×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
כל דיני קידושי קטנה, ובו כ״ז סעיפים
(א) הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְכֵן כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִכְתֻבָּתָהּ. אִם נִתְאַלְמְנָה, אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, הוּא זַכַּאי בַּכֹּל עַד שֶׁתִּבְגַּר. לְפִיכָךְ, מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָלֵד עַד שֶׁתִּבְגַּר; וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְקִדְּשָׁהּ הָאָב, הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ. פָּחוֹת מִכָּאן, אִם מְסָרָהּ אָבִיהָ לְקִדּוּשֵׁי בִּיאָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּנֶפֶל, וְאִם קִבֵּל אָבִיו בּוֹ קִדּוּשִׁין וְהַמְקַדֵּשׁ קִדֵּשׁ אַחַר כָּךְ אֲחוֹתוֹ, צְרִיכָה גֵּט (אוֹר זָרוּעַ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) ל׳ הרמב״ם בפ״ט מה׳ אישות ממשנה קידושין דמ״א ע״א וכפי׳ רש״י שם
(ב) ממשנה כתובות דמ״ו ע״ב
(ג) כן משמע בכמה דוכתי ובירושלמי פ״ז דקידושין אה׳ אם ילדה אשתך נקבה וכו׳ משנה שם דס״ב ע״ב
(ד) ממשנה יבמות דקי״ב
(ה) ממשנה נדה דמ״ד ע״א
(א) וכן הוא זכאי במציאת׳ וכו׳. ואם נתנו לה מתנ׳ יש להסתפק אם דומה לכסף קידושין או דוקא קידושין לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול אבל כל שזיכו לה אחרים מתנה אין לאביה כלום ולא דמי למציא׳ מידי דהוי אאשה שג״כ במתנ׳ הקרן לעצמה רק שהבעל אוכל פירות כמ״ש הרא״ש פ״ק דקדושין בשם הירושלמי ואף על פי שמציאת האשה לבעלה:
(ב) דאין קדושין תופסין בנפל. והא דאמרי׳ בירושלמי דבת יום אחד מתקדש׳ היינו בידוע שכלו לו חדשיו או בשהה שלשים יום אחר הקידושין דאגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ונראה דאף בנפל ספק קידושין הוי ואם קידש אחותו ואח״כ קידש בת אחותו שניהם צריכין גט מספק ועיין לקמן סוף סי׳ מ׳ דגם בהוכר העובר מקודשת לדעת הרמב״ם:
(א) וקידושיה לאביה. ילפינן מקר׳ ויצאה חנם ובמציאה אמרינן הטעם אי בעי מסר אותה למנוול ומשמע קידושיה לאביה כל מה שמקד׳ אותה אף על גב בפרוטה יכול לקדש והמותר הוי מתנה מ״מ זוכה אביה יש למילף מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה וכ״מ בתו׳ פר״ש דף מ״ו שכתב אין למילף מציאה דשייך לאביה מן כסף קידושין משום מציאה מטריח את עצמה להגביה א״כ מתנה שפיר יש למילף, אף על גב דכתבו שם בסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד׳ דיוצאת מרשותו א״כ גם מתנה אין למילף דהא בל״ז צריך ישוב בתוס׳ למה לא כתבו בתחילת דבריהם למילף מציאה מן קדושין שאני קדושין דיוצאת מרשותו אע״כ פרכ׳ זו לא כתבו אלא בסוף דבריהם לענין מה הצד אז פרכינן כל דהו וכן ראיתי בחדושי מהרש״א, וכ״ז איירי כשהיא אינה סמוכה על שלחנו כמ״ש בתוס׳ שם דף מ״ו וע׳ בח״ה סי׳ ע״ח:
(ב) קידש אח״כ. עיין פ״ג דנדה מבעי׳ שם בהמה במעי אשה מקבל אביה קדושין מהו נ״מ לאתסורי אחותו וקאמר עד כאן הביאה לר״ז לידי גיחוך מי קא חי ולכאורה ק׳ מנ״ל משום גיחוך קאמר דלמא שפיר מבעי׳ ליה לענין אם אביה קיבל קידושיה וגם קידש אחותה ומבעי׳ ליה אם תופסין קידושי אחותה ובתו׳ שם מבואר אף ע״ג שאינו חי היינו שאינו בר קיימ׳ אבל חי איזה ימים א״כ מבעי׳ ליה אם קידש אחותו בעוד שהי׳ חי, ומזה נראה כל כה״ג כיון דא״י לחיות אף על גב שחי לפי שעה לא הוי ולד ובודאי תופס הקדושין מה שהוא מקדש אחותה בעודה הנפל חי ולא כח״מ שכתב דהוי ס״ק מיהו דוק׳ בנפל ודאי כמ״ש בסימן קנ״ו, ורש״י פי׳ שם מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה וק׳ למה לא מוקמינן הבעי׳ שקידש אחותה בעוד שהיה אותו ולד חי ואפשר רש״י ס״ל דאינו חי כלל, (שוב ראיתי הראיה מתו׳ יש לדחות אלא יש להביא ראיה המקשן דמנ״ל להביא ראיה דאינו חי אפילו שעה אחת מדר״י אמר רב דלמ׳ יכול לחיות שעה אחת אלא כיון שאינו דבר המתקיים אין אמו טמאה אבל לענין קידושין שפיר מבעי׳ ליה אם באותו שעה קידש אותו ולד ואחותו אלא ודאי דאין קידושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קידושין גמורים הם לפ״ז שפיר ק׳ על רש״י למה אינו מפרש הסוגי׳ בכה״ג):
(א) במציאתה – כתב ב״י אעפ״י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה״י כתב טעם אחר ע״ש. וב״ח כ׳ על דקדוקי הב״י דמש״ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי׳ הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי׳ שלה מש״ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו׳ ע״ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב״ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע״י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא״כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני׳ בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס׳ דכתובות דף מ״ו ע״ב ד״ה זכאי במציאתה וכו׳ שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו׳ משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו׳ ע״ש. א״כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא״כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע״ש ובמהרש״א. וכן הח״מ מסופק במתנה. אבל הב״ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע״ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א״כ קשה קושית התו׳ שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו׳ וא״ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו׳ איכא למימר מתנה יוכיח ע״ש ודו״ק. גם י״ל לפי מ״ש תוס׳ שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד׳ דיוצאת מרשותו וכו׳ א״כ גם מתנה אין למילף וא״ל כסברת המהרש״א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ״ק דקדושין ע״ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס׳ כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא״כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש״א ודו״ק:
(ב) בנפל – עיין בנדה דף כ״ג ע״א. ועיין מ״ש הב״ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש״י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע״ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח״כ דהא קי״ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח״מ כתב דהוי ס״ק. והב״ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע״ש:
(א) האב כו׳ – רפ״ב מ״א א׳ וערש״י שם ד״ה כשהיא נערה כו׳ וכמ״שש במתניתין ס״ד א׳:
(ב) שלא לדעתה – ע׳ א׳ ועס״ז:
(ג) וקידושיה כו׳ – שם ג׳ ב׳. וכתובות מ״ו ב׳:
(ד) אם נתאלמנה כו׳ – כתובו׳ מ״ג ב׳:
(ה) עד שתבגר – כמ״ש בס״ב
(ו) מיום שתלד – ירושלמי פ״ג אמתני׳ אם ילדה כו׳ הא בת יום א׳ מתקדשת בכסף והביאו הרא״ש ור״ל לאפוקי בביאה ב״י:
(ז) י״א דאין כו׳ – נדה כ״ג א׳ ודלא כפרש״י שם ד״ה לחומרא דמ״מ נ״מ בשאר קרובו׳:
(א) סי׳ ל״ז ב״ש אות א׳ וכן ראיתי במהרש״א. נ״ב וק׳ לי דא״כ ירושת בת שנפלה לה מבית אם אמה יזכה בהם אבי׳ מדדמי ממש לקדושין ומתנה דלא טרחו בהו. וצ״ע:
(ב) ח״מ אות א׳ ואם נתנו לה. נ״ב ע׳ קצות החשן סי׳ קע״ו סי״ב:
(א) מקדש את בתו – עיין במל״מ פ״ג מה״א דין י״א שנסתפק במי שקידש בתו קטנה פחותה מבת ג׳ שנים ויום א׳ בכסף או בשטר דקי״ל דהיא אשת איש גמורה. אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשובה כנשואה או דילמא חופה דפחותה מבת שלשה לא חשיבה חופה והויא ארוסה ונ״מ ליורשה וליטמ׳ לה ולדון לבועלה בחנק אם בא עליה אחר ג״ש ויום א׳. והאריך בזה והעלה דרש״י והתוספת והריטב״א אית להו דפחותה מבת ג״ש לית לה חופה וכן הוא דעת רבינו הרמב״ם וקצת גאונים (שהובא דעתם בש״ע לקמן סי׳ ס״א בענין חופת נדה ופחותה מבת ג״ש גרע מנדה) דע״כ אית להו דפחותה מבת ג׳ אין לה חופה ולא מצינו מי שיחלוק בפירוש בדין זה זולתי הרשב״א ז״ל דס״ל דפחותה מבת ג״ש אית לה חופה ואיהו ע״כ סובר כהרא״ש ודעימי׳ (הוא דעת הי״א שם) אמנם הרא״ש וסייעתו לא נתבאר מה דעתם בפחותה מבת ג׳ דאפשר אף דס״ל דחופת נדה הויא חופה מ״מ ס״ל דלית חופה לפחותה מבת ג׳ ע״ש באורך. ועיין בשעה״מ פ״י מהל׳ אישות בקו׳ חופת חתנים סעיף ז׳ שהאריך ג״כ בזה ומסיק דלכ״ע דינא יתיב דחופה דפחותה מבת ג׳ שנים לא חשיבא חופה כלל ואין מי שיחלוק על זה ושלא כדברי המל״מ הנ״ל ע״ש:
(ב) במציאתה עח״מ וב״ש ועיין בספר קצות החשן סי׳ קע״ו סעיף י״ב:
(ב) תופסין בנפל – עבה״ט ועיין בתשובת שבו״י ח״ג סימן קי״ח מ״ש בזה:
האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד עד שתבגר, בין בכסף בין בשטר בין בביאה, וכסף קידושיה שלו. וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה. אלא שבכסף יכול לקדשה מיד אחר שתולד וקידושיו קידושין גמורין והיא באשת איש, אבל אינו יכול למוסרה לביאה עד שתהיה בת ג׳ שנים ויום א׳.
(א) האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד עד שתבגר ז״ל הרמב״ם בפ״ג וכן משמע בכמה דוכתי וכן בירושלמי פרק האומר אהא דתנן אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום הא בת יום אחד מתקדשת בכסף וכתב הרא״ש ונראה דה״ה דמתקדשת בשטר ולא אמרו בכסף אלא לאפוקי קידושי ביאה כדבסמוך ובר״פ האיש מקדש (קידושין מא.) תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה ואיפליגו ר״ל ור״י (מג:) בנערה והלכה כר״י דאמר אפילו נערה אביה מקבל קידושיה ולא היא אא״כ מדעת אביה:
(ב) ומה שכתב וכסף קידושיה שלו בפרק קמא דקידושין (קידושין ג:) ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) מייתי לה מקרא:
(ג) ומה שכתב וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה במשנה פרק נערה שנתפתתה (שם) האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואע״פ שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקידושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מיתנו:
(ד) ומה שכתב אלא שבכסף יכול לקדשה מיד וכו׳ ארישא דמילתא שכתב דזכאי לקדשה בין בכסף בין בשטר בין בביאה קאי ולמדנו דמ״ש בין בביאה לא קאי אמשעה שתולד דהא אינו יכול למוסרה לקידושי ביאה עד שתהא בת ג׳ שנים ויום אחד כלומר שאם מסרה לקידושי ביאה אינה מקודשת משום דביאה פחותה מבת ג׳ ויום אחד לאו ביאה היא וזה פשוט במשנה פרק יוצא דופן (נדה מד:) ומייתי לה בפ״ק דקידושין (י.):
(א) האב יכול לקדש בתו בעל כרחה. כ״כ החינוך במצוה תקנב.
האב זכאי בכתובתה אם תתאלמן או תתגרש עד שתבגר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסי׳ נה,ז.
נפלו לבת נכסים מבית אבי אמה אין לאב בהם כלום. בכתובות מו:, תנן דאינו אוכל פירות, ורש״י שם ד״ה ואינו אוכל, ותוס׳ רי״ד שם ד״ה ואינו אוכל, וראב״ן בסי׳ תקמ ד״ה והאב, כתבו דהיינו שנפלו לה נכסים מבית אבי אמה.
היתה הבת ספק בוגרת וקידשה עצמה או שקידש אותה אביה האם צריכה גט. הב״י בסעיף א בד״ה ומ״ש בשם הרמ״ה, הביא דהרמב״ם כתב סתמא דצריכה גט, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה מח.
השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה אין לו עוד רשות בה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ג, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה מח.
האומר לבתו צאי וקבלי קידושיך האם מקודשת. הב״י והרמ״א והב״ש בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, והרמ״א כתב דהרוצה להוציא עצמו מפלוגתא יעמוד על גבה בשעה שמקבלת קידושיה, ע״כ, אמנם יש להעיר דבב״י מבואר דהרא״ש והרמב״ם ומהר״ם סברי דיכול לומר ופליג עלייהו רק המרדכי בשם ר״מ, ואף במרדכי יש חילופי גירסאות בזה, והב״י הוסיף דהרי״ף השמיטה מכלל דפליג על זה, ע״כ, וכבר העירו בעל התוי״ט והב״ש דהרי״ף הביאה במקום אחר וא״כ אף הרי״ף סבר לה, וכן סמ״ג בעשה מח, וסמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קסח, פסקו דיכול לומר צאי וקבלי קידושיך, וכ״כ החינוך במצוה תקנב, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תקנב ד״ה האשה, ובסי׳ תקנב ד״ה ת״ר מצות, ועל כן נראה דאין צריך להחמיר בזה.
האם מותר לקדש את בתו כשהיא קטנה. עי׳ במה שאכתוב בזה בסעיף טו.
קטנה או נערה שנתקדשה או נישאת שלא לדעת אביה ואביה אינו כאן האם מהני. הב״י בסעיף ד-יא-יג, הביא שהרי״ף כתב דאינו כלום ודחה את האומרים שצריכה גט ומיאון, ויש להעיר דהמנהיג בהל׳ מיאון שבסוף סי׳ קנא, כתב דאינו כלום, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תקנג ד״ה אמר עולא, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קסה, אמנם גבי אם היה אביה במדינת הים, עי׳ במה שאכתוב בסעיף יד.
קי״ל כרב דבין היא ובין אביה יכולים לעכב. כ״כ הטוש״ע בסעיף ד-יא, וכן הביא הב״י מהר״ן, והיינו מחלוקת דלא כרב אסי בקידושין מו., דס״ל דאינה יכולה לעכב, ויש להעיר דכ״כ הרמב״ם בהל׳ אישות ג,יג, דיכולה לעכב בין אם נתקדשה בפני האב ובין שלא בפני האב, וכ״כ סמ״ג בעשה מח.
נתקדשה שלא לדעת אביה ונתרצה האב אחרי כן האם הויא מקודשת. הטוש״ע והב״י בסעיף ד-יא, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה מח, וסמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קסה, כתבו דאינה מקודשת, וראב״ן בסי׳ תקטז ד״ה וקטנה, ובסי׳ תקנב ד״ה ואם הלך, כתב גבי הלך אביה למדינת הים וקדשוה אחיה ואמה דאם כשבא האב ושמע נתרצה, יש חילוק דאם מעות הקידושין בעין חלו הקידושין כעת והויא מקודשת גמורה ואם אין המעות בעין לא חלו מדאורייתא, ואם כבר נישאת ואחר כך בא האב ושמע ונתרצה אף אם המעות אינם בעין גמרו הנישואין, ע״כ.
כמאן הלכתא בפלוגתא דרב ירמיה בר אבא ורב הונא גבי נישאת שלא לדעת אביה ואביה כאן. הב״י בסעיף ז, הביא מחלוקת באיזה גוונא פליגי, והביאו הב״י והגר״א והב״ש מחלוקת כמי ההלכה, ויש להעיר דרבינו אברהם מן ההר (המיוחס בטעות לר״י הזקן) בקידושין מו. ד״ה טעמא דרב הונא, כתב דהלכה כרבי ירמיה דאינה אוכלת בתרומה, וכ״כ המנהיג בהל׳ מיאון בסוף סי׳ קנא.
קטנה שהלך אביה למדינת הים וקדשוה אחיה ואמה או קדשה עצמה. הטור והב״י בסעיף יד, הביאו מחלוקת גבי קידשוה אחיה ואמה אם מקודשת מדרבנן או לא, ויש להעיר דסמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קפא, כתב דאם קדשה עצמה הויא מקודשת מדרבנן, ע״כ, ומשמע דס״ל דאפי׳ היא בעצמה יכולה לקדש עצמה מדרבנן, ומ״מ נמצא דדעת סמ״ק מסייע לסוברים דבקידשוה אחיה ואמה צריכה מיאון, וכן מדברי ראב״ן בסי׳ תקטז ד״ה וקטנה, מבואר דצריכה מיאון, ומאידך מדברי המנהיג בהל׳ מיאון בסוף סי׳ קנא, נראה דס״ל דבקידשוה אחיה ואמה בחיי אביה אינו כלום, וסמ״ג בעשה מח, הביא בזה מחלוקת, והביא דר״י ס״ל דאינה מקודשת. סמ״ק שם כתב דלכי גדלה גדלי קידושיה בהדה מדאורייתא, ע״כ, ואפשר דכוונתו דוקא בבעל לשם קידושין ומתקדשת בביאה, וכעין זה הביא סמ״ג שם מבה״ג דלכי גדלה גדלי קידושיה בהדה. הב״י הביא מחלוקת לסוברים דלא חלים הקידושין, האם מותר לו לקיימה, ויש להעיר דסמ״ג שם, הביא בזה מחלוקת, והביא דר״י ס״ל כר״ת דאין לחשוש שמא קידשה אביה במדינת הים.
האומר לחבירו אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אע״ג דנתנה לו רשות לקבל קידושיה. כ״כ הטוש״ע בסעיף טו, והב״י הביא כן מהראשונים דקי״ל הכי אע״ג דהאי סוגיא אתאמרא אליבא דרבא דלא קי״ל כוותיה, ע״כ, ויש להעיר דכן פסקו סמ״ג בעשה מח, וסמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קצב, וראב״ן בסי׳ תקנד ד״ה מי שיש. אמרינן בגמרא דהטעם דודאי קידש את הקטנה כי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ומקדש את בתו הבוגרת דלא רמיא עליה, ע״כ, וקשה דהא אמרינן בקידושין מא., דאסור לקדש את בתו קטנה, וכדלעיל סעיף ח, וא״כ כיצד אמרינן דודאי קידש דוקא את הקטנה ושמא נמנע מחמת האיסור, ונראה דהא דאמרינן דאין לקדש קטנה היינו כשיכול לקדשה לכשתגדל, אבל היכא דהזדמן לו לקדשה קטנה וחושש שמא אם לא יקדשנה כעת לא תינשא אדרבה יקדשנה, והכא איירי בגוונא שיש חשש שלא תינשא ועל כן אין איסור ועל כן ודאי כך עשה.
שידך בת מסוימת ובשעת הקידושין קידש בתו סתם. הב״י בסעיף טז, הביא בזה מחלוקת האם כולן צריכות גט או רק המשודכת מקודשת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה מח, הביא להלכה מר״ת דרק המשודכת מקודשת, וכל שכן אם המשודכת במקום החתן והאב שדעתו על המשודכת, ע״כ.
(א) כתב בא״ז אין קידושין תופסין בנפל ואם קידשה ע״י אביה וקידש אחר כך אחותה קידושין תופסין בה:
(ב) ודבר זה יתבאר לקמן ה׳ חליצה:
(א) וכסף קידושיה שלו בגמרא [כתובות מו:] יליף לה מקראי (מדכתיב גבי נערה היוצאה מרשות אדוניה ויצאה חנם ״אין ״כסף שהוא מיותר ודרשו אין ״כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר כשיצאת ממנו ומנו זה האב ע״ש כ״פ):
(ב) וכן זכאי במציאתה ז״ל ב״י אע״ג שמציאתה ומעשה ידיה אינו ענין לקידושין כתב רבינו בכאן משום דבגמרא שנויים יחד:
(ג) וקידושיו קידושין גמורים פירוש אם קבלה קידושין מאחר אין בהם ממש אבל לענין ביאה אין שם חיוב עד אחר שלש שנים וק״ל מ״ו (דבפחות מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה כ״פ:
(א) האב זכאי בבתו וכו׳ וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה איכא למידק דדין מציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקידושין ולאיזה צורך כתבם רבינו כאן ונראה דלפי שאמר כסף קידושיה שלו דמשמע אפילו הם מאה מנה הכל של האב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ומציאה שהיא של הבת ולזה אומר וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה אמר לישנא דוכן דמשמע רבותא דל״מ דזכאי בקידושיה אלא אפילו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ולפיכך זכאי נמי בכל קידושיה אפילו הם מאה מנה דלא גרע ממציאתה ומעשה ידיה: ומ״ש אלא שבכסף יכול לקדשה מיד וכו׳ לאו דוקא כסף דה״ה בשטר יכול לקדשה מיד דדוקא לביאה אינו יכול למוסרה פחותה מבת ג׳ ויום אחד דכיון דלאו ביאה היא אינה מקודשת בביאתה אבל שטר דינו ככסף וכ״כ הרא״ש פ׳ האומר אלא לפי דרבינו אמר קודם זה וכסף קידושיה שלו וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כמו בכסף קידושיה מסיים ואמר אלא שבכסף וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) בָּגְרָה הַבַּת, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁאֵין מִתְקַדְּשׁוֹת אֶלָּא לְדַעְתָּן. {וְאִם נָשִׁים יְכוֹלוֹת לְהָעִיד שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קס״ט סָעִיף י״א וְסִימָן קנ״ה סָעִיף ט״ו.}
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ו) ג״ז שם ומבואר בכמה דוכתי ומה׳ בקידושין דע״ט ע״א
(ח) בגרה כו׳ – מ׳ שם ע״ז א׳:
(ט) וה״ה כו׳ – קידושין. ט׳ א׳ ע״ט א׳:
ומשבגרה אין לו רשות בה.
(ה) ומה שכתב ומשבגרה אין לו רשות בה פשוט בכמה דוכתי ומהם פרק עשרה יוחסין (קידושין עט.) אצל הדין שיבוא בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ג) וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת לְעוֹלָם. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כַּמָּה פְּעָמִים קֹדֶם שֶׁתִּבְגַּר, חוֹזֶרֶת לִרְשׁוּת אָבִיהָ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ז) ג״ז שם ממשנה כתובות דמ״ג ע״ב
(יא) אבל כו׳ – כתובות שם וקדושין י״ח א׳ דתניא מוכר כו׳ וערש״י:
קידשה ונתארמלה או נתגרשה קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה, אפילו כמה פעמים. אבל אם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה קודם שתבגר אין לו עוד רשות בה.
(י) קדשה ונתארמלה או נתגרש׳ קודם שתבגר חזרה לרשות אביה אפי׳ כמה פעמים אבל אם השיאה ונתארמלה או נתגרשה קודם שתבגר אין לו עוד רשות בה כ״כ הרמב״ם בפ״ג וכך יש ללמוד מדתנן בפ׳ נערה שנתפתתה (כתובות מג:) המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ומסיים בה משהשיאה אין לאביה בה רשות ובפ׳ האיש מקדש (קידושין מד:) אמרינן דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב ופירש״י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח״כ קדשה היא עצמה לאחי אביה דהני קידושין בעי מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגַּר, שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ח) מהא כ׳ דרבינא לא ס״ל להא דרב ושמואל וכו׳ קידושין דע״ו ע״א ועיין לקמן סעיף י״א
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בַּבֹּקֶר וְקִדְּשָׁה עַצְמָהּ בָּעֶרֶב, וּשְׁנֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁנִּשְׁלַם בּוֹ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל יְמֵי נַעֲרוּת, וּבְדָקוּהָ וּמְצָאוּהָ בּוֹגֶרֶת, מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת בּוֹגֶרֶת וְקִדּוּשֵׁי הָאָב אֵינָם כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ אֵינָהּ מַכְחִישָׁתוֹ לוֹמַר שֶׁבָּאוּ הַסִימָנִים בַּבֹּקֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא מַכְחִישָׁתוֹ, אֲבָל בְּאֵינָהּ מַכְחִישָׁתוֹ צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ט) כמימרא דרב וכדמוקי לה בגמרא שם דע״ט ע״א
(י) הרא״ש שם ממסקנת הגמ׳ שם וכרב
(יא) טור בשם הרמ״ה וכמ״ש טעמו לפי פי׳ שם
(א) דאפי׳ אינה מכחישתו – בטור הביא ב׳ דיעות דהרא״ש הוא דיע׳ א׳ והרמ״ה הוא דיעה ב׳ וצריך לבאר דעת הרמ״ה דס״ל דוקא במכחישתו אמרי׳ דקידושיה קידושין דהא קי״ל כרב ומסקינן דפליגי וע״כ כתב ב״י דהוי קים להו דרב יוסף עבד עובד׳ במכחישתו. ולא ידענא מי הכניסו בכך דהגמ׳ לא בעי אלא להוכריח שיש פלוגתא בין רב לשמואל דאי ס״ד דשמואל ס״ל כרב למה כעס על רבי יוסף דעבי׳ כרב אלא ודאי דיש פלוגתא ורב יוסף עבי׳ כרב ע״כ כעס שמואל עליו וכיון דלא הכרחנו לומר דיש פלוגת׳ אלא מדכעס א״כ יש לפנינו א׳ משני דרכים או שנאמר דפליגי במכחיש ובאינו מכחיש מודה רב דיש ספק וא״כ אין לנו להלה להקל כרב אלא במכחיש אבל באינו מכחיש לד״ה יש ספק או שנאמר דפליגי באינו מכחיש ובמכחיש לכ״ע לקול׳ וא״כ להלכה יש להקל בכל ענין דהיינו במכחיש לכ״ע ובאינו מכחיש כרב להקל וכן י״ל דפליגי בתרווייהו וא״כ קי״ל להקל בשניהם כרב וכיון שיש פנים להחמיר ולהקל אין שומעים אלא להחמיר וזה דעת הרמ״ה ותמיה על הרא״ש שתפס הדרך שהוא להקל וראיתי דחוקים בדברי הרמ״ה שלא לצורך ובלא דקדוק.
(ג) וקידש׳ עצמה בערב. לרבות׳ קתני אף שהיא עתה ודאי א״א אפ״ה לא חיישינן לקידושי אב ולומר השת׳ בגרה וממיל׳ חלו קידושי אב אלא לעולם תלינן להקל ולומר שהית׳ בוגרת גם בבוקר וקידושי האב לא חלו כך כתבו התו׳ בד״ה קדשה אביך בדרך:
(ד) דאפי׳ אינה מכחישתו. אפשר לומר אף דהיא מודה ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי׳ לאו כל כמינ׳ דאסר׳ נפש׳ אבעלה מיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי:
(ה) אבל באינה מכחישתו צריכ׳ גט משניהם. (בקידושין דף ע״ט ע״א פליגי רב ושמואל בקידשה אביה בדרך והיא קידש׳ עצמה בעיר והרי היא בוגרת שבדקנוה לדעת אם יצא׳ מרשות אביה להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וקידושיה קידושין ולא של אביה ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו עכ״ה) והנה אפשר לומר דלאו דוק׳ משניהם דה״ה קידש׳ אביה לבדה ג״כ צריכ׳ גט דכל שאינה מכחישתו מודה רב דחיישינן ולא מוקמינן לה אחזקת פנויה והתו׳ שכתבו שם בד״ה קידש׳ בדרך דמודה שמואל בקידש׳ אביה לבד דאינה מקודשת דאמרי׳ העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם קידושה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין עכ״ל התו׳ מיירי במכחישתו מכ״ש אם היא מודה בבירור דודאי נאמנ׳ לאסור עצמה אם לא קידש׳ עצמה אחר קידושי אב:
(ג) קדשה אביה בבקר וכו׳. לרבות׳ נקט דקידשה אביה והיא ג״כ קדשה לעצמה והיא ממ״נ א״א מ״מ בטלו קידושי אביה ומכ״ש אם לא קדשה לעצמה דבטלו קידושי אביה דאוקמינן אותה בחזקת פנויה כ״כ תוס׳ ונראה אם לא קדשה אביה רק היא בעצמה אינה אלא ס״ק משום חזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא תשת׳ /מדהשתא/ בוגרת אמרינן בצפר׳ היתה ג״כ בוגרת, וכתב בח״מ אם היא מודה לאביה דלא היתה בוגרת אפשר דאינה נאמנת:
(ד) ויש מי שאומר. היינו הרמ״ה ס״ל דוק׳ במכחישתו איירי וכתב ב״ח וח״מ אפילו קדשה אביה לבדו ואינה מכחישתו צריכה גט אף על גב דהיא בחזקת פנויה, כתב הרמב״ם פ״ג דין י״ד דכל שהיא ספק בוגרת בין קדשה אביה לבדו בין שקדשה היא עצמה ה״ז מקודשת וי״ל הרמב״ם איירי בספק אם היא יב״ש ו׳ חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ספק קדושין:
(ג) בערב – עיין בקדושין דף ע״ט ע״א. והקש׳ תוס׳ שם וא״ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו׳ וי״ל דבהאי מודה שמואל וכו׳ ע״ש. וכתב המהרש״א אבל הא ל״ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די״ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ״מ מידי ע״ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ״מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ״מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע״ש. וצ״ל לפי תירץ תוס׳ דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א״כ ה״נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו׳ וא״כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא״ל א״כ דהחזקה מרע הסברא א״כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס׳. י״ל דאי׳ בקדושין דף מ״ד ע״ב דס״ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א״כ לכ״ע צריכה גט מספק ולפי מ״ש לעיל סי׳ ל״ו סעי׳ י״א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו׳ שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע״ש לא מקשה תוס׳ מידי דלכ״ע צריכה גט. א״כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס״ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק״ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ״כ ב״ח ח״מ עיין שם:
(ד) מכחישתו – ז״ד הרא״ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי׳ לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח״מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי׳ טוענת ברי לא מהני דאל״כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע״ש דף ע״ט ע״ב ודו״ק:
(ה) מכחישתו וכו׳ – זהו דעת הרמ״ה. עיין בב״י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ״א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה״ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ״ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב״ח דברי הרמ״ה מיושב הכל ע״ש ודו״ק. ועיין הרש״ך ח״א דף ע״ט ע״ב. והרח״ש בתשובה סי׳ מ״א. ומקור ברוך סי׳ ל״ו:
(יב) וי״מ שאומר דדוקא כו׳ – כגירסת תוספת שם ד״ה ואי. ואית ספרים כו׳ ול״ג שם לא אידי ואידי כשמואל כו׳ אלא לאו כאן במכחשתו כו׳ ואידי ואידי כרב ומה שהקשה תוס׳ ול״נ דהא כו׳ י״ל דגמ׳ אמר כן לס״ד דפליגי רב ושמואל:
(ג) דדוקא מכחישתו – עבה״ט ועיין בספר שעה״מ פ״ד מה״א דין י״ד:
קדשה אביה בבקר והיא קדשה עצמה בערב, ושניהם ביום שנשלם בו ו׳ חדשים של ימי נערות, ובדקנוה ומצאנוה בוגרת, מחזיקין אותה בחזקת בוגרת מהבקר, וקידושי האב אינן כלום. אפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר. והרמ״ה כתב דוקא במכחישתו, אבל אם אינה מכחישתו צריכה גט משניהם.
(ו) קדשה אביה בבקר והיא קדשה עצמה בערב וכו׳ מחזיקין אותה בחזקת בוגרת מהבקר וכו׳ אבל בתוך הששה חדשים אם קדשה אביה כו׳ בפ׳ עשרה יוחסין (קידושין עט.) איתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם אימת אילימא בתוך ו׳ בהא לימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה אלא לאחר ו׳ בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו׳ חדשים לבד לא צריכה בההוא יומא דמישלם ו׳ רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו השתא (מדהשתא בוגרת) בצפרא נמי בוגרת ופירש״י וקדשה היא בעיר בו ביום: והרי היא בוגרת. בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום: הרי בוגרת לפנינו. וקידושיה קידושין ולא של אביה: אי נימא בתוך ו׳ חדשים. שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ו׳ חדשים בלבד כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ו׳ חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימנים ניכרים בדדיה כדתנן במסכת נדה (מז:) פגה בוחל וצמל: בהא אמר רב הרי בוגרת לפנינו. הא כל אותן ו׳ חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא ואשתכחה בוגרת מי יימר דבצפרא נמי בוגרת היא ודילמא השתא הוא דבגרה: אלא לאחר ו׳ חדשים. והא ודאי משמלאו לה ו׳ חדשים בגרה לה. דקדיש ביומא דמשלם שית. אביה בבקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתבגור: מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. שכל היום היא בחזקת שתביא עכ״ל ומסיק בגמרא דהלכתא כרב וכתב רבינו ירוחם דלפי גירסת הרי״ף ורש״י אם הביאה סימני בוגרת תוך ו׳ חדשים הרי היא בוגרת ולפי גירסת התוספות עדיין היא נערה:
(ז) ומה שכתב אפילו אינה מכחישתו וכו׳ כ״כ שם הרא״ש וז״ל ואסיקנא דפליגי בשאין מכחישתו והלכה כרב ע״כ וטעמא מדגרסינן התם תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישי׳ לקידושי שניהם מאי לאו חד כרב וחד כשמואל לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן בשאין מכחישתו ונימא מדמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל עבד עובדא כוותיה דרב ואמר שמואל כ״ע כיילי ליה בקבא זוטא והאי מרבנן כיילי ליה בקבא רבה ואי ס״ד לא פליגי אמאי קא איקפד כי עבד עובדא במכחישתו פירש״י אמאי קפיד הא רב במכחישתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחישתו עבד אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והא בשאין מכחישתו עבד עובדא עכ״ל:
(ח) ומה שכתב בשם הרמ״ה דוקא במכחישתו וכו׳ נראה שטעמו לפי שהוא מפרש הא דאמרינן ואי סלקא דעתך לא פליגי אמאי איקפד כי עבד עובדא במכחישתו היינו לומר דקים ליה לתלמודא דבמכחישתו הוא דעבד עובדא ומש״ה קאמר את״ל דלא פליגי לא הוה קפיד אלא ע״כ פליגי במכחישתו דעד כאן לא אמר רב הרי בוגרת לפנינו אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו מודה דחיישינן לקידושי שניהם. ועיין ברבינו ירוחם. והרמב״ם כתב בפ״ג היתה הבת ספק בוגרת בין שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקדשה היא עצמה שלא לדעת אביה ה״ז מקודשת מספק לפיכך צריכה גט מספק וכתב הרב המגיד זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפ״י יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר וכו׳ וקי״ל כרב ורבי׳ לא הזכיר דין זה גם הסוגיא אשר שם אינה מתחוורת אצלי לדעת רבי׳ שלא הזכיר סימני בוגרת כלל בפ״ב עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) שבאו הסימנים בבוקר פירוש סימני בוגרת (ע״ל סי׳ קנ״ה וקס״ט מי מעיד עליה שהיא בוגרת כ״פ):
(ב) קדשה אביה בבקר וכו׳ פלוגתא דרב ושמואל בפרק עשרה יוחסין (קידושין עט) ואיפסקא הילכתא כוותיה דרב דביומא דמשלם זימנא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקידושי האב אינם כלום וא״ת אמאי לא נקט קידשה אביה גרידא ביומא דמשלם זימנא ונפלגו בה רב ושמואל כי היכי דפליגי בקדשה אף היא עצמה בערב ותירצו התוספות דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם שקדשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין אבל עתה דקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממה נפשך אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה ומשום הכי פליג שמואל עכ״ל. שמעינן מדבריהם דלמאי דקי״ל כרב הא דנקטו הפוסקים בקדשה אף היא עצמה לרבותא נקטו הכי דאפ״ה אין קידושין של האב כלום ואצ״ל בקדשה אביה גרידא ולפי זה צ״ע להרמ״ה דמוקי לה במכחישתו אבל באינה מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט משניהם מי נימא דלא מודה רב אלא היכא דאף היא עצמה קידשה בערב דליכא לאוקומה אחזקת פנויה אבל היכא דלא קידשה היא עצמה מוקמינן לה אחזקת פנויה ואפילו אינה מכחישתו אינה צריכה גט או דילמא לא שנא ומסתברא מדלא מפליג הרמ״ה אלמא דכל היכא דאינה מכחישתו צריכה גט ול״ש דאף היא עצמה קידשה ול״ש לא קידשה היא עצמה אלא אביה גרידא בכל ענין צריכה גט:
(ג) ומ״ש וקידושי האב אינם כלום אפילו אינה מכחישתו וכו׳ שם בעי תלמודא מי נימא דרב ושמואל ל״פ ורב במכחישתו ושמואל באינה מכחישתו ומהדרינן ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל עבד עובדא כוותיה דרב ואיקפד שמואל ואי סלקא דעתך לא פליגי אמאי קא מקפיד כי עבד עובדא במכחישתו ופירש״י אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והאי בשאין מכחישתו עבד עובדא עד כאן לשונו וכן כתב הרא״ש כך הם דברי רבינו אבל דעת הרמ״ה נראה שהיה גורס פירוקא בתר האי ותסברא כמ״ש התוספות וז״ל ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עבד רב יוסף עובדא באין מכחישתו ולפיכך כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה לשמואל דחיישינן וצריכה גט מספק ורב יוסף עבד עובדא דלא כחד עכ״ל התוספות דלפי גירסא זו דקאמר תלמודא מנא לך דפליגי מדאיקפד שמואל ודילמא ל״פ והא דאיקפד משום דעבד עובדא באין מכחישתו דאפילו רב מודה דצריך גט השתא לפי גירסא זו דלא ידעינן היכא הוה עובדא ומש״ה קאמר תלמודא דליכא לאוכוחי מדאיקפד דפליגי דילמא ל״פ א״כ למאי דקי״ל דפליגי דמדפסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב מכלל דפליגי איכא לספוקי במאי פליגי אי פליגי באין מכחישתו אבל מכחישתו אפילו שמואל מודה דאין צריך גט והאי עובדא באין מכחישתו הוה ומש״ה איקפד או שמא לא פליגי אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט והאי עובדא במכחישתו הוה ומ״ה איקפד ומספיקא אזלינן לחומרא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ו) אִם בְּתוֹךְ הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל נַעֲרוּת קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, וְהִיא קִדְּשָׁה עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִמְצְאוּ לָהּ סִימָנִים, הָוֵי סָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם.
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יב) פשט בגמרא שם
(ב) והיא קדשה עצמה ספק זה הוא שייך בקדושי אב לבד וכן בקדושיה לבד אלא דקמ״ל דאפי׳ משניהם צריכה גט ולא אמרינן ממ״נ חד מנייהו לאו כלום.
(ו) ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכ׳ גט משניהם. גם כאן משניהם הוא לאו דוקא דה״ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדש׳ לבדה לעולם הוי ספק קידושין ואין מועיל טענת ברי שלה לנגד אחרים עד שיעידו עדים שהיתה עדיין נערה אחר הקידושין או שהיתה בוגרת קודם הקידושין ומ״ש ונמצאו לה סימנים היינו סימני בוגרת ומאחר שהו׳ בתוך הששה חדשים יש להסתפק אם היו סימני בוגרת בשעת הקידושין או נימא השתא היא דבגרה ע״כ הוי ספק ואם נתקדש׳ לאחר ו׳ ע״י אביה ונמצאו לה אחר הקידושין זמן רב סימני בוגרת ודאי גם בשעת קידושין היתה בוגרת ואין חוששין לקידושי אביה אף שהבדיקה היתה זמן רב אחר קידושי אביה מאחר שהקידושין היו לאחר ו׳ ואפשר לאחר ו׳ אף שאין לה סימני בוגרת סמכינן אדשמואל דאמר אין בין נערות לבוגרת ובודאי בוגרת היא אף שאין לה סימני בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו׳ וע׳ בהשגת הראב״ד פ״א מה״א וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד ואם הביאה סימני בוגרת תוך ששה הוי בוגרת אבל הרמב״ם לא הזכיר שום סי׳ בבוגרת ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו׳ חדשים ומ״ש היתה הבת ספק בוגרת היינו ספק אם עברו ו׳ חדשים אחר הנערות או לא ומ״ש בגמ׳ אלימא בתוך י׳ וכו׳ השתא היא דבוגרת אינו מחוור לדעת הרמב״ם וכמ״ש המ״מ וסימני בוגרת מבוארין בגמר׳ בנידה דף מ״ז בברייתא פליגי תנאי בסימן בוגרת ורש״י פי׳ דאף שם במשנה פליגי בסי׳ בגרות והתו׳ דחו דבריו ופסקו שם בגמ׳ כדברי כולן להחמיר וכתב הרי״ף שאם הביאה א׳ מכל הסימנים הללו וקדשה עצמה בחיי אביה קידושיה קידושין וצריכה גט ואין אביה מפר נדריה ואם קדשה אביה שלא לדעתה צריכה גט ומן התימה שלא הוזכר דין זה כאן ולא נמנו כאן סימני בוגרת כלל:
(ה) הוי ספק וצריכה גט. ונראה אם קדשה אביה לבדו תופסין קידושין וחזקת פנויה לבד לא מהני אלא בסוף ו״ח דאיכא תרתי לטיבותא חזקת פנויה ומדהי׳ השתא בוגרת מיהו אינו אלא ספק קידושין כיון חזקת פנויה סותר כ״כ בח״מ, ואם היא קדשה בעצמה ולא אביה נראה לכ״ע דלא חיישינן כיון דאית לה חזקת נערות וחזקת פנויה כמ״ש ברש״י תוך ו״ח אית לה חזקת נערות וחזקת פנויה, ובח״מ כתב אם היא נתקדש׳ לבדה ג״כ הוי ס״ק, ומשמע תוך ו״ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו ובין אין מכחישתו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין, כתב בח״מ אם נתקדשה לאחר ו׳ ע״י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשע׳ הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו׳ ואפשר לאחר ו׳ אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו ס״ב אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו׳ וכ״ז לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בגרות לחוד ואם הביאה ס״ב תוך ו״ח הוי בוגרת אבל הרמב״ם לא הזכיר שום סימן בבוגרת משמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו״ח ע״כ וז״ל הרמב״ם רפ״ב ה״א הבת מיום לידתה עד שתהיה בת יב״ש גמורות היא קטנה אפי׳ הביאה שערות אבל אם הביאה ב׳ שערות למטה והיא מבת יב״ש ויום אחד נקראת נערה ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ו״ח גמורים ומתחלת יום תשלום ו״ח ומעל׳ תקרא בוגרת ואין בין נערות לבוגרו׳ אלא ו״ח בלבד ע״כ הנה מ״ש בח״מ אפשר לאחר ו׳ וכו׳ כן ס״ל להרמב״ם אחר ו׳ היא בוגרת בלא ס״ב כמ״ש ומ״ש אם נמצאו לה אחר הקדושין ס״ב אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת היינו דוקא אם ידעו דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב״ש ולאחר ו׳ נתקדשה על ידי אביה ואחר זמן רב נמצא לה ס״ב אמרינן בעת הקדושין ג״כ היתה בוגרת וכן הוא ברשב״ץ שהביא הב״י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג׳ או ד׳ חדשים אחר יב״ש אמרינן מסתמא היה בה אות׳ סימנים כשהיתה יב״ש וכן הוא בח״ה סימן ל״ה והב״י סימן מ״ג כתב דהרשב״א חולק על זה, וכשימלאו לה ו״ח אחר יב״ש הרי היא בוגרת ודאי אף על גב שלא עבר רק ב״ח אחר ראיות הסימנים, וסומכים על נשים שאמרו שהיה בה ס״נ ג׳ ד׳ חדשים אחר יב״ש והיא היום יב״ש ו״ח ואמרינן מסתמא היו אותם (סימ׳) מיד כשהיתה יב״ש אבל כשלא היה נראה בה ס״נ אפילו היתה בעת קידושין יב״ש ו״ח ועכשיו נראה בה ס״ב חיישינן שמא השתא בגרה, גם משמע מדבריו דס״ל כרמב״ם אחר ו״ח מיום דהיו לה ס״נ היא בוגרת אפילו אין לה ס״ב ועיין תשו׳ מהר״מ מלובלין סימן קל״ט ק״מ, ומ״ש תוך ו״ח מהני ס״ב כתב ברי״ו דפליגי בזה הרי״ף ורש״י ותוס׳ וברמב״ם משמע נמי תוך ו״ח אינה נעשה בוגרת ומ״ש הרמב״ם מתחלת יום תשלו׳ הו״ח תקרא בוגרת קשה לישב הסוגיא פלוגתא רב ושמואל ביום שנשלם הו״ח ויש בה ס״ב מאי פליגי ת״ל מיד בהתחלת אותו יום היא בוגרת כמ״ש הרמב״ם ששה חדשים גמורים וכו׳ נשמע ד׳ חדשים ואיזה ימים לא מהני ולא כח״מ שכתב ו״ח של נערות סגי בד״ח ושני ימים ושיפורא גרם ליתא וקו׳ של ח״מ שהקשה בסימן ד׳ יש ליישב בע״א וסימני בוגרות עיין בש״ס נידה דף מ״ז ופסקו שם כדברי כולם להחמיר וכתב הרי״ף שאם הביאה א׳ מכל הסימנים וקדשה עצמה בחיי אביה קדושיה קידושין וצריכה גט ואין אביה מפר נדריה ואם קדשה אביה שלא לדעתה צריכה גט ע״כ:
(ו) משניהם – וה״ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס״ק ח״מ וב״ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע״ש. ומשמע תוך ו״ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל״כ לא מקשה הגמ׳ מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו׳ השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח״מ אם נתקדשה לאחר ו׳ ע״י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו׳ ואפשר לאחר ו׳ אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו׳. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא׳ סימני בוגרת תוך ו״ח הוי בוגרת. אבל הרמב״ם בפ״ב מה״א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו״ח. ועיין ברמב״ם פ״ג מה״א דין י״ד. ובמגיד משנה שם עכ״ל. הנה מ״ש הח״מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב״ש ולאחר ו׳ נתקדשה ע״י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג״כ היתה בוגרת כ״ה ברשב״ץ שהביא הב״י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג׳ או ד׳ חדשים אחר יב״ש אמרי׳ מסתמ׳ היה בה אותם סימנים כשהיתה יב״ש וכשמלא לה ו״ח אחר יב״ש הרי היא בוגרת ודאי אע״ג שלא עבר רק ב״ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב״ש ו״ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב״ש. ואני תמה על הרשב״ץ דמסוגיא דפרק יו״ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע״ט ע״א אלא לאחר ו׳ בהא נימא שמואל וכו׳ הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי׳ לשמואל ודאי בוגרת וכ״ש לרב והרשב״ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו״ח סימני נערות הפך מ״ש בגמרא. ועוד שכתב ואע״ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי׳ בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ״ח ח״א סי׳ ח׳. וכנה״ג דף ס״ו ע״ב. כתב הב״ש ומ״ש הרמב״ם מתחלת יום תשלום הו״ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו״ח ע״ש. יש ליישב דהרמב״ם כ״כ לפי מה דקי״ל כרב. ועוד תוס׳ שם ע״ב הביא בשם ר״י דרגילות הן לבא בבקר ע״ש בד״ה מי איכא למימר וכו׳:
(יג) אם כו׳ – ערש״י שם א׳ ד״ה בהא כו׳:
אבל בתוך הו׳ חדשים אם קדשה אביה שלא לדעתה, והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה, ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכה גט משניהם.
(ט) ומה שכתב רבינו אבל בתוך הו׳ חדשים אם קדשה אביה שלא לדעתה וכו׳ מבואר בדברי הגמ׳ שכתבתי בסמוך:
אשה שנתקדשה ונסתפקו במספר שנותיה ונבדקה ולא מצאו לה סימני׳ כ׳ הרשב״א בתשובה סימן אלף ורי״ו שיש להתיישב בדבר וכתבתיה בסי׳ קנ״ה כתב הרשב״ץ מי שקידש בתו וכששמעה מיחת׳ אם יש עדים כשרים שהיו לה בשע׳ קידושין יותר מי״ב שנה וששה חדשים ויש נשים שמעידות שראו לה קודם הקידושין ביותר מב׳ חדשים סימני נערות ודאי אין חוששין לקידושין ובלאו הכי חוששין וצריכה גט ואע״ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא הוא דבגרה כדאי׳ פ״י יוחסין דבעדו׳ סימנין סמכינן אנשי׳ כיון שבאו לכלל שנים דלאו עדות גמור הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא כמ״ש הרמב״ן א״נ משום דסמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ומ״מ בדיקת נשים בעינן וכל שלא נבדקה לא סמכינן עלה אלא להחמיר ולומר גדולה היא שלא תמאן אבל להקל לומר גדולה היא ותחלוץ לא וכ״כ הרי״ף והרמב״ם ומכאן נלמוד דלעדות שנים לא סמכינן אנשים דהוי עדות גמורה וכדמוכח פ׳ האומר נאמן האב לומר בני זה בן י״ג ובתי בת י״ב לנדרים אבל לא למכות וכ״כ הרמב״ם וסה״ת עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) אם קדשה אביה שלא לדעתה אבל אם קדשה לדעתה לא היתה צריכה גט אלא מראשון לבד ממ״נ לדעת הרא״ש הנזכר לעיל דהאב נעשה שליח לבתו בוגרת:
(ו) והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה והוא הדין לדעת אביה אלא אורחא דמלתא נקט דמדעתו לא היתה מתקדשת לאחר וק״ל. (חוזרת לרשות אביה כיון שלא יצאה מרשותו לגמרי שהרי בעלה ״ואביה מתירין נדרה לפיכך כשמסתלק יד בעלה חוזרת לגמרי לרשות אביה אבל משנשאת יצאת מרשות אביה לגמרי כ״פ):
(ד) ומ״ש אבל בתוך הששה חדשים וכו׳ הכא ה״ל לאשמועינן רבותא דאפילו היכא דקדשה אביה שלא לדעתה והיא לא קדשה עצמה ונמצא לה סימנים באותו יום דצריכה גט ולא אוקמינן לה אחזקת פנויה אלא משום דסד״א דטעמא הוי משום דכל אותן ו׳ חדשים בחזקת נערה היא ואפילו קדשה אף היא עצמה אינה צריכה גט אלא מראשון אבל משני א״צ גט דבחזקת נערה מוקמינן לה והשתא הוא דבגרה כי בדקנוה ואישתכח בוגרת אבל מקמי הכי בשעה שקדשה היא עצמה נערה היתה קמ״ל דליתא אלא אפי׳ כשאף היא קדשה את עצמה צריכה גט משניהם:
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) כְּשֵׁם שֶׁיָּכוֹל הָאָב לְקַדְּשָׁהּ בְּעַצְמוֹ, כָּךְ יָכוֹל לְקַדְּשָׁהּ עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, אוֹ עַל יְדֵי עַצְמָהּ, שֶׁיֹּאמַר לָהּ: ״צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ״. {הַגָּה: וְצָרִיךְ לוֹמַר לָהּ כֵּן בִּפְנֵי עֵדִים, דַּהֲרֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים (פִּסְקֵי מהרא״י סִימָן נ׳), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל״ה סָעִיף ג׳. וְאִם גָּלוּי לַכֹּל שֶׁמְּכִינָהּ לְחֻפָּה וּלְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, כְּאוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים דָּמֵי (רִיבָ״שׁ סִימָן תע״ט). וְאֵין חִלּוּק בֵּין נַעֲרָה לִקְטַנָּה (הָרַ״ן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין), וְכֵן עִקָּר. אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּאֵין בַּת קְטַנָּה יְכוֹלָה לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא הָאָב בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְקַבְּלָם (הָרִי״ף וְהַמָּרְדְּכַי בְּשֵׁם הָרא״ם). וּכְדֵי לְהוֹצִיא נַפְשׁוֹ מִפְּלֻגְתָּא, יַחֲזִיק הָאָב יַד הַקְּטַנָּה בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת הַקִּדּוּשִׁין, אוֹ יַעֲמֹד אֶצְלָהּ כְּשֶׁתְּקַבְּלָן, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלָן בְּעַצְמוֹ (כָּל בּוֹ וּבִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רי״ג). וְהָכִי עָדִיף טְפֵי מִשֶּׁיְּקַבְּלוֹ בְּעַצְמוֹ, דַּהֲרֵי יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ קְטַנָּה (שָׁם בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ. וּכְשֶׁמְּקַדֵּשׁ הַקְּטַנָּה אוֹמֵר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי״ (הָרַ״ן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין). וְאִם אָמַר: ״בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי״, הָוֵי קִדּוּשִׁין, דַּהֲרֵי הִיא בִּמְקוֹם אָבִיהָ עוֹמֶדֶת, אַף עַל גַּב שֶׁנּוֹתֵן לָהּ הַקִּדּוּשִׁין (רִיבָ״שׁ סִימָן תע״ט). וְאִם מְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, כּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: ״בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי״, וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ אוֹמֵר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי״ (שָׁם בְּהָרַ״ן). וְאִם שִׁנָּה בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֲפִלּוּ הָכִי הָוְיָא מְקֻדֶּשֶׁת (שָׁם). וּכְשֶׁשּׁוֹלְחִים הַבָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת לְמָקוֹם אַחֵר, וְאֵין הָאָב אֶצְלָן כְּשֶׁמְּקַבְּלִין לְקִדּוּשֵׁיהֶן, הוֹאִיל וֶהֱכִינָהּ לְהַכְנִיסָהּ לְחֻפָּה וּלְקִידוּשִׁין הָוֵי כְּאִלּוּ מַחֲזִיק בְּיָדָהּ בִּשְׁעַת קַבָּלָה דָּמְיָא (פִּסְקֵי מהרא״י סִימָן ל״ג).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(יג) משנה שם ד׳ מ״א ע״א
(יד) הרמב״ם בפ״ג מימרא דרבא אמר רב נחמן וכו׳ שם דף י״ט ע״א וכ״כ הרשב״א בתשובה סימן אלף רי״ט וכ״כ בסה״ד בשם תשו׳ מהר״מ ושכן עשה בבתו
(ג) או ע״י עצמה אע״ג דאין שליח לקטן ולקטנה ה״מ לזכות לאחר ע״י שליחותן אבל כאן שהיא זוכה לעצמה מהני׳ במקו׳ אביה היא עומדת פי׳ כיון שגם האב עומד שם לפ״ז ואם אומר לאב הרי את מקודשת לי ג״כ הוה קדושין דהו׳ במקום בתו כנ״ל.
(ד) כאלו החזיק ביד׳ אבל כבר נתבאר שיותר טוב שיעמוד אצלה בשעה שתתקבל הקידושין.
(ז) מדברי הרשב״ץ בתשו׳ שהביא הב״י משמע כשראו לה סימני נערות ג׳ או ד׳ חדשים אחר י״ב שנים אמרינן מסתמ׳ היו בה השערות משעה שנעשית גדולה בת י״ב שנה וכשימלאו לה ו׳ חדשים אחר י״ב שנה הרי היא בוגרות ודאית ואין לאביה רשות בה אף על פי שלא עבר רק ב׳ חדשים אחר ראיית השערות אמרינן מסתמ׳ היו בה השערות מיד תחלת ו׳ חדשים אחר י״ב וע׳ בח״ה סי׳ ל״ה פסק ג״כ כזה לענין עדות:
(ח) כך יכול לקדשה ע״י שלוחו. נראה דמ״מ איכא בו יותר משלוחו דהא הוא מצוה דרמי עליו וכמו שנתבאר למעלה סימן ל״ה ובב״ח לא כ״כ ולא ידעתי הפרש בין מצוה זו לשאר מצות:
(ט) או ע״י עצמה. לדברי המפרשי׳ הטעם דהוי כאלו אמר לה כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי והתקדשי בו ולפ״ז ה״ה לקטנה דעלמא נמי דלא גרעה מכלב אבל הרא״ש כתב אף על גב דאין שליחות לקטן לטובתה ולזכותה נעשית שליח עיין עליו ולפ״ז דוקא ע״י עצמה ולא ע״י קטנה דעלמא וע׳ בדברי הרא״ש שכתב שאינו דומה לערב ויש חילוק בין קדושי כסף לקידושי שטר ובין דיבר עם המקדש או לא דיבר עמו וע׳ בר״ן פ״ק דקידושין:
(י) וצריך לו׳ לה. כבר נתבאר לעיל דבדיעבד אף בלא עדים יש להחמיר וע׳ בפסקי מהרא״י סימן מ״ט וסימן ל״ג:
(יא) דהרי י״א דאסור לקדש בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה וקצת קשה מהא דאמרינן סוף קדושין רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא מתניה שקליה לבת ברתיה אותביה בכנפיה א״ל לא סבר לה מר דמקדשא אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מא״א אמר ליה עברת לך אדרב דאמר רב יהודה אמר רב וכו׳ אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עכ״ה ולמה לא דן אותו לזכות שהיא בעצמה קבלה הקידושין ואפשר דהיתה קטנה כ״כ שלא היה לה דעת לזה:
(יב) אומר לה הרי את. היינו כשאין האב אצל הקידושין דאיך יאמר לה בתך אבל כשהאב אצל הקידושין יאמר לו בתך מקודשת לכתחלה ומיהו אם אומר הרי את אין קפיד׳ וכן הוא בת״ה סימן רי״ג וע׳ בריב״ש סימן תע״ט שכתב ומיהו לישנ׳ דהרי בתך לכ״ע מהני אף ע״י עצמה וכ״ש בנדון זה וכו׳ משמע אף כשאין האב אצל הקדושין יאמר לה הרי בתך ומיהו נראה דכוונת הריב״ש שיאמר לאב הרי בתך מקודשת לי בכסף שאתן לה ונותן לה הכסף מדעת אביה אבל שיאמר לבת הרי בתך מקודשת אין זה ל׳ כלל:
(יג) ואם שינה בדברים וכו׳ מקודשת. מפשט הל׳ משמע דמקודשת ודאי וע״ש:
(ו) כך יכול לקדשה על ידי שלוחו. כבר כתבתי רסל״ה בשם חדושי מהרי״ט מצוה בו יותר מבשלוחו וכ״כ בח״מ:
(ז) או ע״י עצמה. לדעת הראב״ד ורמב״ן הטעם הוא כאלו אמר תנו לכלב שלי ואקדש לך כן מהני בבתו וכיון שאמר לה קבלי קידושיך הוי כאלו אמר מי שיתן לך מעלה אני עליו כאלו נתן לי לכן אפילו בשטר מהני דאלו מטעם דהוי כאלו אמר תן מנה לפלוני אתי׳ מדין ערב אז דוקא כשנהנה הפלו׳ משא״כ בשטר לכן כתב הטעם כאלו נתן לי ועיין בהר״ן ולפ״ז ה״ה בקטנה דעלמא נמי דלא גרעה מכלב, אבל הרא״ש כתב דהוי מתורת שליחות וכל מה שהוא לטובתה נעשית שליח ולפ״ז קטנה דעלמא לא מהני, לפ״ז אפילו גילוי דעת דהיא תהיה שלוחו מהני כמ״ש בסימן ל״ה, אלא בפסקי מהר״י סימן נ׳ כתב לדברי הרא״ש פ״ק דקדושין בסוגי׳ אומר אדם לבתו הקטנה וכו׳ כתב שם זכות שלו מזכה לה א״כ צריך לזכות לה בפירוש ולא מהני גילוי דעתו מיהו לטעם שכתב דנעשית שלוחו צ״ל כן לפני עדים ויש לחוש לחומרא לשני טעמים הללו, וברמב״ם פ״ג דין י״ד משמע להדיא כן ונ״מ לרמב״ם והרא״ש נעשה קטן שליח לכל דבר שהוא טובתו ולראב״ד והרמב״ן לא נעשה וכן הוא לדע׳ רא״מ שהביא בסמוך בהג״ה:
(ח) אבל יש חולקים וכו׳. הנה הפוסקים מדייקים דהרי״ף ס״ל דא״י לקבל קידושין מדהשמיט מימרא זו אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושך והנה בגירסא שלנו איתא מימר׳ זו בהרי״ף ואף לגירסא שלהם מ״מ מוכח דיכול לקבל קדושין דהא הבי׳ מימרא א״ר אר״נ בתך מקודשת לי וכו׳ בין ע״י עצמה והוא שכתב מדעתו דא״א לפרש אלא שאמר לה קבל קידושך כמ״ש בהרא״ש והראב״ד ורמב״ן והר״ן, והרא״מ דס״ל דא״י לקבל קדושין צ״ע איך מישב סוגי׳ זו אף על גב מ״ש רבא דף י״ט מדר׳ יוסי נלמד דאומר צאי וקבל קידושך ס״ל דוקא לר״י קאמר ולא רבנן מ״מ איך דוחה מימר׳ דרבא ור״מ שם דפסקו בסתם דיכולה לקבל קדושין ודוחק לומר הסוגי׳ איירי שעומד שם, ואפשר דס״ל דסוגי׳ איירי שם בנערה והא דאמר שם והוא שלא בגרה ולא אמר והוא שלא היתה קטנה אפשר איידי דסיפא נקיט ודוחק:
(ט) וכדי להוציא וכו׳. נראה אם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ״ע יכולה לקבל הקדושין אפי׳ אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני:
(י) ואם אמר בתך מקודשת לי וכו׳. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אין עומד אצלה דהא לכל הפוסקים מימרא דרבא הנ״ל איירי כשאין האב עומד אצלה והיא באה בתורת שליחות ותני שם הרי בתך מקודשת לי וכן הוא בתשו׳ ריב״ש סימן תע״ט ולא כח״מ שדחק עצמו לפרש דברי הריב״ש בע״א וכשאב אצל הקדושין יאמר אף לכתחילה בתך מקודשת לי ועיין ת״ה סימן רי״ג וכשהוא מקבל קדושין בשביל בתו אז אם היא קטנה או נערה צ״ל לו בתך מקודשת לי ולא הרי את דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת דמדבר עם המשלח כמו דמהני א״י לקטנה כשהוא מקבל הקידושין בתך מקודשת לי ובין א״י הרי בתך מקודשת, ואם מקדש בשטר ואב מקבל השטר אז בבוגרת צריך לכתוב דוק׳ את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט ואם כותב בתך לא מהני ובקטנה צריך לכתוב דוק׳ בתך ולא את ובכל אלו יש קפיד׳ כמ״ש בר״ן בשם הרמב״ן ובב״ה בשם הרשב״א מיהו בסימן קמ״א כ׳ בב״ה בענין קטנה המתגרשת ע״י אביה צוה מהר״ם מזרחי לכתוב ב׳ נוסחי גיטין כמ״ש בסדר גיטין סעיף צ״ו ומסיים שם כל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם לא כתב אלא נוסח שאר גיטין מגורשת א״כ בקדושין ג״כ מקודשת בודאי:
(ז) מפלוגתא – ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ״ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב״ש:
(ח) בתו – אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח״מ:
(ט) מקודשת לי וכו׳ – ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב״ש דלא כח״מ ועיין מ״ש הב״ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ״ש הר״ן ב״ש ע״ש:
(יד) או ע״י עצמה כו׳ – מ׳ אף בשטר וכדברי הרמב״ן והרשב״א שכ׳ מש״ש ט׳ א׳ וא״ר כו׳ בתך מקודשת כו׳ בין ע״י עצמה כו׳ כ׳ דמיירי בין בנערה בין בקטנה נערה משום שליחות וקטנה לאו משום שליחות אלא בא״ל צאי וקבלי כו׳ דדומה כאומר תני כו׳ אבל הר״ן חלק עליהם וכ׳ דצאי וקבלי לא מהני אלא בכסף ולא בשטר דלאו מתורת הנאה הוא כו׳ ע״ש אבל לטעם של תוס׳ ורא״ש די״ל יד לקבל לעצמה ניחא אלא דרמב״ן כ׳ משום תנם כו׳ כנ״ל דטעם של תוס׳ קשה לכאורה דהא הקדושין חוזרים לאביה ועי׳ רשב״א שם שתי׳:
(טו) ואם גלוי וכו׳ – דה״ה עושה ע״ד אבי׳ וכמ״ש ביבמות קי״ד בקטן העושה כו׳ דהוי כמאכילו בידים וערש״י שם ד״ה בעושה כו׳:
(טז) ואין חילוק כו׳ – כמ״ש בקדושין י״ט א׳ ואף שאמר לר״י ב״ר יהודה ה״ה אף לרבנן דבזה הס׳ ל״פ הרא״ש שם וש״פ:
(יז) אבל י״ח כו׳ – דס״ל דדוקא לר״י ב״ר יהודא וע׳ במרדכי שם שהסכים לס׳ ראשונה והוכיח ממ״ש בפ״ב דאם נתרצה בודאי האב קידושיה קדושין כ״ש בכה״ג וכ״ד כל הפוסקים:
(יח) וכדי כו׳ – דהוי כו׳ כנ״ל.
(יט) דהרי י״א כו׳ – כמש״ש מ״א א׳ וכ׳ מהר״מ דלקבל קידושיה בעצמה ליכא איסורא:
(כ) וכשמקדש כו׳ – כ״כ הרמב״ן והרשב״א וש״פ אע״ג דאמרי׳ ט׳ א׳ בתך מקודשת לי כו׳ בין ע״י עצמה לרבותא נקטה אבל באת ג״כ מקודשת כמש״ש י״ט ב׳ וז״ש ואם אמר כו׳. וז״ל הרשב״א דמש״ש ט׳ א׳ בתך מקודשת לי ל״ד דכ״ש אם כותב הרי את כמש״ש י״ט ב׳ כו׳ אלא לרבותא נקטה ועוד משום רישא בין ע״י אביה דשם אם כ׳ הרי את אינה מקודשת וכן בסיפא הרי את מקודשת כו׳ בין כו׳ דוקא את אבל בתך בין ע״י עצמה בין ע״י אביה אינה מקודשת כמו בגט בכותב ע״י שליח צריך לכתוב הרי את מגורשת ונראה מדבריהם דבבתו קטנה או נערה ה״ה באמירת הקדושין אם אמר בתך אפילו בקבלת עצמה וכן בקידושי כסף דהא ראייתם ממש״ש י״ט ב׳ בקדושי כסף ה״א אבל הר״ן חלק עליהם וכ׳ כמו בסיפא בבגרה בין ע״י עצמה בין ע״י אביה צריך לכתוב הרי את ובאמיר׳ ע״י עצמה צ״ל הרי את ולאביה צ״ל בהך כמו בשליח הגרושין ה״נ בקטנה ונערה ע״י עצמה בשטר כותב בתך ובאמירה אומר הרי את וכן בקדושי כסף הכלל דהר״ן מחולק עם הרמב״ן ורשב״א כ״ז שלא בגרה ע״י עצמה דלדידהו בכ״ע מהני ולהר״ן בשטר צ״ל בתך ובאמירה וכן בכסף צ״ל את:
(כא) ואם מקדשה בשטר – דלא כהר״ן שחלק על הרמב״ן ואמר דוקא בכסף י״ל לבתו קטנה צאי כו׳ וכמו שפירש הראב״ד דהוי כאומר תנם ע״ג סלע או לכלב משא״כ בשטר אבל תוספת שם והרא״ש שם כ׳ משום יד דבדעת אחרת מקנה יש לה יד וע׳ תוספת שם סד״ה אומר כו׳ ועוד הבי׳ הרא״ש ממ״ש בסוכה מ״ו ב׳ לא ליקני כו׳:
(כב) כותב בשטר כו׳ – הר״ן חוכך בזה ופליג על הרמב״ן דס״ל דאף בשטר כותב את מקודשת וחילק עליו וכתב וכמו בנותן גט לשליח שכותב בגט על שם האשה וכשנותן מדבר עם השליח הכי נמי צריך לכתוב בתך ועיין שם שהאריך ופירש הרב בדיעבד כהרמב״ן שגם הר״ן אינו אלא מסתפק:
כב) וכששולחים כו׳ – כנ״ל ואם גלוי כו׳ ולא גרע מאם נתרצה קודם קדושין דלכ״ע הוי קדושין:
וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע״י שלוחו או על ידי עצמה, שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך. בין בכסף בין בשטר.
(יא) וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע״י שלוחו משנה בר״פ האיש מקדש (דף מא):
(יב) ומה שכתב או ע״י עצמה שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך בפ״ק דקידושין (יט) אמר רבא אמר ר״נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר׳ יוסי ב״ר יהודה לאו אר״י ב״ר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שו״פ הוי קידושין ה״נ ל״ש פי׳ הא דר״י ב״ר יהודה גבי אמה העבריה אמרה וכ׳ הרא״ש ואפי׳ לית הלכתא כר״י ב״ר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו מ״מ מייתי שפיר ר״נ סיוע מדבריו דבהך סברא דקאמר שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעליה מדעת אביה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא דהא דקאמרי רבנן מעות הראשונות לקידושין ניתנו לאו מהאי טעמא קאמרי עכ״ל ופסקה הרמב״ם להא דר״נ בפ״ג וכן דעת הרשב״א בתשובה סי׳ אלף ורי״ט אבל הרי״ף השמיטה ואיפשר שטעמו משום דסבר דלא אמרה ר״נ אלא אליבא דר״י ב״ר יהודה אבל רבנן פליגי עליה בהא נמי וקי״ל כוותייהו וכ״כ המרדכי בשם ר״מ דהא דר״נ דוקא לר״י ב״ר יהודה אבל לרבנן לא ולא קי״ל כר׳ יוסי אלא כרבנן דפליגי עליה לכך צריך האב לקבל קידושי בתו קטנה לאפוקי נפשיה מפלוגתא וכתב ר״ב בספר החכמה קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב משמע דכשנתרצה האב ליכא מאן דפליג כשידע ונתרצה ושידך מתחלה וכ״ש הכא שא״ל צאי וקבלי קידושיך להדיא והלכך יש בני אדם כשמשדך האב לבתו מניח לקבל קידושין היא עצמה והמחמיר כדברי מורינו לא הפסיד ור״י כתב דאפילו רבנן מודו בהא ע״כ ובתרומת הדשן (סימן רי״ג) כתב שזה שכתב במרדכי דלא קי״ל כהא דרבא אר״נ במרדכי דבני אוסטרייך ליתיה אדרבה מצא תשובת מהר״ם וז״ל אע״ג דאמרינן אסור לקדש בתו קטנה וכו׳ ה״מ כשהוא בעצמו מקבל קידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושין והיא מקבלתם מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קידושיך אם את חפצה עכ״ל וכתב עוד נראה דע״כ לא פליגי אלא בנותן רשות לבתו קטנה לקבל קידושין שלא בפניו לפי דעתה ורצונה אבל כשעומד על גבה ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו הוא קיבל בעצמו ואע״ג דאין המקדש אומר הרי בתך מקודשת אלא הרי את מקודשת אין קפידא דר״ל הרי את מקודשת לי מכח אביך עכ״ל וגם בתשובת הרשב״א סי׳ תתס״ו כתוב כן והביא ראיה מדאמרינן בפ״ק דקידושין כיצד מעות ייעוד אומר לה הרי את מקודשת לי כתב רבינו ירוחם אהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך כ׳ הראב״ד ולא מתורת שליחות דאין שליחות לקטן אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי מנה זו לפלוני על סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך הוי כאילו א״ל כל מי שיתן ליך מנה מעלה אני עליו כאילו נותנו לי והתקדשי בו והרא״ש כתב דכי אמרינן דאין שליחות לקטן דוקא לזכות לאחר בשליחותו אבל בכאן שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהניא שליחותה לעצמה כאילו קיבל אביה קידושיה בשבילה עכ״ל וכתב עוד קטנה אומר לה אביה צאי וקבלי קידושיך ואצ״ל אם דבר האב עם המקדש דה״ל כאומר תן לה מנה ותתקדש לך אלא אפי׳ לא דבר האב עם המקדש:
(יג) ומה שכתב בין בכסף בין בשטר כלומר דבביאה לא שייך למימר צאי וקבלי קידושיך אלא אומר לה התקדשי לפלוני בביאה ומותרת לו שתתייחד עמו:
[בדק הבית: כ׳ הרשב״א בפ״ק דקידושין אהא דתניא כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי בין ע״י אביה בין ע״י עצמה מקודשת מדעתה והוא שלא בגרה דכי יהיב לאב אי כתב הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת אבל במקדש ע״י עצמה אע״ג דאיהי מחמת אב שקלה להו אפי׳ כתב לי הרי את מקודשת לי ה״ז מקודשת. ואם אחר שבגרה נתקדשה ע״י האב שעשאתו שליח אם כתב לו בתך פלונית מקודשת לי אינה מקודשת אלא צריך שיכתוב הרי את מקודשת לי וע״ש בהר״ן:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכ״כ הר״ן פ״ק דקידושין דף תרכ״ה ע״א וכתב שאין חילוק בזה בין נערה לקטנה:
(ד) ובכל בו כתב שהאב יקבל קידושי בתו עד שתבגר או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלה:
(ה) ובכתבי מהרא״י סי׳ נ׳ כ׳ שצ״ל לה בפני העדים בואי וקבלי קידושיך דהוי כשליח לקבלה דצריך עדים ובסימן מ״ט כתב שם דגילוי דעת שתקבל הקידושין לא מהני לכתחילה וכתב עוד שם סי׳ ל״ג אלו ששולחין בנותיהן הקטנות הכלות למקום אחר אע״ג דליכא עדים שאמר לה בפירוש קבל קדושיך הואיל ואיכא עדים שמשלחה לחופה להתקדש כאילו אמר לה בפירוש דמי עכ״ל וכ״ה בתשובת ריב״ש סימן תע״ט דכל שמכינה לקבל קדושיה הוי כאילו החזיק בידה דמי וע״ש. כתב הר״ן פ״ק דקדושין ע״א דף תרכ״ה דכשמקדש קטנה בכסף אומר לה הרי את מקודשת לי ואם מקדשה בשטר יכתוב בשטר הרי בתך מקודשת לי ויאמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וכן כשהאב מקבל קדושי בתו בוגרת יכתוב בשטר הרי את מקודשת לי ויאמר לו בשעת נתינה בתך מקודשת לי ומ״מ נראה מדברי הר״ן שם דאם שינה בדברים אלו הוי מקודשת וכ״ה בתשובת ריב״ש סי׳ תע״ט דאם קדש קטנה ואמר לו הרי בתך מקודשת לי הוי קידושין דאע״ג דנותן לה הקדושין היא במקום אביה עומדת ושייך לומר בתך מקודשת וע״ש:
(א) או ע״י עצמה. וכ״כ הרמב״ם והרא״ש אבל הרי״ף והמרדכי חלקו וכתב בת״ה (סי׳ רי״ג) דגם הם מודו אם החזיק אביה ביד הקטנה בשעה שתקבל הקידושין או שעמד אצלה כשתקבלן מהני וכ״כ רמ״א דכן יש לנהוג להוציא נפשו מפלוגתא והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו דהרי י״א (מוהר״ם בתשובה דאסור לקדש בתו הקטנה כמ״ש בסמוך וכשמקדש כן אומר הרי את מקודשת לי כו׳ (דהוי כאילו אמר הרי את מקודשת לי מכח אביך. כ״פ) וכששולחין הבנות קטנות למקום אחר ואין האב אצלן כשמקבלין הקידושין הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאילו מחזיק בידה בשעת קבלה עכ״ל רמ״א (והוא מכתבי מהרא״י בסי׳ כ׳ דכתב דצ״ל לה בפני עדים בואי וקבלי קידושיך דהוי כשליח לקבלה דצריך עדים. וז״ש בסי׳ ל״ג דכששולחין בנותיהן הקטנות אע״ג דליכא עדים שאמר לה בואי קבלי קידושיך הואיל ואיכא עדים שמשלחה לחופה להתקדש כאילו אמר לה בואי דמיא ע״ש ורמ״א שכתב כאילו מחזיק בידה כתב לפי דעת ת״ה הנ״ל דכתב דהכי עדיף טפי. כ״פ):
(אשר שאלת על אשר קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי בטבעת זו כו׳ ונתן טבעת לבת וכתבת דלא ליהוו קידושין נ״ל דהוי קידושין מאחר שאמר כדת משה וישראל אדעתא דרבנן מקדש והיינו שיהיו הקידושין לאביה ואין שייך לומר שינה זה את דברו כי לשון טוב והגון הוא כו׳ מהר״ם מ״ץ רש״ל. כ״פ):
(ז) או על ידי עצמה וכ״פ הרא״ש והרמב״ם אע״ג דאין שליחות לקטן ולקטנה ה״מ לזכות לאחר ע״י שליחותן אבל כאן שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחותה לעצמה אבל הרי״ף והמרדכי חלקו וכתבו דאין הקטנה יכולה לקבל קידושיה ועיין בדרישה:
(ח) בין בכסף בין בשטר כלומר דבביאה לא שייך למימר צאי וקבלי קידושיך אלא אמר לה התקדשי לפלוני בביאה ומסרה לו שתתייחד עמו:
(ה) וכשם שיכול וכו׳ משנה ריש פרק שני האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו ובתוספות מפרשים דרישא האיש מקדש בו ובשלוחו ה״ק בו היכא דאין מכירה דאיכא איסורא ובשלוחו היכא דמכירה דליכא אפילו מצוה וסיפא דאשה מתקדשת בה ובשלוחה כיון דליכא איסור באשה אתא לאורויי דמצוה בה יותר מבשלוחה כמ״ש ריש סימן ל״ה וריש סימן ל״ו וכאן גבי אב דליכא אפילו מצוה כיון דאינו מקדש לעצמו צריך לפרק דלדיוקא אתא בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דאין נערה מתקדשת אפילו ע״י עצמה אלא ע״י אביה כדאיתא להדיא לשם (קידושין מד) דמותיב לריש לקיש דאמר דנערה היא או אביה מקבלין את קידושיה דליתא אלא אביה ולא היא ומשמע דאין מצוה באב עצמו יותר מבשלוחו ולכך כתב גם רבינו בסתם וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע״י עצמה וכו׳ דמשמע דאין יתרון באב יותר מבשלוחו וכך היא משמעות שאר הפוסקים: וכתב במרדכי בפ׳ האיש מקדש ע״ש ר״מ דלרבנן דקי״ל כוותייהו דפליגי אר״י בר יודא לא הוו קידושין ע״י עצמה כיון שאינה נהנית בקבלתה ולכך צריך האב לקבל קידושי בתו קטנה לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא יכניס עצמו בספק גיטין וקידושין ובתרומת הדשן כתב על דברים אלו שכתב בשם ר״מ וז״ל בסי׳ רי״ג אדרבה מצאתי בשם תשובת מור״ם דבנתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתם מותר וכן עשיתי בבתי וכו׳ עכ״ל מדבריו נראה דדברי מהר״ם סותרין זא״ז וליתא אלא ט״ס הוא באותן ספרים שכתוב ר״מ אלא נ״ל רא״ם וכן ראיתי כתוב במרדכי מדוייק וכן מוכח במרדכי גופיה מיניה וביה שאינו מוהר״ם שהרי כתב אח״כ דברי ר״ב בספר החכמה דמסיק והמחמיר כדברי מורינו לא הפסיד וכתב כך על מ״ש דברי הרא״ם בתחילה להחמיר והוא היה רבו כדמוכח במרדכי פרק האומר בעובדא דפריץ אחד שקידש נערה שהיתה משודכת לכהן והכי נמי מוכח בדוכתי טובא במרדכי דרבינו אליעזר ממי״ץ הוה רבו של ר״ב בעל ספר החכמה ומהר״ם היה זמן רב אחר ר״ב ונראה שגם מהרא״י בת״ה כך היא דעתו כדפירשתי דכיון דמצא בשם מהר״ם דבנתן רשות לבתו שרי א״כ הא דכתב במרדכי בשם ר״מ הוא ט״ס וצ״ל רבי אליעזר ממי״ץ כמ״ש במרדכי דבני אוסטרייך הילכך יש להחמיר מיהו בעומד ע״ג ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו קיבל הוא בעצמו כמ״ש בת״ה ואפילו אינו אומר בתך מקודשת לי אלא הרי את מקודשת וכתב ב״י דכ״כ הרשב״א סי׳ תתס״ז ומצאתי תשובה למהר״ם מעיל צדק אשר שאלת על אשר קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי בטבעת זו וכו׳ ונתן הטבעת לבת וכתבת דלא הוו קידושין נ״ל דהוו קידושין מאחר שאמר כדת משה וישראל אדעתא דרבנן מקדש והיינו שיהו הקידושין לאביה ואין שייך הכא לומר שינה את דברו כי לשון טוב והגון הוא עכ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ח) מִצְוָה שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר: בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנוֹהֲגִין בַּזְּמַן הַזֶּה לְקַדֵּשׁ בְּנוֹתֵינוּ הַקְּטַנּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ בַּגָּלוּת וְאֵין לָנוּ תָּמִיד סִפּוּק כְּדֵי צָרְכֵי נְדוּנְיָא; גַּם אָנוּ מְתֵי מְעַט, וְאֵין מוֹצְאִין תָּמִיד זִוּוּג הָגוּן (תּוֹסָפוֹת רֵישׁ הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ). וְכֵן נוֹהֲגִין.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(טו) מימר׳ דרב יהודה אמר רב ומסייע ליה ממתני׳ שם דף מ״א ע״א
(ה) בפלוני אני רוצה וכתב הר״ן אע״ג דטב למיתב טן דו וניח׳ לה בכל דהו היינו בגדולה דכיון דשוויה שליח סבר׳ וקבל׳ ולא חיישי׳ לאחילופי אבל קטנה מדעתה יש לחוש לכשתגדיל לא תתרצה בו.
(יד) הואיל והכינ׳ להכניסה. מ״מ כתב שם דודאי שפיר טפי לעשות כהלכתו להדי׳ אכן י״ל דאין קפיד׳ כולי האי וכו׳ ע״ש:
(יא) מצוה שלא יקדש. והא דאית׳ בסנהדרין והבאתי בסי׳ א׳, קודם פרקן מצוה להשיאן כתב ב״ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה ומ״ש כאן עד שתגדיל ותאמר היינו אורח׳ דמלת׳ בסתמ׳ בקטנות לא שכיח שתאמר פלוני אני רוצה ומ״ש ומצוה ובש״ס כ׳ אסור כתב בח״מ היינו באומר לה צאי וקבלי קידושך ליכ׳ איסור ודוחק דהא לא הזכיר דאיירי שאומר לה צאי, אלא נראה דלית׳ הלכת׳ כרב דאמר אסור דהא מצינו כמה מעשים בש״ס דהיו מקדשין בקטנות וכ״כ המ׳ פ׳ אף על פי אלא מצוה הוא לצאת ממימר׳ דרב:
(י) בתו – והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי׳ א׳ דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב״ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ״ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו׳ היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ״ש מצוה ובש״ס איתא אסור עיין ח״מ וב״ש:
(כג) וי״א כו׳ – תוספת שם ד״ה אסור כו׳ ועכשיו כו׳
(ד) לקדש בנותינו הקטנות – עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סי׳ י״ד מ״ש בזה:
ומ״מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.
(יד) ומה שכתב ומ״מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אראש אסימן קאי שכתב האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד וקאמר השתא דהיינו מדינא אבל מ״מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל וכו׳ והכי דייק בפרק האיש מקדש (קידושין מא.) אהא דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה נערה אין קטנה לא מסייע לדרב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכתב הר״ן דאף ע״ג דניחא ליה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כדאמרינן לעיל התם הוא בגדולה דכיון דשויה שליח מדעת סברה וקבלה ולא חיישינן לאימלוכי אבל בקטנה דשלא מדעתה איכא למיחש שמא לכשתגדיל לא תתרצה בו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וז״ל מ״ו ותאמר בפלוני אני רוצה הוא דברי רבי יודא בריש פרק האיש מקדש ותימא על הטור וכן על הרי״ף והרא״ש שהביאו דבריו לפסק הלכה ופסקו נמי כברייתא דלעיל בסימן א׳ שמצוה להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן והנה הארכתי בענין בפ׳ הבא על יבמתו ובפ׳ אע״פ ושם מבואר היטב עכ״ל ול״נ דלק״מ דמ״ש לעיל בסי׳ א׳ דמצוה להשיאן סמוך לפירקן הרמב״ם ורבינו ס״ל פירושו אחר פירקן וכמ״ש ב״י לעיל סי׳ א׳ ואפי׳ אם פירושו קודם פירקן וכמ״ש התו׳ בפ׳ האשה רבה ובפרק הבע״י מכל מקום לענין זה נקרא גדולה כשהיא סמוכה לפירקה שיש לה שכל לבחור באיש בין האנשים ולומר בפלוני אני רוצה לאפוקי קטנה וכן משמע מדברי ב״י שכתב שמה שאמר עד שתגדיל קאי אדלעיל אריש סימן ור״ל לאפוקי קטנה שאין לה שכל להבחין ולומר בפלוני אני רוצה אבל לעולם סמוך לפירקה ישיאנה וכבר הארכתי בזה בסימן א׳ וע״ש:
(ג) עד שתגדיל ותאמר בפלוני כו׳. וכתב רמ״א י״א דבזמן הזה דאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוציאין תמיד זיווג שוה מקדשין הקטנות עכ״ל וכבר כתבתי כן בסי׳ ל״ה בשם התוס׳:
(ט) ומ״מ מצוה שלא יקדשנה כו׳ אריש הסימן קאי שכתב האב זכאי בבתו לקדשה משתולד וקאמר השתא דהיינו מדינא אבל מ״מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדל ב״י ועד״ר:
(י) ותאמר בפלוני אני רוצה וכתב הר״ן אף על גב דניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ה״מ בגדולה דכיון דשויה שליח מדעתה סברה וקבלה ולא חיישינן לאמלוכי אבל לא בקטנה דשלא לדעת איכא למיחש שמא לכשתגדיל לא תתרצה עכ״ל (וע״ל ס״ס נ״ו מדין זה כ״פ):
(ו) ומ״ש ומ״מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ואמר בפלוני אני רוצה מימרא דרב ר״פ האיש מקדש ואיכא למידק דבתחילת הספר פסק רבינו כברייתא שמצוה להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן דהיינו בתחילת שנת י״ג לזכר ותחלת שנת י״ב לנקבה כדפרישית לשם דאלמא דאפילו מקמי שתגדיל יכול להשיאם וכן קשה על הרי״ף והרא״ש שכתבו לההיא דרב בפרק האיש מקדש ופסקו ג״כ כהך ברייתא דסמוך לפירקה ונראה דס״ל דרב לא אסר אלא לקדש את בתו קטנה שלא מדעתה עד שתאמר בפלוני אני רוצה אבל כשתאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיא׳ סמוך לפירק׳ אעפ״י שעדיין קטנה היא והא דקאמר רב עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אורת׳ דמילתא נקט דאין רגילות שהקטנה תאמר פלוני אני רוצה עד שתגדיל אבל אם פקחית היא ותאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה סמוך לפירקה אע״פ שעדיין היא קטנה ותו דבגמרא ליתא בספרים שבידינו עד שתגדיל ביו״ד אלא עד שתגדל ואינו ר״ל שתהא גדולה אלא ר״ל שתהא בעלת שכל ותאמר בפלוני אני רוצה אבל לעולם עדיין קטנה היא וזה עיקר והכי משמע סוף קידושין רב אחא בר אבא איקלע לגבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה א״ל לא ס״ל מר דמיקדשה א״ל עברת לך אדרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה א״ל מר נמי עבר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה א״ל אנא כאידך דשמואל ס״ל הכל לשם שמים מדלא השיב לו רב חסדא על שעבר אדרב אלמא דעד שתגדיל אין פי׳ עד שתהא גדולה אלא עד שיהא גידול שלה שתגיע לידי פקחית ותאמר בפלוני אני רוצה ואותה בת כבר הגיע לכלל זה אלא דרב אחא קס״ד דאכתי לא הגיע הבת לכלל זה ותו דבפרק האומר איתא גבי קידושי קטנה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו׳ אלמא דמצוה היא ועיין בסמוך אצל המקדש בתו סתם וכו׳ כנ״ל מיהו במרדכי פרק אעפ״י כתב וז״ל אבל פוסקין על הקטנה פירש״י דוקא בלא קידושין אבל בקדושי קטנות לא דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו הקטנה ואומר ר״ת מאן לימא לן דהילכתא כוותיה האמר שילהי פ״י יוחסין עבר מר אדרב ואפ״ה רב חסדא לא חשש ורבינו ברוך מביא ראייה מפרק בתרא דנדה שעשה מעשה בבת רב חביבא שקדשוה בקטנות עכ״ל. אבל למאי דפרישית ניחא דלא קשה ולא מידי דכל היכא דאשכחן בתלמודא דקדשוה או עשו חופה בקטנותה היינו שהגיע בגידולה לידי פקחות ובעלת שם שאמרה בפלוני אני רוצה והיינו נמי דרב דלא מצריך שתהא גדולה בת י״ב שנה ויום אחד אלא אפי׳ קטנה נמי שרי. והתוס׳ בריש פרק האיש מקדש כתבו טעם למנהג שלנו לקדש בנותינו אפילו קטנות לפי שהגלות מתגבר עלינו ושמא לא יהיה סיפק בידו להשיאה ותשב בתו עגונה לעולם עכ״ל נראה שהבין הא דקאמר רב עד שתגדל היינו שתהא גדולה ממש וכמו שפירש ר״ת כנראה מדברי המרדכי פרק אף על פי ולפעד״נ כדפרישית. וע״ל סוף סי׳ נ״ו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ט) הָאָב שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ, וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ לְאַחֵר, וּשְׁלוּחוֹ קִדְּשָׁהּ לְאַחֵר, אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁקָּדַם הֲווּ קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה קוֹדֵם, אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(טז) משנה שם דף מ״ח ע״ב
(טו) מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנ׳. כלומר אף על גב דבגמרא אמרו אסור לקדש בתו אפשר באומר לה צאי וקבלי קידושיך ליכ׳ איסור׳ ומ״מ מצוה להמתין עד שתגדיל:
(יב) וצריכה גט משניהם. או א׳ יגרש וא׳ כונס כמ״ש בסימן ל״ו:
(יא) משניהם – או א׳ יגרש וא׳ כונס:
ואם נתן רשות לשלוחו לקדשה, והלך גם הוא וקבל קידושיה, איזה מהם שקדם הויין קידושין. אין ידוע איזה קודם, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם.
(טו) ואם נתן רשות לשלוחו לקדשה והלך גם הוא וקבל קדושיה כלומר מאיש אחר אי זה מהם שקדם הויין קדושין משנה בפרק י׳ יוחסין (קידושין עח:):
(טז) ומה שכתב אין ידוע אי זה קודם אסורה בשניהם וצריכה גט משניהם שם במשנה אם אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ונזה נתכוון רבינו אע״פ שאין לשונו מכוון:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) וע״ל סי׳ נ״ו בסופו מ״ש ב״י בשם תוספות ריש האיש מקדש ובמרדכי שם כתב דמאחר דהאידנא אנן מעוטי עמים חיישינן שמא יקדמנו אחר:
(ז) בתשובת בר ששת סי׳ קצ״ג מעשה באחד שגירש אשתו ונתן לה ב׳ בנות והתנה עמה שהיא תטפל בהן ולזונן ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה שעמדה וקדשן ובא האב ומיחה ופסק דזה הוי כשליח לקבלה ובעי עדים ולכן אי הוה עדות שפסק עמה להשיאן כשיגדלו והיא קדשה אותן בקטנותם קדושיה בטלין דהא לא עשאה שליח רק לקדשם משיגדלו אבל אי לא אמר רק להשיאן ולהגדילן אין הכוונה להשיאן אחר שיגדלו אלא תרי מילי נינהו לגדלן ולהשיאן לחוד ולא הוי קפידא להשיאן דוקא משיגדלו וע״ש שהאריך בזו:
(ח) אבל מדברי הרמ״ה והרא״ש לא משמע דשתיקה כהודאה דמי ובתשו׳ בר ששת סי׳ קצ״ג כתב ב׳ הסברות וכתב עוד דאם מיחה האב פעם א׳ מיד נתבטלו ואינו מהני אם נתרצה אח״כ והאריך שם בחילוקים אלו ועיין במהרי״ל בתשובות סי׳ נ״ב:
(ט) וכתב מהרי״ק בשורש ל׳ דאפי׳ נתרצה האב לא הוי קדושין אלא משעת שמיעה ואילך וכדברי הרמ״ה וכתב דה״ה אם לא נתרצה האב אלא שתק וגדלה הבת ונתרצית הוי קידושין ואפי׳ לא ידענא שנתרצית בפירוש אלא שתקה משגדלה ולא מחתה גדלה קדושיה עמה וצריכה גט וכן אם הלך אביה למדינת הים וקדשה אחיה ואמה וגדלה צריכה גט לכ״ע וע״ש שהאריך בזו וכ״כ מהרי״ו וע״ל סי׳ מ״ג שכן כתב הטור. ובתשובת הרשב״א סימן אלף רי״ט משמע דלא אמרינן שגדלה קדושיה עמה אא״כ בעל לאחר שגדלה וע״ל סי׳ ל״א ולקמן בסימן זה כתבתי עוד מזה ומשמע במרדכי פ׳ האיש מקדש הא דמהני רצוי האב היינו דאמרה כן לשליחותיה של האב כוונתי אבל אם אמרה בהדיא שלעבור על רצונו של האב כוונה להפקיע עצמה ממנו אע״פ שנתרצה אח״כ לאו כלום הוא עכ״ל. והר״ן פ״ב דקדושין ע״ב דף תרמ״א דיש להחמיר ולאוסרה עליו ואין כן דעת הרא״ש ואף הר״ן לא קאמר אלא כ״ז שהאב חי אבל כשמת אין לאוסרה:
(יא) וקבל קידושי׳ מאיש אחר:
(יב) וצריכה גט משניהם ר״ל אם תרצה לינשא לשלישי אבל אם רצו אחד נותן גט וא׳ כונס:
(ז) ואם נתן רשות לשלוחו וכו׳ משנה בפרק עשרה יוחסין ומפרש בגמרא דהוה אמינא דלא בטליה לשליחות דשליח אפילו מקדשה לגרוע לא איכפת ליה לאב והא דקדים וקדשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא ביטלה קמ״ל ומיירי בעשאו שליח לקדש את בתו בסתם לכל מי שיראה טוב בעיני השליח ואפ״ה אמרינן דאם הוא קדים בטליה לשליח:
(ח) ומ״ש ואם אין ידוע איזה קודם אסור לשניהם וצריכה גט משניהם תימה אמאי לא כתב רבינו ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס כמו ששנינו במשנה ואפשר דנסמך על מ״ש דין זה בסי׳ ל״ו גבי אשה שעשתה שליח וה״ה כאן ודוחק דכיון דבמשנתינו שנינו דין זה גבי אשה שעשתה שליח וכן גבי אב שעשה שליח לקדש את בתו למה לו לרבינו להשמיטו כאן ולפעד״נ דהספר חסר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(י) אִי שַׁוֵּי שָׁלִיחַ אַחֲרִינָא, וְלָא בַּטְּלֵהּ לְשָׁלִיחַ רִאשׁוֹן בְּפֵרוּשׁ, וַאֲזַל כָּל חַד מִנַּיְהוּ וְקִדֵּשׁ, בָּעֲיָא גֵּט מִתַּרְוַיְהוּ.
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יז) טור בשם הרמב״ם וכ״כ ר׳ ירוחם בשמו
(ו) גט מתרוייהו כתב מו״ח ז״ל נראה דהיינו אם של קמא קדמו אבל אם של בתר׳ קדמו א״צ גט אלא מבתר׳ ממ״נ אי של בתר׳ בטליה לקמא הרי קידושי קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתי׳ דסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא הרי כיון דשל בתר׳ קדמו הרי קמא לא אשכח ושל בתר׳ קידושין ושל קמא לא הוי קידושין עכ״ל ולא נהיר׳ לי דמי הגיד לנו דבאותו צד דלא בטליה לקמא הו׳ דעתו דאי לא משכה קמא דלמא נימ׳ דדעתו הוי דשליח קמא ניח׳ למשלח טפי דהוא ודאי יעשה הטוב בעיניו יותר מן השני אלא דאם לא יקבל הראשון כלל שום קידושין אז עכ״פ יקבל לו השני ונמצא אם יקבלו שניהן ניחא ליה בההוא קמא ע״כ בכל גוונ׳ צריכה גט משניהם כנלע״ד פשוט וכתב רש״ל דה״ל לבעל לשויא שליח בתר שליח דדינ׳ הכי.
(טז) וצריכה גט משניהם. ואם רצו א׳ נותן גט וא׳ כונס כדלעיל סימן ל״ו סעיף ז׳:
(יג) בעי׳ גט מתרוייהו. הטעם דמספק׳ לן אם ביטל שליח קמא ובתר׳ עיקר או לא ביטל כמ״ש בטור בשם הרמ״ה, וק׳ בסי׳ קמ״א סעיף מ״ד פסק בשליחות הגט אם שוי׳ כמה שלוחים לא בטלה שליח ואפשר התם השליחות הוא לקבל גט מבעלה בודאי לא איכפת לה מי מקבל מ״ה אמרינן בודאי לא בטלה השליח וכן ה״נ אם השליחות הוא לקדש איש ידוע ג״כ לא אמרינן דבטל השליחות אלא כאן איירי דעושה שליח לקבל לה קדושין סתם אז י״ל דביטל שליח קמא משום דהוא יודע דשליח בתרא מדקדק יותר ומ״ש מהרש״ל וב״ח ה״ה אם הבעל שויה שליח אחר שליח נמי הדין כן איירי נמי בכה״ג שעושה כמה שלוחים לקדש לו אשה סתם אבל אם עושה כמה שלוחים לקדש לו אשה אחת בזה אין קפיד׳ ולא ביטל שליח קמא, אלא ק׳ לפי סברתם למה לא אמרי׳ דכולם נעשים שלוחם לקדש כ״א אשה אחרת וי״ל דמ״מ יש ספק שמא כוונתו לקדש לו אשה אחת ומבטל שליח קמא, וכתב ב״ח אם הבתר׳ קידש הראשון א״צ גט מקדושי שליח קמא ממ״נ אם ביטל אותו הא ביטל ואם לא ביטל ותרווייהו שלוחים א״כ מעשה הקודם קיים אלא מיירי הראשון קידש ואח״כ הב׳ אז שפיר הספק שמא ביטל שליח קמא ומעשה הב׳ קיים ושמא לא ביטל ואז מעשה הא׳ קיים, אלא ח״מ מפקפק בזה וכ׳ די״ל אף אם קידש השני בראשון י״ל דלא עשה הב׳ לשליח אלא סבר שמא הראשון א״י לעשות שליחתו אבל אם יעשה שליחתו אף אם יעשה אחר מעשה הב׳ מ״מ מעשה הראשון קיים ויש לדחות סבר׳ שלו דא״כ אף אם הוא מקדש קודם השליח שעשה י״ל ג״כ סבר׳ זו ואפשר דס״ל מעשה שלו בעצמו בודאי ניח׳ לו ממעשה שליח, וכתב ב״ח אפילו לא קידש הב׳ אלא הראשון הוי ספק קידושין דשמא ביטל שליחתו:
(יב) מתרווייהו – דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ״כ הטור בשם הרמ״ה. וקשה בסי׳ קמ״א סעי׳ מ״ד פסק בשליחות הגט אם שווי׳ כמה שלוחים לא בטלה שליח ע״ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע״י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א׳ דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש״ה אמרינן ביטל הב׳ את הא׳. ולפ״ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח״כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג״כ כל שקדם וקידש הרי היא א״א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב׳ שלוחים זא״ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח״מ וב״ש:
(כד) אי שוי כו׳ – ע׳ סימן מ׳ ס״ב בהג״ה אבל אם כו׳ וי״ח ועמ״שש:
וכתב הרמ״ה אי שוי שליח אחרינא לקדושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש, ואזל כל חד מינייהו וקדש, דבתרא הוי קדושין ולא דקמא, דכיון דשויה שליח לבתרא בטליה לקמא. וסיום דבריו הדין הוא סברא דילן ומיהו לענין מעשה לא מורינן הלכה למעשה, אלא בעיא גט מתרוייהו.
(יז) וכתב הרמ״ה אי שוי שליח אחרינא לקדושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש וכו׳ כ״כ רבינו ירוחם בשמו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) וכתב הרמ״ה אי שוי׳ שליח אחרינא כו׳ נראה דהרמ״ה לא קאי אדין הסמוך לו בלבד דהיינו אם נתן רשות לשלוחו לקדשה כו׳ אלא קאי אכל דיני שליחות דאם כן מ״ש הכא מבשאר דיני שליחות: (ואפילו מיאון שנתבאר לקמן סימן קנ״ה אינה צריכה כ״פ):
(ט) ומ״ש בשם הרמ״ה דבתרא הוי קידושין ולא דקמא פירוש אפי׳ דקמא קדמו דכיון דשויה שליח לבתריה בטליה לקמא ונראה דדקדק כך מדקאמר בגמרא גבי עושה שליח לקדש את בתו והלך הוא וקדשה דאם שלו קדמו קידושיו קידושין ואמר דביטל את השליח ה״ט משום דגברא קים ליה ביוחסין טפי וגבי אשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידשה את עצמה דאם שלה קדמה קידושיה קידושין ואמרינן דביטלה את השליח ה״ט משום דאיתתא דייקא ומינסבא אלמא דהיכא דשוי שליח אחרינא דליכא למימר לא טעמא דהאי קים ליה ביוחסין טפי ולא דהאי דייק מנסיב טפי דבעל כרחך דלא שוי שליח אחרינא אלא לבטולי לקמא וכאילו ביטל את השליחו׳ בפי׳ דמי ולפי זה אפילו לא קדשה השני כלל והראשון קידשה אין קידושין כלל מאחר ששליחותו בטל ואין להקשות אמאי לא כתב הרמ״ה דין זה גבי אשה שנתנה רשות לשליח לקדשה דפשיטא דהוא הדין גבי אשה אלא שהרמ״ה כתב דינו ארישא דמשנתינו והוא הדין גבי אשה דתני לה בסיפא וכתב מהרש״ל על דברי הרמ״ה והוא הדין לבעל בעצמו דשוי שליח בתר שליח דדינא הכי ודו״ק עכ״ל:
(י) ומ״ש ומיהו לענין מעשה בעיא גט מתרוייהו נראה דהיינו דוקא היכא דשל קמא קדמו אבל אם של בתרא קדמו א״צ גט אלא מבתרא ממה נפשך אי של בתרא בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קידושין ושל קמא לא הוו קידושין נ״ל:
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יא) קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה שֶׁקִּדְּשָׁה עַצְמָהּ בְּלֹא דַּעַת אָבִיהָ, אוֹ נִשֵּׂאת, אֵינוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ מֵאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. וַאֲפִלּוּ שִׁדְּכָהּ אָבִיהָ תְּחִלָּה. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָב בְּפֵרוּשׁ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִתְרַצָּה הָאָב כְּשֶׁשָּׁמַע, הֲווּ קִדּוּשִׁין מִשְּׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ אִם לֹא שִׁדֵּךְ; וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְרַצָּה מִיָּד כְּשֶׁשָּׁמַע, אֶלָּא שָׁתַק וְלֹא מִחָה וְאַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְהֲווּ קִדּוּשִׁין מִשְּׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת קֹדֶם שְׁמִיעָה. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת קֹדֶם, לָא הָוֵי קִדּוּשִׁין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בְּשֵׁם רַשְׁבַּ״ם וְראבי״ה וְרַאֲבַ״ן).} בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא מִחֲתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁנִּתְרַצָּה, אֲבָל אִם מִחֲתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁנִּתְרַצָּה, לָא הֲווּ קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָב אַחַר כָּךְ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁמַע הָאָב וְשָׁתַק וְלֹא מִחָה מִיָּד, הָוֵי כְּאִלּוּ נִתְרַצָּה (שָׁם). וְאִם לֹא שָׁמַע הָאָב, אוֹ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְנִתְגַּדְּלָה הַבַּת וְשָׁתְקָה וְלֹא מִחֲתָה, גָּדְלוּ הַקִּדּוּשִׁין עִמָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט (רִיבָ״שׁ סִימָן תע״ט). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן שֶׁבָּעַל אַחַר שֶׁנִּתְגַּדְּלָה (הָרַשְׁבָּ״א סִימָן אֶלֶף רי״ט). וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יח) כעולא וכרבינא דלא ס״ל להא דרב ושמואל שם דף מ״ו ע״א
(יט) הרי״ף שם ובש׳ רבוותא קמאי כגון רב אחא משבת׳ ובה״ג ורבינו האי בתשובותיו וכ״כ הרמב״ם בפ״ג
(כ) טור בשם אביו הרא״ש והרבה מן הגדולים דסברי דלא פליגי הנך אמוראי אלא בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצ׳ מיד כששמע לכ״ע הוי קדושין ושכן משמע כולה סוגיא שם
(כא) שם בש׳ ברמ״ה
(כב) מהא דרב ושמואל קדושין דף נ״ט ע״א
(ז) ואפילו שידכה אביה תחלה לכאורה משמע שאביה היה המשדך והעמיד איזה שדכן ע״ז וקשה דא״כ מ״ש מסעיף י״ב דאם גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדש׳ דחיישינן וצ״ל דהך שדכה לכאן אין פי׳ שאמר בפי׳ שרוצה להתחתן עמו אלא ספור דברים היו בין הבעל ובניהם ולא שום הסכמה כנלע״ד.
(ח) ואפי׳ אם נתרצה האב כו׳ – דבעינן שנתרצה בשעת הקידושין ועיין מ״ש בסימן ל״ו סעיף י׳ מזה דבזה פליגי גם נרשב״א והריב״ש דלשם פלוגת׳ דכאן גם בב״י מבי׳ דהרשב״א ס״ל כאן כהרי״ף שהוא דיע׳ קמיית׳ דכאן ע״ש מ״ש בשם ריב״ש דכל מה שהוקשו על הרי״ף בזה תירץ הרשב״א וא״כ עולה יפה מה שפירשתי בסי׳ ל״ו סעיף י׳ במחלוקת הרשב״א והרא״ש דשם שהיא תלויי׳ במה דפליגי כאן אם מהני הרצוי אח״כ.
(יז) אי שוי שליח אחרינ׳. ע׳ בב״ח דדין זה שייך ג״כ גבי בעל ואשה דשוו שליח אחרינ׳ וכתב עוד דאם של בתרא קדמו א״צ גט אלא מבתרא ממ״נ אי של בתר׳ בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטל׳ לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קדושין ושל קמא לא הוי קדושין נ״ל עכ״ל ואין דבריו מוכרחים דאפשר דלא בטיל לקמא אלא סבר אולי לא משכח כלל אבל אי משכח אף לבסוף לא בטליה לקמא:
(יח) ואפילו שדכה אביה תחלה. הקשה בב״ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא מבואר בסמוך דהוי קדושין ומכח קושיא זו הגיה ואפילו שדכה באביה והיינו כפרש״י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו ע״ש ואין צורך דאף דנתרצ׳ בשדוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא באשה התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל היא הקדושין בלא רשותו עד שיגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה:
(יט) בפי׳ אחר הקדושין. זה הוא דעת הרמב״ם והרי״ף לקצת מפרשים אבל הר״ן מסתפק בדעת הרי״ף דאפש׳ לומר דאף דנתרצה בשעת הקדושין ג״כ אינה מקודשת וע׳ במהרי״ק שחילק דאם נתקדשה בפניו ושתק ואחר כך נתרצה דהוי קדושין:
(כ) אפי׳ נתאכלו המעות קודם שמיעה. אף על גב דאין הקדושין בעין ועל מה יחולו מ״מ בההיא הנאה שנעשה רצונו מתקדשת ודומה להנאת מחילת מלוה כך הוא דעת הרמ״ה בעל סברא זו וע׳ בתשו׳ מהרי״ק שורש ל״ב דף כ״ג שמיישב גם כן דעת הרמ״ה ומביא כמה ראיות לדבריו דמצינו כיוצא בזה שהקדושין חלין אף לאחר שנתאכלו ע״ש:
(כא) ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה. זה הוא דעת המרדכי שם בהג״ה בשם ריב״ש ע״ש שמחמיר אפילו היכא דאנן סהדי שיתרצה האב אף על גב דעדיין לא בא האב מודה רבינ׳ דצריכא גט ומיאון ולקמן סעיף י״ד הביא הרב דבריו והעתקתי שם לשונו:
(יד) או נערה. יש מחלקים בנתרצה בין קטנה לנערה ועיין בש״ג:
(טו) או נשאת. היינו קדושין ונשואין היה הכל בלא דעת אביה ובש״ס פליגי בזה ר״ה ור״י ולר״ה אוכלת בתרומה ש״מ דהוי קידושין ודאי וכ״כ הריב״ש סימן קנ״ג ובת׳ רשב״א סי׳ אלף רי״ט כ׳ בשם הרמב״ן בקידש ונשאת לכ״ע צריכה גט ומיאון בזה לא נדחה דברי רב ושמואל ותימ׳ על המחבר שפוסק בפשיטות דלא הוי קדושין גם מ״ש בספרו ב״י להרא״ש היה גירס׳ אחרת בש״ס לכאורה תמוה מנ״ל דהיה לו גירס׳ אחרת אלא נראה גירסתו ג״כ כגירס׳ שלנו בש״ס דאתמר נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת ור׳ ירמיה אמר אוכלת והלכת׳ כר״ה שהוא רבו של רבי ירמיה אלא כשהיה הקדושין ונשואין שלא לדעת אביה כאן בזה ס״ל ר״ה דאוכלת פסק עולא כר״י דהוא תלמיד דר״ה וצ״ע:
(טז) ואפילו שדכה. אף על גב דכתב בסמוך אם גילה דעתו שחפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה וכן הק׳ ב״ח ומחמת קושי׳ זו הגירס׳ בטור ע״ש ואשתמיט מיניה מ״ש הריב״ש שם דאף שהסכים על השידוך מ״מ כוונתו שיקדש הוא בעצמו:
(יז) ואפילו התרצה. משמע אפילו המעות בעין ולא נתאכלו לא מהני מאחר שלא היה גילוי דעת בעת הקדושין כמ״ש הרא״ש בשם הרי״ף ולא כמרדכי שכ׳ כשלא נתאכלו מודה הרי״ף וכתב הטור בשם הרי״ף אפילו נתקדשה בפני האב אינה מקודשת, ויש לספק בזה אם כוונתו אפילו ריצוי בפי׳ בעת הקדושין לא מהני כמה שהר״ן מסופק בזה, או ס״ל קדושין בפניו לא הוי ריצוי וכ״כ מהרי״ק שורש למ״ד אבל בת׳ ריב״ש סימן תע״ט כתב קידושין בפניו הוי ריצוי, וריצוי בשעת קידושין לפי מסקנת הר״ן מהני להרי״ף וכן הוא להדיא לדעת הרמב״ם לכן כתב המחבר אפילו נתרצה אחר הקדושין כלומר אבל בעת הקידושין מהני, מיהו לדעת הרא״מ שהביא בסמוך פשיט׳ בקטנה לא מהני דלא עדיף מאלו אמר צאי וקבלי קדושך, ומזה ג״כ מוכח להרי״ף יכולה קטנה לקבל קידושיה דא״כ מהיכ׳ תיתי לומר דריצוי מהני להרי״ף בעת הקידושין ואין סבר׳ לחלק לצאי וקבלי לרצוי בעת הקדושין:
(יח) שאם נתרצה וכו׳. והא דמהני ריצוי אחר מתן מעות כתב הר״ן משום כל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה רמי׳ עליו וזכין לאדם שלא בפניו ואם לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאין זכות גמור גם הרא״ש כתב הטעם דהוי למפרע כאלו אמר צאי וקבל קידושך לפ״ז הוי קידושין למפרע ואפילו נתאכלו המעות וא״י למה סתם המחבר כדעת הרמ״ה דכתב דקדושי׳ חלין משעת השמיע׳ ואפשר הטעם משום שליח קבלה צריך להיות בעדים וכאן איירי דריצוי היה לפני עדים ולדעת הרמ״ה דס״ל דחלין הקדושין משעת השמיעה אפילו נתאכלו המעות טעמו מאחר דנתן לתורת קדושין חלין הקדושין משעת ריצוי כמה דקי״ל המקדש לאחר ל׳ יום כ״כ בתשובת מהרי״ק סי׳ ל׳ ואישתמטא לב״ח ועיין סי׳ כ״ח מה שכתב בשם הריטב״א כשמקדש בגזל ואחר כך קנה מנגזל אם הקדושין חלין ואפשר שם גרע טפי מאחר שהיה גזל ונראה דנפקא מינה בין טעם הרא״ש לטעם דהר״ן כי להרא״ש הטעם כאלו אמר צאי וקבל קידושך א״כ אם אמרה בעת קדושין דאין כוונתה לעשות שליחות לא הוי קדושין כמ״ש במרדכי בשם ר״י ולטעם הר״ן אף בכה״ג מהני מאחר למפרע נתברר שהוא זכות שלו:
(יט) נתרצה. אבל בלא ריצוי אין חשש מיהו לכמה פוסקים בנערה קי״ל כרב ושמואל וצריכה גט ומ״ש ב״ח דצריכה מיאון ל״ד כי בנערה לא שייך מיאון אף על גב דיש לחוש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומהאי טעמא ס״ל לרב ושמואל בקטנה דצריכה מיאון עיין בהרא״ש ור״ן תרצו במקום דאין תקנה אין לחוש מיהו צריכה הכרזה בנערה כ״כ הרא״ש בדרך ואפשר ורי״ו פסק כן:
(כ) אבל אם מיחתה. הנה לדעת תוס׳ אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידשה האב בעצמו, והרמב״ם כתב ריצוי אחר הקדושין לא מהני וכתב דיכול׳ לעכב ולכאורה קשה מאחר דריצוי לא מהני למה לי העיכוב שלה ת״ל בלא עיכוב נמי לא הוי קידושין ותירץ הב״י דה״ק ריצוי אחר הקדושין לא מהני אבל ריצוי בעת הקדושין מהני ואם היה ריצוי אביה יכולה היא לעכב אח״כ וס״ל כדע׳ תו׳ וב״ח פירש דברי הרמב״ם אם הרצה האב אף על גב דלא מהני ריצוי מ״מ אם זה רוצה לקדשה אחר ריצוי האב אז בלא עיכוב היא או אביה הוי קידושין מעלייתא ובכה״ג צריך מחאה בפירוש אביה או היא לפ״ז ס״ל הרמב״ם כרמ״ה כמ״ש בסעיף י״ב ואפשר בכה״ג שכבר גילה דעתו לא מהני מחאה שלו אא״כ מיחה מיד בעת הקדושין:
(כא) וי״א דאם שמע ושתק. כ״כ המרדכי ונראה כל הפוסקים חולקים ע״ז כמ״ש בתוס׳ בסוגיא זו ד״ה בין היא דסוגיא איירי בשמע ושתק וע״ז קאי המסקנא דלא קי״ל כרב ושמואל וכן הוא בר״ן ובטור בשם הרמ״ה וכן בתשו׳ ריב״ש סימן תע״ט משמע להדיא כן ומ״ש בסימן י״ג וסימן קצ״ג לא כתב אלא בדרך את״ל ע״ש, וכן הוא בתשו׳ מהרי״ק:
(כב) ושתקה. אף לדעת הפוסקים דלא מהני שתק האב משום שמא מחמת כעס שותק משא״כ בשתק׳ היא כ״כ בתשו׳ מהרי״ק ומה שנרשם על דין זה ריב״ש טעו׳ היא אלא מהרי״ק כ״כ וע״ש שכתב כשם אם נתרצה האב חלין הקדושין כן חלין הקדושין כשגדלה:
(כג) דבעינן שבעל. מ״ש דין זה בשם תשו׳ רשב״א יש לדחות אלא בת״ה סימן ר״ח משמע דוקא כשבעל אף על גב קטנה שנתקדשה ע״י אמה ואחיה גדלה הקדושין אף שלא בעל כמ״ש בהרי״ף פ׳ ב״ש שאני הכא דלא הוי שם קדושין כלל כשאב כאן לא הוי קדושין אפילו מדרבנן משא״כ שם דהוי קדושין מדרבנן וכתב בתשו׳ רשב״א דאין איסור מה שהיה אצלו ותהי׳ אצלו עד שתתגדל ואז יקדש בביאה ואף אם בעל סתם מסתמא מקדש בביאה אף על גב דכאן אין ביאת זנות מ״מ אחר שתתגדל ואפשר לו לקדש אותה מסתמא מקדש אותה בביאה ואם לא יתכוון לקדושין אז הוי כביאת זנות גם מסתמא הוא מקדש בביאה כדי שאל יתפס בה קדושין של אחר ולענין אם צריך עידי יחוד כתבתי לעיל סימן י׳:
(יג) נערה – עיין תוס׳ קדושין דף מ״ד ע״ב ד״ה קטנה שנתקדשה ובהרא״ש:
(יד) או נשאת – כ״כ הרא״ש ע״ש ה״ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע״ש. א״כ ה״נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג״כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ״ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ״ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ״ה ע״ב דפליגי בזה רב הונא ור״י וכו׳ ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע״ש ברש״י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ״כ בתשובת הרשב״א סי׳ אלף רי״ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע״ש. והב״ח כתב נ״ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג״כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו׳ דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי׳ בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני׳ איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ״ל ולא דק לפי מה שפירש תוס׳ שם ד״ה אלא דקדשה נפשה כו׳ גט ומיאון בעי וכו׳ ע״ש א״כ ה״נ אי איירי בנשאת ג״כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב״א וא״כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס׳. ותמה אנכי שהב״ח בעצמו כתב וז״ל דמתני׳ בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע״ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס׳ אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי׳ הא דעול׳ ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ׳ האב עיין בב״י א״כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני׳ איירי בדליתי׳ לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א״כ הדרא סברת התוס׳ לדוכתי׳ ודו״ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו׳ האי אלמנה היכי דמי וכו׳ דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס׳ שם ד״ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו׳ שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע״ש א״כ ה״נ י״ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו״ק ועיין דף מ״ו ע״א ברש״י ד״ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו׳. ועיין מהרש״א מ״ש בשם ת״י. ולפי דברי המרדכי הנ״ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו׳ דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה״ג דף ס״ז ע״א ועיין ב״ש:
(טו) אביה – הקשה הב״ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי׳ חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי׳ י״ב דחוששין שמא נתרצה ע״ש. וח״מ וב״ש מתרצים:
(טז) היא וכו׳ – ולדעת התוס׳ אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב״י וב״ש:
(יז) מיחה וכו׳ – כ״כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע״ז כמ״ש בתוס׳ ד״ה בין היא וכו׳ דף מ״ו ע״א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע״ז קאי המסקנא דלא קי״ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס׳ שתירץ כמו שתירץ מהרש״א ע״ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו׳ א״כ במאי איירי הפלוגת׳ רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס״ל להא דרב ושמואל ע״כ בלא שמע האב א״כ לפ״ז לא אזלי שם הגמר׳ שפיר עיין ודו״ק. ועיין ב״ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע״א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ״ח ח״א סי׳ א׳:
(כה) או נשאת – כ״ה דעת הרמב״ם ספ״ח מה׳ תרומות שפ׳ כעולא שם מ״ה ב׳ דר״ה כחומץ כו׳ אבל הריב״ש כ׳ שר״ת פ׳ כרב הונא דבזה הוא קדושי ודאי ואוכלת בתרומה דרבא מפרש טעמיה ש״מ כוותיה ס״ל וכ״כ הרשב״א:
(כו) ואפילו כו׳ – כרבינא וכעולא דרבינא הוא בתראה וכן הסוגיא שם י״ח פ׳ כוותייהי דאמרי׳ כ״ש אין כו׳. הרי״ף ורא״ש וש״פ:
(כז) ואפילו שדכה – ערש״י מ״ד ב׳ ד״ה א״ד כו׳ ותוס׳ מ״ה ב׳ ד״ה בפירוש כו׳:
(כח) ואפי׳ נתרצה כו׳ – הרי״ף והרמב״ם ומפ׳ מש״ש בפירוש אמר מר כו׳ משום דריצוי שלו אחר הקדושין אינן כלום והכריחם לזה ממש״ש מ״ו א״ל אביי כו׳ ואי כפירש״י ל״ל קדושין אחרים. ריב״ש:
(כט) וי״א כו׳ – כפירש״י שם דלא חיישינן לשמא וכ״כ הרא״ש וש״פ:
(ל) אפילו אם כו׳ – ממ״ש בפירוש כו׳ ורב ושמואל איירי בלא שידכו כמ״שש.
(לא) ואפי׳ אם לא כו׳ – ממש״ש נתקדשה שלא לדעת כו׳ ואפי׳ כאן דאוכלת לר״ה הואיל ונעשו כו׳ וערש״י שם ד״ה הואיל כו׳ או שתיקתו הודאה כו׳ ואע״ג שבשעת קדושין ואח״כ עד שעת נשואין לא היתה שתיקתו הודאה ומסתמא שמע בין קידושין לנשואין כיון שהוא כאן וסתם זמן לבתולה י״ב חודש כ״כ ריב״ש:
(לב) אפילו נתאכלו כו׳ – כמ״ש רפ״ג וראיה ממה דפריך שם מ״ו א׳ אם מאן ימאן כו׳ והתם האי ביאה ליתנהו בעולם שם:
(לג) וי״א כו׳ – כמ״ש ביבמות ק״י א׳ דוק׳ דבעל אבל בלא״ה לא מהני הבעילות הראשונות אע״ג דנתרצה עכשיו. מרדכי שם:
(לד) וי״א דאם כולי – מרדכי שם וטעמו ממ״שש עד שיבא אביה וימחה כו׳ ובריב״ש מסתפק בזה ע״ש:
(לה) ואם לא כו׳ – מהרי״ק וכמו שמהני ריצוי האב ה״נ מהני ריצוי דידה לאחר שנתגדלה ויצאה לרשותה ולדברי הטו״שע אפי׳ נתאכלו המעות וע׳ במהרי״ק שהאריך בזה:
(לו) וי״א דבעינן כו׳ – כ״כ הריב״ש וכמ״ש ביבמות שם דוקא שבעל וע״ש:
(ג) ב״ש אות י״ח ואשתמיטת׳ לב״ח. נ״ב ע׳ תשו׳ רש״ך ח״א סי׳ ו׳:
(ה) קטנה או נערה – עיין בזה בתשו׳ מהר״ם אלשקר סימן י״ד:
(ו) גדלו הקדושין עמה – עח״מ ס״ק כ״א ועיין בשו״ת הגאון מהר״ש זלמן זצ״ל מלאדי מ״ש בזה:
קטנה או נערה שקידשה עצמה או נשאת בלא דעת אביה אינו כלום, ואפילו מיאון אינה צריכה, ואפילו שדכה אביה תחלה. וכתב רב אלפס אפילו נתרצה האב כשידע, ואפילו נתקדשה בפניו אינו כלום. ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה. וכל שכן אם מת המקדש ונפלה לפני אחיו שאינה צריכה לא חליצה ולא מיאון. וא״א ז״ל תמה על רב אלפס שכתב אפילו נתרצה האב, וכ״כ הרמ״ה דוקא סתם דלא ידעינן אם נתרצה אם לא, כגון ששמע ושתק, אבל אם נתברר שנתרצה כששמע הוו קידושין משעת שמיעה, אפילו אם לא שידך. ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע, אלא שתק ולא מיחה, ואח״כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והוו קידושין משעת שמיעה, אפילו אם נתאכלו המעות קודם שמיעה. במה דברים אמורים שלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה לא הוו קידושין אפילו נתרצה האב אח״כ.
(יח) קטנה או נערה שקדשה עצמה אי נשאת בלא דעת אביה אינו כלום וכו׳ בפרק האיש מקדש (קידושין מז:) איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן א״ר צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א״ר נחמן והוא ששדכו עולא אמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ופרש״י שלא לדעת אביה. לא א״ל אביה לקבלם ולא ידע ובתר הכי אמר רב שימי דרבינא לא ס״ל להא דרב ושמואל כתב הרי״ף מדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא סבירא ליה להא דרב ושמואל ש״מ דלית הלכתא כרב ושמואל וכולהו רבוותא קמאי הכי פסקו כגון רב אחא משבחא ובה״ג ורבינו האי בתשובותיו כולהו פסקו הלכתא כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה דהיכא דקדשה קטנה או נערה עצמה בלא דעת אביה לא הוו קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה וכתב דאיכא מאן דחש להא דרב ושמואל ודחה הוא ז״ל דבריהם:
וכתב הרא״ש על זה מ״ש הרי״ף דהיכא דקדשה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוי קידושין אפילו נתרצה האב הוא תימא בעיני דכולה סוגיא משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכ״ע הויין קדושין וכן פרש״י דלא חיישינן אם לא כששמענו כן והר״ן כתב גרסינן בגמרא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא בין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב ואם באה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי דכיון דאכתי לא חיילי קדושין יכולה היא לחזור בה שלא תועיל קבלתה לשם קדושין וקי״ל כרב ינ״ל לדידן דאפי׳ נתרצה האב בפירוש אח״כ מהניא מחאת הבת שמיחתה מתחלה ומיהו היכא שלא מיחו לא היא ולא אביה חיילי קידושין משעת קבלתה ואף על פי שנתאכלו המעות קודם שנתרצה וכתבתי כל זה ע״ד רש״י שכתב עלה דההיא דא״ל רב שימי בפירוש מר לא ס״ל להא דרב ושמואל שאין חוששין לשמא עשאו שליח אא״כ שמענו ע״כ ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפ״ז יש לחוש בנתקדשה שלא לדעת שמא נתרצה כיון ששתק כ״כ ואם נתרצה מקודשת וכן יש לחוש בנתקדשה הקטנה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב מהו דינא אבל הרי״ף כתב דלא הוו קידושיה קדושין ובין נתרצה האב בין לא נתרצה ודבריו סתומים שאיפשר שהוא ר״ל שאפילו נתרצה בסוף או שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפרש כך מר לא ס״ל להא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמי שא״ל צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר ס״ל שאף על פי שנתרצה אינה מקודשת והוא ז״ל מפרש כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושין ה״ל לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ודבריו מטין כן שאפילו נתרצה בתחלה אינה מקודשת והריב״ש כתב בתשובה סימן קצ״ג הרי״ף והרמב״ם סוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין אינו כלום דבעינן שיתרצה בשעת הקידושין וכתב מהיכן למדו לומר כן והרמב״ם כתב בפ״ג וז״ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו אם נתארמלה או נתגרשה מאותן הקדושין אינה אסורה לכהן ובין היא בין אביה יכולין לעכב בין אם נתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ״ל וכתב עליו הר״ן משמע דס״ל דאילו נתרצה מעיקר׳ הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים בין היא בין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח״כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח״כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ״ע עכ״ל ומהרי״ק בשורש ל׳ כתב ליישב זה ולא נראה לי דבריו ול״נ שהרמב״ם סובר דכשאמרו בין היא בין אביה יכולין לעכב לא כרש״י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה״פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע״ג שהוא יכול לקדשה בע״כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קדשה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אם אח״כ לא נתרצית כיון שהוא לא קדשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי הרמב״ם שכתב בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי זה כתבו התוס׳ וא״כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אח״כ אינה מקודשת יש ענין לבין היא ובין אביה יכולין לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין ופסק הרמב״ם כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולין לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה״ל תלמיד במקום הרב כתב הריב״ש בתשובה סימן תע״ט כתב הרמ״ה כל שידענו שנתרצה בשעת שמיעה הוו קידושין אפילו בלא שידך ואפילו לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח״כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין אלא שאם מיחה בפירוש אז לא הוו קידושין אפילו נתרצה אח״כ וזהו הדרך הנכון בזה שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא״ש שלא כדעת הרי״ף והרמב״ם שסוברים דאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת ובסימן י״ד כתב שכל הראשונים שחברו השגות על הרי״ף או על הרמב״ם לא השיגו עליהם בדין זה נראה שהודו להם גם מה שהוקשה מהאחרונים על דעת הרי״ף כבר תירץ הכל הרשב״א עכ״ל ועיין עוד שם ובסימן קצ״ג והרשב״א בתשובה סימן אלף ורי״ט האריך בדינים אלו עיין עליו. ועיין בכתבי מה״ר איסרלן סימן ל״ג ומ״ט ונ׳.
ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה מבואר שהוא כדעת הרא״ש:
ומה שכתב וקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישי׳ שמא נתרצה וכו׳ נראה שגם זה מדברי הרמ״ה ומילתא דסברא היא אלא שמ״ש בסוף לשונו וטרח לחזור לשדכה לשני אינו נוח לי:
(יט) ומה שכתב אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה הוא לאפוקי ממ״ש המרדכי בשם ראבי״ה וז״ל מה שפסק הרי״ף כרבינא אפילו נתרצה האב בזה לא ישרו דבריו בעיני דודאי היכא דנתרצה לא פליג רבינא ואם באנו להעמיד דבריו צ״ל כגון שנתאכלו המעות של קידושין בשעת ריצוי האב וכ״כ גם משם גדולים אחרים.
וכתב עוד המרדכי ר״ת פי׳ דהא דעולא לא מיירי אלא כגון דאיתיה לאב דאי ליתיה לאב היאך יתיר עולא ספק א״א שמא יתרצה האב וה״ל קידושין למפרע אלא ש״מ דאיתיה לאב ובהא פליגי רב ושמואל סברי מדשתיק אודויי אודי לה ועולא סבר מירתח רתח ואע״פ שהסמ״ג והמיימוני וה״ג לא חילקו בין הוא בעיר בין אינו בעיר סתמו דבריהם ולא פירשו וכ״פ אבא מארי וחילק בין איתיה בעיר ע״כ:
וכתב עוד היכא דשתק בשעת שמיעה אע״פ שצווח אח״כ חשיב נתרצה דכל ששמע ושתק ולא מיחה מיד כיון שעבר שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כתב הריב״ש בתשובה סימן תע״ט אע״פ שלא הושיט האב אצבע הכלה מ״מ כיון שהיה שם סמוך להכלה והזמין שם בתו מסתמא ע״ד לקבל היא הקידושין ואם מפני שהעיד העד שאמר לכלה הרי בתך מקודשת לי אין בכך כלום שכיון שהקידושין חלין מכח אביה ומטעמו מקבלת אותם הרי הוא כאילו מדבר עם אביה עיין בר״י בדין קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) וכ״כ הרמ״ה דוקא סתם דלא ידעינן כו׳ הב״י כתב שדברי הרמ״ה הן כדעת הרא״ש. ונראה דמשו״ה כתבו רבינו בל׳ הקודש ולא כלשון הרמ״ה שהיה תרגום ללמדינו שדברים הללו ג״כ מדברי הרא״ש הן ועוד דאל״כ ודאי לא היה רבינו מקצר בדברי הרא״ש לכתוב שהרא״ש תמה על הרי״ף לחוד אלא היה כותב דעתו בצידו:
(טו) אפי׳ נתאכלו המעות מרדכי בשם ראבי״ה חולק על זה עיין בב״י:
(יא) קטנה או נערה שקידשה עצמה וכולי בפרק האיש מקדש איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן אמר רב נחמן אמר רב והוא ששידכו עולא אמר אפילו מיאון אינה צריכא ובתר הכי קאמר דרבינא לא סבירא ליה הא דרב ושמואל וכתב האלפסי דהלכה כרבינא דלא הוו קידושיה קידושין בין כתרצה האב ובין לא נתרצה וכתבו התו׳ והמרדכי דקטנה לאו דוקא דהוא הדין נערה והא דנקט קטנה משום דבנערה לא שייך מיאון וכ״כ האלפסי והאשיר״י דבין קטנה ובין נערה וכך הם דברי רבינו. ומ״ש רבינו שקידשה עצמה או נישאת כ״כ הרא״ש ע״ש בה״ג קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קידושי׳ קידושין ואין נישואיה נישואין עכ״ל ונראה שכך פירושו שקדשה עצמה ולא נישאת או אפי׳ השיאה עצמה גם כן דהקידושין והנישואין תרוייהו הוי שלא לדעת אביה אפילו הכי אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב ולפי עניית דעתי נראה להביא ראייה לדין זה דאפילו השיאה ג״כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו׳ דקדשה מאן אילימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעליא בעיא אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעיא מיאון ולא קא משני דמתניתין בדנשא הילכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעיא גט ומיאון ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי דאין לחלק בזו בין נתקדשה גרידא לנשאת ג״כ ותו דלשם אמרו סוף (דף מ״ה) נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה כאן נראין דברי תלמיד היינו רב ירמיה בר אבא דפליג ארב הונא וקאמר דאינה אוכלת בתרומה אם כהן הוא זה אלמא דלא חיישינן לשמא נתרצה האב אע״פ דקידשה וגם השיאה עצמה בלא דעת אביה דאם היו חוששין בזו לשמא נתרצה האב א״כ היתה צריכה גט ומיאון וכיון דצריכה גט אוכלת נמי בתרומה לאחר שנכנסה לחופה ומדאינה אוכלת בתרומה שמעינן דאף בזו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה לא גט ולא מיאון:
(יב) ומ״ש ואפילו שידכה אביה תחילה כ״כ הרא״ש לאחר שהביא להא דעולא אפילו מיאון אינה צריכה ויש ספרים שכתוב בהן אף על גב דשדכו ודלא כפירוש שבתוס׳ ומרדכי לשם וז״ל רש״י והוא ששידכה ששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה״ל קידושין למפרע עכ״ל ואיכא לתמוה על לשון רבינו שכתב ואפילו שידכה אביה תחלה דמשמע שאביה שלח אליו לשדך לו בתו דא״כ גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא כתב בסמוך דהוו קידושין אלא צריך להוסיף בי״ת ולהגיה ואפי׳ שדכה באביה תחלה והיינו כפירש״י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו:
(יג) ומ״ש בשם רב אלפס אפילו נתרצה האב כשידע וכו׳ פירוש אע״פ שנתרצה האב לאחר שנתקדשה כשנודע אליו שנתקדשה אינו כלום כיון דבשעה שקבלה הקידושין לא היה בידה לקדש את עצמה בלא דעת אביה אין כח ברצוי האב לאחר קבלת הקידושין לשווינהו קידושין למפרע דבעינן שיהא האב נתרצה בשעת הקידושין וכן אפילו נתקדשה בפניו ושתק ואח״כ נתרצה לא אמרינן מוכיח סופו על תחלתו דשתק לפי שמינח ניחא ליה אלא צריך שיתרצה בפירוש בשעה שנתקדשה. ומ״ש ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה פשוט הוא דכיון דאפי׳ מיאון אינה צריכה חשוב כאילו גירש לאשה שאינו אשתו וע״ל בסי׳ ו׳:
(יד) ומ״ש וכ״ש אם מת המקדש וכו׳ נראה דבאינו מת איכא למימר ודאי נתרצה האב אבל במת המקדש פשיטא דלא נתרצה והשתא כיון דאפילו באינו מת אמר דאין קידושיה כלום כ״ש אם מת המקדש:
(טו) ומ״ש שהרא״ש תמה על רב אלפס וז״ל הרמב״ם בפ״ג נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו אם נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין אינה אסורה לכהן ובין היא ובין אביה יכולין לעכב בין אם נתקדשה בפניו ובין נתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ״ל והביא ב״י מה שהקשה הר״ן דכיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח״כ אינה מקודשת היאך שייך לומר שהיא יכולה לעכב עכ״ל וכתב ב״י ע״ז כדי ליישב קושיא זו ע״ש ואפשר ג״כ לפרש דמ״ש שהיא יכולה לעכב היינו לומר דלא תיסק אדעתין דכיון דנתרצה האב אח״כ באותן קידושין אע״פ דאינה מקודשת באותן הקידושין מ״מ יכול הבעל לקדשה אח״כ בעל כרחה כיון שנתרצה האב לקדשה לו וקאמר דליתא אלא יכולה היא לעכב שלא יקדשנה בע״כ פעם שנית דשמא לא נתרצה האב אלא לקידושין הראשונים שהיו לדעתה אבל עכשיו יכולה לעכב שלא יקדשה שוב בע״כ ע״פ רצון האב שנתרצה מתחילה אא״כ חזר האב ונתרצה שיקדשנה פעם שנייה דהשתא הוה ליה נתקדשה לדעת האב ומ״ש הרמב״ם אח״כ בין אם נתקדשה בפניו וכו׳ קאי אתחילת דבריו שכתב אפי׳ אם נתרצה האב לאחר שנתקדשה אינה מקודשת וקאמר ע״ז בין אם נתקדשה בפניו וכו׳ וכתב הב״י בשם המרדכי מעשה באחד שקידש בתו הקטנה והיתה חולנית וכתב ר״ת דאין אחיה ויורשיה יכולים לעכב אלא תינשא לחופה ותפקיע ירושתה וכו׳ וקשה ע״ז דהרא״ש בתשובה כלל נ״ד כתב דחולנית שהכניסוה עם המטה תחת החופה דאין בעלה יורשה דחופה שאינה ראויה לביאה היא ומביאו ב״י לקמן ריש סי׳ צ׳ וצ״ל דחולנית דר״ת ראויה לביאה היתה אלא שחששו לחליה דמתנוונה והולכת היתה ושמא תמות בקירוב ימים ועיין לקמן סוף סי׳ נ״ו ומ״ש בזה:
(טז) ומ״ש בשם הרמ״ה דכי נתרצה האב הוי קידושין משעת שמיעה וכו׳ פי׳ משעת שמיעה אבל לא קודם שמיעה למפרע משעה שקיבלה הקידושין וכ״כ מהרי״ק בשורש ל׳: כתב במרדכי פ׳ האיש מקדש דלא מהני ריצוי האב אלא באומרת דלשליחות האב נתכוונתי אבל באומרת דלעבור על רצונו של אב נתכוונה להפקיע עצמה ממנו אע״פ שנתרצה אח״כ האב לאו כלום הוא עכ״ל:
(יז) ומ״ש אפי׳ אם נתאכלו המעות קודם שמיעה תימה כיון דאינן קידושין אלא משמיעה ואילך היאך אפשר לומר דחלו הקידושין באותה שעה אם נתאכלו המעות קודם שמיעה דא״כ בשעת שמיעה על מה יהיו חלין כיון שאין הקידושין בעולם וכ״כ במרדכי ע״ש ראבי״ה וראב״ן ורשב״ט דאם נתאכלו המעות לא הוו קידושין גם מצאתי בתשובת מהרי״ל סי׳ נ״ב דפסק כותייהו ודלא כהרמ״ה דס״ל אפילו נתאכלו וכתב עוד דדוקא בקטנה אבל בנערה בכל ענין הוי קידושי ספק וצריכה גט וצריכה מיאון כרב ושמואל כמו שפסק בספר חפץ ודלא כראבי״ה דס״ל דאין חילוק בין קטנה לנערה ודבריהם כתובים בהגהת מיימונית פ״ג דאישות וכ״כ הריטב״א לחלק בין קטנה לנערה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יב) קְטַנָּה שֶׁקִּדְּשָׁה עַצְמָהּ לְמִי שֶׁגִּלָּה הָאָב דַּעְתּוֹ שֶׁהָיָה חָפֵץ לְקַדְּשָׁהּ, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִתְרַצָּה.
באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כג) שם וכתב הב״י שה׳ מדברי הרמ״ה ומלתא דסברא היא ובב״ח כתב שלמדו כך מעובדא דהנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי וכו׳ דף מ״ה ע״א וכדלעיל בסי׳ ל״ה וציינתיו שם וא״כ ה״ה בקטנה
(כב) גדלו הקדושין עמה. ע׳ בתק׳ מהרי״ק שורש ל״ב שהאריך בדין זה ובדין יתומה שגדלו קידושין בהד׳ אי מקודשת מדאוריית׳ או מדרבנן ולא ראיתי בדברי הרשב״א בתשוב׳ חולק על זה רק שכ׳ מלתא דפסיק׳ אם בעל בודאי חשבינן לה מקודשת מדאוריית׳ ובלא בעל לא מיירי:
(כג) למי שגילה האב דעתו. ע׳ לעיל סי׳ ל״ה סעיף ד׳ וה׳ וכלומר אף על פי שחזר האב מגלוי דעת ושדכה עם אחר אפ״ה יש לחוש היכא דאיכא למימר דהחזרה לא היתה ברצון וכמו שאכתוב אחר זה:
(כד) חיישינן שמא נתרצה. עיין סימן ל״ה אם הבן גילה דעתו כ׳ שם בשם יש מי שאומר דהוי שליח וכאן כתב בסתם חיישינן שמא התרצה משום שם אף על גב דהוי ריצוי לקדושין מ״מ י״ל דלא מינה אותו לשליח ולהרא״ש דס״ל הריצוי מהני משום דהוי למפרע כאלו א״ל צאי וקבל קדושין כמ״ש לעיל וצאי וקבל הוי כשליח צ״ל שם לא גילה דעתו לקדשה וכאן גילה דעתו לקדשה לזה גם י״ל כאן אביה כאן בעת הקדושין חיישינן שמא התרצה למעשיה ושם כתבתי לדע׳ הרא״ש והרמ״ה נעשה שלוחו בודאי וכאן כתבו חיישינן שמא נתרצה משום דאין דרך לעשות בתו לשליח כמ״ש בר״ן אבל אין לומר אף החולקים שם ס״ל דיש חשש ויש ספק קידושין דהא איתא בר״ן דאין ספק קידושין כלל וליש חולקים שהביא בהג״ה ס״ז לא מהני גילוי דעת של אביה ובטור מסיים בשם הרמ״ה ה״ז מקודשת כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני עיין ב״ח וח״מ:
(יח) נתרצה – עיין ב״ח ח״מ בה״י ב״ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ס״ס מקור ברוך סימן י״ו:
(לז) קטנה כו׳ – ע״ל סי׳ ל״ה ס״ד:
וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה, חיישינן שמא נתרצה והוו קידושין, כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור ולשדכה לשני.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) למי שגילה האב דעתו כו׳. ז״ל ב״י נראה שגם זה מדברי הרמ״ה ומלתא דסברא היא עכ״ל ונראה דכוונתו שקשה לו דזה סותר מ״ש לעיל בסמוך ואפילו שדכה אביה תחלה ולכן כתב שזה שכתב כאן הוא מדברי הרמ״ה וחולק על מ״ש לעיל אבל א״צ לזה דלק״מ כדפרישית:
(טז) למי שגילה האב דעתו אע״ג דאמרינן לעיל בסמוך ואפילו שדכה אביה תחלה אפ״ה לא חיישינן מידי י״ל דלעיל לא אמר אלא שדכה ור״ל שדכה בעלמא אבל לא גילה בדעתו שחפץ לקדשה לו כי י״ל שמאיזה טעם אחר שדכה לו ועיין בדרישה:
(יז) וטרח לחזור ולשדכה לשני וכתב ב״י שלשון זה אינו נוח לי ור״ל שהוא כפל שכבר כתב כל זמן שלא שדכה עם אחר:
(יח) וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו׳ נראה שלמד כך מההיא עובדא דפ׳ האיש מקדש הנהו בי תרי דהוי שתו חמרא תותי ציפי וכו׳ דמוכח הסוגיא דאם היה יודע דארצויי ארצי קמיה הוי קידושין גמורים וכדלעיל בסי׳ ל״ה א״כ ה״ה בקטנה אם גילה אביה דעתו שהיה חפץ לקדשה לזה וקדשה עצמה לו לא גרע משלוחו והוו קידושין גמורים ואפשר דכך הדין אם גילה האב דעתו לשדכן שחפץ באיש פלוני שיקח את בתו וא״ל לשדכה לו והלך וקיבל מפלוני קידושין לבתו בלא מינוי שליחות דמקודשת כמ״ש הרא״ש לגבי בן ומביאו רבינו בסי׳ ל״ה דל״ש אביו או איש נכרי ולמדינן מינה דה״ה לגבי בת אכן הא דכתב רבינו לעיל בשם הרמ״ה דאם האב הרצה את הדברים וכו׳ לא שייך כאן דאין לומר כאן דמחמת כיסופא דבת שתק האב אלא אדרבה מה ששתק הוי לפי שלא חש לדברי הבת ולכן לא כתב הרמ״ה דין זה כאן גבי קטנה:
(יט) ומ״ש כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח וכו׳ נראה דרצה לומר דבגילוי דעת חיישינן שמא נתרצה לראשון אע״פ ששדכה עם אחר דהיינו שהאחר שידך בה לאביה קודם קידושין של ראשון מאחר שלא גילה בדעתו שחזר בו מן הראשון וחפץ באחר משא״כ שידכה עם אחר וגם טרח לחזור ולשדכה לשני דכיון שטרח וכו׳ הרי גילה בדעתו ששוב אינו חפץ בראשון אלא בזה האחר ולא חיישינן שמא נתרצה לראשון וקידושיה אינן קידושין וה״א התם (דף מה) ההוא דאמר לקריביה והיא אמרה לקריבה דפליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא דדוקא בדטרח לקדשה לשני כגון שטרח בסעודה לקדשה לשני אבל בלא טרח אפי׳ שדכה לשני חיישינן שמא נתרצה לראשון שגילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ודלא כמ״ש ב״י דהאי דבור וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו׳ שגם זה מדברי הרמ״ה ומילתא דסברא היא וכו׳ עכ״ל דליתא אלא תלמוד ערוך הוא:
באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יג) נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, בֵּין שֶׁאָבִיהָ כָּאן בֵּין שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, אֵינָם נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵתָה, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם מֵת הָאָב קֹדֶם שֶׁנִּשֵּׂאת, וְנִשֵּׂאת (כֵּן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק ב׳ דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם מִקְצָת רַבּוֹתֵינוּ).}
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כד) מימרא דרב הונא שם ע״ב
(כה) כמימרא דרב אסי דהא חש לה רב להא דרב אסי וכו׳ שם
(כו) מימר׳ דרב שמואל בר רב יצחק שם
(ט) אינם נשואין דשמא ימחה אבי ונמצאה למפרע פנויה ולענין ממון אוקי ממון בחזקת מריה ואפי׳ הוא מוחזק בנכסים מ״מ קיימים בחזקת יורשי האב וי״א דה״ה מת כו׳ שקדושיה דאוריית׳ ונשואים דרבנן דליכא אב לממסר׳ לחופה וכתב שם דמעשה היה בא׳ שמת האב קודם הנישואין ורצ׳ הארוס לכונס׳ באם מתה שירשנ׳ כי היתה חולני׳ ואחיה ואמ׳ רצו לעכב ומנעוהו מקצת רבותינו כו׳ דלא ירש אות׳ אפי׳ אם ישאנה בקטנות׳ והך חולנית ע״כ מיירי דראוי׳ לביאה דאל״כ הא אין הבעל יורש׳ כמ״ש ב״י ר״ס צ׳ בשם תשובת הרא״ש.
(כד) חיישינן שמא נתרצה. בטור מסיים בדברי הרמ״ה והוו קדושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני וב״י כתב ע״ז אינו נוח לי וע״כ השמיט דברים אלו כאן ובאמת הוא גמרא ערוכה בקדושין (דף מ״ה ע״ב) בההוא דאמר לתת בתו לקרובו והיא אמרה לתת לקרובה ונתרצה הוא לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהם אדאכלי ושתו אתא קרובו [דהיינו אותו שהיה בדעת האב ליתן לו את בתו] באיגרא וקדש׳ בסת׳ ועדיין לא קיבל האב קדושין מקרוב של אשתו אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב לקידושי של קרובו דבודאי לא הדר מדבורי׳ שכבר נתרצה לקרובה רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד׳ דודאי לא נתרצה לקידושי קרובו דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינה מפסידה מאי בינייהו איכ׳ בינייהו דלא טרח דאז אפשר לחוש לקידושין של קרובו דאמרינן אולי חזר בו האב ומאחר דגילה דעתו לקדשה לקרובו חוששין לקידושין אבל היכ׳ דטרח בסעודה ושידכה לשני אז בודאי חזר בו מרצונו הראשון ואינה מקודשת לשני/ לראשון /והן הן דברי הרמ״ה ממש ולא כמ״ש הב״ח דראש דברי הרמ״ה נלמדי׳ ממקום אחר מהנהו בי תרי דשתו חמרא וכו׳:
(כה) אינו יורשה ואינו מטמא לה. וה״ה דאין לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינו חייב בקבורתה כ״כ הב״ח בשם הריטב״א:
(כה) אינו יורשה. הטעם מבואר בש״ס שמא יבא האב וימחה (ואסורה לאחר בלא גט או מיאון בקטנה) דאפילו אם מוחזק בנכסים לא מהני דנכסים בחזקת יורשי האשה קיימי אף על גב תו׳ כתבו דנ״מ בחזקתה קיימא ל״ד ה״ה נצ״ב בחזקתה הם וכן משמע מהרא״ש וטור וע׳ ב״ח דדינם כארוס׳ ואין קובר׳ ולית לה כתובה ממנו ומ״ש שהלך למ״י אפילו אם נשאת ע״י אמה ואחיה לא מהני כיון שנתקדשה ע״י אביה ומ״ש שאביה כאן היינו שהוא בעיר ולא אצל החופה שם בריב״ש:
(כו) ואינו מטמא לה האב. אף על גב אם נושא קטנה מטמא לה שם תקנו חז״ל דיורש אותה אז אין קרובים מתעסקים עמה והוית כמת מצוה דקרי ולא עני כ״כ תו׳ ביבמות דף פ״ט והר״ן:
(כז) ה״ה אם מת האב קודם הנישואין. הטעם מבואר שם הואיל קידושין דאורייתא הם ונישואין אינם מדאורייתא הוי כביא׳ זנות וגרע טפי מקידש אמה ואחיה אותה מיהו שם משמע דמסקנת המרדכי דהוי נשואין מעליית׳ כדע׳ ר״ת מאחר דאב מת ואין חשש שיבוא וימחה:
(יט) לה – וה״ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני׳ ואין חייב בקבורתה ב״ח בשם הריטב״א ועיין בה״י מ״ש על הב״ח:
(כ) שנשאת כו׳ – ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב״ש:
(לח) וי״א כו׳ – וכ״כ במרדכי ב׳ ר׳ אפרים וכ׳ כיון דהוי קדושין מן התורה צריכה נמי נשואין כן אבל ר״ת חלק עליו שם ע״ש:
(ד) סי׳ י״ג הגה וי״א דה״ה. נ״ב ע׳ לקמן סי׳ נ״ז ס״ג:
(ז) וי״א דה״ה כו׳ עמ״ש לקמן ס״ס נ״ו:
ואם נתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעתו ואביה כאן או שהלך למדינת הים, אינן נישואין. ואם כהן הוא, אינה אוכלת בתרומה. ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה.
(כ) ואם נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו וכו׳ שם (דף מה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למ״ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינה יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה וכתב הרי״ף איכא מאן דאמר הלכתא כרב ואיכא מאן דאמר הלכתא כרב אסי והכי מסתברא וכתב הרא״ש שר״ת פוסק כרב והוא ז״ל דחה ראייתו ונראה שהוא פוסק כהרי״ף:
ואהא דאמרינן מודה רב שאם מתה אינו יורשה כתב הרא״ש ואפילו הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דנכסים קיימי בחזקת יורשי האב ואע״ג דשרי לה בתרומה היינו משום דד״ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדפירש׳ ילפי טעם זה אינו מיטמא לה וכ״כ הר״ן דאינו מיטמא לה. וגרסינן תו בגמרא נתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעת אביה ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת אמר עולא נראין דברי תלמיד דהיינו רב ירמיה וכתב הרא״ש שאפי׳ למ״ד אוכלת מודה דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ״ה דא״ר אוכלת ומודה דאינו יורשה ולכך לא כתב הרי״ף האי פלוגתא דרב הונא ורב ירמיה זו היא גירסת הרא״ש אבל בספרים דידן גריס בהאי פלוגתא תנינא נתקדשה שלא לדעת ונישאת שלא לדעת וכך גורס הר״ן וכתב דאיכ׳ מ״ד דקי״ל כרב הונא דהוא רביה דרב ירמיה בר אבא ואע״ג דאמר עולא נראין דברי תלמיד הא רבא מפרש טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אבל מדברי הרמב״ם בפ״ח מהלכות תרומות נראה דקי״ל כעולא דאמר נראין דברי התלמיד עכ״ל ודברי הרמב״ם בפרק הנזכר כגירסת הרא״ש. עיין בתשובת ריב״ש סי׳ קצ״ג. קטנה שנתקדשה שלא מדעת אבי׳ אי הוי קידושין לכשגדלה ונפק׳ מרשות האב עיין במהרי״ק שורש ל׳ ובת״ה סי׳ ר״ח דינים דשייכי לסימן זה עיין בתשובת הרשב״א סי׳ אלף ורי״ט:
כתב מהרי״ק בשורש ק״ן בשם ר״ת על קטנה שנישאת ואביה במדינת הים צריכה מיאון וע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) אינן נשואין כו׳ דשמא ימחה אביה ונמצא זרה אוכלת תרומה למפרע וה״ה לענין ממונא אוקי ממונא בחזקת מרי׳ ״ואפילו היה מוחזק בנכסיה אינו חזקה דנכסיה קיימין בחזקת יורשי האב אשר״י:
(כ) ואם נתקדשה לדעת אביה וכו׳ פי׳ כיון שנתקדשה לדעת אביה איכא למימר דנישואיה נמי ניחא ליה מסתמא או שמא לא ניחא ליה והילכך אזלינן לחומרא ובין שאביה כאן דאיכא למימר מדשתיק ניחא ליה ואיכא למימר נמי האי דאישתיק מירתח רתח ובין שהלך למ״ה דאיכא למימר שמא יבא אביה וימחה או שמא כיון שאינו כאן הואיל וקידושין לדעתו הוי נישואין נמי ניתא ליה עד שנשמע שיבא וימחה ומספיקא אוקי ממונא בחזקת מריה וכתבו התוספות ואע״פ שמוחזק בנכסיה בחזקתה קיימי ואינו יורשה ואינה אוכלת בתרומה ואינו מטמא לה וכתב הריטב״א וה״ה דאין לה כתובה דמן הנישואין מיניה ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה וכן כתב הר״ן דיורשיה חייבים לקוברה:
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יד) קְטַנָּה שֶׁהָלַךְ אָבִיהָ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִשִּׂיאוּהָ אָחֶיהָ וְאִמָּהּ, הֲווּ קִדּוּשִׁין וּצְרִיכָה מֵאוּן. וְכִי אָתֵי אָבִיהָ לָא בָּעֲיָא קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָן קִדּוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ מֵאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לְאָסְרָהּ עָלָיו מִשּׁוּם דְּתֵחָשֵׁב כִּפְנוּיָה וְעוֹמֶדֶת אֶצְלוֹ בִּזְנוּת, כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ קִידוּשִׁין וְנִשּׂוּאִין הִיא אֶצְלוֹ. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בָּא הָאָב וּמִחָה, אֵין לְאָסְרָהּ עָלָיו וְאֵין בִּיאָתוֹ בִּיאַת זְנוּת, וְיָכוֹל לְעַכְּבָהּ אֶצְלוֹ עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְיִגָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא שֶׁאִם קִדְּשָׁהּ הָאָב לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתַּגְדִּיל, צְרִיכָה גֵּט מִתַּרְוַיְהוּ (רִיבָ״שׁ סִימָן קצ״ג, וְשָׁם כָּתוּב דִּצְרִיכָה גֵּט מֵהַשֵּׁנִי, וְהָרַב פָּסַק דִּצְרִיכָה מִתַּרְוַיְהוּ) וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ מַחֲמִירִים עוֹד לוֹמַר דְּכָל שֶׁאָבִיהָ בִּמְדִינַת הַיָּם, אֲפִלּוּ קִדְּשָׁה קְטַנָּה עַצְמָהּ חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אִם שָׁמַע הָאָב הָוֵי מִתְרַצֶּה, וְהָוֵי סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁגִּירַשׁ אִשְׁתּוֹ, וּפָסַק עִמָּהּ שֶׁהִיא תְּטַפֵּל בִּבְנוֹתָיו לְזוּנָן וּלְהַגְדִּילָן וּלְהַשִּׂיאָן, וְכֵן עָשְׂתָה, וּבָא הָאָב וּמִחָה בְּנִשּׂוּאֵי בְּנוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת, וּפָסְקוּ דְּאִם צִוָּה לְהַשִּׂיאָן וּלְהַגְדִּילָן, מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשׂוּי וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, וּבִלְבַד שֶׁצִּוָּה כֵּן לִפְנֵי עֵדִים, כִּי שְׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל״ה סָעִיף ג׳. אֲבָל אִם אָמַר שֶׁיְּהֵא כֹּחַ בְּיָדָהּ לְהַשִּׂיאָן כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ, וְהִיא הִשִּׂיאָן בְּקַטְנוּתָן, אֵין בְּמַעֲשֶׂיהָ כְּלוּם וְיוּכַל לִמְחוֹת, דַּהֲרֵי שִׁנְּתָה מִמַּה שֶּׁצִּוָּה לָהּ (רִיבָ״שׁ סִימָן קצ״ג).}
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(כז) טור בשם השאלתות
(כח) שם בשם התוספת מדברי אביו הרא״ש בפסקיו שם
(י) הוי קידושין דהו׳ כאלו מת אביה דתקנו רבנן קדושין לקטנה וי״א ס״ל דלא תקנו אלא דוקא במת האב.
(יא) אין ביאתו ביאת זנות ואע״ג דבסי׳ א׳ כ׳ הטור דקודם י״ג שנה לא ישיאום דהוי כזנות שם מיירי דהאב אצלה לא ישיאנ׳ בקטנותה אבל כאן דאינו אצלה תקנו נישואין דלא תהוי כהפקר כנ״ל וכבר כתב רמ״א בסעיף ח׳ מנהג זמן הזה.
(יב) אלא שאם קדשה אב – פי׳ שידוע שקדשה אבל מסתמא לא חיישינן שמא קדשה דמוקמינן לה בחזקת פנויה דאל״כ כל קטנה שמת אביה במ״ר תהיה אסורה להנשא לעולם שמא קדשה אביה לאיזה אדם אלא ע״כ דלא חיישינן לזה כתב התוספות בפ״ב בשם ר״ת שהשיב לרבינו מנחם.
(יג) מה שעשתה עשוי נר׳ פשוט דכ״ז שלא עשתה כלום יכול למחות להבא שלא תקדשנה בקטנות׳ דהא איתא לעיל שהמשלח יכול לבטל השליח ששלח לקדש וה״ה נמי כאן שמבטל מה שצוה לה.
(כו) דה״ה אם מת האב. עיין שם שרבינו תם תמה על דבריהם והאריך להוכיח דאין האחים יכולין למחות ואין אדם מוריש זכות בתו לבניו ולגבייהו לא אמרי׳ אוקי ממונא בחזקת מריה:
(כז) והשיאוה אחיה ואמה. כלומר קידשה והשיאוה הוו קידושין וצריכה מיאון דכשם דתקנו רבנן קידושין ביתומה ה״ה בהלך אביה למד״ה:
(כח) ומ״מ אין לאוסרה עליו. אבל יש מחמירין לאסור מטעם אחר דילמ׳ יקבל אביה קידושין במד״ה וא״כ הוי א״א וכתב הר״ן דראוי להחמיר:
(כט) צריכה גט מתרוייהו. לא ידעתי למה צריכה גט מהראשון הא אפילו לסבר׳ ראשונה אינה מקודשת רק למיאון ואפילו למאן דחייש שמא נתרצה האב היינו באינו כאן אבל אם בא ומיחה וקידשה לאחר ודאי דקמא לא הוו קידושין רק למיאון לדעת ה״ג בעל סברא ראשונה:
(ל) ויש להחמיר כסבר׳ הראשונה. כלו׳ דאם נתקדש׳ דצריכה מיאון וכבר כתבתי דיש להחמיר ג״כ כסבר׳ האחרונ׳ דלכתחלה אין לקדשה דאולי יקבל אביה קידושין במד״ה וכמו שכתב הר״ן:
(לא) והוי ספק מקודשת. כלו׳ וצריכה גט ולא סגי לה במיאון וזה לשונו שם במרדכי ועתה לפי דרכינו יועילו קידושין אלו שלא תצא ממנו אלא בגט ומיאון או שיבא אביה בימי קטנות וימחה מיד שישמע וכו׳:
(לב) דאם צוה להשיאן ולהגדילן. אעפ״י שהזכיר בציוויו לגדלן ולהשיאן אין הכונ׳ להשיאן אחר שיגדלו דוקא אלא שני דברים הן לגדלן לחוד ולהשיאן לחוד עיין שם בגוף התשובה:
(לג) כמו שנתבאר לעיל סי׳ ל״ה. כבר כתב הרב בעצמו לעיל שם דגם בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר וחוששין לקדושין רק דאם היו עדים הוו קידושין גמורין:
(כח) אחיה ואמה וכו׳. הוי קידושין, כמו בקידש ונשא׳ ע״י אמה אחר מות אביה כמ״ש בסימן מ״ג וסימן קנ״ה ושם איתא דיורשה ומטמא לה ועיין שם לדעת הפוסקים דא״צ דעת אמה ואחיה ואם נשאת מדעת עצמה הוי נישואין וכן ה״נ כשאביה במ״י כן משמע בתו׳ וכ״פ בת״ה סימן ר״ח:
(כט) לא בעיא קידושין אחרים. עיין בהרא״ש בשם ה״ג כ׳ וכי גדלה גדלה הקדושין עמה ואם אתי אביה א״צ קידושין משמע דוקא אם אתי אחר שגדלה אבל אם בא בקטנותה צריכה קידושין אחרים כי היכא דלהוי א״א גמורה מיהו מדתליא מלתא בדאתי אביה ש״מ דהיא ברשות אביה ומ״מ א״צ קידושין אחרים:
(ל) ומ״מ אין לאוסרה וכו׳. עיין בתוס׳ כתבו דאסורא לזה שמא יקדש׳ אביה לאחר אף על גב במת אביה מותרת להנשא ולא חיישינן שמא קידש כבר אותה מ״מ כל זמן שאביה חי חיישינן שמא יקדש אותה וכ״פ הר״ן וריב״ש בתשו׳ סימן קנ״ג מיהו אם ידע אביה דהיא מקודש׳ לא חיישינן שמא יקדש אותה דאל יכשל אותה שם בריב״ש והא דכתב בסימן א׳ קודם י״ג לא ישאנה דהוי כזנות כ׳ בט״ז שם איירי דאביה כאן וכאן דאין אביה כאן תקנו חכמנו ז״ל נישואין דלא תהוי הפקר:
(לא) ואפילו בא האב כו׳. אף על גב הריב״ש כ״כ בקידש אמה ואביה במ״י מ״מ כיון דכ״כ לדעת הפוסקים דלא תקנו חז״ל נישואין א״כ גם כשאב כאן נמי הדין כן:
(לב) עד שתגדיל ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל אבל אם לא בעל י״ל לכ״ע לא אמרינן בזה דגדלה הקדושין עמה מאחר שמיחה האב כן הוא בריב״ש סימן קכ״ג אף לדעת ה״ג שתקנו חז״ל נישואין מ״מ בערעור האב עקר הקדושין:
(לג) צריכה גט מתרוייהו. לכאורה תמוה למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר וכן הק׳ בח״מ:
(לד) במ״ה אפילו קדשה וכו׳. ס״ל הא דרבינ׳ לא חייש שמא התרצה האב היינו כשאביה כאן אבל אם הוא במ״י חיישינן ולי״א שהבי׳ בהג״ה ס״ז לית׳ דין זה:
(לה) ולהגדילן ולהשיאן. אמרינן דלאו קפיד׳ הוא להשיאן דוק׳ אחר שגדלה אלא תרי מילי הוא אף על גב באומר לשליח טול חפץ ותן גט קפיד׳ הוא שאל יגרש עד שתתן לו החפץ שליח שאני ע״ש בריב״ש:
(לו) כמש״ל. ע״ש שכתב לחומר׳ חיישינן אפילו בלא עדים אלא עדים בעינן לענין שיהיה קידושין ודאי:
(לז) ויכול למחות. באמת נראה אפילו בלא מחאתו בטלו מעשיה כיון ששינתה כמו דקי״ל בכל שיש בו קפיד׳ וכ״כ בח״מ:
(כא) ואמה – ל״ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר״י ווייל סי׳ קי״ב. ח״ה סי׳ א״ח:
(כב) אחרים – אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א״צ קדושין אחרים ב״ש:
(כג) כפנויה וכו׳ – ותוס׳ כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ״פ הר״ן וריב״ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי׳ א׳ קודם י״ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט״ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז״ל נשואין דלא תהוי הפקר ב״ש. כתב מהר״ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ״כ הרדב״ז ח״א סי׳ נ״ז. אבל מהר״י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה״ג דף ס״ז ע״ב:
(כד) ויגמרו – היינו בבעל אחר שתגדיל ב״ש ע״ש:
(כה) מתרווייהו – תמו׳ למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח״מ ב״ש:
(לט) קטנה כו׳ – התוס׳ שם סד״ה בפירוש והביא ר״ת ראיה מהנ״ל כו׳:
(מ) וי״א כו׳ – כ״כ הר״ן והרא״ש ב׳ תוס׳ והביאו ראיה ממה דפריך שם מ״ד ב׳ מתיב כו׳ מתיב כו׳ ולא אוקמוה כה״ג וע״ש ושם שתי׳:
(מא) ומ״מ אין כו׳ – וכמו שתקנו נשואין לקטן ואמרינן בפ׳ הנשרפין שמצוה להשיאן סמוך לפרקן ועריב״ש:
(מב) ואפילו בא כו׳ – כיון שדרך קדושין וכמו בקטן כנ״ל שם:
(מג) צריכה גט מתרווייהו – עח״מ וב״ש:
(מד) ויש מחמירין כו׳ – במרדכי שם דהא דרב ושמואל ועולא דפליגי דוקא שאביה כאן אבל במ״ה לכ״ע חיישינן שמא יתרצה וה״ל קדושין למפרע כ״כ ר״ת אבל כ׳ שכל הגאונים חולקים עליו:
(מה) מעשה כו׳ – ופי׳ דאם כולי כמ״ש רפ״ב האב מקדש כו׳ וכמ״ש בש״ע ע״ז:
(מו) ובלבד כו׳ – כמש״ש בהג״ה:
(מז) אבל כו׳ דהרי כו׳ – כנ״ל סימן ל״ו ס״ג ועריב״ש סימן קצ״ג:
(ח) והשיאוה אחיה ואמה – עיין בתשובת הרדב״ז ח״א סי׳ מ״ה שנשאל ראובן ששדך בתו קטנה והלך למדה״י ובאים אמה ואחיה להשיאה אם יברכו הברכות והשיב לדעת השאלתות ודאי לא תבעי לך דכיון דהוי קדושין פשיטא שאין הברכות לבטלה אלא אפילו לדעת האומרים שאינן קדושין בלל מסתבר׳ לי דמותר לברך לכתחלה ואין הברכות לבטלה מכמה טעמים ע״ש:
קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה, כתוב בשאלתות דהוו קידושין וצריכה מיאון וכדאתי אבוה לא בעיא קידושין אחריני. והתוספות כתבו שאינן קידושין ואפילו מיאון אינה צריכה. ומ״מ אין לאסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון דדרך קידושין ונישואין היא אצלו.
(כא) קטנה שהלך אביה למ״ה והשיאוה אחיה ואמה כתוב בשאלתות דהוו קידושין וכו׳ והתוספות כתבו שאינם קידושין וכו׳ ז״ל הרא״ש בפרק האיש מקדש כתוב בה״ג קטנה שהלך אביה למ״ה והשיאה אמה נישואיה נישואין דתקינו רבנן נישואין לקטנה כי ליתיה לאב וכי גדלה גדכי נישואין דידה וכדאתי אב לא צריך לקדשה ובשאלתות כתוב הא דאמרינן יכולין אחיה ואמה לקדשה היינו היכא דשכיב אב אבל אי אביה קיים לא יכלי ולכאורה משמע דחלוקות השאלתות על ה״ג דמשמע דוקא דהיכא דשכיב מצי אמה לקדשה אבל הלך למ״ה לא ומיהו מצינו למימר דה״ה הלך אביה למ״ה ובלא הלך איירי ומ״ש בה״ג שתקנו רבנן נישואין לקטנה היכא שהלך אביה למ״ה כאילו מת על זה קשיא אמאי דחקינן לעיל כגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ודחקינן נמי לשנויי בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה הל״ל כגון שהלך אביה למ״ה וקדשוה אחיה ואמה הלכך נראה דאין לה נישואין ואפילו מדרבנן מ״מ אין לאסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קידושין ונשואין היה אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאילו היא בזנות אצלו אפילו היא גדולה ובת עונשין אע״ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין כדתנן בפרק האשה רבה (יבמות צו:) בן ט׳ שנים שנשא אשה פטורה מן החליצה ומן היבום ועתה לפי׳ ה״ג צריכה מיאון אם רוצה לצאת מבעלה ולפיכך פירשו התוספות אפי׳ מיאון אינה צריכה כיון דלא תקינו לה רבנן נישואין וה״ר מנחם היה אומר דאסור לקיימה משום דשמא קדשה אביה לאחר והקשה לו ר״ת והעלה דלא חיישינן שמא קידש ולעולם היא עומדת בחזקת היתר ע״כ ועיין בתשובת הריב״ש סי׳ קצ״ג וסי׳ י״ד:
והר״ן כתב ולענין קטנה שהלך אביה למ״ה והשיאוה אמה ואתיה כתב ב״ה ז״ל דהדא מילתא איתשאילת קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדת אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך וי״א שאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במ״ה וכתב שהקשו עליהם מבת כהן שהלך אביה למ״ה שהיא אוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא קידשה אביה לישראל וכן עבד כהן שברח אוכל בתרומה ולא חיישינן שמא מכרו רבו לישראל והאוסרים מחלקים ביניהם וראוי להחמיר ע״כ. והמרדכי כתב על הקטנה דאזל אביה למ״ה ושבק ביתיה ריקם אנן סהדי דניחא ליה במאי דאזדמנא ליה במילתא דלאו איהו טרח ביה שיהו זוכים בכסף קדושיה אבל קטנה היא בעצמה אינה זוכה לעצמה דלית לה יד וכ״ש להיות זוכה בשביל אביה וב״ד יאמרו לה קבלי קדושיך בשביל אביך מאיש פלוני זה.
וכתב עוד זאת המקודשת בגזרת אמה בעלת דעת נכונה וגברת בית לא יכבה בלילה נרה בעלה בטל לגבה ואיכא למימר נתרצה האב בכל אשר תעשה כי בטח בה לב בעלה וכ״ש באיש שהניח את ביתו עד שלא יחזור עוד שהיא כיתומה בחיי האב אבל בגברא תגרא דדייר בגו ביתיה ואינה נשאת לפי כבודו פשיטא לן דלא נתרצה האב ופלוגתא דכולהו אמוראי היכא דליכא למיקם עלה דמילתא ואם ימצאו מודים שהז׳ ברכות שנעשו לקטנה זו ברכה לבטלה לפי דשמא ימחה האב או שמא מיחה בו לפי דבריהם לא נשיא שום יתומה ואפי׳ חרשת קטנה תקינו לה רבנן נשואין וא״כ ראוי לברך עליו כמו שאר מצות דרבנן ולספק בעילת זנות לא חיישינן דלית למיחש לדר״א דאמר (יבמות סא:) פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולשמא קדשה אביה במקום אחר לא חיישינן דא״כ קטנה שהלך אביה למ״ה ומת תאסר מהאי טעמא אלא נעמידנה על חזקתה ואין אשה נאסרת עד שיעידו עליה ב׳ עדים כשרים שהיא א״א או על פי חזקה וכ״ת ניחוש דילמא האב ממקומו מחה י״ל למחאה שלא בפניה לא חיישינן דאמר בפרק האיש מקדש אמר רב אוכלת עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ע״כ לא פליגי אלא לשמא יבא אביה וימחה הא למחות ממקומו לא חיישי׳ ע״כ וכתב עוד מעשה באחד שקבל קדושי בתו קטנה ומת האב והבת היתה יחידה וראויה לירש נכסים מרובים והיתה חולנית ושאל הבעל לכנוס שאם תמות יורש הנכסים והקרובים יראים פן תמות ותפקע ירושתה והארוס רוצה לכנוס בחזקה מנעוהו מקצת רבותינו כי אמרו אפילו ישאנה בעודה קטנה כיון שקדושיה היו דאורייתא ונשואין דרבנן דליכא אב דלימסר לחופה הרי הוא כמו בזנות אצלה ואם מתה לא יירשנה כי אם קרוביה יירשוה ושלחו הדבר לפני ר״ת והשיב וז״ל על הקטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת אביה ועברו עליה י״ב חדשים ועודה קטנה ותימה הוא איך יעלה על לב איש שלא ירשנה שהרי לא נחלקו אלא שלא יבא אביה וימחה ובתוך י״ב חדש אבל הכא לא ימחה לעולם ועוד אפי׳ כשהאב קיים ובתוך י״ב חדש טעמא משום מציאתה ומעשה ידיה דאהא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה ואי ירושת נכסים נפלו לה לגבי אב דאיהי גופיה לאב ממונא הוא אבל לגבי אתיה אם מת האב אינה ברשותם לא למלאכה ולא למציאה א״כ גבי ירושה שנפלה לה לאו בחזקת מריה קרינן ביה דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ולגבייהו לא הוי ממונא ותו לאחר י״ב חדש אין אחין יכולין לעכב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) וכתב בתשובת בר ששת סימן קצ״ג דאפילו למאן דאוסר על בעלה היינו דוקא דלא ידע האב שקדשה עצמה אבל אי ידע ליכא למיחש שמא יקדשוה לאחר להכשילה ובת״ה סי׳ י״ח משמע דנקטינן כדברי השאלתות:
(יא) ובתשובת בר ששת סי׳ קצ״ג דאפי׳ בא האב ומיחה אפ״ה ביאתו לאו ביאת זנות ומותר לקיימה עד שתגדיל אלא שאם מקדשה אב לשני צריכה מן השני גט ונ״ל דאז צריכה לצאת ג״כ מן הראשון וכמש״ל סי׳ ל״א לענין ספק קדושין:
(יב) כתב הרשב״א סי׳ אלף רל״ו דקדושין שאין מסורין לביאה כופין אותו לגרש:
(יג) נראה דמיירי דהמקדש תלה הדבר בדעת האב שכל שיחפוץ בה האב אחד מבנותיו תהיה מקודשת לו ולכן מיקרי כה״ג קדושין שנמסרו לביאה ולכן אם אמר האב לזו נתכוונתי נאמן אבל בלא״ה בוודאי הוי קידושין שאינן מסורין לביאה ובזו מסולק תמיהת ב״י על דברי השאלתות והניח התמיה בצ״ע:
(יט) ואפילו מיאון אינה צריכה דלא תקנו חכמים שצריכה מיאון אלא היכא שמת אביה והשיאוה אמה ואחי׳ וכמ״ש בסי׳ מ״ג אבל כל זמן שאבי הקטנה חי אין מעשיה ומעשה האחין כלום: (משום דתחשב כפנויה כו׳ כלומר ואסור לייחד עם הפנויה ומכ״ש דרך זנות כמ״ש סי׳ כ״ב וסי׳ כ״ו כ״פ):
(כ) ועומדת אצלו בזנות כו׳ אין זה סותר מ״ש לעיל סימן א׳ דקודם י״ג שנה לא ישיאם דהוה כזנות די״ל דהיינו דוקא לכתחלה לא ישיאם דהוי כונות אבל אם עבר והשיאה אין לאוסרה עליו משום זנות וכבר הארכתי בזה בסי׳ ע׳ ע״ש:
(כא) קטנה שהלך אביה וכו׳ דעת השאלתות דכשתקנו חכמי׳ נישואין ביתומה קטנה שישאו אותה אחיה ואמה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה״נ בהלך אביה למ״ה דגם לשם איכא לחוש לכך והרי היא כאשתו לכל דבר אלא דיוצאה במיאון והתוספות כתבו דלא אשכחן בתלמוד שעשו תקנה זו אלא בדשכיב אביה אבל לא כשאביה קיים ע״ל בסי׳ מ״ג:
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(טו) הַמְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ, סְתָם, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל, אֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ וְשֶׁיִּהְיֶה הַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא דְּשַׁוִּיתֵהּ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין, סְתָם, וְלֹא אָמְרָה: מִפְּלוֹנִי, אֲבָל אָמְרָה: מִפְּלוֹנִי, גַּם הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וּשְׁאָר הַבּוֹגְרוֹת אֵינָן בִּכְלָל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כט) משנה קידושין דף ס״ד ע״ב וכדמפרש בגמ׳ שם
(ל) טור בשם הרמ״ה וכ׳ הר״ן שכן משמע מדברי רש״י במה שפירש״י אהא דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא
(יד) אין הבוגרת בכלל דלא שביק אינש מצוה דרמי׳ עליה דהיינו להשיאה אותה דכתיב ותנו בנותיכם לאנשים ועביד מצוה דלא רמי׳ עליה דהיינו הבוגרת וכשאמרה מפלוני יש קצת סבר׳ דעליה קאמר וקי״ל קידושין שלא נמסרו לביאה דהיינו שאסר בכל אחת מהם שמא קידש אחותה אפילו (הכי) הוי קידושין וכולן צריכות גט.
(טו) ושיהיה הכסף שלו וכ״ש דאם אין הכסף שלו דודאי לא שביק מלקדש הקטנה שהכסף שלו ומקדש את הבוגרת שאינו שלו וסיים הטור והוי קידושה הקטנה ודאי פי׳ שאם אין לו אלא בת קטנה אחת ודאי היא שנתקדשה אבל אם יש לו ב׳ קטנות הדין הוא כמ״ש בסעיף שאח״ז.
(לד) אין במעשיה כלום. ויכול למחות אף שלא מיחה אין כאן קידושין מאחר שעברה על דבריו והוי קפידא דומיא דאומר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר דהוי קפידא (וכמו שנתבאר לעיל סי׳ ל״ו סעיף ג׳):
(לח) בתו סתם. היינו שאמר בתך מקודשת לי לאפוקי דעת ר״ת שכתב אם אמר בתך משמע הגדולה קאמר והוי קדושין המסורים לביאה ואנן קי״ל אין הבוגרת בכלל אפילו אם נתנה היא לו רשות לקדושיה אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמי׳ עליו לקדש הבנות אשר הן ברשותו ועביד מצוה דלא רמיא עליו היינו הבוגרת דאינה ברשותו ומכ״ש כשאומר אחת מבנותיך מקודשת לי:
(לט) גם היא ספק מקודשת. עיין בח״ה סימן קפ״ג אם עשה שליח לקנות לו קרקע ידוע וקנה אמרינן מסתמ׳ קנה אותה להמשלח צ״ל שאני הכא די״ל דלא קידש אלא הבנות שהן ברשותו דמצוה רמי׳ עליו לכן כולן בספק ואפשר אפילו לא אמרה שהכסף יהיה שלו מ״מ היא נמי בכלל כיון דעשתה אותו לשליח לקדשה לפלוני:
(מח) אפילו כו׳ ושיהיה כו׳ – גמ׳ שם ואע״ג דאיתמר לרבא ה״ה לאביי דל״פ בזה.
(מט) ודוקא כו׳ – במ״ש רש״י כ״א ב׳ ד״ה דשויתיה כו׳ וטעמא דמפלוני כיון דרמאי הוא כמ״ש ברפ״ב שארית ישראל כו׳ כמש״ש מ״ה ב׳ ועח״מ סימן קפ״ג ס״ב בהג״ה:
(ט) גם היא ספק – עיין במל״מ פ״ז מה״א סוף דין כ׳ ומ״ש הרב המגיה שם הובא קצת לעיל סי׳ ל״ה ס״ז:
(ט) קדשתי לך בתי הגדולה כו׳ בגליון ש״ע דהגאון רע״ק איגר זצ״ל נ״ב בתוי״ט כתב דאם אמר קדשתי לך בת אחת מבנותי ונשכח ממני איזו אין המקדש נאמן לומר זהו שקדשתי ואינו דומה לדלקמן סכ״ב עכ״ל (שם בתוי״ט כתב הטעם דבשלמ׳ בדין דסכ״ב אינו מוציאה מחזקתה אבל כאן שמוציא האחרות מספק אין ע״א נאמן. ושם בתוס׳ רע״ק אות מ״א הביא ראיה לזה מדברי הר״ן בגיטין דאף בכה״ג דהוי לברר אין ע״א נאמן ע״ש. ולכאורה זה הדין מבואר בירוש׳ שהביא רבינו בסכ״ב שם שיובא לקמן וי״ל משום דהיה אפשר לחלק דשאני התם שהאב מסופק ג״כ למי וע׳ בפי׳ הפ״מ בירושלמי פ״ב דיבמות הלכה י״א ודו״ק):
המקדש בתו סתם או שאמר לו אחת מבנותיך מקודשת לי, אין הבוגרת בכלל, אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו, והוו קידושי הקטנה ודאי. וכתב הרמ״ה ודווקא דשויתיה שליח לקבל קידושי סתם, ולא אמרה לפלוני. אבל אמרה ליה מפלוני, מסתמא כי קביל מיניה אדעתא דידה בלחוד הוא דקביל. ואפ״ה לא מכרע מילתא לאפוקי שאר בלא גט, אלא היא וכל הקטנות והנערות מקודשות מספק, ושאר הבוגרות אינם בכלל.
(כב) המקדש בתו סתם או שא״ל אחד מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קדושיה ושיהיה הכסף שלו וכו׳ בפרק האומר לחבירו (קידושין סד:) תנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ובגמרא הא קטנות בכלל ש״מ קדושין שאין מסורים לביאה הוו קדושין פירוש הא קטנות בכלל ואפילו יש שם ב׳ קטנות דאיכא לספוקי הי מינייהו וה״ל קדושין שאין מסורים לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ״ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט ותיובתא דרבא דאמר קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין הב״ע בשאין שם אלא גדולה וקטנה פשיטא הב״ע דשויתיה שליח מ״ד כי מקבל קדושין אדעתא דידה קא מקבל קמ״ל לא שביק אינש מידי דלית ליה הנאה מיניה מי לא עסקינן דאמרה ליה קדושיי לך אפילו הכי לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה כלומר דבתו קטנה רמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בוגרת לא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא ואיתא להאי סוגיא בפ׳ האיש מקדש (קידושין נא.) גבי פלוגתא דאביי ורבא בקדושין שאין מסורין לביאה וכ׳ הר״ן אע״פ שסוגיא זו לרבא איתמר דלא קי״ל כותיה אפ״ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עליה בהא וכ״פ הרמב״ם בפ״ט מהלכות אישות וגם הרב המגיד כתב שפסקוה אע״פ שהיא אליבא דרבא דלית הלכתא כותיה מ״מ ההיא דינא קושטא הוא לכ״ע ונראה לומר טעם לזה שאל״כ לא היו שונין סוגיא זו בפרק האומר אלא ודאי קושטא הוא לכ״ע שאפילו מנתה אותו הבוגרת שליח אינה בכלל וכן עיקר אע״פ שלא נזכרת סוגיא זו בהלכה ע״כ:
(כג) ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה מילתא דסברא היא וכן דקדק הר״ן בפרק האיש מקדש מדברי רש״י שפירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא משמע מלשונו זה שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני זה בפירוש חיישינן ועיין במ״ש רבינו ירוחם בשם הר״מ נרבוני:
ומה שכתב רבינו וכן אם שידך בתו הגדולה והיו לו בנות אחרות וכו׳ בפרק האיש מקדש (שם) אהא דאמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. כתב הרא״ש מכאן דקדק ר״ת דאם שידך אדם אחת מבנותיו ואמר המשדך בתך מקודשת לי אנו אומרים שהמשודכת קידש משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה ועביד מידי דעביד ביה עבירה וכ״ש אם המשודכת במעמד החתן והאב דדעתייהו עילוה וגם בראה אם א״ל בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דליכא לספוקי מידי דגדולה שבכולן קאמר כדאמרינן לקמן בפ׳ האומר אמצעית שמא אית לה ועוד אומר ר״ת דאיפשר להיות דלא חשיב אין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כדקתני בסמוך אחת מבנותיך לאחד מבני אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה אפילו בלא שדוכין ולא להורות הלכה למעשה אמר כן עכ״ל ורבינו מפרש שמ״ש שאם שידך אחת מבנותיו היינו אפילו אם היא גדולה כלומר בוגרת ויש לו בנות אחרות קטנות דכי היכי דבמקדש אמרינן דלאותה ששידך איכוין לקדושי משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ה״נ אמרינן באב דאותה ששידך לו איכוין לקדושי ליה אפילו היא בוגרת אם עשאתו שליח לקבל קדושיה דכיון דאי לא מקדש לבוגרת עביד עבירה דשארית ישראל לא יעשו עולה אע״ג דקדושי קטנה מצוה דרמיא עליה היא שלא לעבור עבירה עדיף ומש״ה אמרינן דלבוגרת ששידך איכוון לקדושי ליה וז״ל התוספות (קדושין נב.) מעשה בא לפני ר״ת בבנו של ה״ר ישעיה הלוי שקידש בת עשיר אחד ואמר בתך מקודשת לי סתמא ולא פירש פלונית בתך ואור״ת דמקודשת ולא מיבעיא אם שידך בא׳ מהם בשם ואח״כ קידשה סתם דאדעתא דהכי קידש אלא אפילו לא שידך בשם אלא שנתרצו בפה ואמר פלונית אתן לך יש לנו לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועוד אפילו לא פירש נמי אפילו בפה יש לנו לומר דקידש הגדולה משום דלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה וה״ר מנחם מיוני נחלק עליו ואמר דהא הוי נמי כמי שקידש ב׳ אחיות ואי כדברי ר״ת דהגדולה מקודשת משום דלא יעשה כן במקומנו זה אינו לא לרבא ולא לאביי דהא אפילו לאביי דאמר הוו קדושין לא אמר אלא להצריכה גט א״כ זה נמי צריך ליתן גט ואף ר״ת חזר בו ולא עבד עובדא עכ״ל ונראה מדבריהם דלא חזר בו ר״ת אלא ממ״ש דאפילו לא פירש בפה יש לנו לומר דלא קידש אלא הגדולה משום דלא יעשה כן במקומינו אבל משאר טענות לא חזר בו וכן נראה מדברי הרא״ש שמ״ש ולא להורות הלכה למעשה אמר כן לא קאי אלא לדבריו האחרונים דוקא וכן נראה מדברי רבינו אבל ה״ה כתב בפ״ט וז״ל דע שיש מדקדקים ממ״ש לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דה״ה למי שיש לו שתי בנות קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קבל ממנו קדושין ואמר סתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קידש במעמדן שעליה נתכוונו והביאו סעד לזה ממה ששינו בתוספת׳ ב׳ אחין שקידשו שני אחיות זה אינו יודע אי זו מהן קידש וזה אינו יודע אי זו מהן קידש אסורות מן הספק אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול ויש דוחין ראיה זו דהתם כל אחד מהן קידש אחת מהן ידועה ועכשיו לא ידע אי זו מהם קידש זה ואי זו מהם קידש זה ולפיכך אומרים כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה לא קידש אלא היא אבל כאן שבשעת הקידושין אמר בתך מקודשת לי סתם י״ל שאין הולכין אחר אומדן דעתם וכן העלו בב״ד של רבינו יעקב הלכה למעשה שאפי׳ היתה אחת מהן משודכת והיו עסוקין בה כולן צריכות גט וכ״כ הרמב״ן והרשב״א ז״ל להחמיר עכ״ל וכך הן דברי הר״ן בפרק האיש מקדש וכתב שגם רב סעדיה גאון כתב בתשובה שכולן צריכות גט מיהו בדחיית אותה התוספתא כתב עוד הר״ן ועוד דעסוקין באותו ענין כמפרש דמי ועדיף טפי משידך ובהגהות מיימון משמע נמי כדברי הר״ן וה״ה שכתב בפ״ט אם שידך אחת מהן תחלה ואח״כ בשעת קדושין אומר בסתם אומר ר״ת דמסתמא המשודכת קידש וכ״ש אם המשודכת היא במקום האב והחתן שדעתן עליה וכ״ש אם אמר לה בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דודאי גדולה שבכולן קאמר ליה וכ״כ ראבי״ה שאם היו מדברים תחלה על עסקי אחת ולא נודע אי זו היא אפילו בסתם מקודשת דהלכה כר״י דאמר היה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכו׳ אבל רא״מ כתב דתופסין קדושין בכולן וצריכות כולן גט ואפילו ברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה אין מחשבתו מבטלת דיבורו שהוציא בפיו משמע דדברים שבלב אינם דברים הואיל ושינה הלשון מלשון העולם המבררים קדושיהם ושמעתי שמעשה היה בב״ד של ר״ת ששידך בנו של ה״ר אושעיא בת רבי מוריל והיו לוג׳ בנות ובשעת קדושין קידש סתם ויש שהיו רוצים להתיר מחמת השדוכין ורבו האוסרין והצריכו גט לשלשתן ואע״פ שכתבו שרבינו שמחה הביא כמה ראיות לדברי ר״ת כתבו שהר״מ הורה כהרא״ש וכ״כ בתשובות הגאונים רב סעדיה גאון תמה על מי שעלה על דעתו לומר דבאומר בתך מקודשת לי שלא קדש אלא אותה ששידך שהרי בפירוש אמרו שמחלוקת אביי ורבא היה באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך סתם איפשר דמודה שתפסו הקידושין בשתיהן ואין משגיחין לשידוכין הראשונים ולא יועיל לו מה שצוה כשאמרו ל. נאסרו עליך שתיהן ואמר לא קידשתי אלא פלונית דבארבעה דברים לא יועיל תוך כדי דיבור וחד מינייהו מקדש הילכך שתיהן צריכות שני גיטין ואין חשש לדבר זה עכ״ל כתב המרדכי בריש קידושין כתב ראבי״ה דאם האב מקבל קדושי הקטנה יאמר המקדש הרי בתך פלונית מקודשת לי כדי שלא יבא לידי ספק אי זו מבנותיו קידש ומיהו אם היו מדברים תחלה על עסקי הבת ונודע אי זו היא אפילו בסתם מקודשת דהלכתא כרבי יוסי דאמר אם היה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה וכו׳ ונראה להר״ם דהוו קידושין שאינם מסורים לביאה ואפילו חזר המקדש תוך כדי דיבור לאחר הקידושין ופירש בתך פלונית אין מועיל דקי״ל בפרק י״נ (בבא בתרא קכט:) דתוך כדי דיבור כדבור דמי בר מעכו״ם ומגדף וקידושין עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושי׳. זהו מלשון הגמ׳ וק״ק דה״ל להרא״ש להביא ראייה מכאן דהאב נעשה שליח לבתו בוגרת ודלא כהרשב״א כצ״ל בס״ס ל״ו ואין לומר דשאני הכא דהאב נעשה בעל דבר במקומה להחזיק בכסף קידושיה לעצמו דהא טעמו דהרשב״א משום גזרה שלא יחליף בוגרת בקטנה ואותה גזרה כ״ש דשייכא בזה שיחזיק כסף קידושין לעצמו ומיהו י״ל דדוקא בדיעבד שכבר עשתה שליח מיירי אבל לכתחלה אסור לעשותו כדברי הרשב״א ועיין מ״ש בס״ס ל״ז:
(כא) ושיהא הכסף שנו (פי׳ לא מיבעיא אם עשאתו שליח ולא אמרה. שיהא כסף הקידושין שלו פשיטא דלא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה דהא קידושי קטנה שלו ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה אלא אפילו אמרה שיהא הכסף שלו דאז כו׳ כ״פ) דאז ליכא למימר דלא שבק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה כו׳ אפי׳ הכי אמרינן לא שבק אינש מצוה דרמיא עליה (מדברי קבלה כ״פ) דהיינו להשיא הקטנה כמ״ש ואת בנותיכם תנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמיא עליה גמרא:
(כב) והיו קידושי הקטנה ודאי פי׳ אם אין כאן אלא קטנה אחת אבל אם יש כאן קטנות הרבה הן בספק כדאמרינן בסמוך:
(כב) המקדש בתו סתם וכו׳ ה״א בגמרא (דף נ״א ודף ס״ד) דאע״ג דגם מקידושי בוגרת אית ליה הנאה דהכסף שלו הוא אפ״ה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דבתו קטנה מצוה היא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בוגרת לא רמיא עליה אלא שויתיה שליח בלחוד. ומ״ש הרמ״ה לחלק בין שויתיה שליח בסתם לשויתיה שליח מפלוני נראה דטעמו כיון דקביל עליה להיות שלוחה לקדשה לפלוני חזקה שליח עושה שליחותו ותו אי לא מקדשה לפלוני אלא לקטנה קעביד איסורא דעבר על שארית ישראל לא יעשו עולה כו׳ והלכך אע״ג דקידושי קטנה מצוה היא טפי אית לן למימר דכי קיבל קידושין אדעתא דבוגרת בלחוד קביל כי היכי דלא למיעבד איסורא וכתב הר״ן דהכי משמע מפירוש רש״י שכתב דשויתיה שליח לקדשה לכל הבא אלמא דאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני זה בפירוש אמרינן דאדעתא דידיה מקדשה ומ״מ מאחר דלא אשכחן חילוק זה בפירוש בגמרא יש להחמיר דכולן מקודשות מספק וכו׳ זו היא דעת הרמ״ה והך מילתא דמשום דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו׳ אמרינן דודאי לא היתה דעתו על האחרות איתא להדיא בגמרא לשם (בדף מ״ה) בעובדא דההוא אמר לקריבי וכו׳ וכ״כ הרא״ש אצל דברי ר״ת שכתב רבינו בסמוך מ״ש ובמ״ש בסמוך בס״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(טז) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת, אֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶם קְטַנּוֹת, וְשִׁדֵּךְ אַחַת מֵהֶן לְאֶחָד, וְאַחַר זְמַן קִבֵּל מִמֶּנּוּ קִדּוּשִׁין וְאָמַר, סְתָם: ״בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי״, אֲפִלּוּ הָיוּ עֲסוּקִים בָּהּ, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת לוֹ וּצְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ חָזַר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וּפֵרַשׁ: ״בִּתְּךָ פְּלוֹנִית״, אֵינוֹ מוֹעִיל (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין בְּשֵׁם ראבי״ה). וְכָל כִּי הַאי גַּוְנָא דַּהֲווּ קִדּוּשִׁין שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבִיאָה, כּוֹפִין אֹתוֹ לְגָרֵשׁ (רַשְׁבָּ״א רל״ו).} הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, סְתָם, אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל.
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לא) ה״ה שם בפ״ט שכן העלו בב״ד של רבינו הלכה למעשה ושכ״כ הרמב״ן והרשב״א להחמיר וכ״כ הר״ן בפ״ב דקידושין ושכ״כ רב סעדי׳ גאון בתשובה וש״פ
(לב) שם במשנה
(טז) ואפילו חזר תוך כ״ד דקי״ל בפ׳ י״ג דף קכ״ט בד׳ דברים דתוך כ״ד לא הוי כדבור וזו אחת מהם כמו שזכרתי בסי׳ כ״ט ועמ״ש בסעיף כ׳ מזה בטור כתב בשם שאלתות ראובן היה לו ד׳ בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל לבתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהן קטנות שהם ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט עכ״ל והקשה ב״י דאמאי יהיה נאמן באמר נתכונתי לזו (הא קי״ל קידושין שאינן נמסרין לביאה הוה קידושין) וכולן צריכות גט ותו דאמאי לא יהיה המקדש (ג״כ) נאמן לומר שכיון לזו (כמו האב) ולפיכך לא הביא זה כאן להלכה. ולעד״נ שהלכה ברורה היא דהא יש לדקדק במ״ש ולא פי׳ למי היה נוטל ולמה לא אמר למי היה נותן ותו דהאי לישנ׳ יתיר׳ היא ולא היה לו לומר הך ולא פירש כלל אלא דמיירי כאן שהמקדש נתן הברירה לאב שאיזה שנתכוין הוא בשעת קידושין יתן לו נמצא דהוי כאלו פירש בתך פלונית והשאר שלא נתכוין עליהם אוו פעם אינם בכלל כלל בזה נאמן האב על איזה נתכוין דהמקדש האמינו תחלה וע״כ אם שכח אח״כ צריכות כולן גט דהברירה שנתן לו היינו בשעת קידושין לא אח״כ. שוב ראיתי בד״מ שכתב ג״כ דכאן מיירי שתול׳ בדעת האב ולא זכר שם דהיינו מה שבדעתו דוקא בשעת הקידושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכ״נ עיקר עוד בטור שאלה לאו״א ז״ל ראובן היה לו ב׳ בנות קטנות רחל ולאה וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן ובאו אחי ראובן והוציא מטבע ואמר לראובן הילך קידושיך לבתך ולא פי׳ איזהו מבנותיו ולא למי קדשה ולא דיבר מענין קדושין כלום בפני עדים קודם המעשה אך אחר שפירשו משם שאלו א׳ מהעדים למי קידשת והשיב לעצמי קדשתיה והשיב שאין כאן בית מיחוש וא״צ גט עכ״ל והטעם משום דלא אמר ליה כמ״ש ב״י אלא שהקשה ב״י דתשובה זו אין לה מקום בסי׳ זה כו׳ ותו דפשיטא שלא נתכוין אלא לזו הפנויה כו׳ ועוד דבתשובת הרא״ש שבידנו נזכר שאותו בן אחיו שקידש לו רחל היה קטן וא״כ אין הקידושין כלום וממילא צריכות תרווייהו גט אלו לא היה אומר לי כו׳ ולענ״ד נ׳ דקמ״ל עיקר הרבות׳ בדרך זה דהא דכאן אצל לי דאע״ג דלא נודע איזה בת וגם לאיזה איש מ״מ הוי ידי׳ מוכיחות דאותה המשודכת לכהן ולא מצא חן בעיניו הסכים בדעתו דכל מי שיבא לקדשה יתרצה לו ועשה זה לפוסלה על הכהן זה ע״ד שמצינו בפ׳ מרובה מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה ונשבע׳ שכל שיבא אלי איני׳ מחזירתו וקפצו בני אדם שאינם מהוגני׳ ואמרו חכמי׳ לא נתכוונ׳ אלא להגון לה ה״נ נעשה בענין זה שאמר בדעתו שיתננ׳ לאחר לקדש׳ דהיינו מי שיבא ויהי׳ הגון לו ועשה זה לפוסל׳ מהכהן וא״כ ה״א דשפיר יש קדושין דהא יש כאן בירור מי המתקדש׳ דהיינו הבת הפנוי׳ דוקא ויש ג״כ בירור מי המקדש דהא אמר כל הגון לו שיב׳ יקדשנ׳ לו וזה אחיו ודאי הגו לו ונמצ׳ דהוי כאלו אמר בפי׳ שיקדש׳ לאחיו ממיל׳ א״צ לומר לי דעדיף זה ממי שמדבר תחל׳ על עסקי קידושין קמ״ל דזה אינו כיון שלא אמר ראובן בפי׳ בפני עדי׳ תחל׳ ובאמ׳ אם היה בן אחיו קטן כמוזכר בתשובת הרא״ש ואין לו קידושין מ״מ מועיל דבר זה דודאי לא נתכוין לרחל כיון שכבר קיבל קדושין מבן אחיו לא גרע משידכ׳ לבוגרת הנזכר בסעי ט״ו והטור לא העתיק זה (אלא) לפי שפרשנו דהרבותא היא דה״א דהוי כמזכיר בפי׳ לאה אפי׳ בזה שכבר נתקדש׳ רחל קידושין גמורין ממילא לא נתכוין אח״כ אלא ללאה עם כ״ז אין כאן קידושין כלל כיון שלא אמר לי כנ״ל נכון מאד בס״ד וראיתי דחוקים רבים בזה ומה שזכרנו הוא מתוקן ומקובל ת״ל.
(לה) ושאר הבוגרו׳ אינם בכלל. כלומר אפילו נתנו לו רשות לקבל כסף הקידושין ושיהיה שלו וכנ״ל:
(לו) ואחר זמן קבל ממנו. מלשון זה משמע דוקא לאחר זמן הא אם תכף אחר השידוכין קיבל הקדושין מסתמ׳ לזו ששידך קידש וכן פסק במרדכי בשם ראבי״ה דכשם שעסוקין באותו ענין מהני אף שנתן בשתיקה דקי״ל כר׳ יוסי ה״ה ה״נ מהני ודמסתמא לאותו ששידך לה קידש אך אחר זה משמע אפילו היו עסוקים בה מדברין מעסק קידושי פלונית ואח״כ נתן קידושין סתם לא מהני לאפוקי לאחריני מידי ספק וכמו שפסק המרדכי בשם מהר״ם:
(מ) אפילו היו עסוקים בה. משמע אפילו אם קידש בעת שהיו עסוקין באותו ענין ובד״מ כתב דין זה בשם המ׳ ריש קידושין ויש לדחות כי יש לפ׳ מ״ש המ׳ שם ונראה להר״מ כו׳ לא קאי על עסוקין בה אלא קאי על תחילת הדין שכתב שם ועיקר חידושו דלא מהני מה שמפ׳ אח״כ וכ״פ הראב״י והר״ן עסוקים באותו ענין מהני ואם אמר דכוונתו על הבוגרת דעשאה אותו לשליח אינו נאמן כ״כ בפרישה ולא כב״ח ואם אמר המקדש דמקדש אותה על דעת אביה אז נאמן אביה לומר לזו כוונתי והיינו פי׳ השאלתות שהבי׳ הטור כ״כ בד״מ ואם כבר קידש א׳ מבנותיו לקטן ואח״כ בא אחד ואמר בתך מקודשת לי אמרינן גם זו בכלל כיון המקדש הוא קטן כן נשמע מפי׳ הב״י וכ״מ בד״מ מיהו לכאורה נראה דמוכח להיפוך כי התשו׳ שהבי׳ הטור בשם הרא״ש לכאורה ק׳ דאין שייכות לדינים שבכאן וכן הק׳ הב״י אלא נראה דהבי׳ הטור תשו׳ זו משום דנשמע משם אפילו אם אחת מקודשת לקטן ובא אחד ואמר בתך מקודשת לי המקודשת אינה בכלל לכן כתב שם דהפנויה אינה מקודשת משום דלא אמר לי נשמע אם היה אמר מקודשת לי היתה הפנויה מקודשת בודאי כי אותה המקודשת לקטן אינה בכלל ואם שידך הבוגרת ושויתה אותו לשליח ולא אמרה לפלוני אז הבוגרת בכלל ואם בעת הקדושין היו יודעים איזה קידש ואחר כך נשכח מהם ויודעים שהיו עוסקים בפלונית אמרינן בודאי לזו קידש ועיין במגיד מ״ש בפי׳ התוספת:
(מא) ופי׳ וכו׳. כתב בח״מ אם אמר שטעה ודעתו היה לפ׳ פלוני דמי׳ למ״ש בסימן ל״ה ס״ט:
(נ) מי הוי׳ – ע׳ תוס׳ י״ב א׳ ד״ה והלכתא כו׳ והביאו ראיה ממ״ש בתוספתא ב׳ אחין שקדשו ב׳ אחיות זה א״י איזה מהן קידש וזה א״י איזה מהן קידש שתיהן אסורות מן הספק אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן וכן סמכינן אשדוכין כאן וראיה דסמכינן אאומדן דעת מקודשת בגזל דידה וע׳ בהג״מ שהאריך בראיות בשם ר׳ שמחה אבל הרשב״א ומ״מ והר״ן דחו הראיה מהתוספתא דל״ד לשם דשם בשעת קדושין ידעו משא״כ כאן דדברים שבלב אינן דברים ועהג״מ:
(נא) אפי׳ היו עסוקים כו׳ – מרדכי ב׳ הש״ג דלא כראבי״ה ור״ן דמתירין בכה״ג דקי״ל כר׳ יוסי דאין צריך לפרש ובזה דחה הר״ן ראייה הנ״ל מהתוס׳ ג״כ דשם עסוקים כו׳:
(נב) ואפילו חזר כו׳ – דקי״ל דלענין קדושין תכ״ד כו׳ כמ״ש בסוף נדרים ובפ״ח דב״ב:
(נג) וכל כה״ג כו׳ – כמ״ש ביבמות ק״ה או השתא איפסלי מינך חלוץ כו׳ שם:
וכן אם שידך בתו הגדולה, והיו לו בנות אחרות, ואמר לו המשדך בתך מקודשת לי ועשתה אותו שליח לקבל הקידושין אין דעתו על האחרות והוי מקודשת קידושין ודאין. ואפילו לא שידך ואמר לו בתך הגדולה מקודשת לי ואין לו בנות אלא מאשה אחת ודאי דעתו על הגדולה, והיא מקודשת בודאי. ועוד היה אומר ר״ת אפשר לומר אפילו לא אמר לו בתך הגדולה אלא בתך סתם דעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין, דלא חשיב קידושין שאין מסורים לביאה אלא כשאמר אחת מבנותיך. ומ״מ לא להורות הלכה למעשה אמר כן. כתוב בשאלתות ראובן היו לו ד׳ בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל, בתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת, ואותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי הקידושין. ואם אינו יודע ששכח, כולן צריכות גט.
שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: על ראובן שהיו לו שתי בנות קטנות רחל ולאה, וקידש רחל לבן אחיו, ושידך לאה עם כהן אחד, ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן, ובא אחי ראובן למקום שראובן אחיו מצוי ולאה בתו והוציא טורטנייש, ואמר לראובן בפני עדים הילך קידושין לבתך ולא פירש איזה מבנותיו ולא למי קדשה ולא דיבר בענין קידושין כלום בפני עדים קודם המעשה, אך אחר שפירשו משם שאלו אחד מהעדים למי קדשה והשיב לעצמו קדשה, והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט.
(כד) כתוב בשאלתות ראובן היה לו ד׳ בנות ונתן לו שמעון קדושין סתם על אחת מבנותיו וכו׳ מ״ש בתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת מתני׳ היא המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל אבל מה שכתב דאותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לימר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין דברים תמוהין הן דגרסינן בפ׳ האיש מקדש איתמר קדושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוו קידושין רבא אמר לא הוו קדושי. ופרש״י קדושין שאין מסורין לביאה. קידש אחת משתי אחיות ולא פירש אי זו מהם דאין יכול לישא אחת מהם דשמא זו היא אחות אשתו ווקי״ל כאביי וזו היא אחת מיע״ל קג״ם ובהא דשאלתות כיון שהמקדש קידש סתם אחת מבנותיו ה״ל ודאי קידושין שאינם מסורים לביאה דקי״ל דהוו קידושין להצריך גט לכולן ואע״פ שאמר האב לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קידושין לא היה לנו להאמינו דאם כן ג״כ היה לנו להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו ולכן דברי השאלתות בזה צ״ע:
(כה) שאלה לא״א ז״ל על ראובן שהיה לו ב׳ בנות קטנות וכו׳ והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט כלל ל״ה סי׳ ד׳ ותשובה זו אינה ענין כאן כלל שמה שהשיב הרא״ש שאינה צריכה גט הוא מטעם דלא אמר לי והוו ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים כמבואר בתשובה הנזכר וזה לא שייך לסי׳ זה ואין לומר דמ״מ יש ללמוד משם טעמא דלא אמר לי הא אמר לי היתה מקודשת לאה אע״פ שלא פירש לאי זו מבנותיו מקדש דאם זו היתה כוונת רבינו ה״ל לפרש כן ואדרבה משמע מדבריו שהטעם שאינה צריכה גט הוא לפי שלא פירש אי זו מבנותיו ועוד דלזה לא היה צריך להביא ראיה מדברי התשובה דכיון שאחותה היתה מקודשת לאחר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופשיטא דלא נתכוון אלא לפנויה שקידושין תופסין בה והיא מקודשת גמורה ועוד שכפי נוסחת תשובת הרא״ש שבידינו אין ללמוד מהתשובה הנזכר כן שכתב בה קידש את רחל לבן אחיו שהיה קטן מבן י״ג שנה והשתא כיון שלא נתקדשה אלא לקטן הוי ליה כאילו אינה מקודשת ואילו אמר לי היו שתיהן צריכות גט ולכן אני תמה על רבינו שכתב תשובה זו כאן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) דלא חשיב קידושין שאין מסורין לביאה. פירוש דבגמרא פ׳ האיש מקדש ד׳ נ״א ע״א אתמר קידושין שאין מסורין לביאה קידש אחד משתי אחיות ולא פירש איזו מהן דלא יכול לישא אחת מהן דשמא זו היא אחות אשתו וקי״ל כאביי וזו היא אחת ״מיע״ל קג״ם דהוו קידושין ושתיהם צריכין גט מספק וע״ז אמר דאם אמר בתך סתם דעתו על הגדולה ולא אמרינן הוו קידושין שאין מסורין לביאה וכולן צריכין גט מספק דכולהו הוו בספיקא דלא אמרינן הכי אלא היכא דאמר אחת משתי בנותייך (וע״ל סי׳ ע״א כ״פ) אבל אם אמר בתך סתם דעתו על הגדולה משום דלא יעשה כן במקומינו וגו׳:
(ז) נאמן לומר לזו נתכוונתי. כתב ב״י ודבריו תמוהים הם וכו׳ ע״ש עד ולכן דברי השאלתות בזה צ״ע עכ״ל וע״ק לי שרבינו בעצמו כתב לקמן בסי׳ מ״א דאם אמר לאב אחת משתי בנותיך מקודשת לי דאסור בשתיהן מטעם הנ״ל וזה לכאורה ממש כדין השאלתות והשאלתות פסק שישא אחת מהן אבל יש ליישב ולומר דהא דאמרינן דהוו קידושין שאין מסורין לביאה להצריך גט לכולן היינו היכא שאין האב לפנינו או שכח אבל אם האב לפנינו ואמר לזו נתכוונתי כו׳ נאמן וגם הבעל שקידש סתם ודאי היה דעתו על איזו שהאב מתרצה שתהיה מקודשת לו. ומ״ש בסמוך במי שיש לו חמשה בנים ועשו כולן את אביהן שליח כו׳ התם נמי מיירי שאבי הבנות לא נתן אל לבו לקבל קידושין בשביל אחת מיוחדת וק״ל. שוב ראיתי בד״מ שתירץ שהשאלתות מיירי שתלה המקדש בדעת האב כו׳ אבל מ״ש יותר נראה דמן הסתם נמי תולה דעתו בדעת אבי הבנות וק״ל:
(ח) והשיב שאין כאן בית מיחוש כו׳. וכתב ב״י וז״ל ותשובה זו אינו ענין כלל לכאן שמה שהשיב הרא״ש שאינה צריכה גט הוא מטעם דלא אמר לי והוו ידים שאין מוכיחות דלא הוו ידים כמבואר בתשובה זו (וכמ״ש לעיל סי׳ כ״ז כ״פ) וזה לא שייך לסי׳ זה וא״ל דמ״מ יש ללמוד משם טעמא דלא אמר לי הא אמר לי מקודשת (השנייה) אע״ג דלא פירש לאיזו מבנותיו מחדש דאם זו היא כוונת רבינו ה״ל לפרש כן ואדרבא משמע מדבריו שהטעם שאינם צריכה גט לפי שלא פירש לאיזו מבנותיו (ולע״ד איפכא מסתברא דכשלא פירש לאיזו מבנותיו הויין קידושין שאין מסורין לביאה ותרווייהו צריכין גט וקמ״ל רבי׳ דאפ״ה אין שום אחת צריכה גט ונראה דה״ט דקבעו רבי׳ הכא דאיירי כאן בקידושין שאין מסורין לביאה וקמ״ל רבותא אף על גב דמדלא פירש לאיזה מבנותיו ה״א מן דינא צריכין תרוייהו גט וקמ״ל דמ״מ כיון שג״כ לא פירש למי קדשה אין כאן בית מיחוש לשום א׳ וזה נראה בכוונת רבינו עיקר ודו״ק) ועוד דלזה לא היה צריך להביא ראיה מדברי התשובה וכו׳ ע׳ בב״י עד ולכן אני תמה על רבינו שכתב תשובה זו עד כאן לשון בית יוסף אבל ל״נ כמו שתירצתי בפרישה ועי״ל דאתא לאשמעינן דאם אמר לי או היו עסוקין באותו ענין דמקודשת לו אז צריכה גט ולא אמרינן הואיל שהיו אחין ודאי לא היה כוונתן לקידושין אלא כל כוונתם לא היה אלא כדי לדחות הכהן שיהיה סובר שהיא מקודשת וישא אשה אחרת:
(כג) שידך בתו הגדולה ר״ל בוגרת:
(כד) אין דעתו על האחרת כי היכי דבמקדש אמרינן דלאותה ששידך לו איכווין לקידושי משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ה״נ אמרינן באב דאותה ששידך לו איכווין לקדושי ליה אפילו בוגרת דכיון דאי לא מקדש לה עביד עבירה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אע״ג דקידושי הקטנה מצוה דרמיא עליה הוא שלא לעבור עבירה עדיף טפי ב״י וע״ש בהר״ש:
(כה) ואין לו בנות אלא מאשה אחת והא דאמרינן לקמן בסמוך מי שיש לו ב׳ כיתי בנות מב׳ נשים כו׳ כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וי״ל דדוקא כי אמר אביהן אז אמרינן דאבוה מדקדק ולא מחית נפשיה לספיקא שהוא חס על בנותיו שלא יהיו כולן צריכות גט ויפסלו מהכהונה אבל הכא שהבעל אומר לא מדקדק כולי האי. ובלא זה נמי האב שיודע שיש לו עוד בנות מאשה אחרת מ״ה לא מקרי גדולה אלא מי שבאמת גדולה מה שאין כן במקדש דיכול להיות דלא ידע שיש לו עוד אחרת וק״ל וע׳ בגמרא פלוגתת התנאים בזה ולפי מה שכתב בית יוסף בסמוך דמיירי שם דוקא בכולן שווין קטנות או נערות או בוגרות לק״מ מיהו כתבתי שם דדבריו אינן מוכרחים:
(כו) דעתו על הגדולה משום לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה:
(כז) קידושין שאין מסורין לביאה עיין בדרישה:
(כח) ומכל מקום לא להורות הלכה למעשה אמר כן פירוש מה שכתב דבתך סתם לא חשוב אין מסורין לביאה להצריך גט לכולן משום דלא יעשה כן וגו׳ דעתו ודאי על הגדולה זה לא אמר להורות הלכה למעשה אלא להלכה למעשה גם הוא סבר שכולן צריכין גט:
(כט) בתו הגדולה אינו ברשותו ואינה מקודשת פירוש ואפילו אם אמר האב עליה קבלתי הקידושין אינו נאמן לפטור האחרת מגט דודאי דעתו לא היה עליה אבל על הקטנה נאמן לומר לזו נתכוונתי כו׳. וכן הבעל שקידש סתם דעתו היה על איזו שהאב ירצה תהיה מקודשת ועיין בדרישה:
(ל) ששכח כולן צריכות גט דהוי קידושין שאין מסורין לביאה להצריך גט לכולן:
(לא) שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט וכתב מ״ו ז״ל נראה דעיקר טעם שלא פירש למי קדשה דהא אפי׳ אמר את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת כדלעיל ודייק עכ״ל ונראה דרבינו אתא לאשמעינן בתשובה זו דאם היו עסוקין באותו ענין דאז אף אם לא אמר לי דמקודשת כדאמרינן לעיל בסימן כ״ז ואתא לאשמעינן דלא אמרינן דהוו קידושין שאין מסורין לביאה ושתיהן צריכות גט ואע״ג דבן ראובן בשעה שקידש את רחל היה קטן כנזכר באותו תשובה וה״א הואיל שלא נתקדשה לו היא ושתיהן בכלל דשמא דעתו של האב היה על רחל דזה לא אמרינן דמסתמא דעתו דאביה היה על לאה כדי לפוסלה על הכהן וגם דעת המקדש כיון שבנו קידש את רחל ודאי הניחה אותה לו וקידש את לאה ועיין בדרישה:
(כג) וכן אם שידך וכו׳ האי וכן קאי אדלעיל דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל. משום דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וקאמר מצוה דהכי נמי אם שידך בתו ל״מ אם היא קטנה אלא אפי׳ אם היא גדולה והיו לו בנות אחרות וא״ל המשדך בתך מקודשת לי בסתם אמרי׳ אין דעתו על האחרות משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה בלא עבירה ועביד מצוה הבאה בעבירה הלכך כאן אין הקטנות בכלל וכ״כ הרא״ש דמכאן דקדק ר״ת דכיון דאמר לא שביק וכו׳ א״כ מכאן יש ללמוד דאם שידך וכו׳ מהאי טעמא גופא דלא שביק וכו׳ ולפי זה צ״ל דהבוגרת שויתיה שליח לקבל הקידושין מפלוני דהשתא איכא משום שארית ישראל לא יעשו עולה אבל בסתם דהשתא אפי׳ שידך בתו הגדולה ליכא כאן עולה ודבר כזב דיכול לקדש הגדולה׳ לאיש אחר כיון דשויתיה שליח בסתם אמרינן דכל הקטנות והנערות בכלל ואף הגדולה בכלל דליכא למימר הכא לא שביק וכו׳ כיון דבכולהו איכא מצוה בלא עבירה וכולן מקודשות מספק ועוד אפשר לומר דכאן דכיון דשידך אפילו שויתיה שליח בסתר אין האחרות בכלל וטעמא דמילתא דלא אמרינן לא שבק וכו׳ אלא היכא דלא שידך ומקדש בסתם או א״ל אחת מבנותיך דהשתא במקדש תלי ליה בדעת האב שאיזה שירצה האב תתקדש לו הלכך אמרי׳ מסתמא דעת האב אינה אלא בקטנה דלא שביק וכו׳ אבל אם שידך תחלה השתא אע״ג דאמר בסתם בתך מקודשת לי בודאי לא היתה דעת המקדש אלא על אותה ששידכו ולא תלי לקידושין בדעת האב א״כ מסתמא גם דעת האב היתה על הגדולה ששידכו לו דליכא למימר הכא לא שביק וכו׳ כיון דלא תלי להו בדעת האב והשתא ניחא הא דקאמר ואפילו לא שידך וכו׳ דכיון דהמקדש גילה בדעתו שחפץ בגדולה ודאי גם דעת האב על הגדולה דליכא למימר הכא לא שביק וכו׳ כיון שאין הדבר תלוי בדעת האב שהרי גילה לו שחפץ בגדולה ומ״ה כתב ואין לו בנות אלא מאשה אחת דאם הו״ל עוד בנות מאשה אחרת לא היה גילוי דעת אם חפץ המקדש בגדולה מאשתו ראשונה או בגדולה מאשתו שנייה ותלי ליה בדעת האב ואיכא למימר דלא שביק איניש וכו׳ והיו כולן בספק ואין להקשות ע״ז מהא דתנן בפ׳ האומר ומייתי לה רבינו בסמוך מי שיש לו שתי כתי בנות דאמרי׳ כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וכו׳ וטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן דאיכא למימר דשאני התם שאינו לשון המקדש בשעה שמקדש אותה אלא שהאב אומר קדשתי את בתי הגדולה התם הוא דלא מחית וכו׳ כדי שאם ישתכח הדבר שלא יהא בקידושין שום ספק אבל כשמקדש את האשה בסתם שלא פירש את מי הוא מקדש אלא אומר בתך הגדולה מקודשת לי איכא לספוקי דילמא גדולה שבקטנות קאמר וקרי ליה גדולה משום חביבות או משום דכיון דאיכא דזוטרן מינה קרי ליה להך גדולה וכיון דאיכא לאיסתפוקי אמרינן בודאי תלי ליה בדעת האב וכולן בספק: ומ״ש ועוד היה אומר ר״ת וכו׳ פירוש ר״ת היה מפרש הא דתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דאינו כפרש״י שא״ל בתי מקודשת לך דהתם פשיטא דדעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין משום דלא יעשה כן במקומינו אלא מתני׳ דוקא באומר לו אתת מבנותיך דה״ל קידושין שאין מסורין לביאה וכיון דתלי בדעת האב אמר לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו׳ אבל באומר בתך מקודשת לי ודאי דעתו על הגדולה משום לא יעשה כן במקומינו וכו׳ וכיון דלא תלי ליה בדעת האב א״כ גם דעת האב היה על הגדולה אלא דלמעשה היה חושש ר״ת לפרש״י דאף באומר בתך מקודשת לי דינו כאילו אמר אחד מבנותייך דתלי בדעת האב ואמרינן דלא שביק וכולן בספק וכולן צריכות גט וכך הסכימו החכמים שבדורו כמבואר בפוסקים ושאף ר״ת חזר בו ולא עבד עובדא:
(כד) כתב בשאלתות ראובן הו״ל ד׳ בנות וכו׳ הקשה ב״י דלמאי דקי״ל כאביי דקידושין שאינן מסורין לביאה כגון קידש אחת מב׳ אחיות הוו קידושין ושתיהן צריכות גט אלמא שאין האב נאמן לומר לזו נתכוונתי דא״כ ה״ל להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו ולכן דברי השאלתות צ״ע עכ״ל אבל למאי דפרישית ניחא דהשאלתות מפרש משנתינו לאביי דהא דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל וכולן צריכות גט היינו דוקא כשלא אמר לזו נתכוונתי דאינו יודע כגון ששכח אבל באומר לזו נתכוונתי נאמן וה״ט דכיון דנתן לו קידושין על אחת מבנותיו תני להו בדעת האב ולא תלי לקידושין לדעת המקדש כלל שאפילו היה דעתו על אחת מהן אין מחשבתו מבטלת דיבורו שהוציא משפתיו בסתם ותלי להו בדעת האב ולפי זה נראה ודאי שאם עשאתו הבוגרת שליח נאמן האב לומר לבוגרת נתכוונתי שהרי הכל תלוי בדעת האב וכן נראה מלשון השאלתות שאמר בתו הגדולה אינה ברשותו אלמא דאם היה ברשותו כגון שעשאתו שליח היתה מקודשת אם היה אומר דעליה נתכוין:
(כה) שאלה לא״א הרא״ש וכו׳ תימה גדולה דבתשובה מפורש דבן אחיו שקידש את רחל היה פחות מבן י״ג שנה דאין קידושי קטן כלום ואחיו של ראובן שקידש את לאה היה אביו של קטן והשיב הרא״ש דאין קידושי אחיו כלום כיון שלא דברו מענין הקידושין כלום ולא אמר לי וא״כ למה כתב תשובה זו כאן וכך הקשה ב״י ועוד תימה למה לא פירש רבינו שבן אחיו היה קטן ומיהו בהא איכא למימר כיון שכתב ולא פירש איזו מבנותיו מכלל דבן אחיו היה קטן דאם היה גדול לא היה צריך לפרש דפשיטא דלא קידש אלא אותה שהיא פנויה אלא ודאי שתיהן פנויות היו ואין זה אלא לפי שבן אחיו היה קטן ולא הועילו קידושי קטן כלום אלא לענין זה שהיה המובן לעדים שלא קידש את רחל שהיא מקודשת לקטן אלא ללאה קידש ולכן לא שאל לו העד אלא למי קידשת ולא שאלו את מי קדשת ותו קשה למה לא כתב רבינו בפירוש שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואין ספק דלקושיא זו צריך לומר בהכרח דחסר הספר וכצ״ל והשיב שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואינה צריכה גט ודעת רבינו שהביא תשובה זו כאן ללמוד ממנה דס״ל להרא״ש כהשאלתות דמדכתב הרא״ש ואינה צריכה גט בלשון יחיד להוציא מדברי החולקים ואומרים שצריכה גט כמפורש לשם בכלל ל״ה סוף סי׳ ד׳ מכלל דלדברי הכל אין רחל צריכה גט דאם היה דעת החולקים ששתיהן צריכות גט היה לו להרא״ש לומר שאין כאן בית מיחוש ואינן צריכות גט אלא ודאי דאף החולקים מודים דאע״ג דקידושים גמורים הם אין הראשונה בספק ואף ע״פ דתרוייהו פנויות הן והמקדש אמר בסתם הילך קידושין לבתך נאמן האב לומר לזו נתכוונתי והלכך להרא״ש טעמא דלא אמר לי הא אילו אמר לי צריך ליתן גט ללאה דנאמן האב לומר לזו נתכוונתי כהשאלתות ותו נראה עיקר לומר דהרא״ש לא תלה דין זה במה שפסק השאלתות אלא לדברי הכל כיון דהיה מפורסם לכל שהסכים האב בדעתו לקדש את לאה לאחר לפוסלה על הכהן חשבינן ליה כאילו פירש בפירוש לקדש את לאה ולפיכך אילו היה אומר לי לא היתה רחל כלל בספק אע״פ ששתיהן היו פנויות דהכל היו יודעים ומפורסם היה שדעתו לקדש את לאה לפוסלה על הכהן כדפרישית:
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יז) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים, וְכֻלָּן בִּרְשׁוּת שֶׁלוֹ לְקַדְּשָׁן, וְאָמַר לַמְקַדֵּשׁ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין: קִדַּשְׁתִּי לְךָ אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אִם קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לג) שם במשנה וכר׳ יוסי
(יז) וכולן ברושת שלו לקדשן – פי׳ ב״י היינו שכולן קטנות או שכולן בוגרת ונתנו לו רשות לקדשן דאלו בוגרת במקום קטנות כבר נתבאר דאפי׳ שויתי׳ שליח אינה בכלל עכ״ל פי׳ משום דלא שביק מצוה דרמיא עלויה כדלעיל.
(יח) מן הגדולה שבגדולות דלא מחית אינש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שבאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק.
(לז) ופי׳ בתך פלונית אינו מועיל. נראה דמיירי שמפרש שכוונתו היה לפלונית אבל לא טעה בלשונו אבל אם היה בדעתו לומר בפי׳ פלונית רק שטעה בלשונו אמרינן לעיל סי׳ ל״ה סעיף ט׳ דאם השליח טעה ואומר לי הקדש בטעו׳ לא הוה הקדש ונאמן השליח לומר שטעה ולמה לא יהיה המשדך נאמן לומר שטעה:
(מב) וכולן ברשות שלו. לאפוקי אם אחת בוגרת אינה בכלל אפילו אם שויתיה שליח כ״כ הב״י לדעת הטור וק׳ דהא הטור כתב קודם לזה בשם ר״ת אם אמר בתך הגדולה מקודשת לי אמרינן דדעתו הוא על הגדולה אפילו אם היא בוגרת ואין לחלק בין אם אמר המקדש בתך הגדולה מקודשת לי לבין אם אמר האב כן דהא מ״מ דעת אביה נמי בעינן וכוונתו היה על בתו דרמי׳ עליו וי״ל דוק׳ אם יש לו בנות מאשה אחת אז אם אמר גדולה אמרינן הגדולה שבכולם קאמר אפי׳ אם היא בוגרת דאין שם גדולה אלא על הגדולה שבכולן ואמצעית בשמה קרי לה כמ״ש בש״ס אבל אם יש לו ב׳ כתות בנות אז שם הגדולה חל אף על זו שאחר הבוגרת נקראת גדולה נגד כת השניה אז אמרי׳ שאין הבוגרת בכלל וכן מדויק בטור שכ׳ בשם ר״ת ואין לו בנות אלא מאשה אחת ובדין זה כ׳ מי שיש לו ב׳ כיתות בנות ועב״ח ודרישה ולהלכת׳ נר׳ כיון דלא מצינו שום חולק על ר״ת בזה כשאמר גדולה ואין לו אלא כת א׳ דהבוגרת מקודשת אף על גב בשדיך חולקים על ר״ת רוב הפוסקים וס״ל אם מקדש אח״כ סתם כולן בכלל היינו שאמר אח״כ סתם אבל אם אמר גדולה הוי כאלו אמר בפי׳ הגדולה שבכולן אף על גב דקי״ל אפילו בב׳ כיתות גדולה שבכולן קאמר ומ״מ דוק׳ כשהיא אינה בוגרת שאני ב׳ כיתות דשניה נמי קרויה גדולה כמ״ש אלא משום דלא נחית אינש לספיק׳ כמ״ש בש״ס א״כ אם היא בוגרת י״ל דלא נחית לספיק׳ משום דהבוגר׳ אינה בכלל בנותיו דהיא לא רמיא עליו אבל בכת א׳ לא נקרא גדולה אלא הגדולה שבכולן לכן הבוגרת מקודש׳ ואם הבוגר׳ שויתיה אותו לשליח לקדשה לפלו׳ ואמר הגדולה תהיה מקודש׳ אז אמרינן הבוגרת קידש כיון דקי״ל בעלמא אם שויתיה לשליח לקדשה לפלו׳ היא בכלל כמ״ש בסט״ו לכן אם אמר הגדולה היא מקודשת לכ״ע כ״כ בח״מ ואם כולן בוגר׳ אז הגדולה שבכולן קידש ועיין בי״ד סי׳ ר״ך:
(ה) סי׳ י״ז את בתי הגדולה. נ״ב אם אמר קדשתי לך בתי וא״י לי איזה מהן. אין המקדש נאמן לומר זאת קדשתי ואינו דומ׳ לדלקמן סכ״א תי״ט:
(ו) ב״ש אות מ״ב אבל אם יש לו ב׳ כיתות. נ״ב וכ״כ מוהר״ם די בוטין בתשו׳ סי׳ ס״א:
(י) אחת מבנותיך עמ״ש לעיל סימן ל״ה סק״ז:
מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו לקדשן, ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות ואם גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות.
(כו) מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים וכו׳ משנה בפ׳ האומר לחבירו (קידושין סד:) מי שיש לו ב׳ כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות וכו׳ כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות וכו׳ כולן אסורות דברי רבי מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ופסק הרי״ף והרא״ש כרבי יוסי וכן פסק הרמב״ם בפט״ו דלא כרא״מ שפסק כר״מ כמבואר בדברי הגהות מיימון בפרק הנזכר ופירש הר״ן ואמר קדשתי את בתי הגדולה אמר לבעל בשעת הקידושין קדשתי לך את בתי הגדולה ומפרש בגמרא שטעמו דרבי יוסי משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:
(כז) ומה שכתב רבינו וכולן ברשותו לקדשן היינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לב) כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ומפרש הטעם בגמ׳ משום דלא מחית אינש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא אגדולה שבכולן שאם ישתכח הדבר שלא יהו בספק וכן בקטנות נמי אמרינן הכי ומ״ש רבינו יכולין ברשותו לקדשן היינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל ב״י ואינו מוכרע דא״ל דשאני הכא דאמר בהדיא בתי הגדולה וכיון שגם הכא כולן ברשותו דשויתיה שליח והקנה ליה כסף קידושין עלה יהיב דעתיה ומטעם שאמר בגמרא משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא וכמ״ש לעיל בא״ל המקדש בתך הגדולה מקודשת לי והא דכתב שם רבינו דדוקא באין לו בנות אלא מאשה אחת כתבתי שם דהיינו באמר המקדש כו׳ ע״ש מיהו דעת ב״י דלעולם לא שביק מצוה דרמיא עליה ודו״ק:
(כו) מי שיש לו שתי כיתי בנות וכו׳ משנה בפרק האומר דפליגי ר״מ ורבי יוסי ופסק כר׳ יוסי דברישא כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ובסיפא כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ובגמ׳ עביד צריכותא דאי תני רישא ה״א בהא קא״ר מאיר כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה אבל בסיפא אימא מודה ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות בתו גדולה אין קורא אותה קטנה ומדקאמר קטנה בודאי קטנה שבקטנות קאמר ואי איתמר בסיפא ה״א בהא קאמר רבי יוסי אבל בהך אימא מודה ליה לר׳ מאיר צריכא והשתא איכא למידק דלמאי דפסק רבינו כרבי יוסי ואפילו ברישא אמר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות א״כ כ״ש באומר קדשתי בתי הקטנה דכולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ולאיזה צורך כתבו ואפשר דרבינו ס״ל דאיכא סברא נמי איפכא דנוח לו לאדם לקרות את בתו קטנה דרך חיבה כדכתיב אחות לנו קטנה אלא דתלמודא לא היה צריך לזה דעביד צריכותא כולה בהך סברא גופיה דשבח הוא לאדם לקרות לבתו בלשון גדולה ומדר״מ אדר׳ יוסי ומדר׳ יוסי אדר״מ וק״ל:
(כז) ומ״ש רבינו שכולן ברשותו לקדשן כתב ב״י דהיינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל עכ״ל מיהו להרמ״ה אפילו בוגרת במקום קטנות נמי היכא דשויתיה שליח לקבל לה קידושין מפלוני כולן בכלל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יח) וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אִם קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לד) ג״ז שם במשנה וכר׳ יוסי
וכן אם אמר קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מהקטנות שבגדולות, כולן מותרות חוץ מהקטנה שבקטנות.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יט) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְעָשׂוּ כֻּלָּם אֶת אֲבִיהֶם שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לָהֶם, וְאָמַר אֲבִי הַבָּנִים לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ בָּנוֹת: אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי, וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין, כָּל אַחַת צְרִיכָה גֵּט מִכָּל הָאַחִים. מֵת אֶחָד מֵהֶם, כָּל אַחַת צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לה) ברייתא שם דנ״ב ע״א
מי שיש לו ה׳ בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם נשים, ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמשה בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקיבל האב הקידושין, כל אחת צריכה גט מכל האחים, הואיל וכולם נתנו רשות לקדש להם. מת אחד מהם כל אחת צריכה ד׳ גיטין וחליצה אחת מאחד מהן.
(כח) מי שיש לו ה׳ בנים ועשאו כולן את אביהם שליח וכו׳ כל אחת צריכה גט מכל האחין וכו׳ מת אחד מהם כל אחת צריכה ד׳ גיטין וחליצה וכו׳ ברייתא בפ׳ האיש מקדש (קידושין נב.) תשלום דיני קידושין שאינן מסורין לביאה כתב רבינו בסי׳ מ״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לג) למי שיש לו ה׳ בנות פי׳ וכולן קטנות או גדולות וכולן עשו את אביהן שליח:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כ) הָאָב שֶׁאָמַר: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי, אֲסוּרָה לְכָל הָעוֹלָם עַד שֶׁיֹּאמַר: נוֹדַע לִי לְמִי קִדַּשְׁתִּי. אֲפִלּוּ לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁבָּגְרָה. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֶחָתָן עָמַד לְפָנָיו תְּחִילָה וְלֹא הִכִּירוֹ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁמַּכִּירוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לו) משנה וגמרא שם דס״ג ע״ב
(לז) הרמב״ם שם בפ״ט ומהטעם שכ׳ ה״ה שם שאפילו אחד נאמן להתירא לעצמו כ״ש האב נאמן ואפילו אחר שבגרה
(יט) ואח״כ אמר שמכירו כו׳ – כ׳ ב״י בשם רבינו ירוחם בשם התו׳ בזה ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כ״ד משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולכך לא פי׳ מיד עכ״ל משמע דתוך כ״ד מהני וק׳ ממ״ש רמ״א סעיף ט״ז אפי׳ חזר תוך כ״ד ואמר בתך פלוני׳ אינו מועיל דגבי קידושין לא אמרי׳ כדיבור דמיא ונר׳ דלעיל סיים דיבורו תחלה שאמר בתך מקודשת לי אלא שאח״כ בא לפרש ובזה לא מהני וכן אם בא לסמוך דבריו הראשונים כההיא דפ׳ י״ג דף קכ״ג אבל כאן שאמר קדשתי בתי אין כאן סיום עדיין אלא הסיום הוא במ״ש לאיש הזה ע״כ מהני אם הוא תוך כ״ד דהוי הכל דבור אח׳ וא״כ ה״ה לעיל מקודשת לי בתך תוך כ״ד סיים פלונית ה״נ דמהני כנלע״ד ועיין בסי׳ מ״ט מה שכתבתי שם.
(לח) וכולן ברשות שלו לקדשן. כלומר לאפוקי בוגרת דאינה בכלל הספק אפילו שוותיה שליח ומיהו אם עשתה שליח לקבל קדושין מפלוני נתבאר לעיל סעיף ט״ו דגם היא בכלל וא״כ אם היא הגדולה שבגדולות היא לבדה מקודשת כמו אם היו כולן בוגרת ונתנו לו רשות וע׳ בב״ח:
(מג) עד שיאמר וכו׳. כתבו תו׳ בסוגיא זו הא דנאמן לומר אחר כ״ד קדשתי משום דאינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרש דבריו:
(מד) ואח״כ אמר שמכירו. אפילו לא אמר בהדיא שאינו מכירו אינו נאמן היינו אחר כ״ד אז אינו נאמן אבל תכ״ד הוי כאלו היה מסיים דבריו וכתב בח״מ דוקא כשבאו שנים והאב אומר שמכירו לא׳ אינו נאמן אבל אם ליכא אלא א׳ האומר קדשתי מה בכך דאביה אינו נאמן דהא איתא בסמוך האומר אני קדשתי נאמן אפי׳ אם אביה אינו מכירו מיהו י״ל דאיירי החתן עומד לפניו ולא אמר אני קדשתי אז אינו נאמן לומר אח״כ אני קדשתי אלא דלא תימא דאב נאמן לומר אני מכירו קמ״ל:
(נד) עד שיאמר כו׳ ואפי׳ כו׳ – רמב״ם דלא גרע מאחר שנאמן כמ״ש בס״כא. מ״מ:
(נה) וי״א כו׳ – רי״ו בשם תוספת:
(יא) האב שאמר – עיין במל״מ פ״ט מה״א דין ט״ו שהביא הרב המגיה משם הרשד״ם ס״ס ט׳ שכ׳ דאבי הבת שאומר שהנער היה גדול כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי׳ אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראיה מתשובת הרשב״א שהובא בי״ד סי׳ א׳ בטבח שאמר שלא שחט את הבהמה כו׳ יעו״ש. וע׳ בשעה״מ שם שהביא דהרב מ״צ ח״א סי׳ ס״ה תמה על הרשד״ם הנ״ל דהא כל עיקר דין שויא אנחד״א מדין נדרי איסור נגעו בה א״כ בההיא דטבח שפיר כתב הרשב״א דלדידי׳ אסורה משום דכל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאילו לא שחטה משא״כ בנדון הרשד״ם דאחר שיש עדים שהיה קטן ואינם קידושין איך יכול הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין נדרי איסור. והוא ז״ל כתב עליו שדבריו תמוהים ואשתמט מיניה תשובת הרשב״א שהביא הב״י בסי׳ מ״ה (צ״ל מ״ח) במי שטוען שקידש את האשה ובשעת נתינה א״ל התקדשי לי בזה אע״פ שעדים מכחישים אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון כו׳ הרי דאע״ג דה״נ לא שייך טעמא דנדרי איסור אפ״ה כ׳ דאמרי׳ שויא אנח״דא אפילו כנגד עדים וצ״ע עכ״ד והבאתי קצת מדבריו אלה ג״כ בפ״ת ליו״ד סי׳ א׳ ס״ק ט״ו ע״ש. וע׳ בנ״צ הארכתי בענין זה וכתבתי שם דמה שתמה השעה״מ על הרב מ״צ מדברי הרשב״א זה לק״מ אך בלא״ה דברי המ״צ אינם נכונים במה שסובר דטעמא דשויא אנחד״א הוא מדין נדרי איסור שזה אינו אמת ועיקר טעמא הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק׳ עדים וכמ״ש ג״כ בנו״ב תניינא חאה״ע ס״ס מ״ג הבאתיו בפ״ת ליו״ד שם ובנדון הרשד״ם הנ״ל כיון שהתורה האמינה לאב בעד בתו הרי הוא כמעיד על עצמו ועמש״ל סי׳ מ״ח סק״ב:
(יב) וי״א דאם החתן כו׳ עח״מ שכ׳ ומיירי שבאו שנים כו׳ וע׳ ב״ש ועיין בספר בית מאיר שכ׳ דנ״מ עוד באם אמר אחר מיתת פלוני שעמד לפניו שאינו נאמן והיא אסורה לכ״ע:
(יב) ואני קדשתיה נאמן – בגליון ש״ע דהגאון רע״ק איגר ז״ל נ״ב בירושלמי דאם אמר קדשתי אחת מבנותי ובא א׳ ואמר אני קדשתי פלונית בתך א״נ לכונסה (שם איתא לא כל הימינו) ובק״ע כתב להגיה ובחי׳ מהרי״ט נקט לעיקר כנוסחא הנ״ל עכ״ל:
האב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי, אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה, ואפילו לא נודע לו עד שבגרה.
(כט) האב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה בפ״ב דכתובות (דף כ״ב) ובפ׳ האומר לחבירו (קידושין סד.) אמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ופירש״י לאיש אסרה. על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר לזה התירה לזה:
(ל) ומה שכתב אפילו לא נודע לו עד שבגרה כ״כ הרמב״ם בפ״ט וכתב ה״ה בסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כ״ש שהאב נאמן ואפילו אחר שבגרה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לד) ואפי׳ לא נודע לו עד שבגרה וה״א שעכשיו אינה ברשותו ולא יהא נאמן עליה. ואם נודע לו מקודשת דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר הזה התירה לזה פירש״י. ואם היא בוגרת דנאמן עליה כתב ה״ה שאפי׳ אחר נאמן להתירה לעצמו כ״ש שהאב נאמן ואפי׳ אחר שבגרה:
(כח) האב שאמר קדשתי את בתי וכו׳ פירוש דבאב מירתת לומר אני קידשתיה דילמא מכחיש ליה דהאב ודאי לא יחפה עליו ובודאי לא חציף ונאמן אבל גבי אשה לא דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש כל הבא לומר עוד אני הוא וה״א בפרק האומר (קידושין סג:) הלכך אינו נאמן לכנוס:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(כא) בָּא אֶחָד וְאָמַר {בִּפְנֵי הָאָב (הָרַ״ן וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם)}: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן, וּמֻתֶּרֶת לוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָאָב אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ. וּכְשֶׁכּוֹנְסָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ. אֲבָל אִם הָאָב מַכְחִישׁוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ לְהַצְרִיכָהּ גֵּט.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לח) שם במשנה
(לט) כדאמר רב אסי שם דתניא כוותיה ומפר׳ בגמרא משום דמרתת לשקר שמא האב יכחישו ויאמר לא את׳ קדשתיה וכת׳ הר״ן אע״ג שאין בדבר שבערוה פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה מעמידה בחזקתה אלא שאמר שנתקדש׳ לו
(מ) הרמב״ם שם
(מא) טור
(מה) נאמן. אף על גב בדבר שבערוה בעינן שנים היינו להוציא מחזקת׳ אבל כאן מעמידה בחזקתה ואומר הוא המקדש הר״ן:
(נו) בפני האב – רש״י שם ד״ה אף נאמן כו׳:
(נז) כיון שהאב כו׳ – אע״ג דנוגע הוא ועדותו אינו כלום כאן אינו אלא מברר דבריו של אביו וכמ״ש בירושלמי מתני׳ פליגא עליה המביא גט ממ״ה ואמר בפ״נ ובפ״נ לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אלא בפני שנים לכשיבאו שנים ויאמרו פלוני קידש כלומר אין זה אלא כשמברר דיבורו של אב כו׳. ר״ן וז״ל בטוש״ע אבל אם אב כו׳ וזש״ש אירתותי מירתת משום דהאב נאמן להכחישו וכמ״ש רש״י שם ד״ה אף כו׳ וד״ה אירתותי כו׳:
(ז) סכ״א אני קדשתה. נ״ב ואם אמר א׳ מבנותי קדשתי וא״י למי כתב המהרי״ט ע״פ הירושלמי דא״נ דהוא חושב דזאת היא הפנויי׳ מש״ה אמר שהוא קידש אותה:
בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ומותרת לו כיון שהאב אומר איני יודע, אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפילו להצריכה גט ממנו.
(לא) ומה שכתב בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ומותרת לו וכו׳ משנה בפ׳ האומר לחבירו (קידושין סג:) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס רב אסי אמר אף נאמן לכנום ותניא כוותיה דרב אסי ולפיכך פסקו הפוסקים כמותו וכתב הרמב״ם בפ״ט שכשכונסה אינו צריך לקדשה וכתב הר״ן אף נאמן לכנוס דלא חציף למימר גבי האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלא את יהבת לי קידושין ואע״פ שאין דבר שבערוה פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שהעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ״ל:
וכ״כ רבינו ירוחם הא דאמרינן נאמן דוקא בפני האב:
(לב) ומה שכתב רבינו אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפילו להצריכה ממנו גט פשוט הוא דכיון דעיקר טעמא דנאמן משום דמירתת דילמא מכחיש ליה ואם גם במכחישו היה נאמן א״כ מאי מירתת איכא וא״ל דעכ״פ יהא נאמן להצריכה גט י״ל דודאי לרב א״א לומר כן דא״כ למה נקט במתני׳ באיני יודע למי קדשתיה הא אפילו כשמכחישו נאמן וכיון שכן מנ״ל לבדות פלוגתא מלבינו ולומר דלר״א נאמן אלא ע״כ דלכ״ע אינו נאמן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לה) נאמן ומותרת לו (וכתב הרמב״ם פ״ט וכשכונסה א״צ לקדשה כ״פ) ולא אמרינן דילמא יצרו תקפו עלה דמרתת שמא האב יכחישו ויאמר אתה לא קדשתיה גמרא דף ס״ג מ״ו וכתב הר״ן ואע״ג שאין דבר שבערוה פחות מב׳ התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאמר שנתקדשה לו נאמן עכ״ל וכתב רבינו ירוחם הא דנאמן דוקא בפני האב:
(לו) אפי׳ להצריכה גט ממנו פי׳ ואינה צריכה גט ממנו ונ״מ דאם בא אחר ואמר שקדשה והאב אינו מכחישו או שהאב עצמו נזכר למי קדשה מותרת לעלמא וא״צ גט ממנו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כב) בָּאוּ שְׁנַיִם וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. {וְצָרִיךְ קִדּוּשִׁין כְּשֶׁכּוֹנְסָהּ, מֵאַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה כְּבָר מֵאַחֵר (הָרַ״ן וְהָרַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(מב) שם במשנ׳
(לט) ולא הכירו. לכאורה משמע דוקא שאמר בהדיא שאינו מכירו אבל ל׳ הב״י בשם התו׳ שאם היה החתן עומד לפניו ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כדי דבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולפיכך לא פי׳ מיד עכ״ל מיירי דבאו שנים אבל אם זה שעומד לפניו לבדו אומר אני הוא מה בכך הוא א״נ דהא בא׳ נאמן לומר אני הוא אף שאין האב מכירו:
(מו) שניהם נותנים גט. ואז מותרת לכל אדם בש״ס איתא אליב׳ דרב אסי דקי״ל כוותיה כשבא א׳ ואמר אני קדשתי נאמן לכנוס משום דלא חציף אינש לומר בפני האב אני קדשתי דמרתת דלמא מכחיש ליה אביה ואם באו שנים וכ״א אומר אני קדשתי ע״כ א׳ מהם אינו מרתת מ״ה שניהם נותנים גט לכאורה קשה כיון דא׳ מהם בודאי אינו מרתת למה לא חיישינן שמא שניהם אינן מרתתי׳ ואלו שנים שקרנים הם ולא קדשו אותה ואחר קידש אותה א״כ למה היא מותרת לכל אדם אחר דשניהם אלו נותנים לה גט וצ״ל כששניהם נותנים גט אמרינן אין אדם חוטא ולא לו כיון שאינו כונס למה ליה לשקר אלא בוודאי אחד מהם יודע דהשני הוא קידש אותה אז לא תבוא לידי חטא כי השני נמי מגרש אלא כשבא א׳ לבדו אז אמרינן מסתמ׳ דמרתת והוא אומר קדשתי בוודאי הוא המקדש ומותר לישא אותה:
(מז) וצריך קידושין. משום דחיישינן שמא המגרש הוא המקדש ועיין בסוגיא לשיטות רש״י ותו׳ מוכח להאי תירוץ אירתותי מרתת א״צ הכונס לקדשה משום דאמרינן האי דמגרש הוא מרתת והשני הוא קידש אותה ולהפוסקים אלו דס״ל דצריך לקדשה קשה לישב הסוגי׳ ארתותי מרתת ואם כנס זה קודם שגירש השני אסורה לו משום דהוי ביאת זנות ואסורה ג״כ לשני דשמא הוא ביאת זנות ואסורה לבעל ולבועל:
(כו) גט – ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א׳ מהם וכנס מוציאין מידו ואפי׳ אם הא׳ יתן אח״כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג״כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח״מ ב״ש:
(כז) כשכנסה כו׳ – עיין ברמב״ם פ״ט מה״א. ובהרב המגיד שם וב״ש:
באו שנים וכל אחד אומר קדשתיה, שניהם נותנים לה גט. ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס.
(לג) ומה שכתב באו שנים וכל אחד אומר קדשתיה שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס שם במשנה וכתב ה״ה בפ״ט ובירושלמי אמר רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב״א איפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושי הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה עכ״ל וכ״כ הר״ן בשמו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. וכתב ה״ה פ״ט בשם הירושלמי שאם קידם אחד מהם וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב״א אפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושין הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק ע״ז עכ״ל וכ״כ הר״ן (ד׳ תרכ״א) בשמו:
(לז) שניהם נותנין גט ולא אמרינן דהני תרי ודאי חד מינייהו משקר דהא אב אומר שלא קדשה אלא לא׳ וה״א דאוקי חד לגבי חד וליתא לתרוייהו קמ״ל דלא אמרינן הכי:
(לח) ואם רצו א׳ נותן כו׳ פי׳ אפילו אם עדיין עומדים בדיבורם וכל א׳ אמר אני קדשתיה ולא אמרינן דלוקי חד לגבי חד וכאילו ליתנהו לתרווייהו ויהא אסור לכנוס לחד מינייהו קמ״ל וה״ה אם שניהם נותנין גט דמותרת לעלמא ועד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(כג) בָּא אֶחָד וּכְנָסָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְאָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא כְּנָסָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִתִּירוּהָ לִכָּנֵס כִּכְנָסָהּ דָּמֵי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(מג) ברייתא שם
(מד) הר״ן בשם הרשב״א כדאמרינן בשבויה כתובות דכ״ב ע״א
(מ) שניהם נותנין גט. ואם קדם א׳ מהם וכנס מוציאין מידו המ״מ בשם הירו׳ ונראה אפילו הא׳ נתן אח״כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה לבועל ונ׳ דגם להשני אסורה מספק דכשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל:
(מח) א״נ. אם לא ע״פ ב׳ עדים אז יכול לאוסרה אפילו אם האב מכחיש אותם לא מהני הכחשתו נגד ב׳ עדים ואסורה לשניהם רי״ו:
(כח) עליו – אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ״י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי״ו ח״מ ב״ש:
(יג) לאוסרה עליו – עבה״ט שכ׳ אבל אם הביא שני עדים כו׳ עד ואסורה לבעל ולבועל. ועיין בס׳ יד המלך פ״ב מהל׳ סוטה שתמה על זה חדא דאף אם נדון את הבת כמזידה הלא כל הדינים של נאמנות האב מיירי בקטנה עדיין דבגדולה שוב אין האב נאמן עליה לדעת רוב הפוסקים וא״כ הרי דעת רש״י ותו׳ וראב״ד דזנות דקטנה אינה נאסרת דפתוי קטנה אונס הוא (לקמן סי׳ קע״ח ס״ג) ועוד דאף אם נדחוק לו׳ דמיירי באב שאמר על בתו קטנה שקידשה לפלוני ואח״כ כשנעשית גדולה באו עדים והכחישו להאב והעידו שקידשה לאחר דנאסרה בביאות אשר בגדולתה למה נאסרה הרי אנוסה גמורה היא אכתי קשה שהאמינה לאב ומאי הוי לה לאיעבד הלא קודם שהעידי העדים להכחיש את האב היה האב נאמן עליה מדאורייתא וכתב שראה ברבינו ירוחם שממנו העתיק הח״מ דין זה ולא נזכר שם כלל לשון זה ואסורה לבעל ולבועל רק כתב שם ותצא מזה ומזה ואין זה ענין כלל לדינא דאסורה לבעל ולבועל דהתם אסורה מדאורייתא אבל הכא כל תצא מזה ומזה אינו אלא מדרבנן וכמו באשה שהלך בעלה למד״ה וניסת ע״פ עד א׳ ובא בעלה כו׳ ע״ש עוד וע״ל ס״ס י״ז ומ״ש שם:
בא אחד וכנסה, ואח״כ בא אחר ואמר אני קדשתיה, אינו נאמן לאוסרה עליו.
(לד) ומה שכתב בא אחד וכנסה ואח״כ בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו ברייתא שם וכתב הר״ן בשם הרשב״א דמסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוה לכנסה אע״פ שלא כנסה כדאמרינן בפ״ב דכתובות (כג.) גבי שבויה וכתב ר״י בשם הרמ״ה נרבוני אבל אם הביא עדים שהוא קדשה אע״פ שהאב מכחיש לאחרון לאו כל הימנו ותצא מזה ומזה בגט ומותרת לעלמא. כתב ר״י אמר קדשתי את בתי ואחר זמן אמר לפלוני קדשתיה אפילו אמר כשהיא קטנה קדשתיה ולאחר זמן כשגדלה אמר לפלוני קדשתיה נאמן וכ״כ הרמב״ם והתוספות כתבו שאם היה החתן עומד לפניו ואמר קדשתי את בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כדי דיבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולפיכך לא פירש מיד עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) אינו נאמן לאוסרה עליו. וכתב רבי׳ ירוחם אבל אם הביא עדים שהוא קדשה אע״פ שהאב מכחיש לאחרון לאו כל הימנו ותצא מזה ומזה בגט ומותרת לעלמא:
(לט) בא אחד וכנסה כתב הר״ן בשם הרשב״א כיון שהתירוה לכונסה אע״פ שלא כנסה כדאמרינן לעיל בסימן ו׳ גבי שבויה גם בסימן י״ז בהיתר א״א:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(כד) הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: קִדַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיךְ, נֶאֱמָן לִתֵּן לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ לְעָלְמָא, אֲבָל לֹא לְכָנְסָהּ. וְאִם כְּנָסָהּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. {וְאִם יֵשׁ עֵד אֶחָד שֶׁהוּא קִדְּשָׁהּ, מֻתָּר לְכָנְסָהּ לְכַתְּחִילָה (רַ״ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהעודהכל
(מה) שם בבריי׳
(מו) שם ומפר׳ שם מפני שהי׳ מחפה עליו ופירש״י מתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא
(מז) ה״ה שם בפ׳ ג׳ בשם הרשב״א וכ״כ הר״ן בשמו מטעם שמן הספק אתה בא לאוסרה ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה
(כ) אבל לא לכונסה דשאני גבה דידה דחיישי׳ שיודע הוא שתהא מתתפתה ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא עוד לומר אני הוא.
(מא) אינו נאמן לאוסרה עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אף ע״פ שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל כ״כ ר׳ ירוחם ופשוט הוא:
(מב) אבל לא לכונסה. כלומר אפי׳ אחר שנתן לה גט והיא מותרת לכל אדם אפ״ה אסורה לזה דיש לחוש לקנוניא המ״מ:
(מט) אבל לא לכונסה. משום אפי׳ אם הוא משקר י״ל דהיא מחפה עליו ואינה מכחיש׳ אותו וכתב המגיד דאסורה לו אפילו אחר שנתן לה הגט דאל״כ יש לחוש לקנוני׳ מיהו אם שנים באים וכ״א אומר אני קדשתי אם רצו א׳ נותן גט וא׳ כונס כמ״ש לעיל ולא חיישינן דהיא מחפה עליו מטעם הנ״ל:
(נ) ואם יש ע״א. כתב בח״מ אם שנים באים וכ״א אומר אני קדשתי לא מהני ע״א והא דמהני כאן ע״א משום כאן אין שום אדם מכחישו ואין מוכרח ויותר מסתבר כיון דהיא לא אתחזק בא״א מהני ע״א כמ״ש בי״ד סי׳ קכ״ז וכ״כ בחדושי מהרי״ט:
(נח) ואם יש ע״א כו׳ – כמש״ש אין אדם חוטא כו׳:
האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי, ובא אחד ואמר אני קדשתיך, נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה.
(לה) האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי ובא א׳ ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה שם ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שאינו נאמן לכנוס ובברייתא יהיב טעמא מפני שמחפה עליו כלומר דלא דמי לאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אף לכנוס דהתם מירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל גבי אשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא כתב הרמב״ם בפ״ט נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה וכתב ה״ה הכוונה שאף ע״פ שכשגירשה אנו מחזיקים אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר וכתב הרשב״א שאע״פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ״ל עכ״ל וגם הר״ן כ״כ בשם הרשב״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) וכתב הר״ן פ׳ האומר דף תרכ״א ע״א ומיהו אם היה שם ע״א ומעיד שהוא קדשה נאמן:
(יא) אבל לא לכונסה. וכתב ה״ה שאע״פ כשגירשה אנו מחזיקים אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש. לחוש לקנוניא וכתב עוד בשם הרשב״א שאע״פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראים הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ״ל עכ״ל:
(מ) אבל לא לכנסה דלא דמי לאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אף לכנוס דהתם מרתת כדפרישית אבל לגבי האשה לא מרתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר אני הוא אבל לאחר מותרת אם נתן לה גט דאינו חוטא ולא לו ועד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישההכל
 
(כה) הָאָב שֶׁאָמַר עַל בִּתּוֹ בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה: קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן לְפָסְלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: גֵּרַשְׁתִּיהָ, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לְקִדַּשְׁתִּיהָ, אֲבָל הֵיכָא שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ עַל פִּיו, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר לְאַחַר זְמַן; גֵּרַשְׁתִּיהָ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(מח) משנה שם דס״ד ע״א
(מט) הר״ן שם וכ״כ רי״ו
(כא) תוך כ״ד דגם בזה מועיל תוך כ״ד דאכתי לא סיים דבריו ואין כאן פי׳ דבריו ולא חזרה מדבריו אלא סיום דבריו וכמו שכתבתי בסמוך.
(מג) ואם יש ע״א. אפשר דע״א לא מהני בדין המוזכר למעלה סעיף כ״ב כשבאו שנים וכ״א אומר אני קדשתיה דאף דיש לא׳ עד המסייע לו אינו נאמן בדבר שבערוה וכאן ע״א נאמן משום דאין שום אדם מכחישו תדע דכאן אם כנסה אין מוציאין מידו ולעיל ס״ק ל״ח כתבתי בשם הירושלמי אף אם כנס מוציאין מידו:
(נא) תוך כדי דיבור וכו׳. משום כשאמר קדשתי ואח״כ אמר גרשתי אינו מפ׳ דבריו אלא אומר מלתא אחריתי ואינו נאמן אלא מחמת מיגו מ״ה אינו נאמן אלא תכ״ד דאז שייך לומר מיגו דלא אמר כלום אבל אחר כ״ד לא אמרינן מיגו דלא היה אומר כלום משום דהוה מיגו למפרע ומגו למפרע לא אמרי׳ כמ״ש בהרא״ש פ׳ שני דייני ול״ד להא דקי״ל בקדושין תכ״ד לאו כדיבור הוא דשם לא איירי לענין מיגו אלא כשהוא מקדש ועושה מעשה בפני עדים ואח״כ רוצה לחזור אפי׳ תכ״ד א״י לחזור אף על גב בעלמא תכ״ד יכול לחזור מ״מ בקדושין א״י לחזור אבל בכה״ג כשאומר דבר שסותר לדבריו הראשונים נאמן הוא במיגו אם הוא תכ״ד וכן מוכח לקמן סי׳ מ״ז כשהיא אומרת נתקדשתי ותכ״ד אומרת פנויה אני ועיין סי׳ ו׳ דאינו נאמן לומר דהיתה שבויה משום דוקא לנשואין הימניה רחמנ׳ לאב ולא לשבויה ש״ס ודברי ב״ח בק״א תמוהים ועיין סימן י״ג:
(נט) ודוקא כו׳ – עמ״ש בח״מ סי׳ פ״ב בדיני מגו.
האב שאומר על בתו בעודה קטנה או נערה, קדשתיה וגירשתיה, נאמן לפוסלה לכהונה.
(לו) האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגרשתיה נאמן לפסלה לכהונה אבל אם לאחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה אינו נאמן משנה שם (דף סד.) וכתב הר״ן דכי אמרינן דקדשתיה וגרשתיה נאמן דוקא בתוך כדי דיבור אבל היכא שהוחזקה א״א על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין וגם ר״י כתב שיש אומרים כן אבל מדברי תשובת הרשב״א שאכתוב בסמוך לא משמע הכי ודע דמסיים במתני׳ נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ובגמרא מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כדרב הונא אמר רב דאמר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה בנישואין הימניה רחמנא בשבויה לא הימניה רחמנא ופרש״י בנישואין הימניה רחמנא. אם נערה היא או קטנה אבל בבוגרת לא אשתעי קרא דנערה כתיב הילכך לא מהימן כלל משגדלה אבל בשבויה לא הימניה רחמנא כלל וכתב הר״ן וא״ת ליהמניה כי אמר נשבית מגו דאי בעי אחר קדשתיה בביאה לפסול לה דמיפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא לאו קושיא היא דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי עכ״ל:
כתב הרשב״א שנשאל על אב שאמר שקדש את בתו ואח״כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון בפסולי עדות דאורייתא היו ואינם כלום נאמן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וראיה מההיא דכתובות (כב:) ההיא איתתא וכו׳ וא״ת הרי בסוף גיטין (פט.) כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלאה לאו כל כמינך דמתחזקת לאמתלאה י״ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הוא הקול עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) קדשתיה וגרשתיה נאמן. אבל גבי שבויה אם אמר נשבית ופדיתיה אינו נאמן וכתב הר״ן וז״ל וא״ת ליהמניה כי אמר נשבית מיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה דמיפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא לאו קושיא הוא דבקידושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי עכ״ל. ואין להקשות מ״מ ליהמניה במגו דאילו היה רוצה לשקר הוה אמר קדשתיה וגרשתיה י״ל דאין זה מיגו דהיא טענה גרוע כיון דאין קידושין וגירושין בפחות מב׳ עדים ירא לשקר שישאלו אותו בפני מי קדשוה וגרשוה ויעמדו על הדבר משא״כ כשיאמר קדשתיה בביאה לפסול לה דאף דאין מאמינים לו על הקידושין מ״מ למיחש מיהא בעי שנבעלה לפסול לה ואסורה לכהן משום זונה ודו״ק:
ועיין עוד בהר״ן וב״י הביאו דכתב דאינו נאמן לומר גירשתיה כ״א תוך כדי דיבור דקדשתיה וב״י כתב עליו שבתשובת רשב״א לא משמע כן ע״ש וק׳ דבש״ע בסעיף כ״ה כתב דברי הר״ן הנ״ל ואחר כך מיד בסעיף כ״ז העתיק לשון הרשב״א שבתשובה הנ״ל כאילו אין בינייהו מידי מיהו נ״ל דשם בש״ע קיצר בל׳ תשובת הרשב״א ולפי הקיצור אפשר לומר דמיירי בתוך כ׳ד וכמ״ש שם רמ״א ז״ל בהגהותיו (ורמ״י כתב בלבוש אפי׳ אינו תוך כדי דיבור ומחלק דכאן נאמן במיגו דאי בעי אמר לזה קדשתיה בתחלה ע״ש כ״פ) מיהו ק׳ דרמ״א ז״ל כתב שם ולי נראה כו׳ כאילו בא לפלוג ולא הו״ל לכתוב אלא כלומר פירוש דהרי צריכין לומר דכוונת המחבר ש״ע ג״כ הוא לזה דאל״כ יסתרו דבריו זא״ז כנ״ל ודו״ק:
(מא) קדשתיה וגרשתיה נאמן לפוסלה לכהונה ואע״ג דגבי שבויה אמרינן לעיל בסי״ז דאם אמר האב נשבית ופדיתיה אינו נאמן לאוסרה בין גדולה בין קטנה בגמרא מתרץ דגבי קידושין האמינתו תורה דכתיב את בתי נתתי לאיש אסרה על כל העולם כולה ואפי׳ לכהן משום איסור א״א ולכן כשאמר ג״כ גירשתיה נאמן לאוסרה לכהונה שאין זה איסור מחודש שבלא״ה היא אסורה לכהן אבל גבי שבויה שאין האיסור מחמת קידושין לא מצינו שהאמינתו תורה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(כו) אִם אַחַר שֶׁבָּגְרָה אָמַר: קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נ) שם במשנה
(מד) אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה. לכאורה משמע דלאו דוקא גרשתיה אינו נאמן לפוסלה לכהונה דה״ה באומר קידושי תנאי היו או פסולי עדות היו עידי הקדושין וכיוצא בדברים אלו ג״כ אינו נאמן להחזיקה בפנויה כל שהוחזקה א״א על פיו ואינו נאמן להתירה לעלמא רק כמשמעות פשט הכתוב בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה (פרש״י לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר הזה התירה לזה) ועוד יתבאר בסמוך:
אבל לאחר שבגרה, אמר קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה, אינו נאמן.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כז) אָב שֶׁאָמַר שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ קִדְּשָׁהּ לְאַחֵר וְאָמַר: קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן הָיוּ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת דְּאוֹרָיְתָא וְאֵינָם כְּלוּם, נֶאֱמָן. {וְלִי נִרְאֶה, דַּוְקָא תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נֶאֱמָן, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ סָעִיף כ״ה.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נא) הרשב״א בתשו׳ שאלה מעובדא דההיא איתתא וכו׳ כתובות דף כ״ב ע״א
(כב) ול״נ דוקא תכ״ד כמו שיתבאר בסמוך סעיף כ״ו נר׳ שצ״ל כמו שנתבאר סעיף כ״ה והיינו דשם כתב גרשתיה צ״ל דוקא תכ״ד דבקדשתיה וכאן לענין פסולי עדות אמרי׳ דנאמן ומשמע אפי׳ אחר כ״ד וכ״כ ב״י בהדיא דפליגי מ״ה כתב רמ״א כאן דגם בזה דוקא תכ״ד וא״כ רמ״א פליג על הפסק הש״ע (שכתב) ואח״כ קדשה לאחר דהיינו אפי׳ לאחר כ״ד וקשה באמת על הש״ע שפסק בתרווייהו דסותרים זה את זה ועל רמ״א תימא דאמר כאן דמהני משום תכ״ד והא בזה כיון דלא מהני אחר כ״ד ע״כ לומר דסותר דבריו הראשונים וא״כ גם תכ״ד לא מהני כיון דבקידושין לא הוי (תכ״ד) כדיבור כמו שזכרנו בסעיף כ׳ וכאן לא שייך לתרוצי כמו שתרצנו באמירת קדשתיה וגרשתי׳ דהוי סיום דבריו דהא כאן עביד מעשה נגד דבריו שאמר קדשתיה אלא דעכשיו הוא חוזר מדבריו וזה לא מהני בקידושין אפי׳ תוך כ״ד ע״כ נ״ל דבאמת אין כאן פלוגתא דגם סעיף זה שהיא מתשובת רשב״א בב״י ס״ל דבקדשתי׳ וגרשתיה לא מהני אלא תכ״ד אלא דכאן שאני דהכא כ׳ הרשב״א וצ״ל ואמר קידושין ראשונים בפסולי עדות היו נאמן משום דהפה שאסר הוא שהתיר וראיה מכתובות ההיא איתתא וכו׳ וא״ת הרי בסוף גיטין אמרו כיון דבעידנ׳ דהוי קל לא הוה אמתל׳ לאו כל כמינך דמחזקת לאמתלא י״ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הקול עכ״ל והתם בגיטין דף פ״ט הוא ענין שהיה קול על האשה שנתקדשה ואח״כ אמר אביה שהיה קידושין על תנאי ולא נתקיים התנאי ורצה לבטל הקול של קידושין וע״ז אמרו שם דלא הוי אמתלא לבטל הקול כיון דלא היתה האמתלא בשעת יציאת הקול והנה הרשב״א פסק שם לענין פסולי עדות דהוה אמתלא על מה שאמר תחלה קדשתיה ומבואר בסי׳ ו׳ דכל שיש ריעותא בקדוש (מכח האמתל׳) הוי אמתל׳ ואמר דמהני אמתלא אע״ג דלא היתה האמתל׳ בשעת יציאת הקול והיינו מטעם דבגיטין יצא הקול בלא אמירתו משא״כ כאן דהקול הוא מחמתו בזדה מהני האמתל׳ אפי׳ אח״כ וא״כ אין זה ענין לההיא דקדשתי׳ וגרשתי׳ דבזה לא הוה גרשתיה אמתל׳ על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח״כ וא״כ אין זה ענין לההיא דקדשתי׳ וגרשתי׳ דבזה לא הוה גרשתיה אמתל׳ על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח״כ משא״כ לענין פסולי עדות ששם הוה אמתל׳ על מאמר קדשתיה שאמת הוא אלא שהיו פסולי עדות מ״ה בההוא דקדשתי וגרשתי בעינן תוך כ״ד דוקא כיון דלא היה אמתל׳ על מאמר ראשון אלא סיום דבריו הראשונים מהני תוך כ״ד כיון דלאו חזרה היא אבל בהך דפסילי עדות דהוי אמתל׳ ומהני כאן אפי׳ לאח״ז כיון דהוא הוציא הקול נמצא דשפיר פסק הש״ע בתרווייהו ודברי רמ״א כאן הם שלא בדקדוק ובד״מ ראיתי שלא הביא שם רק דברי ב״י שכתב שם שיש פלוגתא בין הנך תרתי והאמת כאשר נתבאר בס״ד וראיתי דברים בזה שלא הרגישו לחלק בזה דיש חילוק בין אמתל׳ ובין הך דקדשתיה וגרשתי׳ ולא מיושב על הקושי׳ הנ״ל למעיין בדבריהם וא״ל לפי מה שפרשתי יהיה נאמן כשאומר גרשתי אחר קדשתיה אחד כ״ד במגו דאי בעי אמר הקידושין היו בפסולי עדות הא לאו קושיא הוא דכל הוחזקה בא״א אפי׳ על פיו לא אתי מגו אח״כ ומרע להחזקה דהוה כמנו במקום עדים ובהרבה דוכתי בח״מ דלא אמרי׳ מגו במקום חזקה אלימתא ובלבוש כתב טעם לנאמנות בפסולי עדות מכח מגו דאי בעי אמר קדשתי לזה כיון דלא אמר תחלה רק קדשתי סתם ואין זה נכון דא״כ מה מקשה הרשב״א מההוא דסוף גיטין דהא שם ליכא מגו אלא פשוט דמיירי כאן אפי׳ באומר תחלה קדשתיה לפלוני אלא דהאמתלא שוברות מ״ש תחלה וע״ז מביא ראיה שם מכתובות ההיא איתתא כו׳ נראה שרומז על מ״ש בפ״ב דכתובות מעשה באשה שקפצו עליה ב״א שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני לימים עמדה וקדשה עצמה דנאמנת לומר שתחלה לא אמרה כן אלא מפני בני אדם שאינם מהוגנים והיינו אמתלא כדאיתא שם ושם ודאי לא היו תוך כ״ד א״ו מפני האמת לא נאמנת כמו שזכרנו לא מחמת מגו וה״נ בהך שאמרה פסולי עדות היו דמהני מטעם אמתלא ואפי׳ אחר זמן אמרינן בזה הפה שאסר הוא שהתיר וכדברי הרשב״א מאחר שהוא הוציא הקול.
(מה) קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה. נראה דמכ״ש אם אמר קדשתיה בלבד כשהיתה קטנה דאין נאמן לאוסרה על כל העולם מאחר שעכשיו היא גדולה:
(מו) ול״נ דוקא תוך כ״ד נאמן. וכבר כתבתי בסמוך סעיף כ״ה דלאו דוקא לומר גרשתיה אינו נאמן לאחר כ״ד להחזיקה בגרוש׳ לאוסר׳ לכהן דה״ה כל דבר המבטל הקדושין ומחזיקה בפנויה אינו נאמן לאחר כ״ד אבל בב״ח בקונטרס אחרון חילק ביניהם דדוקא לענין גירוש לא הימניה רחמנ׳ אבל בכל מה שיאמר בקדושי ביתו נאמן אף לאחר כ״ד ובאמת לא ידעתי אם אין לאב נאמנות בגירושין למה נאמן אף תוך כדי דבור ואם הטעם מכח מיגו דאי בעי שתק והוה אסורה על כל העולם מיגו זה שייך נמי אף לאחר כ״ד:
(נב) ול״נ דוקא תכ״ד. וכמ״ש בסעיף כ״ה דס״ל כשם שאינו נאמן לומר אחר כ״ד דהיא מגורשת כך אינו נאמן לומר שום דבר הסותר דבריו הראשונים כמ״ש בשם תו׳ דאינו נאמן אלא לפרש דבריו אבל מה שאינו פי׳ לדבריו אינו נאמן אלא תכ״ד ובלבוש כתב דנאמן אפילו אחר כ״ד והביא ראיה מסעי׳ כ׳ דאם אמר קדשתי ואח״כ אמר נודע לי נאמן ולמ״ש ל״ד לשם דשם אינו סותר דבריו וט״ז כ׳ דכאן נאמן אפילו אחר כ״ד משום דהוי כאמתלא למ״ש קדשתי אותה היינו שהיה הקדושין לפני פסולי עדים אף על גב באמתלא בעינן שהיה מקום אמתלא מיד תירץ הרשב״א בתשו׳ היינו דוקא אם יצא הקול ממקום אחר אז בעינן אמתלא מיד אבל כאן הקול הוא מחמתו מהני אמתלא אפילו אח״כ אבל קדשתי וגרשתי לא הוי אמתלא דהא מעשה קדושין קיימים אלא אומר גרשתי מיהו לדעת רמ״א צ״ל כמ״ש:
(ס) ול״נ כו׳ – כ״כ הב״י שהר״ן הנ״ל בסכ״ה חולק על הרשב״א כאן:
(יד) דוקא תוך כ״ד עב״ש שכתב וט״ז כ׳ דכאן נאמן אפי׳ אחר כ״ד משום דהוי כאמתלא כו׳ ועמ״ש לקמן סי׳ מ״ז ק״ב בענין זה אי מועיל כאן אמתלא ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אבן העזר לז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אבן העזר לזרשימת מהדורות, באר הגולה אבן העזר לז, ט"ז אבן העזר לז, חלקת מחוקק אבן העזר לז, בית שמואל אבן העזר לז, באר היטב אבן העזר לז, ביאור הגר"א אבן העזר לז, הגהות ר' עקיבא איגר אבן העזר לז, פתחי תשובה אבן העזר לז, טור אבן העזר לז, מקורות וקישורים לטור אבן העזר לז, בית יוסף אבן העזר לז, אור חדש – תשלום בית יוסף אבן העזר לז – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אבן העזר לז, דרישה אבן העזר לז, פרישה אבן העזר לז, ב"ח אבן העזר לז

Even HaEzer 37, Shulchan Arukh Sources Even HaEzer 37, Be'er HaGolah Even HaEzer 37, Taz Even HaEzer 37, Chelkat Mechokek Even HaEzer 37, Beit Shemuel Even HaEzer 37, Baer Heitev Even HaEzer 37, Beur HaGra Even HaEzer 37, Hagahot R. Akiva Eiger Even HaEzer 37, Pitchei Teshuvah Even HaEzer 37, Tur Even HaEzer 37, Tur Sources Even HaEzer 37, Beit Yosef Even HaEzer 37, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Even HaEzer 37, Darkhei Moshe Even HaEzer 37, Derishah Even HaEzer 37, Perishah Even HaEzer 37, Bach Even HaEzer 37

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×