(א) מ״ק דף י״ד ע״א וע״ב ומייתי לה שם מדקאמר ליה רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכ״ע מיחייבי
(ב) שם דף י״ח
(ג) כשמואל שם
(ד) כרבי אמי שם
(ה) כדעת הרי״ץ גיאת ובה״ג הביאם הטור וכ״כ התוס׳ שם וצריך לי עיון שבב״י כתב שלענין הלכה נקטינן כדברי הרמב״ם בפ״ה והראב״ד דסברי שלא התירו כן אלא בח״ה אבל באבילות לא וכדתניא באבל רבתי
(א) כל שמעכב כו׳ – תימה דכאן פסק כדעת הרי״ץ גיאות שבטור ובב״י כתב דנקטינן כהראב״ד ורמב״ם דאסור כלל ואין חילוק בין שערות המעכבים האכילה או לא ע״ש.
(א) אחד שער כו׳ – מ״ש והביאו הרא״ש בסי׳ ק׳ ותוס׳ ביבמות מג״א ד״ה במקום כו׳:
(ב) ושער כו׳ ומהצדדים כו׳ – עברא״ש סי׳ ס״ז וכדברי הראב״ד שפסק כרבי אמי דשפה וצדדים כל שמעכבת ושלא כהרא״ש וכתב בת״ה שהראב״ד כתב דוקא בח״ה אבל באבל אסור (וכ״ד הרמב״ם) מברייתא הנ״ל וא׳ שער זקנו כו׳ והרי״ץ גיאות כתב דתוך ז׳ אסור ולאחר ז׳ מותר והרמב״ן הביא ראיה מירושלמי דאף תוך ז׳ מותר ועבב״י שהביא הירושלמי ופסק בש״ע כהרי״ץ גיאות ועשה הכרעה אבל דברי הרמב״ן עיקר כמו שהוכיח מירושלמי וכ״ה דעת הטור:
(ליקוט) ושער שעל כו׳ – דלא כהראב״ד שכתב דדוקא בחה״מ אבל באבלות אסור כמ״ש בא״ר לתספורת כיצד כו׳ וליתא דבירושלמי (פ״ג) אמרינן שפה ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר כו׳ חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי שהוא מיקל כאן וכאן ר״י בר אחא ר״ש בר רב משמיה דרב (כ״ה בתה״א) הלכה כדברי שהוא מיקל בהלכות אבל רב אמר שפה כנטילת צפרנים לכ״ד א״ר ירמיה ובלבד הנוטות ר״ל שנוטות על הפה ומעכב האכילה (ע״כ):
(א) אסור לגלח – עי׳ בתשו׳ נו״ב תניינא חי״ד סי׳ רי״ג שכתב דאם אירע ברית מילה והאבל סנדק או מוהל אפ״ה אסור בתספורת ולא דמי למ״ש רמ״א לקמן סי׳ שצ״א ס״ב בהג״ה בשם מהרי״ל מכמה טעמים ע״ש:
(ב) לגלח שערו – כתב בספר חמודי דניאל כ״י מותר להעמיד באנקע״ס בשלשים של אבל אם צריך לכך הרבה הגם שצריך לגלח הראש קודם עבור זה וכן בחול המועד ע״כ:
(א) תספורת וגילוח – אסור להסתפר ולהתגלח בשבעה (שולחן ערוך, יו״ד ש״צ, א).
גזיזת ציפורניים – אסור לגזור ציפורניים בכלי אלא רק בשיניים או בידיים (שם, ז).1
1. מותר לעשות סדק קטן בציפורן בעזרת כלי, ולהשלים את הגזירה בשיניים או בידיים (ברית כהונה (כלפון), יו״ד אות ל). מותר לעשות פדיקור או מניקור לצורך רפואי.
אבל אסור לגלח אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו אפילו בית הסתרים לכן כתב הראב״ד אף על פי שבחול המועד מותר לגלח השער שעל השפה באבל כל ל׳ יום אסור והרי״ץ גיאות כתב שאסור תוך ז׳ ומותר לאחר ז׳ וכ״כ בה״ג והרמב״ן כתב שאפילו תוך שבעה מותר ליטול כל שערה שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה.
(א) אבל אסור לגלח בר״פ אלו מגלחין (מועד קטן יד:) אבל אסור בתספורת מדאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא מיחייב:
ומה שכתב אחד שער ראשו ואחד שער זקנו וכו׳ שם (יח.) אמר רב יהודה אמר רב זוג בא מחמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפרנים והתיר להם ואם בקשו ממנו שפה התיר ושמואל אמר אף שפה בקשו ממנו והתיר להם אמר אביטול ספרא משמיה דרב פפא שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת א״ר אמי ובשפה המעכבת כתב המרדכי שמצא ר״ם בשם ר״ת דשמא לא התירו שפה אלא בתער ולא במספרים דומיא דתכפוהו אביליו עכ״ל וכתב הרמב״ן בת״ה פי׳ שפה נקרא מה שמזוית לזוית והיינו מה שלמעלה מן הפה כנגד כל פתיחת הפה והכל מותר לגלח. הנחה הוא שם אחר והוא מה שמכאן ומכאן לפתיחת הפה וקורים אותו כך לפי שדרך המתגלחין להניחו וכל שמעכבת אכילה ממנה מותר: ובשפה כל שמעכבת. כלומר אף שפה אין מתירין לו לגלח הכל אלא כל שמעכב בלבד וכתב הראב״ד דברים הללו דוקא במועד אמרו אבל באבילות אסור דתניא באבל רבתי (פ״ז) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד כל שער שבו ואחד זקנו והרי״ץ גיאות התיר שפה כל שמעכבת בתוך ל׳ ובתוך ז׳ אסר וכן פסקו בפסוקות ובגדולות ומסתברא שאף בתוך ז׳ נמי מותר דאינו בדין שיתלכלך באכילה בשפה והנחה כל שמעכבין ובירושלמי מצינו כן שפה ונטילת צפרנים אית תנויי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תנויי תני ברגל אסור ובאבל מותר רבי חייא בר׳ אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן רבי יעקב בר אחא ר׳ שמעון בר רב משמיה דרב הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהלכות אבל רב אמר שפה כנטילת צפרנים לכל דבר אמר ר׳ ירמיה ובלבד שנוטות כלומר שנוטות ויוצאות על הפה ומעכבות רבי סימון בשם ר׳ חנינא זוג בא לפני רבי בשפה ובנטילת צפרנים והתיר להם למדנו משם מפורש שהשפה כל שמעכבת מותר לאבל להוציא מדברי הר״א וכן הדברים האלו מראים כדעתנו שהתרנו אפילו תוך שבעה כדין צפרנים קצרו של דבר אבל כל ל׳ אסור לספר אחד ראשו ואחד זקנו ואפילו של בית הסתרים אבל כל שמעכב באכילה נוטלו אפי׳ במספרים בתוך ז׳ בין למעלה מן הפה בין מן הצדדין עכ״ל.
והרמב״ם כתב בפ״ו כשם שאסור לספר כל שער גופו או לגלח שפמו או לקוץ צפרניו בכלי כל ז׳ כך אסור כל ל׳ יום ודבריו מבוארים כדברי הראב״ד ז״ל:
(א) אסור לגלח כל שער שבו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף א, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה דרבנן ב.
האם מותר לגלח שער המעכב את השפה. הטור והב״י בסעיף א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דר״ח במו״ק יח. ד״ה ואלו כולם, ס״ל דמותר בתוך ל׳ ואסור תוך ז׳, ומאידך שבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ לג, כתב דמותר אפי׳ תוך שבעה.
ישב לגלח ואמרו למגלח או למתגלח מת אביו משלים ראשו. כ״כ הטוש״ע בסעיף ב, וכן הביא הב״י מהראשונים, ויש להעיר דכ״כ שבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ לג, וכ״כ סמ״ג בעשה דרבנן ב.
מה פירוש מיקל בתער. הטור בסעיף ג, כתב שמגלחו קצת בתער, ויש להעיר דשבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ לג, כתב דמגלח מעט ולא את כל מה שצריך, ע״כ, ומבואר מהטור ושבולי הלקט דצריך לשנות ולגלח בתער וגם בתער מותר קצת ולא את כל הצריך. הב״י הביא מחלוקת מהו תער לגבי זה האם תער ממש או מספרים, ויש להעיר דשבולי הלקט הנ״ל, הביא את תשובת הגאון להלכה דתער של חכמים היינו מספריים.
מת אביו או אמו ובא הרגל, האם הרגל מתיר לו לגלח. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ד, הביאו דלא מהני הרגל, והב״י הביא מחלוקת כשחל הרגל לאחר ל׳ יום האם מהני הרגל להתיר, ויש להעיר דהמנהיג בהל׳ אבל סי׳ קנה ד״ה תספורת, כתב דלא מהני הרגל, ומסתימת דבריו מבואר דאף בחל לאחר ל׳ יום לא מהני.
מת אביו או אמו, עד מתי אסור להסתפר. הב״י בסעיף ד, הביא מהרמב״ם שכתב דצריך לגדל שיער עד שיגערו בו או עד שיהיה לו הרבה שיער, והב״י התקשה מנא ליה, ויש להעיר דהמנהיג בהל׳ אבל סי׳ קנה ד״ה תספורת, וסמ״ג בעשה דרבנן ב, הביאו דהכי איתא בירושלמי. הטור והב״י והרמ״א הביאו דרגל לא מהני להתירו בלא גערה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה דרבנן ב, כתב הטעם כיון דרגל לא מהני אלא לדין התלוי בשבעה או בשלשים. בדין גערה נראה פשוט דאבל היודע שגערו בו חביריו מחמת שרוצים שעל ידי הגערה יהיה מותר בתספורת ולא מחמת שראוי לגערה מצדם, אינו כלום, וצריך להמתין עד כדי שיהא ראוי לגערה ע״י מי שחושב שהטעם שאינו מסתפר היא אינה מחמת ההלכה שאוסרתו, אלא מחמת שהוא רמי אנפשיה להצטער, שכן היה הדרך בעבר לצער עצמו על מתיו ולכן הוצרכה התורה לאסור לשרוט ולקרוח על מת, וכשיעבור שיעור גערה זה יסתפר, ושיעור זה תלוי לפי כל מקום לגופו ורואים כמה השיעור שנוהגים הוא וחביריו להסתפר בדרך כלל, ומוסיפים על זה לפי אותו שיעור, וזהו שיעור גערה, דהיינו שאם דרכם להתייפות ממש ולהסתפר אחת לשבוע א״כ לאחר ל׳ יום כבר יהיה ראוי לגערה אבל אם אינם מקפידים להסתפר אלא עד שיראו מגודלי שער ממש א״כ יארך לפי זה שיעור הגערה, וכן תלוי שיעור הגערה אם דרך אותו מקום להיות מצערים עצמם על מתם, דא״כ יארך יותר שיעור הגערה כיון שאין סיבה שחביריו יגערו בו כיון שזה נהוג באותו מקום, ולכך תלו חז״ל שיעור תספורת בגערה ולא נתנו סכום זמן, כיון שהאבל צריך לכבד את מתו כפי מה שראוי באותו מקום ובאותו זמן, והן אמנם שהרמ״א כתב דשיעור גערה יש בו פלוגתא ונוהגין ג׳ חדשים, ע״כ, מ״מ אין מנהגינו בזמנינו להחמיר כ״כ, דכיון דבזמנינו מקפידים האנשים להסתפר במהרה, לכן גם באבילות לא שייך להחמיר כל כך, ומאחר שאין אנו נוהגים כהרמ״א בזה וחזרנו לנהוג כדין גערה כתבתי מהו גדר גערה, והכי היא פשטא דמילתא, אבל סמ״ק מצוריך במצוה צו אות שעו, כתב דשיעור גערה היא ל׳ יום אחר ל׳ יום, ע״כ, וקשה דהא חז״ל תלו את זה בגערה וא״כ תלוי מתי הסתפר אותו אדם לפני כן, ונראה דכוונתו דלאחר ל׳ מותר אף בלא גערה.
גערה תוך ל׳ האם מהניא. ר״ע איגר בגיליון השו״ע בסעיף ד, כתב דפשיטא דלא מהני דהא לא גרע משאר אבל דאסור כל ל׳ אף אם גוערים בו, ע״כ, אמנם נראה דמהניא מיהת דלאחר ל׳ לא יצטרך גערה.
האם אשה מותרת בתספורת לאחר ז׳. הטור והב״י בסעיף ה, הביאו בזה מחלוקת, והב״י והשו״ע התיר כהרי״ף והרמב״ם, והדרכ״מ והרמ״א אסר כיון דשאר הראשונים פליגי ואע״ג דהלכה כהמיקל באבל הכא שאני דרבים חלוקים בזה, ויש להעיר דהאשכול בהל׳ מו״ק ד״ה תניא (לאחר דף ריו.), הביא להלכה כהרי״ף דמותרת, ומבואר מדבריו דאף רבינו אפרים תלמיד הרי״ף סבר דמותר, וכן סמ״ג בעשה דרבנן ב, הביא סתמא דמותרת ולא חילק, ונמצא דנתחזק פסק השו״ע.
האם מותר האבל בחפיפה וסריקה תוך ל׳. הב״י בסעיף ו, הביא מחלוקת לענין סריקה, והדרכ״מ באות ו, כתב דהמנהג אפי׳ לא לחפוף כל ל׳, ע״כ, ויש להעיר דשבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ מב, הביא מנהג זה ותמה עליו, והביא הר״ר יעקב מגוירציבורגו אמר שודאי מותר בחפיפה וצידד שאפשר שאסור בסריקה כל ל׳, ומאידך הביא שבולי הלקט ממורו וקרובו רבי יהודה ומרבי אביגדור כהן צדק דמותר לחפוף ולסרוק אפי׳ בתוך ז׳.
האם מותר ליטול צפרניו בשינוי בתוך ז׳. הטור בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמנהיג בהל׳ אבל סי׳ קנה ד״ה תספורת כיצד, וסמ״ק מצוריך במצוה צו אות שס, ושבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ לד, וראב״ן במועד קטן פרק ג ד״ה ואבל מותר, כתבו דמותר, ומאידך ר״ח במו״ק יח. ד״ה ואלו כולם, כתב דאסור, ומסתימת דברי ראב״ן שם, נראה דמותר אף בלא שינוי, וצ״ע.
האם מותר ליטול צפרניו בלא שינוי לאחר ז׳. הטור והב״י בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ק מצוריך במצוה צו אות שס, כתב דמותר, ומאידך מדברי המנהיג בהל׳ אבל סי׳ קנה ד״ה תספורת כיצד, מבואר דאסור, ועי׳ במה שכתבתי לעיל בסמוך, בדעת ראב״ן.
מהו שינוי גבי נטילת צפרניים. הטוש״ע בסעיף ז, כתבו דהיינו בידיו או בשיניו, ויש להעיר דשבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ לד, כתב דאין נראה לו מה שכתב הרי״ף שמותר רק בשיניו, אלא מותר בכל דבר מלבד בגנוסטרי, ע״כ, וסמ״ק מצוריך במצוה צו אות שס, כתב דשינוי מיקרי בשיניו או זה אחר זה, ע״כ, ושמא כוונתו שנוטלם כל אחד בזמן אחר ולא ברציפות, וצ״ע.
(א) ובמרדכי דף שצ״ב ע״ב ה״א כתב שמוהר״ם מצא בשם ר״ת דאפשר דלא התירו שפה אלא בתער ולא במספרים דומיא דמי שתכפוהו אבליו עכ״ל ומשמע דס״ל כדברי הרמב״ן ולכן למדו ממי שתכפוהו אבליו שמותר אפי׳ תוך ז׳ כדלקמן והיה נראה שלענין הלכתא הכי נקיטינן אבל ב״י כתב והרמב״ם פ״ו פי׳ כדברי הראב״ד וכתב כיון שהם מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן עכ״ל:
(ב) ומדברי המרדכי שכתבתי לעיל גבי שפה דמתיר ג״כ דוקא בתער אבל לא במספרים ולמדו מכאן נראה דאינו מפרש פי׳ זו דגבי שפה שצריר לקצר השערות שלא יעכבו את האכילה וא״כ ע״כ נראה וא״כ מה חילוק בין תער ומספרים אלא נראה לדברי המרדכי דבתער כשחותך השערות ומקצרו בו הוי שינוי דאין דרך לקצרן ולחתכן אלא במספרים כנ״ל לדבריו וכ״ב ב״י בשם הרמב״ן:
(ג) וע״ל סימן שצ״ט דכתב הטור סתמא כדברי הסמ״ק ובפסקי מהרא״י ז״ל סימן קל״ג ובספר אגודה נמצא דשיעור גערה הוי ג׳ חדשים וכן הורה במהרי״ל ומהר״ן ז״ל ומי יבא אחרי המלכים לסתור דבריהם אמנם מלשון מהרי״ל בתשובה סימן כ״ב שהורה למהר״ז ז״ל משמע קצת שלא היה לבו נוטה כך אלא שהיה משיב לשואלים כספר אגודה וכ״כ מהר״ר אנשיל שלבו נוטה להתיר אלא שהיה משיב לשואלו פלוגתא דרבוותא היא עכ״ל ובכלבו דשיעור גערה ל׳ יום אחר ל׳ יום הראשונים עכ״ל ומדברי ב״י משמע דלאחר ל׳ יום הוי שיעור גערה וכ״ה בא״ז הלכות אבל לאחר ל׳ יום הוי שיעור גערה ובמהרי״ל שנוהגין בקצת מקומות שלא לספר כל יב״ח עכ״ל וכן המנהג בארצינו ואם הכביד עליו שערו מקילין ויש מקילין בזה ואין מוחה בהן הואיל ואינו אלא חומרא בעלמא ומצאתי בא״ז וז״ל שאלה אם תוכל לספר אחר אביו תוך י״ב חדש כי מתוך שאתה עסוק במזונותיך ומצוי בין השרים אינך יכול לסבול גידול שער הנני מודיעך שלא הוזכר י״ב חדש לענין גידול שער רק עד שיגערו בו חביריו ומה שנוהגים י״ב חדש אינו אלא חומרא בעלמא לכבוד אביו ואמו ולכן מותר אתה לספר כדרכך עכ״ל התשובה:
(ד) וכדברי הרי״ט כתב המרדכי דף שצ״ד ע״א בה״א וז״ל מצאתי אבל מותר לגלח ביום ל׳ דמקצת היום ככולו דמקצת היום ז׳ עולה לכאן ולכאן שאם לא היה עולה למנין ל׳ חסר אחד מן הל׳ והיה צריך להמתין עד ל״א עכ״ל ופשוט דכוונתו כהר״ר י״ט וקרא ליום כ״ט ל׳ הואיל ומקצת יום ז׳ עולה ליום ה׳ הוי יום כ״ט יום ל׳ דאי לא הוי הכי אלא יום ל׳ ממש קאמר מאי איצטריך למישרי משום דיום ז׳ עולה לכאן ולכאן תיפוק ליה משום דמקצת יום ככולו כדפסקינן בהדיא פא״מ אלא ודאי דעתו כדעת ה״ר י״ט וכמו שפירשתי וכ״מ פ״ק דנזיר (ו.) דאמרינן שם אם נדר ב׳ נזירות וגלח ביום כ״ט יצא אע״ג דסתם נזירות ל׳ יום משום דאמרינן מקצת היום ככולו בתחילתו ובסופו ויום ל׳ עולה לכאן ולכאן וה״ה ביום ז׳ וצ״ע דאין המנהג כן:
(ה) ונראה דאע״ג דהלכה כמיקל באבל מ״מ כיון דרבים חולקים דהיינו רש״י והתוס׳ והרמב״ן והרא״ש הלכתא כרבים כ״ש דהרמב״ן והרא״ש שהם בתראי הקשו על דברי הרי״ף וכתבו על דברי רש״י שהם עיקר דהכי נקטינן כנ״ל:
(ו) ובהג״מ פ״ה דה״א דיש אוסרים חפיפה כל ל׳ משום הסריקה עכ״ל והמנהג שלא לחוף אע״פ שנוהגין לסרוק ואפשר הטעם משום איסור רחיצה נהגו גם איסור בחפיפה:
(ז) ונראה הא דנקט נכרית משום ח״ה נקט דכל ישראל אסורים במלאכה אבל בימי אבלה ישראלית אחרת יכולה ליטלה צפרניה ופשוט הוא בעיני:
(א) אבל אסור לגלח כו׳ וסורק ראשו לאחר ז׳ סמ״ק. ולסרק ראשו בימי אבלו יש רוצין לאסור כל שלשים כיון דאסור בתספורת כל ל׳ ומדברי ר״י נראה דשרי שהתיר לחוף ראשו אפי׳ תוך ז׳ משמע דלא אסרוהו אלא דרך תספורת ותגלחת שהוא ליפות את עצמו אבל לסרוק מותר (והמנהג שלא לחוף משום איסור רחיצה ולסרוק מותר וכ״כ רמ״א {עד כאן המגיה}) וראיה מח״ה דאסור בתספורת וכל העם חופפין וסורקין ולא היה אדם שערער כלום עכ״ל משמחות הר״ם מ״ו וכ״פ ב״י:
(עד שיגערו בו חביריו באגודה ומהרי״ל כתבו דשיעור גערה ג׳ חדשים וכלבו דשיעור גערה ל׳ יום אחר ל׳ יום הראשונים וכ״כ ב״י ועיין מ״ש רמ״א בהגהות {עד כאן המגיה}):
מוהל מותר לתקן הצפרנים בימי אבלו רוקח מ״ו והאבל שולח מנות בפורים דהא חייב בכל המצות (וכ״כ רבינו ס״ס ת״א {עד כאן המגיה}) מכאן משמע דבשאר ימות השנה אסור לו לשלוח מנות מ״ו וכן לא ישלחו לו רמ״א בסימן שפ״ה:
(עד שיגערו בו חביריו באגודה ומהרי״ל כתבו דשיעור גערה ג׳ חדשים וכלבו דשיעור גערה ל׳ יום אחר ל׳ יום הראשונים וכ״כ ב״י ועיין מ״ש רמ״א בהגהות {עד כאן המגיה}):
מוהל מותר לתקן הצפרנים בימי אבלו רוקח מ״ו והאבל שולח מנות בפורים דהא חייב בכל המצות (וכ״כ רבינו ס״ס ת״א {עד כאן המגיה}) מכאן משמע דבשאר ימות השנה אסור לו לשלוח מנות מ״ו וכן לא ישלחו לו רמ״א בסימן שפ״ה:
(א) אבל אסור לגלח כו׳ מדא״ל הש״י לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכ״ע מיחייבי וק״ק מאי אפילו בית הסתרים דקאמר הא בית הסתרים יותר מסתבר לאסור דהא בלא״ה אסור כמ״ש רבינו לעיל בסימן קפ״ב דבית השחי ובית הערוה אסור אפי׳ במספריים (והיה אפשר לומר דמיירי כאן באשה דמותר לגלח סתריה כמ״ש בסימן קפ״ב עכ״ה) וי״ל דהא בהדיא כתב ב״י שם דהא דכתב במספרים אסור היינו במספריים כעין תער אבל במספרים בעלמא אפי׳ בית הסתרים מותר וא״כ לענין אבילות הוי רבותא דודאי לא הו״ל תענוג כ״כ בתספורת בית הסתרים אלא יש לו צער משערות דלשם א״נ מהיכי תיתי דגילוח אסור מדכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו והו״א דוקא שער שדומה לשערות דראש שהם בגלוי ולא בבית הסתרים:
(ב) באבל אסור כל ל׳ עיין מ״ש בש״ע בזה:
(ג) והרי״ץ גיאות כתב שאסור תוך ז׳ פי׳ שעל השפה:
(א) אבל אסור לגלח ר״פ ואלו מגלחין (סוף דף י״ד) אבל אסור בתספורת מדקא א״ל רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכ״ע אסור.
(ב) ומ״ש אחד שער ראשו וכו׳ כ״כ הרמב״ן דה״א באבל רבתי לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד כל שער שבו ואחד זקנו ובכלל כל שער שבו הוי נמי שער בית הסתרים וראיה לדבר ומפיבושת בן שאול יצא לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו:
(ג) ומ״ש לכן כתב הראב״ד וכו׳ פי׳ הא דאיתא בפרק אלו מגלחין [דף י״ח] זוג בא מחמתן לפני רבי וכו׳ דאסיקנא בסתמא דמותר לגלח השער של השפה ואיכא לפרש דבין במועד ובין באבילות קאמר דמותר אבל מדתני בהך דאבל רבתי דכל שער שבו אפילו של בית הסתרים אסור באבל לכן כתב הראב״ד דהך סוגיא דמתיר לגלח השפה אינו אלא במועד אבל באבלות אסור כל שלשים אפי׳ מעכב האכילה ורי״ץ גיאות מפרש דהך סוגיא דמתיר לגלח השפה איירי בין במועד בין באבלות תוך ל׳ דשרי לגלח מה שמעכב האכילה והך דאבל רבתי דאוסר כל שער שבו לא מיירי אלא באבל תוך ז׳ דאסור אפילו מאי דמעכב האכילה והרמב״ן ס״ל דאפילו תוך ז׳ שרי לגלח מאי דמעכב האכילה והך דאבל רבתי דאוסר כל שער שבו היינו כל שער חוץ ממאי שמעכב את האכילה דפשיטא דשרי ולא היה צריך לפרש דאינו בדין שיתלכלך באכילה בשפה ומן הצדדין כל שמעכבין:
הכל
(ב) יָשַׁב לְגַלֵחַ, וְאָמְרוּ לוֹ: מֵת אָבִיו, הֲרֵי זֶה מַשְׁלִים רֹאשׁוֹ, אֶחָד הַמְגַלֵחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַלֵחַ; וּמַה שֶּׁהַסַפָּר גוֹמֵר, הַיְנוּ בִּדְלֵיכָּא סַפָּר אַחֵר בְּמָתָא.
(ו) באבל רבתי בירושל׳ בפ״ק דשבת וכתבוהו הרי״ף והרא״ש שם בפ״ג דמ״ק וכתב המרדכי משום דגדול כבוד הבריות
(ז) שם במרדכי
(א) אחד המגלח – פי׳ שבשעת הגילוח נאמר למגלח שמת לו מת יכול לגמור מלאכתו משום כבוד הבריות.
בסימן זה נחסר סעיף אחד והיינו סעיף ה׳ וכצ״ל אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה ימים. הג״ה ויש אוסרין אף לאשה וכן עיקר. קבלתי שנמצא כן בש״ע של רמ״א כתיבת ידו ז״ל.
(א) (סימן ש״צ ש״ע ס״ב) ישב לגלח. בירושלמי (פ״א דשבת) משמע דזהו חד שיעורא עם ההיא דקתני במתני׳ שם לא ישב לפני הספר סמוך למנחה דאמרינן שם מאימתי התחלת תספורת משיניח מעפורת ספרים על ברכיו:
הכל
(ג) כָּל אוֹתָם שֶׁאָמְרוּ מֻתָּר לְגַלֵחַ בְּחוֹל הַמּוֹעֵד, אִם אֵרְעוֹ אֶחָד מֵאֵלוּ קֹדֶם הָאֲבֵלוּת, וְנִכְנַס מִיָּד תּוֹךְ הָאֵבֶל, אָסוּר לְגַלֵחַ. אֲבָל אִם אֵרְעוֹ אֶחָד מֵאֵלוּ, וּתְכָפוּהוּ מִיָּד שְׁנֵי אֲבֵלוּת זֶה אַחַר זֶה, מְגַלֵחַ כְּדַרְכּוֹ, בֵּין בְּתַעַר בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם, וַאֲפִלוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה. וְאָדָם אֶחָד שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו זֶה אַחַר זֶה, מֵקֵל שְׂעָרוֹ בְּתַעַר אֲבָל לֹא בְּמִסְפָּרַיִם. {וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ בְּצִנְעָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן).}
(ח) ברייתות שם דף י״ז ע״ב וכדמשני רב חסדא וכו׳ שם
(ט) רמב״ן בסת״ה ויליף לה דמתני בההיא ברייתא נמי ומכבס כסותו וההיא ע״כ תוך ז׳ היא דאחר ז׳ אין אסור בכיבוס
כל אלו שאמרו מותר לגלח בחול המועד כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד והיוצא מבית השביה ומבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר כולם אסורין לגלח בימי אבלו שאם ארעו אחד מאלו קודם האבילות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח אבל אם ארעו אחד מאילו ותכפוהו מיד שני אבילות זה אחר זה מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים אפילו תוך ז׳ ואדם אחר שתכפוהו אביליו זה אחר זה מיקל שערו פי׳ שמגלחו קצת בתער אבל לא במספרים.
(ג) ישב לגלח ואמרו לו מת אביו וכו׳ באבל רבתי (פ״ה) וירושלמי פ״ק דשבת וכתבוהו הרי״ף והרא״ש בסוף מ״ק וכתב המרדכי ושמא היינו טעמא דגדול כבוד הבריות וכו׳ ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא:
(ד) כל אלו שאמרו מותר לגלח בח״ה כגון הבא ממ״ה וכו׳ עד מיקל שערו בתער אבל לא במספרים בפרק אלו מגלחין (מועד קטן יז:):
(ה) שהלך להרויח כו׳ פי׳ לאפוקי לטייל:
(ו) ונכנס מיד לתוך האבל אסור לגלח פי׳ עד אחר ל׳ לאבילות כדין תספורת וע״ז קאמר דאדם אחר דאינו מהיוצא מבית השבייה כולי מיקל שערו פי׳ אחר ל׳ לאבילות הראשון מיקל בתער אפילו בתוך ל׳ לאבילות השני:
(ז) מיקל שערו כו׳ ז״ל רבינו ירוחם מיקל בתער פי׳ שיגלח מלמטה עקרי השער כדי להקל מעליו אבל לא במספריים פי׳ שיחתוך מזנבות שער מפני שזה נראה לעינים אבל תחת שערו אינו נראה וכתב הרמב״ן דהני דשרינן להו בתוך ל׳ דוקא בצינעא (ורבינו כתבו לענין כיבוס וה״ה לענין גילוח עכ״ה) עיין בב״י:
(ח) שמגלחו קצת בתער אבל לא במספרים ז״ל הרמב״ן בת״ה לרבינו האי תער ומספרים משונים זה מזה ויש שינוי בין לשון תורה ובין לשון חכמים כי תער של תורה בלשון חכמים מספרים והוא העשוי לגילוח והשחתה ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער ובירושלמי מיקל בסכין ובתספורת אבל לא במספרים (כך מצינו בהלכות הרי״ץ גיאות עכ״ה) ובעל הערוך הקשה עליו ובודאי שתשובה זו משובשת דתער בין בלשון תורה בין בלשון חכמים הוא המשחית לגמרי כדאמרינן איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומספרים בין בלשון תורה בין בלשון חכמים יש בהן גילוח ולא השחתה וזהו שאמרו כאן מיקל אדם בתער הטעתו לגאון ז״ל בפי׳ זה כסבור לומר דמפני שאין בו השחתה התירו כן ולא היא דהכא לאו משום השחתה דאטו גילוח באבל מותר אלא הכא במיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת עסיקי׳ והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו אין דרכו בתער וא״א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים ומשום שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי מותר בסכין ובתספורת שהתער כאן כסכין הוא עכ״ל:
הכל
(ד) עַל כָּל הַמֵּתִים מְגַלֵחַ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו. {הַגָּה: וְאֵין הָרֶגֶל מְהָנֵי אִם פָּגַע קֹדֶם שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו (טוּר). וְעַיֵּן בא״ח סִימָן תקמ״ח. וְשִׁעוּר גְּעָרָה יֵשׁ בּוֹ פְּלֻגְתָּא, וְנוֹהֲגִים בְּג׳ חֳדָשִׁים (כְּדַעַת מהרא״י בִּפְסָקָיו וַאֲגֻדָּה ומהרי״ל והר״ן). וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מִסְתַּפְּרִין עַל אָב וָאֵם כָּל י״ב חֹדֶשׁ (מהרי״ל מִנְהַג קְצָת מְקוֹמוֹת), אִם לֹא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁהִכְבִּיד עָלָיו שְׂעָרוֹ, אוֹ שֶׁהוֹלֵךְ בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמִתְנַוֵּל בֵּינֵיהֶם בְּשַׂעֲרוֹתָיו, דְּמֻתָּר לְסַפֵּר (כֵּן הֵשִׁיב הָאוֹר זָרוּעַ).}
(ב) (ש״ע סעיף ד׳) עד שיגערו בו חביריו ומהני אפילו לגלח ביום הל׳ אליה זוטא (סי׳ תקמ״ח) ואם גערו בו תוך ל׳ פשיטא דלא מהני דלא גרע משאר אבל ואף אם פגע רגל תוך ל׳ לא אמרי׳ דרגל מבטל ל׳ ויהיה מהני הגערה עי׳ (סי׳ שפ״ט ס״ה) וע׳ בא״ר א״ח (סי׳ תקל״א סק״י וסי׳ תקמ״ח סק״י) ובא״ר (סי׳ קל״ב סק״ד) בנושא אשה תוך ל׳ אפילו על אביו ואמו מותר לגלח ובמשבצות זהב שם הניח הדין בצ״ע ועי׳ תשו׳ שמש צדקה (א״ח סי׳ כ״ה):
(ג) (שם בהגה״ה) ואין הרגל מהני וכ״ה לקמן בש״ע (סי׳ שצ״ט ס״ד):
(ד) (שם) כן השיב הא״ז. בד״מ הביא הא״ז וז״ל שאלת אם תוכל לספר אחר אביך תוך יב״ח כי מתוך שאתה עסוק במזונותיך ומצוי בין השרים והנני מודיעך שלא הוזכר יב״ח לענין גידול שער רק עד שיגערו בו חביריו ומה שנוהגין יב״ח אינו אלא חומרא בעלמא לכבוד אביו ואמו ולכן מותר אתה לספר כדרכך עכ״ל משמע דמדינא אחר שהמתין שיעור גערה מותר לגלח אח״כ בכל פעם כדרכו וא״צ להמתין בכל פעם שיעור גערה אלא דהמנהג להחמיר כל יב״ח וכיון דהולך בין השרים א״צ לתפוס חומרא זו וקם אדינא דאחר הגערה מגלח כדרכו וזהו כוונת הרמ״א כאן בתחלה כתב ובמקומות אלו נוהגין כו׳ ועלה כ׳ אם לא וכו׳ והיינו דאז אין לחוש למנהג ההוא אבל קודם זמן הגערה לא מהני מה שהולך בין השרים ואחר שגילח לזמן הגערה א״צ להמתין עוד שיעור גערה אלא דמגלח אח״כ כדרכו כפי הרגלו:
(ג) ואין הרגל מהני – כ״כ גם המחבר בא״ח סי׳ תקמ״ח ס״ט ולקמן סי׳ שצ״ט ס״ד. ונראה דה״ה דאין הרגל עם הגערה מהני אם פגע קודם שלשים וכן מבואר לעיל סי׳ שפ״ט ס״ה לענין גיהוץ אמנם בשו״ת נו״ב חלק א״ח סימן י״ד ע״ד השאלה אם הגיע זמן הגערה בחוה״מ האריך בזה וסיים באופו שבחוה״מ ודאי אין להתיר ובערב הרגל אם גערו בו חביריו יותר ראוי להתיר אף תוך למ״ד וכ״ז נראה להלכה ולא למעשה עד אתיישב בדבר עכ״ל. ותימא שלא זכר כלל מדברי הש״ע דסי׳ שפ״ט הנ״ל דלית דין צריך בושש כי גיהוץ ותספורת שוים. שוב מצאתי בשו״ת תשובה מאהבה ח״א סי׳ קכ״ד שתמה עליו בזה והאריך להביא הרבה פוסקים לאסור וסיים דאותם המורים המקילין בתוך ל׳ על אב ואם מפאת הרגל וסומכים על הנו״ב הנ״ל יהיה להם אשר להם ואל יהי חלקי עמהם ע״ש. ועי׳ בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ב סי׳ נ״ג:
(ד) בג׳ חדשים – עי׳ בתשובת נו״ב חא״ח סי׳ י״ד בסופו שכתב דמה שאמרו שיעור גערה ג״ח היינו לאלו שמגלחין רק ראשם אבל לאלו שמגלחין זקנם (ע״י מספרים או במשיחה) שיעור גערה זמן קצר יותר וכ״כ בתשו׳ חתם סופר סי׳ שמ״ז דלבני אשכנז שרגילים לגלח זקנם שיעור גערה שלשים יום ואם תכפוהו שלשים לאביו ולאמו עם אבילות דרבים מי״ז בתמוז יסתפר תספורת כל שהוא ביום י״ח תמוז באופן שלא יהיה ראוי עוד לגערה ע״ש] וע״ש עוד לענין אם הגיע זמן הגערה בחוה״מ אם רשאי לגלח. ועי׳ בתשו׳ אדני פז סי׳ ח׳ שכתב דכוונת רמ״א דלאחר שעברו ג׳ חדשים שהוא שיעור גערה מותר לספר עצמו כל זמן שירצה לפי מנהגו הראשון ע״ש:
על כל המתים מגלח לאחר ל׳ יום על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ואפילו פגע בו הרגל לאחר ל׳ יום אסור עד שיגערו בו חביריו.
(ה) ומה שכתב מגלח כדרכו וכו׳ אפי׳ תוך ז׳ כ״כ הרמב״ן בת״ה ויליף לה מדקתני בהאי ברייתא דתכפוהו אביליו מכבס נמי כסותו במים וההוא ע״כ תוך ז׳ הוא דאחר ז׳ אין איסור בכיבוס א״כ גם היתר תספורת תוך ז׳ קא שרי וכתב ר״י מיקל בתער פי׳ שיגלח מלמטה עיקרי השער כדי להקל מעליו אבל לא במספרים פירוש שיחתוך מזנבות השער מפני שזה נראה לעינים אבל תחת שערו אינו נראה והרמב״ן כתב בת״ה לרבינו האי תער ומספרים משונים זה מזה ויש שינוי בין לשון תורה ובין לשון חכמים כי תער של תורה בלשון חכמים מספרים והוא עשוי לגילוח והשחתה ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער ובירוש׳ מיקל בסכין ובתספורת אבל לא במספרים ובעל הערוך הקשה עליו ובודאי שתשובה זו משובשת דתער בין בלשון תורה בין בל׳ חכמים הוא המשחית לגמרא כדאמרי׳ בפ״ק דקידושין (לה.) איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומספרים בין בל׳ תורה בין בל׳ חכמים יש בה גילוח ולא השחתה וזה שאמרו כאן מקל בתער הטעתו לגאון ז״ל בפירוש זה כסבור לומר דמפני שאין בו השחתה התירו כן ולא היא דהכא לאו משום השחתה שרינן דאטו גילוח באבל מותר אלא הכא במיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת עסקינן כדאמר בהדיא והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו אין דרכו בתער וא״א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים ומשום שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי מותר בסכין ובתספורת שהתער כאן כסכין הוא עכ״ל:
(ו) וכתב עוד הרמב״ן בשם התוספתא דהני דשרינן להו לספר בתוך ל׳ דוקא בצינעא ורבינו כתבו לענין כיבוס וממילא משמע דה״ה לענין תספורת:
(ז) על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ברייתא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כב:):
(ח) ומה שכתב ואפי׳ פגע בו הרגל לאחר שלשים יום אסור עד שיגערו בו חביריו כ״כ הרא״ש שם וכ״כ הרמב״ם בפ״י וכתב נ״י וסמ״ג דהכי משמע בירושלמי וכתב הרמב״ן בת״ה דמשמע הכי מדאמרי׳ (שם) על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י״ב חדש וא״א לי״ב חדש בלא רגל ש״מ שאין רגל מפסיק כלום באבילות אביו ואמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים וכתב נ״י וי״א דאם עברו שלשים יום ואח״כ בא הרגל דאז הרגל מפסיק ומהני לבטל זמן הגערה והוא מדברי סמ״ק כמ״ש בסמוך וכ״כ התוספות בשם הירושלמי דגרסינן רבי שמואל בר אבדימי מונה שלשים יום קמי מועדא שאיל לר׳ מנה א״ל כל דבר שהוא תלוי בשבעה ובשלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו וי״ס שכתוב בהם או יגערו בו חביריו בירושלמי ונראה שהוא ט״ס כ״א כמו שכתבתי עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו עכ״ל.
וכך הם דברי הרי״ף על אביו ואמו יגדל פרע עד שיגערו בו חביריו ונראה דגידול פרע היינו ל׳ יום ולא אתא למעוטי אלא אם גערו בו חביריו תוך ל׳ יום דאסור אבל הרמב״ם כתב בפ״ו ובפ״י עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ואפשר דמשמע דשילוח פרע היינו גידול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא גערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שיגדל שער כ״כ שרי והוא שיגערו בו אחר ל׳ יום אבל אם גערו בו תוך ל׳ לאו כלום הוא והגה״מ כתבו בפ״י בשם סמ״ק אם עברו שלשים יום קודם הרגל הרגל מפסיק וא״צ להמתין עד שיגערו בו חביריו וטעמא משום דאמרינן בירושלמי שיעור גערה ל׳ יום לכך הרגל מפסיקו ונראה דאפילו חל יום ל׳ ערב הרגל מותר לספר כיון דמקצת היום ככולו א״כ אותו יום ל׳ מקצתו מל׳ השניים ולא לעניין לפחות מהמנין דלעולם בעינן ל׳ שניים מלבד ל׳ הראשונים היכא דלא גערו בו אלא נ״מ שאם חל ערב הרגל יום ל׳ שמותר לגלח בו כשאר ימות השנה אם גערו בו חביריו ביום ל׳ דנהי דאם לא גערו בו בשאר ימות השנה צריך להמתין ולהשלים ל׳ שניים מ״מ אם גערו בו ביום ל׳ מהני אפי׳ בלא רגל עכ״ל.
כתבו התוס׳ בפרק אלו מגלחין (מועד קטן יט.) ה״ר י״ט פירש כיון דקי״ל מקצת יום ז׳ ככולו עולה לכאן ולכאן יכול לגלח ביום כ״ט ובתוס׳ הרב לא פירש כן דלא אמרינן שיהא יום ז׳ לב׳ ימים לענין שלשים ע״כ:
(ז) על כל המתים וכו׳ שם [דף כ״ב]. ומ״ש ואפי׳ פגע בו הרגל וכו׳ ה״א בירושלמי הביאוהו התוס׳ לשם בד״ה עד שיגערו וכ״כ הרא״ש ושאר פוסקים דלא כהסמ״ק דפסק אם עברו ל׳ קודם הרגל מפסיק וא״צ להמתין עד שיגערו בו חביריו ומביאו רבינו לקמן סימן שצ״ט וטעמו דס״ל שיעור גערה שלשים יום אחר שלשים וכיון דבירושלמי אמרו כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיקו ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו א״כ לפי זה כיון דשיעור גערה ל׳ יום אחר שלשים ופגע בו הרגל אחר שלשים השתא הו״ל בכלל דבר שהוא משום ל׳ והרגל מפסיקו וא״צ להמתין עד שיגערו בו ועוד האריך בהגהת סמ״ק ע״ש סימן צ״ז אבל לא נהגו כמותו להקל אלא כדפסק רבינו והוא דעת כל הפוסקים וכ״פ בש״ע בא״ח סימן תקמ״ח סעיף ט׳ וכ״כ בהגהת ש״ע כאן:
הכל
(ה) אִשָּׁה מֻתֶּרֶת בִּנְטִילַת שֵׂעָר אַחַר ז׳. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אַף לְאִשָּׁה, וְכֵן עִקָּר.}
(יא) ברייתא באבל רבתי וכ״כ הרי״ף שם בפ״ג וכ״כ הרמב״ם
(יב) כ״כ הרב רבי מענדל אב״ד דקק״ק בהקדמתו לספר עמודי גולה שכצ״ל
(ז) אשה כו׳ – מ״ש והביאו הרא״ש סי׳ ק׳ ותוס׳ דיבמות שם:
(ליקוט) אשה כו׳ – בא״ר (כ״ה בתה״א) כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת אבל תוס׳ מפרשים כל זה במעברת סרק ע״פ שלמטה וכן הסכים הרמב״ן וז״ש ויש אוסרין כו׳ (ע״כ):
(ח) ויש אוסרין כו׳ – עבתוס׳ שם ובתה״א כתב בשם תוס׳ דהאי תספורת דשרי היינו ע״פ שלמטה כו׳ וכ״כ בתוס׳ דמ״ק י״ח א׳ ד״ה ובגנוסתרי כו׳:
(ה) (סעיף ה׳ בהג״ה) וכן עיקר. אשה בתוך ימי אבלה שעושין פדיון לבנה יכולה ללבוש בשעת הפדיון בגדי שבת. שבות יעקב (ח״ב סק״ב):
(ה-ו) תניא באבל רבתי אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה וכ״כ רב אלפס שאשה מותרת בנטילת שער והקשה הרמב״ן אם כן תהא מותרת בגיהוץ וכן כל מצות ל׳ לא יהא נוהגת בה על כן נראה כדברי המפרשים דנטילת שער דשרי באשה היינו במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד שהוא משום תכשיט שלא תתנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה כל ל׳ יום כמו האיש וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל.
(5-6) (ט) והקשה הרמב״ן א״כ תהא מותרת בגיהוץ והרי אנו כל עיקר לא למדנו איסור גיהוץ אלא מן האשה התקועית:
(י) במעברת סרק על פניה פי׳ פניה של מטה:
(יא) וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל ואע״ג דכתב רבינו לעיל בס״ס שפ״א שלאחר ו׳ א״א מותרת בכל ומשמע מדברי ב״י שם שהוא מדברי הרא״ש י״ל דהתם מיירי בגיהוץ ובמעברת סרק על פניה כו׳ אבל בתספורת ממש שאפשר לה בלא״ה שאין בה כ״כ ניוול אסור ומ״ש כאן וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל היינו לענין פי׳ של נטילת שער דמיירי במעברת סרק כו׳ אבל לא לענין גיהוץ:
(5-6) (ח) תניא באבל רבתי אשה מותרת בנטילת שער וכו׳ והטעם כדי שלא תתנוול על בעלה אם לא תספר שערת ראשה מה שהיא רגילה לספר והרמב״ן בשם חכמי צרפת השיג ואמר הרי אין דרכה כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו לה באבל אבל להעביר סרק על פניה שלמטה וכו׳ שכן דרכה כל ימות השנה שלא תתנוול על בעלה הוא דשרי אבל לא נטילת שער ראשה ולמאי שכתבתי אין כאן השגה דרב אלפס לא אמר בשערות ראשה שכל אשה מגדלות אותן ואינן מגלחות אלא אדרבה אם אין להן שערות ארוכות מתקנין להן פיאה נכרית אלא באשה שיש לה רבוי שערות כגון צידעא ובת צידעא כדאיתא בפרק המוציא יין [דף פ׳] שהיו טופלין בסיד להסיר השער ומקצתן מגלחין אותן וכל זה כדי שלא תתנוול על בעלה מחמת רבוי שערות במקום דלא שכיחי שערות לשאר נשים ובהא דוקא כתב הרי״ף דאשה מותרת בנטילת שער וכ״פ הרמב״ן בפ״ז והכי נקטינן וכן פסק ב״י אלא דבש״ע השמיטו אח״כ ראיתי להרב מהר״ר מענדל שכתב בהקדמתו לסמ״ק שהדפיס בקראקא דחסר כאן בש״ע סעיף ה׳ וכצ״ל אשה מותרת בנטילת שער אחר ז׳. הגה״ה ויש אוסרין וכך עיקר ע״כ לשונו. ואני אומר העיקר כדפרישית דבמקום שדרכה של אשה לגלח שערותיה אלו כגון רבוי שערות דצידעא ובת צידעא מותרת ליטלה אחר שבעה וכ״פ הסמ״ג והסמ״ק:
הכל
(ו) לִסְרֹק רֹאשׁוֹ בְּמַסְרֵק, מֻתָּר, אֲפִלוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה.
(ב) לסרוק כו׳ – כאן חסר סעיף א׳ שהרי נרשם סעיף ד׳ סעיף ו׳ ולא נרשם סעיף ה׳ ולא כעט״ז שחלק סעיף ה׳ לב׳ סעיפים ע״ש אלא צ״ל סעיף חדש כמו שהוא במקצת ספרי הש״ע וכך צ״ל אשה מותרת בנטילת שער אחר ז׳. הג״ה ויש אוסרים אף לאשה וכן עיקר ע״כ. וכן הוא בהקדמת סמ״ק ע״ש ועיין בב״י ב׳ הדעות והב״ח פסק דבמקום שדרכה של אשה לגלח שערות אלו כגון רבוי שערות דצידעא ובת צידעא מותרת ליטלם אחר ז׳ ע״ש.
(ג) האשה כו׳ – ובב״י משמע דאפי׳ לאיש מותר שאין כאן לא תענוג ולא שמחה ונ״ל דל״ד נקט אשה ובב״ח כתב שמצא שט״ס הוא וצריך להגיה לסרוק ראשו כו׳ וכן הוא בעט״ז אך בהגה׳ סמ״ק בשם א״ז מתיר דוקא לאשה ולא לאיש ומביאו הב״ח.
הכל
(ז) כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְגַלֵחַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כָּךְ אָסוּר לִטֹּל צִפֹּרְנַיִם בִּכְלִי; אֲבָל בְּיָדָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו, מֻתָּר, אֲפִלוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה. וְאִשָּׁה שֶׁאֵרַע טְבִילָתָהּ אַחַר שִׁבְעָה, תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אִם תִּטֹּל צִפָּרְנֶיהָ בְּיָדֶיהָ אוֹ בְּשִׁנֶּיהָ אֵינָהּ נוֹטֶלֶת יָפֶה, אֶלָא תֹּאמַר לְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים לִטְּלָם בְּתַעַר אוֹ בְּמִסְפָּרַיִם. {הַגָּה: וְלָאו דַּוְקָא עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, אֶלָּא הוּא הַדִּין יִשְׂרְאֵלִית, וְסִרְכָא דְּלִשְׁנָא דְּחוֹל הַמּוֹעֵד נָקַט (דַּעַת עַצְמוֹ).}
(יד) ברייתא שם דף י״ז ע״ב
(טו) פירוש בין דיד בון דרגל כמימרא דרב ענן שם דף י״ח ע״א
(טז) מימרא דרב חייא בר אשי וכו׳ שם וכדעת הרי״ף והרמב״ם וכן הסכים הרמב״ן בסת״ה שבכלי אסור כל ל׳ יום
(יז) כדעת הרי״ף והרמב״ן בספר ת״ה והביאם הטור
(יח) הגהות מיימוני פרק ה׳ בשם הר״מ מאינגלטירא ולענ״ד שאע״ג דפסק המחבר לעיל סעיף ה׳ דאשה מותרת בנטילת שער י״ל דלא התירו אלא בנטילת שער שהיא נמאסת בה ביותר
(ג) ולאו דוקא כו׳ – תמוה לי דאם יש איסור ליטול בעצמה ודאי גם ע״י ישראלית אסור דיש משום לפני עור וגו׳ אבל נראה לי שהוצרכו ליטול ע״י ישראלית כדי שיהיה ע״י שינוי כמ״ש בסמוך דאילו בידיה או בשיניה אי אפשר לה להסירם היטב כפי הצורך לטבילה אבל תימה לי על בעל הש״ע שהרי פסק בסעיף ה׳ אשה מותרת בנטילת שער אחר ז׳ והיינו כרי״ף ורמב״ם וכמו שכ׳ ב״י ולמה לא תהיה מותרת כאן ליטול צפרניה ע״י עצמה בלא שינוי והלא צפרנים אינם חמורים משער. ועוד קשיא אפי׳ לדעת רמ״א והלא בסי׳ שצ״ג סעיף ג׳ התירו ליטול צפרנים בשביל למול ולמה לא נתיר בשביל טבילת מצוה לכולי עלמא ולא ראינו נשים נוהגות כן ליטול צפרנים על ידי אחר תוך שלשים.
(ד) ולאו דוקא עובדת כוכבים כו׳ – ולפעד״נ דדוקא נקט עובדת כוכבים דאלת״ה א״כ אפילו לאיש לשתרי לגלח או ליטול צפרניו על ידי ישראל אחר אלא ודאי כיון דשלוחו הוא אסור וא״כ אמאי שרי באשה טפי בשלוחה מבהיא עצמה וגם דוחק לומר דסרכא דלישנא דח״ה נקט דהא המחבר ס״ל בא״ח סי׳ תקל״ב דמותר ליטול צפרניו בח״ה אלא דהגמי״י ס״ל דאסור ליטול צפרניו בח״ה וקאמר דעל ידי עובד כוכבים מותר דאמירה לעובד כוכבי׳ שבות ובמקום מצוה לא גזור ואם כן ה״ה באבל דהא קי״ל אמירה לעובדי כוכבים שבות אפילו בדבר שאינו של שבת וכדלעיל הלכות כלאי בהמה סי׳ רצ״ז ס״ד וא״כ הכא דוקא לעובד כוכבים שרי דאמירה לעובד כוכבים לא אסור אלא משום שבות ובמקום מצוה לא גזרו אבל לישראל אסור ודו״ק.
(ב) ישראלית – והש״ך כ׳ דדוקא נקט עובדת כוכבים דאלת״ה אפילו לאיש לישתרי לגלח וליטול צפרניו ע״י ישראל אחר אלא ודאי כיון דשלוחו הוא אסור אלא דוקא ע״י עובדת כוכבים שרי דאמירה לעובד כוכבים לא אסור אלא משום שבות ובמקום מצוה לא גזרו ובט״ז הקשה שהרי בס״ה פסק דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז׳ ולמה לא תהיה מותרת כאן ליטול צפרניה ע״י עצמה בלא שינוי והלא אינם חמורים משער. גם קשה אפילו לדעת רמ״א והלא בסי׳ שצ״ג ס״ג התיר ליטול צפרנים בשביל למול ולמה לא נתיר בשביל טבילת מצוה לכ״ע עכ״ל (ובנה״כ כתב דלק״מ דהכא כיון דאפשר ע״י שינוי שאני דכל מה דאפשר לתקן עדיף. ומ״ש מנטילת צפרני המוהל התם אין כונתו משום נוי רק שמתקן ב׳ צפרני אגודל שיש בהן צורך מילה כשהן משופעין ומחודדין לצורך הפריעה. עכ״ל):
(י) בכלי כו׳ אבל כו׳ אפילו כו׳ – עברא״ש שם סי׳ ס״ו ומשמע דברי הרי״ף שכל ל׳ יום אסור בכלי. תה״א ועתוס׳ שם י״ח א׳ ד״ה ובגנוסתרי. ולא ידענא מנ״ל כו׳:
(יא) (ליקוט) אפילו תוך ז׳ – מעובדא דשמואל שם. תה״א (ע״כ):
(יב) ואשה כו׳ – עבא״ח סי׳ תקל״ב:
(ו) (ש״ע ס״ז) אסור ליטול צפרנים. בנטילת צפרנים משמע דל״צ גערה הלק״ט (ח״א סי׳ קי״ג):
(ז) (באה״ג ס״ק י״ח) נמאסת בה ביותר. ע׳ בת׳ נוב״י (סי׳ צ״ט):
תניא כשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניים דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר והלכתא כוותיה ומותר בין בשל ידים בין בשל רגלים ומיהו דוקא בשינוי כגון בידיו או בשיניו אבל במספרים או בסכין אסור כתב רי״ף חזינא לקצת רבוותא דכתבו דוקא תוך ל׳ אבל תוך ז׳ אסור ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו תוך ז׳ שרי וכ״כ הרמב״ן וכתב הרי״ץ גיאות דאחר ז׳ מותר אפילו במספרים וכ״כ בה״ג וכן פסק בספר המצות אבל הרמב״ן כתב שאין חילוק בין תוך שבעה לאחר שבעה שלעולם אינו מותר אלא ע״י שינוי.
(י) ומה שכתב בשם הרי״ף בפרק אלו מגלחין כתב גרסינן בפרק החולץ בענין ר׳ יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום אמר רב חסדא ק״ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר ליארס ל׳ של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וש״מ שהאשה מותרת בנטילת שער כדקתני באבל רבתי ע״כ וכתב עליו הרמב״ן בת״ה אבל רש״י אינו גורס שם לספר אלא גירסתו כך הוא במקום שאסור לכבס מותר ליארס ל׳ של אבל שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס וכתב שהדברים נראים לענין הסוגיא כדברי רש״י ועוד קשה לי לדברי רבי׳ בעל הלכות ז״ל הרי האשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר ז׳ ואינה בגזירת ל׳ של גיהוץ והרי אנו כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דה״ק התם באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נדון להתיר לה וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ולא תני גיהוץ כלל ויש מחכמי הצרפתים ז״ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה במעברת סרק על פניה של מטה אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפי׳ באשה שהרי אין דרכה כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו לה באבל ודברי טעם הן ונראין עכ״ל וגם התוספות כתבו בפרק החולץ (יבמות מג.) כדברי רש״י וכתב הרא״ש בפ׳ אלו מגלחין שכן עיקר והרמב״ם בפ״ו פסק כדברי הרי״ף ז״ל. ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחח הכי נקטינן:
(יא) כתב רבינו ירוחם לסרק ראשו במסרק פירש״י והמפרשים שמותר אפילו תוך ז׳ שאין כאן לא תענוג ולא שמחה והמרדכי כתב במ״ק והגה״מ פרק ז׳ לסרק ראשו יש מתירין ויש רוצים לאסור כל ל׳ יום ומדברי ר״י נראה דשרי שהתיר לחוף ראשו אפי׳ תוך ז׳ וסמ״ג כתב סורק ראשו לאחר ז׳ ולענין הלכה נקטינן כדברי המקילים לסרוק אפילו תוך ז׳:
(יב) תניא כשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניים וכו׳ בפרק אלו מגלחין (מועד קטן יז:) ואיפסיקא התם בגמרא הלכה כר׳ יוסי:
(יג) ומה שכתב בין של ידים בין של רגלים מימרא שם:
(יד) ומה שכתב ומיהו דוקא בשינוי וכו׳ שם א״ר חייא בר אשי אמר רב ובגנוסטרי אסור וכתבו התוספות גנוסטרי פירש בערוך שהוא כלי המתוקן ליטול צפרנים משמע שהיה מתיר בין בתער בין במספרים מיהו קאמר בגמרא ר׳ יוחנן דשקלינהו בשיניה משמע דוקא בשיניו שרי וכ״כ הרמב״ם בפ״ה אסור ליטול צפרניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר וכן דעת הרמב״ן בת״ה וכ״כ סמ״ג בגנוסטרי אסור פי׳ במספרים וה״ה בתער:
(טו) ומה שכתב רבינו בשם הרי״ף בפרק אלו מגלחין והכריע הרמב״ן בת״ה כמותו ומ״ש בשם הרי״ץ גיאות הביאו הרמב״ן בת״ה:
וכתב אח״כ ומדברי רבינו הרי״ף נלמוד שכל ל׳ אסור בגנוסטרי וכתב במסקנא כדברי הרי״ף דבגנוסטרי אסור כל ל׳ יום ושלא בכלי מותר אפילו תוך ז׳ וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״ה וששי. ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
(טז) כתבו הגה״מ פ״ה בשם הר״מ מאינגלטיר״ה אשה שאירעה טבילתה בחוה״מ לא תטול צפורניה בעצמה אבל אומרת לנכרית ליטול צפורניה אפילו בגנוסטרי דכיון דאמירה לנכרי שבות במקום מצוה לא גזור אבל היא עצמה אינה יכולה ליטלה יפה בשיניה או בידיה וכן הדין אם עירעה טבילת מצוה תוך ל׳ אחר ז׳ עכ״ל:
(ט) תניא כשם שאסור לגלח בימי אבלו וכו׳ בפרק אלו מגלחין סוף [דף י״ז]:
(י) ומ״ש ומיהו דוקא בשינוי וכו׳ שם ריש [דף י״ח] אמר רב ובגנוסטרא אסור ופירש רש״י במספריים ולאו דוקא גנוסטרי אלא כל שהוא כלי כגון תער וסכין נמי אסור דאין היתר אלא בשיניו כדעביד ר׳ יוחנן או צפורן בצפורן ודלא כמ״ש התוס׳ בשם הערוך דאינו אסור אלא בגנוסטרי שהוא כלי המתוקן ליטול צפרני׳ אבל בסכין או בתער ומספרים מותר דליתא: כתב המרדכי לסרק ראשו תוך ז׳ יש מתירין ויש רוצין לאסור כל ל׳ כיון דאסור בתספורת כל ל׳ ומדברי ר״י שפי׳ שמותר לחוף אפילו תוך ז׳ משמע דלא אסרו אלא דרך תגלחת ותספורת שהוא ליפות עצמו אבל לסרוק מותר וראיה מחש״מ דאסור בתספורת וכל העם חופפים וסורקים ולא היה אדם שמערער על זה עכ״ל הר״ם וסמ״ק כתב וסורק ראשו במסרק לאחר ז׳ עכ״ל ובש״ע פסק לסרוק האשה במסרק מותר תוך ז׳ עכ״ל משמע דדוקא באשה שצריכה שלא יהיו מסוכסכים שערותיה כשהיא טובלת לא החמירו בה משא״כ באיש דנכון להחמיר אבל מצאתי שט״ס הוא וצריך להגיה לסרוק ראשו וכו׳ מיהו בהגהת סמ״ק כתב והא״ז אוסר לאיש לסרוק ראשו במסרק כל ל׳ יום אך לאשה מתיר לאחר שבעה עכ״ל:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
יורה דעה שצ – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע יורה דעה שצ – רשימת מהדורות, באר הגולה יורה דעה שצ, ט"ז יורה דעה שצ, ש"ך יורה דעה שצ, באר היטב יורה דעה שצ, ביאור הגר"א יורה דעה שצ, הגהות ר' עקיבא איגר יורה דעה שצ, פתחי תשובה יורה דעה שצ, הלכה ממקורה – הרב רימון יורה דעה שצ – באדיבות המחברים הרב יוסף צבי רימון והרב יצחק ריגר ועמותת סולמות (כל הזכויות שמורות), טור יורה דעה שצ, מקורות וקישורים לטור יורה דעה שצ, בית יוסף יורה דעה שצ, אור חדש – תשלום בית יוסף יורה דעה שצ – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה יורה דעה שצ, דרישה יורה דעה שצ, פרישה יורה דעה שצ, ב"ח יורה דעה שצ
Yoreh Deah 390, Shulchan Arukh Sources Yoreh Deah 390, Be'er HaGolah Yoreh Deah 390, Taz Yoreh Deah 390, Shakh Yoreh Deah 390, Baer Heitev Yoreh Deah 390, Beur HaGra Yoreh Deah 390, Hagahot R. Akiva Eiger Yoreh Deah 390, Pitchei Teshuvah Yoreh Deah 390, Halakhah MiMekorah Yoreh Deah 390, Tur Yoreh Deah 390, Tur Sources Yoreh Deah 390, Beit Yosef Yoreh Deah 390, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Yoreh Deah 390, Darkhei Moshe Yoreh Deah 390, Derishah Yoreh Deah 390, Perishah Yoreh Deah 390, Bach Yoreh Deah 390