(א) [סעיף א׳] מרחץ חדש שלא רחצו בו מותר לקרות בו. ואע״ג דבבה״כ חדש אסור לקרות בו כמ״ש בסי׳ פ״ג סעי׳ ב׳ שאני בה״כ דמאיס. גמרא שבת דף יו״ד. ופי׳ רש״י ז״ל דמאיס ושם מגונה עליו. והביאו ב״ח ודרישה אות א׳, ט״ז סק״א:

(ב) שם ובישן בבית החיצון וכו׳ ואיתא בגמרא שם ובפ׳ מי שמתו דכ״ו ע״א דמרחץ שאמרו אעפ״י שאין שם אדם. והביאו ב״י. וכתב כלומר שמאחר שנשתמשו בו אעפ״י שעכשיו אין בו אדם מאיס בית הפנימי ואין קורין בו דהוי כמו בה״כ שאעפ״י שפינו הצואה ממנו אין קורין בו עכ״ל וכ״כ הב״ח. מ״א סק״א בית יהודה חא״ח סי׳ יו״ד. וכתב שם הב״ח דדין זה אף במקום שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים דאסור בק״ש ותפלה ולהניח תפילין ג״כ אעפ״י שאין שם אדם אסור כיון שהיו בו פעם אחת ערומים ולבושים עכ״ד. והביאו שכנה״ג בהגב״י. עט״ז אות א׳. עו״ת אות ב׳. ר״ז אות א׳. וכן יש להחמיר ודלא כהא״ר אות א׳. שכתב להתיר באמצעי כשאין שם אדם, ועיין מש״ז אות ב׳:

(ג) שם ובישן בבית החיצון וכו׳ ואפי׳ אם סיידו וניקו ורחצו המרחץ אכתי באיסוריה קאי דשם מרחץ עליו. בית יהודה שם. והביאו הברכ״י אות ד׳ אבל אם עשו שינוי מעשה בגופו של מרחץ שעקרו התנור וכיוצא ועשוהו בית לדור מותר לדור ולברך ולהניח בפתחו מזוזה. פמ״א ח״א סי׳ פ״ז והביאו הברכ״י אות ה׳. שע״ת אות א׳, ועיין לעיל סי׳ פ״ג אות ב׳.

(ד) שם ובאמצעו שקצת העומדים שם לבושים וקצת ערומים וכו׳. כתב הרב מנוח וז״ל דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה״ה להני מקואות שטובלין בהם אנשים אסור לברך או לקרות בתוכן. ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה ע״י שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהם צוננים ליכא זוהמא ומותר. וצ״ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ״ל. והביאו כ״מ בהלכות ק״ש פ״ג דין ג׳. והנה מ״ש וצ״ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ רצונו להקשות דהיאך אנו אומרים דמברכין בבית המקוה צונן כיון דלענין מזוזה הוא שוה לבית המרחץ כיון דשניהם פטורים ממזווה כמ״ש ביו״ד סי׳ רפ״ו סעי׳ ד׳ יעו״ש. ואמנם קושיא זו כבר היא מתורצת בדברי מרן ז״ל שם שכתב לפי שאינם עשויים לדירת כבוד. וכן תירץ הפר״ח בסי׳ פ״ה יעו״ש. והמ״א סי׳ מ״ה סק״ב תירץ מפני שאסור לעמוד לפני ה׳ כשהוא ערום יעו״ש. וכ״כ מר״ן ז״ל ביו״ד סי׳ ר׳ דאשה מברכת בבית הטבילה יעו״ש וכ״כ הפר״ח סס״י פ״ה, מ״א סי׳ מ״ה סק״ב. ר״ז שם אות ג׳. מחב״ר בזה הסי׳ אות א׳ וכ״כ מהרח״ו ז״ל בשער הכוונות דרוש ו׳ דציצית שראה להאר״י ז״ל שהיה מברך ברכת להתעטף כשהיה בבית הטבילה יעו״ש. מיהו עיין להט״ז סק״ב שכתב דבית הטבילה יש לו ממש דין בית אמצעי של המרחץ דקצתם לבושים ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה שהיא הכרחית שם שהיא שייכא לטבילה שא״א בענין אחר אבל במים מותר בכל הברכות כמ״ש לענין ק״ש בסי׳ ע״ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו תוך המים עכ״ד. והב״ד הסו״ב אות א׳. ומאמ״ר אות א׳. ואמנם עיין בית יהודה שם ובנה״ש מ״ש על דברו הט״ז. וע״כ לענין הלכה נראה כמ״ש החיד״א בברכ״י סי׳ פ״ה אות יו״ד וז״ל דין המקוה נסתפק בו רבינו מנוח הביאו מרן ז״ל בכ״מ פ״ג. והאחרונים האריכו בזה הט״ז וי״א לעיל סי׳ פ״ד ומ״א לעיל סי׳ מ״ה והפר״ח בסי׳ זה והד״מ ח״א א״ח סי׳ ט׳. ואשר אני אחזה בעניותי לענין דינא דמקוה שאין פתחו פתוח לבית הפנימי של המרחץ דלא נפיש הבליה וזוהמיה אם הוא עומד יחידי שם או אפילו שיש אחרים לבושים שרי ליה לקרות ולברך וכמ״ש הפר״ח וכן נוטה דעת הרב מג״א ואם אחרים אתו עומדים דינו כבית אמצעי כמ״ש הט״ז. וכשיפשוט בגדיו והוא ערום או שיש אחרים ערומים אם בידו כתבי הקודש כמו שנוהגים קצת להוליך קלף עם שמות צריך לכסותו דאסור לעמוד בפני ה׳ ערום וזהו טעם הרמב״ם בההיא תשובה דרוקם פסוקים בטלית שהביא המ״א ונדפסה בס׳ פאר הדור סי׳ ז׳ ול״ק מינה לפר״ח כמו שהקשה היד אהרן ודו״ק בדברי המג״א. וכשהוא עומד במים אם הם עכורים וראשי לחוץ שרי לומר פסוקים. ואם צלולים דלבו רואה מותר להרהר וכמ״ש בשבת דק״ן. ואם בני אדם שם ערומים אף דערותן מכוסה אלא דאיכא לתא דמרחץ הא נמי שרי כמ״ש מור״ם לעיל סי׳ פ״ד דשרי להרהר בבית אמצעי. וביש בני אדם ערומים שם יש להחמיר מלומר פסוקים וי״ג מדות דאינו מוכרח ותיסגי בהרהור עכ״ל. ועוד עיין בדברינו לעיל ססי׳ מ״ה מ״ש שם בס״ד:

(ה) שם הגהה. ומותר להרהור שם בד״ת. אבל בבית הפנימי אסור להרהר בד״ת. ד״מ סי׳ פ״ה אות א׳ בשם הר״ן. וכתב עו״ש הד״מ בשם הר״ן דכל מקום שמותר להרהר מותר להורות היתר או איסור אך לא יאמר טעמו של דבר. והביאו בהגהות ש״ע סס״י פ״ם וכ״כ ר״ז בזה הסי׳ אות א׳:

(ו) שם ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים אפילו שאילת שלום אסור דשלום שמו. של הקב״ה שנאמר ויקרא לו ה׳ שלום. שבת דף יו״ד ע״ב ופירש רש״י ז״ל ויקרא לו גדעון להקב״ה ה׳ שלום. וכתב המ״א סק״ב דה״ה במבואות המטונפות אסור בשאילת שלום. וכ״כ ר״ז שם. שת״ז אות ד׳:

(ז) שם אפי׳ שאילת שלום אסור. ואדם שנק׳ שמו שלום כ׳ הב״ח דאסור לקרותו בשמו בבית הכסא ובבית המרחץ אבל בלשון לע״ז מותר לקרותו יעו״ש. והביאו שכנה״ג בהגה״ט אות א׳. וכ״כ המ״א שם וכ״כ הפר״ח אלא מה שהתיר הב״ח בלשון לע״ז חלק עליו הפר״ח וכ׳ דאפי׳ בל׳ לע״ז אסור יעו״ש. אבל הט״ז סק״ג חלק על הב״ח וכתב דמותר לקרות לאדם ששמו שלום בבה״כ ובבית המרחץ יעו״ש והביאו הא״ר אות ב׳ וכתב שכן דעת הנ״ץ וכ״כ ה״ב אות ב׳ וכ״נ דעת הסו״ב אות ב׳ וכ״כ הפרמ״ג בא״א סי׳ פ״ה אוח ג׳ דצדק הט״ז דאדם ששמו שלום מותר וכן הסכים הכס״א או׳ ד׳ יעו״ש. וכ״כ ר״ז שם וכתב שכן נוהגים. וכן הסכים הברכ״י בסי׳ פ״ה אות ט׳ וכתב שכן משמע ממ״ש הרב זקן אהרן סי׳ ע״ב, אלא שסיים דהמחמיר בזה הנה שכרו אתו אך בלע״ז מותר גמור והבו דלא לוסיף עלה ואין להחמיר עכ״ד. ועיין ח״א כלל ג׳ או׳ ל״ו שכתב דנכון לבלוע המם ויאמר רק שלו בלא מם רק שיבליע בדבור ויש נוהגין לומר שלון ויבליע המם עכ״ד והביאו הפתה״ד בסי׳ פ״ה. וכ״כ רו״ח או׳ א׳ וכתב שם הפתה״ד מה ששגור בפי רוב העולם דלא דייקי בלישנייהו לא בשם שלום ולא בשם שלמה וקראו להו בסין שמאלית סלום וכן סלאמו נראה דכ״ע מודו דשרי דהא לאו הכי שמיה דקב״ה יעו״ש. וה״ה בשם שלום שהוא בנקוד שורק או׳ קבוץ דמוצאן אחת כ״ע מודו דשרי. יפ״ל אות א׳. וכתב שם דה״ה נמי שמותר להזכיר שם האיש אשר שמו שבתי לקרותו בשמו בבית המרחץ ובמקום המטונף אף לפ״ד החס״ל אות א׳ שכתב דצריך ליזהר ג״כ מלהזכיר שבת משום שאמרו בזוהר דקב״ה איקרי שבת כיעו״ש בד״ק כשקוראו שבתי נראה דאין לחוש עכ״ד. וכן יש להתיר בשם שמשון. פר״ח סס״י פ״ה. י״א בזה הסי׳ ואם בעודו בבה״כ או קודם נט״י שחרית ראה מנגד אדם שמחלל שבת כתב שם הרו״ח דמותר לגעור בו בקול רם ולומר שבת. כדי למונעו אלא דיותר נראה לומר דלא יאמר שבת במילואו אלא שבא והשומע מבין בזה ודי יעו״ש. ועוד עיין לקמן סי׳ פ״ה אות טו״ב:

(ח) שם אפילו שאילת שלום אסור. ואם נתן לו שלום איכא פלוגתא במס׳ דרך ארץ י״א משיבו ואין בכך כלום וי״א דאומר לו מרחץ היא והכי נקטינן. ומיהו לא מצי למימר ליה אין משיבין שלום במרחץ כדאמרינן פ״ג דעכו״ם כשיצא א״ל אין משיבין במרחץ. פר״ח. שת״ז שם. אבל יוכל להשיב לחבירו עליכם ברכה טובה. שת״ז שם בשם ס׳ זכירה:

(ט) אם שאל לו אדם הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ. ובבית אמצעי שרי לומר כך. מ״א סק״ב. סו״ב אות ב׳. א״ר סי׳ פ״ה אות ב׳. ר״ז אות א׳. ח״א שם אות ל״ה. שת״ז שם:

(י) שם הגהה. ואסור לענות אמן וכו׳ אבל לשון אמונה שרי. כ״מ בש״ס שם. א״ר אות ג׳:

(יא) שם ואסור לענות אמן וכו׳ היינו אם שמע ברכה מאחד שבחוץ. לבוש. והיינו בפנימי וכן בה״כ אבל באמצעי יראה דשרי וכ״מ מלבוש יעו״ש. פרמ״ג במש״ז אות ג׳. ועיין בס׳ לח״י ח״א דף יו״ד ע״ב שכתב דהא דאסור לענות אמן במרחץ היינו דוקא אמן דקדיש וקדושה אם שמע שאומרים אחורי בית המרחץ אבל באומר אמן על דברי חול כדרך בנ״א מותר. והביאו י״א מ״ב בהגב״י אות ג׳:

(יב) הרוצה לשתות מים בבית המרחץ יברך בחוץ וישתה פחות משיעור ברכה אחרונה ויכוין לפטור כל מה שישתה לפנים. ואם אינו צמא למים יאכל מעט צוקר וכדומה ולכשיצא לחוץ אם לא עבר חצי שעה משתייתו האחרונה ששתה בפנים יברך ברכה אחרונה. חס״ל אות ג׳ והיינו לאחר שרחץ ידו שהיוצא מבית המרחץ צריך נטילת ידים כמבואר בסי׳ ד׳ סעי׳ י״ח ובדברינו לשם אות ס״א בס״ד. רק אם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בעפר וכו׳ ויברך כמ״ש שם בסעי׳ כ״ב כדי שלא יעכב הברכה. ועיין מ״א סי׳ קס״ו סק״ג מ״ש ע״ש האגודה וא״ר ומש״ז בזה הסי׳ אות ג׳ ומ״א סי׳ ר״ו סק״ד ודו״ק: