×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין מי שמת לו מת בחול המועד, ובו י״ב סעיפים
(א) חוֹל הַמּוֹעֵד אָסוּר בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית; לְפִיכָךְ אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמֵּת לְבֵית הַקְּבָרוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּבֶר מְתֻקָּן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל
(א) משנה מ״ק כ״ז
(ב) נ״י
(א) ס״א חה״מ אסור כו׳ – כמ״ש לפיכך כו׳ והוא מתני׳ שם כ״ז א׳ ועבה״ג ובפ״ב דתענית י״ז ב׳ ל״ל עד סוף מועד כו׳ וע׳ רש״י שם ט״ו ב׳ ד״ה כל הכ׳:
(א) ומטעם זה אין מוליכין וכו׳ – ר״ל כדי שלא ישתהא המת ברחוב ויבואו להספידו:
(א) [סעיף א׳] חו״ה אסור בהספד ובתענית. והנשבע להתענות שבועה חלה. רלנ״ח סי׳ ק״ג. כנה״ג בהגה״ט. עו״ש או׳ א׳ ועיין לעיל סי׳ תי״ח סעי׳ ד׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(ב) שם. חו״ה אסור בהספד ובתענית. והמתענה בו תענית חלום צריך למיתב תעניתא לתעניתיה כמ״ש לקמן סי׳ תקס״ח סעי׳ ה׳ יעו״ש. ועיין לעיל סי׳ רפ״ח או׳ כ״ב:
(ג) שם. שלא להרגיל את ההספד. ר״ל שלא להרבות בהספד. טור לבוש:
(ד) שם. עד שיהיה הקבר מתוקן. שאם יוליכוהו לשם קודם לכן ירבו שם בהספד עד שיתקן הקבר. לבוש. ונראה דה״מ לדידהו שהיה דרכם להספיד בבה״ק אבל לדידן שמנהגינו להספיד בבית טוב לפנותו מיד כדי שלא ירגילו בהספד. י״א בהגב״י:
(הקדמה) סימן זה דן בכל הקשור בטיפול בנפטר במועד, מהפטירה עד הקבורה. הסימן הבא ידון בדיני האבלות במועד.
המצוות הנידונות בסימן זה הן ההספד, הקריעה וכל הפעולות הנלוות לקבורת הנפטר. חול המועד הם ימי שמחה, כפי שכתוב בתורה ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״ (דברים טז יד). אבל דיני השמחה בחול המועד נדחים מפני חובת קיום המצווה.
טרם ניגש אל ביאור הסימן, נקדים להביא את מקור החיובים הללו:
ההספד והבכי
יש מצוה להספיד את הנפטר, ולדבר על המעשים הטובים שלו, ולגרום לציבור התרגשות ובכי על אבידת אדם כשר, שהלך ואיננו. הנהגה זו נלמדת מאברהם אבינו, שהספיד את שרה אחר פטירתה, ככתוב ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״ (בראשית כג ב). מצוה זו מכבדת את הנפטר ומחזקת את האבלים. בימי המועד, כאשר מתנגשים שני חיובים סותרים, כגון בפטירת קרוב, שמצד אחד, קיימת דרישה לשמוח, ומאידך קיימת דרישה לבכיה ומספד, יש לברר היכן הוא הגבול הנכון בינם, ובסימן זה המחבר מברר זאת.
קריעה
מלבד הבכי וההספד, קיימת גם חובת קריעה, כפי שלומדים מהנאמר בפטירת נדב ואביהוא, שלמרות הנוהג, אין לאהרן ובניו לקרוע את בגדיהם, ככתוב בפסוק ״וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ״ (ויקרא י, ו). כלומר, כיון שעבדו במשכן ביום חנוכתו, אסרתם תורה בקריעה. מכאן מוכח, שאדם רגיל כן חייב לקרוע. הסימן ידון איזו קריעה הותרה בחול המועד ואיזו נאסרה.
קבורה
נוסף על זאת, קיימת גם מצוה שלא להלין את המת, אלא לקברו בקבר, כפי שנלמד מהפסוק ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ וגו׳ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״ (דברים כא כג). בסימן זה נלמד אלו הכנות הותרו לצורך הקבורה בחול המועד, ואלו הכנות יש לעשות קודם החג, למקרה שאדם ימות במהלך החג.
(א) בהספד – כי הספד נעשה באסיפת ציבור, ואין בצורך של משפחת הנפטר לכבד את מתם לדחות את השמחה, שהיא מצוות הציבור.
(ב) ותענית – אין להתענות בחול המועד, כי אלו ימי שמחה.
(ג) שלא להרגיל את ההספד – בימים רגילים מניחים את המיטה, עליה מונח הנפטר, ברחובה של עיר, והקהל מתאסף סביבו, ואומרים עליו דברי הספד. כיום, סודרו מקומות ובתי הספדים, לקיים בהם את מצוות ההספד. בחול המועד אין לעשות כן, כי ההספד נאסר. הסיבה לאיסור היא, כי ההספד נעשה בפני ציבור, והוא אינו אבל. על כן אין לדחות את מצות השמחה שלו, בשביל ההספד של היחיד. אבל רק הספד נאסר, בעוד שהבכי על לכתו של הנפטר, לא נאסר לגמרי, כפי שיתבאר בסעיף הבא.
(ד) עד שיהיה הקבר מתוקן – למרות שהציבור מוזמן ללוות את הנפטר עד הקבורה, אבל יש להמעיט בהספד, לכן מקצרים את זמן הלויה, כדי למעט את הפגיעה בשמחת החג.
חול המועד אסור בהספד ובתענית הלכך אין מניחין המטה ברחוב העיר שלא להרבות בהספד.
(א) חול המועד אסור בהספד ובתענית הלכך אין מביאין את המטה ברחוב העיר שלא להרבות בהספד משנה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כז.) אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד וכתב נ״י מפני שאסור להרגיל אלא לכבוד ת״ח לפיכך אין מוליכין המת בבה״ק במועד עד שיהיה כל החבר מתוקן ומזומן:
(א) האם קורעים בחול המועד. הב״י והדרכ״מ בסעיף ו-ט, הביאו בזה מחלוקת, והב״י הביא בשם סמ״ק דרש״י קרע, ויש להעיר דסמ״ק מצוריך במצוה צו אות שעט, כתב דאין לקרוע ורק העיר דרש״י כן קרע, והמנהיג בהל׳ אבל סי׳ קנה ד״ה תספורת, כתב דאפי׳ ביו״ט שני של ר״ה קורעין כיון דקריעה דאורייתא, ע״כ, ולפי זה כל שכן דס״ל דקורעים בחוה״מ, וכ״כ החינוך במצוה רסד, דקורע בחול המועד, וכ״כ הרא״ש מלוניל בתמים דעים סי׳ קכ אות ד, ושבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ ב, הביא דספר השכם וראבי״ה ס״ל דקורעים במועד, ומאידך רבי שמחה מאשפירא ס״ל דאין קורעים, ע״כ, אמנם הב״י הביא מראבי״ה להיפך דס״ל דאין קורע. הב״י ביו״ד שמ,לא, הביא מהתרומת הדשן דמה שנהגו העולם לקרוע דוקא באביו ואמו ולא בשאר קרובים אין לחילוק זה מקור אלא כך נהגו, ע״כ, ויש להעיר דהאשכול בהל׳ מו״ק ד״ה וכתב בעל (לאחר דף ריו.), הביא מרב שקדם לו שכתב דקורעים דוקא על אביו ואמו במועד, ותמה עליו האשכול על הטעם שהביא לזה ועל זה שמחלק בין אביו ואמו לשאר קרובים.
הא דאמרינן דמברים על מטות זקופות האם היינו דוקא בחול המועד. עי׳ במה שאכתוב בזה ביו״ד סי׳ שעח.
אין מועד בפני ת״ח, איזהו ת״ח לגבי זה. הטור והב״י בסעיף ו-ט ד״ה חכם, הביאו דהיינו ששואלים אותו הלכה בכל מקום ואומר, ויש להעיר דהאשכול בסמוך לסוף הל׳ מו״ק ד״ה תנן, הביא מתשובת הגאונים דת״ח לגבי זה הוא כדאמרינן בקידושין כל ששואלים אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפי׳ במסכת כלה, וכדאמרינן בשבת כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי׳ במסכת כלה, ע״כ, ומבואר דס״ל לאשכול ולגאונים דהפירוש בב׳ המקומות אחד הוא, ורש״י בשבת קיד., פירש דיהא בקי בכל הגמרא ואפי׳ במסכת כלה שאין הרבה לומדים אותה צריך שיהיה בקי, ומאידך רש״י בקידושין מט:, פירש״י להיפוך דסגי בשואלים אותו דבר במה שלומד ואפי׳ אם יודע רק במסכת כלה שהיא פשוטה, ותוס׳ בשבת קיד. ד״ה ואפי׳, הביאו דר״י פירש פירוש נוסף דצריך שיהא בקי להשיב במסכת שלימה ואפי׳ במסכת כלה שהיא הדרשה של הלכות מועדות, ומ״מ לדעת האשכול והגאונים דס״ל דהפירוש בב׳ המקומות אחד וגרסי בקידושין דבר אחד מתלמודו, מבואר דודאי לא ס״ל כפירוש רש״י שיהא בקי בכל הגמרא, ושבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ יג, הביא מרבינו משולם דמספידים בחול המועד רק מי שהוא מופלג בדורו ויודעים שהוראותיו בהלכה מדוייקות, ע״כ.
אין מעמידים בנין של אבנים על קבר המת במועד. כ״כ ראב״ן בריש מועד קטן.
לאדם מפורסם מותר לעשות ארון בשוק. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף י, ויש להעיר דכן כתבו שבולי הלקט בהל׳ שמחות סי׳ נג, וסמ״ג בלא תעשה עה בהל׳ חול המועד, וראב״ן בריש מועד קטן.
במקום שאם מת ישראל מתפרסם שמת כל מת הוי כמת מפורסם ומותר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף י בד״ה ומ״ש ובמקום, ויש להעיר דכ״כ ראב״ן בריש מועד קטן.
האם מותר לחפור כוכין וקברות במועד כדי לקבור בהם במועד. הטור והב״י בסעיף יא, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי ר״ח במו״ק ח: ד״ה מתני׳ אין, מבואר דמותר, וכ״כ שבולי הלקט בשבולת רלג, ובהל׳ שמחות סי׳ נג, דמותר, וסמ״ג בלא תעשה עה בהל׳ חול המועד, כתב כעין דברי הרמב״ם דהאיסור הוא קודם שמת המת אבל לאחר שמת מותר לחפור קבר אף ביו״ט שני, ע״כ, ומאידך הרא״ש מלוניל בתמים דעים סי׳ קכ אות ב, כתב דאסור, וכן ראב״ן בריש מועד קטן, כתב דאסור, אמנם כתב דהטעם משום שיחשדוהו שאין לו מת, ועל פי טעם זה כתב דבזמנינו דאין חופרים אלא אם כן יש לו מת מותר דליכא חשד. לגבי יו״ט שני הטור והב״י בסי׳ תקכו,ד, הביאו מחלוקת, ועל כל פנים מה שמותר ביו״ט שני כל שכן שמותר בחול המועד.
האם מותר ללקט עצמות במועד. נתבאר בדברי הטוש״ע והב״י ביו״ד סי׳ תג,ד.
(א) וע״ל סימן תקס״ה.
(ב) ובמהרי״ל כתב דאין לקרוע במועד רק על אביו ואמו וכ״כ בת״ה סימן רפ״ה דכן נוהגין באשכנז ועיין בי״ד סימן ש״מ:
(א) ואפילו כל שלשים וכו׳ משנה בפרק קמא (מועד קטן ח׳) פי׳ רגילים היו לשכור ספדן לחזור על קרוביו של מת שמת מלפני שלשים ולומר בכו עמי כל מרי נפש ואסור להספיד כך כל שלשי׳ לפני המועד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חהכל
 
(ב) נָשִׁים מְעַנּוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁכֻּלָּם עוֹנוֹת כְּאַחַת; אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ; וְלֹא מְטַפְּחוֹת, דְּהַיְנוּ לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף; נִקְבַּר הַמֵּת, אַף לֹא מְעַנּוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ג) משנה שם כ״א
(ב) ס״ב כל כו׳ – ירושלמי שם איזהו עירור מזכירו בין המתים ואיזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפ״ע הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש ואיזהו ישן חדש בתוך שלשים יום ישן לאחר שלשים יום והוא כשמואל דאמר מפני כו׳ ואף ע״ג דהלכתא כר׳ באיסורי כיון דלחד לישנא רב כהנא אמר כגי׳ הרא״ש וברי״ף ל״ג אלא רב כהנא לבד עבדין כשמואל שהירושלמי כוותיה:
(ה) [סעיף ב׳] דהיינו שכולם עונות כאחת. שאין זה הספד מרובה. לבוש:
(ו) שם, וכולן עונות אחריה. שבזה הם מעוררים כח הבכי וההספד הרבה. לבוש. ועיין ביו״ד סי׳ ת״א סעי׳ ה׳ וב״י בסי׳ זה שכתב דה״מ לאיניש דעלמא אבל לת״ח מענות ומקוננות כדרכן בחול יעו״ש:
(ה) כף על כף – בזמנם נהגו לשכור נשים שתעוררנה את עצב הציבור. בחול המועד ממעטים בפעולות אלה, ואחר הקבורה נמנעים לגמרי.
(ו) לא מענות – כי ההיתר לעורר את הציבור לבכי ניתן רק לפני הקבורה, אבל אחריה אין היתר.
והנשים מענות פי׳ שכולן עונות כאחת אבל לא מקוננות שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריה ולא מטפחות להכות כף אל כף נקבר המת אף לא מענות.
(ב) ומה שכתב והנשים מענות וכו׳ שם במשנה (כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות איזהו הענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה וכתב רבינו בהלכות אבל דה״מ לאינש דעלמא אבל לת״ח מענות ומקוננות כדרכן בחול וה״מ בפניו אבל שלא בפניו לא ויתבאר בסמוך ושם יתבאר דיום שמועה כבפניו דמי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ג) כָּל ל׳ יוֹם לִפְנֵי הַמּוֹעֵד אָסוּר לְהַסְפִּיד עַל מֵּת שֶׁמֵּת לוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ הֶסְפֵּד בְּלֹא זֶה, כְּגוֹן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּתוֹךְ ל׳ שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ אֲפִלּוּ מֵת עֶרֶב הָרֶגֶל, אָסוּר לְהַסְפִּיד עִמּוֹ עַל הַמֵּת שֶׁמֵּת לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהשערי תשובהחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(ד) משנה שם ח׳ ואפי׳ בחנם כשמואל שם טור בשם הראב״ד והרא״ש והרמב״ם בפ״ז
(ה) כפירוש הראב״ד
(א) כל ל׳ יום כו׳ – שאין המת משתכח מן הלב ל׳ יום אי מספידו פחות מל׳ יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו לפ״ז אפי׳ אם מספיד המספיד בחנם אסור אבל לרב אין איסור אלא אם מספיד בשכר ויש לחוש שיתן להמספיד מעות שהכין לרגל וא״כ בחנ׳ מותר וקי״ל כשמואל.
(א) שמותר לסופדו. מפני שהו׳ לו חדש׳ והמרירות קבוע לו בלבו ואינה מתוספת בשביל ההספד:
(א) לפני שלושים יום וכו׳. אף על פי שהיא רחוקה (שולחן ערוך):
(א) (בש״ע סעיף ג׳) כל ל׳ יום לפני המועד כו׳ עיין מה שכתבתי בתשובה שהדפסתי בסוף קונטרס מספר רב וגם בספרי שו״ת בית אפרים סוף חלק יו״ד שיש מקום לחלק בין בחנם לבין בשכר ושם תמהתי על החילוק המבואר בש״ע בין מת לפני שלשים שאין זה כוונת הרמב״ן בתה״א ועתה ראיתי בשבות יעקב ח״ב סי׳ כ״ה כתב דדוקא על מתו דמריר לבי׳ טובא כו׳ אבל אם אינו מתו אלא שמספידו בשביל כבוד תורתו אינו מתעורר ההספד בלבו כ״כ ולא חיישינן ועוד י״ל דכבוד התורה דוחה כבוד הרגל כו׳ ע״ש והדברים צ״ע וקשה לעשות מעשה בזה אם לא במקום שנראה שיש צורך שעה כמ״ש בתשובה שם:
כל שלשים יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני שלשים יום קודם המועד וכו׳ – נ״ב: הנה מקור חילוק זה בין מת תוך למ״ד יום למועד או קודם נצמח מן הירושלמי שהביא הב״י שם וז״ל הירושלמי לא יעורר על מתו וכו׳ לא יספידנו קודם לרגל ל׳ יום זה העושה לו הספד בפ״ע הדא בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש תוך ל׳ יום ישן לאחר ל׳ יום עכ״ל הירושלמי. והנה הב״י הבין שכוונתו דתוך למ״ד יום ואחר למ״ד יום אמועד קאי אם מת תוך למ״ד למועד או לא. ומתוך זה הוצרך לטעם דכל למ״ד יום בלא״ה הוי המרירות בלבו וכו׳ ע״ש. ולפענ״ד בעניי לא נראה כן דמה בכך סוף סוף אם כלו למ״ד שלו בתוך המועד א״כ עכ״פ יקיים מצות ושמחת בחגך בסוף ימי המועד ובפרט בחג הסוכות דהוי מצוה בפ״ע לרבות לילי יו״ט האחרון לשמחה ואם יספידנו לא יכלו למ״ד יום רק אחר כל המועד וא״כ עדיין מבטל מצות שמחה מיו״ט האחרון ולמה לא יחוש לקיים מה דאפשר לכך נראה לפרש כוונת הירושלמי דלאו אתוך המועד קאי רק על ההספד אימתי נעשה אם הוי ההספד על מת חדש תוך למ״ד למיתתו אין לחוש מה שהוי תוך למ״ד למועד כיון דילפינן בש״ס פ״ב דסוכה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מפסוק ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וא״כ נטמאו אף שידעו שלא יכלו לעשות הפסח אעפ״כ נטמאו ולא חששו להפסד עשיית הפסח ופירש״י שם דלאו מת מצוה ממש היו רק מהשבעה מתים שמטמא להם וקאמר שם דאיצטריך תרווייהו דאי מפסח הוי ס״ד כיון דלא מטי זמן חיובא דפסח ואי מק״ש הוי ס״ד דוקא בדבר דאין בו חיוב כרת וכו׳ וא״כ עכ״פ מוכח דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובפרט היכא דלא מטי זמן חיובא ודאי פטור וא״כ ה״נ כיון דהוי החיוב להספיד מה לנו לחוש שיבטל שמחת הרגל הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה ובפרט דלא מטי זמן חיוב שמחת הרנל עדיין. אך עיקר הטעם מה דעוסק במצוה פטור מן המצוה היינו רק באי אפשר לקיים שתיהן אבל באם אפשר לקיים שתיהן אינו פטור וא״כ בהספד הרי יכול להספידו אחר הרגל לכך אינו דוחה שמחת הרגל. אך לפ״ז הנה ידוע דעיקר ההספד הוי בשעת חימום ועיקר החימום הוי תוך שלשים יום לאבילות אבל אחר שלשים ליכא חימום כל כך ולכך פטור מאבילות בשומע אחר ל׳ יום דליכא שעת חימום ולכך פטור אף מקריעה וא״כ הספד זה שיהיה נעשה תוך שלשים לא יהיה נעשה כל כך אחר שלשים ולכך הוי כאי אפשר לקיים שתיהן ולכך מותר להספידו ואין לו לחוש לשמחת הרגל ואף דבתוך הרגל עצמו ודאי אסור להספידו היינו כיון דהספד דרבנן ושמחת הרגל דאורייתא אין מצוה דרבנן דוחה מצות עשה דאורייתא. אך היינו דוקא היכא דמטי זמן חיובא דיו״ט אז הוי עקירת ד״ת בקום ועשה אין כח בידם לעקור וגם אם נחשב כשב וא״ת מכל מקום כ״כ הרא״מ הובא בשעה״מ דאין כח בידם לעקור ד״ת אף בשוא״ת רק היכי דלא הוי בעידנא אבל בעידנא אין כח ביד חז״ל לעקור ד״ת אפילו בשוא״ת וא״כ ה״נ כיון דכבר חל עליו שמחת הרגל אין כח בידם לעקור ד״ת אפילו אם יהיה נחשב שוא״ת אבל קידם הרגל דעדיין לא מטי זמן חיובא דיו״ט וכדקאמר בש״ס דסוכה הנ״ל בפסח א״כ בזה יש כח ביד חז״ל לעקור בשוא״ת א״כ עתה בהיתר מספידו ואח״כ שלא יקיים שמחת יו״ט הוי דק בשוא״ת בזה יש כח ביד חז״ל שפיר ולכך אמר הירושלמי בך בד״א בישן היינו שההספד הוי על מת ישן שכבר הוא אחר שלשים למיתתו א״כ הספד כזה יוכל לעשות אח״כ בזה אסור לדחות שמחת הרגל על ידו אבל בחדש שההספד הוי על מת חדש תוך למ״ד למיתתו בזה אין לחוש לביטול שמחת הרנל דעוסק במצוה פטור מן המצוה והוי כלא אפשר לקיים שתיהם וכיון דלא מטי זמן חיובא אף בעוסק במצוה דרבנן פטור מן האחרת וז״ב בכוונת לשון הירושלמי לפענ״ד. אחרי כותבי זה ראיתי בתשובת חנאון מוהרא״ז מרנליות זצ״ל שכבר הרניש הרמב״ן בפירוש הירושלמי הזה אך הוא נדחק לחלק מכח דבתוך למ״ד בלא״ה אינו יוצא מלבו ולא נתחדש לו אבילות חדשה גם נדחק ליישב הירושל׳ גם אליבא דרב דהטעם מכח שכר מכח דבזה לא יוסיף שכר ע״ש וכל זה דוחק. אך לפמ״ש אתי שפיר על נכון בטעמו ואין סתירה כלל לרב דהכוונה רק דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולכך כיון דהלכתא כרב באיסורי רק הכא שפסקו כשמואל הוי מטעם שמביאין ראיה מן הירושלמי וכיון דלדידן ליכא ראיה מן הירושלמי לכך הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי וממילא אינו אסור רק בשכר אבל בחנם מותר. ועל זה סמכתי ועשיתי הספד לחכם אחד בשנת תקצ״ו שמת קודם למ״ד לרגל וההספד הוי תוך למ״ד לרגל ובצירוף כל הני טעמי וכן פסק הגאון מוהרא״ז זצ״ל ואני החזקתי דבריו יותר וז״ב לפענ״ד ומדברי הרמב״ן עצמו יש ראיה לדברי דהרי הוא ס״ל דבתוך למ״ד לא נתחדש האבל ע״י ההספד וכע״כ דס״ל דתוך למ״ד נחשב כשעת מיתה ממש ובודאי אינו דומה חימום של שעת מיתה לאח״כ ולכך לא נחשב אפשר לקיים שתיהן מה שיספדנו לאחר למ״ד יום ודוק היטב:
(ב) אסור להספיד וכו׳ – שאין המת משתכח מן הלב עד אחר שלשים יום ואי יספידו פחות מל׳ יום לפני הרגל יבוא עי״ז לבכות ולהצטער ברגל דעדיין לא שכחו ואפילו אם המספיד אינו נוטל שכר עבור זה רק בחנם לשם מצוה ג״כ אסור ואין נ״מ בין אם המספיד הוא אדם אחר או אחד מן האנשים שמוטל עליו אבילותיו:
(ג) על המת שמת לו מלפני שלשים וכו׳ – ואפילו על ת״ח שמת ובתשובת עולת שמואל מתיר לעשות הספד על אדם גדול אפילו על שמועה רחוקה אם לא היתה שעת הכושר מקודם וכן מצדד בנחל אשכול ע״ש ועיין בשע״ת:
(ד) קודם המועד – וקודם ר״ה ויו״כ אי חשיב כרגלים לענין זה צ״ע [פמ״ג] ובישועות יעקב מיקל בר״ה ויו״כ ועיין בתורת אדם במה שמביא בשם ר״נ גאון שבחודש אלול מותר:
(ה) שמותר – מפני שהוא לו חדשה והמרירות קבוע לו בלבו ואינה מיתוספת בשביל ההספד וזה מותר אפילו אם המספיד נוטל שכר ואפילו על שאר כל אדם שאינו ת״ח:
(ו) אסור להספיד עמו וכו׳ – דעכ״פ ע״י זה מיתוסף לו עוד צער במועד:
על המת שמת לו לפני ל׳ יום קודם המועד – משמע מלשון זה דאפילו הוא עדיין תוך ל׳ יום למיתתו מ״מ כיון שמזמן ההספד עד הרגל הוא פחות משלשים יום אסור ועיין ביורה דעה סימן שמ״ז בפתחי תשובה שם:
שמותר לספדו אפילו מת ערב הרגל – ואם הוא אחר חצות וכן בע״ש צ״ע אי מותר להספידו דאפשר דכמו שא״א צדוק הדין בע״ש ועיו״ט אחר חצות כמבואר ביורה דעה סימן ת״א כן הוא לענין הספד אם לא לת״ח שמספידין עליו בע״ש ועיו״ט וכן בע״פ אחר חצות דלא עדיף מחוה״מ דמספידין עליו [פמ״ג] ואף דאנו מחמירין בחוה״מ שלא להספיד אפילו על ת״ח כמ״ש הפוסקים מ״מ לענין ע״ש ועיו״ט בודאי אין להחמיר בזה:
(ז) [סעיף ג׳] כל שלושים יום לפני המועד וכו׳ שאין המת משתכח מן הלב ל׳ יום ואי מספידו פחות מל׳ יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו ולפ״ז אפי׳ אם מספיד המספיד בחנם אסור אבל לרב אין איסור אלא אם מספיד בשכר ויש לחוש ליתן להמספיד מעות שהכין לרגל וא״כ בחנם מותר וק״ל כשמואל. ט״ז סק״א. ואין חילוק בין אם המספיד הוא אדם אחר או אחד מן האנשים שמוטל עליו אבילותיו. מש״ז או׳ א׳ מק״ק סי׳ נ״ח ח״א או׳ ג׳ מ״ב או׳ ב׳. ובמת תוך ל׳ אפי׳ בשכר שרי להספיד דכשמואל ק״ל בזה. מש״ז שם. מק״ק שם. מ״ב או׳ ה׳:
(ח) שם. שמת לו לפני ל׳ יום וכו׳ ואפי׳ ת״ח שמת קודם ל׳ אין להספידו בתוך ל׳. מש״ז או׳ ד׳ ישועות יעקוב או׳ א׳. ובתשו׳ עולת שמואל סי׳ ע״ז מתיר לעשות הספד על אדם גדול אפי׳ על שמועה רחוקה אם לא היתה שעת הכושר מקודם יעו״ש. פ״ת. מ״ב או׳ ג׳:
(ט) שם. שמת לו לפני ל׳ יום קודם המועד. משמע דכל שמת לפני שלשים יום קודם הרגל אעפ״י שבתוך שלושים יום של רגל הוא עדיין תוך ל׳ יום למיתתו מ״מ כיון שמזמן ההספד עד הרגל הוא פחות משלושים יום אסור להספידו. וכ״כ מ״ב בב״ה. ועיין פ״ת ביו״ד סי׳ שמ״ז:
(י) שם. קודם מועד. וקודם ר״ה ויוה״כ אי חשיב כרגלים לענין זה. המש״ז או׳ א׳ כתב צ״ע ובישועות יעקב שם כתב להקל. וכ״כ בס׳ אגרת אזוב בקו׳ אלון בכות דרוש ו׳ דר״ה ויוה״כ אינם כרגלים לענין זה יעו״ש. והב״ד פ״ת ביו״ד סי׳ שמ״ז. מק״ק סי׳ נ״ח. ח״א בליקוטי רימ״א או׳ א׳:
(יא) שם. שמותר לסופדו וכו׳ מפני שהיה לו חדשה והמרירות קבוע לו בלבו ואינה מתוספת בשביל ההספד. מ״א סק״א. וזה מותר אפי׳ על שאר אדם שאינו ת״ח. מש״ז או׳ ד׳ מ״ב או׳ ה׳ ואפי׳ המספיד נוטל שכר כמ״ש לעיל סוף או׳ ז׳ יעו״ש.
(יב) שם. אפי׳ מת ערב הרגל. ואם מת אחר חצות צ״ע כי י״ל דצידוק הדין קיל טפי מדינא מהספד וע״ש אחר חצות אין אומרין צד״ה וי״ל ה״ה עיו״ט אחר חצות וכ״ש ע״פ אחר חצות דזמן שחיטת הפסח דאין מספידין ג״כ אם לא לת״ח שמספידין בע״ש ובעיו״ט אפי׳ ע״פ אחר חצות דלא עדיף מחו״ה דמספידין עליו כמ״ש ביו״ד סי׳ ת״א. מש״ז או׳ ד׳ ועיין לעיל סי׳ ת״ך סעי׳ ב׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(יג) שם. אסור להפסיד עמו וכו׳ דעכ״פ עי״ז מתוסף לו עוד צער במועד. מ״ב או׳ ו׳:
(ז) קודם המועד – עד בא המועד מותר, ואפילו מצוה, להספיד נפטרים. אבל אין להספיד אדם שמת לפני שלושים הימים הקודמים לחג, כדי שלא תתלווה העצבות של השומעים לתוך החג. ואף שעדיין מותר להספיד מתים שפטירתם ארעה בימים סמוכים לחג, ומשום שגם במועד מקיימים את חובת ההספד, למרות העצבות שבהספד. אבל בהעדר חובה להספיד, יש להימנע מכך.
(ח) שלשים יום קודם המועד – כדי שלא להוסיף צער מעבר לנדרש לצורך זה שעכשיו נפטר.
ואפילו כל ל׳ יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני שלשים יום קודם המועד (ודוקא להספיד בשכר אסור על מת שמת שלשים יום קודם הרגל) ואפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפילו מת ערב הרגל אסור להספיד עמו על המת שמת לפני ל׳ יום קודם המועד אבל בחנם מותר לרב אבל לשמואל אפילו בחנם נמי אסור והרמב״ן פסק כרב והראב״ד פסק כשמואל ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל.
(ג) ואפי׳ כל ל׳ יום לפני המועד אסור להספיד וכו׳ משנה בפ״ט דמ״ק (ח.) לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ובגמרא (שם) מאי לא יעורר על מתו אמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמרי יבכון עמיה כל מרירי ליב׳ ופי׳ בנ״י כד הדר ההוא ספדנא בעיר וצועק שיבכו עמו כל מרי נפש כי הוא יודע לספוד כהוגן ומי שהיה לבו דוה עליו הולך וסופד על קרובו וכתב רבינו ירוחם פי׳ לא יעורר לא ישכור ספדן לעורר על מתו שמת זה כמה ימים והראב״ד פי׳ מת לו מת במועד לא יעורר אחרים שהם מרי נפש על קרוביהם שמתו שיבכו עמו וז״ל סמ״ג שנינו שאסור לאדם שיספוד על מתו קודם הרגל ל׳ יום כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג ומזכיר אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין לבו לשמחה ואיתא תו בגמרא מ״ש ל׳ יום אמר רב כהנא ואמרי לה א״ר יהודה אמר רב מעשה באדם שכנס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל׳ יום ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב ל׳ יום מאי בינייהו איכא בינייהו דקעבדי בחנם ופירש״י שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. כלומר כיון דמת אינו משתכח מן הלב ל׳ יום אי מספידו פחות מל׳ יום לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו וכתבו התוס׳ נראה דהלכה כרב באיסורי ואפי׳ לשמואל י״ל דלא אסירי אלא ע״י ספדנא אבל הוא עצמו שרי דיותר מתאפק מצערו ע״י צעקה וישמח אחר זמן והרא״ש כתב וז״ל כתב הרי״ץ גיאת כיון דטעמא משום עליית הרגל שרי והקשה הר״מ א״כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה אלא אף בזמן הזה אסור אי משום דכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו משום דלאו דוקא משום עליית רגל אלא נמי משום שמחת הרגל שאדם מקמץ מעות לצורך המועד אתי לבטולי משמחת הרגל והראב״ד כתב וקי״ל כשמואל דגרסינן בירושלמי לא יעורר אדם על מתו איזהו העורר מזכירו בין המתים לא יספידנו קודם לרגל ל׳ יום העושה לו הספד בפני עצמו הדא בישן אבל בחדש מותר אי זהו חדש תוך ל׳ יום ישן אחר ל׳ יום כלומר אם מת לו מת בתוך ל׳ יום אפילו ערב הרגל מותר לספדו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד מזה נראה דמפני צער המועד היא כשמואל והרמב״ן ז״ל כתב כיון דקי״ל דהלכתא כרב באיסורי אין לשנות כל זה מפני שיטת הירושלמי אי אתיא כוותיה דשמואל ול״נ כיון דבחד לישנא אמר רב כהנא לסמוך על הירושלמי דהאי לישנא עיקר ואין אנו צריכין לסתור הכלל שלנו עכ״ל וכתב ה״ה שכן דעת הרשב״א לפסוק כרב אבל הרמב״ם בפ״ז מהל׳ יום טוב פסק כשמואל וכן כתב בפרק י״א מהל׳ אבל ושם כתב בד״א במת ישן אבל אם מת בתוך ל׳ יום סמוך לחג מעורר וגם הרמב״ן כתב בת״ה דמת חדש בתוך ל׳ יום לד״ה מותר ונ״ל שלא נאמרו דברים הללו אלא לפי מנהגם שהיו הולכים להספיד מתיהם באמצע השנה או אחר תום השנה לעורר בכי ויללה שאותו העצבון והצער אינו נשכח מלבו עד ל׳ יום אבל מה שנוהגים בזמן הזה שבתשלום השנה סופדים את המת ומזכירים נשמתו אף לדברי שמואל שרי דאין זה עורר שלא ישכח מן הלב ל׳ יום אדרבא דעתם להפסיק ע״י כך אבלותם שהרי קודם לכן לובשים שחורים ואח״כ מסירים אותם ולובשים מחלצות ונראה דמי שבאה לו שמועה אפי׳ רחוקה בתוך ל׳ קודם לרגל מותר לסופדו דהו״ל כחדש דקאמר בירושלמי דשרי שהטעם שכתב הרא״ש שייך גם בזה שהמרירות כבר היא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ומ״ש ואפילו יש לו הספד בלא זה וכו׳ גם זה שם במשנה ונחלקו בה רב ושמואל רב קאמר דהטעם דשלשים יום הוא משום דהמעות שכינס לשמחת יום טוב יתננו להספדן בשכרו ונמנע משמחת יום טוב ולפי זה אם סופדו בחנם שרי. ולשמואל הטעם הוא שאותו העצבון והצער ע״י ספדן אינו נשכח מלבו עד ל׳ יום לפי זה אפילו סופדו בחנם נמי אסור:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהשערי תשובהחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(ד) מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בְּתוֹךְ ל׳ יוֹם קֹדֶם הָרֶגֶל, נִרְאֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה.
באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ו) ב״י מהירושלמי
(ב) שבא׳ לו שמועה כו׳ – דה״ל כאלו מת תוך ל׳ יום דהמרירה קבועה כבר בלבו בלא ההספד.
(א) שמועה – דה״ל כאלו מת תוך למ״ד יום:
(ג) ס״ד מי שבאה כו׳ – דה״ל כחדש וכמ״ש הרא״ש הטעם דחדש שמותר מפני שהמרירות כבר הוא בלבו ואין בו תוספת מפני ההספד. ב״י.
(ד) יראה לי כו׳ – עט״ז ומ״א:
(ז) נ״ל שמותר לספדו – דהמרירות כבר קבוע בלבו בלא ההספד ודינו כמת בתוך ל׳ יום קודם הרגל שמותר להספידו קודם הרגל:
(יד) [סעיף ד׳] מי שבאה לו שמועה וכו׳ דהו״ל כאלו מת תוך ל׳ יום דהמרירות קבועה כבר בלבו בלא ההספד. ט״ז סק״ב:
(ט) קודם הרגל – כלומר מפטירת האדם חלפו למעלה משלושים יום לפני הרגל. אבל חלק מבני משפחתו עדיין לא שמעו על הבשורה הרעה. ולא יכלו להספידו בזמן. לכן, השומעים בשורה מרה בתוך שלושים יום שקודם לחג, רשאים להספידו, כי בשורה עצובה זו, חדשה היא עבורם.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) נִרְאֶה לִי שֶׁמַּה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים בְּתַשְׁלוּם הַשָּׁנָה לִסְפֹּד הַמֵּת וּלְהַזְכִּיר נִשְׁמָתוֹ אֵינוֹ בִּכְלָל זֶה, וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים לָרֶגֶל.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ז) שם
(ג) אינו בכלל זה – דאין זה עורר על מתו דאדרבא דעתו להפסיק עי״כ אבילתו שהרי קודם לכן לובשי׳ שחורים ואח״כ מסירים אותם ולובשי׳ מחלצות עכ״ל ב״י.
(ב) אינו בכלל זה. שהרי עי״ז פוסקים האבילות שלובשין אח״כ לבנים (ב״י):
(ב) להזכיר נשמות וכו׳. אין זה מה שנוהגין עכשיו להזכיר נשמות באל מלא רחמים שהרי אנו נוהגין לומר אל מלא רחמים בכל רגל ורגל על כרחך הא אף ברגל עצמו מותר ואינו הספד אלא שמתפללין עליהם (בית הלל ליו״ד סימן שמ״ז), ולבוש כתב שם ואנו נוהגין להזכיר אפילו פעם ראשון אפילו בתוך הרגל והביאו ש״ך וצריך עיון:
(ב) בכלל – שהרי עי״ז פוסקים האבלות שלובשין אח״כ לבנים ב״י. וכתב לבוש י״ד סי׳ שמ״ו אנו נוהגים להזכיר אפי׳ פעם ראשון אפי׳ בתוך הרגל:
(ח) ולהזכיר נשמות – ואין זה מה שנוהגין להזכיר נשמות באל מלא רחמים שזה אף ברגל עצמו מותר ואינו הספד אלא שמתפללין עליהן:
(ט) אינו בכלל זה – דאדרבה דעתו להפסיק עי״ז אבילותו שהרי קודם לכן לובשים שחורים ואח״כ מסירין אותם ולובשין לבנים [ב״י]:
(י) בתוך שלשים לרגל – אבל במועד גופא בודאי אסור להספידו אף באופן זה:
(טו) [סעיף ה׳] ולהזכיר נשמתו. ואין זה מה שנוהגין עכשיו להזכיר נשמתו באל מלא רחמים שהרי אנו נוהגין לומר זה בכל רגל ורגל ואין זה הספד אלא שמתפללים עליהם. בית הילל ליו״ד סי׳ שמ״ז. א״ר או׳ ב׳ ישי״ע או׳ ב׳ מ״ב או׳ ח׳. והטעם שנהגו להזכיר נשמות בשבת ולפסוק עליהם צדקה כבר כתבנו אותו לעיל ססי׳ רפ״ב יעו״ש. ועוד עיין סי׳ רפ״ד סעי׳ ז׳ בהגה ובדברינו לשם בס״ד:
(טז) שם. אינו בכלל זה ומותר וכו׳ דאין זה עורר שלא ישכח מן הלב ל׳ יום אדרבא דעתם להפסיק עי״כ אבילותם שהרי קודם לכן לובשים שחורים ואח״כ מסירים אותם ולובשים מחלצות. ב״י. ט״ז סק״ג. מ״א סק״ב. ואין זה בכלל קדוש שמפסיק בי״א חודש דזה רק אבילות ול״ש גיהנם וראיתי מסירין השחורים ג״כ בי״א חודש. מש״ז או׳ ג׳ ועיין לעיל סי׳ נ״ה או׳ כ״ד:
(יז) שם. ומותר לעשותו בתוך ל׳ לרגל, אבל במועד גופא בודאי אסור להספידו אף באופן זה. מ״ב או׳ יו״ד:
(י) בתוך שלשים לרגל – גם בימינו נוהגים להספיד את המת בתום השנה. ולמרות הקירבה לחג, מותר להספיד, כי אין כאן תוספת על מה שרגילים לעשות. נוסף על כך, האירוע מבטא את החזרה לשגרת החיים בתום שנת האבל. לפי זה גם הכינוסים שרגילים לעשות בסוף השבעה ובסוף השלושים מותרים. כי האיסור הוא על הוספת כינוסים מעבר למקובל.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ו) אֵין קוֹרְעִין עַל הַמֵּת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא לִקְרוֹבָיו שֶׁהֵם חַיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְכֵן עַל חָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר; אוֹ אִם עָמַד שָׁם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה; וְעַל קָרוֹב שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְעַל חָכָם קוֹרֵעַ אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּפָנָיו אֶלָּא שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בַּמּוֹעֵד אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְעַל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְנָהֲגוּ בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לִקְרֹעַ בַּמּוֹעֵד כִּי אִם עַל אָבִיו וְאִמּוֹ; וְעַל שְׁאָר הַמֵּתִים קוֹרְעִים לְאַחַר הַמּוֹעֵד (מַהֲרִי״ל וְתְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רפ״ח); וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, יֵשׁ לִקְרֹעַ עַל כֻּלָּם.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(ח) משנה שם כ״ד
(ט) הרא״ש שם בשם הראב״ד מהירושלמי
(י) ברייתא שם כ״ה
(יא) הרא״ש בשם הראב״ד אהא דאביי בעובדא דר׳ ספרא
(ד) ויש חולקין – הוא דעת הסמ״ק שס״ל אין קריעה כלל בח״ה ונהגו בני אשכנז לעשות פשר׳ לחלק בין אב ואם ובין שאר קרובים וכ״כ בת״ה שנוהגים באשכנז וסיים ע״ז רמ״א דבזה לא אזלי׳ בתר בני אשכנז כבשאר מקומות אא״כ מבורר שנוהגים כן אבל מן הסתם סמכינן על עיקר הדין דיש לקרוע על כל הקרובים וכן הוא דברי רמ״א בי״ד סי׳ ש״מ וע״ש בדברינו בדברים השייכים לזה עוד.
(ג) אין קורעין וכו׳. אם נקבר בי״ט אין לקרוע במועד עד אחר י״ט דההיא שעת׳ לאו שעת חימום ולאו שעת שמועה הוא (ר״מ לובלין סי׳ ע״ד) כ׳ רי״ט ס״ה שמע שמועה רחוקה במועד קורע ובש״כ בי״ד סי׳ ש״מ סל״א כתב שרש״ל וב״ח חולקין וכ״כ בכ״ה שיש חולקין:
(ד) בני אשכנז. היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כלם (מ״ב סי׳ ע״ב):
(ג) ועל חכם וכו׳. ביו״ד סימן ש״מ סעיף ז׳ כתב רמ״א דנוהגין להקל שאין קורעין על חכם אלא אם כן הוא רבו או שיודעין משמעותיו שחידש ובש״ך שם כתב דנוהגין להקל אף ביודעים, אם כן ודאי בחול המועד שאין לקרוע אפילו במקום שאין מנהג שסיים הלבוש שיש לקרוע על כולם לא יקרעו אלא ברבו:
(ד) [לבוש] ויש אומרים וכו׳. בשולחן ערוך סתם כסברא ראשונה, וכן משמע ביו״ד סימן שמ״ז:
(ה) ועל אדם כשר וכו׳. נראה דכתב כן משום סיפא ועל השמועה וכו׳ אבל בשעת יציאת נשמה אפילו אין אדם כשר קורעין וכן משמע משולחן ערוך, אך צריך עיון הא כתב רמ״א ביו״ד שם סעיף ו׳ דנוהגין להקל שאין קורעין על אדם כשר אלא אם כן עומד עליו בשעת יציאת נשמה, אפילו בחול וכל שכן בחול המועד ואפשר דסמכו הכא אהתם וכן נראה להלכה שלא לקרוע בחול המועד אפילו במקומות הנזכרים לעיל אלא כשעומד עליו בשעת יציאת נשמה אפילו בחול:
(ו) ובאשכנז וכו׳. היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולן (משאת בנימין ואחרונים). כתבו בתשובת מהר״מ מלובלין אם מת אביו ונקבר ביום טוב אין לקרוע בחול המועד שאינה לא שעת קבורה ולא שעת שמועה ולא שעת אבילות אלא יש לקרוע אחר מועד:
(ז) [לבוש] נוהגין וכו׳. מכל מקום בשמועה קרובה של שאר קרובים שיהא רחוקה אחר הרגל קורעין בחול המועד דאם לא עכשיו אימתי ועל אביו ואמו קורעין אפילו לא יהיה רחוקה אחר הרגל אבל בשמועה רחוקה אין קוראין אף על אביו ואמו כן כתבו הש״ך וט״ז ביו״ד ולשיירי כנסת הגדולה ועולת שבת אשתמיטתיה:
(ג) חכם – ששואלים אותו דבר הלכה בכ״מ ואומר אפי׳ אינו יודע לישא וליתן בה נ״י. אין בזמנינו ת״ח כזה. מ״א:
(ד) אשכנז – היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולם מ״ב סי׳ ע״ב מ״א. ואף באשכנז בשמועה קרובה שהיא רחוקה אחר הרגל קורעין. אבל רחוקה אין קורעין אף על אביו ואמו הסכמת אחרונים וע׳ בי״ד סימן ש״מ. ואם מת אביו ונקבר בי״ט אין לקרוע בחה״מ שאינו לא שעת מיתה ולא שעת אבילות אלא יקרע אחר המועד מהר״ם מלובלין סי׳ ע״ד:
(ה) ס״ו אין קורעין כו׳ – מתני ובחה״מ מיירי כמ״ש בירושלמי והביאו תוס׳ שם והרא״ש ע״ש:
(ו) שהם כו׳ – ירושלמי ותוספת הנ״ל:
(ז) וכן כו׳ – שם בגמ׳ מדפריך על מתני׳ ש״מ דאף בחה״מ:
(ח) ועל קרוב כו׳ אפילו – מדקאמר חכם כו׳ הא אף באדם כשר חייב אפילו לא קאי בשעת יציאת נשמה וע״כ צ״ל דעל אדם כשר דוקא שידע בין מיתה לקבורה וחכם אפי׳ בשמועה ומדקאמר הכל כקרוביו ש״מ דה״ה בקרו׳ וז״ש ועל קרוב כו׳ ועל חכם כו׳ ועל אדם כו׳:
(ט) ויש חולקים – דס״ל דמתני׳ בחול איירי:
(י) ונהגו כו׳ – ס״ל כדעת סברא ראשונה אלא משום דבשאר מקילין אף בחול כמ״ש בי״ד סימן ש״מ ס״ו וס״ח בהג״ה ואם כן בחש״מ אסור דהוי כמו על שאר שאין קורעין לס׳ המקילין וע״ש:
(א) ש״ע ס״ו אלא לקרוביו וכו׳. אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור כ״כ בי״ד סימן ת״א ס״ב:
(ב) מ״א סק״ג לקרוע במועד אפילו קרובים שחייבים להתאבל או אפילו אביו ואמו למנהג רמ״א ז״ל:
(ב) אשכנז, עבה״ט וכתב המשנה למלך פרק י״א מה׳ אבל על אדם כשר או שעמד בשעת יציאת נשמה (נראה שר״ל לדעת המחבר ביו״ד סי׳ ש״מ אבל הרמ״א שם כתבו שנהגו כהי״א דגם באדם בשר אינו חייב אלא בשעומד בשעת יציאת נשמה ע״ש) אינו קורע כלל אפי׳ אחר הרגל הואיל ונדחה ידחה ע״ש והביאו מח״ב:
(יא) אלא לקרוביו – אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור. ואפילו לקרוביו דוקא אם מת בחוה״מ אבל אם מת ביו״ט אין לקרוע במועד עד אחר יו״ט דההיא שעתא לאו שעת חימום ולאו שעת שמועה הוא:
(יב) על חכם – ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו אינו יודע לישא וליתן בה. ואין בזמנינו ת״ח כזה [מ״א]:
(יג) ועל קרוב וכו׳ – השתא מפרש ואזיל את דבריו הקודמין:
(יד) אם הוא בתוך שלשים – אבל אם הוא לאחר שלשים אינו קורע במועד אפילו על אביו ואמו [יו״ד סימן ש״מ סל״א בש״ך שם]:
(טו) ועל אדם כשר וכו׳ – ואם עמד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אפילו באיננו אדם כשר ועיין ביו״ד סימן ש״מ ס״ו בהג״ה שנהגו להקל אפילו באדם כשר אא״כ עומד עליו בשעת יציאת נשמה:
(טז) ויש חולקין – דס״ל דאין קריעה כלל בחוה״מ ובני אשכנז נהגו לעשות פשרה בין אלו שתי הדעות ומחלקים בין אב ואם ובין שאר קרובים וע״ז סיים רמ״א דבמקום שאין מנהג מבורר יש לקרוע על כולם דמעיקר הדין הלכה כדעה הראשונה:
(יז) בני אשכנז – היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולם [אחרונים]:
(יח) [סעיף ו׳] אין קורעין על המת בחו״ה וכו׳ ואם אירע שנקבר אביו ביו״ט אין לקרוע בחו״ה עד לאחר החג כשיתחיל לישב ז׳ ימי אבילות משום דאין לקרוע אלא בשעת חימום ובחו״ה שאינו לא שעת קבורה ולא שעת שמועה ולא שעת אבילות אין כאן שום שעת חימום. מהר״ם מלובלין סי׳ ע״ד. והב״ד מ״א סק״ג. א״ר או׳ ו׳ י״א בהגה״ט. ישי״ע או׳ ב׳ וכתב ודבריו נכונים. וכ״כ במש״ל פי״א מה׳ אבל דאין האבל קורע בחו״ה אלא אם נקבר בחו״ה דוקא אבל אם נקבר ביו״ט לא ידחה חו״ה וימתין עד שיתחיל להתאבל וכו׳ יעו״ש. והב״ד מט״י. מחב״ר או׳ א׳ וכ״כ בחי׳ הריטב״א במו״ק דף כ״ה. והב״ד הער״ה או׳ ג׳ וכ״כ האחרונים:
(יט) וכתב עו״ש במש״ל דעל אדם כשר והעומד בשעת יציאת נשמה שמת ביו״ט אינו קורע כלל דכיון דאידחי אידחי יעו״ש. מט״י. מחב״ר או׳ ב׳ שע״ת או׳ ד׳ וזהו שכתב לדעת הש״ע מיהו מור״ם ז״ל ביו״ד סי׳ ש״מ סעי׳ ו׳ בהגה כתב די״א דאין חייב לקרוע על אדם כשר אלא א״כ היה עומד בשעת יציאת נשמה יעו״ש. ועיין לקמן או׳ כ״ד:
(כ) שם. אין קורעין על המת בחו״ה וכו׳ אבל קרוביו קורעין אפי׳ ביום שמועה אם שמעו תוך ל׳ יום. טור. וכ״פ בש״ע יו״ד סי׳ ש״מ סעי׳ ל״ב יעו״ש. אבל לאחר ל׳ יום אין קורעין אפי׳ על אביו ואמו בשמועה רחוקה כ״ה דעת א׳ קדוש (אביו של כנה״ג) והב״ד בתשו׳ מהרימ״ט ח״ב חא״ח סי׳ ה׳ וחיו״ד סי׳ ל״ו. אבל מהרימ״ט שם כתב דאפי׳ בחו״ה חייב לקרוע על אביו ואמו אפי׳ בשמועה רחוקה יעו״ש. והב״ד כנה״ג בהגה״ט וכתב דמתוך דברי מהר״מ מלובלין סי׳ ע״ד יש לדקדק כדיעה ראשונה שאינו קורע על אביו ואמו בשמועה רחוקה יעו״ש. וכ״כ מ״א סק״ג. א״ר או׳ ז׳ פרישה ביו״ד סי׳ ש״מ או׳ נ״ג. וכ״כ הש״כ שם ס״ק מ״ז בשם רש״ל וב״ח, והב״ד מ״א סק״ג וא״ר או׳ ז׳. ועיין ב״ד סי׳ ש״ט שרצה לחלק דמ״ש רש״ל וב״ח דאין קורעין על אב ואם על שמועה רחוקה בחו״ה הוא ע״פ מ״ש מור״ם ז״ל בהגה דאין קורעין על שאר מתים בחו״ה אבל לדעת הש״ע קורעין אלא שאח״כ הביא דברי הפרישה הנז׳ שכתב סתמא ומשמע דמסכים כוותיה דגם לדעת הש״ע אין לקרוע בחו״ה על אביו ואמו בשמועה רחוקה יעו״ש. וכן הסכים הלכה למעשה בס׳ כרם שלמה חא״ח סי׳ ו׳ והב״ד י״א בהוה״ט. וכ״פ בשו״ת דבר משה ח״א ביו״ד סי׳ ע״ו וכ״כ הברכ״י או׳ ב׳ דנהגו בעה״ק ירושת״ו כסברת אביו של כנה״ג שאינו קורע בחו״ה על אביו ואמו בשמועה רחוקה יעו״ש. וכ״כ האחרונים:
(כא) שם. אלא לקרוביו וכו׳ אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור. כ״כ בש״ע יו״ד סי׳ ת״א סעי׳ ב׳:
(כב) שם. שהם חייבים להתאבל עליו. ועיין ביו״ד סי׳ שע״ד סעי׳ ד׳ מי הם החייבים להתאבל עליו יעו״ש:
(כג) שם. וכן על חכם. ביו״ד סי׳ ש״מ סעי׳ ז׳ כתב רמ״א דנוהגין להקל שאין קורעין על חכם אלא א״כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחידש ובש״כ שם ס״ק י״ז כתב דנוהגין להקל אף ביודעין משמועותיו שחידש ואפי׳ על גדול ממנו וכתב ואולי ס״ל דלא נקרא ת״ח אלא כשיודע דבר הלכה. בכל מקום ואפי׳ במס׳ כלה ועתה בעו״ה אין ת״ח דהא אין יודע אפי׳ מס׳ כלה יעו״ש. וכ״כ מ״א בסי׳ זה סק״ה וסק״ח. מיהו הא״ר סי׳ ת״ך או׳ ב׳ כתב דדעת הלבוש דלענין זה אף בזמננו יש ת״ח כמ״ש ביו״ד סי׳ רמ״ג ובסמ״ע חו״מ סס״י רס״ב וכתב ואפשר דגם המ״א לא החמיר אלא בחו״ה יעו״ש. וכ״כ א״א שם. וכ״כ א״ר בסי׳ זה או׳ ה׳ דגם במקום שנוהגין כש״ע לקרוע על כולם בחו״ה לא יקרעו על חכם אלא א״כ הוא רבו יעו״ש. ומיהו עיין לקמן או׳ כ״ה שכתבנו שנהגו שלא לקרוע על שום חכם אפי׳ בחול אלא א״כ הוא רבו יעו״ש. ולענין אם יש דין ת״ח בזה״ז עיין ברכ״י בחו״מ סי׳ ט״ו או׳ ג׳ מ״ש לחלק בזה ומ״מ כתב דלדידן דק״ל כמרן ז״ל א״צ לזה דמרן לא חש להאי סברא וכתב כל הדינים כמות שהם וגם מהרימ״ט בחו״מ סי׳ מ״ז דחה התשו׳ הנז׳ יעוש״ב. ואכמ״ל:
(כד) שם. או על אדם כשר. ות״ח פטורין מקריעה זו. כ״כ. בש״ע יד״ד סי׳ ש״מ סעי׳ ו׳ ומור״ם שם בהגה כתב דגם שאר אדם לא נהגו לקרוע על אדם כשר רק אם היו שם בשעת יציאת נשמה יעו״ש. וזהו בחול וכ״ש בחו״ה, ומה שלא כתבו הכא הש״ע סמך על שם ומה שלא כתבו מור״ם ז״ל בהגה משום דבלא״ה כתב אחר זה בסוף הסעי׳ בהגה דנהגו בני אשכנז שלא לקרוע במועד כ״א על אביו ואמו וכו׳ ועיין עוד באו׳ שאח״ז ואו׳ ל׳:
(כה) שם. או עמד שם בשעת יציאת נשמה. ועתה לא נהגו לקרוע כשנמצא בעת יצ״נ דהקלו בזה כדי שלא יהא אדם מת יחידי שאין הולכין בני אדם אצל גוסס שלא לקרוע בגדיהם ושכן נהגו בעה״ק ירושת״ו שלא לקרוע מטעם זה ונראה דסמכו על מ״ש מור״ם סעי׳ ז׳ דאין קורעין על חכם אלא א״כ הוא רבו וכו׳ אע״ג דדין קריעת חכם פשוט בש״ס ובפו׳ נהגו להקל משום דאין לדבר סוף דאם באנו לקרוע על כל חכם וחכם לא נשאר עלינו בגד ביום קרה. שו״ג ביו״ד סי׳ ש״מ או׳ ט״ו, זכ״ל ח״ג חיו״ד או׳ ל״א:
(כו) שם. ועל קרוב שחייב וכו׳ השתא מפרש ואזיל את דבריו הקודמין:
(כז) שם הגה. ויש חולקין ונהגו בני אשכנז וכו׳ ויש חולקין ס״ל דאין קריעה כלל בחו״ה כמ״ש בב״י ובני אשכנז נהגו לעשות פשרה בין אלו הדיעות בין אב ואם לשאר קרובים כמ״ש בתה״ד סי׳ רפ״ח יעו״ש וע״כ סיים רמ״א דבמקום שאין מנהג מבורר יש לקרוע על כולם משום דמעיקר הדין הלכה כדיעה ראשונה כמ״ש בב״י וכן נוהגין העולם יעו״ש. וכ״כ הט״ז סק״ד:
(כח) שם בהגה. ונהגו בני אשכנז שלא לקרוע וכו׳ היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולם. מ״ב סי׳ ע״ב. מ״א סק״ד. א״ר או׳ ו׳ ישי״ע או׳ ב׳ חכ״א כלל קנ״ב או׳ כ׳ מ״ב או׳ י״ז:
(כט) שם בהגה. ונהגו בני אשכנז וכו׳ והעומד ביציאת הנפש אף במקום אשכנז י״ל דקורע בחו״ה. א״א או׳ ד׳ מיהו בחכ״א שם כתב דאף העומד בשעת יציאת נשמה מנהג בני אשכנז שלא לקרוע בחו״ה:
(ל) שם בהגה. שלא לקרוע במועד כ״א על אביו ואמו וכו׳ וכן נהגו בעה״ק ירושלים ת״ו. הרב מזבח אדמה. מחב״ר או׳ ג׳. וכ״ה מנהג אזמיר יע״א רו״ח ביו״ד סי׳ ש״מ או׳ ב׳. וכ״ה מנהג שאלוניקי יע״א כמ״ש הזכ״ל ח״ג ביו״ד או׳ ל״ג, נמצא דגם בספרד יש נוהגים כאשכנז וע״כ כל אחד יעשה כמנהג מקומו:
(לא) שם בהגה. כ״א על אביו ואמו. בין שהוא יום הקבורה או יום שמועה. חכ״א שם. והיינו שמועה קרובה אבל על שמועה רחוקה אין לקרוע כמ״ש לעיל או׳ כ׳ יעו״ש:
(לב) שם בהגה. ועל שאר המתים קורעין לאחר המועד, ואפי׳ למנהגינו דאין קורעין על שאר קרובים בחו״ה לא נהגו כך אלא היכא דיכול לקרוע אחר הרגל אבל היכא דנעשית רחוקה לאחר הרגל דאין יכול לקרוע אחר הרגל בהא ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה וכרוב הגאונים דס״ל דקורעין בחו״ה, ש״כ ביו״ד סי׳ ש״מ ס״ק מ״ז. א״ר או׳ ז׳ חכ״א שם. מש״ז או׳ ד׳ בגדי ישע:
(לג) שם בהגה. קורעין לאחר המועד. ואם מת לו מת ברגל ושוב בחו״ה קורע אחר הרגל קריעה אחת על שתיהן. אהל יצחק סי׳ כ״ח. רו״ח בי״ד סי׳ ש״מ או׳ ג׳ ועיין כס״א שם או׳ א׳ שכתב במי שמת לו מת בבקר ולא קרע מפני הטירוף ושוב בערב מת לו מת אחר דחייב לקרוע ב״פ יעו״ש והב״ד הזכ״ל ח״ג חיו״ד או׳ ל״ו. ואפשר דיש לחלק דשאני הכא דבא לו החיוב בשעה דיכול לקרוע לא כן התם דבא לו החיוב בשעה שאינו יכול לקרוע ונתחייב על שניהם בשעה אחת דהיינו אחר הרגל ודומה למ״ש שם בסעי׳ כ״ג דאינו קורע כ״א אחת יעו״ש:
(יא) הקדמה לסעיף – בפטירת קרוב משפחה, יש חובה לקרוע. החיוב נלמד מהפסוק שבפטירת נדב ואביהוא ציוה על אהרן, ואלעזר ואיתמר בניו, שלא לקרוע כנהוג, כפי שכתוב בפסוק ״וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ״ (ויקרא י, ו). ומשום שעבדו במשכן ביום חנוכתו. מכאן למדנו שכל שאר בני אדם צריכים לקרוע בעת פטירת קרוב משפחה, שהם אב ואם, רעיה, אח אחות, בן ובת.
(יב) חייבים להתאבל עליו – כלומר רק בפטירת שבעה הקרובים שמנינו. אבל בפטירת אדם החביב עלינו, אין לקרוע במועד, אף שבשאר ימות השנה הדבר מותר.
(יג) על חכם – שכולם חייבים לקרוע עליו. כיום, רוב הציבור אינו נוהג לקרוע על רב חשוב, גם בשאר ימות השנה.
(יד) אדם כשר – מעיקר הדין צריך לקרוע אפילו על אדם כשר שמת. אמנם לא נוהגים בזה היום כלל, לכן ודאי שבחול המועד אין לקרוע.
(טו) בשעת יציאת נשמה – הנוכח בעת יציאת נשמה מחויב קריעה על כל אדם, כי זה דומה לספר תורה שנשרף, שהרי בתוך כל יהודי שוכנת נשמה קדושה. והרבה נוהגים היום שלא לקרוע1.
(טז) קרוב שחייב להתאבל עליו – חוזר על מה שכתב בתחילת הסעיף, ולמעשה זו הקריעה הכי נפוצה.
(יז) אם הוא בתוך שלשים יום – הצער על סילוקו של חכם אינו צער פרטי, ולא נכרך בהיכרות אישית. על כן חייבים לקרוע אם השמועה על פטירתו באה בתוך שלושים יום. אלא שכאמור, כיום רוב המקומות לא נהגו בקריעה זו.
(יח) ידע בין מיתה לקבורה – וכאמור, בימינו לא קורעים על אדם כשר שנפטר.
(יט) על אביו ואמו – כי מלבד האבילות על ההורים, נוסף חיוב לכבדם, ובדחיית הקריעה לאחר המועד, יש בהם זלזול.
(כ) יש לקרוע על כולם – כפי שכתב המחבר2.
1. בימינו מקילים בכל דיני קריעה, וגם בראיית הר הבית, אין נוהגים לקרוע, למרות שבשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקסא סעיף א) כתב שהקריעה היא חובה, הסיבה לזה כפי הנראה היא, כי בגד שנקרע בימינו, מושלך ונזרק לפח. בניגוד לימים עברו, בהם תפרו ותקנו את מקום הקריעה, ושוב היה הבגד חוזר לשימוש. וכיון שהקריעה שלנו אינה דומה לקריעה שלהם, על זה לא ציותה התורה, ולכן מקילים.
2. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ד יורה דעה סימן כה) מביא שגם מנהג ירושלים הוא כמנהג האשכנזים, שלא לקרוע בחול המועד אלא על אב ואם.
אין קורעין בחול המועד.
ואפילו לא קרע ביום שמועה יקרע בכל זמן שעוסקים בהספד אפילו עוסקין בו יותר מז׳ ימים כגון בשאר ימות השנה אבל בחול המועד אין מספידים אלא בפניו ויום השמועה כמו בפניו דמי ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים זה עם זה קורעין בחול המועד אפילו ביום שמועה ואין מתאחין לעולם ועל אדם כשר דלא סנו שומעניה ואינו חשוד על שום עבירה ולא על ביטול מצוה אלא שאינו חכם בתורה קורעין בחול המועד אם ידע בין מיתה לקבורה אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה לא ועל כל אדם אם עומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אפילו בחול המועד ואפילו אם הוא חשוד בעבירות רק שלא יהא משומד לעבודה זרה או משומד להכעיס לעבור על אחת מכל המצות.
(ד) אין קורעין בח״ה ולא חולצין כתף ולא מברין אלא קרובים של מת וכו׳ משנה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כד:) אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מטות זקופות וכתב הרא״ש בשם הראב״ד כל הני במועד דוקא שאין רשאין לקרוע על מת במועד אלא דוקא קרובים הראויים להתאבל והכי מפרש לה בירושלמי וכן חליצת כתף ולהברות ברחבה אינם במועד אלא בקרוביו של מת ואין מברין את האבל במועד בתוך ביתו אלא על מטות זקופות ואפי׳ מי שלבו גס בו אפי׳ קרוביו ממש שאין כפיית המטה נוהגת ברגל כלל וכ״כ ראבי״ה דמתניתין איירי במועד דגרסי׳ בירושלמי על משנה זו ובלבד קרובים הראויים להתאבל תניא חכם שמת הכל קרוביו ואפילו קרובים שאינם ראויים להתאבל כהדא דרבי בון דמך במועדא ולא עבד ליה רב מנא חסדא אמרי צפוראי עד מית סנאה בתר מועדא עביד ליה יקרא על ואמר קדמיהן הדא דתניא חכם שמת הכל קרוביו בהינון דהוון גביה אנן לא הוון גביה וכיון דמתניתין איירי במועד שמעינן דיש קריעה במועד ושמעינן נמי דעושין הבראה במועד והר״ם מארץ האי כתב דאין עושין הבראה בח״ה והביא ראיה מהירושלמי דגרסינן התם רבי תנחום דמך בחנוכה רב חסדא דמך בריש ירחא עבדי להו איבריא סברין מימר דמדעתיה דרבי אמי אשכחין דלא מדעתיה דרבי אמי ויש לדחות שעשו הבראה ולא נמלכו בו ואפשר שאם שאלוהו לא היה מוחה ואפי׳ היה מוחה מאן לימא לן דהלכתא כוותיה דטפי מסתבר דהלכה כסוגיא דירושלמי דמוקי מתני׳ במועד וש״מ דהבראה שריא בחול המועד עד כאן לשונו.
וכתב המרדכי בה״ג כתב על מתו קורע ביום קבורה במועד ולא ביום שמועה אם שמע במועד וראבי״ה כתב דאפילו ביום קבורה לא יקרע בחה״מ ורא״מ כתב דאפי׳ ביום שמועה קורע בח״ה ודבריו נראין וכן משמע בירושלמי עכ״ל ובהג״מ כתבו ג״כ סברות אלו והסכימו לדברי האומרים דאפי׳ ביום שמועה קורע. ובסמוך אכתוב שכך הוא דעת הרא״ש לקרוע במועד ביום שמועה קרובה וכתוב בסמ״ג ובסמ״ק אומרים שרש״י קרע בח״ה אבל הבראה אין עושין דהוי פרהסיא ונראה דה״ה לקריעה וגם לאחר המועד כיון שעברה סעודה ראשונה עכ״ל וגם בתו׳ פרק אלו מגלחין כתוב שרש״י היה אומר שאין עושין הבראה ברגל הואיל דליכא אבילות ולאחר המועד נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה והמרדכי כתב י״א דהיכא דצריך למנות ז׳ אחר הרגל נראה לומר דצריך לעשות הבראה כדאמרינן אכילה ראשונה אינו אוכל משלו והרי הוא מתחיל עכשיו אבילותו וכן הדין אם שמע שמועה בשבת ויש חולקין כיון דנדחה יום ראשון אין מברין ע״כ ובהגה״מ הסכימו לדברי האומרים דמברין בח״ה ודברי הרמב״ם בפ״ו מה׳ י״ט כדברי הרא״ש ז״ל וכך הם דברי הרמב״ן בת״ה וכתב דבין קרובים הראויים להתאבל בין כל המחוייבים קריעה קורעין במועד אבל לכבוד הרשות קתני מתני׳ דאין קורעין וכן נוהגין העולם לקרוע ולהברות בח״ה כדעת הרמב״ם והראב״ד והרמב״ן והרא״ש ז״ל:
(ז) ומה שכתב רבינו ואפילו לא קרע ביום שמועה יקרע כל זמן שעוסקין בהספד אפי׳ עוסקין בו יותר מז׳ ימים כגון בשאר ימות השנה לא ניתן ליכתב בהלכות אלו דאינו ענין לחול המועד אלא שמאחר שהתחיל לכתוב דיני ת״ח גמרם:
(ח) ומה שכתב ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים זה עם זה קורעין בח״ה וכו׳ בס״פ ואלו מציאות (בבא מציעא לג.) אמרינן דת״ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה וכתב הרא״ש בפרק אלו מגלחין פירש״י דקורעין זע״ז כדין רבו שאין מאחין לעולם דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו דאילו בקריעה עצמה אין חלוק בין חכם לרבו מובהק עכ״ל וכ״כ התו׳ והר״ן ונ״י ודלא כהרמב״ן שכתב בתורת האדם דמתאחה:
(ט) ומה שכתב רבינו גבי עומד בשעת יציאת נשמה דאפילו אם הוא חשוד בעבירות נמי קורעין עליו כ״כ שם הרא״ש בשם הר״מ ודלא כהר״י שאמר דהא דחייב לקרוע כשעומד בשעת יציאת נשמה ה״מ באדם שאינו רשע אבל באדם רשע וחשוד אין אדם חייב לקרוע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) אין קורעין בח״ה וכו׳ משנה בפרק אלו מגלחין סוף (מועד קטן כד) תנן סתמא אין קורעין ולא חולצין וכו׳ ומפרש לה הרא״ש לשם בשם הראב״ד במועד דוקא קאמר שאין קורעין וכו׳ אלא קרוביו שחייבין להמתאבל עליו אבל שאינן קרוביו אין רשאין לקרוע במועד אבל הסמ״ק מפרש הך משנה בחול שאינו מועד דאם אינן קרוביו אסורין לקרוע משום בל תשחית ובי״ד סימן ש״מ סעיף ל׳ ול״א הארכתי בזה ע״ש. לשון ב״י וכתוב בסמ״ג ובסמ״ק אומרים שרש״י קרע בחש״מ אבל הבראה אין עושין דהוי פרהסיא ונראה דה״ה לקריעה וגם לאחר המועד אין להברות כיון שעברה סעודה ראשונה עכ״ל והאי ונראה וכו׳ הוא לשון הגהת סמ״ק אבל הסמ״ג כתב בלשון אחר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(ז) אֵין חוֹלְצִין כָּתֵף אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת הַמְחֻיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אוֹ עַל חָכָם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) שם במשנה כ״ד
(יג) ציינתיו לעיל
(ה) על חכם. ששואלים אותו דבר הלכה בכ״מ ואו׳ אפי׳ אינו יודע לישא וליתן בה [נ״י]:
(ח) אין חולצין וכו׳. ובזמן הזה אין נוהגין לחלוץ כלל אף בחול כמו שכתב ביו״ד שם סעיף י״ז לכך קיצרתי:
(יא) ס״ז או כו׳ – ברייתא שם:
(יח) אין חולצין כתף וכו׳ – ועיין ביו״ד סימן ש״מ סי״ז בהג״ה דעכשיו לא נהגו לחלוץ כתף כלל ואפילו בחול:
(לד) [סעיף ז׳] אין חולצין כתף אלא קרוביו וכו׳ ובזה״ז אין נוהגין לחלוץ כתף כלל אפי׳ בחול כמ״ש ביו״ד סי׳ ש״מ סעי׳ י״ז בהגה. א״ר או׳ ח׳ שו״ג או׳ ט״ו. מ״ב או׳ י״ח:
(כא) או על חכם – בזמן התלמוד נהגו לחלוץ את הכתף בעת האבלות. אבל בימינו לא נהגו גם בזה.
ולא חולצין כתף ולא מברין אלא קרובים של מת אבל קרובים קורעין אפילו ביום שמועה אם שמעו תוך שלשים יום.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) מַבְרִין בְּחוֹל הַמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא יַבְרוּ בָּרְחָבָה אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת; וְלֹא יַבְרוּ הָאָבֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת, לְפִי שֶׁאֵין כְּפִיַּת הַמִּטָּה בָּרֶגֶל כְּלָל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יד) שם במשנה
(יב) ס״ח מברין בחוה״מ והוא כו׳ – טור ומפרש מ״ש במתני׳ ואין מברין ר״ל מברין ברחבה וכמש״ש בחכם הכל מברין עליו ברחבה ומשמע דבלאו רחבה בל״ה מותר ובחש״מ איירי כנ״ל אבל ברמב״ם כ׳ סתם אין מברין כו׳:
(לה) [סעיף ח׳] מברין בחו״ה. ודוקא כשמת בחו״ה אבל מת ביו״ט אין מברין בחו״ה דכיון דאידחי אדחי עד אחר הרגל. ב״ד חיו״ד סי׳ קצ״ט. ער״ה או׳ ה׳ ואם מברכין ברכת אבלים כשמברין בחו״ה עיין ב״ד שם סי׳ ר׳ שהביא פלוגתא בזה וכתב אם יש מנהג שלא לאמר ברכת אבלים אין אומרים ואם אין מנהג צ״ע אם טפי אית לן למיזל בתר דעת הטור והרב״י והלבוש שמוכח מדבריהם שאומרים ברכת אבלים יעו״ש. מיהו בעיקר דין הבראה בחו״ה עיין זר״א ח״ב סי׳ קנ״ו שהביא דעת החולקים בזה וכתב כדי לחוש לדעת החולקים יש להברות בקאוו״י ובמיני טיבול ובלבד שיהיה בפת הבא בכיסנין מחמשת המינין ואע״ג דנהגו בביצים וביין אין זה אלא לכתחלה ולא לעכב וע״כ יש למעט בזה יעו״ש. ובתשו׳ מהר״י מברונא סי׳ קפ״א כתב שאירע מעשה בחו״ה דסוכות וכשחזרו מהקבר הלכו עם האבל לנחמו דאפי׳ ביו״ט מנחמים ולא האכילוהו סעודת הבראה ולא שינו מקומם בבבה״נ ולא שינו מלבושיהם אלא באותם בגדים שהלבישו בחו״ה שהם טובים יותר מן החול ובאותם מלבושים הלכו גם בחג עצרת ולא לבשו בגדי יו״ט ממש ולא חשוב דבר שבפרהסיא כיון שאינם של חול ולא קרועים יעו״ש. והב״ד עיקרי הד״ט סי׳ כ״ו או׳ ה׳ ועיין עוד לקמן סי׳ תקמ״ח או׳ ג׳ וביו״ד סי׳ שע״ח סעי׳ י״א בהגה:
(לו) שם. והוא שלא יברו ברחבה אלא קרוביו וכו׳ ועכשיו אין נוהגין להברות ברחבה. ב״ד שם סי׳ ר׳:
(כב) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף עלינו להסביר שני מנהגי אבלות שהונהגו בעבר על פי התלמוד, ובימינו לא נוהגים כך, והם: א. הבראה ברחוב. זו חובה שהוטלה על שכני האבל להביא לו סעודה תיכף אחר הקבורה, כי נאסר עליו לעסוק בהכנת ארוחה זו, ומנהג זה קרוי ״הבראה״. בזמן התלמוד והשולחן ערוך נהגו להברות ברחוב, חוץ לדירת הנפטר. ב. כפיית המיטה. מדין הגמרא נהגו להפוך את כל מיטות הבית, כסימן על כך שהאבלות הופכת את החיים של הנשארים.
(כג) קרוביו של מת – כלומר רק האבלים שותפים לארוחה המובאת להם. אבל אנשים אחרים לא ישתתפו בארוחה זו. כיום נהוג לאכול את סעודת ההבראה בבית.
(כד) כלל – כשמנהג זה היה נהוג, הונחו המאכלים המובאים לאבל על אחת המיטות ההפוכות. אבל בחול המועד לא נהגו כך.
ומברין האבל ומיהו אין מברין אלא על מטות זקופות שאין אבילות נוהג בחול המועד שיצטרך לכפות המטות להברותו עליהן ובספר המצות קטן כתב שאין קורעין ולא מברין בחול המועד וא״א הרא״ש כתב כסברא ראשונה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) עַל הֶחָכָם מַבְרִין הַכֹּל בְּחוֹל הַמּוֹעֵד בְּתוֹךְ הָרְחָבָה כַּדֶּרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים, שֶׁהַכֹּל אֲבֵלִים עָלָיו.
באר הגולהשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(טו) ברייתא שם כ״ה
(כה) שהכל אבלים עליו – כפי שכולם קורעים עליו, כך יכולים כולם להשתתף בסעודת ההבראה שלו, הנערכת מחוץ לביתו. אבל בימינו, גם מנהג זה אינו קיים עוד.
חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכ״מ ואומרה הכל קורעין עליו בין בפניו בין שלא בפניו וחולצין עליו ומברין עליו ואפילו בחול המועד ואפילו ביום השמועה שאינו יום קבורה.
(ה) חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכ״מ ואומרה הכל קורעין עליו וכו׳ (שם כה.) על הא דתנן אין קורעין ולא חולצין וכו׳ פריך בגמרא ואפי׳ חכם והתניא חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחובה של עיר ל״צ דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי מחייב למקרע דלאו אדם כשר הוא אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה חיובי מחייב דלא קאי התם בשעת יציאת נשמה וכתב הרא״ש בשם הראב״ד חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכו׳ אפילו במועד דהא פריך אמתניתין דאיירי במועד ואפילו ביום שמועה איירי דאי בין מיתה לקבורה אפילו על אדם כשר דלאו חכם חייב לקרוע מדקאמר הכל כקרוביו אלמא דקרובים קורעין בח״ה אף ביום שמועה ודלא כה״ג שכתבו דמי שבאה לו שמועה קרובה אסור לקרוע ואחר המועד קורע ונוהג אבילות ע״כ וכן פסק ר״מ שמועה קרובה קורע בח״ה וכתב עוד ירוש׳ כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת״ח איזהו ת״ח אמר חזקיה כל ששנה וכו׳ ובגמרא דידן בפ׳ אלו קשרים (שבת קיד.) אמר רבי יוחנן איזהו ת״ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ״מ ואומרה כתב הרמב״ן וכן לענין קריעה וכך מצינו בתשובה אמר ה״ר משה איזהו ת״ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ״מ ואומרה ואפילו במסכת כלה עכ״ל הרא״ש:
(ו) ומה שכתב רבינו בין בפניו בין שלא בפניו וכן מ״ש ואפי׳ ביום שמועה שאינו יום קבורה ואפי׳ לא קרע ביום שמועה יקרע בכל זמן שעוסקין בהספד וכו׳ ביום שמועה כמו בפניו דמי שם כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא סבור מאי דהוה הוה א״ל אביי תנינא חכם כ״ז שעוסקין בהספד חייבין לקרוע סבור למקרע לאלתר אמר אביי תניא חכם כבודו בהספדו וכתב הרא״ש בשם הראב״ד לא קרעו רבנן עליה וכו׳ פי׳ הראב״ד שלא היו שם בשעת מיתה וקבורה אלא אח״כ באו ולא קרעו עליו דאמרי לא גמרינן מיניה וקשיא לן אטו רב ספרא לאו אדם כשר הוה והלא הכל קורעין על אדם כשר אפילו בחולו של מועד וי״ל ה״מ הני העומדים שם בין מיתה לקבורה ואי לא לא מחייבי והם סוברים דחכם דינו כאדם כשר ותו לא אא״כ היה רבו אז בין בפניו בין שלא בפניו קורע ביום שמועה אפילו במועד א״ל מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו ואי תקשי לך הך ירושלמי שהבאתי לעיל ואמר קדמיהון חכם שמת הכל כקרוביו באינון דהוו גביה אנן לא הוינן גביה איכא למימר ההיא לא בקריעה איירי אלא בהספד וקי״ל דאין מספידין במועד אלא בפניו סבור מאי דהוה הוה כיון שלא קרעו ביום השמועה אע״פ שהוא בתוך ז׳ שוב אינו קורע דהא לאו שעת חימום הוא אמר להו חכם כל זמן שעוסקין בהספדו והוא תוך ז׳ או לפי מה שהוא ההספד עכ״ל:
ומה שכתב אבל בח״ה אין מספידין אלא בפניו שם (כז:) אמתני׳ דאין מניחין את המטה ברחוב אמר עולא אין מועד בפני ת״ח כלומר לענין הספד וה״מ בפניו אבל שלא בפניו לא ואסיקנא דיום שמועה כבפניו דמי וכתב הרמב״ם בפ׳ כ״א מהלכות אבל ויום שמועתו כבפניו הוא וסופדין אותו אע״פ שהיא רחוקה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) חכם ששואלין אותו וכו׳ נראה דטעות הוא וכצ״ל חכם ות״ח ששואלין אותו וכו׳ וכ״כ בי״ד סי׳ ש״מ סעי׳ ח׳ וכל מה שכתב רבינו כאן עד אחת מכל המצות נתבאר לשם מסעיף ד׳ עד סעיף עשירי:
באר הגולהשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(י) עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד; גּוֹזְזִין שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִים כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן בֶּחָצֵר שֶׁבּוֹ הַמֵּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמֵּת; וְאִם לֹא הָיוּ לָהֶם נְסָרִים, מְבִיאִים קוֹרוֹת וְנוֹסְרִים מֵהֶם נְסָרִים בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת; וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם, עוֹשִׂים אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵין כּוֹרְתִין עֵץ מִן הַיַּעַר לִנְסֹר מִמֶּנּוּ נְסָרִים לָאָרוֹן, וְאֵין חוֹצְבִין אֲבָנִים לִבְנוֹת בָּהֶם קֶבֶר; וּבְמָקוֹם שֶׁהַיְּהוּדִים מְעַט דָּרִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהַכֹּל יוֹדְעִים כְּשֶׁיֵּשׁ מֵת בָּעִיר, הַכֹּל חָשׁוּב כִּמְפֻרְסָם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(טז) ברייתא שם א׳
(יז) משנה שם
(יח) שם בברייתא וכרשב״ג
(יט) ירושלמי כתבוהו הרי״ף והרא״ש שם
(כ) ירושלמי
(כא) תו׳ שם והטור וש״פ
(ו) נסרי׳ בצינעא. ואם א״א בצינעא עושין בפרהסיא, ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי נכרים לא אפי׳ בדלא אפשר (ת״י סי׳ קי״ז עסי׳ תקכ״ו):
(ז) אין כורתין עץ. אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא לצורך המת משא״כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין ומשמע אפי׳ באדם מפורסם ואפי׳ אין להם עצים אחרי׳ אסור מיהו ע״י עכו״ם יש להתיר כיון דצורך מצוה ערסי׳ תקמ״ג ובכ״ה כתב בשם ת״י סי׳ ק״י בשם הירושלמי דהיכא דא״א בע״א מותר לקוץ מהמחובר:
(ט) נסרים בצינעה וכו׳. ואם אי אפשר בצינעה עושין בפרהסיא ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי כותים לא, אפילו בדלא אפשר (כנסת הגדולה ומגן אברהם בשם תומת ישרים סימן קי״ז), ולעניות דעתי להקל אף לגבי כותי וכן משמע בסימן קט״ו שם:
(י) אין כורתין וכו׳. פירוש אפילו מפורסם ועל ידי כותים מותר (מגן אברהם), והיכא דאי אפשר מותר לקוץ מהמחובר אפילו אין מפורסם כשאין לו עצים אחרים כנ״ל, משמע בתומת ישרים סימן קי״ז בשם הר״א ירושלמי ובכנסת הגדולה נשמט הר״א וחשב מגן אברהם שהוא מש״ס ירושלמי וליתא:
(ה) בצינעה – ואם א״א בצינעה עושין בפרהסיא ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי עכו״ם לא אפי׳ בדלא אפשר ת״י כנה״ג מ״א וע׳ סימן תקכ״ו ס״ק י״ד:
(ו) עץ – אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא צורך המת משא״כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין ומשמע אפי׳ באדם מפורסם ואפי׳ אין להם עצים אחרים אסור מיהו ע״י עכו״ם יש להתיר כיון דצורך מצוה ערסי׳ תקמ״ג. ובכנה״ג כתב משם ת״י דהיכא דא״א בע״א מותר לקוץ מהמחובר:
(יג) ס״י ואם לא היו כו׳ – כרשב״ג בברייתא דסתם מתני׳ כוותיה דרבי יהודה דמתני׳ היא ת״ק דברייתא:
(יט) עושין כל צרכי המת וכו׳ – ותופרין תכריכין אפילו מעשה אומן:
(כ) בצנעא בתוך הבית – ואם א״א בצנעא עושין בפרהסיא ודוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי עכו״מ לא אפילו בדלא אפשר [מ״א] והא״ר מיקל אף לגבי עכו״מ היכי דלא אפשר:
(כא) עושים אפי׳ בשוק – שהכל יודעים שהוא לצורך המת:
(כב) אבל אין כורתין עץ וכו׳ – אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא לצורך המת להעביר הסרחון משא״כ ארזים יסברו שקצצו לצורך בנין ואפילו באדם מפורסם אסור אכן היכי דא״א בענין אחר י״א דמותר לקוץ אף מהמחובר ואפילו לאדם שאינו מפורסם וע״י עכו״מ בודאי יש להתיר:
(כג) ואין חוצבין אבנים – ר״ל מן ההר אבל אם הם חצובין כבר ורוצה לחלקן ולעשות מהן קבר דינו כמו נסירת הקורות וכנ״ל:
(לז) [סעיף י׳] עושין כל צרכי המה וכו׳ ותופרין תכריכין אפי׳ מעשה אומן. א״א או ח׳ מ״ב או׳ י״ט:
(לח) שם. ונוסרים מהם נסרים בצנעה וכו׳ ואם א״א בצנעה עושין בפרהסיא. ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי עכ״ום לא עבדינן אפי׳ בדלא אפשר. תומת ישרים סי׳ קט״ז כנה״ג בהגה״ט. מ״א סק״ו. ומיהו א״ר או׳ ט׳ כתב להקל אפי׳ בפרהסיא לגבי עכו״ם היכא דלא אפשר. א״א או׳ ו׳ מ״ב או׳ כ׳:
(לט) שם. אבל אין כורתים עץ מן היער וכו׳ אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא לצורך המת משא״כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין. ומשמע אפי׳ באדם מפורסם ואפי׳ אין להם עצים אחרים אסור. מיהו ע״י עכו״ם יש להתיר כיון דלצורך מצוה הוא ובכנה״ג כתב בשם תומת ישרים סי׳ קט״ז דהיכא דא״א בענין אחר מותר לקוץ מהמחובר. מ״א סק״ז ואפי׳ לאדם שאינו מפורסם. א״ר או׳ יו״ד. מ״ב או׳ כ״ב:
(מ) שם. ואין חוצבין אבנים וכו׳ מן ההר אבל אם היו חצובים מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלוק אחד לשנים או לשלושה דינם כמו נסרים דלעיל. ב״י מ״ב או׳ כ״ג:
(כו) ניכר שהוא לצורך המת – הטיפול במת הוא מצוה וחובה גמורה, על כן איסור מלאכה בחול המועד נדחה מפניו.
(כז) בצינעה בתוך הבית – כי גם הנסרים מוגדרים כצורך המת, ולא נאסר אלא לעשות בפרהסיה, כי הדבר יעורר חשד שעושה כן לצורך בנין.
(כח) אפילו בשוק – כי אין חשש למראית עין, שהרי כולם יודעים שהדבר נעשה לצורך הנפטר.
(כט) קבר – כי יחשדו בו שכורת וחוצב לצורך בנין.
(ל) חשוב כמפורסם – ושם מותר לעשות את הארון אפילו בשוק, כי הפטירה ידועה לכל, והרי זה כמת מפורסם. בלית ברירה, כגון שנפטר אדם בחול המועד, ומחמת רשלנות אין עצים או אבנים לקבורתו, הכל מותר, גם כריתת עצים וגם חציבת אבנים, כי מצוות הקבורה דוחה את כל איסורי חול המועד.
עושין כל צרכי המת בחול המועד גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ומנסרין לו ארזים ובלבד שלא יקוץ אותם מן המחובר ומיהו דוקא בצנעה שיעשה הארון עם המת בחצר שיהיה ניכר שהוא לצורכו ואם מת אדם מפורסם שיש לו שם מותר אפילו אם יעשנו בשוק ובמקום שיהודים מועטים דרים במקום אחד והכל יודעים כשיש מת בעיר הכל חשוב כמפורסם.
(י) עושין כל צרכי המת בחוה״מ וכו׳ ברייתא בפ״ק דמ״ק:
עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו וכו׳ ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מעי״ט רשב״ג אומר אף מביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו וכתב הרי״ף והרא״ש והלכתא כרשב״ג דסתם לן תנא כוותיה וכ״פ הרמב״ם:
(יא) ומה שכתב ובלבד שלא יקוץ אותם מן המחובר ירושלמי הכל מודים שלא יקוץ לו ארזים ואמרי׳ תו בירושלמי ודכוותיה לא יחצוב לו אבנים מן ההר היו חצובות מן ההר פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן פי׳ היו חצובות מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלוק אחד לשנים או לשלשה דומיא דארזים לנסר וכתב הרי״ף והרא״ש והרמב״ם כתב בפ״ז דאין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר וכתב ה״ה דאבנים חצובות מותר לחלקן דומיא דנסרים דקי״ל כרשב״ג ונ״י כתב היו חצובות אלא שהיו צריכים לחלק אחד לשנים או לג׳ דומיא דארזים לנסר פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דפליגי במתניתין דלרבנן לא בעי עמו בחצר ולר׳ יהודה בעינן ואיכא למידק אמאי אסרינן לקוץ לו ארזים ושרינן למיגז ליה אסא וי״ל דאסא שאני שידוע לכל שהוא ראוי לחי להריח ולמת להעביר הזוהמא וליכא שום חשדא אבל ארזים אתי למימר לצורך בנין הוא קוצצן כ״כ נ״י בשם המפרשים ז״ל:
(יב) ומה שכתב ומיהו דוקא בצנעא שיעשה הארון עם המת בחצר פי׳ שהמת שם כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך מת ולא יאמרו שהוא עושה מלאכה בח״ה סתם מתני׳ היא בפ״ק דמ״ק (שם):
(יג) ומה שכתב ואם המת אדם מפורסם וכו׳ ירושלמי כתבוהו הרי״ף והרא״ש שם:
(יד) ומה שכתב ובמקום שהיהודים דרים במקום א׳ וכו׳ כ״כ שם התוס׳ וכ״כ שם המרדכי והג״א בשם מהר״ם וכ״כ הר״ן בפ״ק דביצה וכ״כ הגמ״י וכ״כ סמ״ק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יא) אֵין חוֹפְרִים כּוּכִין בַּחֲפִירָה וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן בְּחוֹל הַמּוֹעֵד לִהְיוֹת מוּכָנִים לַמֵּת שֶׁיָּמוּת; אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם, שֶׁאִם הָיָה אָרֹךְ מְקַצְּרוֹ אוֹ מַאֲרִיכוֹ אוֹ מַרְחִיבוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כב) משנה וגמ׳ שם
(כג) כדמפרש רב יהודה שם
(כד) להיות מוכנים – שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מזומנים לצורך מתים שימותו דטרחא יתירא היא אבל לצורך המועד לקבור בו מת בתוך המועד חופרין אפילו בתחלה בתוך המועד:
(מא) [סעיף יא׳] להיות מוכנים למת וכו׳ משמע דבחול שרי לחפור ולבנות לצורך המת שימות. וקשה דביו״ד רסי׳ של״ט כתב מור״ם בהגה דאין חוצבין לגוסס קבר עד אחר שימות הרי דאף בחול אסור וי״ל דבסתם דאינו מפרש למי חוצב שרי אבל לחצוב למי שהוא גוסס לצורך זה האיש בפרטות הוא דאסור כי היכי דלא ליתרע מזליה ופשוט. הרה״ג מהר״ר אברהם אמיגו זלה״ה בכ״י. ברכ״י או׳ ג׳:
(מב) שם. אבל מחנכין אותה וכו׳ ואעפ״י שאינן לצורך המועד מ״מ כיון דצורך מצוה וצרכי רבים הוא התירו בו קצת מלאכה אפי׳ שלא לצורך המועד אבל לצורך המועד לקבור בו מת בתוך המועד חופרין אפי׳ בתחלה בתוך המועד. לבוש:
(לא) להיות מוכנים למת שימות – אף שיש בחפירה צורך מצוה, אין בה צורך למועד, והיא כרוכה בטרחה גדולה, לכן אסור.
(לב) מאריכו או מרחיבו – כי בזה אין כל כך טרחה, וזה צורך מצוה.
אין חופרין כוכין וקברות בחול המועד ופי׳ הראב״ד אפי׳א לקבור בהן במועד אבל מחנכין אותם שאם הוא ארוך מקצרו או מאריכו או מרחיבו ורש״י פירש אין חופרין כוכין לקבור בהן אחר המועד אבל לקבור בהם במועד חופרים אותן אפילו בחול המועד ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל.
א. כן בהרבה כ״י. בנוסח ב״י חסר: ״אפי׳⁠ ⁠⁠״.
(טו) אין חופרין כוכין וקברות בח״ה משנה שם אין חופרין כוכים וקברות במועד אבל מחנכין את הכוכין ועושה נברכת במועד ומפרש בגמרא כוכין בחפירה וקברות בבניין כיצד מחנכין אמר רב יהודא שאם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא מאריך ומרחיב בו וכתב הרא״ש שאין חופרין כוכין פירוש להקבר לאחר המועד וכ״פ רש״י שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מזומנים לצורך מתים שימותו דטרחא יתירה הוא ותמה הראב״ד אם לצורך אחר המועד הוא למה מחנכין אותוו במועד. ופי׳ הראב״ד ז״ל דלקבור בו במועד איירי ואפ״ה אין חופרין אותו בתחלה במועד מ״ט משום דאפשר ליה בנברכת והוא הבקיע שהן הקברות שלנו ירושלמי עושין נברכת במועד זה הבקיע וכל שהוא תושב נקרא בקיע כי זה הבקיע אין עושין אותו קבר לעולם אלא לשעה כמו גר ותושב והיינו מהמערות דאמרן לעיל זה שמת במועד נותנין אותו לתוכו עד לאחר המועד שחופרין לו כוך או בונין לו קבר לפי כבודו ולא מסתבר כלל כפירושו כי גנאי גדול הוא למת לפנותו מקבר לקבר קודם שיתעכל הבשר וראוי הוא להתיר צורך קבורה יותר מהיתר דבר האבד ומה שתמה על החינוך תירץ הרמב״ן לפי שכוכין והקברות צרכי רבים הן רבי׳ שתו ורבים ישתו ובצרכי רבים כתבתי למעלה דאין עושין אותו בתחלה במועד בשאין צריכים להם במועד כמו שאין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים במועד בשאין צריכים להם במועד אבל חוטטין אותם אף על פי שאין צריכים להם עד לאחר המועד והחינוך דמיא לחטיטת בורות עכ״ל וכ״ד הרי״ף שכתב על משנה זו פי׳ להקבר בהם לאחר המועד וגם הרמב״ם כתב בפ״ח אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות ואין בונין אותו אבל אם היה עשוי מתקנו במועד וכתב ה״ה טעם הדבר בשם הרמב״ן וכ״ד הר״ן בפ״ק דביצה וכ׳ בשם הרמב״ן דטעמא משום דכיון דצרכי רבים הן אע״פ שאינן לצורך המועד להתחיל בהן הוא דאסור אבל להרחיב שרי ואפי׳ בקבר של בני משפחה ואפי׳ של יחיד נמי אפשר דשרי דכיון דמצוה הוא התירו בו מקצת מלאכה אפי׳ שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים וכ״ש שמא יצטרך לו במועד ואהא דתנן עושין נברכת כתב נ״י מותר לחפור לכתחלה נברכת של כובסין לפי שיש בה צורך לח״ה כדתנן ואלו מכבסין במועד כן פירש״י והגאונים ומפרש בדברי רש״י דטעמא משום דלית בה טרחא כולי האי וכתב הרב המגיד בפ״ח שהרא״ש והאחרונים הקשו על פי׳ זה ופירשוהו מענין קברות ופי׳ הרמב״ן שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר והותרה לצורך המתים שימותו ורבי׳ כתב לשון המשנה אבל ממ״ש סמוך לחפירת בורות ולא למטה בדין חפירות הקברות נראה שהוא מפרשה כפרש״י והגאונים והעיקר כפי׳ הרמב״ן ז״ל עכ״ל ובפירוש המשניות כתב בהדיא הרמב״ם כפירש״י והגאונים ז״ל:
אם אומרים צ״ה וקדיש בח״ה כתב רבי׳ בהל׳ אבל סימן ת״א:
כתב הגה״מ בפ״ח מהי״ט גבי המלקט עצים מתוך שדהו וכו׳ מכאן כתב הר״מ דאין לתלוש עשבים ועפר במועד בבה״ק כמו שנוהגים לעשות בחול:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) אֵין לִתְלֹשׁ עֲשָׂבִים וְעָפָר בְּחוֹל הַמּוֹעֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת בַּחוֹל {דִּין צִדּוּק הַדִּין בַּמּוֹעֵד עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי׳ ת״א (סָעִיף ו׳).}
באר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כד) הגה״מ בפ״ח מהל׳ יו״ט בשם הר״מ
(ח) צדוק הדין. עבי״ד סי׳ ת״ג דמשמע כשא״א צ״ה א״א שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו וא״כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו וכ״מ בלבוש סי׳ תרצ״ו ומכ״ש בי״ט דאסור ונ״ל דאין בזמנינו דין ת״ח שיודע הלכה בכ״מ כמ״ש מהרי״ו עס״ט:
(יא) אין לתלוש. וכן מצאתי במלבושי יום טוב חלק א׳ סימן ר״ן שחולק על זהו ומסיק דמיירי כשלקטן לצורך בית הקברות כמו שכתב ביו״ד סימן שס״ח אבל מה שתולשין אחר קבורת המת זכר לתחייה שרי. דיני צידוק הדין נתבאר סימן ת״כ:
(ז) עשבים – כתב א״ז מצאתי בתשו׳ מהר״מ טראני שהאריך על פסק זה ומסיק דמיירי שלוקחן לצורך בית הקברות אבל מה שתולשין אחר קבורת המת זכר לתחייה שרי ע״ש:
(ח) הדין – ואסור נמי לדרוש עליו אלא לחכם בפניו ומכ״ש בי״ט דאסור. מ״א:
(יד) סי״ב אין כו׳ – דאין מותר אלא לצורך אדם או בהמה כמש״ש י׳ ב׳ אדעתא דחיותא כו׳:
(כה) אין לתלוש וכו׳ – בא״ר כתב דזה מיירי שליקטן לצורך ביה״ק אבל מה שתולשין אחר קבורת המת זכר לתחיה שרי ובספר מאמר מרדכי מפקפק ע״ז וכתב דפשטיות השו״ע אינו כן וכן המנהג שלא לתלוש בחוה״מ:
(כו) דין צדוק הדין במועד – כשא״א צ״ה אין אומרין ג״כ שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד וא״כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו וכ״ש ביו״ט דאסור ובזמנינו אין דין ת״ח וכנ״ל במ״ב סקי״ב. המתענה תענית חלום בחוה״מ צריך למיתב אחר המועד תענית לתעניתו וטוב שיהיה אחר אסרו חג:
(מג) [סעיף יב׳] אין לתלוש עשבים וכו׳ נראה ברור דהיינו תלישת עשבים הנז׳ ביו״ד סי׳ שע״ו ומ״ש הא״ר בשם המבי״ט אינו מחוור בעיני וכן המנהג פשוט שלא לתלוש העשבים שנוהגים לתלוש אחר קבורת המת זכר לתחייה, ועיין כנה״ג ביו״ד סי׳ שע״ו דמוכח בהדיא שהבין דברי הש״ע כמ״ש ונכון הוא המנהג ואין לשנות. מאמ״ר או׳ ב׳ וכ״כ השו״ג או׳ כ״ג דמיירי בתלישת עשבים הנז׳ ביו״ד ססי׳ שע״ו ובחו״ה לא הטריחו רבנן לעקור דבר שאינו לצורך המת אך רחיצת ידים רוחצים שאין בה מלאכה יעו״ש. ועיין בדברינו לעיל סי׳ ד׳ מאו׳ ע״ו עד או׳ פ״א בדיני נט״י למת יעו״ש:
(מד) שם הגה. דין צדוק הדין עיין ביו״ד סי׳ ת״א דמשמע כשאין או׳ צד״ה א״א שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו וא״כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו וכ״מ בלבוש סי׳ תרצ״ו ומכ״ש ביו״ט דאסור. מ״א סק״ח. מ״ב או׳ כ״ו. ומ״ש שם המ״א דאין בזמנינו ת״ח עיין לעיל או׳ כ״ג ובסי׳ ת״ך או׳ א׳ יעו״ש:
(מה) וצ״ע בת״ח מי שרי לדרוש עליו בלא הספד ביו״ט אבל להספידו אסור אף ביו״ט ב׳ א״א או׳ ח׳ בהרב״פ אוסר אף לדרוש עליו. פת״ע או׳ כ׳ ועוד עיין מזה לעיל סי׳ ת״ך סעי׳ ב׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(לג) שנוהגים לעשות בחול – מנהגים אלו נועדו להבעת צער, אבל אין בהם מצוה, על כן אינם דוחים את קדושת ושמחת החג.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים תקמז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים תקמזרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים תקמז, ט"ז אורח חיים תקמז, מגן אברהם אורח חיים תקמז, אליה רבה אורח חיים תקמז, באר היטב אורח חיים תקמז, ביאור הגר"א אורח חיים תקמז, לבושי שרד אורח חיים תקמז, שערי תשובה אורח חיים תקמז, חכמת שלמה אורח חיים תקמז, משנה ברורה אורח חיים תקמז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים תקמז, כף החיים אורח חיים תקמז, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים תקמז – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים תקמז, מקורות וקישורים לטור אורח חיים תקמז, בית יוסף אורח חיים תקמז, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים תקמז – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים תקמז, ב"ח אורח חיים תקמז

Orach Chayyim 547, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 547, Be'er HaGolah Orach Chayyim 547, Taz Orach Chayyim 547, Magen Avraham Orach Chayyim 547, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 547, Baer Heitev Orach Chayyim 547, Beur HaGra Orach Chayyim 547, Levushei Serad Orach Chayyim 547, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 547, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 547, Mishna Berurah Orach Chayyim 547, Beur Halakhah Orach Chayyim 547, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 547, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 547, Tur Orach Chayyim 547, Tur Sources Orach Chayyim 547, Beit Yosef Orach Chayyim 547, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 547, Darkhei Moshe Orach Chayyim 547, Bach Orach Chayyim 547

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×