(א) מה שאין מייחדין וכו׳ כבר נתבאר כל זה לעיל ריש סימן קי״ח ומ״ש ופירש ר״ת אפילו בחותם אחד וכו׳ עד שיוצא משם הרוח ה״א בפרק השוכר סוף (עבודה זרה ס״ט) וכי מאחר דקי״ל כוותיה דרשב״ג דלא חייש לשיתומא והלכתא כוותיה דר״א דלא חייש לזיופא האידנא מ״ט לא מותבינן חמרא ביד נכרים משום שייכא (וי״ג משום שיבא) פי׳ רש״י ותוספות נקב קטן שעושין שיצא משם ריח היין ויש לחוש שיקדח שם במקצת ויטעום היין עכ״ל:

(ב) ומ״ש ואפילו לפי זה וכו׳ כלומר לא מיבעיא לרבינו תם דבנכרי לא בעינן חב״ח פשיטא דאפילו לא הודיעו לחברו סגי בחותם א׳ אלא אפילו לי״מ דבלא הודיעו בעינן חב״ח מ״מ בהודיעו לחברו סגי בחותם א׳ ומה ששינה הלשון בסימן קי״ח דכתב ולפי זה אם הודיע לחברו וכו׳ לשם כוונתו לדיוק׳ לומר לפ״ז דוקא לאפוקי למ״ש הרשב״א דאפי׳ במפקיד ואפי׳ בנכרי נמי בעינן חב״ח אם כן ה״ה בהודיעו לחבירו וכו׳ נמי ודאי בעינן חב״ח אבל כאן לא הביא רבינו דעת הרשב״א כי אם דעת ר״ת וי״מ ומה שלא הביא דברי הרשב״א כאן דלא איירי אלא ביין דאין חלוק בין נכרי לישראל חשוד היינו משום דביין לא בעינן בישראל חשוד חב״ח אף להרשב״א דאין ישראל חשוד נחשד על הניסוך אלא שמא יחליף רע בטוב ולזה סגי בחותם א׳ דהא פשיטא דלא איירי הכא בישראל חשוד על הניסוך דא״כ לא נקרא בשם ישראל חשוד אלא ישראל מומר אלא ודאי בישראל חשוד על הגזל ועל החליפין קאמר וכמ״ש בסימן קי״ח ס״ב ע״ש זו היא דעת רבינו אכן מ״ש הרשב״א בת״ה הארוך בית ה׳ ריש שער ד׳ וז״ל ונמצא עכשיו לפי זה דלעולם יין צריך ב׳ חותמות בין שהפקידו אצל נכרי בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך יין וכו׳ ומביאו ב״י הוא תמוה מאוד דמשמע להדיא דבישראל חשוד על הניסוך קאמר ועי ריש סי׳ קי״ח ובמ״ש לשם. ולענין הלכה נקטינן דלכתחלה צריך חב״ח בכל ענין אבל בדיעבד מתירין אף בחותם א׳ או במפתח בכל ענין וכמו שהורה ר״ת:

(ג) ומ״ש ויש נוהגין לעשות שולים שניים וכו׳ פי׳ דבזה חשוב חב״ח בפני כל הברזות והנקבים שבשולים ובמגופה אבל אין חוששין שמא יוציא יין בין הנסרים דהאומנים מחברים היטב הנסרים זה בזה אבל ה״ר יצחק ב״ר יהודה השיב לרש״י דחוששין ג״כ לבין הנסרים וכו׳ עד מבין התפירות ואף על פי שרבים מן הפוסקים האחרונים כתבו להתיר אפילו בשל עץ וכמ״ש הרב בהגהת ש״ע ושכן נוהגין וכו׳ ע״ש מכל מקום עכשיו נוהגין שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע״י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה כי שכיח שהנכרים נוקבין החביות במקדח קטן או בסכין בין הנסרים ומוציאין יין בגנבה ואין לשנות ולהקל כלל לשלוח יין מעיר לעיר בחביות של עץ בשום פנים בלא ישראל נאמן שומר ביום ובלילה. מיהו אם מכסים כל דופני החביות בחשוקים וגם השולים בנסרים יש להתיר וכמ״ש התוספות פ׳ אין מעמידין (עבודה זרה ל״א) בד״ה השולים דבתיקון זה אין לחוש כלל לשום זיוף וכן במכניס כל החבית בשק וכו׳ אין לחוש כלל:

(ד) ה״ד חב״ח טח פי החבית וחתמו וכו׳ בפ׳ אין מעמידין (עבודה זרה ל״א) ה״ד חב״ח אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח ואי לא לא הוי חב״ח דיקולא ומיהדק הוי חב״ח לא מיהדק לא הוי חב״ח ולשון רבינו הוא לשון הרשב״א בת״ה הקצר וקודם לכן כתב שם אין מפקידין אותם אצל הנכרי עד שיסתום כל הנקבים שבה ויחתום עליהם בב׳ חותמות אלמא דס״ל להרשב״א דשני חותמות הם מלבד הסתימה וז״ש כאן הרשב״א טח פי החבית בטיט וכיוצא בו ואח״כ חתמו בחותם זהו חותם א׳ וכשחזר וכופה כלי ע״ג ומהדקו הוי חותם שני דלא כפרש״י שפירש דסתימת המגופה שדבוקה בחבית ונתייבשה וסל כפו עליה היינו שתי חותמות וכן פר״ת דסתימת החבית חשוב חותם א׳ כמ״ש רבינו למעלה בשמו בסימן קכ״ט ס״ו וכ״כ הרמב״ם בפי״ג אבל הרשב״א ס״ל דאין הסתימה בטיט חשוב חותם וכן פי׳ ב״י לדעתו ואיכא לתמוה היאך סתם רבינו דבריו כאן הפך פי׳ רש״י ור״ת ורמב״ם ותפס דעת הרשב״א שהוא יחיד כנגד רבים ותו קשה דבדברי הרא״ש פ׳ א״מ (דף פ״ו ע״א) כשהקשה על מה שפסק רב אלפס כר״א דסגי ביין בחותם א׳ והביא דברי ר׳ יוחנן דמצריך חב״ח כתב וצ״ל שהם מפרשים דר״א בעי מפתח וחותם תרוייהו והמפקיד יינו אצל נכרי איירי בחבית סתומה דהיינו חותם א׳ וכו׳ אלמא דמחשיב סתימת פי החבית בטיט כחותם א׳ לפיכך נראה דרבינו אינו תופס דעת הרשב״א ולשון טח פי החבית וחתמו וכו׳ שכתב רבינו רצונו לומר שטח פי החבית בטיט ונתייבש עד שחתמו כלומר שהוא סתום היטב וחשיב חתימה מעליא וחזר וכפה כלי ע״ג ומהדקו בענין שיש טורח להסירו הוי חב״ח כפרש״י ור״ת והרא״ש והרמב״ם ודלא כהרשב״א. ותו דבתשובת הרשב״א שהביא ב״י בסוף סי׳ זה בישראל ונכרי שיש להם יין בשותפות וכו׳ כתוב בפירוש דחבית סתומה כחותם א׳ דמי ומשמע דחזר בו ממה דכתב בחבורו וס״ל כר״ת ושאר הגדולים דסתימת מגופת החבית או קשר חשוב כמו חותם והכי נקטינן: כתב ב״י ומשמע מדברי רש״י ורבינו דבדיקולא ומיהדק א״צ לטוח ע״פ הדיקולא אבל הרמב״ם כתב בפרק י״ג כלשון הזה סתם החבית בכלי שאינו מהידק כדרך שסותמים כל אדם וטח בטיט ה״ז חותם א׳ היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חב״ח עכ״ל. ול״נ דלפרש״י ורבינו תלמודא מעיקרא קאמר אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח פירוש שריקא היינו טח בטיט תחלה ודיבק סביבות פי המזרק לדופני החבית הוי חותם א׳ וכי חתם עליה עוד חותם הוי חותם בתוך חותם אבל שריקא ולא חתימא לא הוי חב״ח והדר קאמר אפילו שריקא ולא חתימא אלא דעל השריקא כפה דיקולא ומיהדק היינו נמי ב׳ חותמות חדא מגופת החבית והסל ג״כ כפוי עליה הוי נמי חב״ח ולהרמב״ם הוי פירושו איפכא וה״ק אפי׳ שריקא ולא חתימא אלא דמעיקרא סתם פי החבית בדיקולא ומיהדק והדר עבוד שריקא דטח עליו מלמעלה הוי חב״ח אבל סתם פי החביות בדיקולא ולא מיהדק כדרך שחותמין כל אדם והדר עביד שריקא דטח עליו מלמעלה לא הוי חב״ח עוד הקשה ב״י למה לא כתב רבינו ההיא דאגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח עכ״ל ולמאי דפרישית דתלמודא לא זו אף זו נקט ל״מ אגנא דפומא דחביתא ושריקא וחתימא אלא אפי׳ שריקא ולא חתומא אלא דעל שריקא כפה דיקולא ומיהדק לפרש״י א״נ ברישא סתם פי החבית בדיקולא והדר עביד שריקא להרמב״ם נמי הוי חב״ח ואם כן כשכתב רבינו דשריקא ודיקולא ומיהדק הוי חב״ח כ״ש שריקא וחתימא גם הרמב״ם והרשב״א השמיטו הך דאגנא דשריקא וחתימה ולא כתבו אלא הך דשריקא ודיקולא ומיהדק דהוי חב״ח ומשמע ואצ״ל שריקא וחתימא דפשיטא דהוי חב״ח במכ״ש נ״ל ודו״ק:

(ה) קשר פי הנבל של יין ונתנו בשק (ס״א קשר וחתם פי הנבל של יין ונתנו בשק) שם נוד בדסקיא צייר וחתם פיה למטה הוי חב״ח פיה למעלה לא הוי חב״ח ואי כייף ופומיה לגיו וצייר הוי חב״ח ומשמע דהא דקאמר צייר וחתם לאו חותם ממש קאמר אלא ה״ק צייר הנוד פירוש שקשרו וחתם הדסקיא דהיינו שקשרו או שחתמו גם מ״ש רבי׳ קשר וחתם וכו׳ טעמו קשר הנוד וחתם השק היינו או בקשירה או בחותם ולספרים שכתוב בהן קשר פי הנבל וכו׳ ניחא טפי ואיך שיהיה אין כוונת רבינו במ״ש וחתם לחתימה ממש אלא למה שקשר גם הדסקיא או השק הוא נקרא בשם חותם וכדפרישית בסמוך אצל טח פי החבית וחתמו וכן פרש״י וז״ל נוד של עור מלא יין וקשור ומונח בתוך דסקיא של עור פיו של נוד למטה הוי חב״ח דטורח הוא להפוך ולהתיר קשר הדסקיא וקשר הנוד ולחזור ולקשרם וכולי האי לא טרח עכ״ל אלמא דס״ל לרש״י דהא דקאמר תלמודא וחתם לאו חתימה ממש קאמר אלא דלקשר הדסקיא קורא לו שם חתימה והוא ג״כ דעת רבינו והרמב״ם ודלא כהרשב״א דמשמע מדבריו שמלבד הקשר הנהוג צריך ב׳ חותמות וכל זה דלא כהסכמת ב״י דרבינו ג״כ תופס דעת הרשב״א דליתא אלא כדפרי׳ והכי נקטינן כרש״י ורמב״ם ורבי׳ והוא דעת ר״ת והרא״ש כדפרישי׳ בסמוך אצל טח פי החבית וחתמו: וכתב ב״י דמ״ש רבינו היה פי הנבל כפוף לתוכו אע״פ שפיו למעלה בשק הוי חב״ח לאו למימרא דבעינן שיהא נתון בשק וכך מבואר בדברי הרמב״ם וכו׳ עכ״ל וכ״כ בת״ה הקצר וכן פרש״י להדיא ואי כייף פומיה של נוד לגיו וכו׳ אפילו אין דסקיא הוי חב״ח עכ״ל ומ״מ קשה לאיזה צורך כתב רבינו אע״פ שפיו למעלה בשק ונראה ליישב דלפי שכתב תחלה דאין תקנה אלא להכניס כל החבית בשק שאין בו שום תפירה מבחוץ ויחתום פי השק וכ״ש בנודות שבקל יכולין להוציא יין מבין התפירות וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל וכו׳ השתא לפ״ז ודאי בע״כ האי דקאמר ואי כייף פומיה לגיו וכו׳ היינו נמי דוקא כשנתנו בדסקיא שהזכיר ברישא דאל״כ אע״פ שחתם את פי הנוד בכמה חותמות יש לחוש שיוציא יין מבין התפירות והכי נקטינן ודוקא בשק שאין בו תפירות ואע״פ שבש״ע סעיף ד׳ כתב כלשון הרמב״ם בסתם דהפך פי הנוד לתוכו הוי חב״ח ולא כתב שצריך שיהא נתון בשק סמך על מ״ש בסעיף א׳ דאין תקנה לנוד אא״כ ישים אותו בשק שאין בו תפירה ופשוט הוא:

(ו) שני קשרים משונים וכו׳ עד כדי שיחזור אחריו כל זה מדברי הרשב״א בת״ה וכך היא הסכמת המפרשים דלא כאחרים הביאו ב״י ומ״ש מפתח וחותם הוי כב׳ חותמות מכל מקום היכא דסגי בחותם אחד לא הוי מפתח כחותם כדלעיל בסי׳ קי״ח ואין זה אלא להרשב״א אבל במרדכי כתב לשם שפר״י ע״ש ר״ת במטהר יינו של ישראל וכתב לו התקבלתי אי נמי יינו של ישראל ברשות נכרי כששכר מנכרי בית או קנהו דמפתח הוי כחותם וכ״כ רבי׳ בסי׳ קל״א בשם ר״ת והכי נהגינן להתיר בדיעבד במפתח או חותם כר״ת וכ״פ בהגהת ש״ע בסי׳ ק״ל וקל״א:

(ז) שכר או קנה בית בחצרו וכו׳ פלוגתא דתנאי בברייתא ס״פ רבי ישמעאל (עבודה זרה ס״א) ופסק כת״ק דלא כחכמים דמחמירין דבחצר אחרת לעולם אסור עד שיהא יושב ומשמר וכו׳ דליתא דהא קי״ל כר״א דלא חיישינן לזיופא דחותם ומ״ש רבינו דאם ישראל דר שם מותר אפילו בלא מפתח וחותם רצונו לומר אפילו ליכא לא מפתח ולא חותם ומ״ש אפילו גם הנכרי דר שם טעמו דכיון דהישראל דר שם חשוב כאילו יושב ומשמר דאפילו יוצא ונכנס אצל הנכרי שרי ואפילו במטהר יינו של נכרי ונתנו בחצרו של נכרי אם ישראל דר שם שרי אפי׳ בלא מפתח וחותם ואפי׳ גם הנכרי דר שם מטעמא דאמרן כמו שיתבאר בריש סי׳ שאחר זה כ״ש ביינו של ישראל ובביתו של ישראל:

(ח) ומ״ש דאם אין הישראל דר באותו חצר אם יש לו מפתח וחותם מותר ר״ל להרשב״א מפתח וגם חותם ולר״ת מפתח או חותם קאמר ומ״ש ריש סימן קל״א אצל יינו של נכרי כשהבית פתוח לר״ה ודינו שוה ליינו של ישראל כשאינו פתוח לר״ה:

(ט) ומ״ש ואפילו בעיר שכולה נכרים וכו׳ כ״כ התוספות לשם (בדף ס״א) בד״ה המטהר יינו דביינו של ישראל כיון שאין הבית פתוח לר״ה אפילו דר ישראל באותו עיר אלא שדר בחצר אחרת הוי כעיר שכולה נכרים ואם יש מפתח וחותם מותר ואם לאו אסור:

(י) כתב הרשב״א בד״א וכו׳ פי׳ הא דאמרינן כשאין ישראל דר באותו חצר ואין לו מפתח וחותם דאסור היינו דוקא כשהנכרי דר באותו חצר דהשתא יש לו שייכות גם בבית זה שהשכיר או מכרו לפי שאדם עשוי ליראות בבית שהוא משכיר או שהוא מוכר ואינו נתפס כגנב בכניסתו אבל אם גם הנכרי אינו דר שם אינו עשוי לבא שם בבית מאחר שאין לו שייכות באותו חצר כיון שאין דר שם ומותר אפילו אין שם מפתח וחותם ביד ישראל אלא חותם אחד נמי מותר וכן מ״ש ויש מי שאומר שאפילו נמצא עומד בצד היין מותר נמי ה״פ מותר בחותם אחד אבל לגדולי המורים כיון שמכר או השכיר אפילו אינו דר שם יש לו קצת שייכות ולכן אם נמצא עומד בצד היין אסור בחותם אחד אא״כ דאיכא ב׳ חותמות או מפתח וחותם וראוי לחוש לדבריו וכן פסק בש״ע עוד פסק לשם דבחצרו של ישראל שלא לקחו ולא שכרו מנכרי אפילו נמצא עומד בצד היין מותר ואע״פ שאין שם לא מפתח ולא חותם ואפילו הנכרי דר בחצר והישראל אינו דר דמירתת כיון שנתפס עליו כגנב ודוקא ביום אבל בלילה אסור וכל זה לדעת הראב״ד הביאו ב״י ועיין במ״ש הרב בהגהת ש״ע על זה: