכשר זרעים לא חשיב מחובר כמו כותל אלא דוק׳ במכר משום דמוכר בעין יפה מוכר וסליק בתיקו. ולפ״ז נ״ל דאין ליטול מים לאכילה מאותן אבנים שיש להם בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להם ברזות או תרנגולי׳ נחושת שנוטלין בהם (עיין פ״ה דפרה) עכ״ל ופסק רמ״א כאן לחלק בין לקבע תחלה או לא ונראה שלמד כן ממ״ש האגודה עיין פ״ה דמותר היינו באם חקקו תחלה דשם כתב במשנה דהשוקת בסלע דמיירי דוקא בקבעו תחלה וקשיא לי תחלה אמאי פסק האגודה להחמיר בנט״י כיון שישאר בתיקו בגמרא אי הוה כמחובר או לא וכל ספק בנט״י אזלינן לקולא כדאיתא במשנה פ״ב דידים מפני שאמרו ספק ידים ליטמא ולטהר טהור וכ״כ לקמן בסי׳ זה בטור וש״ע והטעם שהוא ספק דרבנן והביאו ב״י בשם תה״ד דה״ה בפלוגתא דרבוואת׳ וכ״כ רש״ל פ׳ כ״ה לענין בעיא דלא נפשטא וא״כ מ״ט תפסיה כאן לחומרא. ותו ק״ל דהא חילוק זה בין חקקו ולבסוף קבעו או להיפך אינו שייך אלא לרבנן דדף התם כדאיתא בהמוכר את הבית אבל לר״א דדף דס״ל כל המחובר לקרקע כקרקע לא שייך האי חילוקא אלא אפי׳ חקקו תחלה הוי כקרקע דהכי אמרינן בהדיא דפריך דברייתא דמחלק דחקקו תחלה פוסל המקו׳ וקבעו תחלה אין פוסל המקוה מני לא ר״א ולא רבנן דאי ר״א אפי׳ חקקו ולבסוף קבעו הוה כקרקע ואי כרבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו לא בטל בקרקע ופוסל המקוה דהוה כלי ומשני לעולם רבנן ושאני שאיבה דהיא דרבנן א״ה אפי׳ חקקו תחילה נמי שאני התם דהוי עליה שם כלי בתלוש וא״כ ק״ל מאחר דלר״א אין חילוק ואפי׳ חקקו תחל׳ לא הוה כלי דבטל בקרקע ממילא מאן דפסק לחלק בין חקקו תחלה או להיפך לא פסק כר״א ולא כרשב״ם ור״ח שם שפסקו כר״א וא״כ תקשה לך דלענין נט״י יש לנו להקל לרבנן דהוה כלי אפי׳ קבעו תחלה כיון דנט״י מדרבנן וזהו כלי מן התורה והא ק״ו הוא מהתם דמה התם במילתא דשאיבה שהוא דרבנן אזלי׳ לקולא ומבטלים מה שהוא כלי מן התורה כדי להקל כ״ש הכא בנט״י שהיא דרבנן דניזל ביה לקולא ויהיה כשר ממה שהוא כלי מן התורה וא״כ אפי׳ קבעו תחלה נמי כשר וצ״ע ליישב זה.
(ח) מפני שהם שאובים. והכלי מחובר לקרקע ואם אינו מחובר עס״ח:
(ט) כשרה. דוקא לענין נטילת ידים ולענין מקוה עבי״ד סימן ר״א סמ״ד מ״ה:
(י) בכונס משקה. וה״ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ״מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב (ש״ג) ע״ס ק״ס ס״ט:
(יא) לענין טבילה. דבעינן כשפופרת הנוד ועוד דנצוק אינו חיבור עבי״ד סי׳ ר״א סנ״ד וע״ש ס״ס ל״ו וסעיף ס׳ דלא מקרי חיבור בניצוק אלא א״כ עמדו או שיש שם מ׳ סאה:
(יב) הקבועים לכותל. דלא היה שם כלי עליו בתלוש:
(ט) שהמשיכוה וכו׳. ופירוש דוקא בארבעים סאה וכן כתב רש״ל, ועיין לקמן סעיף ט״ז, וכן משמע מפירוש רש״י גבי הא אריתא דדלאי:
(י) [לבוש] ויש חולקין וכו׳. וכן הסכים רש״ל פרק כל הבשר סימן כ״ו ואפילו כשיש בצינור ארבעים סאה. מיהו כשכבר טבל נראה לי שאף שיש לחזור וליטול כדינו מכל מקום לא יברך, כי הרשב״א והרא״ש וסמ״ק ותוס׳ ורש״י וגדולי פוסקים פסקו כסברא ראשונה:
(ז) בכ״מ – וה״ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ״מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב. ש״ג:
(ח) לכותל – דלא היה שם כלי עליו בתלוש וט״ז הקשה עליו דלנט״י יש לנו להקל דהוי כלי אפי׳ קבעו תחלה ע״ש כתב ע״ת ונראה דאותן מים שמושכין ע״י קנים חלולים למרחוק שקורין ריע״ר קאסטי״ן בל״א אין נכון ליטול מן הקנים עצמם משום דאין באין מכח גברא אבל מותר לטבול ידיו במים העומדים לפני הקנים דה״ל כאלו מחוברים לנהר ששורש המים יוצא מהם והוא דהקנים שוטפים מים וה״ל ניצוק חיבור עם המים שבאים מן הנהר לקנים אבל פסק הקילוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה ע״ש וה״ה דאין ליטול בפלומפ״ן שאינם כלי ס״ב ע״ש:
(כ) ס״ז צריך כו׳ – מדברי הרמב״ם. ור״ל אע״ג דלא בעינן כח גברא לדעתו מ״מ כח נותן בעי כמש״ש הלכה י״ד השוקת כו׳ שהרי אין כו׳ וכ״כ בסוף ה׳ מקואות ה׳ י״א ואיזו נתינה היא מכח נותן ואיזו כו׳ דבספ״א דידים תנן הכל כשרים כו׳ ר״י פוסל כו׳ ופ׳ תוס׳ כר׳ יוסי משום דסוגיין דחולין דאריתא דדלאי כוותיה ופי׳ בשני אלו בקוף וחבית וכן פי׳ כל המפרשים אף שהרא״ה פי׳ בתחילה דוקא אקוף ואחש״ו דרישא אח״כ חזר בו ע״ש בבד״ה וכן פסקו רוב הפוסקים כר׳ יוסי. אבל ה״ג פסק דנוטל ידיו בתוך הכלי דלא בעינן כח גברא וכת״ק שם וכמ״ש בס״ח ועיין תוס׳ שם ד״ה דלא כו׳ ואריתא דדלאי לאו טעמא משום כח גברא אלא משום דלאו כלי הוא וכמ״ש תוס׳ שם דקרקע הוא וכ״כ הרשב״א בחידושיו ובת״ה ובתשובה סי׳ תק״ט וכתב דקי״ל כת״ק חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד מדאמרינן בחולין שם קפדיתו אמנא כו׳ ול״ק קפדיתו אכח גברא וע׳ תוס׳ שם ד״ה קפדיתו כו׳ והרמב״ם פ׳ ג״כ כת״ק אבל פ׳ שצריך ליטול מכח נותן ור״ל אפילו קוף וההיא דמטה חבית על צדה פי׳ ב״י דס״ל כפי׳ קמא דר״ש שם שכ׳ ול״ד להא דאר״פ האי אריתא כו׳ אבל הכא כו׳ אבל הרשב״א שם ושם תמה עליו דנתינת הקוף לא מעלה ולא מוריד דחש״ו יש להם מעשה כמ״ש בפ״ק דחולין משא״כ בקוף כמ״ש בתוספתא שם דאם שחט קוף פסילה והוי כנפלה מעצמה אע״ג דלא בעינן כוונה לשחיטה ות״ק לא בעי אף כח נותן דאפי׳ בחבית מוטה על צדה או נקובה ונוטל מהקילוח ש״ד לת״ק וכמ״ש בתוספתא והביאה הר״ש שם הפקיע את המולייר כו׳ ומודה ר״י כו׳ והרא״ה בבד״ה הסכים לדעת הרמב״ם והביא ראיה לדבריו דע״כ ת״ק כח נותן בעי דאל״כ ל״ל הכל כשרין ליתן כו׳ כיון דלא בעי כח נותן וכן מאי אפילו חש״ו וכן מניח חבית בין ברכיו ויש לדחות משום ר׳ יוסי קתני לה דמודה באלו כמ״ש במה״ב שם והא דהפקיע המולייר פי׳ דהוא כח נותן לת״ק ובסילון פליגי במעיין וס״ל לת״ק דלא אתמר כח נותן בזה אלא בכלי ור׳ יוסי ס״ל דוקא במ׳ סאה ועוד תי׳ ע״ש:
(כא) לפיכך צינור כו׳ – גמרא דחולין שם:
(כב) אע״פ שאינו כו׳ – דמ״מ עדיין מכחו הן כמש״ש ט״ז א׳ הא בכח כו׳. תר״י:
(כג) ואם הטביל כו׳ – מפני שהם שאובים. כ״ה גי׳ הרי״ף שם ואין מטבילין את הידים מפני שהם שאובים וע׳ ס״ח:
(כד) וה״מ כו׳ דשאובים כו׳ – אף ע״ג דלענין מקוה קי״ל כראב״י בתמורה י״ח לענין נט״י סמכינן ארבנן שם דנט״י דרבנן ושאובין ג״כ דרבנן כמ״ש בב״ב ס״ו:
(כה) אע״ג דניצוק כו׳ – כמ״ש ספ״ח דטהרות ובפ״ו דמקואות עירוב מקואות כו׳ ועיין תוספת פ״ק דיבמות ובפ״ב דגיטין ופ״ג דחגיגה וש״מ וע׳ תוס׳ דחולין שם ד״ה ואי כו׳ ובנדה מ״ט א׳ ד״ה אם כו׳:
(כו) ויש חולקין כו׳ – לגי׳ הרי״ף ורמב״ם שגורסין ואי בזיע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא דא״ר כו׳ ולפ״ז גם אין מטבילין כמו במקוה. הרא״ש:
(כז) אין כו׳ – תוספתא והביאה הר״ש בפ״ק דידים החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע״פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה כו׳ ופוסלת את המקוה וכמו שכ׳ בבבא בתרא ס״ה ב׳ תנו רבנן צנור כו׳ ובפרק חמישי דפרה השוקת כו׳ היתה כלי כו׳ והוא הדין לנטילת ידים כמו שכתב פרק ראשון דידים שדינן שוין כמש״ש בכל הכלים כו׳ שאין כו׳ וכן קיימא לן דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש לכל מילי בפרק קמא דחולין ועיין מה שכ׳ בח״מ סי׳ צ״ה ס״א בהג״ה:
(ב) סעיף ז׳ אבל אם נותן אותם זהו מדברי הרא״ה הובא בב״י ולענ״ד תמוה על המחב׳ לפי״מ דמבואר בסעיף ח׳ נראה דס״ל להמחבר דצנור הוי כלי והא דלא מהני במטביל ידיו לדעת בה״ג דכשר בטובל ידיו בכלי היינו כיון דצנור הוי מחובר לקרקע דמי לטבילה וכמטביל לשאובים דמי א״כ מאי מהני המשכה הא מ״מ הצנור הוא כלי ואין שם טבילה עליה וגם משום נטילה פסול כיון דהיא כעין מחובר לא מקרי נטילה והר״א שפסק כן י״ל דאזיל לשטת התוס׳ והרא״ש שתרצו על הבה״ג דצנור לאו כלי הוא ומזה הטעם בעצמו קשה הלשון של מחבר שכ׳ בתחלה ואם הטביל ידיו לתוך הצנור אינם טהורים מכח הטבילה שהם שאובים וזה מדברי הרא״ש ולטעמי׳ אזיל דצנור לאו כלי היא אבל לדעת הש״ע דהוי כלי בלא״ה פסול דטבילה בכלי ליכא. ואף אם נימא דהיכא דממ״נ כשר דהיינו לולי פסול דשאובים היה כשר לטבול ידיו לבה״ג דנותן ידיו לתוך כלי דמהני אלא דבכלי המחובר לקרקע דפסול דדמי לטבילה היינו דדמי כאלו אינו כלי ותורת קרקע עליו וא״כ היכא דאלו היה קרקע היה כשר מדין טבילה ראוי להכשיר כיון דבין כך ובין כך מדין כלי כשר ומדין קרקע כשר מש״ה צריך טעם דהוי שאובים בזה שפיר פסול אף לבה״ג דמחזי כקרקע דהיא פסול ואם המשיכוהו כשר דמה בכך דמחזי כקרקע הא מ״מ בקרקע באמת כשר. מ״מ קושיא הראשונה אינה מיושב דהיאך סתם המחבר דהמשיכוה כשר הא מ״מ לדעת הי״א בסעיף ח׳ פסול דהא באמת הוי כלי ליכא טבילה ומדין נטילה ליכא כיון דליכא כח גברא וצע״ג:
(ד) בט״ז ס״ק ח׳ עיין פ״ה דפרה כו׳ והיינו לומר דמותר באם כו׳ כצ״ל ועיין בחידושי אגודה שבסוף תשו׳ מהר״י ווייל שמשם לקוח דברי הרמ״א שבד״מ ע״ש:
(לו) שדולה מים וכו׳ – ר״ל שדולה אדם מים מן היאור בדלי ושופך לתוך הצנור שיבואו ממנו לשדות ובא זה ליתן ידיו לתוך הצנור [רחוק ממקום ששופכין בו] כדי שיקלחו המים על ידיו וסובר שיחשב לו לנטילה:
(לז) מכחו הם באים – ואף דנט״י מכלי הוא דוקא כיון שהוא קרוב למקום השפיכה ששופך בדלי חשוב מכח הכלי ג״כ ופשוט דאם שפך לתוך הצנור בכלי פסולה כגון במנוקב אף בנתן קרוב למקום השפיכה פסול דאינם באים מכלי אם לא באופן המבואר לקמיה:
(לח) ואם הטביל ידיו – היינו שתחבן במים שנתכנסו בתוך הצנור ובא להכשירן מכח טבילה כמבואר לקמיה בסי״ד דטבילה נמי מהני לידים כשטובלן במעין או במקוה:
(לט) שהם שאובין – ואין מכשירין מכח טבילה אלא במים הכשרין לטבילת הגוף ועיין לקמן בסט״ז דהראב״ד מכשיר בשאובין ארבעים סאה בקרקע אך דבאמת רבים פליגי עליה כמ״ש שם בבה״ל:
(מ) חוץ לצינור וממשיך – ושיעור ההמשכה שיתבטל שם שאובין עי״ז הוא ג׳ טפחים [פמ״ג מיו״ד סי׳ ר״א סל״ו] ומחמת הצנור עצמו לא הוי שאובין דמיירי שלא היה עליו שם כלי כגון שלא נעשו בו ד׳ שפות לקבל בתוכו דאלו היה הצנור עצמו כלי לא מהני ההמשכה דהא שאובין הן מחמת זה הצנור גופא ואין שייך שם טבילה כלל:
(מא) שהמשיכוה – ואף דלענין טבילת הגוף מחמירין בזה אם היו כל המים שאובין אף שהמשיכוה כמ״ש ביו״ד סימן ר״א בנטילה דרבנן סמכו להקל על דעת המתירין שם [מ״א וש״א]:
(מב) כשרה – ודוקא שיש בו מ׳ סאה [רש״ל וא״ר] דאף למאן דמיקל לקמן בסי״ד בפחות מזה הלא עיקר הדין דע״י המשכה ג״כ קולא היא ולא מקילינן כולי האי. וגם צריך שיהיו המים מכונסין ולא זוחלין והיינו שיסתום בסוף הצנור שיתכנסו המים:
(מג) לתוך החריץ – ר״ל לתוך החריץ של הצנור:
(מד) בכונס משקה – ומבואר לעיל בס״א דכשמוציא טיף אחר טיף כונס משקה הוא ויש רוצים לומר דבכאן צריך שיהיה גדול קצת שיהא נראה הקילוח דאז חשיב מחובר למימי היאור ועיין בב״י לעיל בראש הסימן במה שהביא בשם מהרי״ק דלפי זה הוי השיעור בנקב כעדשה:
(מה) מחבר הכלי ליאור – וה״ה אם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב ככונס משקה דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו שמימי הכלי מחוברים למי הים ע״י שהמים נוטפים דרך הנקב [ש״ג ומ״א]:
(מו) לענין טבילה – דניצוק אינו חיבור שם כלל וגם באופן דמהני שם עירוב לחבר המים הוא בשיעור גדול ולא ע״י ניצוק דק כזה:
(מז) ויש חולקין – ורש״ל הסכים כדעה זו מ״מ בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין דהוא דעת רוב הפוסקים. ואם טבל ידיו ע״י הכשר חיבור הניצוק ואח״כ נזדמן לו ליטול כראוי לא יברך על נטילה שניה דהא לרוב הפוסקים יצא ידי נטילה [א״ר] וקנים החלולים המקלחים מים מן היאור אם הניח ידיו תחת הקילוח לא הוי נטילה דאף להסוברין בס״ח דלא בעי כח גברא פסול משום דאין כאן כלי דהקנים אינם כלים שאין בהם בית קבול. וגם אין יכול להטביל ידיו ברע״ר קאסטי״ן העומד סביבם והוא שנפסק הקילוח מן הקנים אבל בעת שהולך הקילוח מן הקנים אם רוצה להטביל ידיו בהקאסטין י״ל דשרי לכו״ע אף להיש חולקין דניצוק רחב כזה לכו״ע הוי חבור והוי כאלו מטביל בהיאור. כתבו האחרונים שאין ליטול ידיו מן הפלומ״פ לפי שאינו כלי וכ״ז דוקא כשמניח ידיו סמוך למקום יציאת המים מן הצנור הבולט אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו השניה ימשוך הפלומ״פ להביא עליו המים ואח״כ יחליף ידיו או שחבירו ימשוך לו ומהני כ״ז משום דניצוק חבור והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה משום דהוי כטובל בכיפין:
(מח) הקבועים – דלנט״י כלי בעינן וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל ואין שם כלי עליהן אע״פ שעשה להן בית קבול. ועיין בפמ״ג שמצדד לומר דדוקא ליטול מן הברזא דרך נטילה אבל לטבול בתוכן אם יש בהן ארבעים סאה יש להכשיר מטעם טבילה דמותר במ׳ סאה כדלקמן בסי״ד ולא הוי כטובל בכלי דכמחובר חשבינן ליה ומ״מ נראה פשוט דאין להקל בזה אלא בשהמים לא נשאבו ע״י כלי [עיין לקמן בסט״ז בבה״ל שם]:
(מט) כלי תחלה וכו׳ – הטעם כיון שהיה עליהם שם כלי תחלה בתלוש חשיב נטילה בכלי:
(נ) נוטלין ממנו – ר״ל דרך ברזא שמסירה בכל שפיכה ושפיכה דחשיב עי״ז כח גברא וכמו שיתבאר בסוף ס״ט:
מפני שהם שאובין – עיין במ״ב ומה דחשבו בזה שאובין הוא משום דנשאבו בדלי כמו שכתב תר״י אבל מחמת הצינור עצמו לא חשיב שאובין דהצינור לאו כלי הוא וכמו שכתבו תוס׳ והרא״ש ואשכול וריטב״א וכן מוכח מתר״י הנ״ל וכן מוכח מהרא״ה שמכשיר בזה ע״י המשכה והעתיקו המחבר לקמיה לדינא והנה המ״א פירש דלדעת המחבר כלי הוא אלא דהטעם מפני שהיא מחוברת לקרקע ונראה כטבילה וטבילה בשאובים ליכא אבל א״כ יקשה למה מתיר בזה ע״י המשכה לצינור מטעם דשאובים שהמשיכוה בקרקע הלא כלי הוא וכבר נתעורר בזה הגרע״א בחידושיו וכן הפמ״ג נדחק מאד בזה ונשאר בצ״ע אבל לפי מה שכתבנו דס״ל להמחבר כרוב הפוסקים הנ״ל דלאו כלי הוא ניחא ומה דמשמע לכאורה בס״ח דהמחבר ס״ל דצנור כלי הוא דאל״ה אין לו מקור למה שפסק שם לבה״ג דבכלי המחובר לקרקע לא עלתה לו נטילה והיינו בחקקו ולבסוף קבעו כמו שכתבו הדרישה והפמ״ג יש לדחות דמאחר שלא מצא המחבר מי שהחזיק בשיטת הבה״ג רק הרמב״ן והרשב״א ואינהו כתבו בהדיא כן לא רצה להקל נגדם אח״כ מצאתי שגם הגר״ז תירץ כן. ודע דכל זה שהוצרכנו לדחוק עצמנו הוא לפי פירוש הדרישה והפמ״ג בדברי המחבר לקמן בסעיף ח׳ אבל לפי מה שכתב הגר״א שם דכונת הרשב״א והרמב״ן והמחבר שהביא דבריהם הוא בקבעו ולבסוף חקקו ואז פסול לבה״ג לשכשך בו משום דהוי כקרקע והאי אריתא דדלאי היה נמי קבעו ולבסוף חקקו אתי שפיר בפשיטות מה דמכשיר המחבר כאן בשאובין שהמשיכוה בצינור דהרי האי צינור כקרקע גמורה היא ומה דפוסל לטבול בו משום שאובים הוא משום דנשאבו מתחלה בדלי וכנ״ל:
(מו) [סעיף ז׳] צריך שיבואו המים מכח נותן. והא דבעינן כח אדם נפקא לן מדכתיב והזה הטהור על הטמא משמע דבעינן כח גברא. ב״י בשם הגמי״י. פרישה אות יו״ד. ועיין בלבוש עוד טעמים אחרים:
(מז) שם ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה וכו׳ עלתה לו נטילה וכו׳ וכגון שהכלי שדולה בו ראוי לנט״י שאינו נקוב וגם מקבל שלא מסומך וכדומה כמבואר בסעיפים הקודמים דאל״כ לא עלתה לו נטילה דאנן כלי וכח גברא בעינן ודו״ק:
(מח) שם וממשיך אותם לצנור וכו׳ ושיעור המשכה שיתבטל שם שאובים ממנה אין פחות מג׳ טפחים וגם צריך שלא תהיה ע״י כלי כמ״ש ביו״ד סי׳ ר״א סעי׳ מ״ה ומ״ו יעו״ש וכ״כ א״א אות ט׳ ואע״ג דלענין מקוה בעינן רוב מים כשרים כמ״ש ביו״ד שם סעי׳ מ״ד לנט״י אפי׳ כולו שאוב ע״י המשכה כשר כמ״ש לקמן סעי׳ ט״ז. וכ״כ א״א שם ר״ז אות ט״ו:
(מט) שם וממשיך אותם לצנור וכו׳ ומיירי שלא יש על זה הצנור שם כלי כגון שלא יש לו ד׳ שפות לקבל המים וכמבואר ביו״ד שם סעי׳ ל״ו דאל״כ לא מהני המשכה דהא שאובין הם מחמת הצנור גופיה ואין שייך שם טבילה כלל. וכ״כ מ״ב או׳ מ׳:
(נ) שם דשאובים שהמשיכוה כשרה. ודוקא שיש בו מ׳ סאה. א״ר או׳ ט׳ בשם רש״ל ומשמעות רש״י חולין ק״ז ע״א. וגם צריך שיגדור בתוכו למטה לעכב זחילת המים שיהיו נקוים ועומדים ולא זוחלין ר״ז שם מ״ב אות מ״ב. ועיין לקמן אות צ׳:
(נא) שם ואם הדלי נקוב מאחריו בכונס משקה וכו׳ וה״ה אם הוא בספינה גדולה ואינו מגיע ידו בים יקח כלי שניקב בכונס משקה ודולה מן הים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברין למי הים הואיל ומימיו נוטפין שם ע״י הנקב. ריא״ז והב״ד בשה״ג פ׳ אלו דברים. וכ״כ הרדב״ז ח״א סי׳ רצ״ד. כנה״ג בהגה״ט. עו״ת או׳ יו״ד. מ״א סק״י. וזהו לפי סברת סתם מרן ז״ל דס״ל דנצוק חבור אבל לפי סברת יש חולקין שכתב מרן ז״ל אח״כ דס״ל דנציק לא חשיב חבור גם לנט״י וכאשר יבואר לקמן אות ה״ן א״כ גם זה התיקון שכתב הריא״ז אינו מועיל אלא אם א״א להטביל ידיו בים עצמו צריך לחזר אחר מים כשרים ליטול בהם ידיו ואם א״א לא יברך ע״ז כ״א בלא שם ומלכות משום סב״ל. ועיין לקמן סי׳ ק״ס סעי׳ ט׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(נב) אותן מים שמושכין ע״י קנים חלולים למרחוק שקורין רע״ר קאסט״ן בל״א אין נכון ליטול מן הקנים עצמם משום דאינם באין מכח גברא אבל מותר לטבול ידיו במים העומדים לפני הקנים דהו״ל כאלו מחוברים לנהר ששורש המים יוצא מהם והוא דהקנים שופכין מים והו״ל נצוק חבור עם המים שבאים מן הנהר לקנים אבל אם פסק הקלוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה. עו״ת שם. והביאו א״ר אות ח׳ וכתב דאף ליש חולקין אפשר דמודים בזה משום דהקנים חלולים ורחבים ביותר. וכ״כ המש״ז אות י״א דנצוק בזה לכ״ע חיבור אף שאין שם מ׳ סאה כי רחבים הנקבים יותר משפ״ה יעו״ש. וכ״כ המאמ״ר או׳ י״ב להתיר בנידון זה אלא שכתב שצריך שלא יהיה שם כלי על השוקת דהא אין טבילה בכלים יעו״ש. ועיין לעיל אות מ״ט:
(נג) שם דחשיבי כאילו הטבילם ביאור וכו׳ מלשון זה משמע דאפי׳ אם אין בצנור מ׳ סאה מותר להטביל ידיו שם משום דכיון דהדלי שופך לשם ומקלח מאחריו ליאור חשבינן כאלו מטביל ביאור וביאור איכא טפי ממ׳ סאה. וכ״כ המאמ״ר אות י״ג יעו״ש:
(נד) שם לא חשיב חיבור לענין טבילה. ר״ל דלענין טבילה אינו חשוב חיבור למקוה אא״כ היה הנקב רחב כשפופרת הנוד כמ״ש ביו״ד סי׳ ר״א סעי׳ נ״ד וגם בעינן שיהיו המים המחברם עומדין ולא זוחלין או שיש שם במקום שמטביל מ׳ סאה כמ״ש שם ביו״ד סעי׳ ס׳ וכ״כ המ״א ס״ק י״א אפ״ה בנטילה הקלו. וכ״כ א״א אות י״א. ועיין באות שאח״ז:
(נה) שם ויש חולקין וכו׳ דס״נ דלא חשיב ניצוק כזה חיבור כמו בטבילת גופו. כ״כ הרא״ש בפכ״ה לפי גירסת הרי״פ וכ״ה דעת הרמב״ם כמ״ש בב״י. ועיין לבוש. וכ״פ רש״ל פכ״ה סי׳ כ״ו והביאו שכנה״ג בהגב״י אות י״ז. א״ר אות יו״ד. וא״כ כיון דיש פלוגתא בזה וק״ל סב״ל אפי׳ כנגד מרן ז״ל ואפי׳ כנגד הרוב כמ״ש לעיל אות ט׳ על כן יש להחמיר כסברת היש חולקין ולא חשבינן ניצוק כזה חיבור כמו טבילת גופו ואם כבר טבל ידיו צריך לחזור וליטול כראוי רק אם כבר טבל ובירך ג״כ ענט״י על טבילה זו כשחוזר ונוטל כראוי א״צ לחזור ולברך פ״ב דבכה״ג שכבר בירך יש לסמוך על סברה א׳ משום סב״ל. וכן כתב א״ר שם ועיין לעיל או׳ מ״ה:
(נו) שם הג״ה. אין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל וכו׳ משום דלא היה שם כלי עליו בתלוש. מ״א ס״ק י״ב. ר״ז אות י״ז. ח״א כלל ל״ז אות יו״ד וא״כ כ״ש שאין ליטול מאותן מקומות שעושין גומא בהר או בכותל או בקרקע ומזפתין אותה בזפת ועושין לה ברזא מן הצד והמים נשפכין דרך הברזא ואפי׳ אם מסיר הבר״א בכל שפיכה ושפיכה ואפי׳ יש שם מ׳ סאה משום דאנן כלי וכח גברא בעינן והכא ליכא כלי אלא רק אם היו שם מ׳ סאה וגם באים ע״י המשכה מותר להטביל ידיו לשם וכמ״ש באות שאח״ז יעו״ש:
(נז) שם אין ליטול ידיו מאותם אבנים וכו׳ ואפי׳ מחזיקים מ׳ סאה. דמשום טבילה ליכא דמים שאובים הם ומשום נטילה נמי ליתא דלאו כלי הוא. עו״ת אות י״א ומשמע הא אם באו נשה המ׳ סאה ע״י המשכה מהני לטבילה וכדלקמן סעי׳ ט״ז ולא חשיב מטביל בכלי דלא מהני טבילם וכ״כ הפרמ״ג במש״ז אות ח׳ וא״א אות י״ב להקל אם יש שם מ׳ סאה ונראה דמיירי נמי בכה״ג שבאו לשם המים ע״י המשכה ודו״ק:
(נח) שם אבל אם היו כלים תחלה וכו׳ וכ״כ כנה״ג בהגה״ט. וכ״כ האחרונים. ועיין לקמן סעי׳ ט׳:
(כ) הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בכלל השני מכללי נטילת ידיים שראינו בהקדמה לסימן, והוא החיוב שיבואו המים מכוח אדם. דין זה נלמד מהפסוק בפרשת חוקת ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא״, שנאמר על הזאת מי פרה אדומה, ומשמע ממנו שהזיית המים מתבצעת דווקא מכוח אדם1. סעיף זה מורכב מאוד, ויש בו הן דיני נטילה והן דיני טבילה, ולהבנתו עלינו להקדים כמה הלכות מהלכות טבילה ומקוואות:
הטבילה נעשית במקווה, שהוא בור המחובר לקרקע או גומה באדמה, שיש בו מים בשיעור ארבעים סאה.
מים שאובים פסולים לטבילה. מים שאובים הם מים שהושמו בכלי לפני שהגיעו למקווה.
מים שאובים פוסלים מקווה רק אם הושמו בו ישירות; אולם הם עשויים להיטהר ב״המשכה״, ולכן אם מים שאובים נשפכו על הארץ במרחק של שלושה טפחים לפחות מהמקווה, ונמשכו בזרימה על הקרקע עד אליו, נטהרו.
צינור שהמים אינם יכולים לשהות בתוכו מפני הפתחים בשני צידיו, אין לו דין כלי כדי לפסול מים ולהפוך אותם לשאובים, אך גם אינו נחשב כקרקע כדי לטהר מים שאובים בהמשכה.
מקווה מטהר רק כשהמים מכונסים במקום אחד, אך אם המים ״זוחלים״, כלומר זורמים, הם אינם מטהרים. אולם מעיין של מים חיים היוצאים מבטן האדמה, מטהר גם במים זוחלים.
ניתן ליטול ידיים מרביעית מים השאובים בכלי, ולחילופין לטבול את הידיים במקווה מים הכשר לטבילה.
(כא) צינור שדולה – אדם השואב מים בדלי לתוך צינור לצורך השקיית השדות.
(כב) מן היאור – היאור הוא דוגמה למקום שיש בו ארבעים סאה של מים הכשרים לטבילה; מעת ששאבו את המים הם נפסלו לטבילה, אך עדיין הם כשרים לנטילת ידיים.
(כג) ושופך בו – כלומר: המים נשפכים בתוך הצינור.
(כד) להשקות השדה – כלומר: המים זורמים בצינור, ובסוף הזרימה הם מגיעים לשדות.
(כה) לתוכו – לתוך הצינור.
(כו) פסק כוח השופך – היות שהאדם ששפך את המים לצינור נמצא רחוק ממקום זרימתם החוצה מן הצינור, לא ניכר מקור המים, ונראה שאלו סתם מים שזורמים בתוך הצינור. לכן אין כאן ״נותן״, והמים שבצינור פסולים לנטילה.
(כז) מכוחו הם באים – משום שכאשר הנוטל נמצא קרוב למקום האדם השופך את המים, ניכר שהם באים מכוח הנותן.
(כח) לתוך הצינור הזה – ואפילו יש בצינור ארבעים סאה מים, שהם שיעור מקווה כשר, והמים אינם זורמים.
(כט) שאובים – כי נשאבו על ידי כלי מהיאור. ובהמשך נראה שיש חולקים, הסוברים שמים שאובים כשרים לטבילת ידיים.
(ל) בדולה – הדולה הוא שואב המים ממקורם. וכאן הכוונה ששואב ושופך לתוך הצינור ממש.
(לא) לצינור – כלומר: האדם שדולה את המים אינו שופך אותם לצינור, אלא שופך אותם על הקרקע במרחק של שלושה טפחים מראש הצינור, והם זורמים מאליהם לצינור. כך המים אינם נחשבים שאובים.
(לב) טהורות – שהרי הטביל ידיו במים שאינם נחשבים לשאובים.
(לג) כשרה – אפילו אם אין במים ארבעים סאה, כפי שתתבאר דעת המחבר להלן בסעיף י״ד. אולם זה רק אם המים אינם זורמים כעת2.
(לד) לתוך החריץ עצמו – אפילו אם דולה ושופך את המים ישירות לתוך הצינור, ללא המשכת המים.
(לה) בכונס משקה – אם בדלי יש נקב גדול כל כך שמשקה יכול להיכנס לדלי דרך הנקב.
(לו) מקלח מאחוריו ליאור – שבזמן ששופך מים מפי הדלי לצינור, מקלחים מים מהנקב שבדלי ליאור, וכך יש חיבור בין המים שבצינור, מי הדלי, והמים שביאור.
(לז) כאילו הטביל ביאור – ועל אף שטובל במים הנמצאים בצינור, והמים נראים כשאובים, הם נחשבים כמי היאור וכשרים לטבילת ידיים. ואם הם זוחלים, תלוי דינם במבואר בסעיף ט״ו.
(לח) דניצוק זה – ״ניצוק״ הוא חיבור של מים המצויים במקום נמוך למים המצויים במקום גבוה על ידי זרם המים שביניהם.
(לט) חיבור לענין טבילה – כלומר: לטבילת אישה נידה, שבה ניצוק נחשב חיבור רק אם מתקיימים בו תנאים נוספים רבים3. אולם לדעה זו החמירו במקווה לעניין טבילת נידה, משום שטבילתה מהתורה, ואילו בטבילת ידיים הקלו.
(מ) לא חשיב חיבור – ולשיטתם אי אפשר ליטול בדרך זו, לכן אם אין ברירה ייטלו ידיהם במצב כזה, אבל לא יברכו.
(מא) בית קיבול – כי אינם נחשבים ככלי. וגם לא יטבול בהם ידיו, מפני שאין בהם ארבעים סאה4.
(מב) וברזא – ברז.
(מג) נוטלין ממנו – כיוון שלא איבד שם כלי כשחיברו לכותל, ופתיחת הברז נחשבת כמעשה שפיכה בכוח אדם. ועיין הרחבה בדין הברז בסעיף ט׳.
1. הפסוק בבמדבר יט, יט. הלימוד מופיעה בסמ״ג עשה כ״ז, ובבית יוסף כאן בשם הגהות מיימוניות.
2. בסעיף ט״ו מסתפק המחבר אם מים זוחלים כשרים לטבילת ידיים. אולם ספק זה הוא רק במים שאינם שאובים, ואין להקל בשני הספקות, ומים זוחלים שהם פחות מארבעים סאה – אין לטבול בהם ידיים.
3. יש הסוברים שלעניין נידה ניצוק אינו חיבור כלל. וגם הסוברים שהוא חיבור, מתנים זאת בכמה תנאים, המפורטים בשו״ע יורה דעה סימן ר״א, כגון: שרוחב החיבור יהיה כשפופרת הנאד (סעיף נ״ד), ושיהיה בשניהם מ׳ סאה, ושמי החיבור יעמדו (סעיף ס׳).
4. הנצרכים לדעת הרמ״א, כמבואר בסימן י״ד.
וצריך שיבואו המים מכח אדם דלא כה״ג שכתבו שמותר להטביל ידיו בכלי דאמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים פי׳ צנור שדולין מים מן היאור ושופכין בו והוא נמשך ממנו להשקות השדה אין אדם יכול לתת ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם משום דלא אתי מכח גברא שכבר פסק כח השופך ואין מטבילין בו הידים פי׳ אם הטבילם בתוכו לא חשיב טבילה לטהרם מכח טבילה דשאובין הם ואי מקרב ידיה לגבי דוולא פי׳ שקירב ידיו למקום שפיכת כלי והמים באין מכח הראשון של השופך על ידיו שפיר דמי ואי בזיע דוולא בכונס משקה פירוש שיש בו נקב מאחוריו בכונס משקה ובעוד ששופך דרך פיו לצינור מקלח מאחוריו ליאור מטבילין בו הידים פירוש וטהורין מכח טבילה דחשיבי כאילו הטבילם ביאור דנצוק זה מחבר הכלי ליאור וחשיבי מים שבצינור מחוברין למימי היאור וחשיב כאילו מטבילן ביאור עצמו אע״ג דנצוק כזה לא חשיב חבור לענין טבילה.
(יד) וצריך שיבואו המים מכח אדם וכו׳ דאמר רב פפא האי אריתא דדלאי וכו׳ בפרק כל הבשר (חולין קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בו את הידים אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואין מטבילין בו את הידים דה״ל מים שאובין ואי מקרב לגבי דוולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי ומטביל בו את הידים ורבינו תפס מימרא זו פיסקי פיסקי ופירש כפירש״י וכתבו התוספות בפרק בא סימן (נדה מט.) אהא דאיתא התם כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה והא דאמרינן בפרק כל הבשר אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי לאו היינו בכונס משקה דהכא דהתם איירי שהנקב כ״כ גדול עד שהמים מקלחים והוי חיבור ע״י ניצוק וכונס משקה דהכא שיורד טיף טיף כדאמרינן בסמוך מיהו איפשר דההוא כונס משקה הוי כדהכא דהתם נמי מייתי האי כונס משקה דהכא דאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים משמע דשוין ואע״ג דלא הוי ניצוק דבדבר מועט הוי חיבור לענין טבילת ידים ע״כ ורש״י כתב בפרק כל הבשר ואי בזיע דוולא בכונס משקה כשהנקב מכניס משקה גדול הוא קצת וקילוח היוצא ממנו נראה והשופך שופך דרך פיו לצנור והנקב מקלח מאחוריו ליאור:
ומשמע דכיון דחשיבי מים שבצנור מחוברים למי המקוה אע״פ שאין במים שבצנור מ׳ סאה מטבילין בו את הידים אלא שרבינו ירוחם כתב פי׳ ואם יש באריתא מ׳ סאה טובלין בה את הידים ואפשר שטעמו דכיון דלא הוי האי ניצוק חיבור לענין טבילת הגוף דיינו אם הקלנו בו לענין שלא יחשבו שאובים אבל מ״מ צריך שיהיו בהם מ׳ סאה כאילו לא היו מחוברין למקוה ומ״ש רבינו אע״ג דניצוק כזה לא חשיב חיבור לענין טבילה כלומר לענין טבילת כל גופו דניצוק אינו חיבור ועוד דעירוב מקואות כשפופרת הנאד וטעמא דסגי לידים בניצוק כזה הוא משום דלאו טבילה חמורה היא ולפיכך הקילו בה כן פירש״י והתוס׳:
והרי״ף כתב מימרא זו בפרק אלו דברים והוא גורס אי בזיע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב הרא״ש בפרק כל הבשר ולגירסתו ג״כ אין מטבילין בו דלא חשיב ליה חיבור בכונס משקה וכן נראה שהיה גורס הרמב״ם שכתב בפ״ו מהלכות ברכות דין אריתא ולא כתב שאם ניקב בכונס משקה שמטבילין בו ואע״פ שלא כתב ג״כ שאין נוטלין בו בשניקב היינו לפי שסמך על מ״ש כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאה אין נוטלין מהם לידים וכתבו הגהות מיימון דהא דבעינן כח אדם נפקא לן מדכתיב והזה הטהור דבעינן כח גברא:
כתב הרא״ה אהא דאריתא דדלאי ה״מ בדוולא ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו אבל בנותן אותן חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרים דשאובה שהמשיכוה כשרה לכ״ע לענין נט״י ע״כ:
(טו) ואמאי דאמרינן ואי מקרב ידיה לגבי דוולא נוטלין ממנה לידים כתב ה״ר יונה בפרק אלו דברים שר״ל שמשים ידיו קרוב למקום השפיכה אע״פ שאינו משים אותם תחת השפיכה ממש נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הן באין ודמיא להא דאמרינן בחולין (חולין טז:) השוחט במוכני וכו׳ כאן בסביבה ראשונה כאן בסביבה שניה וכ״נ מדברי רש״י:
וסברת ה״ג שדחה רבינו הזכירוה התוספות והרא״ש בפרק כל הבשר וכתבו שטעמו מדאיבעיא לן בפרק ב׳ דזבחים (זבחים כא.) מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו משמע דבקידוש ידים ורגלים מיבעיא ליה משום דכתיב ממנו אבל בנט״י אפי׳ בתוכו מותר וגם הרשב״א הזכיר שם דעת ה״ג וכתב וא״ת א״כ תיקשי לן הא דאריתא דדלאי דאמרינן אין מטבילין בהם את הידים דשאובים הם ותירץ הרמב״ם דהכא כיון שהיא בקרקע כעין הטבלה הוא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידיה במנא נטילה היא ע״כ וכתב עוד דאפילו לה״ג אסור לשכשך ידיו בתוך כלי המחובר לקרקע דהוו להו מים שאובים והיינו כעין אריתא דדלאי ובת״ה כתב סתם דברי ה״ג לפסק הלכה והתוס׳ והרא״ש כתבו על דברי ה״ג וקשה מהא דאמרינן הכא אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ומיהו י״ל דבעינן נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי אבל הכא ידיו חוץ לכלי הם וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו הילכך אין כאן נטילה מן הכלי שהצינור אינו כלי והא דנקט דלא אתו מכח גברא לאו דוקא כח גברא אלא משום דלא אתו מכח כלי א״נ משום דפליגי ר׳ יוסי ות״ק בפ״ק דידים דרבי יוסי בעי כח גברא ות״ק לא חייש לכח גברא ושמעתין כר׳ יוסי וה״ג כת״ק וצריך להחמיר בדבר כיון דסוגיא דשמעתין כרבי יוסי וגם הגהות מיימון כתבו בשם סמ״ג דנראה דליתא לדה״ג וכן דעת ספר התרומה. [בדק הבית: וכן דעת הרמב״ם פי״א מהלכות מקוואות.]
וכתב מהר״י חביב ז״ל הרי שהרא״ש השתדל לתת סעד לדברי ה״ג ולבסוף אמר וצריך להחמיר ובעבור זה כתב סתם המחבר דלא כה״ג ומצאתי כתוב בשם הרשב״א שבטל ג״כ זו הראיה כדי לקיים דברי ה״ג וגם כן כתבו בשם גאון כדברי ה״ג וראוי לסמוך על דבריהם בשעת הדחק או בדיעבד כגון מי שנטל ידיו תוך הכלי ובירך על נטילת ידים טוב הוא שיחמיר ויטול פעם אחרת מתוך כלי אבל לא יברך כי כבר יצא ידי נטילה לדעת הני רבוותא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ואי מקרב ידיה לגבי דוולא כו׳ עיין מה שכתבתי בפרישה ולפי זה נראה דלפי מנהג שלנו שנוטלין הידים מתוך כלי שיש בו ברזל הנקרא תרנגולת צריך לפתחו ולסוגרו הרבה פעמים בכל נטילה כדי להיות כח גברא המים שיצאו ממנו ומאוד צריך דקדוק בברזות הקטנים ופיהם צר. ומ״מ יוצאים בהם כשפותחין וסוגרין הרבה פעמים אע״פ שבכל שפיכה ושפיכה אינו יוצא כ״א מעט מים ותנן מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים וכמ״ש רבינו לקמן בסימן קס״ב אין לפרשו דר״ל אם כשנטל ידיו בשפיכה ראשונה לא נטל עד הפרק אינו יכול ליתן פעם שנית על המקום שאין נטל תחלה כדי שתעלה לו בשביל שפיכה א׳ שאין נטילה לחצאין אלא מה שנטל תחלה חשוב כמאן דליתא וצריך ליתן שפיכה א׳ עד הפרק הא כתב ב״י בשם הרמב״ם ושאר גאונים דהיינו דוקא אם אין היד טופח מהמים שכבר יצק על ידו. ועוד דנטילה דידן שאנו מקבלים המים בשני ידים מהברזא ומשפשפין הידים זא״ז בשפיכה מועטת נתפשט המים ללחלח הידים. ועוד דבודאי בעוד כלי המים לפנינו ודעתו ליטול ולשפוך מהכלי על יד ואינו סוגרו אלא מכח ההיתר להיות כח גברא ודאי שאין זה בכלל אין נטילה לחצאין וק״ל. ולה״ג צ״ל מ״ש בגמרא באריתא דדלאי דאסור שאני התם שהוא בקרקע והוא דרך טבילה וטבילה בשאובין ליכא כ״כ הרמב״ן ור״ל הצינור הוא חריץ בקרקע ששופכין לתוכו וממשיך ממנו לתוך השדות. גם הרא״ש והתוספות תירצו לה״ג שלא תקשי להו מההיא דאריתא הנ״ל וק״ל. ועי״ל דס״ל דעכ״פ צריך נטילה מתוך הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי משא״כ באריתא דידיו חוץ להכלי שהצינור אינו כלי והא דקאמר בגמרא דלא אתו מכח גברא לאו דוקא קאמר א״נ ההיא דאריתא אתיא כר׳ יוסי וה״ג פסק כת״ק דלא בעי כח גברא ורבינו שמביא ראייה מההיא דאריתא משום דלתירוץ האחרון קשה מיניה על ה״ג שפסק נגד סוגיא דשמעתא דאריתא ולתירוצא קמא צ״ל אליבא דה״ג דל״ד קאמר הגמרא כח גברא והוא דוחק וק״ל:
(ד) ואי בזיע דוולא כו׳ ופשוט הוא בעיני דבבזיע דוולא אף שאין בצינור ארבעים סאה כשר מטעם דנצוק מחברו למימי היאור שיש בו שיעור מקוה וכן כתב ב״י אלא שמסיק ב״י וכתב ז״ל אלא שרבינו ירוחם כתב פי׳ ואם יש באריתא מ׳ סאה טובלין בה את הידים כו׳ עכ״ל ולענ״ד דודאי לא עלתה על דעת ר׳ ירוחם להצריך מ׳ סאה בצינור ומ״ש אם יש באריתא מ׳ סאה לק״מ דאריתא לאו היינו צינור אלא אריתא היא היאור שדולין מתוכו לצינור וכ״כ התוס׳ בהדיא שם בכ״ה ריש דף ק״ז ז״ל האי אריתא דדלאי פי׳ הקונטרס צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים בשדה ואין ר״ל שיהא הצינור קרוי אריתא דהא יאורים מתרגמינן אריתאי ובפרק הפרה אמרינן ההוא תורא דנפל לאריתא ומשמע שם שהוא עמוק עשרה טפחים עכ״ל ש״מ שהם ס״ל פשוט גם לפירש״י דאריתא הוא היאור שדולין ממנו לתוך הצינור ומש״ה דקדק רש״י ג״כ בלשונו וכתב ששופכין לו מים מיאור דקשה למה נקט יאור ודוחק לומר שס״ל שע״ש המקום שדולים ממנו הוא היאור נקרא גם הצינור יאור אלא ודאי ס״ל שאריתא הוא מקום שדולין מתוכו ולא מקום ששופכין לתוכו וזהו ג״כ כוונת רבינו ירוחם ולק״מ ושוב מצאתי שכתב ר׳ ירוחם בספרו תא״ו בנתיב ט״ו חלק ו׳ ז״ל אריתא דדלאי פי׳ שדולה מן הבור ונותן עם הדלי בצינור ומהצינור לשדה אריתא קרויה צינור כו׳ ש״מ דלא ס״ל כפי׳ התוספות וס״ל דהצינור עצמו נקרא אריתא אלא שקשה מאי דוחקו דר׳ ירוחם לפרש נגד הוכחת התוספות שהוכיחו שא״א לפרש כן ובודאי לא נעלמו ממנו דברי התוספות ואילו היה כותב ג״כ כלשון רש״י שדולין מן היאור לתוכו החרשתי ואמרתי שס״ל שהצינור נקרא אריתא ע״ש שדולין מתוכו מן היאור אבל הוא כתב שדולין מן הבור לתוכו וא״כ קשה למה קראו צינור אריתא ולולי דמסתפינא הייתי שולח יד למחקו ולהגיהו אין הצינור נקרא אריתא וכמ״ש התוס׳ אלא שקשה ג״כ א״כ אמאי קרוי אריתא כיון שאינו מזכיר לשון יאור מתוך דבריו וצ״ל שמש״ה פי׳ דצינור נקרא אריתא דאל״כ אלא אריתא הוא היאור שדולים ממנו א״כ לא א״ש הא דקאמר האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו ר״ל ממנו דמשמע דקאי אמקום הנזכר אמאי קאי גם דעת התוס׳ ורש״י נראה שהם ג״כ סוברים שאריתא ר״ל הצינור אלא שכתבו שהאי שנקרא הצינור אריתא לא נקרא כן ע״ש עצמה אלא ע״ש היאור שדולין מתוכה וק״ל:
(יא) [י] וצריך שיבואו המים מכח האדם ילפינן מדכתיב והזה הטהור על הטמא כ״כ ה״מ:
[יא] דלא כה״ג שכתבו שמותר כו׳ טעמייהו מדאיצטריך קרא בקידוש ידים ורגלים לכתוב ממנו ולא מתוכו שמע מיניה דבעלמא הנטילה אפי׳ מתוכו. תוספות:
(יב) דאמר רב כו׳ אדלעיל קאי להביא ראייה מדבריו דבעינן כח גברא ודלא כה״ג:
(יג) האי אריתא דדלאי יש לדקדק בדברי רבינו מאי דנותן טעם דלא אתי מכת גברא כו׳ טפי ה״ל למיהב טעמא משום דבעי נטילה מכלי דזהו אליבא דכ״ע משא״כ כח גברא דפליגי ביה ת״ק ור׳ יוסי וכן הקשה ר׳ יונה בגמרא שאמר ג״כ האי טעמא ותירץ דמשום סיפא נקט דאם קירב ידיו לגבי דוולא שפיר דמי דקמ״ל דשם אפילו כח גברא איתא. ובזה נ״ל ליישב נמי מה שיש לדקדק מ״ש בטעם הטבילה משום דשאובין נינהו ולא כתב הטעם משום דאין בהם מ׳ סאה דסתם צינור אין בה עצרה ועכבה לעמוד בו המים אלא מיד נמשכים ויוצאים חוצה לה וכן מוכח מפירש״י בהדיא הטעם איסור טבילה משום דאין בה שיעור מקוה ע״ש ריש דף ק״ו. אלא שי״ל נמי דמשום סיפא דאי בזיע דוולא כו׳ דמטבילים בו הידים ושם אפילו ליכא שיעור מקוה מטבילין בו מטעם חיבור ליאור מש״ה נקט ברישא טעם שאובים לאשמועינן דבבזיע דוולא ליכא חשש אפילו מטעם שאובין ומיהו עיקר הקושיא הנ״ל לא ק׳ כולי האי דחדא באידך תליא דאי הוה כח גברא לא הוה אסור משום כלי דהא הכא גברא הוה ככלי שיצק מתוכה וזהו שסיים נמי וכתב אח״כ דאי מקרב ידיו לגבי דוולא פי׳ שקירב ידיו למקום שפיכת הכלי והמים באין מכח הראשון של השופך על ידיו שפיר דמי ש״מ דתלה כח גברא בסמיכת ידיו לגבי כלי וק״ל. גם מ״ש דלא הוי טבילה משום דהוה שאובין אשמועינן אף דהוה מ׳ סאה בצינור בשעת שפיכה ששופך דלי ודלי מחזיקין מ׳ סאה ויותר בפעם אחת אפ״ה אינו יוצא מטעה דהוו שאובין וק״ל.
(יד) ואין מטבילין בו הידים נ״ל דהכי הצעת דברי רבינו בין שנותן ידיו תוך הצינור קודם ששפך הדלי ואין שום טבילה שם ובשעה ששפך הדלי ירדו המים על ידו בדרך נטילה ובין ששפך תחלה ונותן ידיו תוך המים כדרך הטבילה שום אחד מהן לא מהני. ומ״ש רבינו פי׳ אם הטביל בתוכו לא חשיב טבילה נ״ל דבא לאשמועינן בהאי פירוש וגם במ״ש ל׳ דיעבד אם הטביל כו׳ משום דק״ל הא דקאמר ואין מטבילין בו דדין טבילה לא נזכר בענין ענט״י כ״א בטהרת כל הגוף מטומאתו. וכדי שלא נטעה לפרשו דר״ל דיש צד איסור בטבילת ידים תוך הצינור בלא דין נטילת ידים מש״ה הוצרך רבינו לפרשו דר״ל אם הטביל בתוכו ידיו אף דבעלמא היכא דמטבילין במ׳ סאה יוצא כאן אינו יוצא כיון דאין כאן אלא מים שאובין וק״ל. ומ״ש רבינו אח״כ בסוף הסימן המטבל ידיו מהאי דינא נפק ולית ליה זולת זה שום מקור בגמרא וכמ״ש שם הב״י ודו״ק:
(טו) ואי מקרב ידיו לגבי דוולא פי׳ שקירב ידיו למקום שפיכת הכלי:
(טז) והמים באו מכח הראשון של השופך כתב ר׳ יונה בפרק אלו דברים שר״ל שמשים ידיו קרוב למקום השפיכה אע״פ שאינו משים אותם תחת שפיכה ממש נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהן קרובין למקום השפיכה עדיין מכחו הן באין ודמיא להא דאמרינן בחולין השוחט במוכני כאן בשפיכה ראשונה כאן בשפיכה שנייה וכן נראה מדברי רש״י עכ״ל:
(יז) אע״ג דנצוק כזה לא חשיב חיבור לענין טבילה ר״ל לענין טבילת כל גופו דניצוק אינו חיבור ועוד עירוב מקואות כשפופרת הנאד וטעמא דסגי לידים בניצוק כזה הוא משום דאין טבילה חמורה היא ולפיכך הקילו בה וכפירש״י והתוספות עכ״ל ב״י ועיין בהר״י מ״ש בדף מ״ה ע״א אפלוגתא דר׳ יוחנן בחמי טבריא כו׳ בסוף ד״ה ונראה למ״ו וכו׳ ומשם תראה דאע״ג דכאן יש ניצוק וקטפרס דהקלוח היורד בשוה מהדלי להיאור ומחברו מיקרי ניצוק ומה שהדלי נשפך תוך הצינור ויורד בקלוח היינו מדרון והוה קטפרס ולא ניצוק ולא קטפרס הוי חיבור לענין מקוה מ״מ כאן אע״פ דאיתנהו תרווייהו הוי חיבור ורבינו דכתב ניצוק לחוד צ״ל דחדא מינייהו נקט ודו״ק וע״ש:
(י) וצריך שיבואו המים מכח אדם וכו׳ כתבו התוספות והרא״ש פלוגתא דת״ק ור׳ יוסי בפ״ק דידים היא ושמעתין דאריתא דדלאי כר׳ יוסי דבעינן כח גברא וה״ג פסק כת״ק דלא בעינן כח גברא וז״ש רבינו דלא כה״ג וכו׳ דאמר רבא האי אריתא דדלאי וכו׳ דמהך שמעתא שמעינן דהלכה כר׳ יוסי ולא כת״ק ודעת ה״ג דפסק כת״ק ולא סמך אהך שמעתין כתבו ג״כ התוס׳ והרא״ש דטעמו דמדקמיבעיא לן בפ״ב דזבחים מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו אלמא דוקא התם דכתיב ממנו אבל בנט״י פשיטא ליה דאפי׳ בתוכו מותר דלא בעינן כח גברא כת״ק ולא קשיא מאריתא דדלאי דהתם ידיו חוץ לכלי הם וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו ואין כאן נטילה מן הכלי שהצנור אינו כלי ואנן בעינן נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי והא דנקט דלא אתא מכח גברא לאו דוקא כח גברא אלא משום דלא אתו מכח כלי עכ״ל ועוד כתב הרשב״א בשם הרמב״ן ליישב הך אריתא דדלאי אליבא דה״ג דהא דאין מטבילין בהם את הידים דשאובין הם ה״ט דכיון שהיא בקרקע כעין הטבלה היא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידיה במנא נטילה היא ע״כ ומשמע לפ״ז דכל שמשכשך ידיו בכלי שרי אפי׳ לית ביה מ׳ סאה דחשיב נטילה מן הכלי ואפילו לית בה אלא רביעית נמי סגי אבל אסור לשכשך ידיו בתוך כלי המחובר לקרקע אפילו יש בו מ׳ סאה דהוו להו טבילה בשאובין והכי משמע מדברי רבינו שכתב בשם בה״ג בסתם דמותר להטביל ידיו בכלי דבכל כלי מותר להטביל ידיו אפילו אינו מחזיק אלא רביעית ודחה דעתו מהך דאריתא דדלאי דלא חשיב טבילה דשאובין הן ומשמע אפילו יש בו מ׳ סאה נמי לא מהני אפילו היה כלי גמור ואינו מחובר לקרקע. מיהו בהגהת אשיר״י פרק היה קורא ע״ש ה״ג כתב וז״ל האי מאן דבעי למיכל ומשכא מיא באגנא או במשכילתא ויש בהן מ׳ סאה שדי ידיה בגוה ושפיר דמי עכ״ל משמע דס״ל לבה״ג דמתורת הטבלה היא ולהכי בעינן מ׳ סאה ולא מיבעיא במחובר לקרקע אלא אפילו אגנא ומשכילתא דמיטלטל הוא נמי עלתה לו טבילה והך אריתא דדלאי דאין מטבילין בו ומשמע אפילו אית ביה מ׳ סאה צריך לומר דה״ט דהך צנור אינו כלי כדכתב ברא״ש ואנן בעינן הטבלה בכלי בין שהוא מחובר לקרקע בין שאינו מחובר לקרקע ואפילו הן שאובין ואצ״ל הטבלה בנהר דמהני אבל שאובין שאינן בכלי כלל אלא בצינור ארוך ורחב אפילו יש בו מ׳ סאה לא מהני כיון דאין המים עומדין לא בנהר ולא בכלי אלא זוחלין בצנור ע״י שאיבה אין כאן הטבלה. ולענין הלכה ודאי יש לנו להחמיר לכתחלה דאין להטביל ידיו בכלי אפילו יש בו ארבעים סאה ואפילו אינו מחובר לקרקע ובשעת הדחק כתב בש״ע דיכול לסמוך על דברי המתירין באינו מחובר לקרקע ואם אח״כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה נוטל בלא ברכה עכ״ל וכתב כך ע״פ דעת מהר״י אבן חביב שהביא ב״י מיהו נ״ל דאפילו בשעת הדחק אין לסמוך על דברי המתירין אא״כ בדאית ביה מ׳ סאה דהא קמן הגהת אשיר״י דלא התיר ה״ג להטביל ידיו בכלי אלא בדאית ביה מ׳ סאה: והא דכתב בש״ע דאם הכלי מחובר לקרקע לא עלתה לו נטילה וצריך ליטול בדרך נטילה ולברך ענט״י ומשמע אפילו היה שם מ׳ סאה כדפי׳ נלע״ד להחמיר גם בזה שנוטל בדרך נטילה ואינו מברך דהא להגהת אשיר״י מדין הטבלה היא ואם היה שם מ׳ סאה פשיטא היא דעלתה לו לדעת ה״ג ואם חוזר ומברך ה״ל ברכה לבטלה וא״ת לדעת החולקים אדברי ה״ג תיקשי להו הך דפ״ב דזבחים דמשמע דבקידוש ידים ורגלים קמיבעיא ליה משום דכתיב ממנו אבל בנט״י אפי׳ בתוכה מותר וי״ל דס״ל להני גאונים דהא ודאי דברישא קמיבעיא ליה בדינא דקידוש ידים ורגלים דהיא דאורייתא ואה״נ דבנט״י נמי קמיבעיא ליה אלא דהך בעיא בעינן לה לאקדומי בריש׳ ולמסקנא דאין מקדשין בתוכו גם בנט״י תיקנו חכמים דדוקא ממנו ולא בתוכו דומיא דקידוש ידים ורגלים דהיא דאורייתא תדע דבריש סי׳ ק״ס כתב ב״י בשם הרא״ה דבנט״י בעינן מים לא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים והתם ילפינן ליה משום מים יתירא ובנט״י אינה אלא תקנת חכמים אלמא דתיקנו בנט״י דומיא דקידוש ידים ורגלים דהוי דאורייתא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ח) אִם הִכְנִיס יָדָיו בְּתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם וְשִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בָּהֶם, אִם הַכְּלִי מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה; וְאִם אֵינוֹ מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעָלְתָה לוֹ נְטִילָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לוֹ, וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הַמַּתִּירִים; וְאִם אַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לוֹ לִטֹּל בְּדֶרֶךְ נְטִילָה, נוֹטֵל בְּלֹא בְּרָכָה.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יח) הרשב״א בשם רמב״ן
(יט) ה״ג
(כ) טור והג״מ וסמ״ק
(כא) ב״י
(ט) מחובר לקרקע כו׳ – דאז הוה כעין טבילה וטבילה בשאובין ליכא מ״ה פסול בארית׳ דדלאי ששופך מים מן היאור הנזכר בסעיף ז׳ אבל משכשך ידו במנא נטילה היא וזה דעת הרמב״ן.
(י) י״א שעלתה לו נטילה – זה דעת ה״ג דדוקא בכיור יש מיעוט ע״ז דכתיב ירחצו ממנו ולא בתוכו ומשמע מדברי כל הפוסקים שהביאו זה הפסק של ה״ג דא״צ להיות בכלי מ׳ סאה דהא מדין נטילה נגעו בה אלא שבהג״א פ׳ היה קירא הביא וז״ל מאן דבעי למיכל ומשכח מיא באגמא או במשכילתא ויש בהם מ׳ סאה שדי ידיה בגויה ושפיר דמי עכ״ל. ומו״ח ז״ל הביא זה ואני או׳ דודאי ט״ס יש שם וצ״ל ואפילו אין בהם מ׳ סאה דאל״כ ל״ל קרא דממנו ולא בתוכו גבי כיור דהא בכיור לא היו מ׳ סאין כמ״ש הרמב״ם פ״ה דביאת מקדש כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ד׳ כהנים כו׳ ולא מצינו בהפלגת שיעור מ׳ סאה שהוא שיעור היותר גדול.
(יא) ובשעת הדחק כו׳ – רש״ל פ׳ כ״ה סימן ע״ג כ׳ מ״מ נראה מאחר דר״פ פסק להדיא דבעי׳ כח גברא וכ״ד כל האחרונים ע״כ נראה דאפי׳ בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור ולברך ואל תשגיח בדברי הקארו עכ״ל.
(יג) מחובר לקרקע. דה״ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא:
(יד) י״א שעלתה. וי״א דוקא כשיש כלי מ׳ סאה (הג״א פ׳ היה קורא, ב״ח):
(טו) בלא ברכה. צריך עיון דע״כ אנטילה ראשונה לא יברך כיון שיש מחלוקת בדבר וא״כ יברך אחר נטילה שניה ויעלה הברכה ממ״נ או לראשונה או לשני׳ ואפשר כיון דמותר ליטול בו בשעת הדחק יברך עליו דחשיב אצלו כהתירא דאם לא כן איך אוכל בלא נטילה וכ״מ בב״י:
(יא) המחובר לקרקע וכו׳. משמע אפילו יש שם ארבעים סאה, וכן פירש הב״ח דברי שולחן ערוך, אלא שחלק עליו וכתב דנראה לי להחמיר בזה דאם כבר טבל חוזר ונוטל בלא ברכה דהא להגהות אשירי מדין הטבלה הוא ואם היה שם ארבעים סאה פשיטא דעלתה לו לדעת הלכות גדולות ואם חוזר ומברך הוה ליה ברכה לבטלה, עד כאן. ואני מצאתי בבעל הלכות גדולות סוף פרק כיצד מברכין שכתב להדיא דרחיצה מיקרי לאו טבילה, ועוד הא כתב הט״ז ומה שכתב הגהות אשרי ויש בכלי ארבעים סאה טעות סופר הוא וצריך לומר ואפילו אין בהם ארבעים סאה עיין שם, ומדברי בעל הלכות גדולות שהבאתי יש ראיה גדולה לדבריו עיין שם, ועוד דהא להרשב״א ותוספות והרא״ש שהביא הוא גופיה שם מבואר דכלי המחובר לקרקע לא מהני כלל. כתב עולת תמיד דאף בהיה כלי בתלוש ולבסוף חיברו אינו כלי דדוקא לענין נטילה מהני בסוף סעיף זה אבל לא כשמשכשך בו, וכן מצאתי בדרישה משום דנראה כטבילה ולא כנטילה וטבילה בשאובין ליכא:
(יב) ובשעת הדחק וכו׳. משמע אפילו אין בו ארבעים סאה, וכן כתב הט״ז וכן משמע בבעל הלכות גדולות גופיה וכדפירשתי. ורש״ל סימן כ״ג כתב זה לשונו אף שלא החליט הרא״ש כר׳ יוסי, וגם הרמב״ם פסק כתנא קמא, מכל מקום נראה מאחר (דרב פפא) [דרבינו פרץ] פסק הכא להדיא דבעינן כח גברא, (הגהות סמ״ק סימן קפ״א אות ו׳). אלמא דסבירא ליה דהלכה כר׳ יוסי, וכן פסק הסמ״ג ורבינו יונה בשם הראב״ד, וכן דעת כל האחרונים. על כן נראה דאפילו בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור וליטול ולברך, ואל תשגיח בדברי הקאר״ו עד כאן לשונו, הביאו הט״ז בקצרה. ותימא דבאותו סימן פסק רש״ל בכל מקום שפסקינן כר׳ יוסי היינו להצריכו נטילה אחרת, אבל לברך אינו נכון מאחר שתנא קמא הם רבים, וכל שכן הכא שרמב״ם וסייעתו פסק כתנא קמא, עד כאן. אם כן למה יגרע פלוגתא בנוטל תוך כלי, ואדרבה דעדיף משאר דברים שראיתי במרדכי פרק אלו דברים שכתב דגם לר׳ יוסי מותר ליטול תוך הכלי דלא בעינן כח גברא אלא כשנוטל חוץ לכלי עיין שם. ומכל מקום נראה לי לחלק ולקיים דבריו אבל לא מטעמיה על פי מה שמצאתי בבדק הבית לרא״ה דף ק״ס דאף לתנא קמא דסבירא ליה דלא בעינן כח גברא מכל מקום כח נותן מכלי מודה דבעינן, ואם כן בין לתנא קמא בין לר׳ יוסי אין ליטול תוך הכלי, ואף שהרשב״א במשמרת הבית השיג עליו באריכות, מכל מקום יש לתרץ כל דבריו ולאשר ולקיים דברי הרא״ה, אלא שלא רציתי להאריך בספר הזה. וכן מוכח להדיא ממה שכתב הבית יוסף בספר בדק הבית שלו שרמב״ם פרק י״א מהלכות מקואות פסק דאין ליטול בתוך הכלי, עד כאן. ואם כן תיקשי הא הרמב״ם פסק כתנא קמא כמו שכתב בית יוסף ורש״ל, אלא דגם תנא קמא מודה לזה, וכן מצאתי להדיא בספר התרומה סימן ע״ז, ובדבריו מתורצין הרבה קושיות שהקשה הרשב״א על הרא״ה עיין שם ודו״ק. ובאמת תמיה לי על הרשב״א שסומך על דברי ספר התרומה הרבה וכאן לא הזכירו והנה לדעת השולחן ערוך דיש לסמוך בשעת הדחק פירש מגן אברהם דצריך לברך, וכן משמע קצת ממה שכתב הלבוש ובירך על נטילת ידים וכו׳ וצריך עיון. ומה שהקשה למה נוטל אחר כך בלא ברכה יברך ממה נפשך, יש לומר דהא דנוטל בלא ברכה לא קאי אשעת הדחק אלא אדיעבד כדמשמע מלבוש, ועוד יש לומר כדאיתא לעיל סימן קנ״ח סעיף ז׳ עיין שם ודו״ק, גם מסתמא מיירי שנזדמן לו אחר שבירך מוציא:
(יג) [לבוש] מוטה על צדה וכו׳. זה לשון מלבושי יום טוב כלומר שכבר היתה מוטה קודם שנתן המים לתוכו דאי הטה אחר כך היינו רישא דשפיר דמי, ותו בריש סעיף דלקמן מכשיר כל היום עד כאן לשונו. ולכאורה תמוה דלא דמי לרישא דמטה תמיד בברכיו, אבל הכא כשמטה בתחילה אחר כך מקלח מאליו וכבר פסק כחו וכן מבואר במשמרת הבית ובדק הבית שם, ור״ש פרק קמא דידים ורמ״א דף שכ״ח. מיהו במה שמקשה מריש סעיף דלקמן אי אפשר לחלק בזה אלא דאם כן אינו אלא קושיא אחת, גם יש לתרץ דברי הטור ושולחן ערוך במה שכתבו היה מוטה על צדה, רצה לומר שהוטה מאליו על ידי שום סיבה שלא על ידי אדם וכן משמע במגן אברהם. מבואר מדבריו דפירש דברי השולחן ערוך בריש סעיף דלקמן כפשטיא דלא כב״ח שהאריך, ופירש דמיירי דוקא כשהטה חביות על צדה בענין שהיא מתנדדת ושופכות כל היום מכח הטייתו עיין שם דלא משמע כן מדברי ראשונים ואחרונים, וכן מוכח מלבוש דאם לא כן לא מקשה מידי מברזא עיין שם ודו״ק. גם הב״ח כל דבריו שם לפי הבנתו בדברי הר״ש עיין שם וכבר כתבתי הבירור, ואמת גם יש לי להשיב הרבה על דבריו בזה אלא שאין להאריך. כתב רמ״א דף שכ״ח דאפשר דאם נתן ידיו לסתום השפיכה ואחר כך לקלח ידיו משם בענין שעל ידי נטילת ידיו, וכן יעשה בכל שפיכה ושפיכה מותר אף בחביות מוטה דהוי כח גברא:
(ט) לקרקע – דה״ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא:
(י) המתירין – ורש״ל כתב דאפילו בשעת הדחק אין ליטול בתוך כלי ואם נטל צריך לחזור ולברך ואל תשגיח בדברי הקאר״ו עכ״ל ט״ז:
(א) ואולי מיירי הש״ע שלא נזדמן לו עד שכבר בירך המוציא ועיין במג״א בסי׳ קנ״ח ס״ק י״ו מ״ש בשם היש״ש:
(כח) ס״ח אם הכניס כו׳ ואם כו׳ – תוס׳ שם בשם בה״ג ס״ל דמותר בתוך הכלי והביאו ראיה מפ״ב דזבחים דאיבעיא להו בכיור ממנו ולא בתוכו כו׳ משא״כ בנט״י ותוס׳ חלקו עליו מסוגיא דשם דבעינן כח גברא וכן דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם ואף הרמב״ם בכללם דמ״מ כח נותן בעי כנ״ל ורמב״ן ורשב״א דחו ראייתם וכמ״ש תוס׳ לפי׳ קמא דל״ד כח גברא אלא כלי בעי ואריתא לאו כלי אלא מטעם טבילה וטבילה בשאובין ליכא וכמ״ש הרי״ף כנ״ל וכ׳ הרשב״א בחידושיו דה״ה לכלי המחובר לקרקע דשאובין הוא והיינו כעין אריתא דדלאי והיינו שחקקו אחר שקבעו וכמ״ש בס״ז בהג״ה אין ליטול כו׳ וע׳ לשון הרמב״ן שתי׳ קושיית תוס׳ חולין ק״ז א׳ ד״ה דלא וק׳ לפירושו כו׳ ותירץ כנ״ל דשאני התם דמחוברת בקרקע וכטבילה היא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידי׳ במנא דבנטילה מנא היא ש״ד ע״ש ובתורת הבית שהביאו:
(כט) ובשעת כו׳ – עט״ז:
(ג) מג״א ס״ק טו דאם לא כן איך אוכל בלא נטילה לא אבין הא מספק אם מקרי נטילה הדין דמותר לאכול מטעם ספק דרבנן כדלקמן סי׳ ק״ס סעיף י׳ אבל מכל מקום מספק לא יברך והרי המג״א עצמו לעיל סס״י י״ב כ׳ ומ״מ נ״ל דלא יברך הרי אף דמתירים לו לילך בציצית אלו אפי׳ הכי אינו מברך וצ״ע:
(ה) (שם סק״ט) אבל משכשך ידי במנא כו׳ כצ״ל:
(נא) אם הכניס ידיו וכו׳ – אקדים קצת כדי שיובן דברי הסעיף והוא. דהנה רוב הפוסקים אוסרין לטבול ידיו בכלי במקום נטילה משום דס״ל דבעינן בנטילה כח גברא והיינו שיבואו המים על ידיו מכח אדם ששופך עליהם וכנ״ל וסברת המקילין בזה משום דסבירא להו דלא בעי כח שופך על ידיו בנט״י ורק שיטול מכלי ולכן טבילה בתוכו חשיב להו כמו נטילה ממנה:
(נב) לא עלתה נטילה – היינו אף לאותן דסבירא להו דטבילה בכלי כנטילה הוא היכא שחיבר הכלי להקרקע גרע דנראה דבא להכשיר מטעם טבילה כמו במקוה וטבילה בשאובין ליכא ועיין בבה״ל:
(נג) י״א שעלתה – ולא בעינן מים אלא כשיעור רביעית דכנטילה ממש חשיב לדידהו וכח שופך ס״ל דלא בעינן בנט״י:
(נד) וי״א וכו׳ – ואפילו יש בהם ארבעים סאה והטעם משום דבעינן כח שופך שיתן על הידים דוקא וכנ״ל וגם דמדמינן לקידוש ידים דמקדש דקי״ל דפסול לטבול הידים בתוך הכיור כדאיתא בזבחים [כ״ב]:
(נה) ובשעת הדחק – כגון שאין לו כלי אחרת וכלי זו אינו יכול לטלטלה:
(נו) יכול לסמוך – וט״ז הביא בשם רש״ל דחולק ע״ז ודעתו דגם בשעת הדחק אין לסמוך ע״ז דכל הפוסקים חולקים על זה וכן משמע מהגר״א. ונראה דאפילו מי שירצה לסמוך בשעת הדחק להקל כדברי השו״ע מ״מ לא יברך על נטילה זו ומצאתי שגם הגר״ז וח״א הסכימו כן עוד כתבו דיאכל אז ע״י שיכרוך ידיו במפה:
(נז) נוטל בלא ברכה – דשמא הלכה כהמקילין וכבר יצא ע״י מה ששכשך ידיו בהם לשם נטילה:
אם הכלי מחובר לקרקע וכו׳ – עיין במ״ב הטעם והוא מע״ת ודרישה והביאם הא״ר וכן בפמ״ג ועיין בע״ת שכתב דמלבוש משמע דדוקא כשהיה מחובר מעיקרא קודם שחקק [ומשום דאין עליה שם כלי כלל וכנ״ל בס״ז לכן לא מועיל בה הטבילה במקום נטילה ומשום טבילה עצמה דלא מהני אפשר משום דבא מתחלה המים למקום זה ע״י כלי והוי שאובין א״נ משום דלית בה מ׳ סאה לכך ס״ל להחמיר בזה] אבל בחקקו ולבסוף קבעו כמו דמותר ליטול ממנה דרך הברזא כנ״ל בס״ז דכלי הוא כן מותר ג״כ לטבול בתוכה. והנה אף שהע״ת כתב על הלבוש דלא נהירא מצאתי בדברי הגר״א שכתב כן בהדיא ובאמת אף דמלשון המחבר משמע קצת כדברי האחרונים הנ״ל ברמב״ן ורשב״א גופא שמהם הוא מקור הדין יותר נראה כפירוש הגר״א דלא באו לחדש גזרה משום דנראה כטובל אלא משום דאין עי״ז שם כלי לנטילה דנחקק במחובר לקרקע ע״כ ההכשר לאו משום נטילה אלא משום טבילה וטבילה אין בזה דעכ״פ שאובין הן שנשאבו בדלי לתוך זה הכלי ומדמין אותה לטבילת הגוף דליתא בשאובין ובריטב״א מוכח בהדיא כן ע״ש:
נוטל בלא ברכה – עיין במ״ב והנה אף שהט״ז בשם רש״ל דחה לגמרי דעת המחבר וצריך לחזור ולברך מ״מ לדינא אין לזוז מדברי המחבר דכל עיקר טעם החולקין עליו משום דהוא נגד סוגיא דחולין דמפשוטו משמע דפסול בלי כח גברא וכמ״ש הרש״ל שם ולפי הנ״ל דכמה ראשונים ישבו לדבריו ואמרו דג״ז חשיב כח גברא ע״י השכשוך שמשכשך ידיו בהמים ומדהעתיקו לדבריו משמע לכאורה דס״ל כוותי׳ בזה ואף דהא״ר הביא כמה וכמה ראשונים דפליגי עליה עכ״פ בדיעבד בודאי אין לחזור ולברך:
(נט) [סעיף ח׳] אם הכלי מחובר לקרקע וכו׳ דאז הוה כעין טבילה וטבילה בשאובין ליכא. ט״ז סק״ט. מ״א ס״ק י״ג. א״א אות י״ג ר״ז אות י״ז. ואפי׳ אם היה הכלי תלוש ולסוף חברו אין להתיר. עי״ת אות י״ב א״ר אות י״א ועיין מש״ז אות ח׳:
(ס) שם לא עלתה לו נטילה. כתב הב״ח דהא דכתב בש״ע דלא עלתה לו נטילה צריך לחזור וליטול בדרך נטילה ולברך ענט״י ומשמע אפי׳ אם היה שם מ׳ סאה עכ״ל והביאו שכנה״ג בהגב״י אות כ׳ ועו״ת או׳ י״ב. אלא שהוא ז״ל חלק וכתב דיש להחמיר גם בזה שחוזר ונוטל ואינו מברך דהא להג״א מדין הטבלה היא ואם היה שם מ׳ סאה פשיטא היא דעלתה לו לדעת בה״ג ואם חוזר ומברך הו״ל ברכה לבטלה עכ״ד. והביאו א״ר אות י״א. ועיין שם בא״ר שהביא סמוכות לחלוק על הב״ח וס״ל דאינה חשיבה זה נטילה כלל וצריך לחזור ולברך ג״כ יעו״ש ומ״מ נראה כיין דק״ל סב״ל אפי׳ כנגד מרן ז״ל ואפי׳ כנגד הרוב כמ״ש לעיל אות ט׳ אם אירע שאחד עשה נטילה כזו וכבר בירך ג״כ דיחזור וליטול שנית כדינה ולא יברך כדברי הב״ח משום סב״ל. ועיין לקמן או׳ ס״ג:
(סא) שם י״א שעלתה לו נטילה. זהו סברת בה״ג וכתבו התו׳ בחולין ק״ז ע״א דס״ל כרבנן דלא בעי כח גברא אבל צריך להחמיר כיון דסוגיין דעלמא כרבי יוסי דבעי כח גברא יעו״ש. וכ״כ הרא״ש שם בפכ״ה והב״ד ב״י. וכ״כ העו״ת או׳ י״ג דטעם סברה זו משום דלא בעינן כח גברא רק כלי. ועיין לקמן או׳ ס״ג:
(סב) שם י״א שעלתה לו נטילה. כתב הב״ח דהיינו שיש בי מ׳ סאה ולי״א שלא עלתה לו נטילה אפי׳ יש בו מ׳ סאה לא עלתה לו יעו״ש. והביאו מ״א ס״ק י״ד אבל הט״ז סק״י כתב דאפי׳ אין בו מ׳ סאה עלתה לו נטילה לסברה א׳ יעו״ש. וכ״כ א״ר אות י״ב:
(סג) שם ובשעת הדחק יכול לסמוך וכו׳ מיהו רש״ל פכ״ה סי׳ כ״ג כתב מ״מ נראה מאחר דר״פ פסק להדיא דבעינן כח גברא וכ״ד כל האחרונים נראה דאפי׳ בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור ולברך עכ״ד. והביאו הט״ז ס״ק י״א. שכנה״ג בהגב״י אות כ״א. א״ר שם. סי״ב אות ט׳ וא״כ כיון דדעת רש״ל ז״ל והאחרונים דאפי׳ בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי נראה דאפי׳ מי שהוא אנוס ואין לו ליטול כ״א בזה האופן לא יברך על נטילה זו. וכ״כ הר״ז אות י״ז אלא שכתב דיכרוך ידיו במכה ג״כ ויאכל. וכ״כ ח״א כלל ל״ח או׳ ג׳ חס״ל אות ה׳ מ״ב אות נ״ו. ומיהו אח״כ אם יזדמן לו יחזור ויטול נטילה כדינה. ולענין ברכת נט״י אם יכול לברך על נטילה שנייה כיון שלא בירך על הראשונה או דילמא כיון שיש מכשירין בנטילה הראשונה ולדידהו כיון שכבר יצא אם ניגב או שבירך המוציא הרי נגמרה המצוה ושוב לא יברך וע״כ נראה שקודם שיטול. שנית יחכך בראשו או במקומות המכוסים שבגופו כדי שיתחייב בנטילה אחרת ואז יברך קודם הנגוב וכמ״ש לעיל בסי׳ קנ״ח אות פ״ה יעו״ש. ומיהו אם לא ידע ובירך על נטילה ראשונה כשיטול שנית לא יברך והגם דדעת רש״ל ז״ל ודעמיה צריך לברך שנית מ״מ כיון דלדעת בה״ג ז״ל יצא וכ״פ מרן ז״ל דלא יברך שנית מי יכול להכניס ראשו בס״ב וע״כ אם כבר בירך לא יברך עוד אלא יטול בלא ברכה:
(מד) נטילה – כלי המחובר לקרקע אינו נחשב ככלי, אלא כמקווה. לכן שכשוך זה נחשב כטבילת ידיים במעט מים שאובים, ואין כאן לא נטילה ולא טבילה.
(מה) שעלתה לו נטילה – לשיטה זו (היא שיטת בה״ג), אין צורך ב״כוח גברא״ בנטילת ידיים, אלא גם שכשכוך הידיים בכלי מספיק. הסוברים כך למדו זאת מהשוואה לַכיור במקדש.
(מו) שלא עלתה לו – שהלא יש צורך במעשה שפיכה, הנקרא גם ״כוח גברא״.
(מז) המתירים – כיוון שנטילת ידיים היא מדרבנן, ניתן לסמוך בשעת הדחק על המקלים1, אלא שלא יברך.
(מח) נוטל – כיוון שמעיקר הדין ההלכה היא ששכשוך הידיים בתוך הכלי אינו נחשב נטילה.
(מט) בלא ברכה – משום ״ספק ברכות להקל״, שמא יצא ידי חובה בנטילה הראשונה.
1. מספר אחרונים חלקו כאן על המחבר. אולם להלכה אפשר לסמוך על דבריו, ועל הרמ״א שלא חלק עליו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ט) חָבִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַיִם, מַנִּיחָהּ עַל בִּרְכָּיו וְנוֹטֵל מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם, וְאִם הָיְתָה מֻטָּה בָּאָרֶץ וְהַמַּיִם מְקַלְּחִים מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁעוֹמֶדֶת וְהַמַּיִם יוֹצְאִים דֶּרֶךְ נֶקֶב שֶׁבָּהּ וְנָתַן יָדָיו שָׁם, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה וְאִם הָיְתָה בִּרְזָא (פי׳ דָּבָר סוֹתֵם הַנֶּקֶב ספינ״ה בְּלַעַ״ז) בַּנֶּקֶב וֶהֱסִירָהּ וְקִבֵּל הַמַּיִם עַל יָדָיו, חָשִׁיב שַׁפִּיר כֹּחַ גַּבְרָא; וְצָרִיךְ לְהַחְזִירָהּ וְלַהֲסִירָהּ בְּכָל שְׁפִיכָה וּשְׁפִיכָה.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(כב) ספ״ק דידים
(כג) הרא״ש והמרדכי שם
(יב) ואם היתה מוטה כו׳ – במשנה בפ״ג דידים איתא הכי מניח חבית על ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדיו ונוטל והקוף נוטל לידים ר״י פוסל בשני אלו פי׳ במטה חבית ובקוף לפי שצריך כח גברא. ופסק הרמב״ם כת״ק והקשה הראב״ד דהא ר״ש פוסל בארית׳ דדלאי דהיינו הדין שנזכר כאן בס״ז משום דבעי׳ כח גברא ותירץ ב״י וכ״מ דגם לת״ק בעי׳ עכ״פ כח גברא בתחלה רק שלא יטול המים הנשפכים מאיליהם אפילו בתחלה והיינו דמכשר ת״ק במטה על צדה לפי שמתחלה היתה השפיכה מכח אדם לא איכפת לן במה שאין סופה ע״י אדם אבל לר״י צריך שיהא כל השפיכות מכח גברא וע״כ פסק כאן כת״ק באם היתה מוטה בארץ ומעצמה שופכת מים אין נוטלין ממנה כיון דאין כאן כח גברא לגמרי ובסעיף שאחר זה אם הטה חבית ויש עכ״פ כח גברא בתחלת השפיכה כשר ובאריתא דדלאי דפסל רב פפא משום דשם כשכלה שפיכת מים מן הדולא לצינור ואז כלה כח האדם והוה לענין צנור כאילו היה ממילא כיון שהאדם נוטל מן הצנור והיינו כפי׳ קמא דר״ש כמ״ש ב״י. אבל הטור והרא״ש פסקו כר״י בעינן דוקא כח אדם בכל השפיכה ולא סגי בכח גברא תחלה ולפ״ז לכאורה קשה למה כתב הטור היתה מוטה בארץ כו׳ דפסול דמשמע אם אדם הטה אותה תחלה כשר ולפי׳ דר״י פוסל אפי׳ בזה דהא מתני׳ מיירי מזה ואפ״ה פוסל ר״י. ול״נ דנקט דבר זה משום רבותא דסיפא שכתב אבל אם היה ברזא כו׳ דכשר אפילו בלא היה תחל׳ כח אדם לשפוך וא״ל דהיה לו לכתוב רבותא לענין זה דאפי׳ אם הטה אדם תחלה דפסול דאין לנו לטעות בזה כיון שכבר כ׳ ברישא חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו כו׳ משמע דאם תופס אותה כל זמן משך הנטילה דוקא אז כשר ולא סגי בתופס תחלה לחוד.
(יג) וצריך להחזירה כו׳ – לדעת הרא״ש והטור הטעם בזה משום דבעי׳ כח גברא בכל שפיכה וכר׳ יוסי דפוסל במוטה חבית ששופכת ומדמה לה הרא״ש למ״ש בי״ד סי׳ ז׳ לענין שחט בגלגל אלא לדעת הרמב״ם וש״ע שפסקו כת״ק קשה מ״ש כאן דבעי׳ בכל שפיכה ולא סגי בהתחלה לחוד מההיא דמטה חבית בס״י ונ״ל דס״ל לש״ע דבמטה חבית בשעת ההטיה מנענע כל המים שבחבית אע״פ שאינם נשפכים בפעם א׳ משא״כ בברזא המים שבכלי אינו מנענע אלא המים הסמוכים להנקב כנלע״ד נכון ומו״ח ז״ל טרח להמציא חילוק בהטה כלי אם הוא מתנדנד ומתגלגל ושופך או שופך במקום אחד ולא נלע״ד לחלק כן. והא דכשר בנקב שיש בו ברזא הטעם לפי שתחלת עשייתו היה להשתמש עי״ז כעין שכתב הרא״ש בכלי מלא נקבים כ״כ ב״י.
(טז) מניחה על ברכיו. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים:
(יז) מוטה בארץ. פי׳ שנתגלגל׳ מאליה ועסי״ח:
(יח) דרך הנקב. שנפל הברזא:
(יט) ברזא בנקב. וראיה מכיור (אגודה):
(כ) שפיכ׳ ושפיכה. פי׳ בכל קלוח וקלוח דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא (אגוד׳ ומרדכי) ועבי״ד סי׳ ז׳, וביש״ש כתב דכל השפיכה הבא על ידיו מקרי כח גברא ואם אחר בא ליטול צריך להחזיר הברזא עכ״ל, ואפשר דלא ראה באותו פעם באגודה ומרדכי והדין עמם כמ״ש בי״ד סי׳ ז׳ והוא תלמוד ערוך בחולין ועסי׳ קס״ב ס״ג:
(יד) והמים מקלחים וכו׳. עיין בבית יוסף ד״ה חביות וכו׳ עד גמירא, ונראה לעניות דעתי דמה שכתב הר״ש אין זה חשוב מכח גברא וכו׳, רצה לומר כח הנותן דהא קוף ודאי לאו כח גברא הוא וקרו ליה כח גברא כיון שבא מכח נותן וכדפירשתי לעיל, והיינו דמתיר במטה חבית בסעיף שאחר זה אף שמקלח אחר כך כל היום מאליו אבל באריתא דדלאי אפילו כח נותן אינו, ומה שכתב אי נמי האי תנא דמכשיר בקוף לא חייש אכח גברא, יש לומר דאפילו כח נותן לא בעינן, ור׳ יוסי סבירא ליה דבעינן כח גברא ממש, והשתא ניחא מה שכתב בית יוסף דרמב״ם פירש כפירוש קמא דר״ש ודו״ק, וכן מבואר ומוכח בכסף משנה פרק ו׳ מהלכות ברכות, אבל הב״ח לא ירד לעומק דברי הר״ש בזה, ועל כן תמה על בית יוסף ומוחק ומגיה בדברי בית יוסף עיין שם והניח לי מקום:
(טו) וצריך להחזירו וכו׳. ורש״ל שם האריך שכל הנטילה הבאה אחר כך לידו כח גברא קרינן ואין צריך להחזירה אלא אדם אחר שבא ליטול עיין שם, ואני אומר שאין לשמוע אליו כלל בזה נגד גדולי ראשונים המה המרדכי וסמ״ג וסמ״ק והגהות אשירי ורא״ה והרא״ש וטור ורבינו ירוחם. גם מה שתמה דלא אישתמיט הש״ס לומר שקידוש ידים בכיור היה צריך להוציא ולחזור, היינו מה שהביא הוא שם לשון הסמ״ג דמשמע דלעולם היה צריך לחזור, אבל ראיתי בספר התרומה סימן ע״ז זה לשונו, ואם לא היה די בקלוח ראשון היה עוד תוחב הברזא בכיור, עד כאן. אלמא דמן הסתם היה די בקילוח ראשון והסמ״ג מיירי כשאירע שלא היה די אם כן לא קשה מידי ודו״ק. ואפילו כבר נטל בלא חזרה נראה לי דצריך לחזור וליטול, ומכל מקום לא יחזור ויברך דלא גרע מנוטל בתוך הכלי רוב פוסקים, ואף שכתבתי בסעיף ח׳ שיש לברך מכל מקום בזה אין לברך כן נראה לי, מיהו אפשר לחלק דגרע מתוך הכלי. כתב הפרישה דלפי המנהג שלנו שנוטלין מכלי שיש בו ברזל הנקרא תרנגול צריך לפתחו ולסגרו הרבה פעמים ומאוד צריך דקדוק בזה בברזות הקטנים ופיהם צר ולא הוי נטילה לחצאין דלקמן סימן קס״ב סעיף ג׳ דהא עדיין טופח מהמים שכבר יצק על ידו. ועוד דנטילה דידן שאנו מקבלים המים בשני ידים מהברז״א ומשפשפין הידים זה אם זה בשפיכה מועטת נתפשט המים ללחלח הידים. ועוד, דבעוד כלי המים לפנינו ודעתו ליטול ולשפוך מכלי על היד ואינו סוגרו אלא מכח ההיתר להיות כח גברא אין זה בכלל נטילה לחצאין, עד כאן:
(טז) [לבוש] דשאני גבי וכו׳. האחרונים תמהו בזה דהא הרא״ש מדמי דין ברזא ממש להטה חבית. ולעניות דעתי נראה לי דזה לשון הרא״ש, אבל לא החזיר הברזא דמי לחבית שמוטה על צדה, עד כאן. משמע דלא דמי לה אלא להוטה ולא להטה על ידי אדם דכיון שאינו מחזיר הברזא הוא כמו הוטה דהוצאה ראשונה לא מהני כלל לקלוח שני. והשתא ניחא לי נמי מה שהאריכו כל הגדולים על מה ששינו הרא״ש וטור לכתוב בדברי ר׳ יוסי לשון מוטה, אלא נראה לי דסבירא ליה דלא פליג ר׳ יוסי במטה על ידי אדם כלל דהוי כח גברא ממש וכן נראה לי דעת הר״ש בפירוש השני. ונמי ניחא שפסק השולחן ערוך בהטה סתם להתיר, ובסעיף י״ב בקוף כתב יש פוסלין והם הפוסקים שפסקו וכר׳ יוסי אלא כדפירשתי. ובהיות כן נדחו נמי דברי רש״ל שפסק במטה לאיסור משום דהלכה כר׳ יוסי דגם ר׳ יוסי מודה לזה להרא״ש וסייעתו:
(יז) [לבוש] כיון שדרכו וכו׳. לא ידעתי מנא ליה זה דאפשר דמתניתין אורחא דמילתא נקט והוא הדין שאר בעלי חיים, ואפשר דקשיא ליה על השולחן ערוך שפסק להכשיר בקוף ולעיל בברזא פסק כתנא קמא וניחא ליה דקוף מסתברא יותר להכשיר דהוי כאדם, וכן מקשה ומתרץ הנחלת צבי והוא דחוק דכולה חדא פלוגתא דתנא קמא ור׳ יוסי הוא, גם מעיקרא לא קשה מידי דהבית יוסף אזיל לטעמיה דכח הנותן מכלי בעינן לכולי עלמא ולכן צריך הברזא להחזיר וכדפירשתי לעיל ואם כן עדיין קשה מנא ליה דדוקא קוף נקט, וכן משמע בכסף משנה פרק ו׳ מהלכות ברכות שמסתפק אי דין שאר בעלי חיים כקוף:
(יא) ברכיו – ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים:
(יב) בארץ – פי׳ שנתגלגלה מאליה:
(יג) ושפיכה – דאל״כ לא באין מכח גברא דכבר פסק כח הראשון. וה״ה בכיור נחושת עם תרנגול דיש ליקח התרנגול בכל שפיכה ושפיכה וה״ה אם עשוי בענין שא״א ליקח יסבב אותו בכל שפיכה ושפיכה ע״ת עיין שכנה״ג:
(ב) ולכך ליכא בזה שום פלוגתא ואפי׳ ר׳ יוסי מודה בהא לכך פסק הש״ע שגם לכתחלה מניח׳ ונוטל ממנ׳ משא״כ בסעיף י׳ פסק דעלתה לו נטילה דהיינו דיעבד אבל לכתחלה לא יטול משום דפלוגתא הוא ואף דכת׳ המג״א בס״ק כ״ג דליכא מחלוקת בזה היינו בין הרמב״ם והטור ליכא מחלוקת אבל אעפ״כ לדברי הרמב״ם פליגי בזה ת״ק ור׳ יוסי לכך פסק הש״ע בס״י דוקא דיעבד עלתה לו נטילה:
(ל) ס״ט חבית כו׳ – מתניתין דידים לד״ה דמודה בה ר״י כמ״ש בתוספתא שם והביאה הר״ש ומודה ר״י כו׳ וכנ״ל:
(לא) ואם היתה כו׳ – דאף להרמב״ם דפסק כת״ק דוקא במטה כו׳ דחשיב כח גברא כמ״ש הר״ש שם לפי׳ קמא וכח נותן להרמב״ם כנ״ל וההיא דתוספתא הפקיע את המולייר כו׳ או שנטל כו׳ כבר פירש הרא״ה דחשיב כח נותן לת״ק משא״כ בנקובה מעצמה או שנפל הברזא:
(לב) או שעומדת כו׳ – אבל לדעת ה״ג ורשב״א אף בכה״ג כשרה דלא בעי כח נותן כלל וכמ״ש בתוספתא הנ״ל וכנ״ל:
(לג) ואם היתה כו׳ – וראיה מכיור סה״ת. וכמ״ש בפ״ק דחולין בסרנא דמיא בכח ראשון דחשיב כח גברא וז״ש וצריך להחזירה כו׳ ועמ״א וכ׳ ב״י אפי׳ יש בו קבלת רביעית מנקב ולמטה וכמש״ל ס״ס בהג״ה:
(ד) סעיף ט׳ מוטה בארץ והמים מקלחים צל״ע דסתם כן הא זהו רק לשטת הרא״ש דבעינן כח גברא וכן לשטת הרמב״ם דבעינן כח נותן עכ״פ אבל לדעת הבע״ת וזהו דעת הי״א קמאי בסעיף ח׳ דלא בעינן רק כח כלי פשיטא דאף במוטה כשר אם נותן ידיו קרוב למקום השפיכה וכ״כ בהדיא הרשב״א בתהה״א דפסק כבה״ג ופסק דמוטה כשר וא״כ היאך סתם המחבר כאן דלא עלתה לו נטילה ובס״ח פסק דבשעת הדחק יש לסמוך אבה״ג וצ״ע:
(ג) ושפיכה. עיין בה״ט ועיין בנ״ב מה״ת סי׳ קמ״ב שכ׳ להוכיח מזה דמחשב כלי אפילו בעת הסרת הברזא מתוכו. ועיין בשו״ת בית אפרים חלק יו״ד סי׳ נ״ג שאין זה ראיה לענין מקוה דהכא כן הוא דרך תשמישו להריק מה שבכלי ע״י נקב הזה ואין זה מגרע כח הכלי וכן מבואר לעיל סעיף ה׳ בהג״ה וכ״ש כלי שיש בו ברזא כו׳ ע״ש:
(נח) מניחה על ברכיו – והיינו דרוצה ליטול שני ידיו כאחד ואין לו אחר שיטול עליהם:
(נט) ונוטל ממנה – ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים [מ״א] והיינו לכתחלה דבאופן זה כשר לכו״ע דמכחו ממש באים בכל שפיכה ושפיכה מיהו אף אם לא הטה אלא פ״א בתחלה בדיעבד כשר לפי מה שכתב המחבר לקמיה בסעיף י׳:
(ס) מוטה בארץ – היינו שלא ע״י אדם אלא מעצמה נתגלגלה דאלו בא הקילוח מתחלה ע״י הטיית אדם מכשיר המחבר לקמיה בס״י דחשיב כח גברא:
(סא) דרך נקב שבה – שנעשה בשביל ברזא ונפל הברזא והמים יוצאין מעצמן:
(סב) לא עלתה – דצריך שיבואו על ידיו מכח איזה נותן ולא שיבואו מאליהן:
(סג) חשיב שפיר וכו׳ – כיון דע״י הסרתו מקלחין המים:
(סד) בכל שפיכה ושפיכה – פי׳ בכל קלוח וקלוח דלא חשבינן בזה בא מכחו אלא קלוח ראשון וע״כ צריך לחזור ולהסיר בכל שפיכה ושפיכה וכתבו האחרונים דהנוטל ע״י כלי שמתוקן ע״י ברזל (שקורין תרנגול או מה שקורין קראן) צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד דהוא דק ואינו מספיק בקילוח ראשון ליטול יד כראוי:
ואם היתה מוטה בארץ – בחידושי רע״א הניח בצ״ע על המחבר דסתם בזה לאיסור ולי״א בס״ח דלא קפדינן אכח גברא גם בזה כשר והמחבר כתב לעיל דבשעת הדחק יש לסמוך עליהם להקל וברשב״א דהוא בעל הי״א ההוא כתב בהדיא להתיר גם כאן וכן הקשה הפמ״ג ובביאור הגר״א הביא ג״כ דלהי״א הנ״ל מותר בזה ולהלכה נראה דעיקר כפסק המחבר כאן דהמרדכי פי׳ דעת הבה״ג דמכשיר לטבול בתוך הכלי הוא משום דחשיב זאת כח גברא מה שמשכשך ידיו בכלי וכדבריו כתב גם הריטב״א וכן מצאתי באשכול וברוקח ולפי דבריהם הבה״ג אינו חולק כלל על שאר הפוסקים דמצרכי כח גברא וכפשטיה דמימרא דרבא בחולין ק״ז וא״כ לדבריהם בזה דהמים מקלחין מעליהן לכו״ע אסור והרשב״א יחידאה הוא דמתיר בזה [ואפשר דזהו ג״כ טעם המחבר דסתם בזה להחמיר דאף דלא הביא בב״י שיטת המרדכי סבר ליה מסברא דבכלי עדיף טפי ולא רצה להקל אלא במה שנמצא בבה״ג בהדיא וכן מצדד הפמ״ג] וע״כ אין להקל בזה וכפסק המחבר ובפרט דגם בטובל בכלי רש״ל והגר״א מחמירין אף בשעת הדחק כמ״ש לעיל וכ״ש בזה וכן סתמו האחרונים:
בכל שפיכה ושפיכה – עיין במ״ב ומ״מ נראה דבדיעבד אם לא עשה כן והוא חוזר ונוטל ידיו לא יברך ענט״י כי בביאור הגר״א מצדד דלדעת הרמב״ם די אם השפיכה ראשונה בא מכח גברא:
(סד) [סעיף ט׳] מניחה על ברכיו וכו׳ ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים, מ״א ס״ק ט״ז. סו״ב במק״ח או׳ יו״ד. בי״מ אות ה׳ ומ״ש המחה״ש ס״ק י״ז על דברי המ״א הנז׳ דל״ד קאמר דמנענע בכל פעם דמי גרע מסעי׳ יו״ד עיין א״א אות ט״ז שכתב דדוקא קאמר כדי לצאת אליבא דכ״ע וכ״כ הלב״ש והדג״מ יעו״ש. ועיין לקמן אות ע׳ ואות ע״א:
(סה) שם ואם היתה מוטה וכו׳ פי׳ שנתגלגלה מאליה ועיין סעי׳ יו״ד. מ״א ס״ק י״ז. ור״ל דאם אחד גלגל אותה. הא כתב בסעי׳ יו״ד דמותר ליטול ממנה ועיין בדברינו לשם אות ע״א בס״ד:
(סו) שם והמים יוצאים דרך הנקב וכו׳ שנפל הברזא מ״א ס״ק י״ח. ר״ז אות ח״י:
(סז) שם ואם היתה ברזא בנקב וכו׳ וראיה מכיור. אגידה מ״א ס״ק י״ט. ואפי׳ אין מקבל רביעית מנקב ולמטה מותר דכיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו נקרא כלי. ב״י. דרישה אות ח״י וכ״כ לעיל אות מ׳ יעו״ש:
(סח) שם וצריך להחזירה ולהסירה. בכל שפיכה וכו׳ פי׳ בכל קלוח וקלוח. דקלוח ראשון לבד חשוב כח גברא. אגודה ומרדכי. מ״א סק״ך. וכ״כ העו״ת אות י״ד. ומ״ש רש״ל פכ״ה סי׳ כ״ג להתיר בלי החזרה והסירה בכל שפיכה זולת אם בא אחר ליטול צריך להחזיר הברזא והביאו שכנה״ג בהגה״ט אות ב׳ כתב עליי המ״א שם אפשר דלא ראה באותו הפעם באגודם ומרדכי והדין עמם יעו״ש. וכ״כ א״ר אות ט״ו עג דברי רש״ל הנז׳ שאין לשמוע אליו כלל בזה נגד גדולי הראשונים והם מרדכי וסמ״ג וסמ״ק והג״א ורא״ם והרא״ש והטור ורי״ו וסיים אלא דאם כבר נטל בלא חזרה יחזור ויטול ולא יברך שנית יעו״ש. וכ״כ. האחרונים דצריך להחזיר הברזא ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה היוצאת מהנקב. ר״ז אות ח״י ח״א כלל ל״ח אות א׳ בי״מ אות ה׳ חס״ל אות ד׳ דה״ח אות ד׳ וכתב שם הא״ר ולא הוי נטילה לחצאין דלקמן סי׳ קס״ב ס״ג דהא עדיין טופח מהמים שכבר יצק על ידו. ועוד כיון דהכלי לפנינו ודעתו לשפוך עוד אין זה בכלל נטילה לחצאין יעו״ש. מיהו הרב קיצור הש״ע סי׳ מ׳ אות י״ג כתב דמי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא צריך לידע שבקלוח ראשון נתכסה כל היד ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה. ומי שאינו יודע לשער אין לו ליטול ידיו בדרך זה ומכ״ש שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן והקליח הוא דק עכ״ל. ועיין לקמן סי׳ קס״ב אות כ׳:
(סט) שם בכל שפיכה וכו׳ וה״ה כשנוטלין מן הכיור שיש בו תרנגול של נחושת שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן בכיור שיש בו תרנגול של נחושת מחובר שאינו יכול לצאת מסבבו לפתחו בכל שפיכה ושפיכה. שכנה״ג בהגב״י אות כ״ו. עו״ת אות י״ד. ר״ז שם. א״א אות י״ט. בי״מ או׳ ו׳ מיהו המחה״ש בסק״ד כתב דדוקא כשנוטל ידיו מוציא הברזא לגמרי ויוצאין המים על ידו דרך מקום שהיתה הברזא תחובא דג״כ באים מכלי אבל אותן שהברזא תחובא באמצע השפופרת ויש גם בברזא נקב נגד נקב השפופרת אלא שכל חיים צד השלם של הברזא נגד נקב השפופרת ואין המים יוצאין ובשעת נטילה מגלגל הברזא יבא נקב הברזא נגד נקב השפופרת ויוצאין המים דרך הברזא נקובה לתוך חתיכת שפופרת שלמעלה מן הברזא ויוצאין המים על ידיו מפי השפופרת כה״ג אין ליטול ידיו מכלי זה דהא אותה חתיכת שפופרת שלמעלה מן הברזא אין לה בית קביל ואין המים יוצאין ע״י כלי עכ״ל ונראה לפי סברת המתירים ליטול מדד של האברי״ק אע״ג שהוא עודף על צד השני של הפה ואין ראוי לבית קיבול מפני שכן דרכו כמ״ש לעיל או׳ יו״ד א״כ גם בזה יש להתיר מפני שכן דרכו ונראה שזהו ג״כ סברת המתירים שזכרנו באות זה שכנה״ג ודעמיה מפני שכן דרכו אלא שכבר כתבנו לעיל באות יו״ד דיש לחוש לדברי המחמירים וא״כ גם בענין זה של הכיור יש להחמיר:
(נ) מים – סעיף זה דן כיצד יש ליטול ידיים במקרה שהכלי שלפניו גדול מכדי שיהיה אפשר לאחוז בו וליטול ממנו ידיו.
(נא) לידיים – על ידי הטיית החבית. והמים הניגרים מכוח הטייה זו נחשבים כנטילה בכוחו ומתוך כלי.
(נב) מקלחים ממנה – מאליהם, בלי שהטה את החבית.
(נג) נטילה – שאמנם יש כאן כלי, אולם המים אינם באים מכוחו.
(נד) בכל שפיכה ושפיכה – שכיוון שהמים זורמים מהברז בעקבות פתיחתו, נחשב הדבר ככוחו. אולם היתר זה תופס רק ביציאת המים הראשונה, אך לאחר זמן שהמים כבר זורמים, זרימתם אינה נחשבת עוד כבאה מכוחו.
חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו ומטה ונוטל ממנה לידים דחשיב שפיר מכח גברא היתה מוטה בארץ על צדה והמים מקלחין ממנה או שעומדת והמים יוצאין דרך נקב שבה ונתן ידיו שם לא הוי נטילה אבל אם היה ברזא בנקב והסירו וקיבל המים על ידיו חשיב שפיר כח גברא וצריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה.
(טז) חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו וכו׳ בפ״ק דידים (דף קנה) תנן מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר׳ יוסי פוסל בשני אלו ופי׳ רבינו שמשון מטה החבית על צדה ונוטל ולא דמי להא דאמר רב פפא (חולין קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דהתם ששפך מן הדוולא לצנורות כשהמים נופלים מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפי׳ הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו כח גברא הוא א״נ האי תנא דמכשיר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כר׳ יוסי שפוסל בשני אלו כלומר במטה חבית ובקוף וטעמא דתרווייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ע״כ. וכבר כתבתי בסמוך שדעת התוס׳ והרא״ש לפסוק כרבי יוסי וכן דעת הראב״ד והר״י וכן דעת סמ״ג וסמ״ק והתרומה אבל הרמב״ם פוסק כת״ק.
וכתב הר״י בפרק אלו דברים שכ״נ שהוא דעת רב יהודאי גאון וכן דעת הרשב״א בפרק כל הבשר ובת״ה. ואע״פ שהרמב״ם פוסק כת״ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהא בעי וכמבואר בדבריו שם בדין השוקת וצ״ל שהוא מפרש כפי׳ בתרא דרבינו שמשון דמטה חבית ונוטל חשיב שפיר כח נותן ולענין הלכה כיון דנט״י דרבנן נקטינן כהרמב״ם והרשב״א ורב יהודאי דפסקו כת״ק:
(יז) ומה שכתב רבינו אבל אם היה ברזא בנקב והסירו וקיבל המים וכו׳ כ״כ הרא״ש בפ׳ כל הבשר וכ״כ המרדכי בפרק אלו דברים וכ״כ הגה״מ בשם סמ״ג וכ״כ סמ״ק וסה״ת:
והא דמכשרי׳ ליטול מחבית שיש בה נקב נראה דדוקא כשמן הנקב ולמטה מקבל רביעית הא לאו הכי פסול דלאו כלי הוא ולדעת סמ״ג דניקב בכונס משקה לאו כלי הוא ופסול ליטול אפילו דרך הנקב צ״ל דהא דמכשרינן בחבית שיש בה נקב ובו ברזא כשהנקב פחות מכונס משקה דוקא היא ודוחק הוא לכן צ״ל דחבית נקובה שיש ברזא בנקב חשיב שפיר כלי כיון שעשוי לקבלה בענין זה וכמ״ש רבינו בשם הרא״ש בכלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה וכו׳ דכיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו נקרא כלי ובהכי ניחא מאי דהוה קשיא לי אליבא דכ״ע היאך מותר ליטול ידיו מהנקב ע״י שמחזיר ומסיר הברזא בכל שפיכה כיון דמן הנקב ולמעלה אינו כלי נמצא שהמים שנופלים על ידיו אינם באין מכח כלי כלל אלא ע״כ לומר דכיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו נקרא כלי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) היתה מוטה בארץ על צדה הלשון משמע שהיתה מוטה לא ע״י אדם שהטה אותה אלא ע״י שום סיבה דומה למ״ש או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבשני הנדונים אין לאדם התחלה בו פסולים מיהו דחוק מאחר שפוסק כר׳ יוסי דפוסל אפילו כשהטה אדם מתחלה ואחר כך הלך לו וישב ונטלה אחר כך ממנו אדם שפסול א״כ ה״ל לרבינו לנקוט רבותא ודוחק לומר שסמך אמ״ש אח״כ דצריך להחזירו בכל שפיכה ושפיכה דמינה נשמע דצריך כח גברא הא דלא נקט ברישא רבותא משום דבפלוגתא לא קמיירי ונקט ברישא מילתא דפסיקא לכ״ע להכשר שזהו דוחק לומר בפסק וגם לא היה לו לזוז מלשון המשנה דנקט הטה את החבית וכו׳ לכן יותר נראה לומר שדייק רבינו לכתוב היתה מוטה כלומר שאחר שהטה אותם האדם היתה כך מוטה ומונחת בהטייתה ולא צריך לכתוב שאדם הטה אותה שסתם הטייה היא ע״י האדם ולא מעצמה. וא״ת לפי זה למה נקט אח״כ או שעומדת וכו׳ הא הוי זו ואצ״ל זו זהו ל״ק דהא אף לפי׳ קמא קשה למה צריך לכתוב או שהיתה עומדת מה לי מוטה מה לי עומדת אלא ע״כ צ״ל דנקט עומדת משום שכתב אח״כ בברזא שמהני אפי׳ בעומדת וק״ל. וזהו קצת דחוק שבודאי שבברזא שהוא ממש כח גברא פשיטא דמהני אפילו בעומדת וי״ל דה״א דאין הוצאת ברזא נחשב כח גברא אלא בשקדמה לו כח גברא אחר כגון ההטייה ומוכרח לחלק כך דאל״כ היה קשה שבש״ע פסק כת״ק בהטה את החבית ולאחר שעה נטל ידיו ממנה משום דחשביה שפיר כח גברא וכמו שפי׳ הר״ר שמשון בפ״ק שהוא כח גברא ולכן פסק בזה כת״ק משום שזהו כח גברא אע״ג דר׳ יוסי לא חשביה ככח גברא ולא הוצרך להטה את החבית כל שעה ובהוצאת ברזא הצריך להוציאה ולהחזירה בכל שפיכה אלא ודאי שאני ההטייה שהמים עצמן נאחדים ומתנועעים מכח גברא לכן א״צ להחזיר ולהטות אבל בהוצאת הברזא אינו רק גרם הקילוח בעלמא ולכן צריך לחזור ולהוציאה וא״כ ה״א שאם עמדה החבית מתחלה שלא מהני הוצאת הברזא קמ״ל דמהני. עוד יש לדקדק בש״ע שם סעיף י״ב דכתב אם הקוף נתן מים לידים יש פוסלין ויש מכשירין ונראין דבריהן עכ״ל. למה הזכיר דעת הפוסלין בקוף יותר מבהטיית החבית לעיל בסעיף יו״ד הלא שניהן פלוגתת ת״ק ור״י ודעת הפוסלין פוסקים כר״י בקוף כן עצמם הפוסלים בהטייה ופוסקים כר״י ודעת המכשירין הן בשניהם טעמייהו שפוסקין כת״ק. ובאשר כתבתי ג״כ נתיישב דאף דת״ק מכשיר בשניהן לאו חדא מילתא היא לשניהן דבהטיית החבית יש סברא יותר להתיר דדמי קצת לכח גברא משא״כ בקוף שאין שום כח גברא אלא דהיתר מטעם דמיקרי כח נותן ור׳ יוסי לא מיבעיא שפוסל בקוף דליכא שם כח גברא כלל אלא אפילו בהטייה דלא מיקרי כח גברא כיון שכבר פסק כחו. ומש״ה הזכיר בש״ע בקוף דעת הפוסלין לומר שירצה אדם להחמיר אלא שנראה להכשירו להלכה. עוד יש לדקדק מ״ש ב״י בשם ת״ה דהרמב״ם פליג על ר״ת שמתיר להטיל מים מידו הא׳ שקיבל בה מהכלי לידו האחרת שהרי כתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות ברכות ז״ל או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השנייה ע״כ כלומר שצריך נטילה ע״ז וע״ז עכ״ל. ונ״ל שס״ל דה״פ בדברי הרמב״ם נוטל ידו א׳ קאי אדלעיל מיניה דשם מיירי כשירצה ליטול שתי ידיו יחד ואח״כ קאמר תיקון אם ירצה ליטול כל יד בפני עצמו וקאמר דנוטל בדרך זה דהיינו שנוטל כלי בידו א׳ וצק ממנו על יד השניה ואח״כ אוחז הכלי באותו יד שכבר נטלה ונתכשרה וצק בה על השניה הראשונה ששפך בה תחלה וקרא כאן ראשונה לשניה ע״ש שנטלה ונשפך עליה ראשונה. שם בש״ע סעיף ז׳ ח׳ דרמ״א כתב בהגהתו והיא מחידושי אגודה דאין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים בכותל ועשה להן בית קיבול וברזא אא״כ היו כלי תחלה וחברו ש״מ דס״ל תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש ומיקרי כלי וקצת קשה אהא דכתב אחר כך בפנים אם הכניס ידו לתוך הכלי מחובר לקרקע לא עלתה לו נטילה דמשמע אפילו היתה כבר תלוש ונתחברה לקרקע אפ״ה אסור. ואם אינו מחובר י״א דמותר ש״מ דבתלוש ולבסוף מחובר מחשב ליה כמחובר מיהו המדקדק בדברי הרשב״א שכתב אליבא דה״ג שהם הי״א שכתב הש״ע בשמם שמכשירין לשפשף בתוך כלי התלוש דה״ט דמחובר פסול משום דכל שבקרקע כעין טבילה היא וטבילה בשאובין ליכא וא״כ לק״מ דה״ט דפסול במחובר משום דנראה כטבילה ולא כנטילה משא״כ בנוטל מכלי אבן הקבוע בקרקע וצק ממנו על ידיו. ולעולם בתרווייהו תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש:
(יח) חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו ומטה במשנה וקמ״ל דלא תימא האי לאו כח גברא הוא שאין דרך להטות הטייה כזו שבאה מאליה הוצאת המים קמ״ל דמ״מ הואיל שברכיו מסייעין לשפוך ה״ל כח גברא ואם הסיר הברזא כשר אפילו אין רביעית מנקב ולמטה הואיל ועשוי לתשמישו לא ע״פ שבירה רק תיקון ומש״ה נוטלים הידים מהמים שיוצא דרך הנקב והיו בחבית למעלה מהנקב ולא אמרינן שלא היו בשם כלי דכיון דנעשה לכך שם כלי עליו ג״כ למעלה:
(יא) חבית שיש בה מים כו׳ בפ״ק דידים תנן מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר׳ יוסי פוסל בשנים אלו ודעת התוס׳ והרא״ש ורוב פוסקים לפסוק כר׳ יוסי דפוסל במטה חבית על צדה ובקוף וטעמא דתרווייהו דבעינן כח גברא וליכא אבל במניח חבית על ברכיו ונוטל חשיב שפיר כח גברא וזה דעת רבינו אלא דקשה דבמשנה תנא דאפילו מטה חבית על צדה ונוטל פוסל ר׳ יוסי ורבינו כתב היתה מוטה בארץ על צדה והמים מקלחים ממנה וכו׳ ואיכא למטעי דבמטה על צדה ונוטל כשרה ונראה דבכוונה שינה רבינו לשון המשנה כדי לפרש דמה שפוסל ר׳ יוסי במטה החבית על צדה אינו אלא שכאשר הטה החבית על צדה היתה שוב החבית מוטה בארץ על צדה ואינה מתנדנדת מכח הטייתו כלל והמים מקלחין ממנה ממילא דומיא דקוף שאין שם כח גברא ולא כוונתו כלל אבל אם לאחר שהטה החבית על צדה היתה החבית מתנדנדת ושופכת מים מכח הטייתו כל היום ונטל ידיו ממנה עלתה לו נטילה דזו היא כח גברא וכוונתו שהטה החבית בענין זה שתהא מתנדנדת ושופכת כל היום מכח הטייתו ופי׳ זה עולה כפי׳ השני שפי׳ ה״ר שמשון מביאו ב״י דאילו לפי׳ הראשון דלת״ק במטה החבית על צדה ונוטל היינו שהאדם עצמו הטה החבית והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו דכח גברא הוא ולא דמי לאריתא דדלאי וכו׳ דלפי פי׳ זה לר׳ יוסי דפוסל בשנים אלו והלכה כמותו אף בהטייה זו שהחבית מתנדנדת ושופכת כל היום מחמת הטייתו נמי פוסל ר״י דלא חשיב כח גברא והא ליתא ולכן דקדק רבינו ושינה לשון המשנה להורות דהעיקר כפי׳ שני שכתב ה״ר שמשון וכדפי׳ וכך נראה מדעת ש״ע שכתב תחלה כלשון רבינו חבית שיש בה מים וכו׳ עד בכל שפיכה ושפיכה ואח״כ כתב ואם הטה חבית מלאה מים והלך לו וישב לו וחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנו עלתה לו נטילה ולכאורה קשה דמ״ש ברזא אם לא החזירו דפסולה הנטילה משום דכבר פסק כח גברא בשפיכה הראשונה ומאי שנא הטיית החבית דמכשיר הלא גם בחבית פסק כח גברא בשפיכה הראשונה ושוב שופכת מעצמה וכח המים הן בהילוכן בשפיכתן וכדאיתא גבי שחיטה בסכין שקבע בגלגל של מים ושחט בו ומבואר בי״ד בסימן ז׳ אלא בע״כ צ״ל דהכא מיירי שהטה חבית של מים על צדה בענין זה שהיא מתנדנדת ושופכת כל היום מכח הטייתו א״כ כל שפיכה ושפיכה כח גברא היא דמכחו שהטה אותה בדרך זה שתהא החבית מתנדנדת ושופכת כל שעה חשיב כח גברא כל שעה. אבל מ״ש ב״י דהלכה כהרמב״ם דפסק כת״ק ודעת הרמב״ם כפי׳ הראשון דה״ר שמשון צל״ע דכיון דלת״ק אליבא דהרמב״ם כל הני תלתא דקחשיב ת״ק כולהו לאו כח גברא חשבינן להו אלא כח נותן ור׳ יוסי דפוסל בשנים אלו ס״ל דבעינן כח גברא ושנים אלו לא חשיב כח גברא אלא ממילא יבואו המים א״כ אדרבה איפכא מסתברא דהרמב״ם מפרש כפי׳ השני דהר״ש דהאי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא אלא אכח נותן והלכה כמותו ואולי דט״ס הוא בב״י וצריך למחוק תיבת הראשון ולכתוב במקומו השני:
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(י) אִם הִטָּה חָבִית מְלֵאָה מַיִם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְהֶחָבִית שׁוֹפֶכֶת מַיִם כָּל הַיּוֹם מֵחֲמַת הַטָּיָתוֹ וְנָטַל יָדָיו מִמֶּנּוּ, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה.
באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כד) פ״ק דידים
(יד) אם הטה חבית כו׳ – צ״ע כיון דהכשר זה אינו אלא לת״ק אבל ר׳ יוסי פוסל בזה למה לא כתב כאן ג״כ יש פוסלים ויש מכשירים כמ״ש בסי״ב לענין קוף דתלוי ג״כ בפלוגתא זאת וטפי יש להקשות על רמ״א דכתב שם יש להחמיר ולמה לא כתב כאן כן ומה שנ״ל לתרץ עיין בסי״ב.
(כא) אם הטה. ואף על גב דבס״ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת מלצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מקרי כח גברא, ול״ד למ״ש ס״ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור משא״כ כאן שיוצאין בכל שעה מהכלי מקרי כח גברא ע״כ בלבוש וכ״כ ל״ח דלא כב״ח שפי׳ בדוחק ע״ש וכן נלענ״ד מוכח בחולין דף ט״ז דבסרנא דפחרא אפי׳ בסביבה שניה מקרי כח גברא וכ״כ בהדיא בת״ה הקצר א״כ ה״נ דכותי׳ ודוחק לחלק בין גלגל למים וכ״כ ב״י בשם ר״ש:
(יד) נטילה – ואע״ג דבס״ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת לצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מיקרי כח גברא עיין מ״א:
(לד) ס״י אם הטה – מתניתין שם וכת״ק הרמב״ם ועיין מ״א שמחלק בין הך דהכא לההיא דס״ט שכ׳ וצריך להחזירה כו׳ שאף להרמב״ם הדין כן לפי שלא עשה מעשה בגוף המים כו׳ והוי כמו סרנא דמיא שפוטר את הדף לכן כ׳ וצריך להחזירה כו׳ משא״כ הכא דהוי כמו סרנא דפחרא דאפי׳ בכח שני חשיב כח גברא אבל לא נראה שהרי פסק כת״ק ות״ק מכשיר אף בכה״ג כמ״ש בתוספתא שם הפקיע את המולייר כו׳ וא״ל דהתם בשפיכה ראשונה דא״כ לא הוי פליג ר״י דמ״ש מכיור ואפשר דלא פסק כת״ק אלא כת״ק דמתני׳ אבל בתוספתא פסק כר״י דסוגיא דחולין כוותיה דפוסל בסילון וה״ה למולייר דכבר פסק מכח גברא וכמו סרנא דמיא ובזה מתורץ קושיית ת״ה מהתוספתא על הרמב״ם וע׳ בסי״ב שכ׳ גם דעת ר׳ יוסי ומ״ש מ״א ס״ק כ״ג דמטה חבית היינו שמוטה מאליה ובכה״ג פוסל ר׳ יוסי לא נראה דהא קאמר בתוספתא שם ומודה ר״י שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות משמע דוקא בכה״ג וכן במתניתין שם מניח חבית כו׳ והא ודאי משום ר״י מיתנייא ומה שכ׳ וכן משמע ברא״ש אין משמעות ברור שם ע״ש שקראו מוטה בעת שנטל ידיו והטור שכ׳ חבית מוטה משום סיפא ואם היתה ברזא כו׳ והרי כ׳ ברישא דוקא מניחה על ברכיו כו׳ וכ״כ תוס׳ ומניח חבית על צדה כו׳ ור״י פוסל כו׳ וכ״ד ש״פ. נמצא ג׳ שיטות הן דעת בה״ג דא״צ כלל כח גברא וההיא דאריתא דדלאי דס״ז באינו כלי כלל כמ״ש תוס׳ או בקבעו ולבסוף חקקו כמ״ש בת״ה. ודעת תוס׳ וש״פ כר׳ יוסי ולכן בהטה חבית דכאן ובקוף פסולין וכן בצינור דס״ז אפי׳ חקקו ולבסוף קבעו ובברזא צריך להחזיר כו׳ כמ״ש בס״ט אבל הרמב״ם חולק בכ״ז ופסק כת״ק במטה ובקוף וכן בברזא כמו במולייר לת״ק אבל בצינור דס״ז מודה דמ״מ כח נותן בעינן וברזא ומטה חבית חשיב כח נותן:
(סה) אם הטה וכו׳ – ואפילו היכא שהמטה החבית היה אדם אחר ולא כוון כלל בזה לנטילה המכשרת לאכילה אפ״ה שפיר דמי כיון דאדם הנוטל ידיו אח״כ כוון לשם נטילה וכמבואר לקמן בסי״ג דבכונת נותן או נוטל סגי:
(סו) והלך וישב לו וכו׳ – ולא דמי למה שמבואר בס״ט דכח גברא נחשב רק הקילוח ראשון לבד ומטעם זה צריך להחזירה בכל שפיכה ושפיכה דהתם לא עשה מעשה בגוף המים ורק שהסיר הברזא המונע המים לצאת ולכן לא חשיב בא מכחו רק קילוח ראשון היוצא מיד כשפתוח אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים שהניע אותם ומחמת הטיתו נשפכין כ״ז ששופכין מהחביות בקילוח לעולם חשיב בא מכחו:
(סז) עלתה לו נטילה – עיין בבה״ל שטוב להחמיר בזה לכתחלה:
עלתה לו נטילה – המחבר סתם בזה בלי שום חולק וכן הסכימו האחרונים [מ״א וא״ר וש״א ועיין מש״כ בטעם המחבר דס״ל דכו״ע מודים בזה] אבל הגר״א הוכיח דבמחלוקת שנויה דהאוסרין בסי״ב בקוף ה״נ בזה דלדידהו לא חשבינן זאת לכח גברא [דשני אלו הדינין נשנו במסכת ידים במחלוקת רבנן ור״י כמבואר בב״י] וא״כ המחמירין שם ה״נ בכאן והנה ברוקח כתוב בהדיא כמו דמפרש הגר״א וכן הוא ברש״ל וכן נראה מפשטיות לשון המשנה וכן מסמ״ג ושארי הראשונים האוסרין וע״כ נראה דלכתחילה טוב להחמיר בזה:
(ע) [סעיף יוד׳] אם הטה חבית וכו׳ ואע״ג דבס״ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת מלצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטיתו שופכין מקרי כח גברא וגם לא דמי למ״ש ס״ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור משא״כ כאן שיוצאין בכל שעה מהכני מקרי כח גברא לבוש עו״ת אות ט״ו מ״א ס״ק כ״א. וכתב שם המ״א דכ״כ הל״ח ודלא כהב״ח שפירש בדוחק יעו״ש:
(עא) שם אם הטה חבית וכו׳ דהכי איתא בפ״ק דידים מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדה ונוטל והקוף ניטל לידים רבי יוסי פוסל בשני אלו ופי׳ שם הר״ש כלומר במטה חבית ובקוף וטעמא דתרווייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא. ע״כ והב״ד ב״י וכתב שכן דעת התוס׳ והרא״ש לפסוק כרבי יוסי וכן דעת הראב״ד והר״י וסמ״ג וסמ״ק והתרומה אבל הרמב״ם פוסק כת״ק וכתב הר״י בפ׳ אלו דברים שכ״נ שהוא דעת רב יהודאי גאון וכן דעת הרשב״א בפכ״ה ובת״ה ואעפ״י שהרמב״ם פוסק כת״ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהו בעי ולענין הלכה כיון דנט״י דרבנן נקטינן כהרמב״ם והרשב״א ורב יהודאי דפסקי כת״ק עכ״ל ב״י בקיצור אבל מור״ם ז״ל בד״מ אות ג׳ כתב על דברי ב״י הנז׳ דלא נראה כלל לדחות דברי כל הני רבוותא קמאי ובתראי אלא נקטינן לחומרא אע״ג דלא הוי אלא איסור דרבנן דאין זו ספק דרבנן לילך לקולא אלא הואיל ורבים ובתראי מחמירין אנן נעביד כותייהו עכ״ל וכ״פ רש״ל פכ״ה סי׳ כ״ג כרבי יוסי ומ״מ כתב דוקא להצריכו נטילה אחרת אבל לא לברך שנית יעו״ש והביאו שכנה״ג בהגב״י אות כ״ה. וזהו שכתב מור״ם ז״ל בסעי׳ י״ב בהגה ויש להחמיר. מיהו הקשו המפ׳ ז״ל דלמה בסעי׳ י״ב כתב דיש להחמיר ובסעי׳ זה לא דבר כלום וגם על מרן ז״ל הקשו דלמה בסעי׳ י״ב כתב יש פוסלין ויש מכשירין ובסעי׳ זה כתב סתמא כיון דהטה חבית ונטילת הקוף היא פלוגתא אחת בין ת״ק ורבי יוסי כנז׳ ויעו״ש בדבריהם שכל אחד לדרכו פנה לתרץ והדג״מ כתב דמ״ש בש״ע עלתה לו נטילה היינו דיעבד אבל לכתחלה לא יטול משום דפלוגתא היא יעו״ש ונראה דבזה מתורץ ג״כ קושיא שעל מור״ם ז״ל דהא שלא כתב כאן ויש להחמיר כמ״ש בסעי׳ י״ב משום דגם מדברי מרן ז״ל משמע כאן דלכתחלה לא׳ יטול. ומ״מ לענין דינא כיון דדבר זה לא נפיק מפלוגתא וגם בדעת מרן ז״ל י״ל דלא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה חושש להחמיר וכן דעת מור״ם ז״ל נקטינן להחמיר ויש לחזור ולנענע החבית בכל פעם שרוצה לשפוך על ידיו כמו המניח חבית על ברכיו וכמ״ש לעיל אות ס״ד יעו״ש:
(נה) עלתה לו נטילה – משום שכאן שפיכת המים נעשית מכוחו ממש בניגוד לפתיחת ברז, שבה ראינו בסעיף הקודם שרק תחילת יציאת המים מהברז מועילה. דין זה שונה גם משפיכת הצינור שבסעיף ז׳: שם הנטילה כשרה רק סמוך למקום השפיכה, כיוון שהמים באים מהצינור, שאינו כלי, ולכן יש צורך שיהיה ניכר שהמים באים מכוח האדם הנותן.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יא) הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִתֵּן מַיִם לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, עַכּוּ״ם וְנִדָּה. {וְאִכָּא מָאן דְּאָמַר דְּקָטָן פָּחוֹת מִבֶּן ז׳ דִּינוֹ כְּקוֹף (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ״ב דִּבְרָכוֹת).}
באר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל
(כה) שם
(טו) עכו״ם ונדה – הטעם דהאידנא כל המים טמאים וא״א בע״א. וכתב רש״ל ול״נ נהי דמקילין במים ששאבן עכו״ם דמדאורייתא אין מטמאין אלא שהחכמים עשו אותם כזבים ובמקום דא״א לתקן מה נעשה אבל נדה שטומאת׳ ודאי ומדאוריית׳ למה לנו להקל וכ״מ בתשובת מהר״מ מ״צ וז״ל אני נזהר לגבי נטילה מהעכו״ם אף כי ר״י התירו והביא ראיה דנדות נוטלות ידיהם אף שהם טמאים מ״מ יש לדחות דנדות ויולדות וכן אנו עכשיו א״א בע״א אבל שלא לקבל נטילה מהעכו״ם אפשר עכ״ל ואשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי׳ ששאבן עכו״ם או נדה וכ״ש שלא ליטול ידיו מהם עכ״ל.
(כב) חש״ו וכו׳. ורש״ל כתב שטוב ליזהר בזה דיש אוסרין ונ״ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים לכלי לית לן בה:
(ב) הכל כשרים כו׳. וי״א שאין מקבלין מים מן הקטן בן ד׳ או בן ה׳ שנים דבעינן כח גברא וליכא (מרדכי הארוך בשם תשובת רש״י):
(ג) עכו״ם כו׳. אבל מצאתי שמהר״מ ז״ל החמיר מליטול ידיו מכותי וכמדומה שבתשב״ץ הוא ונכון הוא שיזהר מליטול ידיו מהכותי כי מה שהביא הב״י בשם הרא״ש והתוס׳ שהתיר וראי׳ דנדות נוטלים אף שהם טמאים וכ״ש עכשיו שכלנו נוטלים ידים ממים טמאים מ״מ יש לדחות דנדה ויולדות וכן אנו עכשיו א״א בענין אחר אבל שלא לקבל נטילה מעכו״ם אפשר (מהרש״ל סעיף זה) נדה כו׳ דמיירי בבתו שהיא נדה דאי באשתו נדה הא אסורה ברחיצת ידים ורגלים כידוע מאמר חז״ל כל מלאכה שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה כו׳ וגם אשה אחרת אסורה אפילו בלא נדה וק״ל:
(טו) ונדה – ורש״ל כתב אשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי׳ ששאבן עכו״ם או נדה וכ״ש שלא ליטול ידיו מהם עכ״ל רש״ל בפרק כל הבשר סי׳ (נ״ה) [כ״ה] וכ״כ הט״ז משמו וע״ת ע״ש. ומ״א כתב ונ״ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים בכלי ל״ל בה ע״ש וצ״ע דהא מהרש״ל כתב בהדיא אפילו ששואבן וכו׳ וכ״ש שלא ליטול ידיו מהם. ע״ש:
(לה) סי״א הכל כו׳ – אף לר״י כנ״ל:
(לו) א״י ונדה – ר״ל אע״ג דתניא בתוספתא שם והביאה הר״ש שם הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמאות אפי׳ בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הא נדה שמטמא במשא וכן עו״ג כו׳ כמ״ש בנדה ל״ד א׳ וש״מ אסור כתבו תוס׳ שם ע״א ב׳ ד״ה מערה דההיא לתרומה או לחולין שנעשו על ט״ת וכ״כ בת״ה וש״פ:
(לז) ואיכא מ״ד כו׳ – שאין בו דעת וכמ״ש בפ״ה דגיטין הפעוטות כו׳ וכמאן דס״ל כוונה בעינן וכמ״ש הר״ש פ״א מתניתין ה׳ ובתוספתא בעי ר״י כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחש״ו הנהו בני כוונה נינהו ולמד מזה דדוקא כשהגיע לעונת הפעוטות דיש לו דעת קצת כמ״ש בפ׳ הנזקין ופ׳ התקבל וצ״ע מ״ש משוטה דאין משאו ומתנו כלום אף במטלטלין כמ״ש בפ״ב דכתובות ועיין שם ברש״י ותוס׳ ועוד דזה לר״י אבל אנן קי״ל כת״ק דבכוונת א׳ מהם סגי כמ״ש בסי״ג וכ״ש לש״פ דלא מצרכי כוונה כלל וכמו בשחיטה דחש״ו כשר דלא בעי כוונה וקוף פסול ואמרינן שם בחולין י״ב י״ג דיש לו מעשה ואפילו מחשבתו ניכרת כו׳ יש לו מדרבנן וע״ש תוס׳ ד״ה ותיבעי כו׳ אלא די״ל דוקא בקטן כה״ג ומ״מ לדעת ת״ק א״צ כנ״ל:
(סח) חרש, שוטה, וקטן – דאינם בני דעת:
(סט) עובד גילולים, ונדה – אף דבנוטל ידים לתרומה אסור על ידיהם דמטמאין המים במשא [נדה מדאורייתא ואידך חכמים גזרו עליהם טומאה] בנטילה לחולין לא גזרו וי״א משום דבזמנינו תמיד כל המים טמאין שכולנו טמאי מתים לכן לא חשו לזה וכתבו האחרונים דמ״מ לכתחלה טוב ליזהר שלא ליטול ידים מהם:
(ע) דינו כקוף – המבואר לקמיה דיש פוסלין בו והוא משום דקטן כזה אין בו דעת כלל. ובביאור הגר״א משמע דאין להחמיר בזה ולא דמי לקוף דאין נוטלין ממנו דלאו אדם הוא ולית כאן כח גברא משא״כ בזה ואף דאין בו דעת לא גרע משוטה:
(עב) [סעיף יא׳] הכל כשרים ליתן מים לידים אפי׳ חש״ו וכו׳ דכולן כח גברא הם. לבוש עו״ת אות ט״ז ר״ז אות כ׳:
(עג) שם כותי ונדה דבלאו הכי המים טמאים וא״א בענין אחר ב״י בשם הרא״ש ט״ז ס״ק ט״ו מיהו הרש״ל פכ״ה סי׳ כ״ה כתב ואשרי מי שיוכל שלא ליטול ידיו ממים ששאבו גוי או נדה וכ״ש שלא ליטול ידיו מהם והב״ד שכנה״ג בהגב״י אות ל״ב עו״ת שם ט״ז שם א״ר אות כ׳ סי״ב אות יו״ד וכתב העט״ז דמ״ש הרש״ל דיש ליזהר מליטול מנדה מיירי בבתו נדה דאי באשתו נדה הא אסורה ברחיצת ידים ורגלים כידוע ואשה אחרת אסורה אפי׳ בלא נדה יעו״ש. והמש״ז אות ט״ו כתב אפשר דמיירי באשה דלא תיטול מחברתה נדה. ועיין בדברינו לעיל סי׳ ד׳ אות ל״ח:
(עד) שם ונדה. ונראה דאם אשתו נדה חולה ואין לה מי שישמשנה ואינה יכולה ליטול ידיה שחרית או לאכילה דיכול בעלה להטיל לה מים כדי לעשות נט״י כיון דא״א בלא״ה והו״ל צורך דבר מצוה ובאקראי וע״ד שהתיר החיד״א בס׳ יוסף אומץ רסי׳ פ״ה יעו״ש. רו״ח אות א׳ ונראה דאין להתיר בזה כ״א דוקא ע״י דוחק גדול שא״א להמציא לה אחר:
(עה) שם הגה. ואיכא מאן דאמר דקטן וכו׳ משמע אבל לדעת מרן ז״ל מותר ליתן אפי׳ פחות מבן שש וכ״מ בב״י וטעם האוסרים כתב שם בב״י משום דפחות מבן שש אין לו כונה כלל והיו כקוף בעלמא יעו״ש. וכ״נ דעת שכנה״ג בהגב״י אות כ״ז להחמיר בקטן פחות מבן שש כדברי מור״ם ז״ל. וכ״כ החס״ל אות ו׳ דה״ח אות ה׳ בן א״ח פ׳ טהרות אות ט״ו. וכתב שם החס״ל בשם ס׳ ברכות המים דבעינן שש שנים גמורות והביאו היפ״ל אות ד׳ יעו״ש. ועיין באות שאח״ז:
(נו) חרש שוטה וקטן – אף על פי שאין בהם דעת.
(נז) גוי – על אף שאינו חייב במצות הנטילה.
(נח) ונידה – אף על פי שהיא טמאה, ונטילת ידיים היא זכר להלכות טהרה, שבהן אין הנידה יכולה ליטול ידיים לטהור. וכל אלו כשרים מפני שבנטילת ידיים די בכך שהמים יבואו מכוחו של אדם, ואין צורך שאדם זה יהיה מחויב במצוות או טהור.
(נט) כקוף – שדינו מבואר בסעיף הבא.
אבל כל אדם אפילו חרש שוטה וקטן גוי או נדה כשרים.
(יט) אבל כל אדם אפילו חש״ו וכו׳ בפ״ק דידים (דף קנה) הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש״ו וכתב רבינו שמשון בתוספתא בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחש״ו הנהו בני כוונה נינהו וז״ל התוספתא הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר׳ יוסי אומר ידיו טמאות והרשב״א בת״ה פסק כת״ק ואפשר דרבינו שמשון נמי הכי ס״ל אלא שבא ליישב דתנן סתמא חש״ו נותנין לידים ולא פליג רבי יוסי א״נ אפילו את״ל דהלכה כרבי יוסי איכא למימר דהיינו לאכילת תרומה דוקא אבל לאכילת חולין לא בעי כוונה. ודע דבפ״ב דחולין (לא:) אמרינן טבל ולא הוחזק מותר לחולין ופירש״י הוחזק נתכוון וכתבו ר״י ובפ״ב דחגיגה (יח:) נמי גרסינן ת״ר הנוטל ידיו נתכוון ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות וכן המטביל ידיו נתכוון טהורות לא נתכוון טמאות והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות אמר רב נחמן ל״ק כאן למעשר כאן לתרומה ולפ״ז אם התוספתא דבסמוך בחולין הוא צ״ל דהא דתני ת״ק הנוטל מתכוון לאו דוקא דה״ה אפילו לא נתכוון לא נותן ולא מקבל נמי ידיו טהורות דהא משמע דהא דמכשיר בפ״ב דחגיגה בנוטל ידיו או מטבילן הוא בעצמו היא וכשלא נתכוין הרי אין שם כוונה כלל וה״ה לנוטל ידיו ע״י אחר ולא נתכוון שום אחד מהם אלא לאשמעינן כחו דרבי יוסי דאפילו בנתכוון אחד פסל נקט פלוגתייהו בנתכוון אחד מהם אבל אה״נ דלת״ק אפילו לא נתכוון אחד מהם נמי כשר וכ״נ שהוא דעת כל הפוסקים שלא הצריכו כוונה כלל. אבל הרשב״א כתב בת״ה ולענין כוונת נטילה מסתברא דבעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה דגרסינן בתוספתא הנוטל מתכוון והנותן אין מתכוון וכו׳ ידיו טהורות רבי יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אף לרבנן כוונת נוטל או כוונת נותן בעי וה״נ משמע מדאמר רב (חולין קו:) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום וההיא ודאי בששמר ידיו היא וכדפירש״י והרמב״ם ואפ״ה מתנה אין לא מתנה לא אלמא כוונה בעינן ואם נתכוון נותן או נוטל ש״ד לרבנן דרבי יוסי וקי״ל כוותייהו דרבים נינהו ואי קשיא הא דתנן במסכת מכשירין פ״ד ומייתי לה בפרק השוחט (חולין לא:) פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות והפירות טהורים וכו׳ ודייקינן מינה התם דלא בעי כוונה לחולין נ״ל דההיא לאו לאכילה לחולין קאמר אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכילת חולין בעי כוונה וטעמא דמשום סרך תרומה היא והצריכוה כוונה קצת כתרומה כנ״ל עכ״ל ואע״פ שהוכחתי מפ״ב דחגיגה דלא בעי כוונה כלל אפשר דלא ניחא ליה לפרושי דנקט בתוספתא שנתכוון אחד לאשמעינן כחו דרבי יוסי דאדרבה ה״ל למינקט בלא נתכוון אחד מהם לאשמעינן דאפ״ה מכשיר ת״ק דכח דהיתרא הוה עדיף ליה לאשמעינן ועוד דלאשמעינן רבותא אליבא דת״ק דקי״ל כוותיה הוה עדיף הילכך ודאי לא מכשר ת״ק אלא בנתכוון אחד מהם דוקא והא דתניא בפ״ב דחגיגה בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות היינו בנוטל או מטביל ידיו ע״י אחר ואחד מהם נתכוון וחבירו לא נתכוון אבל אם לא נתכוון שום אחד מהם פסול וכן כשהוא עצמו נוטל ידיו או מטביל אותם צריך שיכוין שהוא נוטל לאכילה. וז״ל שבלי הלקט המטביל ידיו בין נתכוון בין לא נתכוון יצא בד״א לחולין אבל לתרומה אחד הנוטל וא׳ המטביל אם נתכוון יצא ואם לאו לא יצא וכתב ה״ר בנימין הנוטל ידיו לאכול וקראו חבירו והפליג שעה א׳ או ב׳ ואח״כ בא לאכול צריך ליטול עוד ידיו כדתניא (יומא ל.) דיבר עם חבירו והפליג נוטל ב׳ ידיו ונכנס ולא דמי להא דאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית וכו׳ דהתם דעתו להפליג וכיון שהתנה אין הפלגתו מועלת עד כאן:
ולענין הלכה אע״פ שהפוסקים לא הצריכו כוונה כלל לחולין לא כוונת נותן ולא כוונת נוטל מ״מ כיון שלא כתבו בפי׳ שא״צ כוונה כלל נקטינן כדברי הרשב״א:
(כ) ומה שכתב רבינו דעו״ג או נדה כשרים ליתן לידים בסוף נדה (עא:) כתבו התוס׳ שיש רוצים לדקדק מדתניא בתוספתא דמסכת ידים כל שאינו מטמא את המים במשא כשר לנטילת ידים משמע מטמא במשא אינו כשר לנט״י ומתוך כך אוסרים ליטול מים מן העו״ג ושיבוש הוא דהא נדה ויולדת נוטלות ידיהן אע״פ שמטמאות במשא וכ״ש עכשיו שאנו נוטלין כולנו ממים טמאים ונראה דהתם איירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה ע״כ וכ״כ המרדכי פרק אלו דברים ורבינו שמשון כתב בפ״ק דמסכת ידים תוספתא זו וז״ל הכל כשרים ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים וכתב עליה ולפ״ז אסור ליטול מים מן הנדה ומן העו״ג שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם ואפילו מטמא מת נמי אסור בכלי המקבל טומאה דקא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן בפ״ב משמע בהדיא דמים טמאים פסולים לנטילה ולפ״ז אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עו״ג מים אסור ליטול מהם ואפילו מן הטהור דהכל טמאין בזמן הזה ונוגעים בכלי ובמים וי״מ דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלות לעצמן הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרינן בפרק כל הבשר דנוטלין לידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה היא אין חילוק בין תרומה לחולין אפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאים תיקון רבנן נט״י עכ״ל ורבינו הגדול מהרי״א ז״ל כתב שמפרש אחד כתב כל דברי רבינו שמשון אח״כ פירש הוא פירוש אחר בתוספתא שכל טמא שאם נגע בו אדם באצבעו יהיה כל גופו טמא ולא ידיו לבד דומיא דמת דטמא מת ובועל נדה דהיינו טומאה דאורייתא כשר ליתן לידים אבל כל טמא שאם נגע בו אדם יהיו ידיו בלבד טמאות דהיינו טומאה דרבנן אין כשר ליתן לידים שעשו חיזוק בכאן מפני שהטעם שגזרו בידים הוא משום סרך תרומה ואוכלי תרומה פרושים הם מכל וכל מטומאה דאורייתא ומזה לא היה צריך להזהיר אלא מטומאה דרבנן ולפ״ז מי שהוא טמא טומאה דרבנן אין נוטלין ממנו לידים ע״כ. והרא״ש כתב בפ״ק דמסכת ידים והאידנא שכל המים טמאים יכול ליטול מים מעו״ג או מן הנדה דבלאו הכי כל המים טמאים וא״א בענין אחר ע״כ דעתו כדעת התוס׳ וכך הם דברי רבינו והמנהיג כתב הכל כשרים לידים ואף מחש״ו אבל לא מן הכותי ועבד דבעינן שיבאו מכח אדם והם אינם קרויין אדם ע״כ וא״ח כתב בשם הרמב״ם שאין נוטלין לידים מעו״ג ונראה שט״ס הוא שהרי לא מצינו להרמב״ם שכתב כן. אבל סמ״ג והתרומה כתבו כדברי התוס׳ והרא״ש דבין עו״ג בין נדה יכול ליטול מהם מים וכן העלה הרשב״א בת״ה וכן כתב בתשובה להרמב״ן סימן קנ״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) אבל כל אדם אפילו חש״ו משנה פ״ק דידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש״ו מיהו בהגהת אשיר״י פ״ב דברכות כתב דוקא קטן כבר שית וכבר שבע ופי׳ ב״י דבציר מהכי אין לו כוונה כלל וה״ל כקוף בעלמא אלא כתב דלהלכה אפילו קוף כשר כל שכן קטן בציר מבר שית ולכן כתב בש״ע בסתם חש״ו גם פסק דנראין דברי המכשירין לקוף. אבל בהגהת ש״ע כתב דיש להחמיר בקוף ובקטן פחות מבר שית ובמרדכי הארוך כתב ע״ש תשובת רש״י דאין מקבלין מים מן הקטן בן ד׳ או ה׳ שנים דבעינן כח גברא וליכא עכ״ל ואיכא להקשות לרבינו דפוסל בקוף אמאי כתב בסתם להכשיר חש״ו דמשמע אפי׳ בציר מבר שית ומ״ש מקוף וי״ל דקטן אע״ג דהשתא לית ליה כח גברא ולא כוונה בן כוונה ניהו ואתא לכלל כוונה ולכלל כח גברא:
(יג) עו״ג או נדה כשרים כבר האריך ב״י בזה ובש״ע כתב דכשרים אבל מהר״ם החמיר שלא ליטול ידיו מעו״ג תשב״ץ ועוד מצאתי אני נזהר מלקבל נטילה מן העו״ג אף כי ר״י התירו והביא ראיה דנדות נוטלין ידיהם אף שהן טמאים במשא וכ״ש עכשיו שכולנו נוטלין ידים ממים טמאים מ״מ יש לדחות דנדה ויולדת וכן אנו עכשיו אי אפשר בע״א אבל שלא לקבל נטילה מן העו״ג אפשר וכעין זה תירץ ה״ר יצחק. תשובת מהר״ם מ״ץ בתוך הגהת דמהרש״ל על כן טוב להחמיר:
באר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חהכל
 
(יב) אִם הַקּוֹף (פִּי׳ מִין חַיָּה סימיא״ה בְּלַעַ״ז) נוֹתֵן מַיִם לַיָּדַיִם, יֵשׁ פּוֹסְלִים וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים, וְנִרְאִים דִּבְרֵיהֶם {וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר.}
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהכף החייםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כו) תוספות והרא״ש
(כז) רמב״ן והרשב״א
(טז) אם הקוף כו׳ – יש פוסלים היינו הרא״ש וטור דפוסקים כר׳ יוסי ויש מכשירים היינו הרשב״א והרמב״ם פוסקים כת״ק וא״ל הא פסל רב פפא באריתא דדלאי לעיל ס״ז משום דליכא כח גברא תי׳ ב״י דס״ל לרמב״ם דכח נותן עכ״פ בעי׳ אפי׳ אם הוא שאר בעלי חיים ור״פ לא ממעט אלא אם נשפך ממילא בלא שום כח ונראה כיון שתי׳ זה קצת דחוק ע״כ כתב הש״ע בזה שיש בו דיעות חלוקות משא״כ לעיל לענין מטה חבית בס״י דיש שם תי׳ נכון נגד דברי ר״פ כמ״ש שם ע״כ לא כתב רק דעת רמב״ם לחוד.
(כג) אם הקוף. לכאורה צ״ע למה לא כתב הפלוגתא גבי חבית דפליגי ת״ק ור״י וי״ל כיון דלהרמב״ם דפסק כת״ק ס״ל דההיא דמטה חבית מיירי שהטה אותו בידים אבל מוטה מאליה לא דבעינן כח נותן והטור דפסק כר״י מפרש המשנה במוטה מאליה ע״ש וכ״מ ברא״ש, אבל כשהטה אפשר דמודה דחשיב כח גברא א״כ ליכא מחלוקת בזה וכ״כ הר״ש לפי׳ הראשון ולכן פסק הרב״י כן בלי מחלוקת ובס״ז גבי צנור פסול לכ״ע דלא חשיב כח נותן ע״ש:
(כד) יש להחמיר. ובדיעבד כשר ואף ע״ג דבי״ד ס״ס ב׳ פסל שחיטת קוף שאני התם דשחיטה דאורייתא ואזלינן לחומרא עס״ח וסי׳ קס״ד סי״א:
(יח) ומכל מקום יש וכו׳. כתב עולת תמיד כתב בלבוש ויש לו לחזור וליטול ידיו ולא יברך, עד כאן, ולבוש לא כתב כלום וצריך לומר דסבירא ליה דמה שכתב הלבוש בסעיף ט״ו קאי גם על זה. וכתב לחם חמודות אם אין לו עוד מים יכול לסמוך על נטילה זו:
(טז) להחמיר – ובדיעבד כשר ואע״ג דבי״ד ס״ס (כ׳) [ב׳] פסל שחיטת קוף ש״ה דשחיטה דאורייתא:
(לח) סי״ב אם הקוף כו׳ – פלוגתא הנ״ל אם הלכתא כת״ק או כר״י ועמ״א ועמש״ל:
(ה) מג״א ס״ק כד. דביו״ד סס״י ב׳ פסל שחיטת קוף לענ״ד לק״מ דהתם בשחיטה בעינן דוקא בר זביחה דמה״ט פסול נכרי בשחיטה א״כ ממילא קוף פסול דהא לא בר זביחה:
(ו) (סק ט״ז) היינו הרמב״ם והרשב״א ובה״ג פוסקי׳:
(עא) מין חיה – ויש בה קצת דעת לתשמיש:
(עב) יש פוסלין – דאין כאן כח גברא:
(עג) ויש מכשירין – ס״ל דלא בעינן שיבוא על ידיו רק מכח נותן:
(עד) יש להחמיר – ובדיעבד כשר [מ״א] ובא״ר כתב דגם בדיעבד יחזור ויטול בלי ברכה אלא דאם אין לו מים יש לסמוך על נטילה זו:
(עו) [סעיף יב׳] אם הקוף נותן מים לידים יש פוסלים ויש מכשירין וכו׳ הגה ומ״מ יש להחמיר. וכ״כ לעיל אות ע״א דיש להחמיר משום דאיכא פלוגתא בזה ועוד יש לחוש לסב״ל וכמ״ש לעיל אות ט׳ יעו״ש. ואם כבר נטל צריך לחזור וליטול בלא ברכה בין בקטן בין בקוף. א״ר אות י״ט. בי״מ אות ט׳ וכן כתב המחה״ש ס״ק כ״ד:
(עז) שם אם הקוף נותן לידים וכו׳ כתב ב״י בשם המנהיג דאין נוטלין מן הכותי ועבד דבעינן שיבואו מכח אדם והם אין קרויין אדם ע״כ. והביאו המש״ז אות ט״ו וכתב דמאן דפוסל בקוף ה״ה זה ומשמע שם במש״ז אבל בעבד כנעני מותר יעו״ש. וכ״כ בס׳ עולת שמואל דעבד כנעני ודאי כשר והביאו הפת״ע או׳ ל״ד:
קוף פסול ליתן לידים.
(יח) קוף פסול ליתן לידים כבר נתבאר בסמוך שהוא מחלוקת ת״ק ור׳ יוסי ושהתוס׳ והרא״ש וכמה גדולים פוסקים כר׳ יוסי דפסל ושרב יהודאי והרשב״א והרמב״ם פסקו כת״ק דמכשיר וכתוב בהגהת אשירי פ״ב דברכות הכל כשרי׳ ליתן לידים אפי׳ חש״ו כבר שית וכבר שבע ע״כ נראה שהוא סובר דבעינן כוונת נותן וחרש ושוטה יש להם כוונה וכן קטן בר שית אבל בציר מהכי אין לו כוונה כלל והוי כקוף בעלמא. זה כתבתי לפר׳ דברי ההגהו׳ אבל לענין הל׳ כבר כתבתי דנקטי׳ כת״ק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהכף החייםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יג) וּלְכַתְּחִלָּה יְכַוֵּן הַנּוֹטֵל לִנְטִילָה הַמַּכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה. {וְכַוָּנַת נוֹתֵן נָמֵי מוֹעִיל אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כִּוֵּן הַנּוֹטֵל כְּלָל (רשב״א סי׳ תק״י).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כח) חגיגה יא
(כה) ולכתחלה יכוין. ונ״ל דאפי׳ בדיעבד צריך לחזור וליטול מאחר דהרשב״א כתב דבעי כונה רק שהרב״י חלק עליו ויסודו בנוי על הגמרא דחגיגה, וכבר כתב הרשב״א די״ל דמיירי לנגיעה דחולין אבל לאכילה בעי כונה וכ״פ הרב בעצמו בסי׳ קנ״ח ס״ז דאפי׳ נטל לטבולו במשקה אין עולה לו דבעי׳ נטילה לשם קדושה וכמ״ש התוס׳ פסחים דף קט״ו בד״ה אסוחי אסחי וכ״מ בגמרא כמש״ל ועוד הביא הרשב״א ראיות חזקות לזה ע״ש ואף שהרא״ה בבד״ה חולק עליו מ״מ יש להורות כהרשב״א ותוס׳ וכ״פ היש״ש:
(יז) יכוין – ואפי׳ בדיעבד צריך לחזור וליטול אם לא כיון. רש״ל ומ״א:
(לט) סי״ג ולכתחילה כו׳ – עמש״ל סי׳ קנ״ח ס״ז:
(עה) ולכתחלה יכוין – והמ״א כתב לפסול אף בדיעבד אם לא כוונו כלל עי״ש אבל הגר״א בקנ״ח ס״ז הסכים כהסוברין דבלא כונה כשר וכן הוא דעת רוב הראשונים ובדיעבד בודאי יש להקל כשאין לו מים ליטול שנית כדעת המחבר אח״כ מצאתי שכן כתב במאמר מרדכי:
(עו) וכוונת נותן וכו׳ – ואם היה הנותן פחות מבן שש משמע מהפוסקים דאין מועיל כונתו:
ולכתחלה יכוין וכו׳ – עיין במ״ב דכשאין לו מים וכו׳ ואם יש לו מים משמע מרמ״א לעיל בסימן קנ״ח ס״ז דצריך ליטול ידיו שנית והיינו כדי לצאת דעת הרשב״א אלא דלא יברך (וע״ש במגן אברהם הטעם דשמא כבר יצא כהרא״ה וסייעתו) ונראה דטוב שיטמא ידיו כדי שיתחייב ודאי בנטילה שניה ויוכל לברך:
(עח) [סעיף יג׳] ולכתחלה יכוין הנוטל וכו׳ הא דכתב לשון לכתחלה משום דבב״י אחר שנשא ונתן בדברי הפו׳ כתב דלענין הלכה כיון שלא כתבי הפו׳ בפי׳ שא״צ כונה כלל נקטינן כדברי הרשב״א ע״כ ור״ל כדברי הרשב״א שכתב בת״ה דבעינן כונה לנטילה המכשרת לאכילה ואע״ג דמדברי הרשב״א משמע דאף בדיעבד לא עלתה נטילה בלא כונה ומדברי מרן ז״ל בש״ע משמע דעלתה מ״מ ס״ל למרן ז״ל דבדיעבד אם כבר נטל יש לסמוך על משמעות שאר הפו׳ דמשמע מדבריהם דלחולין לא בעי כונה וכמבואר בב״י יעו״ש. וכ״כ המאמ״ר אות ח״י דלא פסק בש״ע כוותיה דרשב״א אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד יעו״ש. אבל הרב מ״א ס״ק כ״ה כתב דאפי׳ בדיעבד צריך לחזור וליטול מאחר דהרשב״א כתב דבעי כונה וכו׳ וסיום ואף שהרא״ה בבד״ה חולק עליו מ״מ יש להורות כרשב״א ותו׳ וכ״פ היש״ש עכ״ל. וכ״כ הער״ה אות ה׳ דכדעת הרשב״א כ״פ הר״ן והריטב״א בחי׳ חולין דף ק״ו והאגור בשם שה״ל הביאו הב״י ר״ס קנ״ח וכן דקדק הב״ח מל׳ הטור שם וכו׳ וסיים שם הער״ה ואע״ג דק״ל ביו״ד ססי׳ קצ״ח דאין צריך כונה בטבילת נדה הרי הרשב״א יהר״ן והרדב״ז ח״ב סי׳ ל״ד פסקו כן וס״ל דצריך כונה בנטילה כיון דמשום סרך תרומה הוא ודלא כהרא״ה ורי״ו ני״ו ח״ו דס״ל דא״צ כונה אפי׳ בנטילה לאכילה יעו״ש עכ״ל. נמצא דדין זה אי נטילה בעי כונה תלוי בפלוגתא דאשלי רברבי וגם מרן ז״ל לעיל בסי׳ קנ״ח ס״ז כתב דיש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו יעו״ש. וע״כ צריך ליזהר לכשיטול לכוין לשם אכילה וגם י״ל קודם נטילה לשם יחיד וכו׳ וכמ״ש לעיל סי׳ זק״ן אות י״ד. ואם שכח ונטל בלא כונה אם עדיין לא בירך וגם עדיין לא ניגב ידיו יחזור ויטול בכונה לאכילה ויברך אבל אם כבר בירך ג״כ על נטילה ראשונה יחזיר ייטול שנית בכונה ולא יברך. ואם נטל בלא כונה וניגב ג״כ ולא בירך אז יגע במקומות המטונפים בגופו ויחזור ויטול שנית בכונה ובברכה וכמ״ש לעיל סי׳ קנ״ח או׳ ס״ד יעו״ש:
(עט) שם ולכתחלה יכוין הנוטל וכו׳ אבל לדבר שטיבולו במשקה א״צ כונה. ער״ה אות ה׳ א״א אות כ״ה. ומ״ש הער״ה אות ח׳ בשם רש״ל סי׳ כ״ד דהמטביל ידיו א״צ כונה מדין טבילה דכל גופו יעו״ש. מדברי הפו׳ הנז׳ באו׳ הקודם נראה דאין חילוק וע״כ יש להחמיר גם במטביל וצריך כונה:
(פ) שם הגה. וכוונת נותן נמי מועיל וכו׳ וקטן פחות מבן ו׳ י״א שאין לו כונה כמ״ש לעיל אות ע״ה ועיין אות ע״ו ודוק:
(סד) לנטילה המכשרת לאכילה – יש מקום לסברה שעצם הנטילה היא מציאות של טהרה, ולכן די בנטילה עצמה, ואין צורך בכוונה לשם מצווה, כשם שטמא שנפל למים הוא טהור אף אם לא כיוון לטבול. אולם הרשב״א סובר שבכל זאת יש צורך בכוונה בנטילת ידיים (של הנוטל ידיו או של האדם היוצק מים על ידי הנוטל), ואם לא כיוון, הרי זו רחיצת ידיים, ולא נטילתן. ולכתחילה פוסק המחבר שיש לחשוש לשיטה זו, ולכוון לנטילה. הנוטל ידיו בכלי לפני הסעודה, מעשהו שקול לכוונה לשם מצווה אף לשיטת הרשב״א, כיוון שבזמנינו סתם אדם הרוחץ ידיו אינו עושה זאת בכלי, לכן הנוטל בכלי מעשיו מוכיחים שנוטל ידיו לשם מצווה1.
מי שנטל ידיו בכלי כשיצא מהשירותים ולא התכוון ליטול לשם אכילה, וכעת יש לפניו לחם ורוצה לאוכלו – ייטול ידיו שוב, ולא יברך.
(סה) שלא כיוון הנוטל כלל – כלומר: אם שופך המים התכוון לשם נטילת ידיים לסעודה, אזי גם אם מי שנטלו את ידיו לא כיוון כלל, הרי זו נטילה כשרה לכתחילה לכל הדעות.
1. עיין בה״ל ד״ה ״ולכתחילה יכון״.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יד) הִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מַעְיָן, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ מ׳ סְאָה, עָלְתָה לוֹ טְבִילָה כָּל שֶׁמִּתְכַּסִים יָדָיו בָּהֶם בְּבַת אַחַת; וְאִם הִטְבִּילָם בְּמֵי מִקְוֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּמַעְיָן וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ מ׳ סְאָה, וְנָקְטִינַן כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל. {וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה.}
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כט) מפ״ט מה׳ מקואות והראב״ד
(ל) רבי׳ יונה והרשב״א
(לא) רש״י ומרדכי פ״ח דברכו׳
(יז) עלתה לו טבילה – דהא מעיין מטהר בכל שהוא ואפי׳ כל גופו טובל בהם לדעת הרמב״ם פ״ט ממקואות.
(יח) י״א שדינו כמעיין – זה דעת הרר״י דס״ל אף בכלים די בטבילה ברביעית אם מתכסים שם אלא שחכמים הצריכו בהם מ׳ סאה מ״ה בטבילת ידים שאינן אלא מדרבנן די ברביעית וי״א שצריך מ׳ סאה הוא הרמב״ם דס״ל שצריך לטבילת ידים כמו לטבילת כל הגוף.
(כו) במי מקוה. היינו מי גשמים המכונסים בבור:
(יט) ויש להחמיר וכו׳. ואם כבר נטל צריך לחזור וליטול בלא ברכה בין בקטן בין בקוף וכן משמע בים של שלמה, ועיין בסמ״ע ריש סימן רל״ה ומה שהקשה מגן אברהם מיו״ד סוף סימן ב׳ פירשתי באליה רבה שם דלא קשה מידי:
(כ) [לבוש] ונדה וכו׳. ואשרי מי שיוכל להזהר שלא ליטול מן המים ששאב כותים או נדה וכל שכן שלא ליטול ידיו מהם, וים של שלמה סימן כ״ה כתב במטה משה סימן ר״ס אשתו נדה אסור ליצוק מים על ידי בעלה:
(יח) מעיין – דמעיין מטהר בכל שהוא ואפי׳ כל גופו טובל בהם:
(יט) מקוה – היינו מי גשמים המכונסים בבור:
(כ) כמעיין – זהו דעת הר״י דס״ל אף בכלים די בטבילה ברביעית אם מתכסים שם אלא שחכמים הצריכו בהם מ׳ סאה מ״מ בטבילת ידים שאינן אלא מדרבנן די ברביעית. וי״א שצריך מ׳ סאה הוא הרמב״ם דס״ל שצריך לטבילת ידים כמו לטבילת כל הגוף:
(מ) סי״ד הטביל כו׳ ואם כו׳ וי״א שצריך כו׳ – כמ״ש בחולין ק״ו א׳ השתא כל גופו כו׳ ובפ״ב דחגיגה ולקדש מטבילין אלמא דמהני הטבלה ובתוספתא המטביל ידיו כו׳ כמ״ש בסי״ט אלא דדעת וי״א שצריך כו׳ הוא רש״י שם ד״ה דאפסקינהו דס״ל דבעי דין מקוה כמו לכל גופו וכ״מ במתני׳ פ״א דכלים מתני׳ ז׳ למעלה מהן מקוה כו׳ ומטבילין וע׳ רמב״ם שם וז״ש במתניתין הקודמת וליטול מהן לידים דוקא ליטול וכ״ה להדיא בתוספתא פ״א דמקואות הביאה הר״ש שם מתני׳ הנ״ל וז״ל התוספתא למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו שמטבילין בהן את המים ואין מטבילין בהם אדם וידים וכלים זה הכלל כל מקוה שאדם טובל בו ידים וכלים טובלין בו אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלין בו וכ״מ לכאורה בגמ׳ דלא אכשר אלא מטעם ק״ו השתא כל גופו וכן דעת הרמב״ם שם וכמ״ש בסט״ז וכ׳ בהדיא דאם אין במקוה מ׳ סאה אין מטבילין בהן הידים ודעת החולקין צ״ע והרע״ב מפרש לקדשים דוקא ואין דבריו נכונים ונראה טעם החולקין דהרשב״א ותר״י פי׳ דאפסקינהו כו׳ פי׳ לגמרי ואף שאין בהם מ׳ סאה ולא מחוברין עם המקוה דפסקינהו לגמרי משמע וכמו כלים דסגי מן התורה ברביעית כמ״ש בפ״ק דפסחים ואע״ג דבפ״ו דנזיר אמרינן דחכמים בטלוה מ״מ לנט״י דרבנן לא בטלוה וכ״כ תוס׳ שם ד״ה דפסקינהו לפי׳ ראשון וראיה מאריתא דדלאי דסתמא לית בהן מ׳ סאה ואי לאו דשאובין נינהו מטבילין בהו כמש״ש רשב״א בחי׳ ועוד דוקא ששאבן אבל אם המשיכן מותר (ואף את״ל) דמחוברין למקוה מ״מ הא אמרי׳ דקטפרס אינו חיבור וכאן אמרי׳ דהוי חיבור אלמא מקילינן בהו ואמרינן ג״כ ואי בזיע דולא כו׳ אע״ג דלענין טבילת גופו אמרינן דניצוק אינו חיבור ובעי׳ כשפופרת הנוד. ומ״ש השתא כל גופו כו׳ ר״ל לענין מרירותם דלא חיישינן למרירותם וה״נ דכמתוקים חשבינן לה ואף בפחות ממ׳ סאה וז״ש מ״ס גזרינן ומהתוספתא הנ״ל אין ראיה דהא אמר שם ג״כ כלים ודי ברביעית אלא דעל המים קאי אותן מים ואמי תמצית דרישא כמש״ש וע׳ ר״ש פ״א מתני׳ ו׳ תניא בתוספתא כו׳ כנ״ל אבל מעיין סגי אף לאדם בכ״ש כמ״ש בפ״א ופ״ה דמקואות וכמ״ש הרמב״ם כ״ש דכשר לידים אלא שר״י כ׳ דוקא לכלים אבל לאדם בעינן רביעית ממ״ש ברפ״ג דחגיגה דהא ארעא חלחולי מחלחלא וזה לא שייך אלא במעיין ועתוס׳ בפסחים י״ז ב׳ ד״ה אלא וכן הסכימו רוב הפוסקים וכמ״ש בי״ד ר״ס ר״א כ׳ ב״י מ״מ כיון דנט״י דרבנן אזלינן לקולא הואיל ובלא״ה הרשב״א והר״י מכשירין אף במקוה ברביעית. ולי נראה דכאן כ״ע מידים דלא עדיפי מכלים כמ״ש בתוספתא דמקואות הנ״ל ומעיין לא בטלוה מכלים לכ״ע כמ״ש הרא״ש ובתוספתא דפסחים הנ״ל כמו שהוכיחו מדאמרי׳ והמקוה במ׳ סאה וע״כ לאחר שבטלוה:
(עז) במי מעין – היינו בכל מימות הנובעין אף שהם נזחלין למרחוק:
(עח) אפילו אין בו וכו׳ – דבמ׳ סאה פשיטא דמהני אפילו בשאר מימות שאינם נובעין:
(עט) כל שמתכסין – וכמו לענין טבילת כלים דקי״ל דמעין מטהר בכל שהוא כל שמתכסין בו וכ״ש בנטילה דרבנן וגם דבטבילת הגוף נמי לכמה פוסקים א״צ במעין מ׳ סאה דוקא אלא כשיעור שיתכסה גופו של כל אדם לפי מה שהוא ואף דלא קי״ל כן עכ״פ בנט״י יש להקל:
(פ) בבת אחת – דאף דכשר לטובלן אחת אחת וכמו בסי״ח שיעור המים צריך שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת:
(פא) במי מקוה – שאינם נובעין אלא שנתכנסו במקום אחד ממי גשמים או הפשרת שלגים ואם הם עכורים הרבה עיין לקמן סימן ק״ס ס״ט:
(פב) שדינו כמעין – דמדאורייתא אף במים מכונסין סגי לטבילת כלים ברביעית אם הם כלים קטנים שמתכסין בהמים ורק חכמים הצריכו בהם מ׳ סאה כמו בטבילת הגוף ולענין נטילה דרבנן לא החמירו [ר״י]:
(פג) שצריך מ׳ סאה – דס״ל דכיון דבטלו רבנן טבילה בפחות מן מ׳ סאה במים מכונסין שוב אין בו טבילה כלל לכל דבר [תוספות]:
(פד) כדברי המיקל – דדברי סופרים הוא:
(פה) לכתחלה – אבל בדיעבד או בשעת הדחק יש להקל. [ח״א] ועיין בה״ל:
ויש להחמיר לכתחלה – ודע דבאמת כל הראשונים סוברין כן היינו רש״י והרמב״ם והמרדכי המובא בב״י וכ״כ באשכול ובאו״ז להדיא וכ״מ ברבינו ירוחם וכן פסק מהרש״ל והב״י שהביא דהרשב״א ס״ל כרבינו יונה להקל הוא בחידושיו אבל בתה״א כתב כרש״י [עיין בחי׳ רעק״א] ולא נמצא להקל רק דעת רבינו יונה וכ״כ הריטב״א וע״כ נראה דאף דהמיקל בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך [דהמחבר היקל וגם הרמ״א לא החמיר רק לכתחלה וכ״כ האחרונים] מ״מ אם יזדמן לו שנית יטול בלי ברכה כיון דרוב הראשונים פוסלין בזה אח״כ מצאתי שכ״כ בעולת תמיד ועיין בביאור הגר״א דמשמע ג״כ דשיטת האוסרין פשיטא ליה טפי בלשון התוספתא:
(פא) [סעיף יד׳] הטביל ידיו במי מעין וכו׳ זהו לדעת הרמב״ם פ״ט מה׳ מקואות דס״ל מעין מטהר בכל שהוא ואפי׳ כל גופו טובל בהם אבל הרא״ש פליג וס״ל דלא אמרו מעין מטהר בכל שהוא אלא לטבילת כלים אבל לטבילת אדם אפי׳ קטן בעי מ׳ סאה אף במעין כמ״ש בב״י. וכתב ע״ז העו״ת אות י״ז דדין זה אליבא דכ״ע אפי׳ למאן דפליג בטבילה דהתם מדאורייתא הוא אבל הכא דאינו אלא מדרבנן כ״ע מודים דטבילת ידים כשרים במעין אפי׳ אין בו מ׳ סאה וכ״כ בלבוש. עכ״ל. וכ״כ המש״ז אות י״ז וכתב דעכ״פ במעין רביעית בעינן יעו״ש. ומיהו אפשר לומר דלדעת הרא״ש ז״ל טבילת ידו כטבילת גופו מה גופו אף במעין צריך מ׳ סאה ה״נ טבילת ידו וכמו שנסתפק בב״י וע״כ יש להחמיר היכא דאפשר ואין להטביל במעין אלא א״כ יש בו מ׳ סאה וכ״ש במקוה יש להחמיר ואין להטביל בו הידים אלא א״כ יש בו מ׳ סאה וכמ״ש מור״ם ז״ל ואע״ג דנט״י דרבנן מ״מ משום ס״ב יש להחמיר וכמ״ש לעיל אות ט׳ יעו״ש. ועיין לקמן אות פ״ג:
(פב) שם ואם הטבילם במקוה. היינו מי גשמים שנתקבצו מאליהן בבור כמ״ש בב״י אבל מים שאובין נתבאר דינו לקמן סעי׳ ט״ז יעו״ש:
(פג) שם ונקטינן כדברי המקל. הגה. ויש להחמיר לכתחילה וכ״פ הלבוש כדברי מור״ם ז״ל דיש להחמיר. סו״ב במק״ח או׳ י״ב. וכ״פ בתשו׳ ר״י בן הרא״ש סי׳ כ״ט דאין להטביל בפחות ממ׳ סאה ויש לו להמתין עד שיהיה לו ודינו כמבואר לקמן סי׳ קס״ג ס״א. והביאו הפת׳ע או׳ ל״ח. וכ״כ האחרונים דאין להטביל ידיו במקוה אלא א״כ יש בו מ׳ סאה. חס״ל או׳ ז׳ קיצור ש״ע סי׳ מ׳ או׳ ז׳ בן א״ח פ׳ טהרות או׳ י״ב. וכ״כ לעיל סוף או׳ פ״א ייעו״ש הטעם. ואם כבר הטביל ידיו במקוה שאין בו מ׳ סאה כתב העו״ת או׳ ח״י בשם הלבוש דיש לו לחזור וליטול ידיו ונא יברך. והביאו א״ר או׳ ח״י (ודע דאו׳ ח״י ואו׳ י״ט של הא״ר הם מחולפים) וכתב דאע״ג דהלבוש לא כתב כלים צ״ל דס״ל דמ״ש הלבוש בסעי׳ ט״ז קאי גם ע״ז. וכתב ל״ח אם אין לו עוד מים יכול לסמוך על נטילה זו. והביאו א״ר שם. ומ״מ נ״ל דלא יברך משום סב״ל וכמש״ל סיף או׳ פ״א יעו״ש:
(סו) הקדמה לסעיף – מכאן ועד לסוף הסימן מפורטים דיני טבילת ידיים. דיני טבילת ידיים נלמדים מדיני טבילת גופו של אדם טמא (בזמננו דינים אלו הם מדאורייתא לגבי טבילת אישה מנדתה בלבד). שורשי הדין שווים, אך יתבאר שישנם פרטים שבהם הקלו בטבילת ידיים, כיוון שכל דין נטילת ידיים הוא מדרבנן. את עיקרי הדברים המחייבים בטבילת הגוף פירטנו בס״ק כ׳; בסעיפים הבאים יבואר אלו מהעיקרים הללו נצרכים גם בטבילת ידיים.
(סז) בבת אחת – במעיין אין צורך בארבעים סאה, ודי בכמות מים שיכול להכניס בה את ידיו בבת אחת.
(סח) שדינו כמעיין – ואף שלטהרת הגוף הטמא צריך מקווה של ארבעים סאה, דעה זו סוברת שלצורך טבילת ידיים די במקווה בשיעור שיכול להכניס אליו את ידיו בבת אחת, כיוון שדין נטילת ידיים הוא מדרבנן.
(סט) כדברי המיקל – כיוון שזהו דין מדרבנן.
(ע) להחמיר לכתחילה – שלשיטת הרמ״א אין ליישם את הכלל של ״ספק דרבנן להקל״ כשאין צורך מיוחד, כפי שראינו בסעיף י״ב.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(טו) מֵי גְּשָׁמִים שֶׁהֵם זוֹחֲלִים (פי׳ נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים שֶׁאֵינָם מְכֻנָּסִים), וְיֵשׁ בָּהֶם מ׳ סְאָה, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם טוֹבֵל בָּהֶם יָדָיו.
באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(לב) לדעת רש״י והרשב״א ולהרמב״ם פשיט׳ דאין טובלין
(יט) יש להסתפק וכו׳ – אם נקל גם בזה לדעת הרר״י שזכרתי בסמוך בידים טפי מכל גופו.
(כז) יש להסתפק. פי׳ להמקילין בסי״ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי׳ לטבילת כלים יש להסתפק אבל להמחמירין לעיל ה״נ פסולין:
(כא) להסתפק – פי׳ להמקילין בסי״ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי׳ לטבילת כלים יש להסתפק אבל למחמירין לעיל הכא נמי פסולין:
(מא) ס״טו מי גשמים כו׳ – ר״ל לדעת המיקל וכה״ג אף לכלים פסולים כמ״ש בת״כ שאין המקוה מטהרת בזוחלין וכמ״ש במקואות ושבת ונדרים ובכורות ונראה לי דאין להסתפק בזה כלל דהר״י לא הכשיר אלא מטעם טבילת כלים ובהדיא אמרינן בתוספתא הנ״ל זה הכלל כו׳. ומ״ש באריתא דדלאי דשאובין נינהו ר״ל אף אם שפכה מה מעיין ועדיפא מיניה קאמר דאף שאובין הן:
(ו) מג״א ס״ק כז פי׳ להמקילין. ע׳ בב״י דהרשב״א בתה״א פסל בזוחלים. אלא דהב״י כ׳ עלה ולהרר״י יש להסתפק היינו כיון דס״ל להר״ר יונה דרביעית מהני. י״ל גם זוחלין מהני. ואף דמקודם כ׳ הב״י דהרשב״א והר״רי ס״ל דמהני רביעית וכיון דהרשב״א אף דמיקל ברביעית. מ״מ זוחלין ס״ל דפסול. א״כ מהיכא תיתא להסתפק בדעת הרר״י לשוויי׳ מחלוקת היינו דבאמת חזר הרשב״א בתה״א למה שכ׳ בחידושיו לפרש ההיא דאפסקינהו בבת בירתא דמיירי שהוא רביעית ומזה מוכח דרביעית מהני בדעת הר״י. אבל בת״ה כ׳ דמיירי דהוא מחובר למקוה וכמו דהעתיק בש״ע סי׳ ק״ס ס״ז מבואר שחזר מדבריו בחדושיו ומש״ה ס״ל ג״כ בתה״א דזוחלין פסול אבל לדעת הרר״י ולפי״מ דהיה סובר הרשב״א בחי׳ דרביעית מהני. י״ל גם זוחלין מהני וכנים דברי הב״י:
(פו) שהם זוחלין – דמי גשמים אינם מטהרין בזוחלין אלא במכונסין:
(פז) ויש בהם וכו׳ – ר״ל אפילו ביש בהם מ׳ סאה יש להסתפק אם מהני לטבילת ידים והיינו אפי׳ להמקילין לעיל לענין מקוה בשאין מ׳ סאה אפשר דהכא גרע טפי דהתם עכ״פ מן התורה לא בעינן לטבילת כלים ארבעים סאה והכא מן התורה פסול אף לטבילת כלים במי גשמים זוחלין דאלו להמחמירין לעיל וסברי דבעינן דוקא מ׳ סאה כמו בטבילת כל הגוף פשיטא דזוחלין לא מהני:
(פח) יש להסתפק וכו׳ – וע״כ יחזור ויטול בלא ברכה והגר״א פסק דלכו״ע זוחלין לא מהני כלל:
(פד) [סעיף טו׳] מי גשמים שהם זוחלין וכו׳ משום דלא התורה התורה בזוחלין אלא מעין בלבד. לבוש. עו״ת או׳ י״ט. ולפ״ז בעת שמתרבים הנהרות ע״י גשמים או הפשרת שלגים ורבו מי גשמים או שלגים על מי הנהר שאין מטהרין בזוחלין כמ״ש ביו״ד סי׳ ר״א סעי׳ ב׳ ה״נ יש להסתפק אם טובל בהם ידיו.
(פה) שם יש להסתפק וכו׳ פי׳ דלדעת הרמב״ם פשיטא שאין מטביל ידיו בהם אפי׳ יש בהם מ׳ סאה מאחר שאינם ראויים לטבילת אדם וכ״נ לדעת רש״י ורשב״א אבל לדעת הר׳ יונה שמקיל אפי׳ במקוה שאין בו מ׳ סאה וכמ״ש לעיל סעי׳ י״ד איכא לספוקי גם בזה כמבואר כ״ז בב״י. וכ״כ המ״א ס״ק כ״ז דלהמחמירין בסעי׳ י״ד ה״נ פסולין יעו״ש. והגר״א פסק דלכ״ע זוחלין לא מהני כלל יעו״ש. וכבר כתבנו לעיל או׳ פ״א ואו׳ פ״ג דיש להחמיר כדברי המחמירין וא״כ כ״ש בדין זה דמרן עצמו מסתפק בו דיש להחמיר. ומ״מ אם לא ידע והטביל ידיו בנידון כזה ובירך ג״כ יש לחזור וליטול כהלכה אבל לא יברך משום סב״ל דשמא עלתה לו טבילה ראשונה וברכתה. וכ״כ הלבוש דחוזר ונוטל ולא יברך. וכ״כ ר״ז אות כ״ב. אבל לכתחלה אפי׳ אין לו מים כ״א אלו ואין לו כלי כשר לנט״י ליקח בו וליטול אין לברך על טבילה זו אלא יטבול בלא ברכה. גכ״כ החס״ל או׳ ז׳ ויש לכרוך ידיו במפה ג״כ וכמ״ש ריש. סי׳ קס״ג:
(פו) ורבן יש ליזהר בזה במקומות שעושין נהרות קטנים. בידי אדם כמו חריצים ארוכים להשקות שדות וכרמים ודולים מים מן הנהר ושופכין בראשי החריצים והמים הולכים למרחוק שאין לטבול בהם ידיו כיון שהם זוחלין אלא יקח בכלי ויטול ואם אין לו כלי יטבול בהם ידיו ולא יברך וגם יכרוך ידיו במפה כנז׳ ועיין לעיל סעי׳ ז׳ ובדברינו לשם אות מ״ז ואות ן׳:
(עא) ידיו – בניגוד למעיין, שמטהר במים זורמים, מקווה מטהר רק כשמימיו עומדים. אולם יש אומרים שהבחנה זו היא רק בטבילה מהתורה, אולם לטבילת ידיים מקווה כשר גם כשמימיו זוחלים. לכתחילה עדיף שלא לטבול במים אלו את ידיו, אלא לקחת כלי וליטול מהם ידיו כדי להסתלק מן הספק. אך כשאי אפשר יכול לסמוך על המקלים, כיוון שנטילת ידיים היא מדרבנן, ולא יברך על טבילה זו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(טז) מ׳ סְאָה מַיִם שְׁאוּבִים שֶׁבַּקַּרְקַע, לְהָרַמְבָּ״ם אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם, וּלְהָרַאֲבָ״ד מַטְבִּילִין; וּשְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כֻּלָּהּ, גַּם לְהָרַמְבָּ״ם מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(לג) בפ״ו מה״ב
(לד) פ״ד מהלכות מקואות
(כ) ולהראב״ד מטבילין – טעמו שהרי בעלי קריין טובלין בהם אם יש בהם מ׳ סאה בקרקע. ז״ל מו״ח ז״ל מ״כ בהגהות רש״ל ובשלג יש אוסרים ויש מתירין והר״ר אביגדור לא רצה ליטול בשלג אפילו בשעת הדחק ע״כ ונראה דר״ל שיזרוק שלג על ידו א׳ ואח״כ יזרוק על השנית דהשלג דינו כמים א״נ לטבול בשלג קאמר (וכן עיקר) דפליגי ביה כי היכי דפליגי ביה לענין טבילת כל הגוף בי״ד סי׳ ר״א ובש״ע שם אבל ליקח שלג בידו א׳ ולשפשפו בידו השנית לד״ס אסור אפילו במים ועמ״ש ב״י סי׳ ק״ס עכ״ל ול״נ כפי׳ הראשון שזכר אבל לענין טבילה בשלג במקו׳ שהוא מכונס בגומא ויש שם שיעור מ׳ סאה יש להתיר בטבילת ידים דהא אפי׳ בטבילת כל גופו כתב רמ״א בי״ד סי׳ ר״א ס״ל דלכתחלה יש להחמיר ממילא בטבילת ידים מותר אפי׳ לכתחלה כנלע״ד לסמוך ע״ז אפי׳ שלא בשעת הדחק.
(כח) שבקרקע. אבל בכלי שבקרקע לכ״ע פסולים כמ״ש ס״ז:
(כא) שבקרקע וכו׳. אבל בכלי שבקרקע לכולי עלמא פסולים כמו שכתב סעיף ד׳ ומה שכתב כלום פירוש לאפוקי אם הרוב מים משוכין ומועט מים שאובין, עד כאן, וצריך עיון ועיין לעיל סעיף ז׳:
(כב) [לבוש] לרש״י וכו׳. וכבר כתבתי בסוף סימן קנ״ח דעיקר כב״ח ורש״ל דאין צריך ניגוב כלל לכולי עלמא, והביאום עולת תמיד שם לפסק הלכה, וקשה עליו דכאן כתב להיפך עיין שם גם מה שהשיג על הלבוש במה שחולק בין ניגוב במטפחת הוא למגן דלמאי דסבירא ליה ללבוש דבעי ניגוב דבריו נכונים:
(כב) שבקרקע – אבל בכלי שבקרקע לכ״ע פסולים כמ״ש ס״ח:
(מב) סט״ז ארבעים כו׳ – כמ״ש למטה מאריתא הנ״ל:
(מג) ולהראב״ד כו׳ – דהא אף בעלי קריין טובלין כהן כמ״ש בפ״ג דברכות ופ״ח דמקוואות ולכאורה אריתא דדלאי כו׳ דשאובין נינהו מסיי׳ להרמב״ם אלא שי״ל לדעת הראב״ד דהתם בכלי המחובר לקרקע וכמ״ש בס״ח וכמ״ד בפ״ג דברכות בקרקע אין בכלים לא:
(מד) ושאובה כו׳ – כנ״ל ס״ז:
(מו) ט״ז סק״ך הא תחלת עשייתה שלא לישב וכו׳ כצ״ל:
(מז) שם ורש״ל פכ״ה. כאן צריך להיות ציון על סעיף ה׳ חשוב שפיר כלי ורש״ל פכ״ה כ׳ וכו׳ והוא סק״ז בט״ז:
(מח) סק״ז ומ״מ אם עושין. ר״ל דעל דין כלי שהוא מלא נקבים חולק רש״ל דלא מהני מה שנעשה מעיקרא אדעתא דהכי אבל לענין סמיכה מודה דמהני מה שנעשה מעיקרא אדעתא דסמיכה:
(מט) שם ובזה מודה הרא״ש. הם המכשירים כלי מלא נקבים אפ״ה מודים בזה ודוקא בנקבים דקים מכשירים:
(נ) מ״א סק״ו וניקב ותחב בו ר״ל שביטלו שם שלא יקחנו משם וחולק על הט״ז לעיל סק״א בד״ה ולענין ע״ש:
(נא) שם ואם יחד לו ברזא. ר״ל שלא ביטלו שם רק נתנו שם להיות ברזא והיתר ברזא כ׳ רמ״א כאן משום דנעשה מעיקרא וזה לא נעשה מעיקרא ולכן כ׳ המ״א דזה הוי ג״כ כאלו נעשה מעיקר׳ משום דעכשיו תחלת תיקונו דהא עד עתה לא היה כלי כלל ומביא ראיה מהסמ״ק הובא בט״ז סק״ג ע״ש:
(נב) ט״ז סק״ז אלא שופך. הא דמתיר ר״ת היינו אם נטל ידו הראשונה מרביעית ואחר כך שפך לתוכה מים מהכלי ונתן לידו השניה א״נ ששפך רביעית על כל ידו הראשונה ונשאר מרביעית הזה מקצת תוך פיסת היד ושפכן על יד השני׳ ומשמעות ל׳ הט״ז כפי׳ השני משא״כ אם לא שפך מים לידו הראשונה רק תוך פיסת היד דאז יד הראשונה לא נטהרה כלל:
(נג) מ״א סק״ז כיון שנתכוין. שמחלקים בין זה ובין זה ה״א דלא תגע יד לחברתה בנתיים שהביא הט״ז דהתם לא נתכוין מתחילה רק ליטול ידו אחת משא״כ כשנתכוין מתחילה לשניהם שרי אפילו פחות מרביעית:
(נד) ש״ע ס״ז לתוך החריץ עצמו. ר״ל החריץ של הצינור:
(נה) ט״ז סק״א האיצטרובל. הוא תלוש ולבסוף חיברו ומבעיא ליה אי חשוב תלוש לענין הכשר דקי״ל אם חושב על המים להדיח את התלוש ונפל על הפירות אף על גב דלא ניחא ליה שיפלו על הפירות מ״מ הוכשרו אבל אם חישב להדיח את המחובר ונפלו על הפירות לא הוכשרו:
(נו) שם לרבנן דמכתשת דס״ל לרבנן המוכר את הבית לא מכר את המכתשת שקבעה בכותל דלא בטיל לגבי בית. ובאיצטרובל מודו דמכר משום דבטל לגבי בית. וע״ש בש״ס דמ״ה:
(נז) שם דוקא בקבעו. אבל חקקו ואחר כך קבעו הוי כלי:
(נח) שם דשאיבה הואיל שהיא דרבנן כצ״ל:
(נט) מ״א ס״ק י״ב על ברכיו ונוטל. ומנענע בברכיו בכל פעם מש״ה מודה ר׳ יוסי משא״כ במטה חבית והלך וישב לו דסעיף שאח״ז:
(ס) שם והקשה הראב״ד דהא רב פפא פוסל וכו׳ כצ״ל:
(סא) ס״ק י״ג בהתחלה לחוד כההיא דמטה חבית כצ״ל:
(סב) שם המים הסמוכים. יש לעיין בזה ממ״ש התוספות בע״א דנ״ט ע״ב ד״ה אמר ר״פ שכתבו שם שמיד שנפתח הנקב מתנענע כל היין שעד הברזא כו׳ וע״ש באורך תראה שיש לפלפל ואין להאריך:
(סג) מ״א ס״ק כ״א ול״ד למ״ש ס״ז דהתם כבר פסק כחו כשזבין בצינור כצ״ל:
(סד) שם דבסרנא דפחרא. פי׳ גלגל שאדם מסבבו אף שע״י דחיפתו בידו מסבב סיבוב ב׳ מעצמו אפ״ה הוי כחו:
(סה) ס״ק כ״ג במוטה מאליה ע״ש. מדכתב הטור היתה מוטה וכו׳ הובא בט״ז סקי״ג וחולק המ״א על מה שכתב הט״ז שם:
(סו) ס״ק כ״ד עס״ח וסי׳ ק״ס סי״א כצ״ל ור״ל דבמקומות אלו נתבאר דמקילין בספק בנט״י וזה ספק פלוגתא ת״ק ור׳ יוסי משא״כ בשחיטה מחמירין כר׳ יוסי:
(סז) ס״ק כ״ה וכ״מ בגמר׳ כמש״ל. היינו במ״א סימן קנ״ח סקי״ב:
(פט) שבקרקע – אבל בכלי המחוברת לקרקע אין בה טבילה לכו״ע דאין טובלין בכלים ועיין לעיל סעיף ח׳:
(צ) אין מטבילין – דבעינן מים הכשרים לטבילת הגוף וטעם הראב״ד הוא משום דמצינו לענין טבילת בעלי קריין לד״ת שטבילתן מדרבנן דמותר בשאובין שבקרקע כדלעיל בסימן פ״ח בב״י:
(צא) שהמשיכוה כולה – ר״ל דאף אם היתה כולה שאובין רק שהמשיך את המים דרך הקרקע למקום אחר כשר בזה וכנ״ל בסעיף ז׳:
ולהראב״ד מטבילין – והעיקר כסברא הראשונה [הגר״ז] וכן משמע פשטות לשון המחבר לעיל בס״ז ע״ש ובאמת רוב הפוסקים סוברים כהרמב״ם כי באשכול כתב בהדיא כן [וכן משמע באו״ז עי״ש] וגם הטור לא העתיק רק דעת הרמב״ם ומהא דצנור בס״ז דאין טובלין בו משום שאובין והרי״ף והרא״ש גרסי כן בגמרא וכן שארי ראשונים בפשוטו משמע דאף אם היה בו מ׳ סאה אסור והגר״א העיר בזה וכתב דהראב״ד יפרש הא דצנור דהוי כלי ולכן פוסל בו שאובין אבל כל הראשונים מפרשי דלא הוי כלי וכנ״ל בס״ז בבה״ל ע״ש. ודע עוד דלפי מה שהגר״א מפרש לעיל בס״ח דמחובר לקרקע היינו שקבעו ולבסוף חקקו ע״כ לדידיה בבעל קרי אסור בכלי אף באופן זה ולהכי אסור בזה ג״כ לענין נטילה:
(פז) [סעיף טז׳] ארבעים סאה מים שאובין שבקרקע וכו׳ אבל אם הם בכלי כבר מבואר הפלוגתא לעיל בסעי׳ ח׳:
(פח) שם ולהראב״ד מטבילין. דס״ל כיון דבעלי קריין טובלין בהן ה״ה לטבילת ידים כשרים. ב״י. ט״ז סק״ך. עו״ת או׳ כ׳ וכבר כתבנו לעיל דכל דאיכא פלוגתא אנן מחמירין משום סב״ל. וכ״כ הר״ז אות כ״ג דהעיקר כס׳ ראשונה. חס״ל אות ז׳ ומ״ש שם הט״ז להתיר להטביל ידיו בשלג עיין לקמן סי׳ ק״ס סעי׳ י״ב. ובדברינו לשם בס״ד:
(פט) שם שהמשיכוה כולה. פי׳ לאפוקי אם הרוב מים משוכים ומיעוט מים שאובים דאין לטבול בהם ידים. עו״ת אות כ״א. ודין ההמשכה עיין לעיל אות מ״ח:
(צ) שם גם להרמב״ם מטבילין וכו׳ ודוקא כשיש בה מ׳ סאה דלא עדיפי ממקוה דס״ל להרמב״ם ז״ל דאינו מטהר את הידים פחות ממ׳ סאה. א״ח או׳ ו׳ בשם ס׳ קרבן אשה יעו״ש. ועיין לעיל אות ן׳:
(עב) שבקרקע – כלומר: שלולית או אגם שמקורם במים שאובים.
(עג) את הידים – משום שאפשר לטבול ידיים רק במקווה כשר, של מים שאינם שאובים.
(עד) מטבילין – לשיטה זו הצורך במים שאינם שאובים הוא רק לטבילה מהתורה, אולם לטבילה מדרבנן אין בכך צורך1. להלכה, גם כאן בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקלים, כי בדרבנן הלכה כדברי המקל.
(עה) שהמשיכוה כולה – כלומר: שלא שפכו אל המקווה ישירות את המים השאובים, אלא הזרימו אותם במשך לפחות שלושה טפחים במעין נחל, עד שנקוו המים למקווה.
(עו) הידים – בטבילה מהתורה המשכה כזו מתירה את המים, אלא שנחלקו האם מים שנמשכו כשרים לגמרי, או שאין המקווה כשר עד שיהיה רובו ממים שאינם שאובים כלל2. ובטבילת ידיים, שהיא מדרבנן, לכל השיטות אפשר לסמוך על הדעה שהמקווה כשר אף אם הומשך כולו.
1. הראב״ד למד זאת מטבילת בעל קרי, שדי לו במים שאובים.
2. ראה רמב״ם הלכות מקוואות פ״ד הל׳ ח-ט. ולהלכה בטבילה דאורייתא יש צורך ברוב מי גשמים, ראה שו״ע יו״ד ר״א, מד.
המטביל ידיו במ׳ סאה הראויין למקוה שפיר דמי ומברך על טבילת ידים וכ״כ הרמב״ם ז״ל כל הצריך נט״י והטבילם במקוה א״צ דבר אחר ואם הטבילם במים שאין בהם שיעור מקוה או במים שאובין שבקרקע לא עשה ולא כלום שאין המים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה.
(כא) המטביל ידיו במ׳ סאה וכו׳ וכן משמע מדאמרינן בפרק כל הבשר גבי חמי טבריה במקומן כ״ע ל״פ דשרי ואמרינן נמי השתא כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כ״ש ודעת רש״י שאין טבילה דידים מועילה אלא במים שראויים להטביל בהם כל גופו וכ״כ ג״כ בפ״ב דחגיגה (יח:) על מתניתא דנוטלין לידים לחולין למעשר וכו׳ וכ״כ המרדכי פרק אלו דברים אבל ה״ר יונה כתב בפרק אלו דברים דמן התורה אין שום טבילה צריכה מ׳ סאה אלא טבילת כל גופו בלבד אבל טבילת כלים די ברביעית והוא שיהו מתכסים הכלים בתוך המים אלא שהחכמים אמרו שלא יהא חילוק בין טבילת גופו לטבילת כלים והצריכו הכל במ׳ סאה ומדחזינן לטבילת הכלים שהיא מן התורה שאינה צריכה מ׳ סאה כ״ש טבילת ידים שאינן אלא מדרבנן שדי שיטבול ידיו ברביעית כיון שמתכסים שם והביא ראיות לדבריו ובסוף דבריו כתב שאע״פ שלטבילת הגוף צריך עירוב כל זמן שאין במים מ׳ סאה לענין טבילת ידים א״צ עירוב ואפילו פסקו המים לגמרי מהמעיין ואין בהם אלא רביעית או שנתקבצו מאליהן מהגשמים יכול לטבול בו ידיו כיון שאינן שאובין עכ״ל וכן דעת הרשב״א בפרק כל הבשר שכתב ואי קשיא לך אי פחות ממ׳ סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו י״ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטביל אותם בבת אחת די לו דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה מ׳ סאה ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות ממ׳ סאה כגון לבעלי קריין שתיקנו להם ט׳ קבין ואף ע״פ שזה בקרקע וזה בכלים עכ״ל והרמב״ם חולק על זה וכתב בפי׳ המשנה פ״א ממס׳ מקואות לשון התוספתא כ״מ שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל ידים וכלים אין טובלין ואע״פ שהביא הרמב״ם לשון תוספתא זו על דברים שטעונין טבילת ידים אין מספיק בו נטילה מ״מ משמע דה״ה לדברים שמספיק בהם נטילה שאם בא להטבילם צריך להטבילם במקוה שאדם טובל בו ולכן כתב בפ״ו מהלכות ברכות כל הצריך נט״י והטביל ידיו במי מקוה א״צ דבר אחר ואם הטבילם במים שאין בהם שיעור מקוה או במים שאובים שבקרקע לא עשה כלום ומיהו ה״מ במים שאינם נובעים אלא שנתקבצו ממי גשמים וכיוצא בהם אבל במי מעיין כל שיש בהם כדי לכסות ידיו מטביל בהם את הידים שהרי אפילו גופו טובל בהם לדעתו שהרי כתב בפ״ט מהלכות מקואות שהמעיין אין למימיו שיעור אפילו כל שהן מטהרין וכתב הרא״ש בהל׳ מקואות שכן דעת הראב״ד ג״כ וא״כ לפי דעתם ודאי לטבילת ידים אין מי מעיין צריכים שיעור וזהו שדייק הרמב״ם ולא הזכיר בהל׳ ברכות גבי אם הטבילן במים שאין בהם שיעור מעיין אלא מקוה אבל הרא״ש חולק עליהם וסובר כדברי ר״י דלא אמרו מעיין מטהר בכל שהו אלא לטבילת כלים אבל לטבילת אדם אפילו קטן בעי מ׳ סאה אף במעיין ולדבריהם אפשר דלטבילת ידים נמי בעי מ׳ סאה כדברי רש״י והרמב״ם או דלא בעי וכדברי ה״ר יונה והרשב״א ז״ל. ונראה דכיון דנט״י דרבנן נקטינן לקולא:
ובמי גשמים שהם זוחלין לדעת הרמב״ם פשיטא שאין מטביל ידיו בהם אפילו יש בהם מ׳ סאה מאחר שאינם ראויים לטבילת אדם וכ״נ לומר לדעת רש״י וכ״נ שהוא דעת הרשב״א שכתב בתורת הבית המטביל ידיו בנהר או במקום כנוס מים הראויים לטבילה ידיו טהורות אבל לדעת ה״ר יונה איכא לספוקי אם נקל גם בזה לענין טבילת ידים דלכאורה משמע שגם בזה ראוי להקל לדעתם אלא שאם מ״ש ה״ר יונה או שנתקבצו מאליהן מהגשמים יכול לטבול בו ידיו היא בדקדוק א״כ דוקא במקובצים הוא דמכשיר במי גשמים אבל לא בזוחלין:
(כב) ולענין מ׳ סאה מים שאובים שבקרקע מדברי הרמב״ם משמע בהדיא שאין מטבילין בהם את הידים אבל הראב״ד חולק עליו וכתב זה אינו מחוור שהרי בעלי קריין טובלין בהם אע״פ שהן שאובין אם יש בהם מ׳ סאה בקרקע ע״כ ובשאיבה שהמשיכוה נראה דלדעת הרמב״ם נמי מטבילין בהם את הידים דאפילו לטבול בהם כל הגוף יש מחכמי המערב מורים להכשיר וכמ״ש בהלכות מקואות פ״ד ואע״פ שכתב שלא ראה מי שעשה מעשה כזה היינו להכשיר בהם טבילת כל הגוף אבל להטביל בהם את הידים לכולי עלמא כשר וכן כתבתי לעיל גבי אריתא דדלאי בשם הרא״ה:
כתב המרדכי בפרק אלו דברים המטביל ידיו א״צ שטיפה ב״פ ולא ניגוב ולא להגביה ידיו דתניא במסכת ידים בפ״ב המטביל ידיו אינו צריך לניגוב ידים וא״צ להגביה ידיו. וכ״כ סמ״ג סימן כ״ז. וכן פי׳ מהר״י ן׳ חביב ז״ל דברי הרמב״ם שכתב כל הצריך נט״י והטבילם א״צ דבר אחר:
כתב הרשב״א בפרק כל הבשר בשם ה״ג והיכא דקא מסגי ע״ג הנהר וליכא מנא בהדיה למשקל ולממשי ידיה לא לשקול מיא בחדא ידיה ולמשיה לאידך ידא אלא לישכשכינהו לתרווייהו בנהרא. וכ״כ בת״ה ונתן טעם לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה.
וכתב עוד ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה ידיו טהורות כדאיתא בפ״ב דגיטין (טו:). ולענין הברכה שצריך לברך המטביל את ידיו כתב המרדכי בפ׳ אלו דברים שמברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים וכ״כ סמ״ג וסיים בה ואין מברכין על נט״י אלא כשנוטל מן הכלי וז״ל הרשב״א בפרק כ״ה כתבו התוספות ומברך על טבילת ידים מידי דהוה אכל גופו שיכול לטבול שם ושמעתי מפי רבינו הרב ז״ל דלא מברכינן אלא על נט״י דהיכן צונו על טבילת ידים אבל על נט״י צונו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שצונו אנו מטבילין בה עכשיו את הידים ונראה עיקר וכן מצאתי כתוב משם הגאונים זכרונם לברכה עד כאן וכן כתב הוא זכרונו לברכה בתשובה. וכ״כ תלמידי ה״ר יונה בפרק אלו דברים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) וכ״כ הרמב״ם אין צריך דבר אחר פי׳ מהרי״ן חביב שאין צריך לא ניגוב ולא להגביה ידיו ולתרומה אין צריך שטיפה ב׳ פעמים הביאו ב״י דף צ״ח סוף ע״ג ע״ש:
(יד) המטביל ידיו במ׳ סאה הראויין למקוה ש״ד ה״א בפרק כל הבשר דקאמר השתא כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ״ש וכיון דמק״ו דכל גופו נפקא לן דיו ככל גופו ובעינן מים שראויים להטביל בהם כל גופו וז״ש רבינו המטביל ידיו במ׳ סאה הראויין למקוה כלומר הראויין שיהיו מטהרין כל גופו שאינן שאובין ולא זוחלין אלא מי גשמים שנתקבצו למקוה וכן פרש״י לשם. ודלא כה״ר יונה שאפילו אין בהם אלא רביעית כשרין ליטול בהם ידיו כיון שאינן שאובין אלא נתאספו מאליהן מי גשמים יכול לטבול בו ידיו וב״י האריך במחלוקת זו בין הפוסקים והמסקנא בש״ע בהטביל ידיו במי מעיין סגי ברביעית כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת ואם הטבילן במי מקוה י״א שדינו כמעיין וי״א שצריך מ׳ סאה ונקטינן כדברי המיקל. ובהגהת ש״ע ויש להחמיר לכתחלה עכ״ל וכל זה במטביל ידיו במעיין ובמי מקוה אבל במטביל ידיו בכלי המחובר לקרקע או שאינו מחובר לקרקע נתבאר למעלה: מ״כ בהגהת מהרש״ל ובשלג יש אוסרין ויש מתירין וה״ר אביגדור לא רצה ליטול משלג אפילו בשעת הדחק גליון אלפסי בברכות ע״כ. ונראה דר״ל שיקח שלג בכלי ויזרוק על יד אחת ואח״כ יזרוק עוד שלג אחר בכלי על ידו שנייה דהשלג דינו כמים אי נמי ועיקר לטבול ידיו בשלג קאמר דפליגי ביה כי היכי דפליגי בטבילת כל הגוף בשלג עיין בי״ד סי׳ ר״א ובש״ע לשם ס״ל אבל ליקח שלג בידו אחת ולשפשפו עם ידו השנייה לד״ה אסור אפילו במים ממש כל שכן בשלג דלא ועיין במ״ש ב״י בסי׳ ק״ס:
(טו) ומברך על טבילת ידים כך היא דעת הסמ״ג והמרדכי דאין מברכין ענ״י אלא כשנוטל מן הכלי ותימה שהרי בפרק הרואה כתב הרא״ש שראוי היה לברך בשחרית על נקיות ידים אלא כיון שתיקנו לברך ענט״י בנט״י לאכילה לכך תיקנו גם בשחרית לברך ענט״י אלא שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי מברך על נקיות ידים עכ״ל אלמא דאם הוא רוחץ שחרית במים אפילו אינו נוטל מן הכלי אלא משכשך ידיו בכלי או מטבילן בנהר נמי מברך ענט״י והכי משמע בש״ע לעיל סי׳ ד׳ שלא כתב דמברך על נקיות ידים אלא היכא דאין לו מים ומקנח ידיו בצרור וכו׳ משמע דביש לו מים לעולם מברך ענט״י בין נוטל ידיו מן הכלי בין טובל ידיו בכלי או בנהר אלא דכתב לשם דאם רוחץ במים הפסולים לנט״י לסעודה יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דכיון דלא איתקון לנטילה לסעודה גם כן לא איתקון לנטילת שחרית כמ״ש ב״י לשם בשם הרא״ה א״כ לפ״ז נמשך דאם בטובל ידיו לסעודה לא היה מברך ענט״י אלא על טבילת ידים גם בשחרית היה צריך לברך על טבילת ידים או על רחיצת ידים או שטיפת ידים ולמה לא פסק כך בש״ע וגם הרב בהג״ה לא כתב כלום לשם ולפיכך נראה עיקר לברך ענט״י כמ״ש הרשב״א בתשובה ושכ״כ התוס׳ ומצא כך כתוב משם הגאונים ומביאם ב״י ופסק כך בש״ע כאן ולכן בסי׳ ד׳ לא כתב בש״ע דמברך על נקיות ידים אלא באין לו מים אבל ביש לו מים מברך ענט״י בכל ענין וכך פסק מהרש״ל בהגהותיו ודלא כהגהת ש״ע ודו״ק:
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(יז) לֹא יִטֹּל מֵהַנָּהָר מַיִם בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתֵּן עַל יָדוֹ הַשֵּׁנִית, לְפִי שֶׁאֵין כָּאן לֹא נְטִילָה וְלֹא טְבִילָה.
באר הגולהמגן אברהםביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(לה) הרשב״א ות״ה
(כט) לא נטילה. דהנטילה מהכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:
(מה) סי״ז ולא כו׳ – אף לר״ת דס״ו ועמ״א: סי״ח:
(מו) ידו כו׳ – גיטין ט״ו ב׳:
(סח) ס״ק כ״ו המכונסין בבור. דאלו אין מכונסין נתבאר דינו בסעיף שאח״ז ועיין בי״ד סימן ר״א באורך מהו מעיין ומהו מקוה ע״ש:
(צב) לא נטילה – דנטילה מכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:
(צא) [סעיף יז׳] לפי שאין כאן לא נטילה וכו׳ דהנטילה מהכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי. מ״א ס״ק כ״ט. אלא צריך להטביל שתי ידיו כאחת בנהר עצמו ב״י. וכ״כ לעיל אות מ״ג:
(עז) לא נטילה – משום שאין כאן כלי.
(עח) ולא טבילה – מפני שאינו טובל ידיו בנהר, אלא שופך על ידיו מים שנותקו מהנהר.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהמגן אברהםביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יח) יָדוֹ אַחַת בִּנְטִילָה וְיָדוֹ אַחַת בִּטְבִילָה, יָדָיו טְהוֹרוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(לו) שם בת״ה
(ל) בנטילה. פי׳ שנטלה מהכלי ומברך ענ״י לכ״ע (לבוש):
(כג) בנטילה – ומברך על נטילת ידים. מ״א ולבוש שכנה״ג וד״א ויד אהרן:
ידו אחת בנטילה וכו׳ – נ״ב: הנה כן הוא במס׳ ידים וברפ״ב דגיטין וצ״ע ממשנה דאהלות פי״ח משנה ה׳ כיצד מטהרין בית הפרס נוטלין ממנו ג״ט. נוטל ע״ג ג״ט אם נטל מחציה אחד ג״ט ונתן ע״ג חציה האחר ג״ט טהור ר״ש אומר אפילו נטל ממנו טפח ומחצה ונתן עליו טפח ומחצה נמי טהור ומפרש בתוי״ט דס״ל דחציה בנטילה וחציה בנתינה מהני ע״ש. ומוכח דלת״ק לא מהני והכי קיי״ל כמ״ש הרע״ב והתוי״ט שם ע״ש א״כ ה״נ אדם הוי גוף אחד והוי התם נתן ע״ג טפח ומחצה ונטל טפח ומחצה הוי כמו הכא ידו אחת בשטיפה ואחת בנטילה ואינו דומה לרישא בנטל מחציה ונתן על חציה דהתם כ״א נדון בפ״ע דהרי אפשר שיהיה רק מחצית אחת בית הפרס ולא השני ולכך נידון כ״א בפ״ע אבל באדם אחד ביד אחד לא שייך נטילה וא״כ דומה לנתן טפח ומחצה ונטל טפח ומחצה דלא מהני. ועוד קשה יותר במה דמיבעיא בגיטין שם בגידוד חמשה ומחיצה חמשה אם מצטרפין ולמה לא פשט משם דהרי הוה ק״ו ומה התם דבדרבנן לא מהני בנטל חציה ונתן חציה מכ״ש דבדאורייתא לא מהני וצ״ע בזה ודו״ק:
(צג) בנטילה – פי׳ שנטל ידו אחת מכלי כדין והשניה טבל בנהר או במקוה ולענין הברכה מברך בזה על נט״י אף לדעת הרמ״א לקמן כיון שידו אחת היתה בנטילה [אחרונים]:
(צב) [סעיף חי׳] ידי אחת בנטילה וכו׳ פי׳ שנטלה מהכלי מ״א ס״ק ל׳. ולענין ברכה אע״ג דלקמן סעי׳ כ׳ במטביל ידיו יש פלוגתא הכא שנטל ידו אחת כתב הלבוש דלכ״ע מברכין ענט״י. עו״ת או׳ כ״ה. מ״א שם. י״א בהגב״י סוף הסי׳ ר״ז אות כ״ד. ח״א כלל ט״ל אות ט׳ יעיין לקמן או׳ צ״ה:
(עט) ידיו טהורות – ואין צורך לטהר את שתי הידיים באותה הדרך.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יט) הַמַּטְבִּילַ יָדָיו אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְלֹא נִגּוּב, וְלֹא לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו.
באר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(לז) תוס׳ פ״ב דמסכת ידים ומרדכי ספ״ח דברכות
(מז) סי״ט המטביל כו׳ – כמ״ש בתוספתא לעניין ניגוב וה״ה לכ״ד דטעם אחד לכולן שאין כאן מים טמאים:
(צד) א״צ שתי פעמים וכו׳ – דכל אלו הצריכו משום דנטמאו המים כשבאו על ידיו כמבואר בסימן קנ״ח וקס״ב אבל בטבילה לא שייך זה:
(צה) ולא ניגוב – עיין לעיל בסוף סימן קנ״ח במ״ב:
(צג) [סעיף יט׳] המטביל ידיו א״צ שתי פעמים וכו׳ הטעם משום דאין כאן מים טמאים. לבוש. עו״ת אות כ״ב. מיהו לפי דברי הרב ז״ל שיש טעם בסוד לנט״י ג״פ ושפשוף ג״פ והגבהת הידים הנגד הרא״ש וכאשר יבואר לקמן סי׳ קס״ב אות ב׳ ה״נ בטבילת ידים אין לחסר דבר כדי שיבואו הדברים על מתכונתם וע״כ צריך להטביל ידיו ג״פ ואח״כ ישפשף ידיו ג״פ ויגביה ידיו כנגד ראשו ויברך ענט״י ואח״כ יורידם וינגבם ואח״כ יברך המוציא וכאשר יבואר לקמן. וכ״כ בן א״ח פ׳ טהרות אות י״ב:
(צד) שם ולא ניגוב. כתב הלבוש דאע״ג שא״צ ניגוב במטפחת מ״מ לא יאכל בהם לרש״י. עד שיתנגבו מאליהן משום מאוס עכ״ל. וזהו לפי החילוק שכתב הוא ז״ל בסי׳ קכ״ח סעי׳ י״ג לחלק בין מטפחת למאליהן אבל העו״ת בזה הסי׳ אות כ״ג כתב עליו דלא נהירא ליה חילוק זה וכתב ולפי טעם מיאוס אף בטובל ידיו צריך לנגב יעו״ש ומשמע דס״ל להעו״ת דלפי טעם מיאוס דאין לחלק בין מטפחת למאליהן אלא בכל ענין צריך לנגב וכ״כ אנן לעיל בסי׳ קנ״ח אות ח״פ וכתבנו שם דכן המנהג דאפי׳ המטביל ידיו מנגב יעו״ש:
(פ) ולא להגביה ידיו – כל אלו נצרכים בנטילת ידיים1. אך בטבילה, שהיא הדרך העיקרית להוציא מידי טומאה, לא שייכים כל החששות שיש בנטילת ידיים, שבגינם חייבו ליטול פעמיים, לנגב ולהגביה ידיו. ונזכיר שאף בנטילה, אם נוטל במים בשפע אינו צריך להיזהר בכל זה.
1. ניגוב הידיים התבאר בסוף הסימן הקודם. הגבהת הידיים ונטילה שתי פעמים מבוארים בתחילת סימן קס״ב.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(כ) הַמַּטְבִּיל יָדָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל טְבִילַת יָדַיִם, אֶלָּא עַל נְטִילַת יָדָיִם. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין עַל טְבִילַת יָדַיִם אוֹ עַל שְׁטִיפַת יָדַיִם, וְכֵן עִקָּר (טוּר וּמָרְדְּכַי פ׳ אֵלּוּ דְּבָרִים וּסְמַ״ג וְאָגוּר).}
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(לח) הרשב״א ורבינו יונה
(כא) אלא ענט״י – הטעם שא״ל על טבילת ידים דהיכן צונו על טבילת ידים אבל ענ״י צונו ויש בכלל מאתים מנה כ״ד הרשב״א בב״י.
(לא) המטביל. ובס׳ פני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך ענ״י ואם הם פסולים לנטילה כמ״ש סי׳ ק״ס ס״ט מברך על טבילת ידים:
(כג) על טבילת ידים וכו׳. וכן עיקר רמ״א ומדהשמיטו הלבוש נראה דסבירא ליה כרש״ל וב״ח דמסקי לברך על נטילת ידים וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה דהאידנא נוהגין אפילו טובלין בים הגדול מברך על נטילת ידים:
(כד) עיקר – ופני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך על נטילת ידים ואם הם פסולים לנטילה כמ״ש סי׳ ק״ס ס״ט מברך על טבילת ידים. מ״א:
(מח) ס״כ המטביל כו׳ – עט״ז:
(מט) וי״א כו׳ – עמש״ל סי׳ ח׳ ס״ו וסי׳ ד׳ סכ״ב:
(סט) ט״ז ס״ק יט לדעת הרר״י כוונתו ככל דברי המ״א סקכ״ז:
(ע) מ״א ס״ק כ״ח כמ״ש ס״ז: ע״ש במ״א סק״ח:
(עא) ש״ע סי״ז בידו אחת ואפי׳ לר״ת בסעיף ז׳ דמתיר בכה״ג היינו דוקא בנטל בידו אחת מהכלי בהא ס״ל לר״ת דכיון דתחלת נטילתו הוא מהכלי מחשב נמי נטילה לגבי היד השניה משא״כ בהא דידו הראשונה הוא בטבילה ובודאי דא״א למחשבי׳ נמי טבילה לגבי יד השניה דטבילה לא מיקרי אלא כשמטביל ידו ולא ע״י שפיכה א״כ אין ביד השניה לא טבילה ולא נטילה אבל בהך דר״ת כששופך מידו חשבינן כשופך מכלי דתחלת נטילתו הוי מהכלי ואם כן הוי נטילה גם גבי יד הב׳ וק״ל:
(עב) מ״א ס״ק ל״א המטביל. נ״ל הציון על סעיף כ׳ המטביל ידיו אינו מברך על טבילת ידים וכו׳:
(צו) אינו מברך וכו׳ – שהיכן צונו על הטבילה אבל על נטילה נצטוינו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שנצטוינו אנו מטבילין עכשיו:
(צז) וי״א וכו׳ – והאחרונים הסכימו כדעת המחבר לברך ענט״י ורק אם המים פסולים לנטילה ורק לטבילה וכדלקמיה בסימן ק״ס ס״ט מברך על טבילת ידים:
(צה) [סעיף כ׳] אלא על נט״י. הגה. וי״א על טבילת ידים וכו׳ טעם האומרים על טבילת ידים משום דאין מברכין ענט״י אלא כשנוטל מן הכלי. וטעם האומרים שאין מברכין על טבילת ידים אלא ענט״י משום דהיכן צונו על טבילת ידים אבל ענט״י צונו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שצונו אנו מטבילין בה עכשיו את הידים. ולזה הפי׳ הסכימו בו הרשב״א והר׳ יונה בפ׳ אלו דברים כמבואר בב״י יעו״ש. וכן הסכים הב״ח וכתב שכן פסק רש״ל בהגהותיו ודלא כהגהת ש״ע יעו״ש. מיהו בס׳ בני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך ענ״י ואם הם פסולין לנטילה כמ״ש סי׳ ק״ס ס״ט מברך על טבילת ידים. והביאו מ״א ס״ק ל״א ור״ז או׳ כ״ד וח״א כלל ט״ל אות ט׳ אבל השכנה״ג בהגב״י סוף הסי׳ כתב דהאידנא נהוג עלמא דאפי׳ טובלין ידיהם בים הגדול מברכין ענט״י כפסק רבינו המחבר ז״ל עכ״ל. וכ״כ העו״ת אות כ״ד דמברכין ענט״י א״ר אות כ״ג וכתב וכ״נ דס״ל להלבוש מדהשמיט וכן עיקר שכתב מור״ם ז״ל יעו״ש. ער״ה אות ז׳ וכתב וכן דעת הר״ן והריטב״א בחי׳ חולין וכן דעת רי״ו ודלא כרמ״א יעו״ש. וכ״נ דעת הט״ז ס״ק כ״א. וכ״כ דה״ח אות י״א. קיצור ש״ע סי׳ מ׳ אות ז׳ בן א״ח שם. וכן המנהג עכשיו לברך ענט״י אפי׳ אם הטביל ידיו במים שאין ראוין לנט״י וכמ״ש השכנה״ג וכבר כתבנו לעיל סי׳ ז׳ אות ב׳ וסי׳ טו״ב אות ב׳ דבמקום מנהג לא אמרינן סב״ל ובפרט למ״ש הרשב״א דטבילת ידים היא בכלל נט״י ומ״ש הר״ז שם דהמברך על שטיפת ידים יוצא לד״ה א״נ מדברי הפו׳ הנז׳ כנראה למעיין בב״י ולבוש וע״כ אין לזוז מדברי הש״ע ואין לברך כ״א ענט״י רק אם כבר בירך על שטיפת ידים או טבילת ידים יצא בדיעבד כיון דאיכא פי׳ דס״ל הכי וק״ל סב״ל. וכ״כ העו״ת שם:
(פא) על נטילת ידיים – משום שהתקנה היא ליטול ידיים, ולכן יותר מדויק לומר ״וציוונו על נטילת ידיים״. ואף שאינו נוטל ידיו אלא טובל אותן, הברכה לא השתנתה. וכך נוהגים הספרדים.
(פב) וכן עיקר – שהלא לא נטל ידיו, אלא טבל אותן, וכיצד יברך ״על נטילת ידיים״ כשאינו נוטל אותן? ופוסקים אשכנזים רבים הכריעו לברך ״על נטילת ידים״, כפסק המחבר, ולא לחדש נוסח שאינו מצוי בתלמוד1.
(סיום) כיצד נוטלים ידיים (קנ״ט)
כלי. יש ליטול ידיים מכלי. כלי זה צריך שיכיל לפחות שיעור ״רביעית״ (כ-86 מ״ל), ואסור שיהיה בו נקב. לכן אין ליטול מכלי סדוק או פגום [א].
כוח נותן. צריך ששפיכת המים מהכלי תיעשה על ידי אדם, ולא מאליה. ואם שופך את המים לצינור או לאמת מים, נחשבים המים כבאים מכוח הנותן רק קרוב למקום שבו שפך אותם, ולא בהמשך הצינור [ז].
כלי מים גדול, כגון חבית: אם מטה אותה והמים ניגרים ממנה מכוח הטייתו – נחשב ״כוח נותן״ [ט-י].
פתיחת ברז נחשבת ״כוח נותן״ במים הבאים מכוח הפתיחה בתחילה, אך לא במים הזורמים ממנו לאחר זמן [ט].
הנטילה נחשבת כ״כוח נותן״ גם אם הנותן הוא גוי או שאינו בן דעת [י]. ובקטן מתחת גיל שש, לפוסקים כמחבר מותר שייטול ידיים לגדול, ולפוסקים כרמ״א הדבר מותר רק בשעת הדחק [(סג)].
לכתחילה יש להקפיד שנטילת הידיים תהיה בכוונה לשם מצווה. ובדיעבד עלתה נטילה גם ללא כוונה.
טבילת ידיים: במקום ליטול ידיים על ידי עירוי מכלי, אפשר לטבול את הידיים במקום הכשר לטבילה, שהוא מעיין, או במקווה מים שאינם שאובים ויש בהם ארבעים סאה [יד].
בכמה דינים שאנו מחמירים להלכה בהלכות טבילת הגוף מהתורה, יש המקלים בטבילת ידיים, שהיא מדרבנן. ובכולם פסק המחבר להקל, והרמ״א הכריע שאפשר להקל רק בשעת הדחק, כגון: מקווה שאין בו ארבעים סאה [יד]; מי גשמים זורמים [טו]; ארבעים סאה שאובים בקרקע [טז].
לא יערה מים מהנהר או מהמקווה ביד אחת על ידו השנייה [יז].
מותר ליטול יד אחת ולטבול את השנייה [יח].
בטבילת ידיים אין צורך לטבול פעמיים, לנגבם או להגביה ידיו [יט].
גם הטובל ידיו מברך ״על נטילת ידיים״ [כ].
1. כך פסק המשנ״ב ס״ק צ״ז בשם כמה אחרונים (עיין בשער הציון ס״ק ע״ח). וערוך השולחן כתב שאין לזוז מפסק הרמ״א; וקשה להכריע במחלוקת זו. המג״א חידש שאם המים פסולים לנטילה יברך ״על טבילת ידים״. ולמעשה נראה שבמקום שאין מנהג יש להכריע כפסק המשנה ברורה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים קנט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים קנטרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים קנט, ט"ז אורח חיים קנט, מגן אברהם אורח חיים קנט, עטרת זקנים אורח חיים קנט, אליה רבה אורח חיים קנט, באר היטב אורח חיים קנט, דגול מרבבה אורח חיים קנט, ביאור הגר"א אורח חיים קנט, לבושי שרד אורח חיים קנט, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים קנט, שערי תשובה אורח חיים קנט, יד אפרים אורח חיים קנט, חכמת שלמה אורח חיים קנט, משנה ברורה אורח חיים קנט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים קנט, כף החיים אורח חיים קנט, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים קנט – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים קנט, מקורות וקישורים לטור אורח חיים קנט, בית יוסף אורח חיים קנט, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים קנט – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים קנט, דרישה אורח חיים קנט, פרישה אורח חיים קנט, ב"ח אורח חיים קנט

Orach Chayyim 159, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 159, Be'er HaGolah Orach Chayyim 159, Taz Orach Chayyim 159, Magen Avraham Orach Chayyim 159, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 159, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 159, Baer Heitev Orach Chayyim 159, Dagul MeRevavah Orach Chayyim 159, Beur HaGra Orach Chayyim 159, Levushei Serad Orach Chayyim 159, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 159, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 159, Yad Ephraim Orach Chayyim 159, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 159, Mishna Berurah Orach Chayyim 159, Beur Halakhah Orach Chayyim 159, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 159, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 159, Tur Orach Chayyim 159, Tur Sources Orach Chayyim 159, Beit Yosef Orach Chayyim 159, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 159, Darkhei Moshe Orach Chayyim 159, Derishah Orach Chayyim 159, Perishah Orach Chayyim 159, Bach Orach Chayyim 159

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×