×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין חתימת היין, ובו י׳ סעיפים
(א) מֻתָּר לְהַפְקִיד וְלִשְׁלֹחַ יַיִן בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הוּא חָתוּם בְּחוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם אוֹ מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם. וְהָנֵי מִלֵּי בְּחָבִית שֶׁל חֶרֶס, אֲבָל לֹא בְּחָבִית שֶׁל עֵץ, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִין לְהוֹצִיא יַיִן מִבֵּין הַנְּסָרִים וְלֹא יַרְגִּישׁוּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּנוֹדוֹת, שֶׁבְּקַל יְכוֹלִים לְהוֹצִיא יַיִן מִבֵּין הַתְּפִירוֹת. וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּכְנִיס כָּל הֶחָבִיּוֹת שֶׁל עֵץ אוֹ כָּל הַנֹּאד בְּשַׂק שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִירָה מִבַּחוּץ, וְיַחְתֹּם פִּי הַשַּׂק. {הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּחָבִית שֶׁל עֵץ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יוֹצִיא בֵּין הַנְּסָרִים (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק א״מ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס״ה וּסְמַ״ג וְרַשְׁבָּ״א וּבא״ו הָאָרֹךְ), וְכֵן נוֹהֲגִין, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁיְּהֵא הַמְּגוּפָה נִסְתָּם כָּרָאוּי, וְכֵן שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּרְזָא, רַק יַחְתֹּךְ כָּל הַבְּרָזוֹת וְיָשִׂים עוֹר עַל הַמְּגוּפָה, וְהַבִּרְזָא קָבוּעַ בְּמַסְמְרוֹת, וְיִכְתֹּב אוֹתִיּוֹת חֶצְיָן עַל הָעוֹר וְחֶצְיָן עַל הַבְּרָזוֹת, שֶׁאִם יַגְבִּיהַּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הָעוֹר לֹא יֵדַע לַחֲזֹר וּלְכַוֵּן הָעוֹר כְּבַתְּחִלָּה (מָרְדְּכַי פר״י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת). וְאִם מָצָא סַכִּין בְּחָבִית שֶׁהוֹצִיא יַיִן בֵּין הַנְּסָרִים, עַיֵּן לְעֵיל סי׳ קכ״ד.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) ברייתא עבודת כוכבים דף ל״א וכדעת הרשב״א שהגירסא הנכונה היא בדברי ר׳ אליעזר מפתח וחותם וקולו של ר״א דעביד מפתח וחותם כב׳ חותמות ואיפסק שם בגמרא הלכה כר״א ושכן נראה דעת בה״ג והרי״ף בהלכות וכמו שכתב הטור בשמם
(ב) טור בשם תשו׳ ר׳ יצחק בר יהודה לרש״י
(א) ואין חוששין שמא יוציא יין מבין הנסרים – כי לא קיימא לן כתנא קמא דרשב״ג בפרק השוכר דס״ל דחיישינן לשיתומא פי׳ ר״ן שיעשה נקב חדש אלא כרשב״ג דלא חיישינן אלא שיפתח המגופה כו׳ ומשמע מכאן דאם היה ברור שהוציא יין מבין הנסרים דאסור ואע״ג דבסי׳ קכ״ד סעיף כ״ד כתב רמ״א בעובד כוכבים שהוציא יין בדרך דקירת סכין בחבית דמותר מה שבחבית שאני התם דעדיין הסכין תחוב שם אבל אם כבר סתמו ודאי אסור אף לדידן דבשעת סתימה נוגע שם במקום שהיין יוצא וכן משמע ממה שכתב רמ״א בסמוך ואם מצא סכין בחבית כו׳ משמע דוקא שעדיין שם הוא וכן משמע כאן בד״מ שכתב אם מצא קוץ תחוב שם יש להקל כו׳.
(ב) וכן נוהגים כו׳ – וכתב מו״ח ז״ל מ״מ עכשיו נוהגים שאין להתיר כלל לשלוח מעיר לעיר בלא נאמן ישראל שהוא שומר ביום ובלילה כי שכיח הוא שהעובדי כוכבים מוציאין יין במקדח קטן או ע״י סכין מיהו אם מכסין כל החביות בחשוקים שקורין רייפי״ן וגם השוליים בנסרים יש להתיר וכמ״ש התוס׳ פרק א״מ דף ל״א כו׳ עכ״ל ונ״ל הא דאין לחוש בזה שמכסה כולו בחשוקים שמא יוציא היין מבין החשוקים דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו כמו שכתבתי בסמוך וכשנוגע ביין שיוציא בין החשוקים הוא רחוק קצת מן היין שבחבית והוי כמו נוגע קילוח היוצא דאין איסור על מה שבחבית אלא מכח ניצוק חיבור כמו שכ׳ בסי׳ קכ״ד סעיף כ״ג ממילא יש לנו היתר דבחבית אין אומרים ניצוק חיבור כמ״ש ריש סי׳ קכ״ו מה שאין כן אם מוציא יין במקדח או בסכין מן הנסר של החבית עצמה או מבין הנסרים דודאי נוגע בשעת סתימה ביין שבחבית עצמה גם במהרי״ל ראיתי שמחלק בין נקב דק ובין נקב רחב קצת שבשעה שסותם העובד כוכבים את הנקב יש לחוש שנכנס מן בשר אצבעו בפנים ואוסר כן נראה נכון לחלק. ודין עובדי כוכבים ששותה דרך קנה חלול כתבתי בסי׳ קכ״ד בסעיף כ״ג דבמקום הפסד מרובה יש להקל.
(ג) יחתוך כל הברזות כו׳ – זהו לכתחלה אבל בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא גם כן מותר בהפסד מרובה כמו שכתב רמ״א סימן קכ״ט סעיף א׳.
(א) ויש מתירים כו׳ – כתב הב״ח מ״מ עכשיו נוהגים שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע״י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה כי שכיח שהעובדי כוכבים נוקבים במקדח קטן או בסכין בין הנסרים ומוציאין יין בגניבה ואין לשנות להקל כלל מיהו אם מכסים כל דופני החבית בחשוקים וגם השולים בנסרים יש להתיר כמו שכתבו התוס׳ פא״מ עכ״ל ונראה דהיינו דוקא לכתחלה וכן כתב בתשובת משאת בנימן סימן כ״ט דבדיעבד מתירין כמו שכתב הרב.
(ב) וכן שלא יהיה שם ברזא – כתב בתשו׳ משאת בנימן שם דדין זה לאו לעיכובא אלא לרווחא דמילתא אבל בדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם א׳ אף בחבית של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר כגון כיסוי עור וחשוקים או להכניס החבית בשק ע״כ וע״ש שהאריך מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין.
(ג) ואם מצא סכין כו׳ – ז״ל ד״מ ומה שכ׳ האו״ה דהיין אסור כשמצא תחוב קוץ ע״ל סימן קכ״ט וקכ״ד דיש להקל עכ״ל ור״ל דשם נתבאר דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן ואם נגעו בכוונה על ידי ד״א כגון שדקרו שם הסכין להוציא יין מותר במקום הפסד וה״ה הכא ועפ״ז הם דבריו כאן בהג״ה (והא דלא חיישינן שמא בשעה שמשך היין נגע בידו ביין ונאסר מה שבפנים ע״י ניצוק דלמה לו לעשות כן וכמ״ש בס״ס קכ״ט) אלא מ״ש ע״ל סי׳ קכ״ח ט״ס הוא וצ״ל קכ״ד וכן הוא בעט״ז.
(א) בשק – כ׳ הט״ז דוקא בנוד של עץ אז צריך להניחו בשק אבל בנבל של עור ואין תפירותיו מבחוץ נראה ברור דא״צ נתינה בשק אלא בשני חותמות וקשר הוה ג״כ חותם והיינו כשהוא משונה קצת משאר קשרים וכתב הש״ך דבדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם או אף בחבית של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר כגון כיסוי עור או להכניס החבית בשק מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין עכ״ל (ונ״ל דלדידן הכל שרי אף אם לא חתך הברזות כמ״ש לעיל בסי׳ קכ״ט בשם הש״ך ע״ש) ובט״ז מתיר בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא אם הוא הפסד מרובה כמ״ש רמ״א סי׳ קכ״ט ס״א והב״ח כתב דמ״מ עכשיו נוהגין שאין להתיר כלל לשלוח מעיר לעיר בלא נאמן ישראל שהוא שומר ביום ובלילה כי שכיח הוא שהעובדי כוכבים מוציאין יין במקדח קטן או ע״י סכין מבין הנסרים ואין לשנות ולהקל כלל מיהו אם מכסין כל החבית בחשוקים שקורין רייפי״ן וגם השולים בנסרים יש להתיר וכתב הט״ז והא דאין לחוש שמא יוציא היין מבין החשוקים דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו וכשנוגע ביין שיוציא מבין החשוקים הוא רחוק קצת מן היין שבחבית והוי כמו נוגע בקלוח היוצא דאין איסור על מה שבחבית אלא משום ניצוק חיבור ממילא מותר כמ״ש בר״ס קכ״ו דאין אומרי׳ בחביות ניצוק חיבור משא״כ אם מוציא יין במקדח או בסכין מן הנסר של החבית עצמה או מבין הנסרים דודאי נוגע בשעת חתימה ביין שבחבית עצמה גם במהרי״ל ראיתי שמחלק בין נקב דק ובין נקב רחב קצת שבשעה שסותם העובד כוכבים את הנקב יש לחוש שנכנס מן בשר אצבעו בפנים ואוסר. ודין עובד כוכבים ששותה דרך קנה חלול ע״ל סי׳ קכ״ד סכ״ג דבהפסד מרובה יש להקל. וכתב עוד דמדברי הרמ״א משמע כאן דאם ידוע ודאי שהוציא מבין הנסרים שאסור ואע״ג דבסי׳ קכ״ד סכ״ג כתב בעובד כוכבים שהוציא יין בדרך דקירת סכין בחבית דמותר מה שבחבית שאני התם דעדיין הסכין תחוב שם אבל אם כבר סתמו ודאי אסור אף לדידן דבשעת סתימה נוגע שם במקום שהיה יוצא (ובנה״כ השיג ע״ז וס״ל דהרמ״א לא כ״כ אלא לדינא אבל לדידן שרי במקום הפסד אם הוציא מבין הנסרים א״נ דקמ״ל דאין חוששין שמא הוציא מבין הנסרים בדרך שאוסר היין שבחבית כגון במינקת וכה״ג או שידוע שנוגע כשחוזר וסותם הנקב ע״ש):
(א) מותר כו׳ – דכולא סוגיא דשם משמע דבעי חב״ח דאמר רבא שם אגנא אפומא כו׳ ושם כ״ט ב׳ אר״א הא אתא לאשמעינן כו׳ ושם ל״ט א״ר חבית כו׳ וערא״ש פ״ב סי״ד וצ״ל שהן מפרשים כו׳ ואע״ג שהרא״ש כתב שפי׳ זה דוחק וגם הקשה הרמב״ן כו׳ כבר יישבו בת״ה ריש שער ד׳ ע״ש וז״ש או מפתח וחותם:
(ליקוט) מותר כו׳ – עבה״ג שפי׳ הרשב״א והר״נ דרי״ף פסק כר״א וכ״ה ברי״ף להדיא בספ״ד וקי״ל כת״ק דקאי כר״א כו׳ (ע״כ):
(ב) (ליקוט) אם הוא כו׳ – עמ״ש בס״ב שאין דעת הרמב״ם כפי׳ הרשב״א והר״נ וצ״ל דמפרש מ״ש (ס״ט ב׳) משום שיבא שלכך צריך חב״ח דאף ר״א מודה (וכ״כ הרמב״ן בחידושיו בפ״ב בשם הראב״ד וסתרו ע״ש) ולכן כתב הרי״ף קודם וגרסינן בפרק השוכר כו׳ משום שיבא ואח״כ כתב דברי ר׳ יוחנן חב״ח וצ״ע (וע״ל ס״ק ח׳ שכתב דהרמב״ם פסק כרבנן) (ע״כ):
(ג) וה״מ כו׳ – עבתוס׳ ל״א ב׳ בר״ה השולח. כתב ריב״י לר״ש בתשובה כו׳ והרא״ש שם:
(ד) ואין להם כו׳ – הרא״ש שם וטור:
(ה) ויש מתירין כו׳ – כמש״ש ס״ט ב׳ וכי מאחר דקי״ל כרשב״ג כו׳. שם:
(ליקוט) ויש מתירין כו׳ – בתוס׳ ס״ט ב׳ בד״ה מ״ט. ומיהו נראה לר״י שאין לחלק כו׳ וש״פ (ע״כ):
(ו) ובלבד כו׳ – בתוס׳ הנ״ל בד״ה השולח ושם ע׳ א׳ בד״ה מ״ט:
(ז) ואם כו׳ ע״ל סי׳ קכ״ד – שם סכ״ד בהג״ה:
(א) יחתוך כל הברזות – עיין בתשובת צמח צדק סי׳ פ״ז ובתשובת תפארת צבי חלק יו״ד סימן ט״ו:
מה שאין מייחדין ולא מפקידין יין ביד נכרי דוקא כשאינו חתום אבל אם הוא חתום מפקדין ושולחין על ידו פירש ר״ת אפילו בחותם אחד דכיון שחתום בחותם אחד לא טרח ומזייף ובלבד שלא יהא בחבית שום נקב כנקב שמניחין בו שיוצא משם הרוח ויש מחלקין בין להפקיד בידו ובין לשלוח על ידו דודאי להפקיד בידו שרי בחותם א׳ מפני שעתיד לראות חותמו ומירתת נכרי ולא מזייף אבל כששולח לחבירו שאינו מכיר החותם לא מירתת ובעי שני חותמות ואפילו לפי זה אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם הודיע לנכרי שהודיע לחבירו מירתת נכרי וסגי בחותם אחד וה״ג וכן רב אלפס מצריכין לכל שני חותמות וכן נוהגין ואין להקל ויש נוהגין לעשות שולים שניים לחבית ולחתום המגופה היטב ולחברה עוד במסמרים אבל ר׳ יצחק בר רבי יהודה השיב לרש״י דחביות של עץ אסורות לשלוח ע״י נכרי אפילו בחותם בתוך חותם ודוקא בחביות של חרס שטורח לעשות בהן נקב ולחותמו די בסתימת פיהן בחותם בתוך חותם אבל בחביות של עץ יכולין להוציא היין בין הנסרים ולא ירגישו כלל הלכך אין להן תקנה אלא להכניס כל החבית בשק שאין בו שום תפירה מבחוץ ויחתום פי השק וכל שכן בנודות שבקל יכולין להוציא היין מבין התפירות וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל דישראל קדושים ונוהגין בשני חותמות ובלבד שיכניסם בכלי שלא יוכל הנכרי להוציא היין שלא ירגיש הישראל כגון בחבית של עץ בין הנסרים ובנודות של עור מבין התפירות.
(א) מה שאין מייחדין ולא מפקידין יין ביד נכרי דוקא כשאינו חתום אבל אם הוא חתום מפקידין ושולחין על ידו בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לא.) תניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל וי״ג ומפתח וחותם ר״א מתיר בשתיה וחכמים אוסרים ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר״א ודעת התוספות דאפי׳ בחותם אחד שרי ר״א אי משום דגרסי מפתח או חותם ואי משום דאפילו לספרים דגרסי מפתח וחותם איכא לפרושי דמפתח או חותם קאמר וכמ״ש הרשב״א שי״א כן וטעמא משום דאמרינן בפרק השוכר דר״א לא חייש לזיופא אי נמי מדלא קתני שני מפתחות או ב׳ חותמות.
וכתבו התוספות והרא״ש שקשה על פסק זה דפסיק הלכתא כרבי אליעזר דשרי בחותם אחד מכמה דוכתי דמשמע בהו דיין לא משתרי אלא בחותם בתוך חותם ולכן היה אומר רבינו תם דביד נכרי דוקא הוא דסגי בחותם א׳ משום דמירתת ולא מזייף אבל ביד ישראל חשוד צריך ב׳ חותמות דבחותם א׳ איכא למיחש שיזייף דלא מירתת כל כך שהוא סבר שיאמינוהו כיון ששם ישראל עליו וכל הנך דוכתי דמשמע מינייהו דבעינן חותם בתוך חותם מיירי בישראל חשוד והתוס׳ הוקשה להם להעמיד כל אותם ההלכות בישראל חשוד אלא בנכרי מיירי ויש לחלק בין שולח לחבירו ואינו חוזר ורואה חותמו להכירו דאז צריך חותם בתוך חותם שסבור שהאחר לא יכיר החותם אבל היכא שמניחו ביד הנכרי ועתיד לראות חותמו די בחותם אחד. וה״ה אם שולח לחבירו כתב להודיעו ענין חותמו ומודיעו לנכרי שכך שלח לו דסגי בחותם א׳ דנכרי כיון דידע מירתת ולא מזייף. ולוקח או שוכר בית בחצרו של נכרי דאיפליגו ביה ר״א ורבנן כשחוזר ישראל ורואה ומכיר חותמו מיירי ומש״ה סגי בחותם א׳. והנך דוכתי דמצרכי חב״ח מיירי בשולח לחבירו שאינו עתיד לחזור לראות חותמו ואינו מודיעו לחבירו ענין חותמו היאך. והרא״ש והר״ן כתבו סברא זו וכתב הר״ן שנראים דבריהם.
וכתבו עוד התוס׳ שלדעת רבינו תם לא בעינן הכרת חותם ואפי׳ אינו הולך להכיר חותמו וגם אינו שולח באיזה ענין הוא חותם מותר ובדיעבד יש לסמוך על פסק ר״ת עכ״ל:
(ב) אבל הרשב״א כתב שהגירסא הנכונה הוא מפתח וחותם וקולו של ר״א דעביד מפתח וחותם א׳ כשני חותמות ואע״פ שאיפשר לזייף המפתח ולא יהא ניכר אפילו הכי ס״ל לר״א דלא טרח ורבנן סברי דלעולם אסור עד שיהא שם ב׳ חותמות וכי פסק רב הלכה כרבי אליעזר היינו לומר דמפתח וחותם סגי והיכ׳ דליכא מפתח בעי ב׳ חותמות והיינו כולהו סוגיין דבעו ביין חב״ח ובזה נראה לי שהוא דעת בה״ג וכן נראה בהלכות הרי״ף שפסק כר׳ אליעזר וכתב דלרב אשי דאמר הא קא משמע לן חומץ שלנו ביד נכרי לא בעי חותם בתוך חותם אלמא לדידיה היין שלנו ביד נכרי צריך חותם בתוך חותם וגם הר״ן כתב פירוש זה וכתב שכן נראין דברי הרמב״ם בפרק י״ג מהמ״א ואף דברי בה״ג והרי״ף מכוונין כן:
(ג) ומשמע דלפי שטה זו ב׳ מפתחות לא חשיבי כחב״ח וכ״כ הרשב״א בהדיא והרא״ש כתב על דברי הרי״ף וה״ג שהוא דוחק דהא דקאמר ר׳ אליעזר בחותם אחד לא משמע דבעי חותם עם המפתח וגם הקשה עליהם הרמב״ן מהא דאמרינן בפ׳ כל כתבי (שבת קכב.) ר׳ חנינא התיר לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של נכרים בחותם א׳ ולא ידענא אי משום דסבר לה כר״א אי משום אימתא דבי נשיאה אלמא בחותם אחד לבד שרי עד כאן והרשב״א תירץ קושיא זו של הרמב״ן דהתם מפתח היה בידו של בית רבי ושלהם היה וכגון שייחד לו קרן בקרון והניחו שם היין ומפתח בידם ולא עדיף מפלוגתא דר׳ אלעזר ור׳ יוחנן בהכל משתמר בחותם א׳ דמפרשינן דחותם אחד עם מפתח קאמר וכתב עוד הרשב״א ולפי פי׳ זה הא דאמרינן בפרק השוכר וכי מאחר דקי״ל כרשב״ג דלא חייש לשיתומא וכר׳ אליעזר דלא חייש לזיופא מ״ט לא מותבינן חמרא בי נכרים ה״פ מ״ט לא מותבינן חמרא בי נכרים ונשכיר את מקומו ומפתח ביד ישראל ותירץ משום שיבא ופי׳ הרי״ף שמניחים נקב במגופת חבית לאחר שטחין את פיה כדי שיצא הרוח ממנו ולא ישבור הכלי וחוששין שמא יכניס משם שפופרת וישתה ונמצא עכשיו לפירוש זה דלעולם יין צריך ב׳ חותמות בין שהפקידו אצל הנכרי בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך היין ומיהו מפתח וחותם סגי דכשני חותמות דמו לר״א דקי״ל כוותיה ואי איכא שיבא אפילו בכמה חותמות לא סגי דאיכא למיחש דילמא שתי ע״י מניקת ומנסכו עכ״ל ולענין הלכה כיון דבה״ג והרי״ף והרמב״ם והרשב״א סוברים שצריך חותם בתוך חותם או מפתח וחותם הכי נקטינן וגם הרא״ש כתב בסוף דבריו ישראל קדושים הם ונהגו בשני חותמות כתב ר״י בשם הרשב״א אפילו שמשלחו בשני חותמות ראוי להודיע למי שמשלחו באיזה חותם סתמו וחתמו כדי שיעמוד עליהם ויכיר וכ״כ הראב״ד זולתי אם יש שם אותיות שאז אין צריך להודיע עכ״ל:
(ד) ומה שכתב ויש נוהגין לעשות שולים שניים לחבית וכו׳. נראה שטעמם מפני שצריך לחתום בכל נקבי הברזות כשם שצריך לחתום בפי החבית וכמ״ש התוספות והרשב״א ז״ל וכדי לעשות חותם בתוך חותם בנקבי הברזות וגם כדי שלא יעלם מהם שום נקב שלא יעשו בו חותם שני ולפיכך מוסיפין שולים שלימות דהשתא איכא בכל נקבי הברזות ב׳ חותמות הא׳ סתימתן והשני השולים שמוסיפין ומטעם זה גם כן סותמין המגופה היטב ולחבר עוד במסמרים כי היכי דתיהוי חותם בתוך חותם וכן מבואר בדברי הרא״ש וז״ל התוספות ענין חתימת החביות פי׳ ר״ב נכון הדבר לסתום פי החבית בנעורת ולתת עור קבוע על הסתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על דופני קרשי החבית שאם יגביה העור הנכרי לא יכול לכוין לישבו כבתחלה ולתת חשוק א׳ שקורין צירקל״א סביב השולים במקום שמחוברים דופני החבית ולקבוע שם במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאנה הנכרי להוציא היין דרך שם ולתוחבו אחר כך אל מקומו הראשון וכל הברזות לחתום ולקבוע עליהם עור במסמרות או לכסות כל השולים והברזות ע״כ:
(א) האם בעינן ביין ב׳ חותמות או סגי בחותם אחד. הב״י בריש הסימן, הביא שיש בזה סתירה בגמרא ויש בדברי הראשונים ג׳ דרכים ליישבה, שיטת ר״ת שיטת התוס׳ ושיטת בה״ג, ויש להעיר דתוס׳ שהביא הב״י כתבו שם דרש״י לא סבר כר״ת, וסמ״ג בלא תעשה קמח, כתב דמורו רבינו יהודה ס״ל לחלק כדרך התוס׳, וכתב סמ״ג דכשבא מעשה בדיעבד בחותם אחד ואינו חוזר ורואה חותמו אין לנו ראיה ברורה לאסור דלא כר״ת שהתיר, ע״כ, והאשכול בהל׳ יי״נ ד״ה מתני׳ (קמז:), כתב כשיטת בה״ג דהא דשרי חותם אחד היינו חותם ומפתח, וכתב דהכי כתבו כולהו רבואתא וכך המנהג, ע״כ, והאשכול בהמשך הביא מפסקי הגאונים דאף בגוי בעי ב׳ חותמות, וזה דלא כדרך ר״ת שהביא הב״י דסבר דבגוי סגי באחד, ובהמשך בד״ה ונשאל (קמט.), הביא האשכול תשובת רב האי גבי יין שהחרימו המלך והחזירו והתירו רב האי רק אי הוי ב׳ חותמות, ע״כ, וזה אפשר קצת ליישב לפי ר״ת שחילק דלגוי סגי בחותם אחד כיון דמירתת, דאפשר דהכא שאני דמלך לא מירתת, אבל דברי רב האי ודאי דלא כדרך התוס׳ דאמרי דהיכא דחוזר ורואה חותמו סגי באחד דהכא חזרו וראו חותמם ובעי רב האי ב׳ חותמות, והאשכול בהמשך בד״ה ונשאל נמי (קנ.), הביא מתשובת עוד גאון גבי חביות של יהודים בכפרים של גויים וכתב דבעי ב׳ חותמות, וזה נראה כדעת בה״ג והאשכול דבכל גוונא בעי ב׳ חותמות, ודלא כר״ת ודלא כהתוס׳, והרא״ה בבדק הבית ד,ב, כח., וכן ה,ד, נב:, כתב דרך רביעית דלעולם סגי בחותם אחד חוץ מיין של נכרי ברשות הנכרי דהוא בעי ב׳ חותמות, ובבדק הבית שם כח:, כתב דצריך לראות חותמו לאחר מכן, ע״כ, והרמב״ן בע״ז לא. ד״ה והראב״ד, הביא דהראב״ד יש לו דרך אחרת (זו דרך חמישית) ליישב הסתירה, דמעיקר הדין קי״ל כרבי אליעזר דסגי בחותם אחד אלא שדורות האחרונים של האמוראים התקינו להחמיר ולהצריך ב׳ חותמות, ע״כ, וראב״ן בסי׳ רצז, כתב דרך אחרת דלעולם בעינן ב׳ חותמות אבל אם שכר בית בחצירו של גוי סגי בחותם עם מפתח, והריטב״א בע״ז לא. ד״ה רבי אליעזר, כתב דהיכא שאינו רואה חותמו אסור בחותם אחד, וכתב הריטב״א דכן דעת ר״י, אמנם הרשב״א בתורת הבית הארוך ד,ב,כח:, כתב דדעת ר״י דאין צריך לראות חותמו, ע״כ, וצ״ע, ולפי כל זה ובצירוף מה דהביאו הב״י והדרכ״מ, נמצא בידינו דהיכא דהוא שולח ביד גוי לחבירו בחותם אחד ואינו עתיד לראות חותמו, לר״ת מותר, והתוס׳ והתרומה וכן האיסור והיתר הארוך כתבו דאפשר בדיעבד לסמוך על ר״ת, וכן נוטה קצת סמ״ג, והרא״ש לא הכריע, ומאידך בה״ג והרי״ף והרמב״ם והרשב״א והראב״ד ורש״י והתוס׳ והריטב״א והר״ן והרא״ה וראב״ן וכן האשכול בשם כולהו רבואתא ופסקי הגאונים ורב האי אסרי, וכן נראה דעת רבינו יהודה רבו של בעל סמ״ג, ועל כן נראה דלכל הפחות בכהאי גוונא נקטינן כהשו״ע דאסר וזה דלא כדמשמע מהרמ״א דשרי בכהאי גוונא על פי המנהג.
לסוברים דצריך להכיר חותמו האם היינו בטביעות עינא או דסגי להכירו על ידי סימני החותם. עי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ קיח,ב-ג, ובמה שכתבתי שם.
הא דאמרינן אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם, מה הם ב׳ החותמות. הב״י בסעיף ד בד״ה היכי, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ רצז, כתב דשריקא הוא חותם אחד ועליו צריך להביא עוד חותם.
מגופת החבית שאין בה חתימה חשיבא כחותם בגוונא שאי אפשר להוציא היין אלא דרך המגופה. כ״כ הרא״ה בבדק הבית ה,ד, נד:, וכתב הרא״ה דמדברי הרשב״א בתורת הבית נראה דס״ל דלא חשיב חותם, ע״כ, אמנם הרשב״א במשמרת הבית שם, כתב דאינו נכון ואף הוא מודה דחשיב חותם.
האם חיישינן בחביות של עץ שיוציא היין בין הנסרים וצריך להניחו בתוך שק. הטור והב״י בסעיף א בד״ה ומ״ש אבל ר׳ יצחק, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ רצז, כתב דחיישינן, וכתב דיכול ליתנו בבית של אבנים ותקרה ומעזיבה עליו ויסגור הדלת ויחתום הדלת בב׳ חותמות.
מילא כל החבית של עץ בחישוקים ועשה שוליים כפולים מב׳ צדדי החבית האם הוי כחותם בתוך חותם. סמ״ג בלא תעשה קמח, כתב דחשיב חותם בתוך תוחם, ומאידך ראב״ן בסי׳ רצז, כתב דצריך לחתום על זה עוד חותם, ע״כ, ושמא סמ״ג איירי שעשה מגופה בטיט בכל אחד מהשוליים ועל כן הוי ב׳ חותמות וראב״ן איירי שעשה מגופה אחת מבחוץ.
ישראל ששכר או קנה בית בחצירו של גוי והגוי והישראל דרים בחצר זו דאמרינן דמותר אף בלא מפתח וחותם, היינו אף כשהיין מונח בחצר ובלבד שיהיה עליו פקק אע״ג דאין עליו מגופה. כ״כ הרא״ה בבדק הבית ה,ד, נד..
ישראל ששכר או קנה בית בחצירו של גוי והגוי והישראל אינם דרים בחצר זו ונמצא הגוי עומד בצד היין האם דינו כשאר גויים דאינם אוסרים או חשיב שיש לו שייכות בחצר ואוסר היין. הטור והב״י בסעיף ט, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרא״ה בבדק הבית ה,ד, נד., כתב דדינו כשאר גויים והיין מותר.
(א) ונראה דדוקא לכתחלה הכי נקטינן אבל בדיעבד יש לסמוך אדברי המתירין וכ״כ באו״ה כלל כ״ב וחומץ אפי׳ לכתחלה די בחותם א׳ עכ״ל:
(ב) וכ״כ הר״ן ור״י:
(ג) ועיין בתשובת מהרי״ל סימן ל״ח שהאריך בזה:
(ד) אמנם במרדכי ריש פא״מ ע״ב כתב בשם רש״י דאין לחלק בין חבית של עץ לשל חרס עכ״ל וכ״כ ב״י בשם ס״ה וסמ״ג ורשב״א דאין לחוש שמא ינקוב וכ״פ באו״ה כלל כ״ב מיהו אם מצא אח״כ קוץ תחוב שם היין אסור עכ״ל ומ״ש דהיין אסור כשמצא קוץ תחוב ע״ל סימן קכ״ד וקכ״ט דיש להקל וע״ל סימן קכ״ז אם מותר לשלוח נכרי לאוצר יין עם תינוק שרואה שאינו נוגע:
(ה) וע״ל סי׳ קי״ח מדינים אלו:
(ו) וכ״כ באו״ה כלל כ״ב דהכי נהיגין:
(ז) וע״ל סימן קל״א וע״ל סי׳ קכ״ח דבשאר מקומות אין חילוק בין יום ולילה:
(א) מה שאין מייחדין כו׳ ופר״ת אפי׳ בחותם אחד וס״ל הא דאמרינן חבית בעינן חותם בתוך חותם והיו״ד יין נסך היינו דוקא בישראל חשוד אבל נכרי סגי בחותם א׳ וכמ״ש רבינו לעיל סימן קי״ח:
(ב) ובלבד שלא יהא בחבית שום נקב כו׳ פירושו וטעמו כתבתי בפרישה ע״ש ולפי מאי דקי״ל דנכרים בזמן הזה לאו עובדי עכו״ם הם ולכן אם נוגע ביין ע״י ד״א אף על פי שיודע שהוא יין וכיון ליגע מותר אפילו בשתייה דמקרי מגע ע״י ד״א שלא בכוונה וכמ״ש רמ״א סימן קכ״ד סעיף כ״ד והוא מהמרדכי שכ״כ בשם מהר״ר יחזקאל והביאו ב״י שם סימן קכ״ד בדף קכ״ד ע״א ע״ש וגם קי״ל דסתם יינם ומגע נכרי ביין שלנו בטל בששים כמ״ש התוספות פג״ה דף צ״ז בסופו ובטור י״ד סימן קל״ד וכמ״ש רמ״א ומה״ט פסקו שם התוספות דאם ישראל ונכרי מוצצים כל א׳ בחוטם א׳ דהיין שבקנקן מותר אחר שפסק הנכרי מכח טעם זה דלא נאסר אלא מה שנגע בפיו ואותו בטל בששים אם כן לפ״ז צריך ליתן טעם למה אין מתירין בדיעבד בזמן הזה אם שתה נכרי בשפופרת בנקב קטן שבחבית שא״א להכניס שם אצבעו דלמאי ניחוש אי למגעו בשפופרת הרי התירו בזמן הזה ואי משום שחוזר לחבית מה שבשפופרת בסוף השתייה הרי בטל בששים. אכן ראיתי בר״ן פ׳ רבי ישמעאל דף נ״ח אההיא דגרדומי נכרי שקדח במינקת דלדידן דקי״ל דסתם יינם שנתערב ביין ימכר לנכרי חוץ מדמי סתם יינם שבו הוי דינא דאם קדח במינקת והעלה יין לפיו מתסר כולי חמרא שכולו יין התחתון בסיס הלכך הו״ל כנוגע בכולו ודומה למ״ש בגמרא שם דף ס׳ חבית שנקבה מפיה ומשוליה טמאה ע״ש עכ״ל אם כן לפ״ז אסור מטעם שכולו הוא בסיס ליין זה שנוגע ביין ההולך בתוך השפופרת לפיו והביא ג״כ הב״י דברי הר״ן ז״ל הנ״ל בסימן קכ״ד דף ק״ב ע״ד ע״ש משא״כ בההיא שכתבו התוספות דההיא קאי אקנישקנים דפרק השוכר את הפועל דף ע״ב ע״ב דשם גרס קנישקנים שריא ופרש״י קנישקנים כלי רחב ויש בו שני קנים או ג׳ לפי מה שהוא רחב יוצאים מצדה ונמשכין ועולין כנגד גובהה וכשנותנין יין לתוכו מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות בו ביחד וקאמר דיכולין נכרי וישראל לשתות בו יחד כו׳ דשם אין יין הנותר בסיס לו מלמטה הימנו וגם הוא אינו בסיס להן שתאמר כל היין טפל לגביה וכאילו נגע נכרי בשולי וק״ל. אבל צ״ע דהא רבינו בסימן קכ״ד כתב האי דינא דקנישקנים וכתב ב״י ז״ל כגון כלי שנוטלין ממנו הידים שיש לו ב׳ חוטמים כו׳ משמע דס״ל דאף ע״ג דאין החוטמין נמשכין דרך גובהה אלא היין נמשך מהן לחוץ למטה במקום קביעתן אפ״ה לפי׳ התוספות מותר אפילו לא קדם הנכרי אף על פי שלא כתב רבינו שם שמיירי בקנשקנים הא ב״י כתב שם דההוא דינא דינא דקנשקנים הוא וצ״ל דמ״ש כגון כלי שנוטלין בו הידים ג״כ היה כמותם נעשה כגוונא דהיה נמשך החוטם בגובה של כלי וכמו שגם בזמנינו יש כלים שנוטלין מהם הידים בסעודה באופן זה ושם בתוספות דף ע״ב ע״ב בד״ה א״ר חסדא כו׳ כתב שדומה לנצוק אע״ג שאינו עולה אלא א״כ מוצצים בקנשקנים ומקשים למ״ד נצוק חבור תאסור ע״ש:
(ג) ויש מחלקין בין להפקיד בידו ובין לשלוח על ידו הא דלא הביא רבינו כאי ג״כ שיש מחלקין בין נכרי לישראל חשוד משום דלא איירי כאן אלא באיסור של מגע נכרי או ששתה נכרי ממנו ובזה לא נאסר בישראל חשוד דבישראל חשוד לא חיישינן אלא דלמא מחליף ליה. גם י״ל דלא איירי כאן אלא בנכרי ולא בישראל חשוד:
וה״ג וכן הרי״ף מצריכין לכל ב׳ חותמות וכן נוהגין ואין להקל אע״ג דלעיל סימן קי״ח כתב רבינו בשם הרא״ש דלא בעי אלא חותם א׳ היינו מדינא אבל לא ממנהגא וכמש״ר בהדיא בסימן קכ״ה והא דלא הביא לעיל בסימן קי״ח דנוהגין בשני חותמות ואין להקל משום דבכאן כ״כ איי״נ דמחמירין משום חיבת יין נסך ולעיל קאי אשאר איסורין כמ״ש שם:
(א) מה שאין מייחדין ולא מפקידין כו׳ אבל אם הוא חתום מפקידין ושולחין מה ששינה רבינו הלשון שמתחילה קאמר שאין מייחדין ולא מפקידין ובתר הכי קאמר מפקידין ושולחין נראה לפרש דבריש דבריו קאי אדלעיל סימן קכ״ח שכתב שם אין מיחדין כו׳ ואין מפקידין ע״ז כתב מה שאין מייחדים ולא מפקידין כו׳ ור״ל גם כן כמ״ש שם בסי׳ קכ״ח אין מייחדים ביד נכרי סתם ואין מפקידין ביד נכרי שאינו עובד ע״א. ובסיפא נקט מפקידין ושולחין נקט ושולחין דרבותא דמותר אפילו לשלוח ע״י נכרי אם הוא חתום לאפוקי ממ״ד דוקא מפקידין שעתיד לראות חותמו אבל לשלוח אסור אפי׳ ע״י חותם כמ״ש בסמוך.
(ב) ובלבד שלא יהא בחבית שום נקב כנקב שמניחין בו שיצא משם הרוח פי׳ עושין נקב שיצא הרוח כדי שלא ישבר הכלי וחוששין שמא יכניס לשם שפופרת וישתה ועד״ר:
(ג) ויש נוהגין לעשות ב׳ שולים כו׳ ז״ל ב״י נראה שטעמם מפני שצריך לחתום בכל נקבי הברזות כשם שצריך לחתום בפי החבית ולפיכך מוסיפין שולים שלימות דהשתא איכא בכל נקבי החבית שני חותמות א׳ סתימתן והשני השולים שמוסיפין כו׳ ע״ש:
(ד) ולחתום המגופה היטב ולחברה עוד במסמרים פי׳ סותמין היטב ומחברין במסמרים כדי שתהיה חותם בתוך חותם ולכאורה היה נראה להגיה ולחבר עליה עור קבוע במסמרים וכן משמע בתוספות וז״ל התוס׳ נכון לתת עור על הסתימה קבוע במסמרים וכן הביאו. ב״י ויש לחלק דשם אסתימה בנעורת קאי ולכך בעי גם כן שיכתוב אותיות כדי שתהיה חב״ח ולפ״ז לא מיתוקמא גירסת עור אבל מדכתב שם בתוספות דף ל״א ע״ב או בד״א משמע דבכל ענין צריך לכתחילה חברת עור ולפ״ז מתוקם שפיר כמו שהגהתי ולחבר עליה עור קבוע כו׳:
(ה) וכן כתב הרא״ש ז״ל וישראל קדושים ונוהגים בשתי חותמות פירוש מצד המנהג שקדושים הם הצריכו שני חותמות אבל מדינא ס״ל להרא״ש שא״צ אלא חותם א׳ וכמ״ש בסימן קי״ח:
(א) מה שאין מייחדין וכו׳ כבר נתבאר כל זה לעיל ריש סימן קי״ח ומ״ש ופירש ר״ת אפילו בחותם אחד וכו׳ עד שיוצא משם הרוח ה״א בפרק השוכר סוף (עבודה זרה ס״ט) וכי מאחר דקי״ל כוותיה דרשב״ג דלא חייש לשיתומא והלכתא כוותיה דר״א דלא חייש לזיופא האידנא מ״ט לא מותבינן חמרא ביד נכרים משום שייכא (וי״ג משום שיבא) פי׳ רש״י ותוספות נקב קטן שעושין שיצא משם ריח היין ויש לחוש שיקדח שם במקצת ויטעום היין עכ״ל:
(ב) ומ״ש ואפילו לפי זה וכו׳ כלומר לא מיבעיא לרבינו תם דבנכרי לא בעינן חב״ח פשיטא דאפילו לא הודיעו לחברו סגי בחותם א׳ אלא אפילו לי״מ דבלא הודיעו בעינן חב״ח מ״מ בהודיעו לחברו סגי בחותם א׳ ומה ששינה הלשון בסימן קי״ח דכתב ולפי זה אם הודיע לחברו וכו׳ לשם כוונתו לדיוק׳ לומר לפ״ז דוקא לאפוקי למ״ש הרשב״א דאפי׳ במפקיד ואפי׳ בנכרי נמי בעינן חב״ח אם כן ה״ה בהודיעו לחבירו וכו׳ נמי ודאי בעינן חב״ח אבל כאן לא הביא רבינו דעת הרשב״א כי אם דעת ר״ת וי״מ ומה שלא הביא דברי הרשב״א כאן דלא איירי אלא ביין דאין חלוק בין נכרי לישראל חשוד היינו משום דביין לא בעינן בישראל חשוד חב״ח אף להרשב״א דאין ישראל חשוד נחשד על הניסוך אלא שמא יחליף רע בטוב ולזה סגי בחותם א׳ דהא פשיטא דלא איירי הכא בישראל חשוד על הניסוך דא״כ לא נקרא בשם ישראל חשוד אלא ישראל מומר אלא ודאי בישראל חשוד על הגזל ועל החליפין קאמר וכמ״ש בסימן קי״ח ס״ב ע״ש זו היא דעת רבינו אכן מ״ש הרשב״א בת״ה הארוך בית ה׳ ריש שער ד׳ וז״ל ונמצא עכשיו לפי זה דלעולם יין צריך ב׳ חותמות בין שהפקידו אצל נכרי בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך יין וכו׳ ומביאו ב״י הוא תמוה מאוד דמשמע להדיא דבישראל חשוד על הניסוך קאמר ועי ריש סי׳ קי״ח ובמ״ש לשם. ולענין הלכה נקטינן דלכתחלה צריך חב״ח בכל ענין אבל בדיעבד מתירין אף בחותם א׳ או במפתח בכל ענין וכמו שהורה ר״ת:
(ג) ומ״ש ויש נוהגין לעשות שולים שניים וכו׳ פי׳ דבזה חשוב חב״ח בפני כל הברזות והנקבים שבשולים ובמגופה אבל אין חוששין שמא יוציא יין בין הנסרים דהאומנים מחברים היטב הנסרים זה בזה אבל ה״ר יצחק ב״ר יהודה השיב לרש״י דחוששין ג״כ לבין הנסרים וכו׳ עד מבין התפירות ואף על פי שרבים מן הפוסקים האחרונים כתבו להתיר אפילו בשל עץ וכמ״ש הרב בהגהת ש״ע ושכן נוהגין וכו׳ ע״ש מכל מקום עכשיו נוהגין שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע״י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה כי שכיח שהנכרים נוקבין החביות במקדח קטן או בסכין בין הנסרים ומוציאין יין בגנבה ואין לשנות ולהקל כלל לשלוח יין מעיר לעיר בחביות של עץ בשום פנים בלא ישראל נאמן שומר ביום ובלילה. מיהו אם מכסים כל דופני החביות בחשוקים וגם השולים בנסרים יש להתיר וכמ״ש התוספות פ׳ אין מעמידין (עבודה זרה ל״א) בד״ה השולים דבתיקון זה אין לחוש כלל לשום זיוף וכן במכניס כל החבית בשק וכו׳ אין לחוש כלל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) אִם הִפְקִיד בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּחוֹתָם אֶחָד, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְהוּא שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית. {הַגָּה: וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דִּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לְהַתִּיר אֲפִלּוּ בְּחוֹתָם אֶחָד (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת רַבֵּינוּ תָּם וּבְאָרֹךְ כְּלָל כ״ב) וְאֵין צָרִיךְ לְהַכִּיר חוֹתָמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹאֶה שֶׁחוֹתָמוֹ מְקֻלְקָּל אָז אָסוּר (ג״ז שָׁם), אֲבָל אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר זֶה, וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי״ח.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ג) רמב״ם בפרק י״ב מהמ״א
(ד) והוא שייחד לו קרן זוית – דאז הוה כחצרו של ישראל משום הכי מותר בהנאה.
(ה) אפילו בחותם א׳ – כבר כתבנו בסי׳ קי״ח סעיף א׳ דלפי זה אפילו באין שם אלא אפי׳ מפתח לחוד גם [כן] מותר דהא בהא תליא.
(ד) אפילו בחותם אחד – דוקא בחותם אבל סתומות במגופה לא הוי בדיעבד כחותם אחד אלא במקום הפסד מרובה כדלעיל סי׳ קכ״ט סוף סע״א בהג״ה וכן מפתח א׳ לא הוי כחותם א׳ כמ״ש בסי׳ קי״ח ס״ק כ״א.
(ה) מקולקל כו׳ – ודוקא כשנראה שנסתר בכוונה ע״י אדם כדלקמן ס״ח בהג״ה וכן משמע באו״ה כלל כ״ב דין י״א להדיא ואפילו בחותם אחד מקולקל שרי אם לא שנראה בו דאדם קלקלו ע״ש.
(ב) שייחד – דאז הוי כחצרו של ישראל מש״ה מותר בהנאה ט״ז. וכתב עוד אפילו מפתח לחוד הוי כחותם א׳ (וכבר כתבתי לעיל בסימן קי״ח דבנה״כ השיג עליו בזה דלא הוי מפתח כחותם א׳) וגם סתימת מגופה לא הוי כחותם א׳ אלא בהפסד מרובה ואם רואה חותמו מקולקל אין לאסור אלא כשנראה שנסתר בכונה ע״י אדם כדלקמן ס״ח בהג״ה עכ״ל הש״ך:
(ח) אם הפקיד כו׳ – גמ׳ ל״א א׳ וכנ״ל:
(ליקוט) אם הפקיד כו׳ – רמב״ם וכמש״ש ל״א א׳ וכרבנן וערש״י שם ד״ה שייחד כו׳ וד״ה וחכמים כו׳ ומזה מוכח דרמב״ם פסק כרבנן וגירסתו כגירסא שלנו שם מפתח או חותם דלא כר״נ [ולכן לא הזכיר הרמב״ם מפתח וחותם אלא בההיא ברייתא דשם ס״א ב׳ וס״ל דדוקא שם מהני מפתח וחותם אבל לגי׳ בה״ג ורי״ף אתיא כר״א ולגי׳ תוס׳ אתיא אף כרבנן (וע״ל ס״ק י״ט ובסי׳ קל״א ס״ק ז׳) ועתוס׳ ל״א א׳ ד״ה ותרוייהו דס״ל דמפתח וחותם הוי חב״ח] ומה שפסק כרבנן אע״ג דרב פסק כר״א משום דר׳ יוחנן ור׳ אלעזר ס״ל דלא כוותיה וגם רב הדר ביה שם ל״ט א׳ וגם רב אשי שם כ״ט ב׳ אלא ההיא דשם ס״ט ב׳ קשיא דקאמרינן וכי מאחר כו׳ והלכתא כו׳ ונראה שמפרש שכ״ז הוא מדברי רבא ככל הני מימרות דשם אע״ג דהוא אמר ל״א א׳ אגנא אפומא כו׳ לפרושי דרבנן אתא ונדחו דבריו מדברי רב אשי ורב ושמואל ל״ט ב׳ כנ״ל. ורי״ף ורא״ש וש״פ השמיטוהו דין זה שמפרשים כפי׳ תוס׳ שם ד״ה המפקיד כו׳ וי״ל דריב״ב לטעמיה כו׳ ואנן לא קי״ל כריב״ב וכן לגי׳ בה״ג ורי״ף שכ׳ הרשב״א והר״נ דגרסי ומפתח וחותם ופ׳ כר״א והיינו שייחד קרן זוית שנעל במפתח וחותם ומותר בשתיה (ע״כ):
(ט) ויש כו׳ – תוס׳ שם ד״ה אמר רב כו׳:
(ליקוט) ויש שכתבו דבדיעבד כו׳ – כשיטת ר״י ור״ת וער״ס קי״ח ס״א בהג״ה ובדיעבד יש לסמוך כו׳ ועמש״ש (ע״כ):
(י) וא״צ כו׳ – עתוס׳ שם בד״ה השולח. ור״ת כו׳ ושם ס״ט ב׳ בד״ה מ״ט כו׳:
(ליקוט) וא״צ להכיר כו׳ – עתוס׳ ל״א ב׳ ד״ה השולח. ור״ת פי׳. ובדיעבד כו׳ ובתוס׳ ס״ט ב׳ בד״ה מ״ט. מיהו מדקאמר הכא בשמעתין דקי״ל כר״א כו׳ אך בדיעבד כו׳ (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ג) יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ, וְכֵן יַיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁעֵרְבוּ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן דְּבַשׁ וְשֶׁמֶן, וְכֵן חֹמֶץ שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר לְהַפְקִיד בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּחוֹתָם אֶחָד.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ד) מימרא דרב אשי שם בגמ׳ דף כ״ט
(ה) הרמב״ם שם בפי״ג
(ו) מותר להפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א׳ – דבזה אין שייך ניסוך רק שמא יחליף עם יין שלו וכיון שיש חותם אחד לא טרח ומזייף.
(ו) יין כו׳ – כל הסעיף נתבאר לעיל ר״ס קי״ח.
(ז) בחותם אחד – דאי משום איסוכי לא מנסכי ליה אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ש״ס. וכתב ב״י ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי ע״כ.
(ג) להפקיד – דאי משום אינסוכי לא מנסכי ליה ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ש״ס וכתב ב״י ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי:
(יא) וכן יין כו׳ – דזהו אלונתית דשם וערא״ש שם ואפי׳ לפי׳ ר״ת כו׳ מדוקיא דרישא כו׳:
(יב) וכן חומץ כו׳ – גמ׳ שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ד) כֵּיצַד הוּא חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, סָתַם הֶחָבִית בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְהֻדָּק כְּדֶרֶךְ שֶׁסוֹתְמִין כָּל אָדָם, וְטָח בְּטִיט, הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָיָה כְּלִי מְהֻדָּק, וְטָח עָלָיו מִלְמַעְלָה, הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן אִם צָר פִּי הַנֹּאד, הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָפַךְ פִּי הַנֹּאד לְתוֹכוֹ וְצָר עָלָיו, הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן כָּל שִׁנּוּי שֶׁמְּשַׁנֶּה מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל אָדָם, הֲרֵי הֵם כְּחוֹתָם אֶחָד, וְהַטִּיחָה אוֹ הַקְּשִׁירָה חוֹתָם שֵׁנִי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ו) מימרא דרבא שם דף ל״א
(ז) כ״כ הרמב״ם שם בפרק י״ג
(ז) סתם החבית בו׳ – בגמרא הכי איתא אמר רבא אגנא אפומיה דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח ואי לא לא דיקולא ומהדק הוי חב״ח ואי לא לא ומפרש הרמב״ם דהיינו לשון ש״ע והטור דטיחה שטח בטיט ונתייבש הוי חותם אחד בכל גווני אבל בלא יבישה נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו וכן כתב כש״י בגמרא העתיקו ב״י כאן וז״ל שדבוקה בחבית ונתייבשה כו׳ עכ״ל. ודרכם היה להשים איזה כלי על פי החבית בשעה שטוחה אותה שכן הוא לשון הרמב״ם כאן כדרך שסותמין כל אדם רק אם מכניס החבית בדיקולא ומהדקו נחשב לסימן א׳ כיון שהוא שינוי ונמצא דבגמרא הך אגנא אפומא דחביתא שריקא הוי חותם אחד וחתימה היינו שעושה חותם שני יהיה מה שיהיה הוי חב״ח אבל אי לא חתים חתימה אחרת לא הוי רק חותם אחד מאחר שדרכם היה להשים שם כלי בשעת טיחה לא הוי רק כאלו לא היה רק טיחה לחוד וכן מתפרש לשון הטור שכתב טח פי החבית וחתמו ר״ל שעשה חתימה שנית אחר הטיחה ומ״ש אח״כ וכופה כלי על גבו ומהדקו הך וכופה הוה כמו או כופה וכן דרך הלשון בכמה דוכתי ור״ל או שאין עושין חתימה שנית רק שכופה עליו ומהדקו הוה ג״כ חותם שני ומצטרף להטיחה של פי החבית וכן הוא לשון הרמב״ם מ״ש הש״ע כאן רק שהטור לא זכר הטיחה בסיפא דמהדק עליו כלי וסמך על הטיחה של פי החבית דזכר ברישא והרמב״ם זכר הטיחה על הכלי המהדקו והכוונה אחת היא שכל ענייני טיחה מועילים הן על פי החבית הן על פי הכלי המהדקו כן נראה לי ברור ונכון והב״י לא נחית לזה והקשה כמה קושיות על הטור ועשה מחלוקת בין הרמב״ם להטור ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי ואין כאן מחלוקת גם לא הוצרכתי לדוחקים שראיתי בזה בפי׳ דברי הטור יעיין עליהם מי שירצה וכיון דכבר כתב רמ״א בסימן קכ״ט סוף סעיף א׳ דבסתומות שרי בכל ענין בהפסד מרובה אם כן אם היה היין ברשות עובד כוכבים בלא שמירה והחבית מגופה וטח בטיט ונתייבש מותר בהפסד מרובה דהוי חותם אחד ולא טרח ומזייף ונ״ל דזהו דוקא כשהחבית מונח בביתו של עובד כוכבים אבל אם מוליכו בדרך לבד ויודע שהפליג הישראל לא מועיל טיחה בטיט כלל כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד ודרך מוליכי היין לתקן הטיט תמיד מחמת זה סביב המגופה על כן הוי כפתוח לגמרי בלי חותם וראיתי בס׳ משאת בנימין שנשאל על שהוליכו יין בלי שמירת ישראל והחבית היה סתום בזמורת הגפן וסביבם היה טוח בטיט ובאמצע הזמורות נתחב עץ עב לחזק הסתימה כדרך מוליכי יין חדש והתיר היין מחמת שזו היא חותם אחד וכמ״ש רמ״א סי׳ קכ״ט שהבאתי לעיל אלא שחילק שם אם היין תוסס כדרך יין חדש ויוצא למעלה ומקלקל טיחת החבית ודבריו תמוהים דא״כ אמאי התיר הא כל יין חדש תוסס ואין דרך לעשות כן בזמורות אלא בזמן שהוא תוסס עדיין ובעיקר הדין אין חילוק בין תוסס ללא תוסס דודאי גם בלא תוסס הולך היין למעלה ע״י תנועת העגלה וע״כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה כן נ״ל.
(ח) וכן אם צר פי הנוד כו׳ – בטור כתוב קשר וחתם פי הנבל של יין ונותנו בשק פי הנבל למטה וקשר השק למעלה הוה חב״ח פי הנבל למעלה לא הוה חב״ח ובגמרא איתא ג״כ נוד בדיסקא צייר וחתום פומיה למטה כו׳ נ״ל פשוט דהך וחתום אינו ר״ל חתימה אחרת כמו שפירשתי לענין אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא דכאן הוה החתימה תנאי על הקשירה עצמה דבשלמא גבי טיחה אין חילוק כיון שכבר נתייבשה אין טורח לעשות אחרת להמתין עד שתתייבש משא״כ גבי קשירה כל שאינו דבר משונה לא הוה סימן כלל דקשר שעושין בעלמא ודאי אין טורח כלל להתירה אלא ודאי קשר משונה בעינן כמ״ש בסמוך שני קשרים משונים כו׳ על כן אמרו בגמרא אי צייר וחתים פי׳ שעשה היכר בענין הקשירה ממילא הוה חותם אחד ופיה למטה הוה חותם שני או מה שכופף פי הנבל לתוכו ובזה נתבארו גם דברי הטור שזכרנו שהקשר של נבל הוה חותם אחד שמשונה הוא שעשאו דרך חתימה אם פי הנבל למטה וקשר השק למעלה פי׳ קשר בעלמא שאינו משונה הוה חב״ח וכמו שזכרנו כן נ״ל לפרש דברי הטור גם בזה נתיישב מה שדקדק ב״י על הטור בזה ולפי זה לא הוה הנתינה בשק שום חותם רק הקשר והפיכת פיו של נבל או כפיפת פיו לתוכו הוה חב״ח ונראה דהטעם הוא דכל שהנבל בשק ופיו למעלה תכף שיתיר קשר השק שאינו משונה הוה פי הנבל מגולה כאילו הוא בלא שק משום הכי כשכתב הטור אבל כפף פי הנבל לתוכו אע״פ שפיו למעלה בשק הוה חב״ח דה״ה אם הוא בלא שק כלל וכמ״ש ב״י והש״ע כאן מלשון הרמב״ם שלא זכר כלל נתינה בשק ולא כתב אע״פ שפיו למעלה אלא כיון דברישא אמר שאם הוא בשק למעלה לא הוה חותם בזה אמר כאן דכאן שרי אע״פ שאין חותם מחמת הנתינה בשק ומו״ח ז״ל פסק מחמת לשון הטור דנתינה בשק צריך עכ״פ ולי נראה כיון דברמב״ם מבואר דאין צריכין שק ובש״ע מביאו אין לנו לחלוק על פסק שלו כיון דבטור אין מוכח שצריך שק והא דכתב הש״ע סעיף א׳ שיתן הנוד בשק כו׳ התם מיירי בשל עץ כמו שמפורש שם ויש לחוש שיוציא יין דרך נסריו ואפ״ה מסיק שם רמ״א דנוהגין להקל אבל אם הנבל של עור ואין תפירותיו מבחוץ נראה ברור דאין צריכין נתינה בשק אלא בשני חותמות כדפרישית וקשר הוה גם כן חותם והיינו שהוא משונה קצת משאר קשרים כמו שהוכחנו לעיל.
(ח) וכן כל שינוי כו׳ – וכת׳ בתשו׳ משאת בנימין סי׳ כ״ט דקשירת כיסוי העגלות אע״פ דאין לך קשר משונה מזה מה שקשור בראש העגלה ונתון כמה פעמים אילך ואילך בכל אורך העגלה ובסוף העגלה פעם שנית מכל מקום לא הוי כחותם דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א״נ מרתת משא״כ בזה דמוכרח הוא להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות ע״כ וע״ש.
(ד) בטיט – כתב הט״ז דוקא אם נתייבש הטיט הוי כחותם א׳ הא אם לא נתייבש נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו ולכך אם מוליך היין בדרך ויודע שהפליג הישראל לא מועיל טיחה בטיט כלל כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד והוי כפתוח לגמרי בלי חותם ע״כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה עכ״ל:
(ה) שמשנה – וקשירת כיסוי העגלות אע״פ דאין לך קשר משונה מזה מ״מ מאחר דמוכרח העובד כוכבים להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות אינו מרתת ולכך לא הוי כחותם כ״כ בתשובת מ״ב סי׳ כ״ט ע״ש:
(יג) (ליקוט) כיצד כו׳ – רש״י מפרש שם אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא ר״ל אגנא שרוק ודבוק לחבית ושריקא וחתימא ענין א׳ הוא וכמו חתימת פיו למטה כו׳ שהוא קשר וכן וצייר וחתים ענין א׳ והוא חותם א׳ ומגופת חבית עצמו הדבוקה בטיט לחבית הוא חותם שני וכן דיקולא ומיהדק חותם א׳ והמגופה חותם שני ומה שצריך כאן מיהדק משום שאינה דבוקה בטיט לחבית אלא שהחבית נכנס בתוכו וכן בנוד קשר הנוד הוא חותם א׳ וקשר הדסקיא חותם ב׳ וכן בכייף פומיה צריך ב׳ קשרים אבל הרמב״ם מפרש אגנא אפומא דחביתא שהאגנא הוא המגופה לחבית שריקא וחתימא כפירש״י שהוא ענין א׳ מדובק בטיט לחבית כדרך כל המגופות והוא חותם א׳ אלא לפי שאין דרך מגופה באגנא והוא שינוי הוי חב״ח וכן דיקולא ג״כ מגופה לחבית ושריקא וחתימא אלא שדרך מגופה בדיקולא לכן צריך מיהדק וזהו השינוי שאין דרך להיות מיהדק נוד בדסקיא הדסקיא אינה קשור רק הנוד אבל השינוי שהוא בדסקיא ופיו למטה הוא כחותם ב׳ וכן כייף פומיה כו׳ ג״כ אינה קשור למטה אלא למעלה וחשיב הרמב״ם בבא השנית מכ״א שהוא רבותא יותר והבבא ראשונה של כ״א כולל במ״ש וכן כל שינוי כו׳ והטיחה או הקשירה כו׳. אבל תוס׳ ס״ט ב׳ בד״ה מ״ט כו׳ מפ׳ דשריקא חותם א׳ וחתימה חותם שני (ע״כ):
היכי דמי חותם בתוך חותם טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע״ג ומהדקו בענין שיש טורח להסירו הוי חותם בתוך חותם קשר וחתם פי הנבל של יין ונתנו בשק פי הנבל למטה וקשר השק מלמעלה הוי חותם בתוך חותם. פי הנבל למעלה לא הוי חותם בתוך חותם בד״א כשאין פי הנבל כפוף לתוכו היה פי הנבל כפוף לתוכו אף על פי שפיו למעלה בשק הוי חותם בתוך חותם.
(ה) ומה שכתב אבל ר״י ב״ר יהודה השיב לרש״י דחבית של עץ אסור לשלוח על ידי נכרי אפילו בחותם בתוך חותם וכו׳ עד להוציא יין מבין הנסרים כ״כ שם התוספות והרא״ש ז״ל וכתבו התוספות על דברי ר״י בר״י ולפי תשובתו יש לאסור אפילו חתמו בענין שפיר ויש מחמירים ומכסים כל דופני החבית בחשוקים וגם השולים בנסרים ואז אין לחוש כלל ע״כ:
(ו) ומה שכתב הלכך אין להם תקנה אלא להכניס כל החבית בשק וכו׳ כ״כ הרא״ש שם כתב הרשב״א ואם תאמר אף על פי שחתם החבית והקנקן בכמה חותמות ניחוש שמא יקוב חור בחבית כעין ברזא ויוצא ממנו לא היא דקי״ל כרשב״ג דאמר בפ׳ השוכר דלשיתומא לא חיישינן ואפילו לרבנן נמי דחיישינן לשיתומא ה״מ סתימת מגופה אבל בגופה של חבית קשה לינקב ע״כ וסה״ת וסמ״ג כתבו על דברי ר״י בר יהודה אין להחמיר כ״כ לחוש לזה כתב הרמב״ם בפי״ג אם הפקיד ביד נכרי בחותם א׳ הרי זה אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית:
כתב הרשב״א במכונות להרמב״ן סימן ע״ז שאלה אם סומכין בשמירת הפעוטות כששולחין אותן לאוצרות יין עם השפחה תשובה נראה כי בזה סומכין לפי שאין זה תלוי בעדות הקטן לבד אלא שהשפחה מרתתא שאם תגע ביין התינוק שיש בו דעת לישאל יגלה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) ה״ד חת״ח טח פי החבית וחותמו וכופה עליו כלי כו׳ בפ׳ אין מעמידין דף ל״א ע״א ה״ד חותם תוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא (פרש״י כפה מזרק ע״פ חבית וטח בטיט ודיבק סביביו פי המזרק לדופני החבית {עד כאן המגיה}) וחתמיה הוי חת״ח ואי לא לא. דיקולא (פי׳ סל ע״פ החבית {עד כאן המגיה}) ומיהדק הוי חת״ח לא מיהדק לא הוי חת״ח ומפרש רבינו שאף אם החבית טח בטיט ויש עליו חותם. אפ״ה צריך לתת עליו כלי שיהא חת״ח אבל הסתימה לא חשיבא חותם וכן משמע מדברי הרשב״א שמפרש נמי הגמ׳ כן וז״ל הרשב״א שם דקאי אחבי״ת אין מפקידים אותם אצל הנכרי עד שיסתום כל נקבים שבה ויחתום עליהן בשני חותמות דמשמע דס״ב דשני חותמות הם זולת הסתימה ורש״י והרמב״ם מפרשי הגמרא בע״א (וז״ל הרמב״ם בפי״ג כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם לעשות כן הרי הן כחותם א׳ והטיחה או הקשירה חותם ב׳ {עד כאן המגיה}) ומשמע מדבריהם שגם הסתימה נחשבת לחותם א׳ ועיין בב״י שהאריך בזה:
(ה) קשר וחתם פי הנבל כו׳ וכתבתי בפרישה שכן היא הגירסא הנכונה וז״ל הגמרא שם נוד בדסקיא צרורה וחתמו פיו למטה הוי חת״ח פיו למעלה לא הוי חת״ח ואי כייף פומיה לגו וצייר הוי חת״ח ומשמע ליה לרבינו מדקאמר צרורה וחתמו פיו למטה כו׳ דצרורה לא נחשב לכלום ואע״פ שהנוד קשור צריך בלא זה ב׳ חותמות שיהא חת״ח דהיינו חתימה ופיו למטה וכן פירש הרשב״א לשון הגמ׳ שכתב וז״ל חתם נבל יין ושם אותו בשק אם פי הנבל למטה עמל הוא בעיניו להוציאו ולזייף חותמו ולפיכך ה״ז כחת״ח היה פי הנבל למעלה אין זה כחת״ח בד״א כשאין פי הנבל כפוף לתוך הנבל אבל אם היה פיו כפוף לתוכו אע״פ שפיו למעלה ס״ז בחת״ח מאחר שפיו כפוף לתוכו עכ״ל משמע שלבד הקשר הנהוג צריך שני חותמות הא׳ שחתם על הקשר והשני שנותן פיו למטה בשק וגם בכאן פירש רש״י והרמב״ם בע״א ע״ש. ומלשון רבינו שכתב וקשר השק למעלה משמע דגירסת הספרים שלא נדפס בהן וחתם פי הנבל הוא עיקר וס״ל דקשר פי הנבל הוי סימן אחד וקשר פי השק הוא סימן השני אלא דכשפי הנבל למעלה כיון דשני הקשורים סמוכין יחד וענין אחד לא מחשב אלא כקשר אחד משא״כ כשהוא למטה דצריך לפתוח הקשר טרחא בפני עצמו להוציא הנבל. והשתא א״ש דכשפי הנבל כפוף לתוכו דמחשב לסימן כיון דיש לו עוד טירחא להוציא פי הנבל:
(ו) היכי דמי חותם בתוך חותם טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע״ג ומהדקו כו״ לכאורה נראה דס״ל דהטיחה דפי החבית לא נחשבו לכלום אלא שלבד הטיחה צריך חותם וכופה כלי ע״ג וכן הוא משמעות הגמ׳ וכן הוא דעת הרשב״א כמ״ש בדרישה ע״ש אבל היותר נראה לפרש טח פי החבית וחתמו דהכל א׳ הוא דע״ג הטיחה חתמו וכן משמע ממ״ש רבינו בסימן קכ״ט ז״ל אבל לפי מה שפסק רבינו תם דסגי בחותם א׳ וסתימת החבית הוי כחותם כו׳ ע״ש:
(ז) קשר פי הנבל של יין ונתנו בשק כו׳ יש ספרים גורסים קשר וחתם פי הנבל כו׳ ונתנו בשק וכן עיקר דס״ל לרבינו שצריך שני חותמות לבד הקשר וכן הוא דעת הרשב״א ועד״ר. ומ״ש פי הנבל למטה כו׳ הוי חת״ח דהואיל ופיו למטה יש טירחא להוציאה מהשק ולפותחה רשב״א:
(ח) ה״ג וקשר השק למעלה הוי חב״ח פי הנבל למעלה לא הוי חת״ח:
(ד) ה״ד חב״ח טח פי החבית וחתמו וכו׳ בפ׳ אין מעמידין (עבודה זרה ל״א) ה״ד חב״ח אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח ואי לא לא הוי חב״ח דיקולא ומיהדק הוי חב״ח לא מיהדק לא הוי חב״ח ולשון רבינו הוא לשון הרשב״א בת״ה הקצר וקודם לכן כתב שם אין מפקידין אותם אצל הנכרי עד שיסתום כל הנקבים שבה ויחתום עליהם בב׳ חותמות אלמא דס״ל להרשב״א דשני חותמות הם מלבד הסתימה וז״ש כאן הרשב״א טח פי החבית בטיט וכיוצא בו ואח״כ חתמו בחותם זהו חותם א׳ וכשחזר וכופה כלי ע״ג ומהדקו הוי חותם שני דלא כפרש״י שפירש דסתימת המגופה שדבוקה בחבית ונתייבשה וסל כפו עליה היינו שתי חותמות וכן פר״ת דסתימת החבית חשוב חותם א׳ כמ״ש רבינו למעלה בשמו בסימן קכ״ט ס״ו וכ״כ הרמב״ם בפי״ג אבל הרשב״א ס״ל דאין הסתימה בטיט חשוב חותם וכן פי׳ ב״י לדעתו ואיכא לתמוה היאך סתם רבינו דבריו כאן הפך פי׳ רש״י ור״ת ורמב״ם ותפס דעת הרשב״א שהוא יחיד כנגד רבים ותו קשה דבדברי הרא״ש פ׳ א״מ (דף פ״ו ע״א) כשהקשה על מה שפסק רב אלפס כר״א דסגי ביין בחותם א׳ והביא דברי ר׳ יוחנן דמצריך חב״ח כתב וצ״ל שהם מפרשים דר״א בעי מפתח וחותם תרוייהו והמפקיד יינו אצל נכרי איירי בחבית סתומה דהיינו חותם א׳ וכו׳ אלמא דמחשיב סתימת פי החבית בטיט כחותם א׳ לפיכך נראה דרבינו אינו תופס דעת הרשב״א ולשון טח פי החבית וחתמו וכו׳ שכתב רבינו רצונו לומר שטח פי החבית בטיט ונתייבש עד שחתמו כלומר שהוא סתום היטב וחשיב חתימה מעליא וחזר וכפה כלי ע״ג ומהדקו בענין שיש טורח להסירו הוי חב״ח כפרש״י ור״ת והרא״ש והרמב״ם ודלא כהרשב״א. ותו דבתשובת הרשב״א שהביא ב״י בסוף סי׳ זה בישראל ונכרי שיש להם יין בשותפות וכו׳ כתוב בפירוש דחבית סתומה כחותם א׳ דמי ומשמע דחזר בו ממה דכתב בחבורו וס״ל כר״ת ושאר הגדולים דסתימת מגופת החבית או קשר חשוב כמו חותם והכי נקטינן: כתב ב״י ומשמע מדברי רש״י ורבינו דבדיקולא ומיהדק א״צ לטוח ע״פ הדיקולא אבל הרמב״ם כתב בפרק י״ג כלשון הזה סתם החבית בכלי שאינו מהידק כדרך שסותמים כל אדם וטח בטיט ה״ז חותם א׳ היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חב״ח עכ״ל. ול״נ דלפרש״י ורבינו תלמודא מעיקרא קאמר אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח פירוש שריקא היינו טח בטיט תחלה ודיבק סביבות פי המזרק לדופני החבית הוי חותם א׳ וכי חתם עליה עוד חותם הוי חותם בתוך חותם אבל שריקא ולא חתימא לא הוי חב״ח והדר קאמר אפילו שריקא ולא חתימא אלא דעל השריקא כפה דיקולא ומיהדק היינו נמי ב׳ חותמות חדא מגופת החבית והסל ג״כ כפוי עליה הוי נמי חב״ח ולהרמב״ם הוי פירושו איפכא וה״ק אפי׳ שריקא ולא חתימא אלא דמעיקרא סתם פי החבית בדיקולא ומיהדק והדר עבוד שריקא דטח עליו מלמעלה הוי חב״ח אבל סתם פי החביות בדיקולא ולא מיהדק כדרך שחותמין כל אדם והדר עביד שריקא דטח עליו מלמעלה לא הוי חב״ח עוד הקשה ב״י למה לא כתב רבינו ההיא דאגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח עכ״ל ולמאי דפרישית דתלמודא לא זו אף זו נקט ל״מ אגנא דפומא דחביתא ושריקא וחתימא אלא אפי׳ שריקא ולא חתומא אלא דעל שריקא כפה דיקולא ומיהדק לפרש״י א״נ ברישא סתם פי החבית בדיקולא והדר עביד שריקא להרמב״ם נמי הוי חב״ח ואם כן כשכתב רבינו דשריקא ודיקולא ומיהדק הוי חב״ח כ״ש שריקא וחתימא גם הרמב״ם והרשב״א השמיטו הך דאגנא דשריקא וחתימה ולא כתבו אלא הך דשריקא ודיקולא ומיהדק דהוי חב״ח ומשמע ואצ״ל שריקא וחתימא דפשיטא דהוי חב״ח במכ״ש נ״ל ודו״ק:
(ה) קשר פי הנבל של יין ונתנו בשק (ס״א קשר וחתם פי הנבל של יין ונתנו בשק) שם נוד בדסקיא צייר וחתם פיה למטה הוי חב״ח פיה למעלה לא הוי חב״ח ואי כייף ופומיה לגיו וצייר הוי חב״ח ומשמע דהא דקאמר צייר וחתם לאו חותם ממש קאמר אלא ה״ק צייר הנוד פירוש שקשרו וחתם הדסקיא דהיינו שקשרו או שחתמו גם מ״ש רבי׳ קשר וחתם וכו׳ טעמו קשר הנוד וחתם השק היינו או בקשירה או בחותם ולספרים שכתוב בהן קשר פי הנבל וכו׳ ניחא טפי ואיך שיהיה אין כוונת רבינו במ״ש וחתם לחתימה ממש אלא למה שקשר גם הדסקיא או השק הוא נקרא בשם חותם וכדפרישית בסמוך אצל טח פי החבית וחתמו וכן פרש״י וז״ל נוד של עור מלא יין וקשור ומונח בתוך דסקיא של עור פיו של נוד למטה הוי חב״ח דטורח הוא להפוך ולהתיר קשר הדסקיא וקשר הנוד ולחזור ולקשרם וכולי האי לא טרח עכ״ל אלמא דס״ל לרש״י דהא דקאמר תלמודא וחתם לאו חתימה ממש קאמר אלא דלקשר הדסקיא קורא לו שם חתימה והוא ג״כ דעת רבינו והרמב״ם ודלא כהרשב״א דמשמע מדבריו שמלבד הקשר הנהוג צריך ב׳ חותמות וכל זה דלא כהסכמת ב״י דרבינו ג״כ תופס דעת הרשב״א דליתא אלא כדפרי׳ והכי נקטינן כרש״י ורמב״ם ורבי׳ והוא דעת ר״ת והרא״ש כדפרישי׳ בסמוך אצל טח פי החבית וחתמו: וכתב ב״י דמ״ש רבינו היה פי הנבל כפוף לתוכו אע״פ שפיו למעלה בשק הוי חב״ח לאו למימרא דבעינן שיהא נתון בשק וכך מבואר בדברי הרמב״ם וכו׳ עכ״ל וכ״כ בת״ה הקצר וכן פרש״י להדיא ואי כייף פומיה של נוד לגיו וכו׳ אפילו אין דסקיא הוי חב״ח עכ״ל ומ״מ קשה לאיזה צורך כתב רבינו אע״פ שפיו למעלה בשק ונראה ליישב דלפי שכתב תחלה דאין תקנה אלא להכניס כל החבית בשק שאין בו שום תפירה מבחוץ ויחתום פי השק וכ״ש בנודות שבקל יכולין להוציא יין מבין התפירות וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל וכו׳ השתא לפ״ז ודאי בע״כ האי דקאמר ואי כייף פומיה לגיו וכו׳ היינו נמי דוקא כשנתנו בדסקיא שהזכיר ברישא דאל״כ אע״פ שחתם את פי הנוד בכמה חותמות יש לחוש שיוציא יין מבין התפירות והכי נקטינן ודוקא בשק שאין בו תפירות ואע״פ שבש״ע סעיף ד׳ כתב כלשון הרמב״ם בסתם דהפך פי הנוד לתוכו הוי חב״ח ולא כתב שצריך שיהא נתון בשק סמך על מ״ש בסעיף א׳ דאין תקנה לנוד אא״כ ישים אותו בשק שאין בו תפירה ופשוט הוא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ה) שְׁנֵי קְשָׁרִים מְשֻׁנִּים הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת.
באר הגולהטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל
(ח) טור וכ״כ הרשב״א בשם הראב״ד
ב׳ קשרים משונים הוי כשני חותמות.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) שני קשרים משונים וכו׳ עד כדי שיחזור אחריו כל זה מדברי הרשב״א בת״ה וכך היא הסכמת המפרשים דלא כאחרים הביאו ב״י ומ״ש מפתח וחותם הוי כב׳ חותמות מכל מקום היכא דסגי בחותם אחד לא הוי מפתח כחותם כדלעיל בסי׳ קי״ח ואין זה אלא להרשב״א אבל במרדכי כתב לשם שפר״י ע״ש ר״ת במטהר יינו של ישראל וכתב לו התקבלתי אי נמי יינו של ישראל ברשות נכרי כששכר מנכרי בית או קנהו דמפתח הוי כחותם וכ״כ רבי׳ בסי׳ קל״א בשם ר״ת והכי נהגינן להתיר בדיעבד במפתח או חותם כר״ת וכ״פ בהגהת ש״ע בסי׳ ק״ל וקל״א:
באר הגולהטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חהכל
 
(ו) שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת. וְהַדְּפוּסִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה אוֹתִיּוֹת, לֹא חֲשִׁיבֵי אֶלָּא כְּחוֹתָם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבְעִין אוֹתָם בְּבַת אַחַת. וּבְמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים מוּמָרִים וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁיּוֹדְעִים לִכְתֹּב, אֵין כְּתָב סִימָן, אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּכִּיר הַכְּתָב.
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ט) ציינתיו לעיל בסי׳ קי״ח סעיף ג׳
שני אותיות הוי כשני חותמות.
(ז) כבר נתבאר בסימן קכ״ג שיין מבושל אין בו משום ניסוך וכן החומץ אם החמיץ עד שמבעבע כששופכין אותו על הארץ אין בו משום ניסוך ומפני כך א״ר אשי בפרק אין מעמידין דיין מבושל שלנו ביד נכרי וכן חומץ שלנו ביד נכרי א״צ חותם בתוך חותם מ״ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם א׳ לא טרח ומזייף ומשמע דאפי׳ אם יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש ליה אם מפני שהוא שותה ממנו אין חוששין בכך דהא לא מינסך ואי משום איחלופי הרי הנקב צר שאין יכולין להריק לתוכו יין הלכך מישרי שרי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) שני אותיות הוי כשני חותמות במגופה של חרס שנשבר כשפותחין אותו שניהם על המגופה ובשל עץ חציו על המגופה וחציו על קרשי החבית ודפוס שקובעין בחבית אחת אע״פ שיש בו כמה אותיות חשוב כחותם א׳ ובמקום דשכיחים מומרים ונכרים היודעין לכתוב אין הכתיבה סימן אלא למי שמכיר הכתב א״ח: (וחזר על חותמו ולא הכירו כו׳ ודוקא. אם רואים שנסתר בכוונת בני אדם אבל אם יכולין לתלות בד״א שרי בדיעבד ת״ה סימן ר״ס וכ״כ רמ״א עכ״ה):
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ז) מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם אֶחָד הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת.
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(י) ציינתיו לעיל בריש הסימן
מפתח וחותם הוי כשני חותמות.
(ח) וכתב הרמב״ם בפי״ג דשכר או יין שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן מותר בחותם א׳ ונראה שלמד כן מהא דאמר רב אשי יין מבושל וחומץ א״צ חותם בתוך חותם וכו׳ וכיון דקי״ל דיינומלין ואלונתית אין בהם משום י״נ כמו שנתבאר בסימן קכ״ג ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ואלונתית יין שיש בו תערובת שמן וכיון שאין בו משום י״נ למאי איכא למיחש לחלופי כיון דאיכא חותם א׳ לא טרח ומזייף:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ח) חֲתָמוֹ בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת וְחָזַר עָלָיו וְלֹא הִכִּירוֹ, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ סָתוּר, אָסוּר. {הַגָּה: וְדַוְקָא אִם רוֹאִים שֶׁנִּסְתַּר בְּכַוָּנָה עַל יְדֵי אָדָם, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לִתְלוֹת שֶׁנִּסְתַּר וְנִתְקַלְקֵל מֵעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד (ת״ה סִימָן ר״ה וּבְאָרֹךְ כְּלָל כ״ב). וַאֲפִלּוּ אִם נִתְקַלְקֵל בְּכַוָּנָה, יֵשׁ לְהַתִּיר אִם יִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס תָּמִיד (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם ס״ה וּסְמַ״ג).} אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּלֵּחַ לוֹ שֶׁהוּא חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ עִנְיַן חֲתִימוֹתָיו, כֵּיוָן שֶׁמְּצָאוֹ הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת, מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ צוּרַת הַחוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר אַחֲרָיו. {הַגָּה: מִיהוּ אִם כָּתַב עָלָיו אוֹתִיּוֹת אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, דִּסְתָם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ בָּקִי לִכְתֹּב אוֹתִיּוֹת (הָרַ״ן וְהר״י). וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹמֵר שֶׁהֶחָבִית הָיָה מְטַפְטֵף וְהוּא הִדְּקוֹ וְנָגַע בַּיַּיִן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרוֹ, וַאֲפִלּוּ נִכָּר עֲדַיִן קְצָת יַיִן מִבַּחוּץ וְיֵשׁ אֻמְדָּנוֹת בִּדְבָרָיו (ת״ה סִימָן ר״ב).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״איד אפריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(יא) ברייתא שם בעבודת כוכבים דף ל״א וכמ״ש הרשב״א בשם הר״י הזקן פי׳ לא שצריך לחזור אחריו ולדקדק אלא ה״ק אם כשחזר על חותמו מכירו כשר ואם לאו אסור דמוכחא מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאין מכירו וכ״כ הטור
(יב) שם בטור וכ״כ הרשב״א בשם ר״י
(ט) אינו נאמן – ע״ל ס״ס קכ״ט מ״ש בזה.
(יד) חתמו כו׳ אבל כו׳ ומ״מ נכון כו׳ – בתוס׳ ל״א ב׳ ס״ט ב׳ בד״ה הנ״ל וכנ״ל:
(טו) ודוקא כו׳ ואפילו אם כו׳ – בסה״ת וסמ״ג מקשין על מש״ש ל״א ב׳ ואם לאו אסור ואפילו לפי׳ ר״י שחזר עליו ומצאו מקולקל ממ״ש בפ״ח דטהרות מתני׳ ד׳ המניח את כו׳ וכ״ש ביי״נ כמ״ש בעבודת כוכבי׳ ע׳ ב׳ דאיתמר חצר כו׳ ותי׳ דשם בטהרות איירי ביוצא ונכנס וכ׳ בתה״ד אבל בסמ״ק ומרדכי מתירין והביאו ראיה מתוספתא דטהרות והביאה הר״ש שם בפ״ז מתני׳ ז׳ המניח כליו כו׳ ונראה דלא פליגי דסה״ת וסמ״ג מיירי ברואים שנסתר בכוונה ע״י אדם ולכן הביאו ממתני׳ דשם בכה״ג אבל סמ״ק ומרדכי איירי במקום שיכולין לתלות כו׳ ובכה״ג איירי התוספתא. אבל במרדכי סי׳ אלף של״ד מחלק בין מפקיד דגמרא דעבודת כוכבים ובין ההיא דתוספתא דלא איירי במפקיד וכ״כ בר״ש שם ותימה כו׳ ויש לחלק כו׳ וע״ל ס״ס קכ״ט בהג״ה:
(טז) מיהו כו׳ – תוס׳ בד״ה מ״ט הנ״ל:
(יז) ואם העובד כוכבים כו׳ – עס״ס קכ״ט בהג״ה מש״ש ועמ״ש בא״ה סי׳ י״ו סל״ז בהג״ה:
(א) אם נתקלקל. עיין בנ״ב מ״ת סי׳ ע״ב יין שהפקיד יהודי אצל עובד כוכבים חותם בב׳ חותמות כד״ת אך אז היה זמן התסיסה ומחמת חוזק הרתיחה שהיה תוסס הרבה כח הרתיחה דחה המגופה לחוץ ונתקלקל החותם והעובד כוכבים הלך והודיע את יהודי שיבא ויתקן יינו יש להקל בהפ״מ דכיון שהפקיד בביתו ובידו להודיע ומסתמא תיכף בא להודיעו ואינו מתמהמה לאפוקי נפשיה מחשדא וע״ש שמעשה שהיה הא״י עם היין בדרך והיהודי לא היה עמו וכשבא עם היין אמר הא״י שחותם נתקלקל בדרך שנפלה העגלה יש לאסור כיון שאף שרואה שנתקלקל אין בידו להודיעו ונשאר אח״כ בידו פתוח לכן אסור ע״ש. וע׳ בשו״ת פמ״א ח״ב סי׳ ע״ו שכמו שאלה זו ששאל השואל שנתקלקל החותם מחמת התסיסה נשאלה לפניו והורה לאסור כיון שהישראל סמך על ב׳ חותמות והיין במרתף של עובד כוכבים לא מירתת כלל ואף שבעה״ג סימן נ״ח כ׳ דאף ביש לחוש ששתה ע״י הייבר יש להתיר במקום שיש עוד צדדים להיתר אבל בנ״ד ליכא שום צד היתר כו׳ ע״ש ומשמע מדבריו דאף בהפ״מ דעתו להחמיר:
(ב) ודוקא אם רואים – עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן ע״ב במעשה ששלח יהודי לעובד כוכבים א׳ עם היין בדרך והיהודי לא היה עמו וכשבא עם היין אמר העובד כוכבים שהחותם נתקלקל באונס שנפלה העגלה והורה שאסור היין דאף שכתב הרמ״א דאם יש לתלות שנסתר כו׳ מותר בדיעבד היינו במקום שיש לתלות שהעובד כוכבים לא הרגיש ולא ידע כלל שנסתר החותם אבל בנ״ד שהעובד כוכבים ידע שנסתר אפילו אם נאמינו שנסתר באונס הרי אח״כ היין ברשותו מונח והוי כמפקיד אצל עובד כוכבים בלי חותם מיהו היינו דוקא בשולח עם העובד כוכבים ממקום למקום ובדרך נתקלקל אבל הפקיד אצל העובד כוכבים ויהודי המפקיד מצוי בכאן ויכול העובד כוכבים להגיד לו אמרינן מסתמא תיכף הגיד לו כי הוא מתיירא ואומר בדעתו אם אחשה עד שיבא היהודי יחשוד אותו שקלקלתיו בכוונה לגלות ולכן תיכף הוא רץ ומודיע ומ״מ לא החליט זה להקל רק בהפ״מ ובאופן שיסכימו עמו חכמים ע״ש ועיין בתשובת שיבת ציון סי׳ ל״א [ובתשובת ח״ס סי׳ קנ״ד]:
(ג) מותר בדיעבד – עיין בתשובת אא״ז פנים מאירות ח״ב סי׳ ע״ו דזה מיירי שאין אנו יודעים בבירור שהעובד כוכבים ידע מזה אבל אם לא כן אסור ע״כ ועיין בס״ק שלפ״ז בשם נו״ב:
חתמו בשני חותמות וחזר על חותמו ולא הכירו ודאי זייפו ואסור לא חזר עליו חזקה לא טרח ומזייף לפיכך אין צריך לחזור אחריו ומ״מ השולח יין לחבירו ע״י נכרי טוב להודיע צורת החותם כדי שיחזר אחריו.
(ט) ה״ד חותם בתוך חותם טח פי החבית וחתמו וכופה עליו כלי וכולי בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לא.) ה״ד חב״ח אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב״ח ואי לא לא דיקולא ומיהדק הוי חב״ח לא מיהדק לא הוי חב״ח ופרש״י אגנא אפומא דחביתא. כפה מזרק ע״פ החבית: שריקא. טח ודיבק סביבות פי המזרק לדופני החבית: דיקולא. כפה סל ע״פ חבית וחבית מגופה דהיינו ב׳ חותמות מגופת החבית שדבוקה בחבית ונתייבשה וסל כפוי עליה: ומיהדק. נכנס בדוחק פי הסל לבלוע את החבית הוי חב״ח ולא טרח לזיופי כולי האי: לא מיהדק. דנוח ליטלו הוי כמאן דליתא ומשמע שמ״ש רבינו היינו דיקולא ומיהדק וכו׳ וק״ל למה כתב רבינו בטח פי החבית שחתמו דהא משמע מדברי רש״י שא״צ לחותמו וכן יש ללמוד ממ״ש הרמב״ם בפי״ג כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הן כחותם א׳ והטיחה או הקשירה חותם ב׳ ע״כ ומאחר שאין דרך כל אדם לכפות כלי על המגופה שפיר הוי חב״ח וא״צ לחותם אחר כלל ושמא י״ל דחתמו דנקט לאו חתימה ממש קאמר אלא ה״ל כאילו חתמו קאמר אבל ראיתי להרשב״א שכתב בת״ה וחתמו ומשם העתיקו רבינו וקודם לכן כתב שם אין מפקידין אותה אצל הנכרי עד שיסתום כל נקבים שבה ויחתום עליהם בשני חותמות דמשמע דס״ל דשני חותמות הם זולת הסתימה ושלא כדברי הרמב״ם:
[בדק הבית: ועיין בתשובה שבסוף הסימן:] ועוד אכתוב בזה בסמוך בדין הנבל ויש לדקדק עוד דלמה לא כתב ההיא דאגנא אפומא דחבית שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם וכו׳ משמע מדברי רש״י ורבינו דבדיקולא ומהדק אין צריך לטוח ע״פ הדיקולא אבל הרמב״ם כתב בפי״ג כלשון הזה סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמים כל אדם וטח בטיט ה״ז חותם א׳ היה כלי מהדק וטח עליו מלמעלה ה״ז חב״ח:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) ומ״מ השולח יין לחבירו על ידי נכרי צריך להודיע ס״א טוב להודיע וכ״כ הרשב״א בת״ה שער ד׳ (וכתב רמ״א דבאותיות א״צ להודיעו רבי׳ ירוחם בשם רשב״א עכ״ה):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״איד אפריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ט) יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר אוֹ קָנָה בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמִלְּאוֹ יַיִן, אִם יִשְׂרָאֵל דָּר שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַיַּיִן בֶּחָצֵר, וְאֵין עָלָיו לֹא חוֹתָם וְלֹא מַפְתֵּחַ, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הָיָה גַּם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בְּאוֹתוֹ חָצֵר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יִשְׂרָאֵל דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר, אִם הָיָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם, מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנֵי חוֹתָמוֹת; וְאִם לָאו, אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן בְּאוֹתוֹ בַּיִת שֶׁשָּׂכַר אוֹ קָנָה, אָסוּר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בֶּחָצֵר. וְאִם אֵינוֹ דָּר בֶּחָצֵר, מֻתָּר, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַיַּיִן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״איד אפריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(יג) ברייתא שם דף ס״א
(יד) טור בשם הרשב״א בת״ה הקצר בשם יש מגדולי המורים והוא הראב״ד כיון שיש לו קצת שייכות שם
(ט) אלא אם כן נמצא עומד בצד היין – הטעם שאין נתפס כגנב שאדם עשוי לראות מה ששכר או מכר ואין השוכר או הלוקח מקפיד עליו ע״כ יש לו קצת שייכות.
(י) אם ישראל דר שם – ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע״פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא ישראל ויאמר לו שהוא מפליג דה״ל כמניח עובד כוכבים בחנותו לעיל (ר״ס קכ״ט) דמותר אא״כ הודיעו שהוא מפליג רשב״א ואם יש לעובד כוכבים שייכות ביין נתבאר בסי׳ קכ״ח ס״ב ג׳.
(יא) המפתח וחותם – ולדידן בחותם לבד מותר בדיעבד כדלעיל סעיף ב׳ בהג״ה.
(יב) ואם אינו דר העובד כוכבים בחצר מותר – אע״פ שגם הישראל אינו דר כן מוכח להדיא ברשב״א וכ״פ הב״ח ופשוט הוא אלא שכתב דהיינו דוקא כשיש חותם אחד וז״א דבדברי הרשב״א מוכח דאפילו בלא חותם כלל שרי מטעמא דכיון דאינו דר שם אינו עתיד לבא שם ועוד דהא כ׳ כל שאינו דר באותו חצר הרי הוא כעובד כוכבים אחר ובעובד כוכבים אחר נתבאר לעיל סי׳ קכ״ח סעי׳ ד׳ דאפי׳ בלא חותם כלל מותר והכי מוכח להדיא בתה״א דף קמ״ו ע״ב ע״ש.
(יג) אא״כ נמצא עומד בצד היין – שאז אסור דכיון שהזכיר או מכר יש לו שייכות קצת בבית שם מה שאין כן לעיל סי׳ קכ״ח סעיף ב׳ דאין לו שייכות כלל שרי אפילו נמצא עומד בצד היין.
(ו) דר – ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע״פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא הישראל ויאמר לו שהוא מפליג כדלעיל ר״ס קכ״ט ואם יש לעובד כוכבים שייכות ביין נתבאר בסימן קכ״ח סעיף ב׳ ג׳ עכ״ל הש״ך:
(ז) וחותם – ולדידן בחותם לבד מותר בדיעבד כדלעיל ס״ב בהג״ה:
(ח) בצד – שאז אסור דכיון שהשכיר או מכר יש לו שייכות קצת בבית משא״כ לעיל סי׳ קכ״ח ס״ב דאין לו שייכות כלל שרי אפילו נמצא עומד בצד היין ומיירי כאן אף שאין הישראל דר שם ואפילו בלא חותם כלל מותר אם אין העובד כוכבים דר שם אא״כ עומד בצד היין כנ״ל. עכ״ל הש״ך:
(יח) ואפילו היה גם כו׳ – ת״ה וכמ״ש למטה אם העובד כוכבים כו׳ ועמש״ש:
(יט) אם היה כו׳ – כת״ק דקאי כר״א. הרי״ף והרא״ש והר״ן וש״פ:
(ליקוט) אם היה כו׳ – כת״ק דקאי כר״א. רי״ף ומכאן סעד לפי׳ הרשב״א והר״נ דרי״ף פסק כר״א אלא דמפרש שצריך מפתח וחותם כנ״ל ופי׳ דברי רי״ף דהא ברייתא הנ״ל הלוקח או השוכר כו׳ ל״א א׳ ע״כ בחצר אחרת מיירי דאל״כ א״צ מפתח וחותם כמ״ש כאן וא״כ ר״מ ורבנן דהכא פליגי בפלוגתא דר״א ורבנן דשם ומ״ש וחכ״א לעולם אסור צ״ל במפתח וחותם אבל בחב״ח ודאי מותר לר׳ יוחנן דשם. ולשיטת תוס׳ מיירי כאן במפתח או חותם וה״נ הלכה כת״ק דקאי כר״א וער״נ וסי׳ קל״א בהג״ה (ע״כ):
(כ) אם העובד כוכבים כו׳ – ממ״ש בחצרו של עובד כוכבים ול״ק השוכר או הלוקח בית מן העובד כוכבים. ת״ה:
(כא) אא״כ כו׳ – שם כ׳ דיש מתירין אפי׳ בכה״ג כמש״ל סי׳ קכ״ח ס״ב אבל הראב״ד אוסר כיון שהשכיר כו׳ ועש״ך:
(ב) ביד ישראל המפתח וחותם. עבה״ט ובתשב״ץ ח״ג סי׳ פ״ט עובד כוכבים המטהר יינו ע״י ישראל ומניחו אצל עובד כוכבים בחצרו ובלילה סוגר השומר במפתח וחותם במפתחות שבארצות אלו שבקל יכול להזדייף צריך שני חותמות ע״ש. ובש״ת מוהר״י קצבי סי׳ ז׳ במומר שעשה יינו בטהרה וסגרו באוצר ע״י אשתו היהודית בתנאי שלא יכנס הוא שם רק אשתו והמומר דר עם אשתו בחצר ישראל בשכירות בבית שעל גבי האוצר והמפתח ביד המשכיר רק בעת שצריכ׳ למכור יין לוקחת המפתח וסוגרת ומחזרת המפתח וכתב דאף לדעת המחמירין ביצא והפליג דבעי מפתח וחותם. מ״מ כיון שהתנה שלא יכנס ואשתו משמרתו וגם הישראל דר שם ומפתח ביד הישראל וטרח לדרוך בטהרה ולהוציא הוצאות וגם כי הוא מומר לישמעאלים והוא גופיה גזירה ואף מאן דמחמיר בחשוד טפי מבעובד כוכבים היינו לענין להפקיד אבל לשמא נגע בו ובגונא דהכא כיון שברשות ישראל ובמנעול אע״ג דבעלמא מפתח לא חשיב כחותם הכא איכא למימר דשרי וטהור ע״ש:
(ג) עומד בצד. עבה״ט ונ״ב מ״ת סי׳ ע״ג אחד שכר מרתף אצל א״י והא״י יש לו ג״כ יין שלו באותו מרתף והישראל חתם יינו בחותמו ופעם אחת היה חסר להישראל כמה מדות יין מחבית אחת ומן אז והלאה לקח הישראל לידו המפתח כו׳ ופעם אחת שכח הישראל לחתום איזה חביות ובא למרתף ומצא הא״י שם עומד אצל החביות שהם בלי חותם ומצא החביות חסרים ושאל אותו איך בא בלי מפתח והראה שיש לו עוד מפתח שהיה לו אשתקד ונאבד ועתה מצאו והורה לאסור את החביות הפתוחות שהרי חסר לפניך ומסתמא לקח ממנו ואף אם לקח ע״י מינקת שאינה כפופה יש צדדי היתר להנשאר בחביות מ״מ יש לחוש למינקת כפופה במקום דשכיח וגם יש לחוש שלקח הרבה ומילא ביינו הגרוע מזה ואפילו בהפ״מ בכיוצא בזה אין להתיר ע״ש:
שכר או קנה בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין אם ישראל דר שם מותר אפילו בלא מפתח וחותם אפילו אם גם הנכרי דר באותו חצר ואם אין הישראל דר באותו חצר אם יש לו מפתח וחותם מותר אפילו בעיר שכולה נכרים ואם לאו אסור.
(י) קשר פי הנבל של יין ונתנו בשק וכולי שם נוד בדסקיא צרורה וחתמו פיו למטה הוי חב״ח פיו למעלה לא הוי חב״ח ואי כייף פומיה לגו וצייר הוי חב״ח ובקצת נסחאות רבינו אין כתוב אלא קשר פי הנבל ולא הזכיר חתימה ולפי זה הוא סובר דחתימה דאמרינן לאו דוקא אלא ה״ל כאילו חתומה אמר שאילו היה פי הנבל קשור וחתום בחותם ממש הרי יש כאן חב״ח הא׳ הקשורה והשני החותם שחותם עליו אלא ודאי בשאין בו חותם מיירי וכדברי הרמב״ם ומ״ש היה פי הנבל כפוף לתוכו אף ע״פ שפיו למעלה בשק הוי חותם בתוך חותם כלומר אם היה נתון בשק אף על פי שפיו למעלה הוי חב״ח אבל לאו למימר דבעי׳ שיהיה נתון בשק דכיון שהקשר שבו וכפופה פיו לתוכו הוי חב״ח למה לי שיהיה נתון בשק וכך מבואר בדברי הרמב״ם שכתב אם צר פי הנוד ה״ז חותם א׳ הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו ה״ז חב״ח ולא הזכיר נתינה לתוך שק כלל אבל הרשב״א כתב חתם נבל יין ושם אותו בשק אם פי הנבל למטה עמל הוא בעיניו להוציאו ולזייף חותמו ולפיכך ה״ז כחותם בת״ח היה פי הנבל למעלה אין זה כחב״ח בד״א כשאין פי הנבל כפוף לתוך הנבל אבל אם היה פיו כפוף לתוכו אע״פ שפיו למעלה הרי זה כחותם בתוך חותם מאחר שפיו כפוף לתוכו עכ״ל משמע שמלבד הקשר הנהוג צריך ב׳ חותמות הא׳ שחתום על הקשר והשני שיתננו לתוך הדיסקיא ופיו למטה או שיכפוף פיו לתוכו ומ״מ גם לדבריו כשפיו כפוף לתוכו א״צ נתינה לתוך השק אבל מצאתי נסחא אחרת בספרי רבינו שכתוב בה קשר וחתם פי הנבל ונוסחא זו נראית בעיני עיקר שהוא מעתיק לשון הרשב״א כמו שהעתיק גבי טח את החבית וחתמו ולפי זה חתמו דגבי טח את החבית וחתם פי הנבל חתימה ממש קאמר וכמ״ש לדעת הרשב״א ז״ל:
שני קשרים משונים הוי כב׳ חותמות כן כתב הרשב״א בת״ה בשם הראב״ד ז״ל:
(יא) שני אותיות הוי כשני חותמות כן כתב הר״ן בפרק אין מעמידין בשם ר״י וכן כתב הרשב״א בת״ה וז״ל שמעתי בשם ר״י ז״ל דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו וטעמא דמסתברא הוא וכתב הרשב״א בתשובה הדפוסים אף ע״פ שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם א׳ כיון שקובעים אותם בבת אחת וכתוב בא״ח בשם הרא״ה במקום שמצויים מומרים ונכרים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) שכר או קנה בית בחצרו כו׳ אפילו אם גם הנכרי דר באותו חצר הטעם כיון שאין לנכרי שייכות ביין אע״פ שיש לו שייכות בבית משתמר הוא עד שיצא ישראל ויודיע לנכרי שיפליג:
(יב) ואם אין הישראל דר באותו חצר ל״ד נקט חצר אלא ר״ל שאין ישראל דר באותו עיר כמ״ש רבינו בסמוך שאם בית פתוח לר״ה אפילו אם יש ישראל בעיר מרתת:
(ז) שכר או קנה בית בחצרו וכו׳ פלוגתא דתנאי בברייתא ס״פ רבי ישמעאל (עבודה זרה ס״א) ופסק כת״ק דלא כחכמים דמחמירין דבחצר אחרת לעולם אסור עד שיהא יושב ומשמר וכו׳ דליתא דהא קי״ל כר״א דלא חיישינן לזיופא דחותם ומ״ש רבינו דאם ישראל דר שם מותר אפילו בלא מפתח וחותם רצונו לומר אפילו ליכא לא מפתח ולא חותם ומ״ש אפילו גם הנכרי דר שם טעמו דכיון דהישראל דר שם חשוב כאילו יושב ומשמר דאפילו יוצא ונכנס אצל הנכרי שרי ואפילו במטהר יינו של נכרי ונתנו בחצרו של נכרי אם ישראל דר שם שרי אפי׳ בלא מפתח וחותם ואפי׳ גם הנכרי דר שם מטעמא דאמרן כמו שיתבאר בריש סי׳ שאחר זה כ״ש ביינו של ישראל ובביתו של ישראל:
(ח) ומ״ש דאם אין הישראל דר באותו חצר אם יש לו מפתח וחותם מותר ר״ל להרשב״א מפתח וגם חותם ולר״ת מפתח או חותם קאמר ומ״ש ריש סימן קל״א אצל יינו של נכרי כשהבית פתוח לר״ה ודינו שוה ליינו של ישראל כשאינו פתוח לר״ה:
(ט) ומ״ש ואפילו בעיר שכולה נכרים וכו׳ כ״כ התוספות לשם (בדף ס״א) בד״ה המטהר יינו דביינו של ישראל כיון שאין הבית פתוח לר״ה אפילו דר ישראל באותו עיר אלא שדר בחצר אחרת הוי כעיר שכולה נכרים ואם יש מפתח וחותם מותר ואם לאו אסור:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״איד אפריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(י) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשׂוֹכֵר אוֹ לוֹקֵחַ בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. אֲבָל בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא לְקָחוֹ וְלֹא שְׂכָרוֹ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בְּאוֹתוֹ חָצֵר וְאֵין יִשְׂרָאֵל דָּר בּוֹ, מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ שׁוּם שַׁיָּכוּת, וַאֲפִלּוּ נִמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַיַּיִן, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם נִתְפַּס עָלָיו כְּגַנָּב. וְהָנֵי מִלֵּי בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה אָסוּר. {הַגָּה: וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא יֵשׁ לְאָסְרוֹ בַּלַּיְלָה, אֲבָל בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת דְּאָמְרִינָן לְעֵיל סִימָן קכ״ח וְקכ״ט דְּהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְרַתֵּת, אֵין חִלּוּק בֵּין יוֹם לְלַיְלָה, וְשָׁאנֵי הָכָא הוֹאִיל וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יֵשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת בֶּחָצֵר וּמִסְּתָמָא נוֹעֲלוֹ בַּלַּיְלָה הוֹאִיל וְאֵין יִשְׂרָאֵל דָּר שָׁם, וְאֵינוֹ מְרַתֵּת כֻּלֵּי הַאי, וְלָכֵן אֲפִלּוּ בַּיּוֹם אִם נָעַל וְאֵין חוֹר אוֹ סֶדֶק שֶׁיְּכוֹלִין לִרְאוֹת הַיַּיִן, אָסוּר. אֲבָל עַל יְדֵי חוֹר וְסֶדֶק, מֻתָּר בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ נְעָלוֹ בְּוַדַּאי, וּבַלַּיְלָה אָסוּר בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֲפִלּוּ מִסְּתָמָא, וְזֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין יוֹם לְלַיְלָה.}
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״איד אפריםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(טו) הרשב״א בת״ה הארוך בשם הראב״ד
(י) ובלילה אסור בכהאי גוונא כו׳ – אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דילמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבוא. כן כתב רשב״א בת״ה הארוך.
(יד) ואין ישראל דר בו – ומכל מקום הישראל יוצא ונכנס שם דאי באינו יוצא ונכנס כלל או אפילו בהודיעו שמפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו בסי׳ קכ״ט ובביתו בסימן קי״ח ס״י דאסור.
(טו) מכל מקום נתפס עליו כגנב – ושרי כדלעיל סימן קכ״ח ס״ד.
(טז) שייכות בחצר – כלומר שדר שם ואית ליה לאשתמוטי על הנעילה.
(יז) אבל ע״י חור – מותר כל מה שיכולים לראות על ידי חור וסדק כלעיל סי׳ קכ״ח סע״ג.
(ט) כגנב – ושרי כדלעיל סי׳ קכ״ח ס״ד ומ״מ מיירי שישראל יוצא ונכנס שם דאל״כ או אפילו בהודיעו שהוא מפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו בסי׳ קכ״ט ובביתו בסי׳ קי״ח ס״י דאסור. ש״ך:
(י) מותר – כל מה שיכולין לראות ע״י חור וסדק כדלעיל סימן קכ״ח ס״ג וכתב הט״ז אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דלמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבא כ״כ הרשב״א:
(כב) בד״א כו׳ ודוקא כו׳ – עת״ה שם:
(כג) (ליקוט) וה״מ ביום כו׳ – תוס׳ ס״א א׳ סד״ה וחלון ועסי׳ קל״א ס״א בהג״ה (ע״כ):
(כד) (ליקוט) ולכן אפילו ביום אם נעל כו׳ – כמש״ש ע׳ א׳ מתבי ננעל הפונדק כו׳ וכן כאן אית ליה לאשתמוטי שי״ל שייכות בחצר כנ״ל הואיל כו׳ ועש״ך ס״ק ט״ז:
(כה) ואין חוד כו׳ אבל כו׳ – שם א״ר כל דלהדי כו׳ וע״ל סי׳ קכ״ח ס״ג (ע״כ):
(ד) ע״י חור וסדק מותר. עבה״ט ובתפארת צבי חיו״ד סימן ט״ו מי שהוליך חבית יין והיה המגופה חתומה אך לא הברזא והישראל הלך למלון וישן שם והניחו להחביות על העגלה והעגלן עובד כוכבים יש להתיר דמירתת כמ״ש רס״י קכ״ט וגם שהיה מונח בענין שלא ליקח הברזא וימשך אם לא שיהפוך החבית והיא גדולה שא״א לעשות לבדו אם לא בטורח גדול ובסיועת אחרים ועי׳ סי׳ קכ״ד סעיף כ״ד ובסי׳ קכ״ח וקכ״ט בש״ע ס״ק מ״ב. וגם שאין ידוע אם עובר כל השוליים ועש״ך סי׳ קכ״ח ס״ק ח׳ דמספק לא אסרינן שמא יגע בגוף היין ע״ש:
כתב הרשב״א בד״א כשהנכרי דר באותו חצר אבל כשאינו דר שם אינו עתיד לבא שם כשאין לו שייכות באותו חצר ומותר ויש מי שאומר שאפילו נמצא עומד אצל היין מותר דכל שאינו דר באותו חצר הרי הוא כנכרי אחר יש מגדולי המורים שאומר שכל שהשכיר או מכר יש לו קצת שייכות ואם נמצא עומד בצד היין אסור וראוי לחוש לדבריו עכ״ל.
(יב) מפתח וחותם הוי כשני חותמות כבר נתבאר בתחלת סימן זה:
(יג) חתמו בב׳ חותמות וחזר על חותמו ולא הכירו וכולי בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לא:) תניא השולח חבית של יין ביד נכרי ושל ציר ושל מורייס ביד נכרי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור כלומר אם מכיר שלא זייף וכתב הר״ן ולפי דברי רבותינו הצרפתים שכתבנו לעיל הא דבעינן הכא מכיר דוקא בחותם אחד אבל בב׳ חותמות אפילו אינו מכיר כגון שולח לחבירו ואינו מודיעו ענין חתימתו כל שהודיעו שהוא חתום בב׳ חותמות ומוצא אותם כן שרי אבל אחרים כתבו דאפילו בכמה חותמות בעינן שיכיר והאי מכיר פי׳ הראב״ד בטביעות עינא ולפיכך כתב שהשולח יין ביד נכרי אין מסירת סימן מועיל לו שהרי לא היה עליו טביעות עין ולפיכך אין לו תקנה אלא בכתיבה בפי הכלי לפי שאין אותו סימן יוצא מתחת ידי נכרי לעולם אבל אחרים אומרים דכי אמרינן מכיר לאו בטביעת עינא אלא כגון שמודיע לחבירו ענין חתימותיו היאך הם וחבירו עומד עליהם ומוצא כענין שהודיע לו ע״כ והרשב״א כתב בת״ה סימן ר׳ דברים אלו ואח״כ כתב ור״י הזקן פירש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו לאו למימרא שצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לאו אלא ה״ק אם כשחזר על חותמו ומכירו כשר ואם לאו אסור דמוכח מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאין מכירו אבל לא הלך ולא ראה כלל אלא שהישראל השני מצאו חתום מותר והכי ודאי מסתברא דהא אמרינן לא טרח ומזייף ומ״מ נכון הדבר להודיע בכתב למי שנשתלח אי זה סימן עשה בו וכ״כ ר״י ז״ל עכ״ל וכ״כ סה״ת וסמ״ג ודברי רבינו כמסקנת הרשב״א וסה״ת וסמ״ג שהיא כסברת ר״י ז״ל והכי נקטינן כתב הרשב״א אמרת שנוהגים שם לשלוח יין של ישראל ע״י נכרי ממקום למקום וקושרים פי הנוד והופכים אותו וקושרים חוט אחד עליו וכותבים במעט קלף כשר או חותם וקושרים הקלף בחוט ומכסים אותו במעט שעוה ונסתפק לך שמא יש ליאסור מפני שיכול להזדייף בלא טורח כמו מפתח שאינו חותם מפני שיכול להזדייף תשובה כל כי הא ודאי מותר דודאי טורח הוא לו להתיר כל הקשרים ולחזור ולקשור ולהפך פי הנוד ולסלק השעוה והקלף ולכסותם בשעוה ואפילו בדסקיא ופי הנוד למטה אמרת שהוא חותם בתוך חותם וכ״ש בכל כי הא עכ״ל כתב המרדכי בפ״א דע״ז היכא דנתקלקל החותם יש מדמים לטהרות דאמרינן (בתוספתא פ״ח דטהרות) המניח כליו בחלון של אוליירין וחתם בחותם אע״פ שמצא פתח פתוח וחותם מקולקל כליו טהורים וכ״כ עוד בפ״ר ישמעאל בהגהה אבל בסה״ת וסמ״ג כתוב שאם מצא המפתח נסתם או החותם מקולקל אסור אא״כ ישראל יוצא ונכנס וכתוב בתה״ד דאיפשר לומר דלא פליגי דנתקלקל החותם בענין דניכר דע״י אדם בכוונה נעשה לא שרינן אלא בנכנס ויוצא אבל היכא דלא מוכח מילתא דע״י אדם בכוונה נעשה אלא י״ל דע״י טלטול או ע״י בהמות או תינוקות שלא בכוונה נעשה תלינן ושרי אפילו אין יוצא ונכנס
(יד) שכר או קנה בית בחצרו של נכרי ומילאהו יין כו׳ בסוף פ״ר ישמעאל (סא.) ת״ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומילאהו יין וישראל דר באותו חצר מותר ואע״פ שאין מפתח חותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו וחכמים אומרים לעולם אסור עד שישב ומשמר וכו׳ ופסקו הפוסקים כת״ק דקאי כר״א דאמר לא חיישינן לזיופא וז״ל הרמב״ם בפי״ג הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של נכרי ומילאהו יין אם היה הישראל דר באותו חצר אע״ג שהמפתח פתוח היין מותר מפני שהנכרי מפחד תמיד ואומר עתה יכנס לביתו פתאום וימצא אותו בתוך ביתו ואם היה דר בחצר אחרת לא יצא עד שיסגרו הבית ויהיה המפתח והחותם בידו ואין חושש שמא יזייף הנכרי מפתח הבית ע״כ:
(טו) ומה שכתב רבינו דמותר אפילו בעיר שכולה נכרים פשוט הוא דע״י מפתח וחותם מותר להפקיד ביד נכרי:
(טז) כתב הרשב״א בד״א כשהנכרי דר באותו חצר וכו׳ דברי הרשב״א העתיק רבינו בקיצור ומפני כך אינם מובנים ולכך הנני מעתיק כל דברי הרשב״א בת״ה בדין זה כדי שיתבארו יפה וגם ללמוד מהם אי זה ענין שלא נזכר בדברי הפוסקי׳ והילך לשונו ישראל ששכר או תקנה בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין אם ישראל דר שם אף על פי שהניח יין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח מותר ואפילו היה הנכרי דר באותו חצר היה ישראל דר בחצר אחרת אם היה מפתח וחותם ביד ישראל מותר ואצ״ל ב׳ חותמות לא היה מפתח וחותם ביד ישראל אסור אע״פ שהיה היין באותו בית ששכר או שקנה ומה הפרש בין זה למי שהניח יינו בבית שאינו חושש שנכנס שם נכרי ונסכו זה שהשכיר ביתו או שמכרו יש לו שייכות בביתו ואינו נתפס כגנב בכניסתו לפי שאדם עשוי ליראות בבית שהוא משכיר או שהוא מכר לראות מה השכיר או מה מכר בד״א כשהנכרי דר באותה חצר אבל כשאינו דר שם אינו עשוי לבא שם אחר שאין לו שייכות באותה חצר ומותר וי״א שאפילו נמצא עומד בצד היין מותר דכל שאינו דר באותו חצר ה״ה כנכרי אחר ויש מגדולי המורים שאמרו דכל שהשכיר או מכר יש לו שם קצת שייכות ואם נמצא עומד בצד היין אסור וראוי לחוש לדבריו עכ״ל הקצר ופי׳ בארוך דמה שהתיר ברישא אע״פ שהניחו בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח היינו משום דכל שישראל דר שם ואין לנכרי שייכות ביין אע״פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא ישראל ויאמר לו שהוא מפליג דה״ל כמניח נכרי בחנותו ששנינו בהשוכר שהוא מותר אא״כ הודיעו שהוא מפליג ונתבאר שם שהראב״ד הוא מגדולי המורים שאמר שכל שהשכיר או מכר יש לו קצת שייכות וכו׳:
(יז) כתב הרשב״א בתשובה שאלת ישראל ונכרי שיש להם יין בשותפות וטהרו ישראל ושכרו בית בחצר אחרת של נכרי על דעת שיהא מפתח וחותם ביד אותו ישראל ושלא יכנס שם הנכרי בעל היין אלא תחת יד ישראל וחביות סתומות בלא חותם אחד ומפתח ביד ישראל מסתברא שאע״פ שאין ישראל דר באותו חצר והנכרי המשכיר דר באותו חצר היין מותר אפי׳ בשתיה דחבית סתומה כחותם אחד דמי דהא קי״ל דלשיתומא לא חיישינן וכיון שהיא שריקא בטינא חותם הוא זה וכן נקבי ברזות שבה כיון שהעצים שבברזות מהודקים טורח הוא להסירם וכחותם דמי וכדאמרי׳ דיקולא אפומא דחביתא ומיהדק הוי חותם בתוך חותם וכן אמרו אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם שריקא ולא חתימא לא הוי חב״ח אבל חותם מיהא הי כיון דשריקא ונ״מ דאי איכא מפתח בידו הוי כחב״ח דמפתח וחותם כשני חותמות דמו ואי משום שותפותו של נכרי דלא שרי אפילו במפתח וחותם ביד ישראל עד שיהא יושב ומשמר כדעת הגאונים ז״ל הכא שאני דכיון דאית ליה ישראל שותפות בגויה מירתת ונתפס הוא עליו כגנב ולא אמרו במטהר יינו של נכרי אלא במטהר יין שיהא של נכרי לגמרי דלא מירתת ואפילו נגע ביה אינו נתפס עליו כגנב ועוד דכיון ששכרו הבית מהנכרי הדר באותו חצר על דעת כן שיהא מפתח ביד ישראל הרי הוא לגבי הנכרי השותה ברשותו של ישראל ואף על פי שהנכרי המשכיר דר באותו חצר לא חיישינן שמא יניחנו לנכרי השותף ומחפה עליו דתנן (ע״ז סא:) רשב״א אומר כל רשות נכרי אחת היא וקא פריש רב נחמן דרשב״א להחמיר קאמר וה״ק וכו׳ וקי״ל כרב נחמן דהא תנינא כוותיה והילכך שמעי׳ מיהא דרבנן להקל ולא חיישינן לגומלים וקי״ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכמעשה דבי פרזק רופילא דאפקידו חמרא גבי אריסייהו סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי אמור רבנן חיישינן לגומלין ה״מ היכא דמותיב האי לגבי האי דש״מ לכאורה דהלכה כמ״ד חיישינן לגומלין לא היא דהתם רבותא בעלמא קא אמרי הכי לומר דהאי לכ״ע שרי וא״ל רבא דלא כנ״ל הדברים להלכה ועמכם עצה ותושיה הורו לכך למעשה עכ״ל:
כתב עוד הרשב״א בת״ה הארוך בשם הראב״ד דמסתברא דוקא שוכר או לוקח בית בחצרו של נכרי לפי שיש לו בה שייכות כמו שאמרנו אבל בחצרו של ישראל ממש שלא שכרו ולא לקחו מהנכרי אפילו היה הנכרי דר באותה חצר ואין ישראל דר בה מותר ואף ע״פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל לפי שאין לו בה שום שייכות ואפילו נמצא עומד בצדו שהרי מ״מ נתפס עליו כגנב וה״מ ביום אבל בלילה אסור ולולי שאמרה הרב ז״ל הייתי אומר דל״ש יום ל״ש לילה אלא כל שיש דלתים לחצר וננעל אפילו ביום אסור שהרי יש לו שייכות בחצר ואית ליה לאשתמוטי על הנעילה הילכך אסור ואם לא ננעל החצר או אפילו נעל ויש לו חור בדלתות או ממקום שיכול לראות שם חביות שבבית מותר הא לאו הכי אסור כדאמרינן בפרק השוכר (עבודה זרה ע.) ההוא ביתא מליא חמרא דישראל ונכרי וכו׳ והוה ביזעא לדשא וכו׳ ע״כ ובתשובה ביאר דברי הראב״ד וכתבתיה בסוף סי׳ קכ״ח ושם נראה מדבריו דלמעשה יש לפסוק כדברי הראב״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) כתב הרשב״א בד״א כו׳ אינו עתיד לבא שם כשאין לו שייכות באותו חצר נראה דהואיל ואינו דר שם ודאי השכיר כל החצר ולכן כתב רבינו שאין לו שייכות באותו חצר דאל״כ למה אמר שאין לו שייכות בחצר הרי לא השכיר אלא בית בחצר ולא כל החצר אלא ודאי ר״ל שהשכיר כל החצר:
(יד) ויש מי שאומר דאפילו נמצא עומד בצד היין מותר הטעם דהואיל ואין לו שייכות נתפס על הכניסה ומרתת כמבואר לעיל בסימן קכ״ט:
(טו) ויש מגדולי המורים הוא הראב״ד:
(י) כתב הרשב״א בד״א וכו׳ פי׳ הא דאמרינן כשאין ישראל דר באותו חצר ואין לו מפתח וחותם דאסור היינו דוקא כשהנכרי דר באותו חצר דהשתא יש לו שייכות גם בבית זה שהשכיר או מכרו לפי שאדם עשוי ליראות בבית שהוא משכיר או שהוא מוכר ואינו נתפס כגנב בכניסתו אבל אם גם הנכרי אינו דר שם אינו עשוי לבא שם בבית מאחר שאין לו שייכות באותו חצר כיון שאין דר שם ומותר אפילו אין שם מפתח וחותם ביד ישראל אלא חותם אחד נמי מותר וכן מ״ש ויש מי שאומר שאפילו נמצא עומד בצד היין מותר נמי ה״פ מותר בחותם אחד אבל לגדולי המורים כיון שמכר או השכיר אפילו אינו דר שם יש לו קצת שייכות ולכן אם נמצא עומד בצד היין אסור בחותם אחד אא״כ דאיכא ב׳ חותמות או מפתח וחותם וראוי לחוש לדבריו וכן פסק בש״ע עוד פסק לשם דבחצרו של ישראל שלא לקחו ולא שכרו מנכרי אפילו נמצא עומד בצד היין מותר ואע״פ שאין שם לא מפתח ולא חותם ואפילו הנכרי דר בחצר והישראל אינו דר דמירתת כיון שנתפס עליו כגנב ודוקא ביום אבל בלילה אסור וכל זה לדעת הראב״ד הביאו ב״י ועיין במ״ש הרב בהגהת ש״ע על זה:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״איד אפריםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×