(א) ולא קורעין – עבה״ט [מ״ש אבל דעת הרמב״ן והטור שהאבלים קורעין כו׳ ולפ״ז ה״ה דמתאבלין עליו אלא שאין מספידין עליו עיין ב״י ועי׳ בתשובת ח״ס סי׳ שכ״ו שהראה פנים שדעת הרמב״ן הלכתא היא ודחה ראיית הלח״מ ספ״א מאבל אך להלכה למעשה מי ירים ראש נגד הסכמת הרב״י בש״ע שסתם כהרמב״ם ובשגם שהלכה כדברי המיקל באבל אמנם מ״מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו אבל אם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו ביה רבנן במילתא ונתבאר שלא היה לו דין מאבד עצמו אזי יכול המורה להורות לכתחלה להתאבל אפילו אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאעל״ד וראיה מסנהדרין מ״ז כו׳ ועוד דהעיקר כהרמב״ן ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המיקל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כהמיקל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב עי׳ בא״ח סי׳ קל״ט ס״ג בהגה״ה עכ״ד ע״ש] ועי׳ בשו״ת לחמי תודה ממהר״י באסאן ז״ל סי׳ י״ח מ״ש בזה [וכתב עוד בתשו׳ ח״ס שם דאף שמורגל דא״א קדיש אחר המאעל״ד לא ידעתי טעם הגון וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ומי לנו אינו עושה מעשה עמיו כאבשלום כו׳ אך נשתרבב המנהג לפי דשאר אבלים לא יניחוהו לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניה להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו עלינו אולי היה חי כמה שנים והיה מת בזמן אחר או במקום אחר ולפ״ז נ״ל פשוט דאם הבן מקבץ עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבלים יכול לומר קדיש ויאמר כל י״ב חודש דטעמא מאי א״א רק יא״ח דלא לשוויה לאביו רשע האי גברא שויה נפשיה רשיעא וניחא ליה דתהוי ליה כפרה. אך לומר קדיש בבהכ״נ במקום שיש שאר אבלים אם הבנים יודעים בעצמם באמת שאביהם אע״ל אפילו אין האבלים אחרים יודעים מזה אם אומרים קדיש הרי הם גוזלים המתים הכשירים וק״ו ממ״ש המג״א סי׳ קנ״ב בב׳ אונסים כו׳ ואין כאן לחוש על כבוד משפחה במקום גזילת מתים האחרים. אמנם אם יש נדנוד ספק בדבר אי היה דינו כמאע״ל אי לא אפילו אם החמירו עליו בקבורתו וזלזלו ביה מ״מ לענין אמירת קדיש הדין עם בניו שיאמרו קדיש שהרי בני העיר שותפים זע״ז בענין זה ומיד כשמת אביהם זכו בחלקם והשותפים שבאו לדחותם לומר שמת אביהם באופן שהפסידו חלקם עליהם להביא ראיה וזה ברור עכ״ד ע״ש]:

(ב) מאע״ל – עי׳ בתשו׳ אבן שהם סי׳ מ״ד שנשאל באיש אחד שהלך בדרך הישר וסיגף עצמו בתענית ובטבילה ואח״כ האביד עצמו לדעת וגופא דעובדא הוי ביום א׳ הלך לטבול והגיד להאשה שדרה שמה אם יבקשוני תמצאוני בבית הטבילה והלך ושהה שם וחזר לביתו ולמחר מצאוהו בביתו שוכב מגואל בדם וסכין בידו ופרע ביה״ש ומקודם באיזה ימים השחיז הסכין ואמר שרוצה לעשותו סכין של שחיטה ועל הכותל נמצא כתוב בכ״י שתלמידיו יגידו אחריו קדיש אם נקרא מאע״ל והשיב שלא ימנעו ממנו דבר. חדא דאין זה מאע״ל כיון שלא ראוהו מאבד עצמו (וכמ״ש הבה״ט סק״ב) ולא סמכינן כאן אהוכחה ומה שצוה שיגידו קדיש י״ל שעלה חולשה בלבו והתיירא שימות ועוד די״ל רוח בלבלתו שעשה מתוך שגעון ולא נקרא מאבד אלא כשעושה בדעת צלולה ועוד דשמא עשה כן מחמת תשובה ע״ש עוד טעמים [עי׳ בתשו׳ ח״ס סי׳ שכ״ו שהאריך לפרש לשון הברייתא בזה פ״ב דשמחות והיוצא מדבריו דזה פשוט ומבואר דאפילו אמר אעלה על הגג ואפיל עצמי וגם ראינוהו עולה ואחר זמן מצאנוהו שם נפל ומת אמרינן שע״י סבה אחרת נפל אבל ראינו שנפל אע״פ שא״א לברר שהפיל עצמו מ״מ כיון שראינו נופל מאותה העליה שהבטיח להפיל בה אמרינן חזקה מדעת עשה אבל אי לא ראינו גם ההפלה אע״פ שמצאנוהו מת באותו המקום פשיטא דלא הוי מאע״ל ולפ״ז מ״ש מהרש״ל (הובא בבה״ט סק״ב) דאם לא ראוהו עולה כו׳ זהו משנה שאינה צריכה דאפילו ראינוהו עולה כל שלא ראינוהו נופל לא מיחשב מאע״ל. עוד מבואר שם דמ״ש בש״ע אבל אם ראוהו חנוק כו׳ הכוונה שהוא באופן שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א״ע כגון שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים וכן מושלך ע״ג סייפו הוא ג״כ שנראה מהענין שהוא שלט בעצמו אף דודאי איבד עצמו בידו מ״מ אמרינן שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו או נתיירא מפני דבר אחד וכה״ג סבות המתהפכות. עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה מחמת כעס כו׳ אמנם הא ודאי אף אם לא אמר בהדיא ה״ה עולה כו׳ אך היה ניכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנות שהוא עושה כמכין עצמו למיתה ואח״כ אנו מוצאין אותו חנוק באופן שנראה שהוא בעצמו עשה זהו אומדנא דמוכח טובא והוי כאומר בהדיא וראיה מדברי הרא״ש ס״פ א״מ סי׳ קמ״א ע״ש] ועי׳ בתשו׳ בשמים ראש סי׳ שמ״ה שכתב באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואבד עצמו דאינו בקרא מאע״ל כל שעשה כן מריבוי צרותיו דאגות ויסורים או עוני גמור ע״ש ועיין בספר הר אבל ענף אחד עשר שפקפק עליו בזה וכתב דלאו גושפנקא דהרא״ש חתים עלה ע״ש [גם בתשו׳ ח״ס שם כתב דמוכח מר״ח בן תרדיון פ״ק דע״א דאפי׳ המיצר ביותר מ״מ מאע״ל הוא ובזה נזדייף ס׳ בשמים ראש סי׳ שמ״ה עכ״ל] ועי׳ בתשובת בית אפרים חלק י״ד סי׳ ע״ו מ״ש בענין זה:

(ג) ואין מתאבלים – [עי׳ בתשו׳ חתם סופר סי׳ שמ״א דמ״מ מחויבים לקברם ע״ש ועמש״ל סי׳ שע״ד ס״ג בד״ה מת הנמצא]:

(ד) אין מתאבלין עליו – עי׳ בדגמ״ר שתמה על הש״ע בזה שהכריע להקל וכתב ואולי כיון שאבילות דרבנן מקילינן וא״כ אם נודע ביום ראשון שהוא להרבה פוסקים דאורייתא יש להחמיר ע״ש. עוד כתב דע״כ לא היקל הש״ע אלא בשאר קרוביו אבל אביו של הקטן אם המיר עם אמו או אם המיר עם אביו ודאי יש להתאבל ובפרט אם נודע ביום ראשון וכיון שמתחיל ביום א׳ שוב עבדינן כר״י ואינו פוסק כל ז׳ ע״ש:

(ה) שנפל בים – עי׳ בתשו׳ בית יעקב סי׳ קמ״ח: