(א) כך הדין בכל ממכר – עיין בתשובת צ״צ סי׳ ד׳ ובתשובת עה״ג סי׳ ק״ז שנשאל לפניהם בראובן ושמעון שהחליפו את בתיהם זה עם זה ולא נעשה שטר ביניהם רק מיד כתבו בפנקס הקהל הבתים כל א׳ על שם בעליו והעילוי שהיה צריך ליתן א׳ לחבירו נתן מיד והחזיק כל א׳ בשלו וכחצי שנה אחרי כן יצא שט״ח בקנין בפני עדים ושעבוד נכסים על ראובן בכפלים מה ששוים שני הבתים ובא הבע״ח בכח שטרו לגבות הבית שהוא עתה ביד ראובן הלוה שלו כיון שהוא בני חורין וגם הבית שביד שמעון שהשיג מן ראובן בחליפין מפני ששעבודו קודם ושמעון טוען שאין לו זכות רק בבית זה שהיה תחלה של ראובן הלוה כיון שהוא קודם אבל לא בבית זה שהוא עתה ביד ראובן כיון שהיה שלו תחלה הרי יוחזר לו מפני אחריותו אע״פ שלא כ׳ א׳ לחבירו אחריות הא קיי״ל אחריות ט״ס הוא. והשיבו שניהם בסגנון אחד שהדין עם הבע״ח שיכול לגבות שני הבתים ואין לשמעון זכות בהבית שהיה שלו מתחלה מפני אחריותו כיון שלא פירש אחריות והא דאחריות ט״ס דוקא באחד שלקח מחבירו משום דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל בכה״ג שהחליפו זה עם זה דהוו שניהם בלקוחות זה קונה מזה וזה קונה מזה לא אמרינן אחריות ט״ס אלא כיון דלא פירש אין להם אחריות זה על זה משום דאמרינן בההיא הנאה דאין זה מקבל אחריות על הבית שנתן לחבירו גמר ומקני ולא בעי שיהא חבירו מקבל אחריות על הבית שנתן לו חבירו וכמ״ש כרשב״ם בפ׳ בית כור דף ק״ז ע״א בד״ה כלקוחות דמו כו׳ והאריכו בראיה זו. ובצ״צ שם הוסיף עוד דאע״פ דבנ״ד נתן א׳ לחבירו העילוי ששוה בית חבירו יותר משלו ודילמא על אותן מעות י״ל דלא שדי אינש זוזי בכדי מ״מ כיון דניחא ליה במה שאינו מקבל אחריות הוא על של חבירו גמר ומקני לגמרי אפילו במעות שנתן ועוד כיון דהבתים אין להם אחריות זע״ז הו״ל לפרש כו׳ ע״ש. ועיין בס׳ קצות החושן לעיל סי׳ קט״ז סק״ג שכ׳ דאשתמיט להו תשובת הר״י בן מיגש שהובא בהגמ״ר פ״ק דכתובות דמבואר שם דבחליפין נמי אחריות ט״ס כו׳ וראייתם מס״פ בית כור יש לדחות דהתם שאני כיון דאחריות דאביכם הוא ושניהם בשוה עומדין בספק משא״כ הכא זה שהחליף ביתו שהוא יודע בנפשו שהוא שלם בלא מום ושום טורף לא יבא עליו מהיכי תיתי ישליך אותו בכדי ויטול ביתו של חבירו שאינו יודע נגעי חבירו ואם כן אדרבה הוא רוצה לקבל אחריות על שדהו וחבירו נמי יקבל אחריות עליו ע״ש והסכים עמו בנה״מ שם וכ׳ דלא ניתן לכתוב מרוב הפשיטות ע״ש. ועיין בתשובת שבו״י ח״א סי׳ קנ״ג הזכיר נמי דברי הצ״צ ועה״ג הנ״ל בקצרה והשיג ג״כ עליהם וכ׳ וז״ל ולע״ד לבבי לא כן ידמה דודאי אף בכה״ג אמרינן אחריות ט״ס הוא וכל אחד קיבל אחריות של חבירו אנפשיה כמו דאמרינן לא שדי אינש זוזי בכדי הכי נמי אמרינן לא שדי קרקעו בכדי כיון שהוא יודע בעצמו שקרקעו מנוקה ומשופה כו׳ אלא שגוף הנדון אינו תלוי בכל זה דאע״ג דחייב באחריות מ״מ הבע״ח מוקדם יכול לטרוף לפי סברתם ולומר למי שהחליף אם יש לך אחריות על מי שהחליף אתך לך חזור וטרוף ממנו מי ששעבודך עליו (ע׳ בצ״צ שם בהג״ה מבן המחב׳) אלא נ״ל עיקר הדין תלוי במה שכתבתי לעיל (הובא לעיל סי׳ ק״ד ס״ט ס״ק ט׳) דבע״ח אחד אינו יכול לטרוף קרקע שמכר הלוה ונתן לו תמורתו בעד היתרון שנ״ח לו הלוה שכבר פקע שעבודו מזו הקרקע וכ״ה בנד״ז בע״ח אחד אינו יכול לטרוף שניהם דממ״נ טורף א׳ שלא כדין כיון שטורף תחלה הבני חורין קרקע של ראובן אין רוצה לחזור ולטרוף משמעון כיון שכבר קיבל תמורתו אך בע״ח מאוחר יכול לחזור ולטרוף כו׳ עכ״ל ע״ש. ולכאורה מצד זה אין כאן השגה על הגאונים הצ״צ ועה״ג הנ״ל דהא באמת התומים בסי׳ ק״ד (הבאתיו שם בס״ק הנ״ל) חולק על השבו״י הנ״ל בדין קרקע שמכר הלוה ונתן לו תמורתו ודעתו דאף בע״ח אחד יכול לחזו׳ ולטרוף קרקע זו עבור היתרון שחייב לו הלוה ע״ש ואם כן לכאורה ה״ה בנדון שנים שהחליפו בתיהם הנ״ל היה הדין עם הצ״צ ועה״ג הנ״ל. אולם מצאתי בס׳ בית מאיר לאו״ה סי׳ קי״ג ס״ב בד״ה ומדי דברי בענין זה. הביא ג״כ בקצרה דברי הצ״צ הנ״ל והשיג עליו מצד אחר (ומתחלה תמה שם על הראיה שהביא הצ״צ הנ״ל דגבי חליפין לא אמרינן אחריות ט״ס מהא דפ׳ בית כור דף ק״ז גבי אחין שחלקו כו׳ דז״א דשאני הכא דלדידיה ברור היה שחבירו לא יפסיד על ידו ולגבי דחבריה היה מסופק כו׳ והוא כעין דברי הקצה״ח ונה״מ ותחלת דברי השבו״י הנ״ל ואף הוסיף להביא סעד מדברי התוס׳ ב״ק דף ט׳ ד״ה פשיטא כו׳ ואח״כ כ׳) וז״ל ותו בעניותי עיקרא דדיניה צל״ע כי לפ״ד אפשר לו׳ דבכי ההוא גוונא לא יטרף ב״ח דראובן מידי מהבית שביד שמעון עכשיו מפני שיאמר לו מה הפסדתיך הא העמדתי לך אחרות נכסים תחת שעבודך דבשלמא אם קונה בזוזי הרי קונה קרקע דסמיכות המלוה עליו ונותן מידי דמצי לאברוחי ולכן אף דשוב קנה המוכ׳ בהני זוזי קרקע אחרת מ״מ לא זז שעבודו מקרקעו אבל במחליף קרקע בקרקע שמעולם לא פסק רגע אחת בלא שעבוד למלוה שפיר יכול לו׳ מה הפסדתיך ודמות ראיה ממה דקיי״ל דאינו טורף משעבדי במקום שיכול לומר הנחתי לך בני חורין ומסופק הש״ס דאפילו אשתדיף בני חורין ונהי דמסקינן דטורף היינו משום שלקח שעבודו ומראשית נכנס הכל לשעבודו לענין זה שאם ישתדף א׳ יגבה מהשני אבל בנד״ז שמעולם לא היה לו אלא בית א׳ לשעבודו היה׳ מסתב׳ לע״ד דיכול לומר נתתי לך מקום אחר לגבות חובך כו׳ וצ״ע עכ״ל ע״ש:

(ב) כגון שהיה המקח – עסמ״ע סק״ה שכ׳ ונ״ל דקמ״ל כו׳ לאפוקי אם מסרה לו הלוקח מעצמו ע״פ עדותו כו׳ ועיין בתשו׳ מים חיים חח״מ סי׳ ד׳ שכ׳ על נדון דידיה וז״ל ומ״מ יש לחלק ולומר דהסמ״ע בסימן רכ״ה מיירי דהלוקח מסר למערער ע״פ עדותו כולו וא״כ לא עשה הלוקח למוכר שום טובה ע״כ שפיר יבול המוכר לטעון ללוקח אחוי טירפך ואשלם לך אבל בנ״ד דהלוקח השוה עם היורשים ועשה טובה למוכר שאם היה הדבר בא לפני ערכאות אפשר היה שיוציאו ממנו כל הבית והיה חל אחריות על המוכר אפשר דבזה גם הסמ״ע מודה דהמוכר חייב לשלם ללוקח כפי מה שהשוה עם היורשים ודמיא למ״ש רמ״א בסי׳ רס״ד ס״ד ואם סא יצא רק ע״י השתדלות האחר לא יוכל לומר כו׳ אע״פ שהאמת אתו מ״מ חייב לשלם כפי מה שנהנה כו׳ ע״כ יראה לי שיש להדיינים לפשר הדבר בין המוכר והלוקח כפי ראות עיניהם עכ״ד ע״ש:

(ג) בין בדין המלך – עבה״ט וע׳ בכ״מ פי״ט מה׳ מכירה דין ג׳ ובב״ח. ועיין בתשו׳ בית אפרים חח״מ סי׳ ו׳ שהאריך בזה על עובדא שבא לפניו (שהזכרתי לעיל סי׳ ס״ט ס״ב ס״ק ד׳) ואח״כ כ׳ וז״ל ואכתי צ״ע במ״ש הרמב״ם שבא א״י והוציא הקרקע כו׳ שכתבתי לעיל שיש לפרש כגון שדין המלך מי שקנה קרקע מהא״י תחזור לו בלא דמים וכיוצא בזה ומדסתם לה סתומי משמע דבכל גווני אינו חוזר עליו אף שאינו בא עליו בתורת חוב רק על הקרקע עצמו ולמה לא נימא כיון שדין המלך ברור שאין הקרקע שלו רק של הא״י ה״ז כמוכר ונמצאת שאינה שלו ודוחק לחלק בין אם המלך בעצמו יש לו דין על הקרקע ובין איש אחר שיש לו כח להוציא בדין המלך דבכה״ג לא די שאינו מקח טעות אלא אף בתורת אחריות אינו חוזר עליו דלא מסתבר לומר הכי דמה לי המלך בעצמו או איש אחר שבא בכח המלך כיון שידו תקיפה בדין המלך ודינו דין על הקרקע גופיה הרי מוכר דבר שאינו שנו ולכן ננע״ד דודאי אם בשעת המכירה כבר היה דין המלך על קרקע זו ופקודתו שיקח אחר קרקע זו או המלך בעצמו א״כ הוי מקח טעות דה״נ למוכר לגלויי ללוקח ואין זה בכלל אונסא דמתייליד כלל ובכה״ג מיירי הא דמוכתב נמלכות אומר לו הש״ל שבשעת המכירה היה כבר מוכתב למלכות אבל אם בשעת המכירה עדיין לא היה דין המלך כלל ושלו הוא מוכר ועתה נתחדש דין המלך שיקחו הקרקע המלך או אחר אע״פ שהוא בא מחמת המוכר כגוונא דכתיבנא או כגון שלא פרע מס שנים שעברו ועתה נתחדש הפקודה לקחת הקרקע עבור העבר וכיוצא בזה כיון שעכ״פ עתה נתחדש ובשעת המכירה לא אסיק אדעתיה כלל אונס הוא שהרי נולד אחר המכר ובכה״ג מיירי הרמב״ם דאם הוציא ממנו בדין המלך אינו חוזר דאונס הוא ויצא לנו מזה דדוקא היכא שאין ידוע בשעת מכר אבל אם ידוע בשעת מכר דין המלך על קרקע זו פשיטא שלא נחשב אונס וכשיש לו דין על הקרקע עצמו ה״ל מקח טעות וכשאין לו דין על הקרקע עצמו רק בתורת חוב ואפשר לסלוקי בזוזי אע״פ שהמקח חל בכה״ג מ״מ עכ״פ בכלל קבלת אחריות הוא לפי שאין זה אונס שנולד מחדש כו׳ ומכ״ש בשטרו קנין שלנו שכותבין הכל לטובת הלוקח אם יבא א׳ מסוף העולם קרוב או רחוק יהודי או א״י כו׳ דפשיטא שחל עליו האחריות שמוציא הא״י ואין סברא לומר דדוקא אם יוציא בד״י דודאי הך לישנא יתירא לטפויי אתי דאף אם יוציא בדיניהם הוא מחוייב לפצות כו׳ ומכ״ש בשטרות שלנו שכותבין שכל לשון שבו יהא נדרש לזכות ויפוי כח בעל השטר כו׳ ומכ״ש אם לפי ראות עיני הדיינין לא בא הא״י בעלילה רק באמת מגיע לו החוב כו׳ עכ״ל ע״ש עוד:

(ד) בפירוש שלא יהיה עליו אחריות – עיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ב סי׳ כ״א בראובן שקנה קרקע מהקהל בלי אחריות מהשררה וחזר ומכר קרקע זו לשמעון על תנאי זה ונגמר המקח מחמת סכסוכים שהיו ביניהם נתבטל המקח ומחלו זה כזה ואח״כ חזרו ונתפשרו והוסיף לו שמעון על קציצה ראשונה עשרה ר״ט ועדים הראשונים כתבו שטר מכר בקיצור וכתבו לבסוף ולעת הצורך יוכתב שטר קנין כנהוג באריכות וברוב ימים נתעורר דינים על הקרקע הנ״ל מחמת השררה והוצרך שמעון להוציא הוצאות ולהתפשר עמו ועתה תובע לראוב׳ שיחזיר לו הוצאותיו באמרו שאחר שחזרו ונתפשרו לא הזכיר המוכר תנאי זה ונכתב בקיצור ולעת הצורך יוכתב שטר קנין כנהוג באריכות וכל שטרות מנהג לכתוב אחריות הן מיהודי או מא״י א״כ קיבל עליו המוכר אחריות והמוכר טוען שלא הוצרך להזכיר באשר כבר הזכיר התנאי בעת קנין ראשון וגם העדים אמרו שלא היה כוונתם רק על שאר לישני דשטר וכל יפוי כח ואחריות דנפשיה אבל לא על אחריות מהשררה. ופסק שהדין עם המוכר כמ״ש הרמ״א סי׳ ר״ז ס״א דאם התנה תנאי ואח״כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו ואף דכאן יש לפקפק מאחר שכתבו ולעת הצורך יכתבו שטר באריכות כנהוג ומנהג לכתוב כל אחריות הן מחמת נימולים או שא״נ מ״מ כיון דעדים מפרשים עדותם שלא היה כוונתם רק על שאר יפוי כח השטר אבל לא לבטל מה שכבר הותנה הולכים אחר העדים המפרשים כוונתם ומבואר בס״ס ס״א דיש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונ׳ והכא נמי כוונתו ניכרת כיון שהוא קנה מהקהל בלי אחריות מהשררה ובתחלת המכירה התנה בפירוש בלתי אחריות מהשררה רק שנתבטל מחמת איזה קטטה מסתמא גם לבסוף מכר על תנאי זה כו׳ וגם דמי להא שכ׳ רמ״א סי׳ רכ״א היה בתחילה קציצה ביניהם וחזר אחד ומשכו סתם ודאי על קציצה ראשונה קני ועוד בר מכל דין אף אם נפרש משמעות הכתוב בשטר לכתוב קנין באריכות כנהוג דכותבין אחריות מיהודי ומא״י היינו אחריות מא״י שיברר הא״י שהיהודי חייב לו או שגזל ממנו הקרקע אבל אחריות השררה שרוצה ליקח בחזקה זה לא יעלה בדעתו לקבל עליו כמבואר בסי׳ רכ״ה ס״ב כו׳ לפי שזה אונס הוא ואין המוכר חייב באחריות אונס ואם אמנם שיש להשיב על זה מ״מ נראה עיקר לדינא ע״פ אומדנות המוכיחות והעדים גופייהו המעידים שהיה כוונתם על תנאי ראשון בכן נראה ברור שאין לשמעון על ראובן שום דו״ד מחמת אחריות הנ״ל עכ״ל ע״ש:

(ה) אונס ניסוך הוא על המוכר – כ׳ הסמ״ע וז״ל הטעם כ׳ הרא״ש והטור הביאו דהרי קיבל עליו אחריות היין דאתא ליה מעלמא דהיינו שבירה ושפיכה ואמרינן דה״ה כל אונס דאתי מעלמא דמ״ש הני מהני והא דפרט שבירה ושפיכה מפני שהן אונסין דשכיחין כו׳ משא״כ הלוקח כו׳ עכ״ל ובאמת בטור בשם הרא״ש כ׳ תחלה טעם אחר הואיל ואיכא למידק שאחריות שבירה ושפיכה קיבל עליו המוכר ולא אחריות שום הפסד אחר ואיכא נמי למידק איפכא כו׳ אוקי ממונא בחזקת מריה ולא נוציא המעות מהלוקח שהוא מוחזק בהן כי עדיין לא פרע המעות ועוד כי הדבר מוכח כן כי המוכר קיבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא כו׳ יע״ש והועתק קצת בבאר הגולה כאן אות כ׳. והסמ״ע שכ׳ רק טעם השני משמע ליה דזה הטעם הוא עיקר ולפ״ז אפילו אם כבר נתן הלוקח המעות היה צריך המוכר להחזיר. אולם בתשובת אא״ז פמ״א ח״ב סי׳ קס״ב פסק שטעם הא׳ שכ׳ הרא״ש דמחמת ספק על מי מוטל אחריות דניסוך אין מוציאין מהלוקח המוחזק הוא עיקר ולכך אם נתן כבר המעות אין מוציאין מיד המוכר כי על טעם השני שכ׳ הרא״ש דאונס ניסוך דלא שכיח לא אסיק אדעתיה להזכיר בכתיבה קשה דאדרבה כיון דלא שכיח ולא אסיק אדעתיה א״כ אינו בכלל האחריות דאונסא דלא שכיח לא קיבל עליו כמבואר לעיל ס״ג וס״ד וזה דוחק לחלק ולומר בשביל דלא שכיח לא הזכירו ולענין חיוב אחריות יהיה שכיח שקיבל עליו ובפרט שלא הזכיר סתם אחריות אלא אחריות שבירה ושפיכה וע״כ דהרא״ש לא דן אלא מטעם הא׳ דאוקי ממונא בחזקת מריה וטעם הב׳ לא כ׳ אלא סניף לטעם הא׳ אבל היכא דהמוכר מוחזק לא מוציאין ממון מיד המוחזק. וע״ש עוד במעשה בא׳ שקנה ד׳ חביות יין וקנה כדרך התגרים ונתחייב המוכר להביא היין למקום פ׳ בשלימות בלי שום חסרון ואם יתקלקלו החשוקים או החביות הכל על אחריותו ואח״כ נתנסך היין בדרך ע״י העגלונים והלוקח אינו רוצה לקבל היין ותובע כל המעות מהמוכר. ופסק שם דהדין עם המוכר חדא דטעם הא׳ שכ׳ הרא״ש הוא העיקר וא״כ בנ״ד שכבר קיבל המוכר המעות אין מוציאין מידו ועוד אף לפי טעם הב׳ שכ׳ הרא״ש משמע דוקא התם דחזינן שלא קיבל עליו הלוקח אלא אחריות מגוף היין משמע אבל לא אונס דאתי מעלמא אבל בנ״ד שלא קיבל הלוקח אחריות והמוכר לבד קיבל להביא בשלימות היין על אחריותו אין בכלל זה אלא אחריות שבירה ושפיכה ולא ניסוך וראיה ממשנה דס״פ טבול יום התורם את הבור ואמר ה״ז תרומה ע״מ שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה ר״ש אומר אף מן הטומאה ופסק הרמב״ם כת״ק וה״נ בנ״ד דלא התנה המוכר אלא על שבירה ושפיכה אבל לא על ניסוך ולפ״ז לא מבעיא היכא שכבר קיבל המוכר המעות שא״צ להחזיר אלא אף אם עדיין לא נתן הלוקח המעות מחוייב לשלם מכח מתני׳ דלעיל עכ״ד ע״ש. והנה בעיקר הקושיא שהקשה אא״ז ז״ל על טעם הב׳ דהרא״ש כבר עמד ע״ז הדרישה וז״ל וא״ת אדרבה נאמר כיון דלא שכיח לא קבלו המוכר עליו כמ״ש רבינו בסי׳ זה ס״ד ודוחק לומר דלא שכיח כ״כ כמו שבירה ושפיכה אבל מ״מ שכיח הוא קצת וי״ל דע״כ לא קאמר לעיל דאין המוכר מקבל עליו אחריות כזה אלא כשאין הלוקח מתנה בהדיא איני רוצה לקבל עלי אחריות אבל כאן שפי׳ בהדיא שאחריות הטעם לבד מקבל עליו ולא שום אונס אחר כו׳ עכ״ל ע״ש ומ״מ לדינא נראין דברי אא״ז ז״ל דאם כבר נתן המעות אין מוציאין מיד המוכר כיון דהרא״ש ז״ל לא כ׳ טעם הב׳ לחוד רק בצירוף טעם א׳ וכבר כ׳ בתשובת ח״צ סי׳ ע״ג הבאתיו בפ״ת לאה״ע סי׳ קנ״ז סק״ד כשהפוסק מביא הרבה צדדים אין לסמוך על כל א׳ מהצדדים כו׳ ובפרט להוציא ממון (ובפרט דבס׳ נה״מ תמה על הדרישה בזה) וגם בדין השני שכ׳ אא״ז ז״ל דבסתם מכירה והמוכר קיבל עליו שיעמוד בשלימות אף הרא״ש מודה דאין אחריות ניסוך בכלל ואף אם לא נתן הלוקח המעות מחוייב לשלם ג״כ נראין דבריו ויש סעד מדברי הדרישה הנ״ל ולפ״ז אף אם המוכר לא הזכיר לשון להעמיד בשלימות רק אמר שמקבל כל אחריות דבזה אין ראיה ממשנ׳ דטבול יום הנ״ל כיון שלא הזכיר לשון שלום מ״מ אין אחריות ניסוך עליו כמבואר בדרישה הנ״ל וצ״ע. ועיין בתשו׳ בית דוד חח״מ סי׳ א׳ שכ׳ על נדון השאלה שם וז״ל והנה הדבר זר בעיני לחייב את בעל הספינ׳ באחריות גניבה ואבידה כי כפי הנהוג בקאנטראקטין באוספלאוו דפה שלא לכתוב קבלת אחריות בפירוש אף דודאי הוי כש״ש להתחייב בגו״א דלא גרע מהאומנין דבההיא הנאה דתפיס ליה אאגריה הוי ש״ש (ע״ל סי׳ ש״ו ס״א) עכ״ז מעולם לא החלטנו הדין לחייבו בגניבה ואבידה והיינו מהא דאמרינן בב״ק נ״ו ע״ב מאי מסרו לרועה מסרו רועה לברזיליה דאורחיה דרועה לממסר לברזיליה וכן פסק בש״ע סי׳ רצ״א סכ״ב וכ׳ הש״ך שם דאפילו לדעת החולקין בסכ״ד גבי אשתו ובניו אם אין להם במה לשלם מודים בזה דפטור כו׳ וכיון שהדבר ידוע ומפורסם שאין מדרך בעל הספינ׳ ללכת בעצמו על ספינתו רק להושיב אחר במקומו הנקרא שאפער א״כ אין דינו של בעל הסחורה באחריות גניבה ואבידה עם בעל הספינה כלל רק עם השאפער ואף דנהיגי לכתוב בשטרי הקאנטראקט אחריות אש ומים לא קבלתי עלי ליכא לדיוקי מהא לישנא דשאר אחריות קבל עליו דאפשר דלא כ׳ כן אלא לשופרי דשטרא ומנא אמינא לה מהא דאיתא בב״ב דף ע׳ ע״א בעי מיניה רב אחא בר הונא מר״ש חוץ מחרוב פלוני חוץ מסדין פלו׳ אותו חרוב הוא דלא קנה הא שאר חרובים קנה או דלמא שאר חרובים נמי לא קנה א״ל לא קנה כו׳ ופי׳ רשב״ם שם כו׳ עכ״ל ע״ש ועמש״ל סי׳ רי״ו ס״ה סק״ג וצ״ע: