כל שלשים יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני שלשים יום קודם המועד וכו׳ – נ״ב: הנה מקור חילוק זה בין מת תוך למ״ד יום למועד או קודם נצמח מן הירושלמי שהביא הב״י שם וז״ל הירושלמי לא יעורר על מתו וכו׳ לא יספידנו קודם לרגל ל׳ יום זה העושה לו הספד בפ״ע הדא בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש תוך ל׳ יום ישן לאחר ל׳ יום עכ״ל הירושלמי. והנה הב״י הבין שכוונתו דתוך למ״ד יום ואחר למ״ד יום אמועד קאי אם מת תוך למ״ד למועד או לא. ומתוך זה הוצרך לטעם דכל למ״ד יום בלא״ה הוי המרירות בלבו וכו׳ ע״ש. ולפענ״ד בעניי לא נראה כן דמה בכך סוף סוף אם כלו למ״ד שלו בתוך המועד א״כ עכ״פ יקיים מצות ושמחת בחגך בסוף ימי המועד ובפרט בחג הסוכות דהוי מצוה בפ״ע לרבות לילי יו״ט האחרון לשמחה ואם יספידנו לא יכלו למ״ד יום רק אחר כל המועד וא״כ עדיין מבטל מצות שמחה מיו״ט האחרון ולמה לא יחוש לקיים מה דאפשר לכך נראה לפרש כוונת הירושלמי דלאו אתוך המועד קאי רק על ההספד אימתי נעשה אם הוי ההספד על מת חדש תוך למ״ד למיתתו אין לחוש מה שהוי תוך למ״ד למועד כיון דילפינן בש״ס פ״ב דסוכה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מפסוק ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וא״כ נטמאו אף שידעו שלא יכלו לעשות הפסח אעפ״כ נטמאו ולא חששו להפסד עשיית הפסח ופירש״י שם דלאו מת מצוה ממש היו רק מהשבעה מתים שמטמא להם וקאמר שם דאיצטריך תרווייהו דאי מפסח הוי ס״ד כיון דלא מטי זמן חיובא דפסח ואי מק״ש הוי ס״ד דוקא בדבר דאין בו חיוב כרת וכו׳ וא״כ עכ״פ מוכח דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובפרט היכא דלא מטי זמן חיובא ודאי פטור וא״כ ה״נ כיון דהוי החיוב להספיד מה לנו לחוש שיבטל שמחת הרגל הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה ובפרט דלא מטי זמן חיוב שמחת הרנל עדיין. אך עיקר הטעם מה דעוסק במצוה פטור מן המצוה היינו רק באי אפשר לקיים שתיהן אבל באם אפשר לקיים שתיהן אינו פטור וא״כ בהספד הרי יכול להספידו אחר הרגל לכך אינו דוחה שמחת הרגל. אך לפ״ז הנה ידוע דעיקר ההספד הוי בשעת חימום ועיקר החימום הוי תוך שלשים יום לאבילות אבל אחר שלשים ליכא חימום כל כך ולכך פטור מאבילות בשומע אחר ל׳ יום דליכא שעת חימום ולכך פטור אף מקריעה וא״כ הספד זה שיהיה נעשה תוך שלשים לא יהיה נעשה כל כך אחר שלשים ולכך הוי כאי אפשר לקיים שתיהן ולכך מותר להספידו ואין לו לחוש לשמחת הרגל ואף דבתוך הרגל עצמו ודאי אסור להספידו היינו כיון דהספד דרבנן ושמחת הרגל דאורייתא אין מצוה דרבנן דוחה מצות עשה דאורייתא. אך היינו דוקא היכא דמטי זמן חיובא דיו״ט אז הוי עקירת ד״ת בקום ועשה אין כח בידם לעקור וגם אם נחשב כשב וא״ת מכל מקום כ״כ הרא״מ הובא בשעה״מ דאין כח בידם לעקור ד״ת אף בשוא״ת רק היכי דלא הוי בעידנא אבל בעידנא אין כח ביד חז״ל לעקור ד״ת אפילו בשוא״ת וא״כ ה״נ כיון דכבר חל עליו שמחת הרגל אין כח בידם לעקור ד״ת אפילו אם יהיה נחשב שוא״ת אבל קידם הרגל דעדיין לא מטי זמן חיובא דיו״ט וכדקאמר בש״ס דסוכה הנ״ל בפסח א״כ בזה יש כח ביד חז״ל לעקור בשוא״ת א״כ עתה בהיתר מספידו ואח״כ שלא יקיים שמחת יו״ט הוי דק בשוא״ת בזה יש כח ביד חז״ל שפיר ולכך אמר הירושלמי בך בד״א בישן היינו שההספד הוי על מת ישן שכבר הוא אחר שלשים למיתתו א״כ הספד כזה יוכל לעשות אח״כ בזה אסור לדחות שמחת הרגל על ידו אבל בחדש שההספד הוי על מת חדש תוך למ״ד למיתתו בזה אין לחוש לביטול שמחת הרנל דעוסק במצוה פטור מן המצוה והוי כלא אפשר לקיים שתיהם וכיון דלא מטי זמן חיובא אף בעוסק במצוה דרבנן פטור מן האחרת וז״ב בכוונת לשון הירושלמי לפענ״ד. אחרי כותבי זה ראיתי בתשובת חנאון מוהרא״ז מרנליות זצ״ל שכבר הרניש הרמב״ן בפירוש הירושלמי הזה אך הוא נדחק לחלק מכח דבתוך למ״ד בלא״ה אינו יוצא מלבו ולא נתחדש לו אבילות חדשה גם נדחק ליישב הירושל׳ גם אליבא דרב דהטעם מכח שכר מכח דבזה לא יוסיף שכר ע״ש וכל זה דוחק. אך לפמ״ש אתי שפיר על נכון בטעמו ואין סתירה כלל לרב דהכוונה רק דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולכך כיון דהלכתא כרב באיסורי רק הכא שפסקו כשמואל הוי מטעם שמביאין ראיה מן הירושלמי וכיון דלדידן ליכא ראיה מן הירושלמי לכך הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי וממילא אינו אסור רק בשכר אבל בחנם מותר. ועל זה סמכתי ועשיתי הספד לחכם אחד בשנת תקצ״ו שמת קודם למ״ד לרגל וההספד הוי תוך למ״ד לרגל ובצירוף כל הני טעמי וכן פסק הגאון מוהרא״ז זצ״ל ואני החזקתי דבריו יותר וז״ב לפענ״ד ומדברי הרמב״ן עצמו יש ראיה לדברי דהרי הוא ס״ל דבתוך למ״ד לא נתחדש האבל ע״י ההספד וכע״כ דס״ל דתוך למ״ד נחשב כשעת מיתה ממש ובודאי אינו דומה חימום של שעת מיתה לאח״כ ולכך לא נחשב אפשר לקיים שתיהן מה שיספדנו לאחר למ״ד יום ודוק היטב: