(א) שופר של שור פסול כמו של פרה. כ״כ המג״א והמשנ״ב בסעיף א, ויש להעיר דכ״כ הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה והקשו בתוס׳, ומבואר מדבריו דכן דעת התוס׳, (אינו בתוס׳ לפנינו), וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה צא אות רעט, וכן מבואר מדברי החינוך במצוה תה, וכ״כ המאירי בר״ה כו. ד״ה המשנה, וכן מוכח להדיא בגמרא בר״ה כו., דהטעמים לפסול של פרה שייכים אף בשור.
האם קרני כל החיות שאינם חלולות אלא הם עצם אחד כשרות לשופר. הטור והב״י בסעיף א בד״ה ומ״ש דתנן, הביאו מהרמב״ן וכמה ראשונים דפסול, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בר״ה כו. ד״ה מתני׳ כל, וכ״כ החינוך במצוה תה, וכתב דפירוש זה במשנה דהם פסולים נתחדש בזמן האחרון ואלו שהיו לפני כן פירשו בענין אחר, ע״כ, והרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה ודבר זה, כתב דכן הסכימו רבני צרפת הר״ר משה בר שניאור במונלפיאן ואחיו הר״ר שמואל בר שניאור (המכונים רבותינו שבאיורא) והר״ר יחיאל מפריש והר״ר יונה דפסול, ומאידך מדברי המפרשים ומדברי תוס׳ רבינו אלחנן (כנראה הוא בנו של ר״י הזקן) משמע דס״ל דכשר, ע״כ מהרמב״ן. הב״י בסעיף א בד״ה ומ״ש דתנן, הביא דהר״ן כתב דהדבר צריך עיון, ויש להעיר דדברי הר״ן הם העתקה מדברי הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה ומ״מ אע״פ, שכתב דהדבר צ״ע, וכן מה שהביא הב״י מהר״ן שהקשה למה של תיש כשר ותירץ ב׳ תירוצים, הכל כתוב בדברי הרמב״ן שם בד״ה ויש להקשות.
האם כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד או כולם פסולים מלבד של הכבשים. הטור והב״י בסעיף א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רצב, הביא דרבי קלונימוס ב״ר שבתי מרומי ורבי ענן ב״ר מרינוס הכהן מסיפונטי (רומי וסיפונט הם ערים באיטליה) כתבו דכשרים, ע״כ, וכ״כ ריא״ז בר״ה ג,א,א, וכ״כ הרי״ד בר״ה כו. ד״ה מתני׳ כל, והרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה נמצא עכשיו, כתב דכן דעת כל הגאונים דכשרים, וכ״כ החינוך במצוה תה, וכ״כ המאירי בר״ה כו. ד״ה המשנה, וכן מבואר מסתימת דברי ראבי״ה בסי׳ תקלא ד״ה כל, ומאידך מדברי סמ״ג בעשה מב, מבואר דפסולים כהרמב״ם.
שופר של כבשה דינו כשל איל דכשר למצוה מן המובחר. כ״כ המאירי בר״ה כו: ד״ה המשנה.
לסוברים דכל השופרות כשרים, הא דבעינן של איל כפוף למצוה מן המובחר היינו מדרבנן. כ״כ הרשב״א בר״ה כו: ד״ה שופר.
האם יוצאים בשופר גזול. הב״י בסעיף ב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בסוף שבולת רצג, כתב דיוצאים, וכ״כ המאירי בר״ה כח. ד״ה שופר, והריטב״א בר״ה כח. ד״ה ולענין שופר, כתב דאינו יוצא כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה אבל אם קנאו יאוש ושינוי קודם מצוותו ליכא מצוה הבאה בעבירה ויוצא, ע״כ, ולגבי אם יש חילוק במצוה הבאה בעבירה בין קודם שקנהו לבין לאחר שקנהו, עי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ תרמט,א-ב, ובמה שאכתוב שם.
האם יוצאים בדיעבד בשופר של עבודה זרה שיש לה ביטול ועדיין לא ביטלוה. הב״י והרמ״א בסעיף ג-ד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאירי בר״ה כח. ד״ה שופר, כתב דיוצא, וכ״כ הריטב״א בר״ה כח. ד״ה אמר רב יהודה, וכן מבואר מדברי הרשב״א בר״ה כח. ד״ה ואם תקע, מדהוצרך לכתוב דאיירי כגון שלא זכה בו הישראל דאי זכה הוי עבודה זרה של ישראל ואין לה ביטול, ע״כ, וכן מבואר מלשון ריא״ז בר״ה ג,ב,ד, דיוצא. אפשר דבמחלוקת זו תלי נמי דין לולב של עבודה זרה קודם ביטול, ועי׳ במה כתב בזה הב״י בסי׳ תרמט,א-ג-ד, ובמה שאכתוב שם. הריטב״א בר״ה שם, כתב דלכתחילה אין תוקעים בו אף לאחר ביטול.
האומר קונם שופר עלי אסור לתקוע אפילו תקיעה של מצוה. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף ה, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בר״ה כח. ד״ה המודר.
האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה לוקה ושומע קול שופר. כן הביא הב״י בסעיף ה, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בר״ה כח. ד״ה המודר.
האומר קונם קול שופר עלי לא חל הנדר כי הוי דבר שאין בו ממש. כ״כ המאירי בר״ה כח. ד״ה המודר הנאה מחברו מותר.
המודר משופר האם מותר לו עצמו לתקוע בו. הב״י והשו״ע בסעיף ה, הביא מהכל בו בשם הגאון דאסור, ויש להעיר דכן נראה דעת בה״ג שכתב בהל׳ ראש השנה בעמוד רכז, דהמודר משופר אסור, וציינו שם דברי״צ גיאות ח״א עמ׳ לה, הביא בשם רב האי שכתב דאסור וכתב דטעמא כיון שיש מי שמתאוה לתקוע וכשתוקעין נהנים שעושים תאוותם, ע״כ, וודאי אין כוונתו דנהנים מהמצוה דא״כ אף השומע נמי ולא דוקא התוקע, אלא כוונתו דנהנים מעצם התקיעה, ולפי זה כשלא נהנה מותר, והכי נקטינן.
המודר הנאה מחבירו דאמרינן דמותר לתקוע לו, האם היינו אף בתקיעות שעיקרם דרבנן כגון של תעניות. המאור בר״ה כא, כתב דדוקא תקיעה של ראש השנה שהיא מדאורייתא, אבל בשל דרבנן כגון של תעניות לא, ומאידך הראב״ד בהשגות על המאור שם, כתב דמותר אף בשל דרבנן ותעניות, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז: ד״ה אמר רבא.
כמי הלכה בהני תרי לישני גבי ניקב השופר וסתמו. הב״י בתחילת סעיף ז, הביא דהסכמת הפוסקים לפסוק כלישנא קמא ולחומרא מלבד הרי״צ גיאת דפסק כלישנא בתרא לקולא, ע״כ, ויש להעיר דהרי״ף בר״ה יט, והרא״ש בר״ה ג,ה, והרמב״ם בהל׳ שופר א,ה, ור״ח בר״ה כז: ד״ה דיבק, והרשב״א בר״ה כז: בסוף ד״ה נקב, וראב״ן בסי׳ תקצו ד״ה והא, כתבו דהלכה כלישנא קמא דאזלינן לחומרא, וכ״כ הרמב״ן במלחמות בר״ה כ, בסוף דבריו, וכתב דכן דעת הגאונים וכן כתב רבי שמעון קיירא בעל הלכות גדולות, ע״כ, וכ״כ היראים בסי׳ תיט אות טו, בשם בה״ג דקי״ל כלישנא קמא לחומרא, ושבולי הלקט בשבולת רצג, הביא את המחלוקת, והביא דרב יהודאי בתשובה פסק לחומרא כלישנא קמא, ע״כ, וכ״כ המאור בר״ה יט, וכן משיטת ריב״ב שם בסוף ד״ה א״ר יוחנן, מבואר דזה דעת המאור, וכן דעת הראב״ד בהשגותיו על המאור בר״ה כ, וכ״כ המאירי בר״ה כז: ד״ה נקב, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז: בסוף ד״ה ניקב, וסמ״ג בעשה מב, הביא להלכה מרב יהודאי דהלכה כלישנא קמא לחומרא, וכן ראבי״ה בסי׳ תקלא ד״ה דיבק, הביא להלכה מבה״ג דאזלינן לחומרא, וכל הנך פוסקים דפסקו כלישנא קמא לא פסקו כן בודאי אלא מחמת דמספק אזלינן לחומרא, ומאידך הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה ופסק ההלכה, הביא מחלוקת כמי ההלכה, וכתב דהרבה מן הגאונים ס״ל כהרי״ץ גיאת לפסוק כלישנא בתרא.
הא דאמרינן גבי ניקב וסתמו דבעי שנשתייר רובו, האם היינו רוב היקפו או היינו רוב אורכו. רש״י בר״ה כז: ד״ה אם נשתייר, כתב דהיינ שנשאר שיעור תקיעה ממנו ולמטה, ומאידך המאירי בר״ה כז: ד״ה נקב, כתב דהיינו רוב הקיפו, וכל שכן שצריך שיעור תקיעה מהנקב ולמטה, ע״כ.
מה פירוש סתימה שמעכבת את התקיעה. הב״י בסעיף ז בד״ה ניקב, הביא את דברי הרא״ש שכתב דהיינו שנשתנה הקול על ידי הסתימה, ע״כ, ויש להעיר דהרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה נקב, ובמלחמות בר״ה כ, כתב דהיינו שעדיין לא נסגר כל הנקב ועדיין יוצא קול גם דרך הנקב, ע״כ, וכעין זה כתב היראים בסי׳ תיט או טו, דהקול משונה משום שלא נסתם הנקב, ע״כ, ואפשר שיש כאן מחלוקת.
הא דתנן אם מעכב את התקיעה פסול, האם היינו מעכב אחר הסתימה או לפני הסתימה. הב״י בסעיף ז בתחילתו, וכן בד״ה ומ״ש רבינו וכן אם, הביא בזה מחלוקת, דרוב הראשונים סברי דאיירי אחר הסתימה והיה מי שפירש דאיירי קודם הסתימה, ע״כ, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רצג, הביא דרש״י והעיטור ס״ל דהיינו קודם הסתימה אע״פ שאחר הסתימה אינו מעכב, וכן הסכים שבולי הלקט, ע״כ, וכ״כ ריא״ז בר״ה ג,א,ד, וכן דעת הראב״ד בהשגותיו על המאור בר״ה כ, דהיינו מעכב קודם הסתימה, ומאידך הביא דהרי״ץ גיאת ס״ל דהיינו מעכב אחר הסתימה, ע״כ, וכ״כ היראים בסי׳ תיט אות יד, דאיירי לאחר הסתימה, וכ״כ הרמב״ן במלחמות בר״ה יט, ובדרשתו לראש השנה בד״ה נקב, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז: ד״ה והא דקתני, וכ״כ הרשב״א בר״ה כז: ד״ה נקב, וכן מבואר מדברי סמ״ק מצוריך במצוה צא אות רפא, מדהכשיר בשהיה מעכב קודם לכן, וכן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ תקצו ד״ה ומסתמא, מדכתב דהוא הדין במעכב קודם הסתימה דאם לא סתמו פסול, וסמ״ג בעשה מב, כתב דהיינו שמעכב התקיעה אחר הסתימה אמנם בירושלמי משמע דהיינו קודם התקיעה, ע״כ.
ניקב וסתמו שלא במינו ואינו מעכב את התקיעה ונשתייר רובו האם כשר. הטוש״ע בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי ראבי״ה בסי׳ תקלא ד״ה דיבק, נראה דפסול, וכן מבואר מדברי המאירי בר״ה כז: ד״ה נקב, וכן מבואר מדברי הריטב״א בר״ה כז: ד״ה ניקב, וכ״כ הרי״ד בר״ה כז: ד״ה דיבק.
ניקב וסתמו במינו ומעכב את התקיעה האם כשר. הטוש״ע והב״י בסעיף ז בד״ה ניקב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה נקב, ובמלחמות בר״ה כ, כתב דפסול, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תקצו ד״ה והא דתנן, וכן מבואר מדברי המאירי בר״ה כז: ד״ה נקב, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז: ד״ה ניקב, וכ״כ הרי״ד בר״ה כז: ד״ה ד״ה דיבק, וכ״כ ריא״ז בר״ה ג,א,ד, ומאידך מדברי היראים בסי׳ תיט או טו, מבואר דכשר, וכן המאור בר״ה יט, הסכים דרבי נתן הכשיר אף כשמעכב התקיעה.
ניקב ולא סתמו והנקב מעכב את קול התקיעה האם כשר. הב״י בסעיף ז ד״ה ומ״ש שכל, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראבי״ה בסי׳ תקלא ד״ה תנו, כתב דבירושלמי אמרינן כשר, אמנם ראבי״ה שם בסוף הסימן, כתב גבי הא דאמרינן כל הקולות כשירים בשופר, דהיינו דוקא כשאין הקול מתעכב מחמת שינוי בשופר, ע״כ, והריטב״א בר״ה כז: ד״ה וסתמו, ובסוף ד״ה והא דקתני, כתב דהירושלמי מכשיר, אבל לפי גמרא דילן יש לחוש דפסול, ע״כ, ושמא זו נמי כוונת ראבי״ה, ומאידך המאור בר״ה כ, הביא את דברי הירושלמי להלכה דכשר, וכ״כ שיטת ריב״ב בר״ה כ ד״ה ושופר שניקב, וכ״כ ריא״ז בר״ה ג,א,ד.
נסדק ודיבקו פסול, באיזה סדק איירי. מדברי הטוש״ע בסעיף ח, מבואר דאיירי בסדק הפוסל, ע״כ, אמנם אין הכרע אם איירי דוקא בסדק הפוסל ולא בסדק שאינו פוסל, ויש להעיר דמדברי ראב״ן בסי׳ תקצו ד״ה ומסתמא, מבואר דס״ל דאיירי אף בסדק לאורכו שאינו פוסל דכיון דדיבקו בדבר אחר פסול, ובד״ה וברייתא, כתב ראב״ן דמ״מ בנסדק לרוחבו ונשתייר שיעור תקיעה כשר אף אם דיבקו בדבר אחר, דכיון דאיכא שיעור תקיעה חזינן לשאר כמאן דליתא וכשר.
הא דתנן נסדק ודיבקו פסול האם היינו דוקא בדיבקו בדבק או אף בדיבקו על ידי חימום באש. הטור והב״י בסעיף ח, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקצו ד״ה ונסדק, כתב דעל ידי דבק פסול, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז. ד״ה מתניתין.
מה נחשב מינו ומה נחשב שאינו מינו גבי ניקב ונסדק וסתמו. מדברי הטור והב״י בסעיף ח, בדעת הרא״ש משמע קצת דאם מחברו בחתיכה אחרת של שופר אחר חשיב שלא במינו, ויש להעיר דמאידך מדברי ראב״ן בסי׳ תקצו ד״ה והא, מבואר דס״ל דאם מחברו בקרן איל אחר בלא דבק חשיב סתימה במינו ומהני, והמאירי בר״ה כז: ד״ה סתימה במינו, כתב דאם סתם על ידי חתיכות של שופר פסול כגון של פרה חשיב אינו מינו וכל שכן זפת ושעוה, והמאירי נוטה דאף שופר של מין אחד של בהמה חשיב אינו מינו, ע״כ.
בגוונא שנסדק פסול היינו אף אם אינו מעכב את התקיעה. כ״כ הריטב״א בר״ה כז. ד״ה מתניתין.
נסדק לאורכו האם נפסל בסדק כל דהו או דוקא בנסדק בכל ארכו. הב״י והשו״ע בסעיף ח, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דרש״י בר״ה כז: ד״ה נסדק, כתב דהיינו דוקא נסדק כולו, וכ״כ תוס׳ שם ד״ה נסדק, וכ״כ הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה ופי׳ שופר, וכ״כ הרשב״א בר״ה כז. ד״ה מתני׳ שופר, וכ״כ בשיטת ריב״ב בר״ה כ ד״ה שופר, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה צא אות רפ, והריטב״א בר״ה כז. ד״ה מתניתין, כתב דנפסל דוקא בנסדק רובו, וכן הרי״ד בר״ה כז: ד״ה וכמה, כתב דאם נסדק לאורכו ונשתייר כשיעור אצל פיו כשר, ומאידך הרמב״ן בדרשתו שם בד״ה ואמרו בירושלמי, הביא דהר״ר יהונתן הכהן (מלוניל) ס״ל דנסדק לאורכו כל שהוא פסול כיון שמחמת התקיעה הסדק הולך ומוסיף, וכ״כ המאירי בר״ה כז: ד״ה נסדק לארכו, ושבולי הלקט בשבולת רצג, הביא להלכה מרבינו ישעיה דאם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לא פסול, ע״כ, וכן מבואר מראב״ן בסוף ראש השנה, ובסי׳ תקצו ד״ה וברייתא, שכתב דנסדק לאורכו היינו רוב אורכו דכיון דנסדק רוב אורכו ודאי לא נשתייר בו שיעור תקיעה, ע״כ.
נסדק לרוחבו אם לא נשתייר בו שיעור תקיעה פסול, כמה נסדק. הב״י בסעיף ט ד״ה נסדק, הביא מהרא״ש דהיינו שנסדק רוב רוחבו, ויש להעיר דהרשב״א בר״ה כז: ד״ה לרחבו, כתב דהיינו רוב היקפו, וכ״כ הרמב״ן בר״ה כז: ד״ה לרחבו.
נסדק לרחבו צריך שישאר כדי שיעור תקיעה, האם בעינן שישאר דוקא בצד פיו. הב״י והשו״ע בסעיף ט בד״ה נסדק, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דרש״י בר״ה כז: ד״ה אם, כתב דבעינן לצד פיו, וכ״כ הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה נסדק לרחבו, ובחידושיו בר״ה כז: ד״ה ונשתייר, וכ״כ המאירי בר״ה כז: ד״ה נסדק לרחבו, והביא דכ״כ גדולי המפרשים (הראב״ד), ומאידך ר״ח בר״ה כז: ד״ה נסדק, כתב דאם נשאר בצד הרחוק מפיו כשר, וכן דעת הריטב״א בר״ה כז: ד״ה נסדק, אלא שחשש למעשה מחמת שרש״י לא ס״ל הכי.
הא דקאמר גבי שיעור שופר כדי שיאחזנו לאו היינו לפי יד התוקע אלא לפי אדם בינוני. כן הביאו הטור והב״י בסעיף ט בד״ה ומ״ש והא דקאמר, ויש להעיר דכ״כ הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה וכמה שיעור.
כמה שיעור שופר טפח, האם בעינן טפח שוחק. הטור והב״י בסעיף ט, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דר״ח בר״ה כז: ד״ה נסדק, כתב דבעינן שוחק, וכ״כ המאירי בר״ה כז: ד״ה וכמה, וכן נראה מדברי ראבי״ה בסי׳ תקלא ד״ה נסדק, דבעי אחיזת טפח ועוד שיראה לכאן ולכאן, ומאידך שבולי הלקט בשבולת רצג, הביא בזה מחלוקת, והביא דהעיטור ס״ל דלא בעינן שוחק, ע״כ, וכן מדברי הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה וכמה שיעור, נראה דס״ל דהיינו טפח סתמא דאינו שוחק, וכן נראה מדברי הריטב״א בר״ה כז: ד״ה וכמה.
דיבק שברי שופרות ויש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר האם פסול. הטוש״ע והב״י בסעיף י, כתבו דפסול, ויש להעיר דכן דעת המאירי בר״ה כז. ד״ה המשנה, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז. ד״ה דיבק, וכ״כ בשיטת ריב״ב בר״ה יח ד״ה דבק.
חתך שופר לחתיכות וחזר ודיבקם חשיב ב׳ וג׳ שופרות ופסול. כ״כ הרי״ד בר״ה כז: ד״ה מתני׳ שופר.
הוסיף על השופר כל שהוא פסול האם היינו אפילו כשיש בשופר שבפיו שיעור שופר אף בלא התוספת. הב״י בסעיף יא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה דבק שברי, כתב דפסול, וכ״כ המאירי בר״ה כז. ד״ה הוסיף, וכ״כ הריטב״א בר״ה כז. ד״ה דיבק, ושם כז: ד״ה איכא דגריס.
קדח בזכרותו כשר לכתחילה. כ״כ הטוש״ע והב״י בסעיף טו, ויש להעיר דכן מבואר מדברי ראבי״ה בסי׳ תקלא ד״ה נסדק.
הרחיק את השופר מפיו ונפח בו ותקע האם יצא. הטור בסעיף יט, כתב דלפי יש מפרשים פסול, והב״י בסעיף יט, הקשה מפני מה הטור כתב כן רק לפי דעת יש מפרשים, והב״י כתב לתרץ דנראה דהטור ס״ל דלדעה קמייתא טעם הפסול אינו משום חציצה אלא משום שמוסיף על השופר ועל כן אין משם ראיה לפסול אם הרחיק את פיו מהשופר, ע״כ, ויש להעיר דבדברי הרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה צפהו זהב במקום, מבואר להדיא כדברי הטור שיש כאן ב׳ שיטות ושדין זה הוא רק ליש מפרשים, ומבואר שם כתירוץ הב״י דרק לשיטה השניה טעם הפסול הוא מחמת חציצה, והריטב״א בר״ה כז: ד״ה צפהו, כתב דלא יצא.
נתן שופר בתוך שופר ושמע שניהם האם יצא. הטור והב״י בסעיף כ, הביאו דלא יצא כיון דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב׳ שופרות, ויש להעיר דהרמב״ן בדרשתו לראש השנה בד״ה נתן שופר, כתב דיש אומרים דיצא, ומאידך הרמב״ן נוטה דלא יצא כיון דהוי תרי קלי ולא משתמעי בתקיעת שופר בכהאי גוונא ששניהם מאדם אחד, ע״כ, ומבואר דפשיטא ליה דאין לפסול מחמת דשופר אחד אמר רחמנא, כיון דזה שייך דוקא כששני השופרות מחוברים אבל הכא דמי לב׳ אנשים שתוקעים כל אחד בשופר דאין לפסול מטעם דהוי שני שופרות אלא מחמת דתרי קלי לא משתמעי, ובשופר כיון דחביבא משתמעא והכא שאני דהוו שני הקולות מאדם אחד ולא משתמע.
אם נפל גל על השופר ואפשר לפנותו בידיים דהוי איסורא דרבנן האם מותר לפנותו. שבולי הלקט בשבולת רצד, הביא להלכה מר״ת דאם אפשר לפנותו בידיים דהוי רק דרבנן כדאיתא
בעירובין לה., מותר דאתי עשה דאורייתא ודחי טלטול דרבנן, ע״כ, ותימה הלא גבי שופר לא התירו אפי׳ איסורא דרבנן כגון לחותכו בשינוי או לעלות באילן, כדהביאו הטוש״ע בסעיף כא, וצ״ע.
לחתוך שופר במגל או בסכין מה הוי דאורייתא ומה דרבנן. הטור בסעיף כא, כתב דמגל הוי דרבנן, ע״כ, ובר״ה לג., מבואר דסכין ומגל חד מינייהו דרבנן וחד דאורייתא, ומבואר דהטור גריס דמגל דרבנן וסכין דאורייתא, וכן גריס רש״י שם ד״ה סכינא, ומאידך הרי״ף בר״ה כח, והר״ן שם ד״ה ומשום לא תעשה, והרא״ש בר״ה ד,ו, גרסי איפכא.
אמירה לגוי גבי שופר. הב״י בסעיף כא ד״ה וכתב, כתב דבדבר שיש בו איסור תורה ליכא מאן דפליג דאסור לומר לגוי לעשותו, ע״כ, ואינו מדוייק דהא בעל העיטור ס״ל דמותר, כדהביא הב״י בסי׳ שז,ה.