(א) ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כו׳ – לכאורה משמע דלישראל קאמר וכן כתב הטור אליבא דהרמב״ם וק״ל הא גבי כלאי הכרם בח״ל פסק בסוף סימן רצ״ו דדוקא בעובד כוכבים קטן מותר ולא בגדול ואע״ג שהוא דרבנן וכאן באיסור כלאי זרעים שהוא דאורייתא בא״י התיר בסתם לכל עובד כוכבים ועוד קשה מ״ש מסירוס דפסק בא״ע סימן ה׳ סעיף י״ד דאסור לעשות ע״י עובד כוכבים וכ״פ רמב״ם פ׳ ט״ז דאיסורי ביאה. והיינו מדמצינו בפרק הפועלים (בבא מציעא צ׳) דבעי׳ דלא איפשטא היא באיסור אמירה לעובד כוכבי׳ באיסור לאו ואמאי התיר כאן ע״י עובד כוכבים ותו דבפרק א׳ דכלאים כתב הרמב״ם בהדיא ואסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב אילנו. ואפשר דס״ל לרמב״ם כל מה דאסור אפילו בח״ל הוה חובת הגוף בזה אסור אפי׳ אמירה לעובד כוכבים משא״כ בכלאי זרעים דאין איסור אלא בא״י לא הוה חובת הגוף ומותר בו אמירה לעובד כוכבים ונראה דה״ק כאן שמותר לומר לעובד כוכבים שיזרע לצורך עצמו של עובד כוכבים אבל לא לצורך ישראל וכן מצאתי בכ״מ פ״א דכלאים בשם הר״י קורקוס ז״ל ובהא ניחא נמי קושיית הטור למאי נ״מ יאמר לו שיזרע בשדה ישראל דהא אסור לקיימן אח״כ וא״ל דלצורך עובד כוכבים פשיטא דמותר. יש לומר דעיקר הטעם דאסור לזרוע לעובד כוכבים הוא משום דאין קנין לעובד כוכבים בא״י אם כן ה״א דאף אמירה לעובד כוכבים בשלו אסור כיון דהקרקע הוה של א״י ה״ל כאלו אומר לעובד כוכבים לזרוע כלאים בשל ישראל קמ״ל דמותר.

(ב) למאכל אדם – לאו דוקא אדם אלא הוא הדין מאכל בהמה כמ״ש בסימן רצ״ו סעיף י״ד דאין מקיימין מה שראוי למאכל בהמות אלא לא אתי לאפוקי כאן אלא השייך לרפואה כמ״ש בסיפא.