(א) בסיס לדבר האסור
האם מותר לאדם לצאת עם בנו כשהתינוק מהלך ברגליו ואביו אוחז לו ידו כשיש דינר אצל התינוק. הב״י בסעיף א, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאירי
בשבת קמא: ד״ה אמר המאירי והתחיל, כתב דמותר.
הניח המוקצה כדי שיהיה שם למשך חצי שבת וינטל בשבת האם נאסר הבסיס. הב״י בסעיף ד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהיראים בסי׳ רעד אות קנד, ס״ל דלא נאסר אלא כשדעתו שיהיה שם כל השבת, והביא דבריו להלכה שבולי הלקט בשבולת קכ, וכן הביא להלכה סמ״ג בחלק האחרון של לא תעשה סה, בשם ר״י, וכן פסק ראבי״ה בסי׳ קצז אות כט, ובסי׳ שיט ד״ה ואם, וכעין זה כתב המאור בשבת קלב ד״ה וקדרה, דהטומן קדירה במוקצה מערב שבת לא חשיבא בסיב כי הוא רק לצורך שעה, ע״כ, דהיינו עד שעה שיאכל.
האם יש דין בסיס לדבר האסור כשלא היה עליו בבין השמשות. הב״י בסוף סעיף ד, דייק מדברי הרמב״ם דכשהונח המוקצה בשבת על ההיתר ואח״כ ניטל ממנו שרי הבסיס דאין מוקצה לחצי שבת, ע״כ, ומבואר מדברי הב״י דכל עוד לא ניטל המוקצה אסור הבסיס, ויש להעיר דמדברי הרז״ה בשבת קפה ד״ה אמר רב הונא, מבואר דלא שייך בסיס אלא כשהיה המוקצה עליו בבין השמשות, אבל בדברי הר״ן שם נראה דלא ס״ל הכי, ועוד יש להוסיף דבטור בסי׳ שי,ז, הביא שלפירוש הרי״ף משמע שאסור עד שינטל, כדברי הב״י.
אדם שעשה בסיס לממון חבירו. הרמ״א בסעיף ד, כתב שאדם שהניח מוקצה על של חבירו, אינו נעשה בסיס דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ע״כ, וקשה דהא קי״ל ביו״ד סי׳ ד,ד, דגוי שניסך יין ישראל לעבודה זרה אסרו כיון דאדם אוסר דבר שאינו שלו, ובישראל שניסך מותר דאין כוונתו לעבודה זרה אלא לצערו, ע״כ, וטעם זה שייך רק בע״ז, דכיון דנתכוון לצערו ולא לע״ז ממילא ליכא לאיסורא כלל, מה שאין כן גבי מוקצה דכיון דהונח המוקצה על החפץ, ממילא החפץ נאסר כיון דהוי בסיס לדבר האסור, ומה לי הניח הוא ומה לי חבירו, ואדרבה מדינא דאדם אוסר דבר שאינו שלו מוכח להיפוך דלא אמרינן לאו כל כמינך, וא״כ מנא ליה לאור זרוע לחדש דבר זה דהכא גבי מוקצה מותר, ונראה דאין כוונת הרמ״א לדינא דאדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא דכוונתו דכיון דאין הבעלים מקצה את החפץ לשמש למוקצה ממילא לא הוי בסיס דומיא דשכח דלא הוי בסיס, והרמ״א והאור זרוע שיגרא דלישנא נקטי.
נר שתלוי בדלת לא הויא הדלת בסיס כיון דהיא בטילה לבית ולא לנר. כן הביא הב״י בסי׳ רעז,א-ג.
בסיס לדבר האסור והמותר, כיצד מודדים אם האיסור חשוב יותר או ההיתר. המשנ״ב בסעיף ד בס״ק יח, כתב שאם יש על המפה לחם ומנורה שרי דהלחם חשוב יותר, ע״כ, וצ״ל בכוונתו שהמנורה באמת שוה פחות מהלחם, אבל אי אפשר לומר דכיון דהלחם נצרך לו לשבת הוי חשיב טפי, דא״כ לא משכחת לה מקרה שהאיסור חשיב טפי, ואף הב״י הביא בסי׳ שי,ח-ט, מההגהות מיימוניות שתיבה שיש בה אוכלין ומעות מותר לטלטלה רק אם המעות אינם עיקר, אמנם מסתבר שאם הוא עשיר ואם היו אומרים לו שמאבדים לו את המעות או את הלחם הוא היה מעדיף שיאבדו לו את המעות אע״פ ששויים הוא יותר מהלחם, א״כ מסתברא דבכהאי גוונא אזלינן בתר הבעלים וחשיב שהלחם שוה יותר ושרי.
דבר שהוא בסיס לדבר האסור מחמת שהניח עליו אבן וכדומה, האם מותר לטלטלו לצורך מקומו. הב״י בסעיף ה, הביא בזה מחלוקת דרבינו ירוחם התיר, ומדברי רש״י מבואר דאסור, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קכ, הביא להלכה דהר״ר אליעזר מטול כתב בתוספותיו בביצה, שיש המסתפקים בזה, והר״ר אליעזר נטה דאסור.
דבר שהוא בסיס לדבר האסור שאינו ראוי כלל כגון שיורי כוסות, מותר לטלטלו כיון דבטיל הדבר האסור. ביצה כא:.
אין דין בסיס לדבר האסור כשמניח עליו איסור על מנת שינטל לאלתר. כ״כ הר״ן בשבת קפד ד״ה דאי בעי, ומשמע שבזה גם החולקים שם מודים, כדמוכח מהא דמותר לשומטו.
חפץ שיש עליו מוקצה אולם כל צורך המוקצה הוא כדי לשמש את החפץ ההוא, האם חשיב בסיס. יש בדברי הר״ן סתירה בזה, דגבי מתני׳ דטומנין בשלחין,
בשבת מט., כתב להתיר שלא שייך בכהאי גוונא בסיס, וסתר משנתו ואסר גבי מתני׳ דהאבן שבקירויה,
בשבת קכה., וכבר רמז לזה הגאון ר״ש איגר, ובאמת יש להקשות עוד מאבן שהניחה על החבית דהוי בסיס,
בשבת קמב:, דהרי אינה אלא לשמש את החבית שתישאר מכוסה, אלא צריך לחלק ולומר דאבן שבקירויה ושבחבית הם כשותפים לחבית דזה דרך תשמישן מה שאין כן קדירה עיקר תשמישה הוא לבשל על האש והגיזי צמר אינם צורת עיקר השימוש, ואינם אלא כדבר חיצוני שבא לסייע לקדירה במלאכתה הקבועה ולכך חשיב משמש לקדירה, והמאור בשבת קלב ד״ה וקדרה, כתב דהטומן קדירה במוקצה לא חשיבא הקדירה בסיס כי כל המוקצה הוא לצורך הקדירה, וכן ההשלמה
בשבת קכג. ד״ה תנו רבנן, כתב דחררה שיש עליה גחלים אין החררה נעשית בסיס לגחלים וכן לפת שטמנה בעפר אינה נעשית בסיס לעפר כי הם לצורך המאכל, אבל כלי המשמש כלי כגון אבן על פי חבית נעשית החבית בסיס לאבן כי אין החבית מאכל, ע״כ, דהיינו שמאכל הוא חשוב כיון שהוא עצמו נצרך לאדם אבל חבית היא רק לצורך המאכל ואין היא עצמה נצרכת לאדם.