(1-2) (א) מבוי שנפרץ מצדו וכו׳ פ״ק דעירובין (ה.) איתמר מבוי שנפרץ מצדו. כלפי ראשו איתמר משמיה דרבי אמי ורבי אסי אם יש שם פס ד׳ מתיר בפירצה עד עשר ואם לאו פחות מג׳ מתיר ג׳ אינו מתיר ופירש״י מצדו אחד מהכתלים שבצד ארכו. כלפי ראשו. סמוך לקורה הימנה ולפנים: אם יש שם פס ארבעה. אם נשתייר מן הכותל או עשה פס ד׳ במקום הפירצה סמוך לקורה: מתיר פירצה. אע״ג שנשתייר שם עדיין פירצה עד י׳ דכיון דיש הכשר אורך מבוי מהקורה עד הפירצה לא בטל ליה תורת פתח מקמאי ובמילתיה קאי וקורתו מתירתו ופירצתה מתרת כיון דלאו יותר מי׳ תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה א״נ שבקי בני מבוי פתחא קמא ונפקי ועיילי בההיא פירצה משום דדרך קצרה היא להם אפ״ה לא בטלה תורת פתח וקורה מהראשון משום דהוי פתח לד׳ הסמוכים לו הואיל וד׳ אורך ראויים לקורה דיש בהם הכשר מבוי: ואם לאו. דאין שם פס ד׳: פחות מג׳. אם הפירצה פחות מג׳ מתיר תיקון המבוי את המבוי שהרי כלבוד דמי ואם הפירצה ג׳ אינו מתיר דכיון דממעטין בני המבוי בהילוכן ומקצרין את דרכם דרך אותה פירצה חיישינן דילמא שבקי פיתחא רבא ונפקי ועיילי בההיא פירצה ובטיל לה פיתחא קמא ובטלה קורה דידה ואין קורה למבוי זה וא״ת הא בהיתה פחות מי׳ וחקק בו להשלימו לי׳ אמר אביי שחוקק בו במשך ד״א ופסקו רוב הפוסקים כמותו כמ״ש בסי׳ שנ״ג אלמא שיעור אורך מבוי ד״א והיכי פסקינן הכא כרבי אמי ור׳ אסי דאמרי אם יש שם פס ד׳ מתיר דא״כ הוי שיעור אורך מבוי ד׳ טפחים כבר תירצו בגמ׳ דלא דמי דגבי ההיא דאביי דהוי תחלת מבוי דהשתא בחקק זה משוייה ליה מבוי משום הכי בעי משך ד״א אבל בהא דרבי אמי ור׳ אסי דסוף מבוי הוא שכבר היה מבוי אלא שאירע בו פיסול ומהדר לשוויי מבוי הלכך בד׳ טפחים סגי ליה וגרסינן תו בסוף הדף הנזכר א״ר חנן בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ מצדו בי׳ מראשו בארבע מ״ש מצידו בי׳ דאמרינן פתחא הוא מראשו נמי נימא פתחא הוא א״ר הונא בריה דרב יהושע פגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בד׳ א״ר נחמן כוותיה דרב הונא מסתברא דאיתמר מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש וכו׳ במאי עסקי׳ אילימא ביותר מי׳ בהא לימא שמואל תורתו כסתו׳ אלא לאו בי׳ וקאמר רב תורתו כמפולש אלמא פירצת מבוי בצדו בד׳ ורב חנן בר רבא שני התם דבקעי בה רבים מכלל דרב הונא סבר אע״ג דלא בקעי בה רבים מ״ש מדרבי אמי ורבי אסי שאני התם דאיכא גידודי ופירש״י מצדו בכותל ארכו ולא אצל ראשו אלא שיש ד׳ עומד מהפתח עד הפירצה מראשו שהיה מבוי רחב כ׳ אמה וסתמו י׳ אמות כדתנן והרחב מעשר ימעט ונפרצה פירצה באותה סתימה: ומאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי. דאמרי לעיל אם יש שם פס ד׳ מתיר פירצה עד י׳ אלמא פירצת מבוי מצדו עד י׳. התם דאיכא גידודי. שנשתייר מן הכותל ביסוד ג׳ או ד׳ טפחים גובה על כל פני הפירצה שאינה נוחה לעבור בה ופסק ה״ר יהונתן כרב חנן והרא״ש כתב פסק רבינו חננאל כרב הונא ומ״ש ראבי״ה שנראה לו הלכה כרב חנן א״ר ולא כרב הונא משום דרב הונא תלמיד הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב לא נהירא לי דרב הונא נמי אמר למילתיה משמיה דרב ושמא בספרו היה חסר במילתיה דר״ה אמר רב אבל בכל הספרים שלנו יש א״ר הונא אמר רב ע״כ לשון ר״מ ז״ל והרז״ה ז״ל פסק כר״ת בר רבא משום דקאי רב הונא בריה דרב יהושע כוותיה ורי״ף הביא דברי רבי אמי ורבי אסי ולא הביא דברי רב חנן בר רבא ודברי רב הונא דפליגי במילתא דרבי אמי ורבי אסי מכלל דסבירא ליה דפירצת מבוי בי׳ אפילו כי ליכא גידודי וכיון דבשל סופרים הוא עבדיבן לקולא ופירצת מבוי בי׳ כל היכא דלא בקעי בה רבים עכ״ל הרא״ש נראה שדעתו לומר דכיון דר׳ אמי ור׳ אסי איירי סתם ולא מפלגי בין אית בה גידודי ללית בה גידודי אנן נמי לא מפלגינן בינייהו מיהו בין בקעי בה רבים ללא בקעי ע״כ אית לן לפלוגי מדאיתמר מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש כדדייק מינה בגמרא דפירצת מבוי מצדו בד׳ וההוא בקעי בה רבים היא וא״כ ע״כ כי אמר רבי אמי ורבי אסי דפס ד׳ מתיר פירצה עד י׳ בדלא בקעי בה רבים היא הא בקעי בה רבים אינו מתיר אלא פירצת ד׳ אבל הרמב״ם כתב בפי״ז דברי רבי אמי ורבי אסי סתם ולא חילק בין בקעי בה רבים ללא בקעי וכתב ה״ה נראה שכוונת רבינו וההלכות שאותה מימרא שהזכירו שם מבוי שנפרץ מצדו בי׳ מראשו בד׳ דאמרו שם כגון שנפרץ בקרן זוית וכו׳ חולקת היא על הא דרבי אמי ורבי אסי וכולה סוגיא דאיתא התם ליתא לענין הלכתא והרשב״א הטיל שלום ביניהם וכתבן בספרו בפנים אחרים עכ״ל ורבינו סתם הדברים כדעת הרי״ף שכתב הרא״ש ומ״מ יש לתמוה שסתם וכתב שאם נפרץ מראשו פירצתו בד׳ ולא חילק בין אם נפרץ בקרן זוית לשלא בקרן זוית כדמפליג בגמרא וכן י״ל על ר״י שכתב בחי״ו שאם הפירצה היה בראש המבוי בפתחו הכל מודים שאם הפירצה יותר מד׳ טפחים שפוסלת ולא חילק בין היא בקרן זוית לאינה בקרן זוית. ועוד יש לתמוה דמשמע דע״כ צ״ל דנפרץ בראשו שלא בקרן זוית אינו בארבעה וכמ״ש שם התוס׳ (ו.) דאל״כ פליגא אדרב יהודה דאמר מבוי שהוא רחב ט״ו מרחיק ב׳ אמות ועושה פס ג׳ אמות והשתא הוי פירצה ב׳ אמות ויש בו ד׳ אלא ודאי אפי׳ מ״ד מצדו בד׳ מודה דבראשו אינו בד׳ אלא א״כ הוא בקרן זוית ומאחר שרבינו ור״י כתבו ההיא דרב יהודה היאך כתבו סתם דפירצת מבוי מראשו בד׳ ומיהו על הרא״ש אין לתמוה למה השמיט דין אם נפרץ מראשו דאיכא למימר דכיון דהוי בעשר כמו נפרץ מצדו לא הוצרך להזכירו דמהי תיתי לן לפלוגי בין נפרץ מצדו לנפרץ מראשו וכשנפרץ בקרן זוית דהוי בד׳ כיון דטעמא משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי הא אשמועינן בכמה דוכתי דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי:

כתוב בהג״א דהא דאוקימנא לרב חנן בדלא בקעי ביה רבים ה״ל שנפרץ למקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך ר״ה לעבור באותה פירצה ולענין הלכה נקטינן כדעת הרי״ף שכתב הרא״ש.

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף א]

(ב) מבוי שנפרץ במילואו לחצר וכו׳ גם זה שם בפ״ק דעירובין (ז.) יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא וכו׳ ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם היה מבוי כלה לרחבה א״צ כלום א״ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דאי דרב קשיא דרב אדרב דא״ר ירמיה אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור ואסיקנא דלא קשיא כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו ופירש״י ונפרצה חצר כנגדו בפחות מי׳: חצר מותרת. דלדידיה לא הוי במילואו ונשתיירו בה גיפופין מכאן ומכאן לפיכך לגבי דידה פתחים נינהו ולא אסרי עליה בני מבוי שאין מבוי אוסר על חצירות הפתוחים לזו אבל חצירות אוסרין במבוי שהרי דריסת רגליהם עליו. ואמרינן בגמרא דחצר מותרת אע״ג דבקעי בה רבים ואמרינן בתר הכי א״ר יוסף ל״ש אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור ופירש״י ל״ש שא״צ כלום אלא שכלה מבוי לאמצע רחבה דכיון דרוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד הר״ה שכנגדו ולא אתי למישרי מפולש: אבל כלה לצידי רחבה. שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה ונראה כמבוי ארוך ומושך עד ר״ה שכנגדו מיחזי כמפולש ואסור. אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה אסור ופירש רש״י זה כנגד זה פירצת חצר כנגד המבוי והאי כנגדו דקאמר רב ואוקימנא טעמא דאיסור מבוי בשלא עירבו הא עירבו מותר האי כנגדו לאו דוקא אלא כל כותל שכנגדו קרי הכי ובצידי רחבה אפי׳ זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה מאריך הרבוי והוי כמבוי ארוך עד כותל שכנגדו ואסור. א״ר משרשיא הא דאמרת זה שלא כנגד זה מותר לא אמרן אלא רחבה דרבים אבל רחבה דיחיד זימנין דמימלך עלה ובני לה בתים וה״ל כמבוי שכלה לצדי רחבה ואסור ופירש״י ובני לה בתים ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוה כותלי ארכו לכותל אורך המבוי:

(ג) ומה שכתב וכגון שנכנסו כותלי המבוי בחצר וכו׳ כ״כ שם הרא״ש וביאור דבריו בפ״ק (ט.) אהא דאמרינן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי אמר רבה ומותבי׳ אשמעתין חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה ואם איתא קטנה נמי תשתרי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים אמר רבי זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה ופירש רש״י חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה נמי תשתרי דלא ליסרו בני גדולה עלייהו אלא ליהוי נמי פתחא לגבה להיות כב׳ חצירות ופתח ביניהן ואע״ג דשוה מבפנים שהעומד בתוכה רואה כל כותלי ארכה שוין שאין שם מכותל רחבה לפיאותיה כלום והוי מילואה הרי מבחוץ בתוך הגדולה נראין לה שיורין מכותל זה מכאן ומכאן אותו עודף שהגדולה עודפת על הקטנה דהא גדולה בהו משתריא משום דלדידה נראין מבפנים: בנכנסין כותלי קטנה. ובולטין לתוך הגדולה בשתים וג׳ אמות דהנך גיפופים דפשו להו מגדולה שעומדין מאחרי פירצת הקטנה נראות שלא מאותו כוחל היו. ופריך תו בגמרא ונימא לבוד ותשתרי ופירש״י ונימא לבוד ותשתרי כלומר אי נראה מבחוץ מהני ליהוי כאילו ראשי הכניסה של כותלי קטנה סניפים לצד כותלי אורך הגדולה דהדר הוי להו הכניסה לה גיפופי נראין מבחוץ דקס״ד אין הגדולה רחבה מן הקטנה אלא מעט פחות מג׳ לכאן ופחות מג׳ לכאן דהשתא אין ריוח שבין הכניסות לכותלי ארכה של גדולה ג׳ טפחים וכלבוד דמי ע״כ ואוקמוה בדאיכא טפי מג׳ טפחים והרמב״ם כתב בפרק י״ז וז״ל נפרץ המבוי במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לר״ה ה״ז אסור מפני שהוא מבוי מפולש והחצר מותרת וכתב ה״ה בהלכות ומבוי אסור משום דה״ל מבוי המפולש לר״ה וזהו דרך רבים ולא הזכירו כלל הסוגיא שלמעלה מזו שהיא מחלקת בין עירבו ללא עירבו ובתנאים אחרים עכ״ל ותמהני עליו שנראה מלשונו שגם הרמב״ם לא הזכיר התנאים האחרים והא ליתא שכבר הזכירם בראש הפרק וז״ל מבוי מפולש שהיא כלה לאמצע רחבה וכו׳ ומה שלא חילק בין עירבו ללא עירבו הוא מפני שאין אותו פרק מקום דין חצר מבוי אם אוסרים זה על זה אם לאו וממה שכתב בהלכות עירובין הוא נלמד. ועל ההיא דמבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה כתב הרב המגיד והעולה מכלל ההלכות הוא כדעת רבינו ומשמע שעל הלכות הרי״ף הוא אומר ולא דק שהרי״ף לא כתב אלא מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לר״ה חצר מותר ומבוי אסור ולא כתב שום חילוק בזה והוא עצמו כתב גבי נפרץ המבוי במילואו לחצר שההלכות לא הזכירו הסוגיא שלמעלה מזו וכו׳:

(ד) ומה שכתב רבינו ואם נפרץ לרחבה וכו׳ כך הם דברי הרא״ש דף קי״ד ופשוט הוא על פי מה שנתבאר בסי׳ שנ״ח:

כתב המרדכי אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר וכו׳ חצר מותרת ומבוי אסור ואע״ג דהיום נפרץ לחצר לא אמרינן הואיל והותרה הותרה דרב לטעמיה דלית ליה הואיל והותרה הותרה ובמרדכי ישן כתוב עוד א״נ לא אמרינן שבת הואיל והותרה אלא בחצר שנפל המחיצה בינו ובין חצר אחר דאידי ואידי חד תשמישא הוא אבל מבוי לחצר לא עכ״ל:

(ה) מותר להשתמש תחת הקורה וכנגד הלחי וכו׳ ג״ז פ״ק דעירובין (ט.) פליגי אמוראי אם מותר להשתמש תחת הקורה ובתר הכי תני רב זכאי קמיה דר׳ יוחנן בין לחיים ותחת קורה נדון ככרמלית א״ל פוק תני לברא אמר אביי מסתברא מילתיה דרבי יוחנן תחת הקורה אבל בין לחיים אסור ורבא אמר בין לחיים נמי מותר ואמרינן בגררא דלא שרי רבא אלא בפתוח לר״ה אבל פתוח לכרמלית מודה דאסור משום דמצא מין את מינו וניעור ופירש״י מצא כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית: את מינו. שחוצה לו: וניעור. נתחזק ע״י מינו וניעור משנתו שהיה בתחלה בטל אצל שאינו מינו: אבל פתוח לר״ה. שלא זה מינו ולא זה מינו ולכאן וכאן בטל. ורבינו יהונתן פירש מצא מין את מינו וניעור כלומר לפי שהכרמלית קל הוא בעיני המשתמשים במבוי שהרי אין בו אלא איסור דרבנן ודומה תוך הפתח אליו שהרי יש לו ג׳ מחיצות כמו שיש לכרמלית חיישינן אי שרי לטלטולי תוך הפתח דילמא יטלטל בכרמלית הסמוך לו וכתב כרא״ש הרמב״ם בפי״ז השוה יחד תחת הקורה ובין לחיים דכל שפתוח לכרמלית אסור. והראב״ד השיג עליו וארר דתחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית מותר וכן משמע מתוך דברי רי״ף והא דקאמר ה״מ דפתוח לר״ה קאי דוקא אבין לחיים ונראה דהיינו טעמא דרבא אמר בין לחיים נמי מותר וקאמר עלה והוא דפתוח לר״ה והא דקאמר רבא מנא אמינא לה אבין לחיים דוקא קאי אבל אתחת הקורה לא איצטריך להביא ראייה דרבא הוא דאמר לקמן דקורה משום היכר ולחי משום מחיצה הלכך תחת הקורה פשיטא דמותר להשתמש אבל תחת הלחי דהוי משום מחיצה הוצרך להביא ראיה דמותר להשתמש דה״ק סתמא דתלמודא לימא בהא קמיפלגי דמר סבר משום היכר ולכך מותר להשתמש תחת הקורה ומ״ס משום מחיצה ולכך אסור להשתמש תחת הקורה ואע״ג דתו קאמר דכ״ע קורה משום היכר ואבע״א משום מחיצה מ״מ חזינן דסברת התלמוד דלמ״ד קורה משום היכר מותר להשתמש תחת הקורה ומ״ד משום מחיצה אסור. הלכך רבא דאית ליה קורה משום היכר ולחי משום מחיצה אהא דאמר מותר להשתמש תחת הקורה לא איצטריך לאתויי ראיה אלא אבין לחיים הוא דאיצטריך לאתויי דאף על גב דאית ליה לחי משום מחיצה מותר להשתמש בין לחיים משום דבטיל לגבי מבוי ואהא הוא דמסיק דוקא דפתוח לר״ה אבל לכרמלית אסור ומיהו י״ס דגרסי לקמן רבה אמר קורה משום היכר ולחי משום מחיצה ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר וכן מסתבר דמזכיר רבה קודם רבא וכן משמע בפלוגתא דלחי העומד מאליו דרבא אית ליה דלחי משום היכר ולפ״ז אין ראיה שיהא חילוק בין קורה ללחי בפתוח לכרמלית. והר״ז ז״ל פוסק דבין לחיים אסור משום דקי״ל דלחי משום מחיצה כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי וטעמא דהוי לחי משום מחיצה ולאו ראיה היא דאפשר דקי״ל דחודו החיצון יורד וסותם כמו שהוכיח ר״י דמ״ד בין לחיים אסור לאו משום דסבר דלחי משום מחיצה אלא משום הכשירו בכל דהו ואי שרית לאשתמושי כנגדו אתי להשתמש חוצה לו עכ״ל.

אבל ה״ה כתב בפ׳ י״ז שדעת הרי״ף כדעת הרמב״ם ובאמת שדקדוק דברי הרי״ף מוכיחים כמו שפירשה הרא״ש שכתב והלכתא מותר להשתמש תחת קורת המבוי ובין לחיים נמי מותר כרבא וה״מ דפתוח לר״ה אבל פתוח לכרמלית לא משמע דלא קאי ה״מ וכו׳ אלא אלחיים דאל״כ הכי הל״ל והלכתא מותר להשתמש תחת הקורה ובין לחיים כרבא וה״מ דפתוח לר״ה וכו׳ ויש ספרי רבינו שכתוב בהן והראב״ד התיר כנגד הלחי וט״ס הוא וצריך להגיה תחת הקורה במקום כנגד הלחי וכן יש ספרים שכתוב בהם ולזה היה נוטה דעת א״א ז״ל וט״ס הוא וצריך להגיה וא״א ז״ל לא כתב כן וכתב הרב המגיד בפי״ז בשם הרשב״א שאם היתה הקורה רחבה ד׳ ובריאה לקבל מעזיבה אפילו פתוח לכרמלית יראה לי שמותר להשתמש תחתיה לפי שחודה החיצון יורד וסותם עכ״ל וכתבו סמ״ג וסמ״ק דמותר להשתמש תחת הקורה ובין לחיים בפתוח לר״ה כרבא ואח״כ כתבו פוסק ר״י דקי״ל כרבא דאמר בפ״ק דקורה משום היכר לא משום מחיצה ולא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם להתיר תחת הקורה אלא כשהיא רחבה ד׳ ומיהו א״א לומר כן לדעת הרשב״א שהרי כתב הרב המגיד בפי״ז שהוא אוסר תחת הקורה בכרמלית ואם איתא דלא שרי בפתוח לר״ה אלא ברחבה ארבעה נמצא דכי אסר בפתוח לכרמלית ברחבה ד׳ היא והוא כ׳ בפרק הנזכר בשמו דברחבה ד׳ שרי אפי׳ פתוחה לכרמלית לפי שחודה החיצון יורד וסותם ואין לומר דשאני התם דראויה לקבל מעזיבה שאם א״א לומר פי תקרה יורד וסותם אא״כ היא ראויה לקבל מעזיבה אם כן פתוחה לר״ה נמי לא שריא להשתמש תחתיה אא״כ היא ראויה לקבל מעזיבה ודכוותה אסר בכרמלית אלא ודאי אפי׳ אינה רחבה ד׳ נמי שרי בפתוח לר״ה דאע״ג דאינה אלא משום היכר שרי לפי שלא זה מינו ולא זה מינו ובטל לכאן ולכאן ולענין הלכה כיון דהרמב״ם והרא״ש מסכימים לדעת אחת ואפשר דגם הרי״ף נמי סבר כוותייהו הכי נקטינן:

(ו) ומה שכתב רבינו ואע״ג דמותר להשתמש תחת הקורה וכו׳ בס״פ תולין (שבת קמא.) ובביצה (ל.) אמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחייא דילמא מיגנדר לי׳ חפץ ואתי לאתויי וכתב הרא״ש אבל על פתח חצר הפתוח לר״ה או לכרמלית נראה דמותר דמינכר מילתא ולא אתי לאתויי וכ״נ מדברי רש״י ואמרי׳ בר״פ המביא כדי יין דהני נשי דשקלן חצבייהו דיתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו מידי משום דכיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

(ז) מבוי שניטל קורתו או לחיו וכו׳ בעירובין במשנה (צד.) וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרים באותה שבת ואסורין לעתיד לבא דברי רבי יהודה ר׳ יוסי אומר אם מותרים באותה שבת מותרים לעתיד לבא ואם אסורים לעתיד לבא אסורים באותו שבת ומפרש בגמרא דר׳ יוסי לאסור פליג והכי קאמר כשם שאסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת ופסקו הרי״ף והרא״ש כרבי יוסי ואמרי׳ בגמ׳ (צה.) דלרב דקיימא לן כוותיה לגבי שמואל אפילו בנפרץ לכרמלית אסר רבי יוסי וכן כתב הרי״ף והרא״ש וכן כתב ג״כ הרמב״ם בפי״ז:

וכתב בתה״ד דהיינו בעיר שאינה מוקפת חומה אבל בעיר המוקפת חומה דכולה חשיבא רשות היחיד גמור ע״י היקף חומה סביב שפיר איתנהו למחיצות כיון דעדיין אף לאחר שנטל הכשר המבואות רשות היחיד גמור הוא יהביא ראיה לדבריו וכתב שאע״פ שיש חולקים על חילוק זה שיש לסמוך עליו להתיר אמנם נראה שאם הענין כך שעושין הכשר מבוי לצורך שעה כגון לחופה ואז רגילות הוא כמה פעמים שקרוב לודאי שהעכו״ם שוברים ההכשר באותה הלילה מחמת שלא הורגלו בו בכי הא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה הואיל ועומד לסתור והביא ראיה לדבר וכתב עוד שאם הכשר המבוי נמצא שבור ואין ידוע אם נשבר מבעוד יום דשרי משום דמוקמינן ליה אחזקתיה והשתא הוא דנשבר:

כתב המרדכי פרק הדר והגהות מיימון פ״ה פסק הר״ם על המבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה נראה שאותו חצר שהעירוב מונח בו והחצירות הפתוחות לו מותרות דקיימא לן סומכין על שיתוף במקום עירוב אבל חצירות שאין פתוחות לאותו חצר אסורין דליתיה לעירובייהו גבייהו ולא מצי לאתויי העירוב דרך המבוי כיון שנשברה הקורה.