(א) רצו כותבין רצו עושין דין – בפ׳ י״נ (דף קי״ג) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה כו׳ דלמא דין נחלות קאמרת דתניא והיתה לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ופי׳ רשב״ם לענין זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו בדין ע״ש ובתוס׳ הקשה דא״כ ה״ל למימר חלוקת נחלה קאמרת ולא דין נחלות אלא מפרש ר״י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שע״כ של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צוואה ועושים דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב״ד הגדול או לפני ב״ד חשוב בעירי ולא מיירי במתנת שכ״מ דהא לא הוי ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי שנותן בקנין גמור במתנת ברי׳ מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר׳ יוחנן בן ברוקה אתי שפיר אפי׳ בלא קנין דאמר במתני׳ אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים מן התורה עכ״ל. וכתב הרא״ש בשם הר״ר יונה דכיון דאמרו רבנן דברי שכ״מ ככתובין ומסורין אף בצוואה שמצוה ליתן לאחרים שאין ראוין ליורשו כך הוא הדין לשלשה העומדים לשם נעשו דיינים דמתנת שכ״מ כירושה שוי׳ רבנן והרי אינה נחלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורי׳ תיקון ורב יהודה סתמא קאמר למילתיה בשלשה שנכנסו לבקר לא שנא במחלק לבניו לא שנא במחלק לאחרים עכ״ל. וכן כ׳ בטור שלשה שנכנסו לבקר החולה כו׳ ואין אחד מהם יכול לו׳ לב״ד הגדול קא אזלינא ל״ש אם חילק נכסיו לבניו ל״ש אם צוה ליתן כל נכסיו לאחרים ע״ש. ונראה דאע״ג דתוס׳ כתבו דלא מיירי במתנת שכ״מ היינו משום דר׳ יהודה דאמר אורעה כל הפרשה להיות דין ופרשה ודאי לא מיירי מזה כיון דתקנת שכ״מ אינו אלא מדרבנן אבל תוס׳ מורי דאחר שתיקנו חכמים תקנת שכ״מ ככתובין ומסורין דרצו עושין דין דמה לי נחלה דאוריי׳ או נחלה דרבנן והב״י כת׳ על דברי הטור ז״ל אע״פ שהתוס׳ כתבו כדברי הרא״ש ודלא כהר״ר יונה דברי רבינו מבוארים כדברי הר״ר יונה וכן בדין שהרי גם הרא״ש לא נחלק עליהם עכ״ל ולפמ״ש גם התוס׳ לא נחלק בזה אלא דהפרשה לא מיירי מזה וע״ש בטור וז״ל ופי׳ עוד הרשב״ם דמיירי במתנת שכ״מ במקצת בקנין ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכול לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכ״מ שמחלק כל נכסיו כדפרישית עכ״ל והיינו דקרא ודאי לא איירי אלא במחלק לבניו וכריב״ב דאם צוה לאחרים אינו אלא מדרבנן ומימרא דרב יהודא בגוף הדין ודאי ה״ה במחלק לאחרים כיון דהוי נחלה דרבנן עכ״פ הוי כמו דאוריי׳ ורצו עושין דין אבל מתנת בריא בקנין ס״ל להטור דהא אינו נחלה כלל ולא חדית התורה דרצו עושין דין אלא בנחלה אלא דהב״י הקשה לדעת הטור דלא מיירי בקנין מהא דאמרי שם בגמרא קנין מאימתי חוזר רבה חמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס״ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה כלו׳ לדידי מיירי דסליקו מענינא לענינא ומהכא משמע בהדיא דתלמודא סברא דהא רב יהודה דמיירי במתנה שיש בה קנין וכמ״ש רשב״ם ואלו היה מדקדק בזה לא היה כותב עליו דלא נהירא עכ״ל. והב״ח כתב ליישב דברי הטור דרבינו סובר דבמתנה במקצת בקנין לא מצי מיירי קרא דלא קרי לה נחלה כלל ואין יכולין לעשות דין דלגבי נחלה עשאן תורה דיינים וזו אינה נחלה אלא דין מתנת בריא לכל דבר אלא ודאי מיירי במתנת שכ״מ בכולה במחלק נכסיו ובע״כ צריך לפרש דמיירי נמי באינו יכול לחזור דאם יכול לחזור אין עושין דין אם כן צריך לומר דקרא קאמר במחלק נכסיו ובקנין והיינו דקאמר בפירוש אני מקנה בקנין לכל אחד מעכשיו אם ימות דהשתא לא מצי לחזור בו קודם מותו לא לעצמו ולא לאחרים ואם לא עמד מחליו המתנה קיימת וכיון דלא יכול לחזור בו וכדמפרש התם דמשהה לבתר דסליקו מענינא הלכך עושין דין והא דקרי לה נחלה ועושין דין לפי שאינו קונה למפרע אלא לאחר מיתה אבל אם עמד חוזר בו וכמבואר בתוס׳ להדיא בד״ה אורעה כל הפרשה ומביאו ב״י ושארי ליה מאריה לב״י שכתב על דברי רבינו שלא היה מדקדק בכאן כי דבריו הם בדקדוק מופלג וכדפרישית עכ״ל. והנה המעיין יראה דלא תיקן הב״י כלום דהא בתוספות כתבו דהוי כעין נחלה כיון שנתן במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחל׳ לפי שאינו קונ׳ אלא לאחר מיתה ע״ש א״כ אפי׳ במתנ׳ במקצ׳ שקנו מידו מעכשיו אם ימות ה״ל נחלה ואם מקנה מעכשיו בלי שום תנאי א״כ אפי׳ מתנת שכ״מ בכולה לא הוי נחלה כיון דקנו מחיים ובטור שהשיג על הרשב״ם וכתב דמיירי בשכ״מ שמחלק כל נכסיו ע״כ ס״ל דאפי׳ בתנאי אם ימות נמי לא הוי לי׳ נחלה כיון דקונה מהיום ואם ימות אינו אלא תנאי דאי נימא דתנאי אם ימות הוי לי׳ נחלה וכמו שכת׳ תוס׳ א״כ למה כת׳ על דברי רשב״ם ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא אלא מיירי במתנת שכ״מ בכולה וכיון דמפרש לה הב״ח בקנין ובתנאי אם ימות א״כ יכול להיות נמי במתנה במקצת ובתנאי אם ימות דמה לי בכולה או במקצת כיון דבשניהן הקנין הוא והתנאי דאם ימות עושה נחלות. אלא ודאי דהטור ס״ל דכל קנין אפי׳ בתנאי אם ימות נמי אינו קרוי נחלה כיון דאילו אלא תנאי הוי מתנת ברי׳ לכל דבר ודלא כדברי תוס׳ ולזה מפרש במתנה בכולה והיינו כריב״ב דמנחיל לכל מי שירצה וכיון דמיירי בלא קנין א״כ קושיות הב״י עצומה על הטור מהא דהוכיחו בש״ס קנין מאימת חוזר. ועוד דנהי דמפרש דברי הטור במתנת שכ״מ בכולהו ובקנין ובתנאי אם ימות מה נעשה בדברי הרא״ש דהו׳ אינו מפרש לה כלל בקנין ע״ש וז״ל רצו עושין דין כו׳ ואליבא דריב״ב דאמר על מי שיורשו דבריו קיימין וכו׳ וכת׳ הר״ר יונה דמסתבר׳ דכיון דאמרו רבנן דברי שכ״מ ככתובין ומסורין כו׳ דנעשו דיינים דמתנת שכ״מ כירוש׳ שוי׳ רבנן כו׳ ורב יהודה סתמא קאמר למילתי׳ דשלשה שנכנסו לבקר ל״ש במחלק לבניו ול״ש במחלק לאחרים עכ״ל. והרי מבואר דמפרש מלתא דרב יהודה כריב״ב ולא מיירי בקנין ואח״כ כת׳ דברי הר״ר יונה דמיירי נמי בנחלה דרבנן וא״כ לא מיירי בקנין כלל ומשום דס״ל דלא הוי נחלה כל שנעשה בקנין וכמ״ש וא״כ היכי מפרש לה להאי דקנין מאימתי חוזר כיון דלא מיירי בקנין כלל ובלי ספק דהטור בשטת אביו הרא״ש קאי ומ״ש אלא מיירי במתנת שכ״מ היינו בדין נחלות דריב״ב או בנחלה דרבנן והוא מתנת שכ״מ והב״י יפה דקדק בדברי הטור וכמ״ש. ולכן נראה לענ״ד בישוב קושיות הב״י והוא דהרא״ש והטור סברו דכל שנעשה בקנין לא הוי נחלה וכמ״ש אלא מילתיה דרב יהודה הוא כריב״ב דמנחיל לבניו למי שירצה ואורעת הפרשה אינו אלא בנחלה דאורי׳ וע״כ כריב״ב ובמחלק לבניו דנהי דתורה אמרה דיכול להנחיל ולעשות יורש לזה רשאי וכח לו לו׳ פ׳ בני ירש כך וכך ופ׳ בני כך וכך וע״פ חלוקת המנחיל עושין דין ואם רוצה אח״כ לחזור ולו׳ פ׳ בני לא יירש כך תו אינו רשאי דכיון דהתורה נתן לו כח לעשות אותו יורש בכך וכך וה״ל יורש גמור בסך זה והדר כשאמר שלא יורש כך לאו כל כמיניה כשם שאינו יכול לו׳ פ׳ בני לא יירש שאין בדבריו כלום וכמ״ש בטור וש״ע סי׳ רפ״א והוא מבואר פ׳ י״נ. ה״ה בריבה לא׳ ומיעט לא׳ באופן המועיל דהיינו שאמר פ׳ בני יירש כך וכך ופ׳ בני כך וכך ונעשה יורש גמור מן התורה במרובה תו לא מצי חזר אח״כ לו׳ פ׳ בני לא יירש סך המרובה כיון דכבר נעשה יורש גמור במרובה וכמ״ש. אם לא שיאמר אח״כ פלוני ובני יירש כך וירבה לאחר וימעט לזה שריבה בלשון יורש כך וכך אבל חזרה מדברי הראשונים דהיינו שיאמר על המרובה לא יירש כך וכך לא מהני חזרה כיון דכבר נעשה יורש וכמ״ש אבל עכ״פ כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור לגמרי מדבריו הראשונים במה שריבה לזה ולו׳ לא יירש הריבוי דכיון דטעמא דקנין חוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין דאכתי לא עלה הדבר במוסכם אצלו א״כ הך מלתא דפ׳ בני יירש כך וכך לא עדיף מקנין או ת״כ הנהוג בין הסוחרים וחוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין ומשום דכל דבר שלא נעשה בגוף הדבר כמו משיכה ומסירה נעשה פתאום ויכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין ועמ״ש בסי׳ קצ״ה וא״כ הא דעושין דין ע״פ חלוקת המנחיל ע״כ דסליקו מענינא דאל״כ אכתי יכול לחזור במה שהנחיל וריבה לזה ולמ״ד כל זמן שיושבין א״כ אין עושין דין כיון דיכול לחזור במה שריבה דלא עדיף מקנין כיון דטעמא דקנין משום דאינו נעשה בגוף הדבר הנקנה ונעשה פתאום א״כ ה״ה בזה יכול לחזור במה שריבה וא״כ היאך עושין דין אע״כ מוכח דקנין אינו חוזר כל דסליקו מענינא וא״כ ה״ה בריבה לא׳ ע״פ דבריו שעשה לזה יורש גדול אינו יכול לחזור. ואע״ג דלפמ״ש אכתי יכול להרבות לזה שמיעט ולהמעיט לזה שריבה בלשון ירושה לו׳ פ׳ בני יירש כך ופ׳ בני כך זה אינו מיקרי חזרה דנהי דה״ל יורש גמור התורה נתנה רשות להנחיל בלשון ירושה ולרבות לזה ולמעט לזה וא״כ שפיר עושין דין ע״פ חלוקת המנחיל שעשה לזה יורש גדול ועושין דין דזה יהי׳ יורש גדול ואם ינחיל אח״כ להיפך א״ז ביטול לדבריו הראשונים דהא דבריו הראשונים קיימים דהוי יורש במרובה אלא משום דיש לו רשות לרבות לזה ולמעט לזה בלשון ירושה ולא עדיף מבכור דירת פי שנים ואי לאו דאינו יכול למעט חלק בכורה אפי׳ בלשון ירושה יכול לו׳ בני בכורי יורש כך וכך וכיון דא״ז ביטול לדבריו הראשונים שפיר עושין דין דהא לפמ״ש תוס׳ דמיירי בקנין ובתנאי אם ימות ועושין דין אע״ג דלא אתברא אם ימות אלא כיון דע״פ דבריו עושין דין ודבריו ליתיה בחזרה ה״ה בזה דבריו ליתיה בחזרה לו׳ לא יירש כפי מה שריבה דכבר נעשה יורש בפי שנים אבל א״נ דקנין חוזר א״כ ה״ל חוזר מדבריו הראשונים לו׳ לא יירש מה שריבה וא״כ כיון דדבריו איתיה בחזרה אין עושין דין ודו״ק. וכן מוכח מדברי הטור שכת׳ אלא לא איירי אלא בשכ״מ שמחלק נכסיו וכדפרישית ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה לבתר דסליקו מענינא בענין שאין יכול לחזור בו עכ״ל וכיון דהטור לא מיירי בקנין וכמ״ש דאזיל בשטת הרא״ש אביו א״כ מה זה דסליק מענינא בענין שאין יכול לחזור בו ולפמ״ש צריך שהות שלא יוכל לחזור במה שריבה לא׳ ולו׳ לא ירש דכל זמן דעסוקין באותו ענין דבריו כמאן דליתיה דנעשה פתאום ויכול לחזור במה שריבה ולו׳ לא יירש וכמ״ש זה הנראה לענ״ד בישוב דברי הרא״ש והטור אחר העיון ודו״ק. אלא דאכתי איכא למידק בדברי הרא״ש שכת׳ דרב יהודא סתמא קאמר ל״ש במחלק לבניו ל״ש במחלק לאחרים ובמתנת שכ״מ דכל דתיקון רבנן כעין דאו׳ תיקון דהא בגמ׳ שהוכיחו קנין מאימתי חוזר מהא דאמר רב יהודא רצו עושין דין כו׳ ליחוש דלמא הדר ביה רשב״ם פי׳ דלישנא דרב יהודא דאמר רצו עושין דין משמע באותו מעמד ע״ש וא״כ היכי מצי מיירי במחלק לאחרים ובמתנת שכ״מ דהא שכ״מ ודאי חוזר עד שעת מיתה. ונראה דהרא״ש מפרש דלאו מרב יהודה מוכח לן דאית למימר דרב יהודה דאמר רצו עושין דין לאחר מיתה קאמר אלא דמגוף הקרא קא דייק דהרא״ש כתב שם והיה ביום הנחילו את בניו ואליביה דריב״ב דאמר במתני׳ על מי שראוי לירש דבריו קיימין וכו׳ והיינו דקאמר ביום נגמרה הנחלה ע״פ העומדין שם ולא בלילה משמע דביום נגמרה באותה שעה ובאותו מעמד אבל מילתא דר׳ יהודה במתנת שכ״מ מיירי ודאי לאחר מיתה בענין שאין בו חזרה וקרא מיירי בנחלה דאוריי׳ ואין בו חזרה וכמ״ש והטור נמי שכתב ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה בתר דסליקו מענינא מיירי במחלק לבניו וריבה לא׳ ומיעט לא׳ אבל במתנת שכ״מ ודאי לעולם חוזר ודו״ק. ועמ״ש בסק״ב ומתיישב טפי.

(ב) ולדון בכל דברי ספק – פ׳ י״נ שם פריך וניחוש דלמא הדר ביה ומסיק דסליק מענינו ופרשב״ם דכל זמן דמצי לחזור בו דיניהם לאו דין כלל אע״ג דלא הדר ביה אא״כ ע״ש. ותוס׳ פירשו דהוי אטרוחי בי דינא בכדי ע״ש. ותמיהני במה שלא הובא בש״ע ולא ברמ״א הך דסליקו מענינא וכמבואר בש״ע דבין לפרשב״ם ובין לפי׳ תוס׳ עכ״פ אין להם לדון דסליקו מענינא. וגם הרמב״ם בפ״ג מהל׳ סנהדרין שכת׳ שם הך דשלשה שנכנסו לבקר כו׳ רצו עושין דין השמיט הך דסליקו מענינא ואפשר כיון דלפי׳ תוס׳ אינו אלא משום אטרוחי בי דינא בכדי ואינו אלא עצה לדיינים שלא יטריחו בכדי ואם ירצו ידונו שפיר מש״ה השמיטו הרמב״ם וש״ע ורמ״א אלא מדברי הטור שהביא פרשב״ם ופי׳ תוס׳ משמע לכתחלה לא ידונו וצ״ע. ובחידושי הרמב״ן כת׳ י״מ ליחוש שמא אח״כ חזר בו וקשיא לי אי הכי גבי מתנת שכ״מ דכתבי ומגו מרעי׳ איתפטר היכא דיינין ביה וליחוש דלמא הדר ביה וע״ש וכן הקשו בתוס׳ שם וע״ש בחידושי הרמב״ם שכת׳ על פרשב״ם דאין הדין כלל כיון שיכול לחזור ויפה כוון עכ״ל ועמ״ש בסי׳ ג׳ סק״ד וליישב דברי המפרשים נרא׳ לפמ״ש הרמב״ן בשם הרב ר׳ יהודה הנשיא אלברצלוני בשם י״א שלא אמרו שיכול לחזור בקנין בעסוקין באותו ענין אלא במתנת שכ״מ במקצת דכל שעתא מידק דייק ויהיב והדר ביה עד דסליקו מענינא לענינא אבל בבריא לא מצי למיהדר ביה כלל אלא תכ״ד ודבר הלמד מענינו הוא ובענינא דש״מ אתמר ע״ש וא״כ דוקא בעסוקין באותו ענין מעיקרא לא גמר בלבו לחלוטין אלא ליישב עוד בדעתו עד דסליקו מענינא אבל כל דסליקו מעניינא דכבר גמר בדעתו לזה ל״ח שמא חזר מדעתו הראשונה וכן אפי׳ לדידן דס״ל דאפי׳ בבריא חוזר בקנין עד דסליקו מענינא נמי אינו אלא משום דכל דבר שאינו עושה בגוף החפץ שרוצ׳ להקנו׳ דהיינו קנין סודר בת״כ הנהוג בין הסוחרים דכיון דנעשה פתאום אינו דיעה שלימה עד דסליקו מענינא וכיון דמה״ט חוזר משום דהוא דבר הנעשה פתאום ואינו דעת שלימה מש״ה חיישינן שמא כבר חזר בו אבל היכא שידוע שגמר בלבו בדעה מיושבת למיהב לא חיישינן לחזרה עד דאית עדים שחזר ועמ״ש ס״ס ק״א ועש״ך סי׳ קי״ב סק״ב שהכריע גבי דאקני דאינו יכול לחזור בו קודם שבא לעולם דא״כ מאוחר אמאי כשר נהי דדאקני משתעבד ניחוש שמא חזר בו בפני עדים וע״ש וא״ז ראיה דהא מבואר בתוס׳ ורמב״ן דלא חיישי׳ לחזרה דא״כ היכי מהני מתנת שכ״מ ניחוש שמא חזר בפני עדים ואפי׳ בלקוחות אין חוששין שמא חזר בו וכדמוכח מספ״ק דמציעא דף י״ט גבי הא והא במתנת שכ״מ הא והא בבריא אלא דאכתי אפשר לקיים דברי הש״ך דכיון דמשמע מדברי תוס׳ דשמא חזר בו לא חיישינן אבל שמא יחזור בו אח״כ חיישינן שפיר דהא מפרשי הא דפריך וליחוש שמא הדר בי׳ היינו משום אטרוחי בי דינא כיון דיחזור אח״כ ה״ל בכדי ומאוחרין דכשרין היינו כמו שיכתוב השטר ביום הלואה ולאחר הזמן א״כ מאוחרין אמאי כשר לכתחלה ניחוש שמא יחזור בו אח״כ ודוק.

(ג) אבל בלילה כותבין ואין עושין דין – פ׳ י״נ דף קי״ד שם כ׳ הרשב״א ז״ל אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינים כגון בלילה האי ראי׳ ראיית עדים הוא שרואין בדבר ולא ראיית דייני׳ הוא והלכך ע״פ ראייתם דהיינו כאלו הם עדים אין יכולין הן עצמן להיות דיינים ע״פ ראיית עצמן דאין עד נעשה דיין ומיהו ב״ד שהעידו עדים לפניהם עדות בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון למחר ביום אבל ראיה דידהו שרואין בלילה לא חשבינן כאלו הועד לפניהם בלילה דכיון דלא חזי בהאי שעתא לדינא ראי׳ דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה אלא הן עצמן נעשו עדים ושוב לא יהיו דיינים בעדות עצמו עכ״ל. אבל בתוס׳ והרא״ש הוכיחו מזה דלילה אפי׳ בדיעבד פסול דאם הי׳ כשר כששמעו בדיעבד א״כ לא תהא שמיעה גדולה מדאי׳ ע״ש אבל שטת הרשב״ם לחלק דע״פ עדים אחרים כשר בלילה בדיעבד אבל לא תהא שמיעה גדולה מראי׳ לא אמרי׳ בלילה כיון דלכתחלה לילה פסול לדין אין עליהם שם דיינים אלא עדים ואין עד נעשה דיין ועמ״ש בסי׳ ז׳ סק״ו: וראיתי בשו״ת נודע ביהודא חלק אה״ע סי׳ נ״ח בשטר קידושין שנכתב שלא מדעת שניהם דה״ל מפי כתבם ע״ש ז״ל ועלה בדעתי כיון שחתומים בו שלשה ושלשתן היו אצל הקידושין נעשין ב״ד דלא תהא שמיעה גדולה מראי׳ וב״ד יכולין לכתוב בלי שאלת בעלי הדברים ואמנם לפי המבואר בשטר גוף המעשה נעשה בלילה וממילא ל״ש שמיעה גדולה מראי׳ שכיון שהוא לילה ע״כ נעשו עדים ולא דיינים ואמנם לדברי הי״א שמביא רמ״א בסי׳ ה׳ סעיף ב׳ בהג״ה שבדיעבד גם בלילה דיניהן דין היה מקום להחמיר בזה עכ״ל ובסיום הפסק ז״ל אבל כבר כתבתי שגם את השטר אין יכולת בידינו לדחותו כיון שהי׳ שלשה חיישי׳ לדעת הרשב״ם שפוסק דגם בלילה דיניה׳ דין ולכן נלענ״ד שבתולה זו צריכה גט ובלא גט אסורה לעלמא עכ״ל: ואיני רואה מקום להחמיר בזה דהא לדעת הרשב״ם דלילה כשר בדיעבד א״כ הא דאמרי׳ בלילה כותבין ואין עושין דין צריך לחלק דלילה כשר בדיעבד היינו דוקא מפי אחרים אבל הן עצמן כשראו בלילה נעשו עדים ולא דיינים ולא אמרי׳ לא תהא שמיעה גדולה מראי׳ כשראו בשעה שאין דנין לכתחלה וראי׳ ל״מ כשמיעה אלא ביום שראוי להיות דיינים לכתחלה וא״כ בלילה לא הוי דיינים אלא עדים וה״ל מפי כתבם דאי נימא דלילה כשר בדיעבד ולא תהא שמיע׳ גדולה מראי׳ א״כ היאך יפרש הך דליל׳ כותבין ואין עושין דין שאמרו להדי׳ בגמ׳ וע״כ צ״ל אחת משתי פנים או דליל׳ אפי׳ בדיעבד פסול כדעת תוספו׳ והרא״ש או דליל׳ כשר בדיעבד היינו מפי אחרי׳ אבל לא בראיי׳ עצמן וא״כ לכ״ע כשראו בליל׳ לא נעשו דיינים ואין כאן מקום כלל להחמיר חומרי שניהם כיון דאמרו להדיא בליל׳ כותבין ואין עושין דין וזה פשוט וברור.

(ד) אם יצא עליו שט״ח גובה מהאחרון – בפ׳ י״נ דף קל״ח ת״ר שכיב מרע שאמר תנו מאתי׳ זוז לפ׳ ושלש מאות זוז לפ׳ וארבע מאות לפ׳ אין אומרים כל הקוד׳ בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט״ח גובה מכולם וכ׳ רשב״ם ז״ל אם יצא עליו שט״ח קודם שקיבלו המעות א״נ כגון דהוי מאתים זוז ושלש מאות זוז שדות ששוה כך וכך דמים הלכך אפילו אחר שגבה גובה בע״ח מהם דמקבלי מתנות שכ״מ כיורש שויה רבנן ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבע״ח עכ״ל. ואיכא למידק במ״ש הרשב״א אם יצא עליו שט״ח קודם שקיבלו המעות דהא כיון דמיירי במטלטלין א״כ כי לא קבלו מעות מאי הוי כיון דדברי שכ״מ ככתובין ומסורין ה״ל כמו מלוה ופקדון בידו לא משתעבדי לבע״ח דקי״ל כר׳ עקיבא דאמר בפ׳ הכותב דף פ״ד דינתן ליורשים משום שכולן צריכין שבועה והיורשין אין צריכין שבועה וה״נ במתנת שכ״מ דהוי כיורש דינתן ליורש ולא לבע״ח ואפשר דאתיא כר׳ טרפון דס״ל דבע״ח גובה ממלוה ופקדון שביד אחרים. ויותר נראה דאפי׳ לר״ע נמי כיון דטעמא דר״ע דאמר ינתן ליורשין שכולן צריכין שבועה אין זה עיקר הטעם וכמ״ש תוס׳ והרא״ש שם בשם הירו׳ הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינו תורה ופי׳ תוס׳ והרא״ש דלאו בשבועה תליא מלתא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרין גוביינא וראויין לשבועה כל היכא שלא פטרן והיורשין אין מחוסרין גוביינא דכל היכ׳ דאיתי׳ לממונא ברשותי׳ קאי וע״ש ובמתנת שכ״מ אע״ג דכתובין ומסורין אפ״ה מיקרי מחוסר גוביינא וכמ״ש בתה״ד סי׳ ש״ן במי שצוה ליתן לבת בנו עשרים זהובים ומתה ובעל האשה תובע בעשרים ליטרא וכת׳ שם דלא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה״ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית בעל משום דחשיב ראוי עכ״ל וכיון דמתנת שכ״מ כל שלא הגיע ליד המקבל חשיב מחוסר גוביינא וראוי א״כ המקבל לא עדיף זכותי׳ מן המלוה דאי משום דבע״ח מחוסר גוביינא הא מתנת שכ״מ נמי מחוסר גוביינא. ודוקא היורש הוא דחשיב מוחזק נגד בע״ח אפי׳ במלוה שביד אחרים כיון דהבע״ח מחוסר גוביינא מן היורש אבל מקבל מתנת שכ״מ דהוא כיורש הוא עצמו מחוסר גוביינ׳ ומודה ר׳ עקיבא כגון זה לר׳ טרפון דינתן לבע״ח ואכתי צ״ע ועמ״ש בס״ק.

(ה) אין לו גובה משלפניו – כת׳ הר״ן ר״פ הנזקין ז״ל וא״ת והיכי קרי למתנת שכ״מ משעבדי דאי הכי מלוה ע״פ גו זימני׳ ומזון האשה והבנות לא יגבה מהן וליתי׳ מדאמרי׳ פ׳ י״נ השתא ירושה דאורייתא אלמנה נזונת מנכסיו מתנת שכ״מ לא כ״ש וי״ל דהכ׳ במתנת שכ״מ במקנת ובקנין דמתנת ברי׳ הוא אבל במתנת ש״מ בכולה קמא בינונית ובתר׳ זיבורית ובינונית דקמ׳ גבי וכן דעת הרי״ף והרמב״ן ז״ל וע״ש וכ״כ בעה״ת הובא בב״י סי׳ קי״א ע״ש ולפ״ז קשה בדברי הטור שכתב דין שכ״מ ואח״כ כת׳ וה״ה נמי בברי׳ שזיכ׳ להם ע״י אחר דינא הכי ע״ש וכן כת׳ הרמ״א וה״ה בבריא כו׳ ומשמע דרישא לא מיירי במתנת ברי׳ א״כ הדרא קושיות הר״ן לדוכתי׳ וכן מסתימת לשון הש״ע משמע דאיירי במתנת שכ״מ ממש. ולכן נראה דס״ל לטור וש״ע דאפי׳ במתנת שכ״מ בכולה נמי קמא בינונית ובתרא זיבורית גובה מהאחרון דלא כדעת הרמב״ן והר״ן אלא כדעת הרשב״א שכ׳ וז״ל דכי אמרי׳ בפ׳ הנזקין דמשועבדין דמתנה אפי׳ דשכ״מ כמשועבדים דלקוחות לא אמרי אלא במקום דליכא פסיד׳ למלוה אלא בין בינונית לזיבורית דמ״מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד בע״ח חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ״מ במקום פסיד׳ גמורה כמזון האשה והבנות ומלוה ע״פ דכירושה שוי׳ רבנן למתנת שכ״מ וה״ה לכתובת בנין דכרין עכ״ל ע״ש בדברי הרב המגיד שכתבו בשם הרשב״א ובעיקר הקושיא שנתקשו בו הרמב״ן והרשב״ם והר״ן עמ״ש ישוב נכון בסק״א והוא דאפי׳ בירושה אלו משכחת כה״ג יורש קמא ויורש בתרא וקמא בינונית ובתר׳ זיבורית דגובה מאחרון וראיה מדברי טור וש״ע ס״ס ער״ה במחזיק בנכסי הגר דגובה מאחרון ע״ש אע״ג דמחזיק בנכסי הגר אין לו אלא דין יורש וע״ש.

(ו) דהוי כאלו אמר שני צוואות – והוא מתשובת תה״ד סי׳ ש״ן ז״ל ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהם חגורה אחת יפה ונפטר ראובן אח״כ כמו חדש ימים נפטר גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה כו׳ השיב בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה חגורה עבור אותם כ׳ ליטרא והנ׳ נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע״כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל בשביל כך הדין עם מי. תשובה יראה הדבר צריך דיקדוק כו׳ נראה לכאורה דשפיר טען וכה״ג אית׳ במרדכי פ׳ אע״פ באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק רבינו חיים כהן דלא זכו יורשי היתומה באותן מעות כל עיקר משום דאמדי׳ לדעתי׳ שלא הקצה אלא ע״מ לעשות בהם מצוה וכו׳ אמנם נראה דבנ״ד ליכא אומדנ׳ דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנ׳ גדולה שלא כוון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים ולא ליתנם במתנה לאינש דעלמא משא״כ בנ״ד דאמרי׳ פ׳ י״נ ופ׳ מי שמת דעתו של אדם קרובה אצל בניו וה״ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לו׳ דגמיר ויהיב להקנות לה הכ׳ ליטרא מנכסיו בלי תנאי ומה שצוה שתקנ׳ בהם חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה שהיא זכורה על קשוטי׳ בשעת פטירתו כו׳. עוד הי׳ מראה לזכות הבעל מטעם אחר דגרסי׳ פ״ב דביצה האי גבר׳ דאמר הב ד׳ מאות זוז לפ׳ ולינסוב ברת׳ אמר ר״פ ד״ה ת׳ זוזי שקיל ברת׳ אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לי׳ ת׳ זוזי ולינסוב ברתא אבל אומר לינסוב ברתא והבו לי׳ ד״מ זוזי אי נסיב קא שקיל אי לא נסיב לא שקיל ומוכח התם מפי׳ רש״י ותוס׳ שהטעם הוא משום דאמרי׳ תפוס לשון ראשון ומיד כשאמר הבו לי׳ ד׳ מאות לפ׳ זכה בהן משום דככתובין ומסורין דמי ומאי דקאמר אח״כ ולינסוב ברתא אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה״ה בנ״ד כו׳. אמנם כל ימי תמהתי אהאי פסקא דתלמוד׳ דבשלמא הא דקאמר לעיל מיני׳ האומר הרי עלי עולה ואצא בו ידי חגיגה אי׳ למימר בי׳ תפוס לשון ראשון משום דיצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למיהדר אבל שכ״מ מצי לחזור מדבריו לגמרי אי בעי וכ״ש דמצי אח״כ להתנות כמה שירצה היאך נוכל לו׳ תפוס לשון ראשון. ע״כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינ׳ לדמוי׳ להא מלתא אחריתי. אמנם הסמ״ג במצות מקח וממכר מפרש טעמא דהאי מימר׳ משום היכ׳ דקאמר הבו לי׳ ד״מ זוזי ולינסוב ברתא ר״ל שתי צוואו׳ דליתבי׳ לי׳ ד״מ זוז וליתבי׳ לי׳ נמי ברתא לכך אי בעי נמי לקבל רק צוואה קמיית׳ ולא בתריית׳ מצ׳ למיעבד אבל כי קאמר לינסוב ברת׳ וליתבי׳ לי׳ ד׳ מאות אמרי׳ דחד צוואה היא ותנאי הוא דקאמר לי׳ אי נסיב שקיל ואי לא לא ולפ״ז בנ״ד ע״כ חד צווא׳ היא ולא אזלינן בתר לשון ראשון ורב אלפס מייתי האי עובדא ופיסקא בפ׳ מי שמת ומפרש נמי כמו בסמ״ג דלעיל ונראה דהרוצה לידחק קצת יתיישב לו דרש״י ותו׳ נמי ס״ל לפרש הכי עכ״ל. והעתקתי כל דברי התשובה. היות נפלאתי בזה דאיך סתם הרמ״א ע״פ תה״ד דהו״ל שני צוואות כיון דלפנינו התשוב׳ הנ״ל דמסיק דהכא הוי חד צוואה ולפי שדיבור המתחיל אמנם בסמ״ג במצות מקח וממכר כו׳ נרשם שם הג״ה. ואפשר דסבור הרמ״א דזה אינו מדברי תה״ד וסיום פסק משום תפוס לשון ראשון. אלא דא״כ לא הי׳ לרמ״א לכתוב דהוי כאלו אמר שני צוואו׳ אלא הכי ה״ל למימר דתפוס לשון ראשון. ועוד דכל הדברים שמה מתה״ד הוא וכן בתשובת דברי ריבו׳ סי׳ קכ״ט וסי׳ ק״ל בא׳ שצוה ליתן לבתו ת״ק לבנים אם תקח בהם מנאטו אחד או שפחה אחת לגידול הבנים ומתה ולא לקחה מנאטו והעל׳ שם דהצווא׳ בטילה והביא שם לשון הת״ה שכת׳ בנ״ד הוה צואה אחת וא״כ השתא התם שלא אמר אם תקח חגור׳ אלא ותיקח חגורה הוי צוואה אחת כ״ש בזה שאמר אם תקח וע״ש ולכן דברי הרמ״א שכת׳ דהוי שתי צוואות צ״ע. ואכתי בעיקר הדין נראה לקיים האי פסקא דרמ״א והוא מטעם הראשון שכת׳ תה״ד משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ונוכל לו׳ דגמיר ויהיב הכ׳ ליטרא בנכסיו בלי תנאי ובזה יתכן הא דשינה הרמ״א מלשון התה״ד שבתה״ד כתב המעשה לבת בנו והרמ״א כתב בצוה ליתן לבתו ולפי מ״ש דהכ׳ הוי חד צווא׳ אלא דבצוה לבתו ה״ל דעת קרובה אצל בתו וגמר ויהיב בלא תנאי אבל בת בתו לא הוי דעת קרובה אצלה ודלא כתה״ד דס״ל נמי דעת קרובה בבת בנו וכמ״ש הרמ״א בסי׳ ר״י דבן בנו כאחר דמי ועמ״ש בסי׳ ר״י סק״ג דדברי רמ״א סותרין שם ומ״ש בסי׳ רנ״ז סעיף ב׳ והתם בתשובת דברי ריבות נמי רצה לו׳ דזוכה הבת משום דעתו של אדם קרובה כו׳ אלא משום דשכ״מ לא רצה לצוות כלום לבתו ומשום דהתרעם עליה שגזלה אותו בחייו ועתה רוצה עוד אחר מותו אלא ע״י הפצרת האנשים שהיו שם הוכרח לשמוע אליהם דלא שייך ביה דעתו של אדם קרובה אצל בנו ואין לה אלא כמו שאמר אם תקח מנאטו אחת וע״ש וא״כ ה״נ באומר תנו לבתי ק׳ זוז ותקנה בהם חגורה מחמת דעת קרובה אמרינן דגמר ויהיב בלי תנאי אבל באומר תנו ק׳ לאחרים ותקנה בהם חגורה ה״ל חד צוואה וכמבואר בתה״ד ובדברי ריבות אלא דאכתי צ״ע כיון דפסק בש״ע סעיף ט״ו באומר לנדוניא דה״ל כמראה מקום ע״ש א״כ ה״ה הכא וע׳ מ״ש סק״ט.

(ז) תנו ק״ק זוז לפ׳ לנדונייתא – ס״פ נערה ההוא דאמר להו נדוניא לברת׳ זיל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי ופרש״י נדוניא לברתא קצוביו היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים פורנא ליתמי הריוח ליתומים ולא אמרינן נתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה ע״ש. וכתב הרא״ש ז״ל ובספרים כתוב ת׳ זוז נדוניא לברתה אותה גירסה נ״ל עיקר דאם לא הזכיר סכום המעות מה חידוש הוא זה דפורנא ליתמי אבל עתה שהזכיר סכום המעות שהיתה הנדוניא שוה באותה שעה השתא הוי חידוש אע״פ שהזכיר סכום המעות הריוח ליתומים כי לא הי׳ דעתו אלא שיתנו לה הנדוניא עכ״ל וז״ל הטור ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים במאתים זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים ע״ש.

והנה ביאור הדברים במה שמחלק בש״ע בין אומר תנו ק״ק זוז בנדונייתא ובין אומר לנדונייתא וכתב הסמ״ע צ״ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה וגם הטור כת׳ לנדוניא ולכן כת׳ דעיקר הוא דברישא אמר ק״ק זוז לפ׳ ולא אמר תנו ובסיפא אמר תנו ע״ש ותמהני דאם לא אמר תנו לאו כלום הוא וכמ״ש הרמ״א סעיף ב׳ דוקא שמזכיר ל׳ מתנה אבל אם אמר כך וכך לפ׳ בנכסי לאו כלום הוא ואם כן אפי׳ שתנשא אין צריכים לקיים צוואתו ובע״כ אמר ל׳ תנו אלא שקיצר בש״ס דידוע דצריך ליתן באופן שיהי׳ דבריו קיימין ולישנא דגמ׳ נמי בהאי דאמר נדוניא לברת׳ ודאי אמר לשון תנו וכמ״ש אמנם מה שמחלק בש״ע בין אמר בנדוני׳ ובין אמר לנדוני׳ היינו משום דנדוניא הוא שם העצם לתכשיטי הבנות ומש״ה כשאומר תנו כך וכך חפצים במאתים זוז והוא לתכשיטי הבנות מש״ה הריוח וההפסד ליתומים כיון שצוה ליתן בחפצים אבל אם אומר תנו ק״ק זוז לנדוני׳ והוא שיותן לה מעות מזומן והיא תקח בהם חפצים לתכשיטין הריוח והפסד לברת׳ ומשום דצוה ליתן במעות מזומן מגיע לה מעות מאתים זוז ומה שאומר לנדוניא אינו אלא כמראה מקום וזה כוונת הש״ע אם אמר ק״ק זוז לפלוני בנדונייתה דהיינו חפצים שהוא נדוניא והוא תכשיטי בנות א״כ אין לה אלא החפצים ואין צריכין ליתן עד שתנשא ותצטרך כו׳ אבל האומר תנו ק״ק זוז לפ׳ לנדוניא היינו שיתן לה מעות מזומן לצורכי נדוניא אינו אלא כמראה מקום וזכתה מעכשיו בסך מאתים זוז. והטור אע״ג שכתב לנדוניא כיון שכתב כך וכך חפצים במאתים זוז וכיון שהזכיר החפצים בסך מאתים זוז אין חילוק בלשון נדוניא או לנדוניא כיון שאומר בפי׳ תנו כך חפצים ועיקר תליא בין ל׳ חפצים למעות מזומן וש״ע בסתם קאמר דלשון בנדוני׳ היינו חפצים ואומר לנדוני׳ היינו מעות שתקנה בהם חפצים אבל הוא לא אמר כך וכך חפצים וז״ב והארכתי בזה יען כי בסמ״ע הסיע דברי הש״ע לכוונה אחרת ועיקר כמ״ש. וז״ל הריטב״א ס״פ נערה שם הובא בשטה מקובצת האי דאמר נדוניא לברתא פ׳ ושכ״מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זול נדוניא והיתה היא תובעת העודף כו׳ ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוין האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה״ה דאי אייקר דווררא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשי׳ כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפ׳ לנדונייתה חייבין לתת לה ק״ק מעכשיו ויוקרא וזילא דידה הוי ולא עוד אלא אם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשי׳ דכה״ג לא הוי קפידא אלא כמראה מקום וכהאי דפ׳ השוכר בנותן דינר לעני ליקח בהם חלוק שרשאי ליקח בו טלית וכ״כ הרשב״א עכ״ל. והוא כמ״ש דברישא אמר נדוניא היינו כלים של נדוניא הרגילים וכיון שלא ציוה ליתן אלא כלי נדוני׳ מש״ה הריוח ליתמי ואין להם ליתן עד שתצטרך ובסיפא אמר תנו מאתים זוז לנדוניא היינו שיתנו לה מעות מזומן והיא תקח בהם כלי נדוניא ה״ל כאומר תנו דינר לעני ליקח בהם חלוק וכמ״ש הריטב״א והטור שכתב שאמר המצוה כך וכך חפצים א״כ אפי׳ הזכיר סכום מעות כיון שלא אמר כך סכום מעות שתקנה בהם חפצים אלא חפצים כך וכך בעד מאתים זוז א״כ ל׳ לנדוניא לאו כלום הוא כיון שאומר כך וכך חפצים במאתים זוז אין לה אלא החפצים בעת שתצטרך והריוח ליתומים וכל זה פשוט.

(ח) ואם אומר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם – כת׳ הב״י וז״ל ואמאי דקתני אם מתו יירשו כ׳ ופ׳ פרש״י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קי״ל שאם הראשון ראוי ליורשו אין לאחריך כלום דירושה אין לה הפסק לכך פי׳ דבמתו בלא בנים קאמר וכו׳ ואפשר כיון דכשמתו אלו כולם בלא בנים יורשים דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי יכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרו דירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן יורשו והשתא בדוקא כת׳ רש״י בלא בנים ולא כתב בלא יורשים ואיכא למידק דהאי יירשו אחרים דתני היכי מהני והא קי״ל דלשון ירושה למי שאינו ראוי לירש לאו כלום כו׳ לכך נ״ל דבראויין הנך לירש מיירי וא״ת א״כ בלא אמירתו היו יורשין אותו י״ל הבמ״ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשין כגון אח בין האחים שאילולי אמירתו היו חולקין בין כולם והשתא אחד או שנים מהם נוטלין הכל עכ״ל וע״ש בב״י שכת׳ על פרש״י שמתו בלא בנים ז״ל והוא דרך מחודש בישוב הא דאומר תנו שקל לבני בשבת כו׳ עם ההוא דירושה אין לה הפסק וע״ש. ובתשו׳ מוהר״א ששון סי׳ קפ״ח שפך סוללה לסתור את כל דברי הב״י וכת׳ שנעלמה ממנו הגמרא בפ׳ י״נ (דף קכ״ט) ושם אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו׳ ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כו׳ הוא מותיב לה הוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב״ב הוא ת״ש נכסי לך ואחריך יירש פ׳ ואחרי אחריך ירש פ׳ מת ראשון קנה שני מת שני קנה ג׳ ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא כשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנה וכ״ת ה״נ בראוי ליורשו וריב״ב היא אי הכי מת שני קנה ג׳ והא שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ריב״ב נכסי לך ואחריך לפ׳ וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שא״ז לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק כו׳ לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש כו׳ לא קשיא כאן תכ״ד. ומאי פריך לימא דמת השני בלא בנים ומש״ה הוי דג׳ דהג׳ ראוי לירש כשמת השני בלא בנים וע״ש שהאריך וגם בעיקר הסברא חולק והעלה דאפי׳ מת בלא בנים ג״כ ירושה אין לה הפסק אלא שכת׳ שדברי רש״י אין לו ביאור והניח דברי רש״י בצ״ע וע״ש. וגם בש״ך הסכים לדברי מוהר״א ששון וז״ל אע״ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו ל׳ ירושה מכח לשון מתנה שאמר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ״ד וכמ״ש סי׳ רפ״א סעיף ז׳ והכי מוקי לה פ׳ י״נ ודלא כב״י כו׳ דא״כ לישנו הכי בגמרא דאין לב׳ בנים ע״ש והוא קושיית מוהר״א ששון ולענ״ד דברי רש״י נכונים וגם דברי הב״י יתיישב היטב והנה מ״ש הש״ך דאע״ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו לשון ירושה שאמר תנו לבני שקל ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ״ד. נראה דע״כ לא מהני לשון מתנה ללשון ירושה תכ״ד אלא כשנותן בלשון מתנה לאחרים אבל לשון המתנה בראוי ליורשו היא גופה לשון ירושה היא ולא לשון מתנה וכמ״ש הרי״ף פ׳ מי שמת גבי איסור גיורא דמתנת שכ״מ כירושה שויה רבנן וגר ליתיה בירושה ושם כת׳ דכל שראוי ליורשו והוא בנו כלשון ירושה היא ולא קנו והיינו דשלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ר׳ יוחנן נכסי לך ואחריך לפ׳ ראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום לפי שאינו ל׳ מתנה אלא ל׳ ירושה וירושה אין לה הפסק עכ״ל וע״ש בדברי הרמב״ן בחידושיו שכתב וז״ל ומכאן יש ללמוד דאפי׳ היכא דאמר בל׳ מתנה שוי׳ רבנן כירושה וכדכתיבנא עכ״ל וע״ש בדברי הרמב״ן פ׳ י״נ בהא דשלח רב אחא נכסי לך והראשון ראוי ליורשו ז״ל אבל בחיבור הגאונים ראיתי שאפילו אמר בפי׳ ל׳ מתנה אמרי׳ ל׳ ירושה ואפי׳ אמר לשון מתנה כירושה חשבי׳ ליה דמה שהוא שלו בירושה אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא ע״ש וא״כ כיון דבניו ראוי לירושה א״כ לשון מתנה לבניו נמי ל׳ ירושה הוא וא״כ כי הדר קאמר יירשו אחרים תחתיהן אם אחרים אין ראוין לירש ולא מהני בהו לשון ירושה לא מהני בהו לשון מתנה דאמר לבניו כיון דאיהו אינו לשון מתנה אלא ירושה וכמ״ש הרמב״ן דאין לו כח ליתן במתנה למי שהוא שלו בירושה וא״כ הוכרח רש״י לפרש שמתו בלא בנים ואחרים נמי ראוין ליירש וכמ״ש. ובזה ניחא לענ״ד הא דאמר רב ששת מנא אמינא לה כו׳ הוא מותיב והוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב״ב הוא ולכאורה רב ששת אינו צריך לפירוקא כיון דס״ל דמהני לשון מתנה ללשון ירושה והרשב״ם כת׳ דהוא מפרק לה לאינך אמוראי דפליגי עליו ע״ש ולפמ״ש ניחא דרב ששת נמי מפרק לה דלא תיקשי לפי מה דאמר רב אחא נכסי לך ואחריך לפ׳ דאם הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום ומשמע דאפי׳ אומר לשון מתנה דסתמא קאמר דלעולם אין לב׳ במקום ראשון כל שראשון ראוי ליורשו וע״כ משום דס״ל דכל שראוי ליורשו לעולם ל׳ ירושה היא ואין לו כח ליתן במתנה וכמ״ש הרמב״ן וכי היכא דלא תיקשי לרב אחא דלדידיה לא מהני ל׳ מתנה ללשון ירושה כיון דראשון ראוי ליורשו איהו גופיה לשון ירושה לזה מפרק לה בראוי ליורשו ומה דקשיא להו למוהר״א ששון ולש״ך בהא דפריך מנכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני כו׳ מת שני קנה ג׳ והא אמר רב אחא ואמאי לא משני דמת שני בלא בנים כו׳ נראה ליישב והוא דכיון דלשון אחריך אינו אלא עם גמר מיתה וכדאמרי׳ פ׳ י״נ דף קל״ז גבי ואחריך לפ׳ דאם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי ומודה שאם נתנו במתנת שכ״מ לא עשה כלום מ״ט אמר אביי מתנת שכ״מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ופרשב״ם דאחריך עם גמר מיתה משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים וכן פסק הרמב״ם פ׳ י״ב מזכיה וטור וש״ע סי׳ רמ״ח וכיון דשני ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק וא״כ היכי מצי אמר ואחרי אחריך יירש פ׳ כיון דהוא לעולם לב׳ כל ימי חייו דשני ונהי דמת השני בלא בנים עכ״פ עם גמר מיתה אינו יכול לסלק לשני כיון דירושה אין לה הפסק וכיון דלא אמר אחר מיתת השני יהי׳ לג׳ אלא ואחרי אחריך וא״כ ל׳ ואחרי הוא עם גמר מיתה ואין לו כח בזה משום דשני ראוי ליורשו ואין לה הפסק עד אחר מיתת הב׳ ולא זכה הג׳ אפי׳ אחר מיתת השני כיון דלא אמר ואחר מיתה אלא ואחרי אחריך וכיון דנתבטל לשון ואחרי אחריך א״כ לא זכה הג׳ אפי׳ ראוי ליורשו אלא חולק בין שאר יורשין כאלו לא אמר ואחרי אחריך ומש״ה צריך לשנויי תכ״ד וא״כ מיירי דכולהו אינן ראוין ומהני ל׳ מתנה דראשון ללשון ירושה דאינך משא״כ בהאי דאם מתו יירשו אחרים תחתיהן ומתו בלא בנים כיון דאחרים נמי ראוין לירש זכו אחרים כיון דירושת הבנים לא היה הפסק וכל ימי חייהם ירתי ואח״כ אם מתו יטלו אחרים וכמו שאמר א׳ או שנים בין הראוין ליירש וזה נכון.

אמנם במ״ש הב״י דכיון שמתו אלו כולם בלא בנים יורשין דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי ויכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי כו׳ אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלא מכח דאב הנותן ירתי. וזה נראה תמוה דהא גם באחי הבן מכח דאב ירתי דהא האב קודם לכל יוצאי יריכו וכבר הניח בד״מ בצ״ע וע״ש שכת׳ וא״כ אין חילוק בין אחיו לאחי האב ואף בין בניו לשאר יורשים אינו נראה מדברי שאר פוסקים לחלק בכך ע״ש ובעיקר סברא שכת׳ הב״י דכשמתו בלא בנים ויורשין דידהו הוי אחי האב נראה דיכול להתנות שיירש א׳ מהם או שנים. והוא דכיון דאחר מיתת הבן חזר הירושה לאב דאב קודם ואחי האב דירתי מכחו ירתי וא״כ כשם שבחייו אם אין לו בנים אלא שלשה או ארבעה אחין יכול לו׳ להנחיל אחד מהם או שנים וכמבואר ברמב״ם פ״ד מנחלות דיכול לו׳ פ׳ אחי ירשני מכלל האחים. וא״כ ה״נ יוכל להנחיל בירושה שיגיע לו אחר מותו ויפלו לאחיו שפ׳ אחי יירשני מכלל האחים. אמנם במ״ש הב״י ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן ירתי היא פליאה דודאי כי היכא דמצי האב להנחיל לאח מן האחים שלו כשימות הבן וכמ״ש דכשם שמצי להנחיל לאח מן האחים בירושתו בחייו כן נמי כשימות הבן ויפלו נכסים בקבר לדידיה דאב קודם ומנחיל לאח מן האחין ה״ה נמי כשימות הבן ויש לו אחים והוא בנים של האב הנותן וכשימות הבן חזרו הנכסים בקבר לנותן ומצי להנחיל לבן בין הבנים וצ״ע. אלא דמ״ש בד״מ דאין חילוק בין אחיו לאחי האב ולעולם אין לאב כח להנחיל לאחד מהן נראה לענ״ד דכיון דמבואר מדברי רש״י דכשימותו בלא בנים מצי להנחיל לאחי האב הנותן ה״ה כשימותו בלא בנים ויש לבן אחים והוא בני האב הנותן דמצי להנחיל בין הבנים כיון דאחר מיתה נפלו נכסים קמי׳ בקבר מצי להנחיל בירושתו לבן בין הבנים וכדמוכח בגמ׳ שם דמשני בהא דאם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראוי ליורשו אלא דאם יש לבן בנים הוא דלא מצי להנחיל לאחד יותר כן נלענ״ד ודו״ק. איברא דעת הפוסקים נראה שאין מחלקין בכך ואפי׳ באחי האב ומת הבן בלא בנים נמי לא מצי להנחיל לאח מן האחים וכמ״ש בד״מ ונראה טעמיה משום דאמרי׳ בפ׳ מי שמת (דף קמ״א) גבי אומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דפריך מיניה למ״ד המזכה לעובר לא קנה ומשני ריב״ב הוא דאמר בראוי ליורשו דבריו קיימים ופריך אימר דאמר ריב״ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ע״ש וכיון דאפי׳ בראוי ליורשו לא מהני אלא בדבר שישנו בעולם מש״ה באין לו בנים יוכל להנחיל לאח מן האחין דהוא עכשיו ראוי ליורשו אבל ביש לו בנים דאחיו אינו ראוי ליורשו אלא שאומר דכשימותו בנים בלא בנים ויפלו נחלתו לפני האחין להנחיל לאח מן האחין ה״ל דשלבל״ע ולא מהני אפי׳ בראוי ליורשו כמו בנולדים דלא מצי להנחיל אפי׳ בלשון ירושה ואע״ג דבנכסים שיפלו אחר מיכן נראה דמצי להנחיל בראוי ליורשו בלשון ירושה דהא דעת ר״ח דאפי׳ בבריא מצי להנחיל בלשון ירושה ומשמע אפי׳ בנכסים שנפלו אחר מיכן היינו משום דגוף היורש איתיה בעולם והתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה וכיון דנעשה יורש ממילא זכיה בנכסים שנפלו לו גם אחר מיכן אבל בנולדים דליתיה ליורש בעולם לא מצי להנחיל ולעשות אותו יורש ועמ״ש בסי׳ קכ״ה סק״ו במ״ש דהיכא דמית מקבל בחיי נותן דזכו יורשי מקבל ואע״ג דמתנת שכ״מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואין קנין למת ומשום דמתנת שכ״מ כירושה שויה רבנן ואפי׳ באומר הלואתי לפ׳ זכה משום דאיתא בירושה ונעשה המקבל יורש וזכה בקבר להנחיל ליורשיו אבל אמר לנולדים דלא מהני אפילו במתנת שכ״מ וכדמוכח בפ׳ מי שמת דף קמ״א ומשום דלא מצי להנחיל למי שאינו בעולם כלל. וטעמ׳ דרש״י דס״ל דמצי להנחיל לאח מן האחין כשימותו בנים בלא בנים נראה דס״ל כשטת הרב אב״ד שהובא ברמב״ן פ׳ י״נ (דף קל״א) ע״ש בגמ׳ משום דמפיק לה בלשון ירתין והקשה הרמב״ן מהא דפ׳ מי שמת אימר דשמעת ליה לריב״ב לדבר שישנו בעולם לדב׳ שאינו בעולם לא אמר וכתב בשם הרב אב״ד דהא דאמרו פ׳ מי שמת ולימא ריב״ב דס״ל דיש חילוק בין ראוי ליורשו לאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני בא׳ מהני בראוי ליורשו ה״נ אע״ג דבעלמא עובר לאו בר זכי׳ אבל עובר ראוי ליורשו אית ליה זכיה ולהאי פירושא איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני בנולדים וכדאמרינן הכא עכ״ל וא״כ כיון דאפי׳ בנולדים מהני בראוי ליורשו ה״ה ה״נ יכול להנחיל לאחד מן האחין כשימותו בנים בלא בנים. אלא דכבר כתב הרמב״ן על דברי הרב אב״ד ואינו נכון ע״ש וא״כ אפשר לומר דכיון דהך בריית׳ דתנו שקל לבני מוקי לה בפ׳ מציאת האשה דף ס״ט כר״מ דאית ליה מצוה לקיים דברי המת ולר״מ דאית ליה דמהני לאחר שאתגייר וכתבו תוס׳ בגיטין פ״ק (דף י״ג) דאע״ג דבנולדים דהוא לדבר שלבל״ע מודה ר״מ דלא מהני אלא משום דהגוף בעולם מהני לר״מ א״כ ה״נ לר״מ מהני כיון דהאחין בעולם אבל לדידן דלית לן דר״מ בלאחר שאתגייר ה״נ לא מהני. ונראה דרש״י הוכרח לפירושו כשימותו בנים בלא בנים דבגמ׳ מוקי לה פ׳ י״נ (דף קכ״ט) בראוי ליורשו ופרשב״ם כמ״ד דס״ל לריב״ב דיכול להנחיל בת במקום בן ואח במקו׳ בן כיון דאי ליתיה לבן בת תירש או אח וע״ש וכיון דמסקינן דלא אמר ריב״ב אלא בבן בין הבנים להכי מפרש ל׳ ירושה דאמר ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם דהיינו כשימותו בלא בנים וכמ״ש בביאורי וגם ל׳ מתנה דבנים לא מהני לל׳ ירוש׳ דכיון דבני׳ איתנהו בירוש׳ ל׳ מתנה דידהו לא הוי אלא ל׳ ירוש׳ וכמ״ש ודו״ק היטב.

(ט) דמטבע אינו נקנה בחליפין – ומשום דכל האומר מנה סתם מנה טבוע קאמר ולא שוה. ואיכא למידק בהא דאמרינן פ׳ מי שמת (דף קנ״א) דמתנת שכ״מ במקצת בעי קנין איתבי׳ רבינ׳ לרבא האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפ׳ ומת יתנו לאחר מיתה וממאי דלא קנו מיניה דומיא דגט מה גט דלאו בר קנין אף האי נמי דלא קנו מיניה ע״ש ואי נימא דוקא קאמר כי קנו מיני׳ מאי הוי הא מטבע אינו נקנ׳ בחליפין ואין לומר דהאי קנו מיניה לאו בקנין סודר קאמר אלא בקנין המועיל והיינו קנין אגב ואע״ג דסת׳ קנו היינו קנין סודר דכבר כתבו תוס׳ פ׳ אע״פ (דף נ״ה) ד״ה מתנת שכ׳ מדסת׳ קנו מידו היינו ק״ס אבל קנו מיני׳ י״ל קנין המועיל ע״ש דאם כן תיקשי לשטת רש״י דס״ל ר״פ הזורק דגט נמי נקנה באגב קרקע ע״ש וא״כ מאי קאמר דומיא דגט מהגט דלאו בר קנין הא משיכ׳ ואגב גבי גט נמי מהני וקנין סודר במנה נמי לא מהני וצ״ע ועמ״ש סי׳ ר״ב סק״ד.

(י) אם לא אמר מנכסי או לשון אחר – בתשוב׳ הרשב״א הובא בב״י ז״ל ומסתבר׳ שאם אמר אני נותן לפ׳ מנכסי אין זה כאומר תנו מנה לפלוני מחמר׳ דהתם שפרט מחמר׳ מכלל שאר נכסיו אנו אומדין דעתו דליפות כחו הוא שאמר אבל זה שכלל כל נכסיו איזה יפוי כח יש כאן שמה שאמר מנכסי י״ל שלא אמר אלא כדי שלא תאמר דמנה טבוע קאמר ואם אין לו אינו נוטל כלום ולפיכך פי׳ ואמר מנכסי וע״ש. ובתשו׳ מבי״ט כתב דאפי׳ אית לי׳ מנה בהלואה בשטר על אחרים לא זכה המקבל דמנ׳ בעין דוקא קאמר הובא בש״ך. ואיכא למידק בהא דאמרי׳ ספ״ק דגיטין [דף י״ג] עלה דמתני׳ דתנ׳ תנו מנה לפ׳ ומת יתנו לאחר מיתה אמר ר׳ יצחק בר שמואל בר מרתה משמיה דרב והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית במאי עסקינן אילימ׳ בברי׳ והא לא משך ואלא בשכ״מ מאי ארי׳ צבורין כי אין צבורין נמי דהא קי״ל דברי שכ״מ ככתובין ומסורין כו׳ רב פפא אמר לעולם בשכ״מ וכדאידך דרב דאמר שכ״מ שאמר תנו מנה לפ׳ מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישי׳ שמא מנה קבור קאמר ונימא לעולם בשכ״מ והא דאמר רב והוא שצבורין ומונחין היינו דוקא שהניח מנה צבור אבל אם אמר תנו מנה ולא הניח אחריו מנה צבורין ומונחין אין לו למקבל כלום כיון דמנה בעין קאמר והא לית ליה: ויראה לענ״ד לפמ״ש תוס׳ שם דאית ספרים דגרסי שכ״מ שאמר תנו מנה לפ׳ מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין שמא מנה קבור קאמר ומפרש ר״י דה״פ דכשאמר מנכסי נותנין אפי׳ אמר מנה סתם ולא חיישינן למנה קבור כיון שמצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו מ״מ והא דקתני מנה זה נותנים מנה סתם אין נותנים כשאינו מצוה לתת לו משלו אלא שמודה ואמר תנו מנה לפ׳ פקדון שיש לו בידי ולכך במנה סתם אין נותנין דלמ׳ מנה קבור קאמר שמודה שהוא שלו ומתני׳ איירי בפקרון ולהכי בעינן צבורין דבלא צבורין חישינן למנה קבור. והקשו בתו׳ דהא עד השתא מיירי מנותן כדפריך אימ׳ בברי׳ והא לא משך וכאן בא לפרש בענין אחר במודה דהיה לו זה לפרש בהדי׳ ועוד הקשו תוס׳ שם דהיא גופה קשי׳ למה לא אוקמ׳ רב למתני׳ בנותן ע״ש. ולפמ״ש נראה דודאי מתני׳ בנותן מיירי וכדתנן תנו מנה לפ׳ אלא דס״ד דמקש׳ אי בשכ״מ מאי אירי׳ צבורין דמנה דקאמר לאו מנה בעין קאמר אלא שוה קאמר וכדס״ל לרב במודה במקצת בפ׳ שבועת הדיינין וכקושיות הר״ן לזה משני כאידך דרב דאמר תנו מנה לפ׳ מנכסי נותנין והיינו בנותן וכמ״ש תו׳ דדעתו שיתנו לו בכל מקום ומדאמר רב מנכסי משמע דבעי מנכסי דאי לאו מנכסי אם לא היה מנה בעין ומגול׳ לא הי׳ נותנין כיון דמנה טבוע קאמר לזה אמר מנכסי נותנין אפילו ליכא מנה בעין וכמ״ש הרשב״א וא״כ מוכח מאידך דרב דמנה דוקא קאמר היכא דלא אמר מנכסי ומתני׳ דתני תנו מנה לפ׳ סתם ולא אמר מנכסי מש״ה אמר רב והוא שצבורין ומונחין היינו שיהי׳ מונח מנה בעין ומגול׳ הא אי לית ליה מנה בעין אין נותנין ומשום דנותן דוקא קאמר וטוען שוה קאמר כמ״ש הר״ן ובבעה״ת שטר כ״ח כתב דמשמע קונה אפי׳ אמר סתם תן מנה לפ׳ והביא ראי׳ מהא דמוקי מתני׳ דתנו מנה לפ׳ אליבי׳ דרב דמיירי במעמ״ש והתם לא קאמר מנה לי בידך אלא מנה סתם וע״ש והקשה בגי״ת דהא לרב פפא דמוקי בשכ״מ ומשום מנה קבור ע״כ מתני׳ לא מיירי במנה סתם אלא במנה זה ואע״ג דלא נזכר במשנה דאל״כ חיישי׳ למנה קבור וא״כ ה״ה לרב זביד ע״ש ולפי מ״ש ניחא דס״ל דמתני׳ לא מיירי במנה זה אלא כדקתני תנו מנה סתם ולמנה קבור לא חיישי׳ אלא במודה במנה פקדון וכך מפרש ר״י והא דבעי צבורין ומונחין היינו שיניח אחריו מנה צבורין וכאידך דרב דאמר במנה סתם נותנין והיא בנותן ואמר רב תנו מנה לפ׳ מנכסי נותנין וכיון דמנכסי אינו ליפות כחו וכמ״ש הרשב״א אלא מנכסי אמר דלא נימא מנה טבוע קאמר ומוכח דהיכ׳ דלא אמר מנכסי בעי׳ מנה מגולה ונותנים דלא אמר מנכסי מש״ה בעי צבורין ומונחין דאם לא הניח אחריו מנה צבור אין נותנין ודוק. ולישב לדעת הרא״ש דס״ל דמעמ״ש לא קנה עד שיאמר מנה לי בידך ורב זביד מוקי למתני׳ במעמ״ש ולא תני מנה זה. נראה לפי מה שאמרו שם (דף י״ג) אמר רבא מסתברא מילתי׳ דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלהים אמר רב אפי׳ במלוה כו׳ וטעמא מאי כו׳ הני תלת מילי שוינהו כהלכת׳ בלא טעמא. וכ׳ רש״י וז״ל וטעמא מאי במלוה קנה והא ליתי׳ בעינ׳ דליקני ע״ש. ומשמע מדבריו דבפקדון ניחא ואמאי וכתבנו בזה בסי׳ קנ״ו סק״ג והוא דודאי טעמא דהוצרכו לתקן מעמ״ש הוא משום דתקנת סוחרים כמ״ש תוס׳ והרא״ש שלא יצטרכו לחזור על הקנינים וא״כ אין זה קושיא מ״ט מועיל הקנין דהא בכמה מקומות אשכחן שתיקנו חכמים קנינים שאינן מן התורה כמו משיכה משום שמא יאמר נשרפו חיטך א״כ כיון דהוצרכו לתקן קנין מעמ״ש משום הסוחרין תו לא קשה מ״ט אלא במלוה הוא דמקשה מ״ט דכיון דאין קנין נתפס בהלואה א״כ נהי דעשו תקנה שיהיה מעמ״ש קנין הא אינו בר קנין לזה כתב רש״י מ״ט במלוה קנה ואפילו לדעת רש״י פ׳ אע״פ (דף נ״ה) דמלוה נקנה אג״ק אבל לחודי׳ אינו בקנין וכמ״ש תוס׳ פ׳ מי שמת בהא דפריך והא הלואתי לפ׳ ליתי׳ בברי׳ ע״ש ומסיק דמעמ״ש הוא הלכת׳ בלא טעמא וברא״ש כתב ודבעינן במעמ״ש דוקא מנה לי בידך דכיון דמעמ״ש הוא הלכתא בלא טעמא מש״ה צריך דוקא מנה לי בידך אע״ג דמסתמ׳ נמי על מנה שיש לו בידו אמר וע״ש. וכיון דרב זביד מוקי להא דאמר רב והוא שצבורין כו׳ במעמ״ש ס״ל דלא אמר רב מעמ״ש אלא בפקדון וכמבואר שם בגמ׳ ובפקדון לא הוי הלכתא בלא טעמא וכנראה מדברי רש״י דבמלוה הוא דמסקי׳ לה הלכת׳ בלא טעמא וכיון דהוא הלכת׳ בטעמא לא בעי נמי מנה לי בידך כיון דסתמ׳ על מנה שיש לו בידו אומר ובזה יתיישב קושיות תוס׳ שם בהא דאמר רב פפא לא אמר כרב זביד דס״ל כי קאמר רב מעמ״ש קונה ל״ש מלוה ל״ש פקדון דהקשו רב גופי׳ אמאי לא מוקי מתני׳ משום מעמ״ש לא ליבעי ציבורין ע״ש ולפי מ״ש ניחא דכיון דס״ל ל״ש מלוה א״כ ה״ל הלכת׳ בלא טעמא ובעי מנה לי בידך וכמ״ש הרא״ש ובמתני׳ לא תני מנה זה אלא מנה סתם.