×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
טלטול על ידי דבר אחר אם מותר בשבת, ובו ה׳ סעיפים
(א) נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְלֹא חָשִׁיב מְטַלְטֵל לָאֶבֶן; וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין (פי׳ בֶּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִצָּבוֹן כְּשֶׁאֵינוֹ עִם אָבִיו) עָלָיו, שֶׁאִם לֹא יִטְּלֶנּוּ, יֶחֱלֶה; אֲבָל אִם אֵין לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו, לֹא. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו, לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְּאֶבֶן, אֲבָל אִם דִּינָר בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ לֶאֱחֹז הַתִּינוֹק בְּיָדוֹ וְהוּא מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא נָפִיל וְאָתֵי אֲבוּהָ לְאַתּוּיֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא הַתִּינוֹק עִם דִּינָר בְּיָדוֹ; אֲבָל לֶאֱחֹז הַתִּינוֹק בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁדִּינָר בְּיַד הַתִּינוֹק, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) משנה שבת קמ״א וגמ׳ שם וכפירוש רש״י שם
(ב) בשם הר״ן בשם הרמב״ן
(א) יחלה. ולא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי (רש״י) וא״ת ישליך האבן מידו כמ״ש ס״ג י״ל שיצעק התינוק ויבכה (תוס׳):
(ב) כשהוא נושא. דיאמר כשם שמותר לישא התינוק עם הדינר כך מותר לישא הדינר בלחודיה:
(א) [לבוש] לאתויי ארבע אמות וכו׳. דבריו תמוהין דהכי בחצר קיימין ולא ברשות הרבים כדפירש רש״י ריש פרק נוטל וכן משמע בתשובת הרא״ש כלל כ״ב והיינו משום איסור טילטול דאם רק מגביה ממקום למקום בא הא אסור ועיין סימן ש״ח סעיף ה׳ אפילו במנדנד אסור ולכך בטור ושולחן ערוך לא כתב אלא אתא לאתויי ולא ארבע אמות אך מצאתי (ברש״ל) [ברש״י] באלפסי אתא לאתויי ברשות הרבים, עד כאן, ונמי תמוה אם אין לו וכו׳ היינו בסתם תינוק כמו שכתב בספר התרומות מיהו באוחז בידו מותר:
(ב) ויש אומרים וכו׳. ונקטינן לחומרא כסברא ראשונה (ב״ח), ולעניות דעתי כדאי הרמב״ם לסמוך עליו משום סכנת חולי וגם רמב״ן בתראה הוא ור״ן הביאו:
(ג) [לבוש] דהוי כמטלטל וכו׳. פירוש ויבוא לטלטל הדינר בלחודיה כיון שראה שהתירו לזה מה שאין כן כשאוחז בידו ומלבושי יום טוב השיג עליו לחינם:
(א) ס״א ואפי׳ לאחוז – רש״י מהטעם שמפו׳:
(ב) דחיישינן – גמ׳:
(ג) וי״א – כפשטא דגמרא דאל״כ אפילו רואה התינוק אסור אלא דה״ק מתוך שמתירין לו טלטול הדינר אתי לטלטל ג״כ כשהוא יפול אבל אי לא נקט לתינוק צ״ל:
(א) והאבן בידו – ומיירי שהוא בחצר דאין בה אלא משום איסור טלטול ולכך לא אסרו בזה משום צערא דתינוק כדלקמן אבל בר״ה ודאי אסור משום איסור הוצאה דכשנושא את התינוק הוי כאלו נושא את האבן בידו [גמרא]:
(ב) געגועין וכו׳ – ולכך לא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי וא״ת ישליך האבן מידו כמ״ש ס״ג דצריך לנער האבן מהכלכלה י״ל שיצעק התינוק ויבכה. ואם נפל האבן מיד התינוק אסור להגביה וליתנו לו דזהו טלטול בידים אלא יוריד התינוק מעל כתפו ויגביה התינוק את האבן ויחזור ויטלנו:
(ג) אבל אם אין וכו׳ – דמה שמטלטל להתינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל להמוקצה ואסור:
(ד) ואתי אבוה לאתויי – ר״ל ונמצא מטלטל המוקצה בידים וזה לא התירו אפילו במקום שנוגע לחשש חולי הבן כיון דלא הוי חשש סכנת נפש:
(ה) עם דינר בידו – ר״ל דאז יוכלו לטעות ולומר דכשם שהתירו בשביל התינוק לישאנו כשהדינר בידו אף שממילא מתטלטל גם הדינר כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו אחר שנפל וליתנו ליד התינוק:
וי״א שלא אסרו וכו׳ – בב״ח כתב דנקטינן לחומרא כסברא הראשונה אבל בא״ר כתב דיש לסמוך על דעה זו משום סכנת חולי וגם דרמב״ן בתראה הוא והר״ן הביאו:
(א) [סעיף א׳] נוטל אדם את בנו וכו׳ פי׳ מותר לאדם לישא את בנו על ידו בחצר אעפ״י דהו״ל כאלו נקט ליה איהו לאבן בידו וכדאמר רבא שם הוציא תינוק חי לרה״ר וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס מ״מ הכא דליכא הוצאה אלא משום מוקצה דקמטלטל לאבן בחצר או בבית והתינוק יש לו גענועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו דבריהם במקום סכנת חולי אע״ג דליכא סכנת נפש. ב״ח. וא״ת ישליך האבן מידו כמ״ש סעי׳ ג׳ י״ל שיצעק התינוק ויבכה. מ״א סק״א בשם התו׳ וא״כ משמע דאם לא יצעק התינוק יש לומר לו שישליך האבן מידו ואח״כ יטלנו:
(ב) שם. אבל אם אין לו געגועין וכו׳ דמה שמטלטלין את התינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל את המוקצה וכיון שהוא שלא במקום חולי אסור. תו״ש או׳ ג׳:
(ג) שם. דילמא נפיל וכו׳ דכיון דמסתמא מקפיד על הדינר שפיר חיישינן דילמא נפיל מידו ואתי לאתויי ונמצא מטלטל את המוקצה בידים והוא ע״פ פירש״י. והלבוש כתב דאתי לאתויי ד״א ברה״ר ודבריו תמוהים דברה״ר ודאי אסור בכל ענין אלא בחצר התירו דלית ביה משום מוקצה ואפשר דט״ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על תיבת ד״א ברה״ר. תו״ש או׳ ד׳ וכן הא״ר או׳ א׳ והאחרונים תמהו על דברי הלבוש הנז׳ ומיהו עיין א״א או׳ ב׳ שמיישב:
(ד) שם. וי״א שלא אסרו וכו׳ הוא דעת הרמב״ן דס״ל דלהא ודאי לא חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי דא״כ יהיה אסור לעמוד אצל תינוק הנושא דינר בידו אלא ודאי שלא אסרו אלא לישא תינוק ודינר בידו שלא יטעו לומר דכשם שמותר לישא תינוק ודינר בידו כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו. תו״ש או׳ ה׳:
(ה) שם. וייא שלא אסור וכו׳ והב״ח פסק לחומרא כס׳ ראשונה והביאו שכנה״ג בהגב״י או׳ א׳ והעו״ש או׳ א׳ וכ״פ הר״ז או׳ ב׳ מיהו הא״ר או׳ ב׳ כתב דיש לסמוך על דיעה זו משום סכנת חולי וגם דהרמב״ן בתראה הוא והר״ן הביאו עכ״ד. וכבר כתבנו לעיל סי׳ י״ג או׳ ז׳ דהיכא שסותם הש״ע ואח״כ כותב בשם י״א דדעתו לפסוק כסתם ורק בשעת הדחק יש לסמוך על י״א יעו״ש:
(הקדמה) בסימן זה שני כללים בהלכות מוקצה:
א. כשאדם רוצה להעביר מוקצה למקום אחר, אסור לו לטלטל את המוקצה גם אם אינו נוגע בו ישירות, כגון שהמוקצה מונח על חפץ היתר, והוא מטלטל את החפץ המותר. טלטול זה נקרא ״טלטול מהצד לדבר האסור״. אבל אם אינו מעוניין לטלטל את המוקצה, וכוונתו לטלטל את ההיתר, ואגב כך נוטל את המוקצה – מקרה זה נקרא ״טלטול מהצד לדבר המותר״, ובדרך כלל הוא מותר. פרטי הלכות אלו מבוארים בסימן זה.
ב. ״בסיס לדבר האסור״: חפץ שאינו מוקצה, שבכניסת השבת מונח עליו בכוונה מוקצה – בתנאים מסוימים הוא עצמו נחשב למוקצה, ואסור בטלטול אפילו אם יוסר המוקצה שהיה מונח עליו. מוקצה זה נקרא ״בסיס לדבר האסור״. בסימן זה דן השולחן ערוך באלו תנאים החפץ שעליו מונח המוקצה נחשב למוקצה בעצמו, וכן ב״בסיס לדבר המותר והאסור״ – מקרה שמונחים על החפץ המותר גם מוקצה וגם דבר מה שאינו מוקצה.
(א) הקדמה לסעיף – מעיקר הדין אסור לטלטל חפץ שמונח עליו דבר מוקצה, אם בכוונתו לטלטל את המוקצה. שלושת הסעיפים הבאים עוסקים בדין זה, ובעיקר במקומות שבהם הדבר הותר.
(ב) מטלטל לאבן – אף על פי שכך האב מטלטל למעשה את האבן; ואפילו אם הוא מעוניין בכך, שרוצה שהאבן תשמח את בנו.
(ג) יחלה – כלומר: חכמים התירו איסור קל זה כדי למנוע עצבות יתרה לילד.
(ד) לא – מדין ״טלטול מן הצד לדבר האסור״, שכאמור, אסור לטלטל מוקצה כאשר כוונתו לכך, אף אם אינו נוגע בו.
(ה) לאתויי – תרגום: שחוששים שמא [המטבע] יפול, ויבוא אביו להביאו. חכמים התירו להרים ילד שאוחז מוקצה, אבל לא התירו זאת במטבע משום החשש שהאב יבוא לטלטל בעצמו את המטבע.
(ו) אין בכך כלום – כי אין בכך אפילו טלטול מן הצד, שהרי בנו הוא שמטלטל את המטבע, ואין חיוב למנוע מקטנים לעשות איסור. ובמחלוקת זאת הלכה כמקל1.
1. כמסקנת ביאור הלכה בשם אליהו רבה ורמב״ן, ולא כב״ח.
נוטל אדם את בנו שיש לו גיעגועין עליו עם אבן שבידו אבל אם אין לו גיעגועין עליו או אפילו יש לו גיעגועין עליו ומטבע בידו לא יטלנו.
(א) נוטל אדם את בנו שיש לו גיעגועין עליו וכו׳ ר״פ נוטל אדם את בנו והאבן בידו (שבת קמא.) ופירש״י בחצר ולא אמרינן דמטלטל לאבן אוקמוהו בגמרא שם בתינוק שיש לו גיעגועין עליו ופירש״י שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו טילטול שלא בידים במקום סכנת חולי ופריך א״ה מאי איריא אבן אפילו דינר נמי אלמה אמר רבא ל״ש אלא אבן אבל דינר אסור ומשני אבן אי נפלה לא אתי אבוה לאיתויי דינר אי נפיל אתי אבוה לאיתויי. ופירש״י אתי לאיתויי. וטעמא לאו. משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דלמא נפלה ואתי לאיתויי וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרי בה טלטול:
כתב הר״ן אבל הרמב״ן חולק בדבר דמי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ושלא יעמוד בקרוב לו ד״א הא ודאי לא והאוחז בידו נמי לאו מידי עביד בזה אלא הכי קאמרינן דאי שרינן ליה איסור טלטול דהיינו כי נקיט ליה תינוק כמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי אף הוא מתוך שהוא חס על אותו דינר אתי למעבד טלטול בידים אבל כי לא שרית ליה מידי ליכא למיגזר כלל עכ״ל:
(א)
בסיס לדבר האסור
האם מותר לאדם לצאת עם בנו כשהתינוק מהלך ברגליו ואביו אוחז לו ידו כשיש דינר אצל התינוק. הב״י בסעיף א, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאירי בשבת קמא: ד״ה אמר המאירי והתחיל, כתב דמותר.
הניח המוקצה כדי שיהיה שם למשך חצי שבת וינטל בשבת האם נאסר הבסיס. הב״י בסעיף ד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהיראים בסי׳ רעד אות קנד, ס״ל דלא נאסר אלא כשדעתו שיהיה שם כל השבת, והביא דבריו להלכה שבולי הלקט בשבולת קכ, וכן הביא להלכה סמ״ג בחלק האחרון של לא תעשה סה, בשם ר״י, וכן פסק ראבי״ה בסי׳ קצז אות כט, ובסי׳ שיט ד״ה ואם, וכעין זה כתב המאור בשבת קלב ד״ה וקדרה, דהטומן קדירה במוקצה מערב שבת לא חשיבא בסיב כי הוא רק לצורך שעה, ע״כ, דהיינו עד שעה שיאכל.
האם יש דין בסיס לדבר האסור כשלא היה עליו בבין השמשות. הב״י בסוף סעיף ד, דייק מדברי הרמב״ם דכשהונח המוקצה בשבת על ההיתר ואח״כ ניטל ממנו שרי הבסיס דאין מוקצה לחצי שבת, ע״כ, ומבואר מדברי הב״י דכל עוד לא ניטל המוקצה אסור הבסיס, ויש להעיר דמדברי הרז״ה בשבת קפה ד״ה אמר רב הונא, מבואר דלא שייך בסיס אלא כשהיה המוקצה עליו בבין השמשות, אבל בדברי הר״ן שם נראה דלא ס״ל הכי, ועוד יש להוסיף דבטור בסי׳ שי,ז, הביא שלפירוש הרי״ף משמע שאסור עד שינטל, כדברי הב״י.
אדם שעשה בסיס לממון חבירו. הרמ״א בסעיף ד, כתב שאדם שהניח מוקצה על של חבירו, אינו נעשה בסיס דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ע״כ, וקשה דהא קי״ל ביו״ד סי׳ ד,ד, דגוי שניסך יין ישראל לעבודה זרה אסרו כיון דאדם אוסר דבר שאינו שלו, ובישראל שניסך מותר דאין כוונתו לעבודה זרה אלא לצערו, ע״כ, וטעם זה שייך רק בע״ז, דכיון דנתכוון לצערו ולא לע״ז ממילא ליכא לאיסורא כלל, מה שאין כן גבי מוקצה דכיון דהונח המוקצה על החפץ, ממילא החפץ נאסר כיון דהוי בסיס לדבר האסור, ומה לי הניח הוא ומה לי חבירו, ואדרבה מדינא דאדם אוסר דבר שאינו שלו מוכח להיפוך דלא אמרינן לאו כל כמינך, וא״כ מנא ליה לאור זרוע לחדש דבר זה דהכא גבי מוקצה מותר, ונראה דאין כוונת הרמ״א לדינא דאדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא דכוונתו דכיון דאין הבעלים מקצה את החפץ לשמש למוקצה ממילא לא הוי בסיס דומיא דשכח דלא הוי בסיס, והרמ״א והאור זרוע שיגרא דלישנא נקטי.
נר שתלוי בדלת לא הויא הדלת בסיס כיון דהיא בטילה לבית ולא לנר. כן הביא הב״י בסי׳ רעז,א-ג.
בסיס לדבר האסור והמותר, כיצד מודדים אם האיסור חשוב יותר או ההיתר. המשנ״ב בסעיף ד בס״ק יח, כתב שאם יש על המפה לחם ומנורה שרי דהלחם חשוב יותר, ע״כ, וצ״ל בכוונתו שהמנורה באמת שוה פחות מהלחם, אבל אי אפשר לומר דכיון דהלחם נצרך לו לשבת הוי חשיב טפי, דא״כ לא משכחת לה מקרה שהאיסור חשיב טפי, ואף הב״י הביא בסי׳ שי,ח-ט, מההגהות מיימוניות שתיבה שיש בה אוכלין ומעות מותר לטלטלה רק אם המעות אינם עיקר, אמנם מסתבר שאם הוא עשיר ואם היו אומרים לו שמאבדים לו את המעות או את הלחם הוא היה מעדיף שיאבדו לו את המעות אע״פ ששויים הוא יותר מהלחם, א״כ מסתברא דבכהאי גוונא אזלינן בתר הבעלים וחשיב שהלחם שוה יותר ושרי.
דבר שהוא בסיס לדבר האסור מחמת שהניח עליו אבן וכדומה, האם מותר לטלטלו לצורך מקומו. הב״י בסעיף ה, הביא בזה מחלוקת דרבינו ירוחם התיר, ומדברי רש״י מבואר דאסור, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קכ, הביא להלכה דהר״ר אליעזר מטול כתב בתוספותיו בביצה, שיש המסתפקים בזה, והר״ר אליעזר נטה דאסור.
דבר שהוא בסיס לדבר האסור שאינו ראוי כלל כגון שיורי כוסות, מותר לטלטלו כיון דבטיל הדבר האסור. ביצה כא:.
אין דין בסיס לדבר האסור כשמניח עליו איסור על מנת שינטל לאלתר. כ״כ הר״ן בשבת קפד ד״ה דאי בעי, ומשמע שבזה גם החולקים שם מודים, כדמוכח מהא דמותר לשומטו.
חפץ שיש עליו מוקצה אולם כל צורך המוקצה הוא כדי לשמש את החפץ ההוא, האם חשיב בסיס. יש בדברי הר״ן סתירה בזה, דגבי מתני׳ דטומנין בשלחין, בשבת מט., כתב להתיר שלא שייך בכהאי גוונא בסיס, וסתר משנתו ואסר גבי מתני׳ דהאבן שבקירויה, בשבת קכה., וכבר רמז לזה הגאון ר״ש איגר, ובאמת יש להקשות עוד מאבן שהניחה על החבית דהוי בסיס, בשבת קמב:, דהרי אינה אלא לשמש את החבית שתישאר מכוסה, אלא צריך לחלק ולומר דאבן שבקירויה ושבחבית הם כשותפים לחבית דזה דרך תשמישן מה שאין כן קדירה עיקר תשמישה הוא לבשל על האש והגיזי צמר אינם צורת עיקר השימוש, ואינם אלא כדבר חיצוני שבא לסייע לקדירה במלאכתה הקבועה ולכך חשיב משמש לקדירה, והמאור בשבת קלב ד״ה וקדרה, כתב דהטומן קדירה במוקצה לא חשיבא הקדירה בסיס כי כל המוקצה הוא לצורך הקדירה, וכן ההשלמה בשבת קכג. ד״ה תנו רבנן, כתב דחררה שיש עליה גחלים אין החררה נעשית בסיס לגחלים וכן לפת שטמנה בעפר אינה נעשית בסיס לעפר כי הם לצורך המאכל, אבל כלי המשמש כלי כגון אבן על פי חבית נעשית החבית בסיס לאבן כי אין החבית מאכל, ע״כ, דהיינו שמאכל הוא חשוב כיון שהוא עצמו נצרך לאדם אבל חבית היא רק לצורך המאכל ואין היא עצמה נצרכת לאדם.
(א) עיין סימן רס״ה מדין ניעור וטלטול כלים:
(ב) כתב בא״ז אם אדם הניח דבר אסור על של חבירו לא אמרינן ביה דנעשה בסיס לדבר האסור דאין אדם אוסר על של חבירו שלא מדעתו:
(ג) ע״ל סימן רס״ז נתבאר:
(א) נוטל אדם את בנו פירש״י בחצר ולא אסרו משום מוקצה עם אבן שבידו שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי אבל דינר אי שרית ליה חיישינן דלמא יפול מיד התינוק ואתי לאתויי אבל כשמוליכו בידו יראה היכר שאסור לטלטלו ולא יבא להגביה הדינר הרשב״א: וכן דלעת יבשה וחלולה:
(א) נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו וכו׳ משנה ?ר״ע נוטל ? מותר לאדם לישא את בנו על ידו בחצר אע״פ דהו״ל כאילו נקט ליה איהו לאבן בידו וכדאמר רבא הוציא תינוק חי לר״ה וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס מכל מקום הכא דליכא הוצאה אלא משום מוקצה דקמטלטל לאבן בחצר או בבית והתנוק יש לו געגועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו חכמים דבריהם במקום סכנת חולי אע״ג דליכא סכנת נפש אבל אם מטבע ביד התנוק חיישינן אי נפל אתא אבוה לאתויי לדינר בידיה וכיון דלאו סכנת נפש הוא לא שרו בה טלטול ופרש״י דבדינר ביד התינוק אפילו אינו נושא את התנוק אלא אוחזו בידו והתנוק מהלך ברגליו נמי אסור דילמא נפיל ואתא לאתויי אבל הרמב״ן פי׳ דלא אסרו בדינר אלא כשנושאו עם דינר בידו דכי שרית לנושאו דכמאן דנקיט ליה איהו דמי אתא למיעבד נמי טלטול בידי׳ אי נפיל אבל כי לא שרית לי׳ לנושאו עם דינר שבידו לא גזרינן ולפיכך מותר לאחוז התינוק בידו והתינוק מהלך ברגליו ולא חיישינן דילמא נפיל ואתא לאתויי ושני הפירושים הביא בש״ע ונקטינן לחומרא כפרש״י. וכתב בסה״ת סי׳ רנ״ד הלכך בסתם תינוק אם יש בידו אבן או שום דבר איסור אסור לטלטל את התינוק דהא ביש לו געגועין דוקא שרי עכ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) כַּלְכָּלָה שֶׁהָיְתָה נְקוּבָה וּסְתָמָהּ בְּאֶבֶן, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ שֶׁהֲרֵי נַעֲשֶׂה כְּדָפְנָה; וְכֵן דְּלַעַת שֶׁתּוֹלִין בָּהּ אֶבֶן כְּדֵי לְהַכְבִּיד לְמַלֹּאת בָּהּ מַיִם, אִם הוּא קָשׁוּר יָפֶה שֶׁאֵינוֹ נוֹפֵל מֻתָּר לְמַלֹּאת בָּהּ שֶׁהוּא כְּמוֹ הַדְּלַעַת עַצְמָהּ שֶׁהוּא בָּטֵל אַגַּבָּהּ; וְאִם לָאו, אָסוּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ג) משנה שם וגמ׳ אוקימת׳ דרב שם קמ״ב
(ד) שם קכ״ה במשנה ושם בגמ׳
(ג) נעשה כדופנה. כיון דהדקה שוי׳ דופן (גמ׳) משמע דאם לא הדקה לא:
(ד) כדופנה וכו׳. כיון דהדקה שויא דופן (גמרא), משמע דאם לא הדקה לא (מגן אברהם). וצריך עיון דזה נאמר בגמרא [שבת] דף קכ״ה על אבן שבדלעת ופירש רש״י כיון דהדקה קשרה יפה אבל בדף קמ״ב בדין כלכלה נקובה לא נאמר זה כלל ובזה יש לומר אף דלא הדקה נעשה דופן כיון שהוא כנקב הדופן או שוליה ואי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן מיהו מדכתב הבית יוסף דרי״ף השמיט דין דכלכלה משום דסמך על דין דלעת משמע דשוין הן ויש לדחות:
(א) כדופנה – כיון דהדקה שוויה דופן. ואם לא הדקה לא. מ״א:
(ד) ס״ב קשור יפה כו׳ – גמ׳ שם:
(ו) נעשה כדופנה – ומיירי שהדקה יפה להכלכלה או שקשר אבל בלא״ה לא נעשה כדופנה:
(ז) וכן דלעת – היינו דלעת יבשה וחלולה שממלאין בה מים ורק מפני שהיא קלה וצפה ע״פ המים תולין בה אבן כדי להכבידה:
(ח) וא״ל אסור – שהדלעת עצמה מוקצה שנעשית בסיס לדבר האסור:
(ו) [סעיף ב׳] שהרי נעשית בדופנה. כיון דהדקה שוויא דופן. גמ׳ (קכ״ה ע״ב גבי דלעת ומיניה יליף גם לכלכלה) משמע דאם לא הדקה לא. מ״א סק״ג. תו״ש או׳ ו׳ ר״ז או׳ ג׳ וכ״כ האחרונים ועכ״פ בסיס לא הוי ושרי בניעור בסעי׳ ד׳ א״א או׳ ג׳ והיינו כי ליכא בתוכה פירות אבל אית בה פירות אפי׳ עומדת בפני הפחת רפויה חשובה ככלי משום דמגינה בפניהם. חידושי הר״ן. פת״ע או׳ ו׳:
(ז) שם. וכן דלעת וכו׳ היינו דלעת יבשה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה. רש״י:
(ח) שם. ואם לאו אסור. שהרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל הדלעת דשויא בסיס לאבן. רש״י והביאו ב״י. וכ״כ א״א או׳ ג׳:
(ט) שם. ואם לאו אסור. אלא א״כ יחד אבן זה לכך לעולם כמ״ש לעיל סי׳ ש״ח סעי׳ כ״ב. ר״ז או ג׳:
(ז) כלכלה – סלסלה.
(ח) כדופנה – כלומר: אף שכאשר מטלטל את הסלסלה נמצא מטלטל את האבן, אין בכך כלום, כיוון שהאבן נחשבת לחלק מהסל, ואינה מוקצית כלל.
(ט) למלאת בה מים – כשדלעת מתייבשת קליפתה מתקשה, ואפשר להשתמש בה כדלי כדי לשאוב מים מהבור. וכדי שתשקע במים היטב מניחים בה אבן.
(י) בטל אגבה – האבן הקשורה נחשבת לחלק מן הדלעת, והדלעת והאבן יחד נחשבות ככלי שאיבה, ואין כאן מוקצה כלל.
(יא) אסור – מפני שהדלעת נעשית בסיס לאבן, שהיא מוקצית מחמת גופה; ודווקא אם הניח את האבן בכוונה, כפי שיתבאר בסעיף ד.
כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה שהרי נעשה האבן דופנה וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכביד למלאות בה אם הוא קשור יפה שאינו נופל מותר למלאות בה שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה ואם לאו אסור למלאות בה.
(ב) כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה וכו׳ שם נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ובגמ׳ (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ואוקמה רב חייא בר אשי אמר רב בכלכלה פחותה דאבן גופא נעשית דופן לכלכלה ופירש״י פחותה. שנפחת דופנה או שוליה:
(ג) וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכביד וכו׳ משנה בפ׳ כל הכלים (שבת קכה.) האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה. ופירש״י קרויה. דלעת יבשה: אם ממלאין בה ואינה נופלת. שקשורה יפה לפי הקרויה שויא כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל הקרויה דשויא בסיס לאבן:
ואמרינן בגמרא כיון דהדקה שויא דופן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ואם לאו אסור כו׳ דכיון דאינו קשור יפה עומד האבן בפני עצמה ומש״ה אסור לטלטל אפילו הדלעת הואיל שהאבן שהוא מוקצה מונח שם ונעשה בסיס לדבר האסור:
(ב) כלכלה שהיתה נקובה וכו׳ משנה שם נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה ובגמר׳ ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האיסור ואוקמא רב בכלכלה פחותה שנפחת דופנה או שוליה דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה ומותר לטלטלה אפי׳ אין פירות בתוכה. וכן דלעת וכו׳ משנה פ׳ כל הכלים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) כַּלְכָּלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְאֶבֶן בְּתוֹכָהּ, אִם הֵם פֵּרוֹת רְטֻבִּים, כְּגוֹן: תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, יִטֹּל אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא; שֶׁאִם יְנַעֵר הַפֵּרוֹת מִתּוֹכָהּ, יִפָּסְדוּ. אֲבָל אִם הֵם פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם נִפְסָדִים, יְנַעֲרֵם וִינַעֵר גַּם הָאֶבֶן עִמָּהֶם, וְלֹא יִטְּלֶנָּה עִמָּהֶם. וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְפֵרוֹת אוֹ לְכַלְכָּלָה; אֲבָל אִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַכַּלְכָּלָה, מְטַלְטְלָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ה) שם קמ״ב בגמ׳ אוקימת׳ דר׳ יוחנן וכגרס׳ הרמב״ם כ״מ בפרק כ״ה וה״ה שם
(ו) בית יוסף ממשמעות הגמרא
(ד) יטול אותה. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה (תוס׳):
(ה) והאבן וכו׳. והוא הדין דבר אחר שהוא מוקצה כאבן ומשמע דכל דבר שאין לתלות שאותו פסולת שכיח באוכל לא חשבינן ליה פסולת עם האוכל להתיר טילטולין כשאוכל מרובה (שלטי גיבורים ריש פרק נוטל):
(ו) יטול וכו׳. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה (תוס׳ מגן אברהם):
(ז) [לבוש] ואינו צריך וכו׳. כלומר ואינו רשאי לנערה (מלבושי יום טוב), ואני אומר דמלבושי יום טוב והלבוש לא ירדו לעומק בזה שהבינו מה שכתב הטור אבל אם צריך למקום החביות ולא תספיק לו הטיה יכול לטלטלה על כרחך דרצה לומר דלא תספיק שיצטרך גם כן אחר כך לסלק החביות וכמו שכתב הלבוש סעיף ה׳ ואינו נכון דמה בכך טוב לסלק אחר כך מטילטול דבר מוקצה ומכל שכן שאין איסור לעשות כן אלא נכון ברור פירוש הטור כמו שכתב בספר התרומות סימן רנ״ז ור״ן זה לשונם שאם היא מנער שם לא היה יכול לישב באותו מקום, עד כאן, והיינו שכתב הטור שלא תספיק וכו׳ וללבוש ומלבושי יום טוב אשתמיט דברי ספר התרומות ור״ן ואי יכול לנער למקום רחוק עד שעדיין יכול לישב באותו מקום זה ודאי צריך לעשות אלא שהוא מן הנמנע למשמעות הפוסקים הנזכרים לעיל ודו״ק:
(ב) כמו שהיא – דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו. אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תוס׳:
(ה) ס״ג אם הם – כגי׳ הרמב״ם דל״ג ולנערינהו נעורי אמר ועסי׳ ש״י ס״ח בהגה״ה:
(א) ש״ע ס״ג למקום הכלכלה דאז א״א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכן מטלטלה כולם עד מקום שירצה:
(ב) מ״א ס״ק ד׳ לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר בטל האיסור לגבה והוי כאילו אינו בסיס רק להיתר מש״ה יכול לטלטלה ואע״ג דממילא מיטלטל גם האבן הוי טלטול ע״י ד״א דשרי כשהוא לצורך דבר ההיתר כמבוא׳ בסי׳ שי״א:
(ט) כמו שהיא – אף שיש אבן בתוכה דנעשית הכלכלה בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר ובטל האיסור לגבה והוי כאלו אינו בסיס רק להיתר ואע״ג דממילא מיטלטל גם האבן שרי לטלטל הכלכלה ולהגיע למקום שירצה ואין צריך ללקט הפירות מתוך הסל בידו פן יפלו לארץ אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה:
(י) אבל אם הם וכו׳ – כיון שיוכל באיזה עצה לתקן שלא יטלטל האבן לא הקילו בזה אף שהוא בסיס לאיסור ולהיתר וכן אם יכול לנער האבן לבד מתוך הכלכלה ולהשליכו ג״כ מחוייב בזה וכמבואר לקמן בסימן ש״י ס״ח בהג״ה:
(יא) ינערם וינער וכו׳ – ר״ל ואח״כ יחזור ויניחם לתוך הכלכלה אם רוצה להגיעם לשלחן ואך יזהר שלא יתפזרו אחת הנה ואחת הנה דאל״ה אסור ללקט אותם ולהניחם אח״כ בתוך הכלכלה משום עובדא דחול וכמבואר לקמן בסוף סימן של״ה [תו״ש]:
(יב) למקום הכלכלה – דאז א״א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול ליטלנו כמות שהיא עם האבן ולטלטלה עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנו כמות שהיא:
(י) [סעיף ג׳] והאבן בתוכה וכו׳ וה״ה אם היו בתוך הפירות דבר אחר שהוא מוקצה כאבן. שה״ג ר״פ נוטל. כנה״ג בהגב״י. עו״ש או׳ ב׳ א״ר או׳ ה׳ ומשמע דכל דבר שאין לתלות שאותו פסולת שייך באוכל לא חשבינן ליה פסולת עם האוכל להתיר טלטולן כשהאוכל מרובה. שה״ג שם א״ר שם:
(יא) כתב בדרשות מהרי״ל מותר ללמוד על השלחן שמעות מונחות עליו מצד אחד אעפ״י שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. עו״ש שם:
(יב) שם. יטול אותה כמו שהיא. ואפי׳ במניח האבן מדעת שרי לטלטלה מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכמ״ש בסי׳ ש״י. ב״י. לבוש. אבל אם הניח אבן במזיד על כלי ריקן כגון שהניחו ע״פ החבית או הניח מעות על הכר במזיד הרי אלו נעשו בסיסין לדבר האיסור ואסור לטלטלם ולנערה מהם. לבוש. עו״ש או׳ ד׳:
(יג) שם. יטול אותה כמו שהיא עם הפירות והאבן שבתוכה ולהוליכה למקום שצריכים לו הפירות לאכלם שם. ר״ז או׳ ה׳:
(יד) שם. יטול אותה כמו שהיא. והטעם שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו ובמקום פסידא לא גזרו איסור בטלטול האבן עם הפירות כיון שההיתר עם האיסור. עו״ש או׳ ג׳:
(טו) שם. יטול אותה כמו שהיא. דנעשית בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תו׳ מ״א סק״ד. א״ר או׳ ו׳ ר״ז או׳ ה׳ ואם צריך ליטול גוף הכלכלה למקום אחר כדי להשתמש בה איזה תשמיש יטול הסלים מתוכה בידו ויניחם ע״ג קרקע ואח״כ ינער האבן מתוכה ויטלנה. ר״ז שם:
(טז) שם. ינערם וינער גם האבן וכו׳ ר״ל ואח״כ יחזור להניחם בתוך הכלכלה אם רוצה להוליכם לשלחן. וצ״ל דמיירי כאן שמנער אותם למקום אחד באופן שלא יתפזרו אחד הנה ואחד הנה דאל״כ היה אסור ללקט אותם אח״כ ולהניחם לתוך הסל משום עובדא דחול וכ״כ הר״ן בשם רבו רבינו יונה זצ״ל יעו״ש. תו״ש או׳ ח׳ ועיין לקמן סי׳ של״ה סעי׳ ה׳:
(יז) שם. אבל אם היה צריך למקום הכלכלה וכו׳ דאז א״א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול לטלטלו כמו שהוא עם האבן עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנה כמו שהוא וכמ״ש סי׳ ש״ח סעי׳ ג׳ וכ״כ מהרש״ק בחידושיו על הרא״ש הטעם בזה ודלא כלבוש שנדחק ליתן טעם אחר. תו״ש או׳ ט׳ וכן הא״ר או׳ ז׳ השיג על הלבוש בזה:
(יח) שם. מטלטלה כמות שהיא. דכיון שהכלכלה נעשית בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר הוא חשוב יותר מן האיסור הרי האיסור בטל לגבה וכאלו אין בסיס רק להיתר לחוד ויכול לטלטלה ואע״ג דממילא מטלטל גם לאבן הוי טלטול ע״י דבר אחר דשרי כשהוא לצורך דבר ההיתר כמ״ש סי׳ שי״א יעו״ש. ונראה דאם לאחר שנטל את הכלכלה עם הפירות והאבן בתוכו לקט את הפירות מתוך הכלכלה בעודה בידו ולא נשאר בה רק האבן לחוד א״צ לנער האבן אח״כ מתוך הכלכלה דכיון שהיא כבר בידו יכול להוליכו לאיזה מקום שירצה כמ״ש סי׳ ש״ח סעי׳ ג׳ תו״ש או׳ יו״ד. פתה״ד. או׳ א׳:
(יב) ואבן בתוכה – שהונחה שם בכוונה. הפירות אינם מוקצים, והאבן מוקצית מחמת גופה. נמצא שהסלסלה היא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר.
(יג) תאנים וענבים – אלו פירות טריים, ולא יבשים, ולכן נפסדים בנפילתם.
(יד) יפסדו – לכתחילה אמנם יש לנער את הסלסלה, ונסביר זאת להלן, אולם כאן כיוון שיש בכך הפסד אין צורך בכך.
(טו) ולא יטלנה עימהם – כאמור, הסלסלה היא בסיס לדבר האסור והמותר. בסימן הבא נלמד שבמקרה כזה אם המוקצה שווה יותר מהחפץ המותר – הבסיס נאסר, אולם אם החפצים המותרים שווים יותר – אין כאן בסיס לדבר האסור. אך גם כאשר אין איסור מדין ״בסיס״, כאשר אין בכך טרחה מרובה, יש לנער את המוקצה שהונח בכוונה. ועל כן בפירות שאינם מתקלקלים בנפילתם ינער את הסלסלה מהאבן ומהפירות, ולאחר מכן יאסוף את הפירות בחזרה1.
(טז) והני מילי – ודברים אלו. כלומר: הצורך לנער את הסלסלה אם הדבר אפשרי.
(יז) מטלטלה כמות שהיא – כאמור, הסלסלה אינה נחשבת ״בסיס״, ומעיקר הדין מותר לטלטל את המוקצה על ידי דבר אחר כשאינו מטלטל לצורך המוקצה2; ואין מחמירים עליו לרוקן את הסלסלה כאשר אין לו צורך בתכולתה.
1. דין ״בסיס לדבר המותר והאסור״ מבואר בסימן הבא, בסעיפים ח-ט. והסברנו על פי ערוך השולחן כאן בסעיף ו, שכלכלה זו היא בסיס לדבר המותר והאסור.
2. מבואר על פי כף-החיים אות י״ח.
כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכו אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים יטול אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו אבל אם הם פירות שאינן נפסדין ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמה.
(ד) כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה אמתניתין דנוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה שכתבתי בסמוך כי פריך בגמ׳ (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור משני ר׳ יוחנן בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופריך ונשדינהו לפרי ונשדינהו לאבן ונקטינהו ומשני בפירות המיטנפים ופירש״י בפירות המיטנפים. פירות מבושלים ורכים מאד כגון תאינים תותים וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו והדר פריך ולנערנהו נעורי ופירש״י ולנערנהו נעורי. עד שיסתלקו הפירות מן האבן לתוך הכלכלה לצדדין וישליך האבן לבדה בנעירתה אלא א״ר חייא בר אשי א״ר הכא בכלכלה פחותה עסקינן וכו׳ ולפ״ז לא שרינן לטלטולי כלכלה עם האבן שבתוכה אלא דוקא כשהיא פחותה וכו׳ אבל אם היא שלימה אע״פ שיש בתוכה פירות המיטנפים אין מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה וכ״נ מדברי הר״ן אבל הרמב״ם כתב בפרק כ״ה שאם יש בה פירות המיטנפים מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה דבמקום הפסד לא גזרו:
וכתב ה״ה על כרחך לומר שאין בגרסתו ולינערינהו נעורי ורב חייא בר אשי בשם רב עושה אוקימתא אחריתי ושתיהן אמת וה״ג ר״ח בר אשי בשם רב אמר וזהו שלא הזכירו בהא דרב אלא עכ״ל ומדבריו נראה שגם הוא לא היה גורס אלא ודברי רבינו כדברי הרמב״ם והרי״ף השמיט כ״ז וכתב שם הר״ן שלא ידע למה וגם הרא״ש השמיטו ונראה לי דאפשר דהוי גרסי כגירסא דידן דאידחיא לה אוקימתא דרבי יוחנן וקמה לה אוקימתא דרב דאמר בכלכלה פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וזה לא הוצרכו לכותבו דמדין האבן שבקרויה שמעינן לה:
ודע שבפירוש המשנה כתב הרמב״ם דבעינן שיהו בכלכלה פירות המיטנפים ושתהיה הכלכלה פחותה והאבן בנקב לסתמו ולפ״ז נראה שהיה מפרש דאוקימתא דרב על מאי דאוקי בפירות המיטנפים היא הא לאו הכי אסור לטלטלה וא״א לומר כן דמאחר שהאבן סותמת הנקב הרי היא כדופן הכלכלה ואפילו אין בה פירות כלל מותר לטלטלה כדין אבן שבקירויה וכבר חזר בו בחיבור וכתב בפרק כ״ה כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, ומשמע בגמרא דהא דבעינן שיהו פירות המיטנפים ואם הם פירות שאינם מיטנפים אסור לטלטל הכלכלה דוקא כשהוא צריך לפירות או הכלכלה דאז כשינערנה במקומה יוכל ליטול הפירות או הכלכלה אבל אם צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא כדין אבן שעל פי החבית שבסמוך ומשמע לי דאפילו במניח האבן מדעת שרי לטלטלה מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכמו שיתבאר בסימן ש״י וכן נראה מדברי התוספות בס״פ כירה (שבת מז.) גבי מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע״ג דאיכא עליה שברי עצים וכן כתוב שם רש״י בהדיא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) יטול אותה פי׳ הסל עם האבן:
(ד) ולא יטלנה עמה אם לא צריך למקום הכלכלה:
(ג) כלכלה מלאה פירות וכו׳ שם אהך קושיא תהוי כלכלה בסיס לדבר האיסור קאמר תלמודא מעיקרא ארבב״ח א״ר יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופרש״י דעיקרה נעשית בסיס לפירות הילכך אבן מיטלטלת אגב פירות ואקשי לישדנהו לפירי ונשדי לאבן וניקטינהו פרש״י ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירם לכלכלה ויטלטלם ולמה התירו אבן לטלטל אגב פירות וכלי ופרקינן בפירות המיטנפים פרש״י פירות המבושלים ורכים מאד שאם ישליכם לארץ יטנפו ומקשי׳ ולנערינהו נעורי פרש״י שינער הפירות בתוך הכלכלה עצמה עד שהאבן יהא למעלה ואח״כ ינער לאבן לחוץ לבדה אלא אמר רב הכא בכלי פחותה עסקינן וכו׳ ואיכא להקשות דלפ״ז משמע דאפי׳ בפירות המיטנפי אין מטלטלים אלא ינער בכלכלה עצמה וכו׳ וא״כ היאך מחלק רבינו בין פירות המיטנפי ללא מיטנפי וגם על הרמב״ם ק׳ שפסק כך וה׳ המגיד תירץ דהרמב״ם לא גריס הך קושיא ולנערינהו נעורי אלא רב עושה אוקימתא אחריתא ומביאי ב״י אלא דק׳ דבפי׳ המשניות משמע להדיא דהיה גורס ולנערינהו נעורי אלא שלא היה גורס אלא אמר רב דלא הדר ביה משינויא קמא וגריס אמר רב הכא בכלכלה פחותה כו׳ ומצריך ג׳ תנאים מיהו בחבורו חזר בו ממה שפי׳ במשניות אבל מ״מ משמע דהיה גורס הך קושיא ולערינהו נעורי ולפיכך נלע״ד ליישב לדעת הרמב״ם בחבורו דהוא העיקר ורבינו נמשך אחריו דלא היה מפרש בהך קושיא כפרש״י אלא ה״פ תינח דלא מצי למישדינהו לארץ דמיטנפי בעפר אבל אכתי ק׳ ינערה בכלי אחר או ע״ג סודר וטבלא ולא הוה פריך שינער ע״י זריקה דא״כ בטמאה למעלה נמי ק׳ ינערנו בזריקה מכלי אל כלי אלא פשיטא דע״י זריקה איכא לחוש שיפלו לארץ ויתטנפו אלא ינער בידיו שיטלם ויניחם בכלי אחר או על גבי טבלא וקושיא זו הקשו התוס׳ אהא דמשני בפירות המיטנפי ולדעת הרמב״ם ורבינו תלמודא קא מקשה הך קושיא בהך דקאמר ולנערינהו נעורי וקאמר אלא אמר רב הכא בכלכלה פחותה וכו׳ והשתא ?לפ״ז היכא דלית ליה כלי אחר לא שרי אלא בפירות דמיטנפי דאם ישליכם לארץ יפסדו ובמקום הפסד לא גזרו כדכתב הרמב״ם אבל בדלא מיטנפי ישליכם לארץ ולא יטלטלם לאבן אגב כלי ופירות והיכא דאית ליה כלי אחר אפי׳ פירות דמיטנפי נמי אסור אלא ינערם בידיו מכלי אל כלי ואח״כ ינער האבן לחוץ. ובגמרא לא מצי לשנויי אהך קושיא דולנערינהו נעורי בדלית ליה כלי אחר דהא בע״כ בסיפא גבי תרומה צריך לומר דאית ליה דאי לית ליה בטהורה למעלה היכא מצי שקיל לה ותו דא״כ איכפל תנא לאשמעינן בגברא ערטילאי דלית ליה כלי אחר אלא הך כלכלה וכדפריך תלמודא בפרק הזהב (בבא מציעא מ״ו) אבל הרמב״ם משמע להדיא מדבריו דמיירי באין לו שום דבר לנער עליהם הפירות אלא צריך להשליכם לארץ אבל אם היה לו כלי אחר לנער עליהם אסור לטלטל הכלכלה עם האבן אלא צריך ליטול הפירות בידו ולהניחם בכלי אחר והכי אמר רב חסדא גבי מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) שָׁכַח אֶבֶן עַל פִּי חָבִית, אוֹ מָעוֹת עַל הַכַּר, מַטֶּה חָבִית עַל צִדָּהּ וְהָאֶבֶן נוֹפֶלֶת, וּמְנַעֵר הַכַּר וְהַמָּעוֹת נוֹפְלִים; וְאִם הָיְתָה הֶחָבִית בֵּין הֶחָבִיּוֹת, בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַטּוֹת אוֹתָהּ בִּמְקוֹמָהּ, יָכוֹל לְהַגְבִּיהָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא עִם הָאֶבֶן לְמָקוֹם אַחֵר לְהַטּוֹתָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל מֵעָלֶיהָ. וְאִם הִנִּיחָם עָלֶיהָ מִדַּעְתּוֹ, עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת, אָסוּר לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הִנִּיחָם שָׁם עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁיִּטְּלֵם בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר בְּשַׁבָּת; וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּמַנִּיחָם עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת. {הַגָּה: וְאָז אֲפִלּוּ נָטַל הָאִסּוּר מִשָּׁם, אָסוּר לְטַלְטֵל הַכְּלִי דְּמֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר לְמִקְצָת הַשַּׁבָּת, אָסוּר כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ; וְכֵן בְּכָל מֻקְצֶה. וְכֵן לְקַמָּן סִימָן ש״י. אִם אָדָם הִנִּיחַ דָּבָר מֻקְצֶה עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ, לָא אַמְרִינָן דְּנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאִיסוּר, דְּאֵין אָדָם אוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ (אוֹר זָרוּעַ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ז) משנה שם וגמר׳
(ח) בפי׳ רש״י בשבת כ״ה
(ט) שם בתוס׳
(א) בכניסת השבת – מבואר בב״י דלדיעה זו אפי׳ אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר ב״ה אסור. וא״כ תימה על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם משנה ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא ולפ״ז יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת וה״ה אם עומדי׳ הנרות על המפה התחתונה שהיא על השלחן היה לנו לאסור לטלטל המפה ההיא כל השבת וכמ״ש רמ״א בסעיף זה בדין בסיס דאפי׳ נטל האיסור משם אסור ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וא״ל כיון שהמפה מוכנת לצורך השלחן לא נעשית בסיס לנרות דהא כתב ב״י בשם כתבי מהרא״י אפי׳ במניח דרך אקראי כדרך שמניחים חפיצים בתיבה אלו על אלו מקרי מניח וכ״ש כאן במפה שמסדרין עליו הנרות אדעת׳ שיהיו שם בכניסת שבת ואין עליה שום דבר רק הנרות אלא ע״כ צ״ל דקי״ל כבעל התרומות שמביא הטור והוא הי״א דכאן דזה לא הוה מניח וא״כ גם בנר שהדליקו באותו שבת יש להתיר לטלטלו לצורך גופו או מקומו ככל כלי שמלאכתו לאיסור והא דאסר לצ״ל בסי׳ רע״ט בזה והוא מדברי הרמב״ם עיל דס״ל כרש״י שהיא דיעה ראשונה דכאן דמקרי מניח אבל לבעל התרומות שרי וכ״כ התוס׳ בפ׳ חלון דף ע״ז בהדיא ד״ה מקצת וא״כ היה לנו להקל גם בזה לצורך גופו או מקומו ליטול הנר דדינו כשוכח ואע״ג דבשוכח אבן או מעות אין היתר אלא לנער החבית והכר לצורך גופו אבל לא יטלטל האבן והמעות בהדיא ש״ה דאין שם כלי עליהם ואסור אפי׳ לצורך גופו כדלעיל סימן ש״ח משא״כ במנורה ששם כלי לאיסור עליה ומותר לצורך גופו ומקומו אלא שא״א לנו להקל בזה כיון שהב״י וש״ע פוסקים לאיסור בנר שהדליקו בשבת והיא כדעת רמב״ם ורש״י וא״כ יש לנו להחמיר גם במפה שזכרנו והאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ״ד לאסור בנר שהדליקו בשבת אפי׳ לצורך גופו ומקומו ולהתיר במפה שהנרות עומדים עליה בה״ש דהא איתקצאי לב״ה כדין בסיס לאיסור ואיתקצאי לכולי שבתא וצ״ע. ועמ״ש בססי׳ שי״א.
(ב) ואז אפי׳ נטל וכו׳ – זה קאי גם אדעה ראשונה דאפי׳ לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אח״כ אסור כל השבת שכ״כ הרמב״ם בפי׳ במנורה שעליה נרות שאע״פי שהלך הדבר שגרם האיסור ע״ש בפכ״ה והרמב״ם ס״ל כרש״י שהיא דיעה ראשונה.
(ה) ומנער הכר. ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור (ב״י רי״ו) ועסי׳ שי״א ס״ח וע׳ בגמ׳ ופרש״י ותו׳:
(ו) ע״ד שישארו. אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת ואח״כ שכחם שם מקרי שוכח (כתבי מהרא״י סי׳ קצ״ג) וכתב עוד מה שדקדקת מפרש״י פ׳ נוטל דלא נעשה בסיס אא״כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי תיבה כה״ג לא חשיב מניח אלא שוכח נראה דאין ראיה מפירש״י להתיר אלא כשנח עליו כבר ובע״ש שכחו אבל מניח בע״ש אפי׳ באקראי הואיל ויודע שהמוקצה יהא נח על החפץ בשבת גם החפץ נעשה מוקצה עכ״ל, ול״נ פשוט כדברי השואל דהא מטלטלין כנונא אגב קטמ׳ אף על גב שיש על האפר שברי עצים כמ״ש הרמב״ם פכ״ו וכן מטלטלין תרומה טהורה אף על פי שהטמאה מונחת עליה ומיירי במניח בכוונה דאי בשוכח אפי׳ הטמאה לבדה שרי אלא איירי במניחו כ״מ ברמב״ם פכ״ה וברי״ו ובתשובת הרא״ש ואפי׳ הכי לא אמרינן דטהורה נעשה בסיס לטמאה והמאור כתב גבי אבן ע״פ החבית דדוקא כשמניח ע״ד בסיס אסור אבל במניח ע״ד כיסוי הוי כשוכח, ובמלחמות כתב דאפי׳ הניחה ע״ד כיסוי נעשה בסיס עכ״ל אבל במניח באקראי כמש״ל לכ״ע לא נעשה בסיס כ״מ רסי׳ רנ״ט וסימן ש״ח סכ״ז ע״ש, וכ״כ הב״י ססי׳ ש״י בשם הרשב״א דמותר לטלטל שק מטלטלין שיש בו כיס מעות ע״ש, כתבו התוספ׳ דף מ״ה דקינה של תרנגולים כיון שעשויה לתרנגולים אם יש בו ביצת אפרוח אסור לטלטלה דאין זה כשוכח אלא כמניח ע״כ וה״ה לכל כיוצא בזה:
(ז) וי״א דאפי׳ וכו׳. ובמקום פסיד׳ יש לסמוך על זה (ב״ח סימן רע״ז):
(ח) שלא מדעתו. וכ״מ בתוס׳ דף ל״ז כ׳ הש״ג ונסתפק א״ז היכ׳ שהניח כלי תחת הנר ונפל הנר לתוכו ואח״כ נפל לחוץ או שנטל עכו״ם הנר מהכלי אם מותר לטלטל הכלי אח״כ אם לאו או אם ראובן לקח כלי של שמעון ושמו תחת הנר ונפל הנר לתוכו אם יוכל לאסו׳ כלי של שמעון לבטלו מהיכנו או לאו ואם שמעון הניח מעות על כר של ראובן כתב א״ז דלאו כל כמיניה לאסור על ראובן [פסקי מהר״ם] עכ״ל במרדכי בפ׳ כירה וצ״ל דבמצעיתא מיירי כגון שהניח ראובן כלי שמעון תחת נר שמעון וא״כ מסתמא ניחא ליה שלא ישרף הבית ולכן נסתפק בו וצ״ע ובתוספות דף מ״ד ד״ה יש משמע לאיסור כיון שעושה לדעת חבירו עסי׳ של״ד סכ״ה ומ״ש סימן ש״י סעיף ז׳:
(ח) מטה וכו׳. כשצריך לחביות למשוך יין דרך המגופה ולכר לישב עליו אבל כשאין צורך לו אלא דמתיירא שהמעות שמא יגנב משמע מפירוש רש״י במתניתין דשבת דף קמ״ב ובספר התרומות שם ורבינו ירוחם:
(ט) על דעת שישארו וכו׳. אבל אם לא היה דעתו שישארו שם בשבת ואחר כך שכחם שם מיקרי שוכח אף שהניחו בכוונה בערב שבת (בית יוסף), כתב מהרא״י סימן קצ״ג שהיה מי שעלה על דעתו דלא נעשה בסיס אלא אם כן הניח עליו דבר מוקצה בשביל שיתיישב בטוב אבל מה שמניחין דרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה לא חשיב מניח אלא שוכח ודחה דבריו עיין שם, ומגן אברהם כתב ולי נראה פשוט כדברי השואל דהא מטלטלן כנונא אגב קיטמא אף על גב שיש על האפר שברי עצים וכן מטלטלין תרומה וכו׳, עד כאן, ולעניות דעתי אין הנידון דומה לכל ראיות דשם הכלי הוא נמי בסיס להיתר כמו בכלכלה מליאה פירות מה שאין כן בדין מהרא״י דדבר מוקצה מונח על חפץ ולטלטל החפץ קאמר דאסור וכמו שכתב הלבוש סעיף ג׳ אבל אם הניח אבן במזיד על כלי ריקן וכו׳ והוא מדברי בית יוסף, אך קשה לי על הבית יוסף ולבוש דהא בחביות מבואר פרק הנוטל דמיירי שיש בתוכו יין ואם כן הוי החביות בסיס נמי להיתר ואפילו הכי אסור במניח:
(י) ויש אומרים וכו׳. משמע שראוי להחמיר כסברא ראשונה אבל בסימן רע״ז ס״ק י״א כתבתי להקל בהפסד וכן פסק אגודה ועיין בית יוסף סוף סימן רנ״ט וכן כתב רוקח סימן קל״ט:
(יא) [לבוש] שהרי וכו׳. כבר כתבתי בס״ק ז׳ דליתא לפירוש זה:
(יב) שאין וכו׳. ואם עושה לדעת חבירו אוסר ואפילו עושה שלא לדעת אם מסתמא ניחא ליה משמע במגן אברהם דאוסר במי ששכר וכו׳ כפול סוף סימן רס״ו ושם נתבאר:
(ג) ומנער – ומותר ללמוד על השלחן שמעות מונח עליו מצד אחר אע״פ שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. מהרי״ל:
(ד) והמעות – אם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב״י:
(ה) על – ואם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח״כ שכחם מיקרי שוכח מהרא״י סי׳ קצ״ג:
(ו) כל השבת – ובמקום פסידא יש לסמוך ע״ז. ב״ח:
(ז) אפי׳ – זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי׳ לא הניחו אלא לכניסת שבת לנטלו אח״כ אסור כל השבת:
(ח) אסור – לפי״ז כשמעמידין המנורה עם הנרות על המפה שעל השלחן יש לאסור לטלטל המפה ההיא בכל השבת ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וצ״ע. ט״ז ע״ש:
(ט) חבירו – ואם עושה לטובת חבירו יש להסתפק דמסתמא ניחא ליה עיין מ״א:
(ו) ס״ד ואם – גמ׳ שם:
(ז) ע״ד שישארו – רש״י שם ד״ה אלא בשכח כו׳ ור״ל דאם לא היה דעתו שישארו כו׳ אף שהניח בחול מותר:
(ח) בכניסה – לפרש״י נ״א א׳ ד״ה אבל טמן כו׳:
(ט) וי״א – תוס׳ שם ד״ה תו ממתני׳ שם נוער את הכסוי ועוד דאפי׳ מגולה מקצתה אסור ומהא דשם קכ״ג א׳ תוחבה כו׳ ועתוס׳ שם ועסי׳ שי״א ס״ח בהגה״ה:
(י) ואז אפי׳ – מ״ג א׳ מ״ד ב׳:
(יא) וכן בכל – פ״ג דיו״ט כ״ו ב׳:
(יב) אם אדם – עתוס׳ שבת מ״ד ב׳ ד״ה יש וספ״ב דחולין:
(ג) ש״ע ס״ד ומנער הכר. דבשכח לא נעשה בסיס ואע״ג דעל ידי החביות מטלטל האבן הוי טלטול מן הצד ושרי לצורך דבר היתר משא״כ לצורך המעות כמ״ש המג״א:
(ד) ט״ז סק״א מסלקין המפה. רצה לומר אותו חלק המפה שעל הלחם וס״ל דכיון שעומדים הנרות על קצה א׳ מהפה נעשית כולה בסיס:
(ה) שם והא דאסר לעיל בסי׳ רע״ט בזה. ע״ש בט״ז סק״ב:
(ו) מ״א סק״ו אע״ג שיש על העפר שברי עצים. ולא אמרינן דהעפר עצמו הוי בסיס והיינו ע״כ משום שאינו אלא דרך אקראי:
(ז) שם לא נעשה בסיס וכ״מ סימן רנ״ט כצ״ל
(ח) סק״ח שהניח כלי תחת הנר דכה״ג י״ל דכיון דאדעת׳ דספק זה הניח הכלי שם שמא יפול הנר ה״מ מניחה מדעת:
(א) סעיף ד׳ שכח אבן. בשו״ת מקור ברוך סי׳ ג׳ תמה דהא יש יין בחבית. וכפירש״י אמאי לא הוי החבית בסיס להיתר ולאיסו׳ ונדחק כיון דבסיס להאבן אינו אלא פי החבית. פי החבית אינו בסיס ליין ושאני בכלכלה ופירות דהפירות והאבן הם תוך הכלכלה עיי״ש. וע׳ א״ר ות״ש:
(ב) שם יכול להגביה כמו שהוא. לשון רש״י מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה עכ״ל. משמע מיד אחר שסלקה מבין החביות אסור לטלטל החביות עם האבן שעליו כיון דאפשר לנער שם. וק׳ לי הא כיון דהמוקצה בידו יכול לטלטל למקום שירצה כדלעיל רס״ו סי״ב והכא דמי לשכח כיסו בשבת דאף לאבן העוזר שם שרי:
(ג) שם מותר להטות ולנער בשבת. אבל מכל מקום אסור להגביה החביות היכי דצריך למקומה. כך נ״ל לדייק מדברי תוס׳ שבת דף קכ״ג ע״א ד״ה האי פיגול. אולם מדברי תוס׳ פ״ד דשבת דף נ״א ע״א ד״ה או שטמן וכו׳. משמע לכאורה דלא ס״ל הכי דא״כ לא הוי צריכים לפרש דמיירי בענין דא״א לאחזו בקדירה הא בפשוטו ניחא דבאמת בסיס לא הוי כיון שדעתו ליטלה בשבת מש״ה במגולה קצת מותר לנערה אבל באינו מגולה קצתה דא״א לנער אא״כ יאחז בדפני הקדרה ויגביהנה וינער ע׳ במהרש״א שם וזה אסו׳ דטלטול גמור לא שרי כיון דמ״מ הניח בכוונה ולא היה לו להניח בענין שיצטרך לעשות טלטול גמור. אע״כ דס״ל דהוי לגמרי כשוכח. וצ״ע. ולאחר העיון נלע״ד אף דבתחלה כשהעתיקו פירש״י היינו סבורים דא״א לנער ע״י אחיזת הקדרה כ״א להגביה הקדירה כי זהו היה עיקר החילוק בין מקצתה מגולה או לא. מ״מ אחר שהקשי לפירשי׳ ממתני׳ דניער את הכסוי דמשמע אף באינו מגולה. והא דלא הוי בסיס היינו כמו שפי׳ ר״ת כיון דאין דעתו שם לכל השבת. באמת מזה מוכח ג״כ דע״י אחיזת הקדרה א״צ להגביהה כ״א לצדד ולנער. ומש״ה הוצרכו לתרץ דמיירי שהקדירה בלועה בתוכה באופן דאין סתירה בדברי תוס׳ דשפיר י״ל לדינא דבמניח ע״ד ליטול בשבת אסו׳ להגביה ולנערו אלא דבקדירה אפשר לאחזו בדפני הקדירה ולנער בלי הגבהה ודו״ק:
(ד) מג״א ס״ק ו׳ על האפר שברי עצים. לענ״ד אין מזה ראי׳. דאין שברי עצים מכסים לכל האפר אלא דמונח בכמה מקומות שברי עצים ונהי דבמקום העצים י״ל דהאפר שתחתיהם הוי בסיס מ״מ האפר שבצדדים לא הוי בסיס. דאין האפר גוש א׳ שיהיה הכל בסיס:
(א) ט״ז ס״ק א׳ לנער חבית והכר לצורך גופו כו׳ ששם כלי שמלאכתו לאיסור עליו כו׳ כצ״ל:
(יג) שכח אבן וכו׳ – דבמניח בכונה ע״פ החבית הרי החבית גופא מוקצה ואסור להטותה דנעשית בסיס להאבן וכדלקמיה:
(יד) על צדה – ומיירי בשצריך ליקח מהיין שבתוכה וכן בכר כשצריך לשכב עליו ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו להדיא רק ע״י ניעור אבל אם אינו צריך להם כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא שלא יגנבום אפילו ניעור אסור כ״כ מ״א בשם רי״ו ואם מטה החבית והכר בגופו ולא בידו מותר אפילו באופן זה:
(טו) והמעות נופלים – ויכול לטלטל אח״כ הכר כיון שנסתלק ממנו המוקצה. ומ״מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי׳ בעוד שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע״ג דדרך לנענע עם למודו מ״מ לא הוי פסיק רישא [מהרי״ל]:
(טז) בענין שאינו יכול וכו׳ – שחושש שלא יפול על החבית וישברם:
(יז) יכול להגביהה וכו׳ – דהרי הוא רק טלטול מן הצד כיון שאינו מטלטל המוקצה להדיא רק עם ההיתר וכונתו ג״כ בשביל שהוא צריך לההיתר וכנ״ל ודבר זה שרי כדלקמן בשי״א ס״ח ואפ״ה ברישא כשהיה אפשר לו בניעור צריך ניעור דוקא:
(יח) ע״ד שישארו וכו׳ – אבל אם הניחם בכונה בחול ולא היה דעתו בפירוש שישארו שם בשבת ואח״כ שכחם שם מקרי שוכח [כתבי מהרא״י] ודעת הב״י דאפילו הניחם בע״ש כל שלא היה דעתו בפירוש שישאר שם בכניסת שבת ובביה״ש שכחו לסלק גם זה הוא בכלל שכח. והנה בעיקר דין בסיס מסיק במ״א דלא מקרי בסיס אא״כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתיישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה כה״ג לא חשיב מניח אלא שוכח ומותר לטלטל חפץ המותר אחר שניערו המוקצה מעליו [ומ״מ התיבה גופא לכו״ע הוי בסיס לדבר איסור אם המוקצה חשוב יותר ואסור לטלטלה דהא עכ״פ דעתו היה שיהיה מונח המוקצה בתיבה. ח״א] ולפ״ז מה שנוהגין בשבת להסיר המפה העליונה מעל השלחן אחר שמסיר הא״י המנורה מעליה כדין עושין לפי שא״צ שתהא המנורה דוקא על המפה אלא על השלחן ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שא״א לו לפנות מקום להמנורה בגוף השלחן עצמו או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום ולפיכך לא נעשית המפה בסיס להמנורה שעליה שתאסר בטלטול [ובמפה התחתונה א״צ לכל זה דהלא בזמננו הדרך להניח עליה הלחם ביה״ש ונעשית בסיס לזה דהוא חשוב יותר] ויש מחמירין בכל זה ובמקום הצורך נראה דיש להקל דכמה אחרונים סוברין כוותיה דהמ״א. קינה של תרנגולת ויש שם ביצה שיש בה אפרוח שאותה ביצה אסורה בטלטול אף שלא ידע מבע״י שיהיה שם הביצה מ״מ כיון שדרך הוא בכך הוי כמניח ולא הוי כשוכח ונעשה הקינה בסיס להביצה וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה עליו בודאי הוי כמניח:
(יט) בכניסת השבת – היינו כל זמן בין השמשות:
(כ) אסור להטות ולנער – דנעשה החבית והכר בסיס [היינו כן ומקום מושב תרגום לכנו לבסיסיה] להמוקצה שעליהם והם גופא מוקצה:
(כא) וי״א דאפילו וכו׳ – ס״ל דלא נעשה בסיס כלל כיון שחשב לסלק מעליו המוקצה אח״כ. ובמקום פסידא יש לסמוך על דעה זו [אחרונים]. ודע דאפילו לדעה זו מסתברא דדוקא כשחשב בהדיא לסלק אח״כ המוקצה בשבת [ע״י ניעור או ע״י א״י] או דבר שדרכו בכך לסלק המוקצה אח״כ אבל אם חשב בסתמא שיהיה מונח עליו המוקצה בשבת לכו״ע נעשה בסיס אף דלא חשב בהדיא שיהיה מונח עליו כל השבת:
(כב) בכניסת השבת – וה״ה אפילו אם חשב שיהיה מונח עליו כל היום עד איזה זמן קודם שקיעת החמה ואח״כ לסלקם ג״כ לא מקרי בסיס לדידהו ואם נמלך אח״כ לסלק המוקצה מקודם מותר לנער דכיון דאינו על כל יום השבת לא חל שם בסיס כלל אבל אם חשב לסלק בין השמשות הוי כמי שחשב על כל היום דביה״ש ספק לילה [פמ״ג]:
(כג) ואז אפילו ניטל וכו׳ – זה קאי גם אדעה ראשונה דאפילו לא הניחו אלא לכניסת שבת וניטל אח״כ מ״מ אסור הכלי כל השבת:
(כד) וכן בכל מוקצה – כגון גרוגרות וצמוקים שנתייבשו בשבת ונעשו ראוים לאכילה אפ״ה הוו מוקצה לכל השבת כיון דאתקצאי לביה״ש:
(כה) דבר מוקצה וכו׳ – ואפילו אם הדבר מוקצה הוא ג״כ של חבירו:
(כו) לא אמרינן וכו׳ – היינו דמותר לטלטל הכלי כשצריך לה אחר שינער המוקצה ממנה:
(כז) שלא מדעתו – אך אם עשה כן לטובת חבירו ומן הסתם ניחא ליה בזה כגון שנטל ראובן כלי והעמידו מבע״י תחת הנר בבית שמעון כדי שיפול הנר לתוכו ולא תהיה דליקה ונפל הנר לתוכו קודם ביה״ש והיה בתוכו עד אחר ביה״ש נעשית הכלי בסיס להנר ואסור לטלטלה כל השבת אף לאחר שנסתלק הנר כ״כ הרבה אחרונים ובדה״ח מצדד דאם היה בדעתו לסלק אח״כ המוקצה בשבת נוכל לצרף בזה דעת הי״א הנ״ל דבזה לא מקרי בסיס כלל:
יכול להגביהה כמו שהיא וכו׳ – ואם מותר לישא אותה עם האבן עד מקום שהוא רוצה לפנותה או רק לסלקה מבין החביות עיין בחידושי רע״א:
ואם הניחם וכו׳ – דע דאיתא בראשונים וכן הסכימו הרבה אחרונים דאפילו יש בתוך החבית יין לא אמרינן דנעשה החבית בסיס לאיסור ולהיתר וכתבו הטעם משום דפי החבית מלמעלה לא נעשה בסיס כ״א להאבן שמונח עליה:
כדי שיטלם בשבת – עיין בחידושי רע״א שמביא מדברי התוספות דמ״מ לא הוי כשוכח גמור דשם בצריך למקום החבית והכר מותר אפילו להגביה ממש עם דבר המוקצה וכדאיתא בס״ד משא״כ בזה אינו מותר בכל גווני רק הניעור בלבד וע״ש שמאריך בזה:
(יט) [סעיף ד׳] שכח אבן על פי וכו׳ ופי׳ אם שכח שהיה דעתו ליטלה מבע״י בשעה שהניחה שם ושכח שם. טור. וכן אם לא הניחם שם במזיד זה אינו נקרא בסיס לדבר האסור הואיל ולא הניחו לשם זה. לבוש:
(כ) שם. או מעות על הכר וכו׳ והא דתני תרתי אבן ע״פ החבית ומעות שע״ג הכר לא זו אף זו נקט דלא מבעיא אבן דשרי בשבת שנראה טפי ככסוי חבית אלא אפי׳ מעות שע״ג כר נמי שרי. תו׳ פ׳ נוטל. ב״ח. תו״ש או׳ יו״ד:
(כא) שם. מטה חבית על צידה וכו׳ דכיון שלא הניח עליה האבן מדעת לא נעשה החבית בסיס לאבן ושרי לטלטל האבן עם החבית דהוי טלטול ע״י דבר אחר ושרי. ודוקא כשהוא לצורך דבר ההיתר אבל לצורך האבן והמעות לא. תו״ש או׳ י״א. ועיין באו׳ שאח״ז:
(כב) שם. ומנער הכר וכו׳ ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב״י בשם רי״ו. מ״א סק״ה. א״ר או׳ ח׳ ואם מטה החבית או הכר בגופו ולא בידו מותר אפי׳ לצורך המעות או האבן כמ״ש לקמן סי׳ שי״א סעי׳ ח׳ דבגופו אפי׳ לצור דבר האסור מותר יעו״ש:
(כג) שם. ואם היתה החבית וכו׳ ודבר פשוט הוא דהא נמי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואפי׳ להטותה אסור כבדסמוך. ב״י. ואפי׳ יש יין בחבית הוי החבית בסיס לאבן ולא אמרינן דהוי בסיס לאסור דהיינו האבן ולהיתר דהיינו היין והטעם כתב התו״ש כיון דהחבית היא גבוה מן היין והאבן מונח על החבית לא נעשה החבית בסיס כ״א לאבן לחוד יעו״ש מחה״ש סק״ו:
(כד) שם. בענין שאינו יכול להטות וכו׳ שחושש שלא יפול על החביות ישברם. תו״ש או׳ י״ב. וכ״כ הפרישה או׳ ו׳:
(כה) שם. ע״ד שישארו שם בכניסת וכו׳ אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת ואח״כ שכחם שם מקרי שוכח. כתבי מהרא״י סי׳ קצ״ג. והביאו מ״א. סק״ו אבל הרב״י כתב על דברי מהרא״י הנ״ז דהוא לאו דוקא אלא אפי׳ הניחם בע״ש כל ששכח ביה״ש הו״ל שוכח ומותר יעו״ש. והביאו המחה״ש. ומ״ש עוד שם המ״א בשם מהרא״י עיין א״ר או׳ ט׳ והתו״ש או׳ י״ד מה שהשיגו עליו יעו״ש. וכ״כ הא״א או׳ ו׳ דלדינא צ״ע יעו״ש:
(כו) שם. ע״ ד שישארו שם וכו׳ והמאור כתב גבי אבן ע״פ חבית דדוקא כשמניח ע״ד בסיס אסור אבל במניח ע״ד כיסוי הוי כשוכח. ובמלחמות כתב דאפי׳ הניחה ע״ד כיסוי נעשה בסיס עכ״ל אבל במניח באקראי לכ״ע לא נעשה בסיס מ״א שם
(כז) כתבו התו׳ דף מ״ה דקינה של תרנגולים כיון שעשויה לתרנגולים אם יש בו ביצת אפרוח אסור לטלטל דאין זה כשוכח אלא כמניח ע״כ. וה״ה לכל כיוצא בזה. מ״א שם. תו״ש סוף או׳ יו״ד ר״ז או״ יו״ד:
(כח) שם. ע״ד שישארו שם בכניסת שבת וכו׳ מבואר בב״י דלדיעה זו אפי׳ אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר ביה״ש אסור. והביאו הט״ז סק״א וכתב וא״כ תימא על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם משנה ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא (ר״ל אותו חלק המפה שעל הלחם וס״ל דכיון שעומדים הנרות על קצה א׳ מהמפה נעשית כולה בסיס. לב״ש) לפ״ז יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת. וה״ה אם עומדים הנרות על המפה התחתונה שהיא על השולחן היה לנו לאסור לטלטל המפה ההיא כל השבת וכמש רמ״א בסעי׳ זה בדין בסיס דאפי׳ נטל האיסור משם אסור ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה יעו״ש שהניח בצ״ע. מיהו הרב נתיב חיים תמה על דברי הט״ז הנ״ז שהרי פסק הרב בהגה לעיל סי׳ רע״ט סעי׳ ד׳ במה שמטלטלין הנר ע״י עכו״ם אין בו חשש איסור והוי כאלו התנה עליו וא״כ לא הוי בסיס כיון שאינו בודל ממנה כל ביה״ש לטלטל ע״י עכו״ם יעו״ש. והר״ז או׳ ט׳ כתב טעם אחר בהיתר טלטול המפה יעו״ש. והמש״ז או׳ א׳ כתב דמפה העליונה אם אין עליה כלום של היתר וכדומה י״ל מקום העמדת הנר הוה בסיס ושאר מותר לקפל שאין צורך בשאר לבסיס אבל לאחר שמסלק הנר ע״י עכו״ם להגביה כל המפה י״ל מקום הנר בסיס. ומפה התחתונה שיש היתר עליה שפיר דמי דהוה בסיס לאיסור והיתר. ויניח החלות קודם בין ביה״ש ומונחים עד בקר לאחר סילוק הנר עכ״ד. ור״ל כדי שביה״ש תהיה מפה תחתונה בסיס להיתר שהוא הלחם ולאיסור שהוא הנר ודבר שהוא בסיס להיתר ולאסור מותר לטלטלו אם ההיתר חשוב יותר מן האיסור כמ״ש לקמן סי׳ ש״י סעי׳ ח׳ יעו״ש והכא נמי הלחם הוא חשוב יותר מן הנר שהוא עיקר סעודתו ולכך מותר לטלטל המפה אחר שהסירו הנר. ועיין לעיל סי׳ רע״ט או׳ כ״ה ואו׳ כ״ו. וכבר כתבנו לעיל רס״י רס״ב דע״פ הסוד צ״ל מנורה מימין ושלחן בצפון יעו״ש ובזה ינצל מכל חשש איסור:
(כט) שם. אסור להטות ולנער. שנעשו בסיס לדבר האסור ואף הם מוקצים. ב״י. ואפי׳ אם הניח האבן ע״פ חבית לשם כיסוי לא מהני אלא א״כ יחדה לכך לעולם וכמ״ש לעיל סי׳ ש״ח סעי׳ כ״ב יעו״ש:
(ל) שם. וי״א דאפי׳ וכו׳ ובמקום פסידא יש לסמוך על זה. ב״ח סי׳ רמ״ז. מ״א סק״ז. א״ר או׳ יו״ד. תו״ש או׳ ט״ו. ר״ז או׳ ז׳:
(לא) שם. כדי שיטלם בשבת וכו׳ ה״ד כשמניח רק לזמן מה אבל אם בדעתו ליטול לתשמישו ולהחזירו אח״כ למקומו זה מיקרי מניח לכל השבת ונעשה בסיס אפי׳ לסברה זו. שו״ת רמ״א סי׳ כ״ב בסופו:
(לב) שם הגה. ואז אפי׳ נטל האיסור וכו׳ זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי׳ לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אח״כ אסור כל השבת. ט״ז סק״ב:
(לג) שם. בהגה. לא אמרינ׳ דנעשה בסיס וכו׳ והיינו דמותר לטלטל הכלי כשצריך לו אחר שינער המוקצה ממנה:
(לד) שם בהגה. דאין אדם אוסר של חבירו וכו׳ ואם ראובן נטל כלי של שמעון ונתן אותו תחת הנר של שמעון דמסתמא ניחה לו לשמעון שיעשה כן מחמת חשש דליקה אם יוכל לאסור בהכי כלי של שמעון. מסיק מ״א סק״ח דבתו׳ משמע לאיסור אם עושה לדעת חבירו. תו״ש או׳ ט״ו. וכ״כ א״ר או׳ י״ב. ר״ז או׳ י״א. ח״א כלל ס״ז או׳ א׳ והיינו שנטל הכלי מבע״י והניחו תחת הנר בבית שמעון ונפל הנר לתוכו קודם ביה״ש ונשאר שם כל ביה״ש דאז נעשה הכלי בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו כל השבת. ר״ז שם. ועיין לקמן סי׳ ש״י סעי׳ ז׳:
(יח) הקדמה לסעיף – סעיף זה מגדיר את דין ״בסיס לדבר האסור״. חפץ המותר בטלטול שבכניסת השבת מונח עליו מוקצה – בתנאים מסוימים הוא עצמו נחשב למוקצה, ואסור בטלטול אפילו אם יוסר המוקצה שהיה מונח עליו. בסעיף זה מודגש שה״בסיס״ נאסר רק אם הניחו את המוקצה בכוונה שיהיה מונח עליו בשבת, אבל אם המוקצה נשכח על הבסיס – אין כאן דין של ״בסיס לדבר האסור״.
(יט) והמעות נופלים – זו לשון המשנה. בשוכח מוסכם על הכול שהחבית או הכר אינם נעשים בסיס לדבר האסור.
(כ) כדי שיפול מעליה – גם כאשר החבית אינה נעשית בסיס, עדיף לא לטלטלה אלא להטותה על צידה. אך אם אי אפשר – מותר גם לטלטלה ממש, עד מקום שבו יוכל להפיל מעליה את האבן, כיוון שמטלטל לצורך החבית ולא לצורך האבן (הדבר נקרא ״טלטול מן הצד לדבר המותר״). והוא הדין גם למי ששכח כסף בכיסו – המכנסיים אינם הופכים ל״בסיס״, אך לא יסתובב עם כסף בכיסו, אלא ינער את המכנסיים מן הכסף היכן שהדבר אפשרי. ואם חושש שיאבד את הכסף, ימתין עד שיגיע לביתו וינער שם את הכיס.
(כא) להטות ולנער – במקרה זה החבית או הכר נחשבים ״בסיס לדבר האסור״, והם עצמם אסורים בטלטול כל השבת, אף אם הוסרה מהם האבן.
(כב) כל השבת – לדעה זו הבסיס נאסר רק אם קבעו להיות טפל למוקצה, אבל אם חשב להסיר את המוקצה במשך השבת (על ידי ניעור או על ידי גוי) – הבסיס אינו נאסר בטלטול.
(כג) כל השבת כולה – זהו כלל יסודי בהלכות ״בסיס לדבר האסור״, כפי שביארנו למעלה; והוא מוסכם גם על המחבר.
(כד) בכל מוקצה – אם דבר מה מוקצה בכניסת השבת – הוא אסור בטלטול בכל השבת. למשל, מוקצים שמספיק ייעוד במחשבה או במעשה לעשותם כלי, הייעוד מועיל רק אם נעשה לפני השבת, אך לא בשבת עצמה1. וכבר ראינו שאין אומרים את ההפך, ודבר שהיה מותר בטלטול בכניסת השבת יכול להיאסר במהלך השבת; כגון קליפות, שמותרות בטלטול כשהן חלק מהפרי, ולאחר קילופן הן מוקצות מחמת גופן.
(כה) שלא מדעתו – הסברה בכך היא שדין ״בסיס לדבר האסור״ אינו אובייקטיבי, כלומר אינו תלוי בחפץ עצמו, אלא בדעתו של האדם, והדעת הקובעת היא דעתו של בעל החפץ.
1. כלל זה אינו נכון תמיד, ולמשל בהמה שהייתה מוקצית מחמת איסור בכניסת השבת, אם נתנבלה בשבת כבר אינה מוקצית. עיין מה שנכתוב בזה בע״ה בסימן שכ״ד סעיף ז.
שכח אבן על פי החבית או מעות ע״פ הכר מטה החבית על צדה ומנער הכר והן נופלות ואם הניחה עליהם מדעתו אסור להטות ולנער ופירוש מניח כשהניחם על דעת שישארו שם בכניסת השבת ופירוש אם שכח שהיה דעתו ליטלה מבע״י בשעה שהניחה שם ושכח שם אבל בעל התרומות כתב אפילו הניח אדעתא שישאר שם בכניסת שבת לא מקרי מניח אלא כשהניח על דעת שישארו שם כל אותה השבת אבל אם הניחם במזיד כדי שיטלם בשבת מותר לנער למחר החבית והכר והם נופלות כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד עושה מנער הקדרה והן נופלות ואם החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה ושכח עליה אבן יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה.
(ה) שכח אבן ע״פ החבית או מעות על גבי הכר וכו׳ משנה בפ׳ נוטל שם (שבת קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה מעות שעל הכר נוער את הכר והם נופלים ובגמ׳ (שם) ל״ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור כלומר אסור להטות החבית ולנער הכר שאף הם מוקצים ובס״פ במה טומנין (שבת נא.) גבי טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם היה מקצתו מגולה נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר כתב רש״י אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה וא״ת יפנה סביביה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה כדתנן האבן שעל פי החבית מטה על צדה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי והיא נופלת הא אוקימנא התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו והקשו התוספות עליו. מדתנן (שם מט.) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוער את הכיסוי והן נופלות וע״כ אומר ר״ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת משמע בהדיא מדברי רש״י דכל שהניח על דעת שישארו שם בכניסת השבת אף על פי שדעתו ליטלו בשבת מיקרי מניח דהא הטמנה על דעת ליטלה בשבת עבידא ליה ואפ״ה קרי לה מניח ומה שהקשו עליו מדתנן נוער את הכיסוי נ״ל שהוא ז״ל נזהר בזה שכתב נוטל כיסוי של קדרה שיש תורת כלי עליה ואע״ג שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשה בסיס להם שאין עשוי אלא לכסות קדרה עכ״ל כלומר דגיזין הללו לא להניחם על כיסוי הקדרה נתכוון אלא להטמין הקדרה הילכך ליכא למימר בהו נעשה בסיס לדבר האסור כדשייך למימר בהניח אבן ע״פ חבית ומעות על הכר ומ״מ דעת בעה״ת כדברי ר״ת וכ״כ הגהות בפכ״ה בשם סמ״ג:
וכתוב בכתבי מה״ר ישראל סימן קצ״ג דלא מיקרי מניח אלא כשמניח בע״ש אבל אם הניח קודם לכן שרי משום דבע״ש נעשה שוכח ודקדק כן מדברי הרמב״ם שכתב בפכ״ה אבל הניח מעות על הכר בע״ש אסור ואין נ״ל משם ראיה דאיכא למימר דכל קמי שבתא ע״ש קרי ליה אלא שהביא עוד ראיה ממאי דפירש״י לא שנו אלא בשוכח ששכח האבן עליו בין השמשות ולא מדעתו וזו ראיה טובה אלא שלפ״ז אפילו בהניח ע״ש כל ששכח בין השמשות הו״ל למשרי.
וכתב עו״ש שהיה מי שעלה על דעתו להביא ראיה מדברי רש״י לומר דלא נעשה שום דבר בסיס אא״כ הניח על דבר מוקצה בשביל שיהא מתיישב עליו בטוב אבל מה שמניח בדרך אקראי כמו שרגילין לשום בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לא חשיב מניח והוא ז״ל דחה דבריו.
וכתב הרמב״ם בפכ״ה אפילו נטלו המעות והאבן אסור לטלטלן ופשוט הא דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמו שיתבאר בסימן שאח״ז ומינה שאם לא היו שם בין השמשות אלא בשבת הונחו שם אם נטלו משם בשבת חזר להתירו כמו שיתבאר בסימן ש״י דאין מוקצה לחצי שבת וכ״כ הכלבו:
(ו) ואם החבית בין החביות וכו׳ גם זה שם במשנה דהאבן שע״פ החבית ודבר פשוט הוא דהא נמי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואפי׳ להטותה אסור כדבסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) שכח אבן ע״פ החבית כו׳ עיין בב״י שכתב ז״ל נ״ל שרש״י ג״כ נזהר מזה שהוא כתב נוטל כיסוי של קדירה כו׳ ולפ״ז צ״ל מ״ש וכיסה בדבר שאינו ניטל ר״ל הכיסוי בעצמו היה מדבר שאינו ניטל ולא שהניח על הכיסוי דבר שאינו ניטל וכמ״ש לעיל בסימן רנ״ט:
(ה) אבל אם הניחה במזיד כו׳ לשון שאינו מדויק הוא דלא הול״ל אלא אבל אם הניחה כדי שיטלם:
(ו) בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה מכח שצר לה המקום דא״כ קשה למה התירו לו להגביהה עם האבן ולטלטלה למקום אחר הלא סגי ליה בהגבהת חבית ולהטיל האבן שם במקומו אלא צ״ל כמ״ש רש״י ור״ן שבימיהם היו חבית של חרס ואילו הפיל שם האבן במקומו היה האבן נופל על החביות שבצדו ומשברם וק״ל:
ויספיק לו פי׳ שאז יספיק לו:
(ד) שכח אבן ע״פ החבית וכו׳ משנה בפ׳ נוטל וע״פ פרש״י דמניח היינו שדעתו היה ע״ד שישארו שם בכניסת שבת דאסור להטות חבית ולנער הכף שאף הם נעשו מוקצים ב״ה ומגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אבל בעל התרומות בסי׳ רנ״ד כתב כר״ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת עיין בתוס׳ ס״פ במה טומנין בד״ה או שטמן ועיין בב״י מ״ש ליישב פרש״י והא דתני תרתי אבן ע״פ החבית ומעות שע״ג הכר לא זו אף זו נקט דלא מבעיא אבן דשרי בשכח שנראה טפי ככסוי חבית אלא אפי׳ מעות שע״ג כר נמי שרי תוס׳ פרק נוטל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ה) הָא דְּלֹא שָׁרֵי אֶלָּא לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר, דַּוְקָא בְּצָרִיךְ לְגוּף הֶחָבִית וְהַכַּר; אֲבָל אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הֶחָבִית וְהַכַּר וְלֹא תַּסְפִּיק לוֹ הַטָּיָה וְהַנִּעוּר, יָכוֹל לְטַלְטְלָם עִם הָאֶבֶן וְעִם הַמָּעוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם לְפַנּוֹת מְקוֹמָם. {וְכֵן הוּא לְקַמָּן סי׳ ש״י (ס״ז).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(י) שם בגמ׳ קמ״ב
(ט) יכול לטלטלם. היינו בשוכח:
(י) יכול – היינו בשוכח:
(יג) ס״ה ולא הספיק – טור וכ״כ הר״ן אבל לצורך מקומו כו׳ שאם יטה הכר ויפלו שם המעות לא הועיל כלום שצריך להמקום כו׳:
(ט) מ״א ס״ק ט׳ היינו בשוכח דלא נעשה בסיס. לכן היכא דא״א בניעור כגון שצריך למקומו מטלטל הכל כמו בסעיף ג׳ משא״כ במניח נעשה גוף החבית כולי מוקצה משום בסיס:
(כח) הא דלא שרי וכו׳ – אשוכח קאי דבמניח הרי החבית גופא נעשית בסיס ומוקצה הוא:
(כט) ולא הספיק לו וכו׳ – דצריך שיהיה לו אותו המקום פנוי לגמרי:
(לה) [סעיף ה׳] יכול לטלטלם וכו׳ היינו בשוכח. מ״א סק״ט משא״כ במניח נעשה ה⁠{ח}⁠בית בסיס כולו. א״א או׳ ט׳:
(כו) להטות ולנער – ההיתר שראינו בתחילת הסעיף הקודם, לנער את החבית או הכר מן האבן שנשכחה עליהם.
(כז) לפנות מקומם – כי בשוכח אין איסור ״בסיס״, וכשאינו מעוניין לטלטל את האבן או המעות הרי זה טלטול מן הצד לדבר המותר. ואף שבדרך כלל צריך לנער את המוקצה ולא לטלטלו, כאן יש חשש שהמוקצה ייפול למקום שברצונו לפנות, ולכן אין צורך לנער1.
1. על פי משנה ברורה ס״ק כט.
וכל זה מיירי בצריך לגוף החבית ויספיק לו בהטייתה שע״י זה תפול האבן אבל אם צריך למקום החבית ולא תספיק לו ההטיה יכול לטלטלה עם האבן שעליה לפנות מקומה.
(ז) וכל זה בצריך לגוף החבית וכו׳ אבל אם צריך למקום החבית וכו׳ יכול לטלטלה עם האבן שעליה לפנות מקומה שם א״ר יוחנן ל״ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומה מטלטלן ועודן עליו וכן תני רבי חייא בר רב. ופירש״י ל״ש. שמנערה ואינה מטלטלה בעודה עליהן: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הילכך בניעור סגי: אבל צריך למקומו. של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר וגם זה פשוט דלא קאי אלא אשוכח ולא אמניח אלא שראיתי לר״י שכתב בחי״ג וז״ל מטה שיש עליה מעות כל בין השמשות אסור לטלטלה פי׳ ודוקא במניח דנעשה בסיס לדבר האסור אבל שוכח מנער המטה והמעות נופלים והא דאמרינן דאסור לטלטלה דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מותר עכ״ל נראה מדבריו דלצורך מקומו אפילו במניח שרי לטלטל להדיא ועוד דהרי פירש״י ל״ש שמנערה וכו׳ משמע בהדיא דאשוכח קאי דביה אמרינן מנערה דאילו מניח אסור הוא לנער וצ״ל דאשוכח קאי וה״ק והא דאמרינן דבשוכח מנער ואינו מטלטל להדיא דוקא לצורך גופו דסגי ליה בניעור אבל לצורך מקומו דלא סגי ליה בניעור מותר לטלטלה להדיא:
כתב ר״י בחי״ג מעות שעל הכר אם חושש שמא יגנבו כתבו המפרשים דאסור לטלטל הכר ועודן עליו וכתב עו״ש מעות בתוך הכיס ושכח מע״ש מתיר כיסו ומניחו ליפול ואפילו יש בתוכו כתבי הקודש וכן אם הם בכנף חלוקו מתיר ונופלים לארץ כ״כ רמ״ה לא יאמר לנכרי להצניע מעותיו כי כל האסור לעשות אסור לאומרו לנכרי:
כתוב בת״ה שהשוכח מעות במתג המטרון דשרי לטלטלו ולהניחו על הראש כיון שאין המעות על עיקר הכלי והביא ראיה לדבר ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש שנקרא פאלד״יקירא אם אינה תפירה לארכה במלבוש אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש והיא כולה תלויה דשרי לטלטל המלבוש אך ללבשו נראה שאסור שמא ישכח ויצא בו לר״ה וכעין שכתבו המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו כמו שכתבתי בסימן ש״א מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפ״ק דביצה בצריך למקומו אגב זה מטלטלו לכסות הביצה מכאן מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בע״ש והוא בביתו יכול לילך בחדרו במקום המוצנע ויתירנו שם עם חגורו אבל אם הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב לא יביאנו בביתו אך יתיר חגורו במקום שנזכר שם ואם הם בשפת חלוקו יתיר ויניחנו ליפול ויכול לומר לנכרי לשמרם ואם יביאם לא יחוש:
כתוב בתשב״ץ אם יש לאדם כיס בקוטא שלו מתוקן כמו שעושים בצרפת הן מעור הן מבגד או אפילו מן הקוטא עצמה אסור ללבשה בשבת עכ״ל ואפשר דבשוכח בתוכה מעות היא וכמ״ש בסמוך א״נ איפשר דאפי׳ באין בתוכה מעות מיירי וע״פ דעת ר״ת במטה שייחדה למעות שיתבאר בסימן ש״י:
דין נר ששכחו או הניחו ע״ג טבלא כתב רבינו סימן רע״ז והוא שוה לדין מעות שעל הכר ואבן שעל פי החבית:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) ולא תספיק לו פי׳ שאז לא תספיק לו ומיהו מ״ש רבינו וכל זה מיירי בצריך לגוף החביות לשון שאינו מדוקדק דהא גם בבא שלפני זה כתב ואם החבית בין החביות בענין שאינו כו׳ דשם ג״כ אינו צריך לגוף החביות ואפ״ה מטלטל כל החבית למקום אחר לכן צ״ל מ״ש ויספיק לו בהטייתו ג״כ לשון תנאי הוא וכאילו אמר וכל זה מיירי בצריך לגוף החבית ובאופן שסגי לו ההטייתו כו׳ וק״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים שט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים שטרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים שט, ט"ז אורח חיים שט, מגן אברהם אורח חיים שט, אליה רבה אורח חיים שט, באר היטב אורח חיים שט, ביאור הגר"א אורח חיים שט, לבושי שרד אורח חיים שט, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים שט, יד אפרים אורח חיים שט, משנה ברורה אורח חיים שט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים שט, כף החיים אורח חיים שט, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים שט – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים שט, מקורות וקישורים לטור אורח חיים שט, בית יוסף אורח חיים שט, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים שט – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים שט, דרישה אורח חיים שט, פרישה אורח חיים שט, ב"ח אורח חיים שט

Orach Chayyim 309, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 309, Be'er HaGolah Orach Chayyim 309, Taz Orach Chayyim 309, Magen Avraham Orach Chayyim 309, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 309, Baer Heitev Orach Chayyim 309, Beur HaGra Orach Chayyim 309, Levushei Serad Orach Chayyim 309, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 309, Yad Ephraim Orach Chayyim 309, Mishna Berurah Orach Chayyim 309, Beur Halakhah Orach Chayyim 309, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 309, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 309, Tur Orach Chayyim 309, Tur Sources Orach Chayyim 309, Beit Yosef Orach Chayyim 309, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 309, Darkhei Moshe Orach Chayyim 309, Derishah Orach Chayyim 309, Perishah Orach Chayyim 309, Bach Orach Chayyim 309

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×