(א) האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד עד שתבגר ז״ל הרמב״ם בפ״ג וכן משמע בכמה דוכתי וכן בירושלמי פרק האומר אהא דתנן אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום הא בת יום אחד מתקדשת בכסף וכתב הרא״ש ונראה דה״ה דמתקדשת בשטר ולא אמרו בכסף אלא לאפוקי קידושי ביאה כדבסמוך ובר״פ האיש מקדש (קידושין מא.) תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה ואיפליגו ר״ל ור״י (מג:) בנערה והלכה כר״י דאמר אפילו נערה אביה מקבל קידושיה ולא היא אא״כ מדעת אביה:

(ב) ומה שכתב וכסף קידושיה שלו בפרק קמא דקידושין (קידושין ג:) ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) מייתי לה מקרא:

(ג) ומה שכתב וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה במשנה פרק נערה שנתפתתה (שם) האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואע״פ שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקידושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מיתנו:

(ד) ומה שכתב אלא שבכסף יכול לקדשה מיד וכו׳ ארישא דמילתא שכתב דזכאי לקדשה בין בכסף בין בשטר בין בביאה קאי ולמדנו דמ״ש בין בביאה לא קאי אמשעה שתולד דהא אינו יכול למוסרה לקידושי ביאה עד שתהא בת ג׳ שנים ויום אחד כלומר שאם מסרה לקידושי ביאה אינה מקודשת משום דביאה פחותה מבת ג׳ ויום אחד לאו ביאה היא וזה פשוט במשנה פרק יוצא דופן (נדה מד:) ומייתי לה בפ״ק דקידושין (י.):

(ה) ומה שכתב ומשבגרה אין לו רשות בה פשוט בכמה דוכתי ומהם פרק עשרה יוחסין (קידושין עט.) אצל הדין שיבוא בסמוך:

(י) קדשה ונתארמלה או נתגרש׳ קודם שתבגר חזרה לרשות אביה אפי׳ כמה פעמים אבל אם השיאה ונתארמלה או נתגרשה קודם שתבגר אין לו עוד רשות בה כ״כ הרמב״ם בפ״ג וכך יש ללמוד מדתנן בפ׳ נערה שנתפתתה (כתובות מג:) המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ומסיים בה משהשיאה אין לאביה בה רשות ובפ׳ האיש מקדש (קידושין מד:) אמרינן דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב ופירש״י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח״כ קדשה היא עצמה לאחי אביה דהני קידושין בעי מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה:

(ו) קדשה אביה בבקר והיא קדשה עצמה בערב וכו׳ מחזיקין אותה בחזקת בוגרת מהבקר וכו׳ אבל בתוך הששה חדשים אם קדשה אביה כו׳ בפ׳ עשרה יוחסין (קידושין עט.) איתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם אימת אילימא בתוך ו׳ בהא לימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה אלא לאחר ו׳ בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו׳ חדשים לבד לא צריכה בההוא יומא דמישלם ו׳ רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו השתא (מדהשתא בוגרת) בצפרא נמי בוגרת ופירש״י וקדשה היא בעיר בו ביום: והרי היא בוגרת. בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום: הרי בוגרת לפנינו. וקידושיה קידושין ולא של אביה: אי נימא בתוך ו׳ חדשים. שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ו׳ חדשים בלבד כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ו׳ חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימנים ניכרים בדדיה כדתנן במסכת נדה (מז:) פגה בוחל וצמל: בהא אמר רב הרי בוגרת לפנינו. הא כל אותן ו׳ חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא ואשתכחה בוגרת מי יימר דבצפרא נמי בוגרת היא ודילמא השתא הוא דבגרה: אלא לאחר ו׳ חדשים. והא ודאי משמלאו לה ו׳ חדשים בגרה לה. דקדיש ביומא דמשלם שית. אביה בבקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתבגור: מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. שכל היום היא בחזקת שתביא עכ״ל ומסיק בגמרא דהלכתא כרב וכתב רבינו ירוחם דלפי גירסת הרי״ף ורש״י אם הביאה סימני בוגרת תוך ו׳ חדשים הרי היא בוגרת ולפי גירסת התוספות עדיין היא נערה:

(ז) ומה שכתב אפילו אינה מכחישתו וכו׳ כ״כ שם הרא״ש וז״ל ואסיקנא דפליגי בשאין מכחישתו והלכה כרב ע״כ וטעמא מדגרסינן התם תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישי׳ לקידושי שניהם מאי לאו חד כרב וחד כשמואל לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן בשאין מכחישתו ונימא מדמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל עבד עובדא כוותיה דרב ואמר שמואל כ״ע כיילי ליה בקבא זוטא והאי מרבנן כיילי ליה בקבא רבה ואי ס״ד לא פליגי אמאי קא איקפד כי עבד עובדא במכחישתו פירש״י אמאי קפיד הא רב במכחישתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחישתו עבד אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והא בשאין מכחישתו עבד עובדא עכ״ל:

(ח) ומה שכתב בשם הרמ״ה דוקא במכחישתו וכו׳ נראה שטעמו לפי שהוא מפרש הא דאמרינן ואי סלקא דעתך לא פליגי אמאי איקפד כי עבד עובדא במכחישתו היינו לומר דקים ליה לתלמודא דבמכחישתו הוא דעבד עובדא ומש״ה קאמר את״ל דלא פליגי לא הוה קפיד אלא ע״כ פליגי במכחישתו דעד כאן לא אמר רב הרי בוגרת לפנינו אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו מודה דחיישינן לקידושי שניהם. ועיין ברבינו ירוחם. והרמב״ם כתב בפ״ג היתה הבת ספק בוגרת בין שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקדשה היא עצמה שלא לדעת אביה ה״ז מקודשת מספק לפיכך צריכה גט מספק וכתב הרב המגיד זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפ״י יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר וכו׳ וקי״ל כרב ורבי׳ לא הזכיר דין זה גם הסוגיא אשר שם אינה מתחוורת אצלי לדעת רבי׳ שלא הזכיר סימני בוגרת כלל בפ״ב עכ״ל:

(ט) ומה שכתב רבינו אבל בתוך הו׳ חדשים אם קדשה אביה שלא לדעתה וכו׳ מבואר בדברי הגמ׳ שכתבתי בסמוך:

אשה שנתקדשה ונסתפקו במספר שנותיה ונבדקה ולא מצאו לה סימני׳ כ׳ הרשב״א בתשובה סימן אלף ורי״ו שיש להתיישב בדבר וכתבתיה בסי׳ קנ״ה כתב הרשב״ץ מי שקידש בתו וכששמעה מיחת׳ אם יש עדים כשרים שהיו לה בשע׳ קידושין יותר מי״ב שנה וששה חדשים ויש נשים שמעידות שראו לה קודם הקידושין ביותר מב׳ חדשים סימני נערות ודאי אין חוששין לקידושין ובלאו הכי חוששין וצריכה גט ואע״ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא הוא דבגרה כדאי׳ פ״י יוחסין דבעדו׳ סימנין סמכינן אנשי׳ כיון שבאו לכלל שנים דלאו עדות גמור הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא כמ״ש הרמב״ן א״נ משום דסמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ומ״מ בדיקת נשים בעינן וכל שלא נבדקה לא סמכינן עלה אלא להחמיר ולומר גדולה היא שלא תמאן אבל להקל לומר גדולה היא ותחלוץ לא וכ״כ הרי״ף והרמב״ם ומכאן נלמוד דלעדות שנים לא סמכינן אנשים דהוי עדות גמורה וכדמוכח פ׳ האומר נאמן האב לומר בני זה בן י״ג ובתי בת י״ב לנדרים אבל לא למכות וכ״כ הרמב״ם וסה״ת עכ״ל:

(יא) וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע״י שלוחו משנה בר״פ האיש מקדש (דף מא):

(יב) ומה שכתב או ע״י עצמה שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך בפ״ק דקידושין (יט) אמר רבא אמר ר״נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר׳ יוסי ב״ר יהודה לאו אר״י ב״ר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שו״פ הוי קידושין ה״נ ל״ש פי׳ הא דר״י ב״ר יהודה גבי אמה העבריה אמרה וכ׳ הרא״ש ואפי׳ לית הלכתא כר״י ב״ר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו מ״מ מייתי שפיר ר״נ סיוע מדבריו דבהך סברא דקאמר שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעליה מדעת אביה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא דהא דקאמרי רבנן מעות הראשונות לקידושין ניתנו לאו מהאי טעמא קאמרי עכ״ל ופסקה הרמב״ם להא דר״נ בפ״ג וכן דעת הרשב״א בתשובה סי׳ אלף ורי״ט אבל הרי״ף השמיטה ואיפשר שטעמו משום דסבר דלא אמרה ר״נ אלא אליבא דר״י ב״ר יהודה אבל רבנן פליגי עליה בהא נמי וקי״ל כוותייהו וכ״כ המרדכי בשם ר״מ דהא דר״נ דוקא לר״י ב״ר יהודה אבל לרבנן לא ולא קי״ל כר׳ יוסי אלא כרבנן דפליגי עליה לכך צריך האב לקבל קידושי בתו קטנה לאפוקי נפשיה מפלוגתא וכתב ר״ב בספר החכמה קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב משמע דכשנתרצה האב ליכא מאן דפליג כשידע ונתרצה ושידך מתחלה וכ״ש הכא שא״ל צאי וקבלי קידושיך להדיא והלכך יש בני אדם כשמשדך האב לבתו מניח לקבל קידושין היא עצמה והמחמיר כדברי מורינו לא הפסיד ור״י כתב דאפילו רבנן מודו בהא ע״כ ובתרומת הדשן (סימן רי״ג) כתב שזה שכתב במרדכי דלא קי״ל כהא דרבא אר״נ במרדכי דבני אוסטרייך ליתיה אדרבה מצא תשובת מהר״ם וז״ל אע״ג דאמרינן אסור לקדש בתו קטנה וכו׳ ה״מ כשהוא בעצמו מקבל קידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושין והיא מקבלתם מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קידושיך אם את חפצה עכ״ל וכתב עוד נראה דע״כ לא פליגי אלא בנותן רשות לבתו קטנה לקבל קידושין שלא בפניו לפי דעתה ורצונה אבל כשעומד על גבה ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו הוא קיבל בעצמו ואע״ג דאין המקדש אומר הרי בתך מקודשת אלא הרי את מקודשת אין קפידא דר״ל הרי את מקודשת לי מכח אביך עכ״ל וגם בתשובת הרשב״א סי׳ תתס״ו כתוב כן והביא ראיה מדאמרינן בפ״ק דקידושין כיצד מעות ייעוד אומר לה הרי את מקודשת לי כתב רבינו ירוחם אהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך כ׳ הראב״ד ולא מתורת שליחות דאין שליחות לקטן אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי מנה זו לפלוני על סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך הוי כאילו א״ל כל מי שיתן ליך מנה מעלה אני עליו כאילו נותנו לי והתקדשי בו והרא״ש כתב דכי אמרינן דאין שליחות לקטן דוקא לזכות לאחר בשליחותו אבל בכאן שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהניא שליחותה לעצמה כאילו קיבל אביה קידושיה בשבילה עכ״ל וכתב עוד קטנה אומר לה אביה צאי וקבלי קידושיך ואצ״ל אם דבר האב עם המקדש דה״ל כאומר תן לה מנה ותתקדש לך אלא אפי׳ לא דבר האב עם המקדש:

(יג) ומה שכתב בין בכסף בין בשטר כלומר דבביאה לא שייך למימר צאי וקבלי קידושיך אלא אומר לה התקדשי לפלוני בביאה ומותרת לו שתתייחד עמו:

[בדק הבית: כ׳ הרשב״א בפ״ק דקידושין אהא דתניא כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי בין ע״י אביה בין ע״י עצמה מקודשת מדעתה והוא שלא בגרה דכי יהיב לאב אי כתב הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת אבל במקדש ע״י עצמה אע״ג דאיהי מחמת אב שקלה להו אפי׳ כתב לי הרי את מקודשת לי ה״ז מקודשת. ואם אחר שבגרה נתקדשה ע״י האב שעשאתו שליח אם כתב לו בתך פלונית מקודשת לי אינה מקודשת אלא צריך שיכתוב הרי את מקודשת לי וע״ש בהר״ן:]

(יד) ומה שכתב ומ״מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אראש אסימן קאי שכתב האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד וקאמר השתא דהיינו מדינא אבל מ״מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל וכו׳ והכי דייק בפרק האיש מקדש (קידושין מא.) אהא דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה נערה אין קטנה לא מסייע לדרב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכתב הר״ן דאף ע״ג דניחא ליה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כדאמרינן לעיל התם הוא בגדולה דכיון דשויה שליח מדעת סברה וקבלה ולא חיישינן לאימלוכי אבל בקטנה דשלא מדעתה איכא למיחש שמא לכשתגדיל לא תתרצה בו:

(טו) ואם נתן רשות לשלוחו לקדשה והלך גם הוא וקבל קדושיה כלומר מאיש אחר אי זה מהם שקדם הויין קדושין משנה בפרק י׳ יוחסין (קידושין עח:):

(טז) ומה שכתב אין ידוע אי זה קודם אסורה בשניהם וצריכה גט משניהם שם במשנה אם אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ונזה נתכוון רבינו אע״פ שאין לשונו מכוון:

(יז) וכתב הרמ״ה אי שוי שליח אחרינא לקדושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש וכו׳ כ״כ רבינו ירוחם בשמו:

(יח) קטנה או נערה שקדשה עצמה אי נשאת בלא דעת אביה אינו כלום וכו׳ בפרק האיש מקדש (קידושין מז:) איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן א״ר צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א״ר נחמן והוא ששדכו עולא אמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ופרש״י שלא לדעת אביה. לא א״ל אביה לקבלם ולא ידע ובתר הכי אמר רב שימי דרבינא לא ס״ל להא דרב ושמואל כתב הרי״ף מדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא סבירא ליה להא דרב ושמואל ש״מ דלית הלכתא כרב ושמואל וכולהו רבוותא קמאי הכי פסקו כגון רב אחא משבחא ובה״ג ורבינו האי בתשובותיו כולהו פסקו הלכתא כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה דהיכא דקדשה קטנה או נערה עצמה בלא דעת אביה לא הוו קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה וכתב דאיכא מאן דחש להא דרב ושמואל ודחה הוא ז״ל דבריהם:

וכתב הרא״ש על זה מ״ש הרי״ף דהיכא דקדשה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוי קידושין אפילו נתרצה האב הוא תימא בעיני דכולה סוגיא משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכ״ע הויין קדושין וכן פרש״י דלא חיישינן אם לא כששמענו כן והר״ן כתב גרסינן בגמרא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא בין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב ואם באה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי דכיון דאכתי לא חיילי קדושין יכולה היא לחזור בה שלא תועיל קבלתה לשם קדושין וקי״ל כרב ינ״ל לדידן דאפי׳ נתרצה האב בפירוש אח״כ מהניא מחאת הבת שמיחתה מתחלה ומיהו היכא שלא מיחו לא היא ולא אביה חיילי קידושין משעת קבלתה ואף על פי שנתאכלו המעות קודם שנתרצה וכתבתי כל זה ע״ד רש״י שכתב עלה דההיא דא״ל רב שימי בפירוש מר לא ס״ל להא דרב ושמואל שאין חוששין לשמא עשאו שליח אא״כ שמענו ע״כ ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפ״ז יש לחוש בנתקדשה שלא לדעת שמא נתרצה כיון ששתק כ״כ ואם נתרצה מקודשת וכן יש לחוש בנתקדשה הקטנה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב מהו דינא אבל הרי״ף כתב דלא הוו קידושיה קדושין ובין נתרצה האב בין לא נתרצה ודבריו סתומים שאיפשר שהוא ר״ל שאפילו נתרצה בסוף או שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפרש כך מר לא ס״ל להא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמי שא״ל צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר ס״ל שאף על פי שנתרצה אינה מקודשת והוא ז״ל מפרש כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושין ה״ל לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ודבריו מטין כן שאפילו נתרצה בתחלה אינה מקודשת והריב״ש כתב בתשובה סימן קצ״ג הרי״ף והרמב״ם סוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין אינו כלום דבעינן שיתרצה בשעת הקידושין וכתב מהיכן למדו לומר כן והרמב״ם כתב בפ״ג וז״ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו אם נתארמלה או נתגרשה מאותן הקדושין אינה אסורה לכהן ובין היא בין אביה יכולין לעכב בין אם נתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ״ל וכתב עליו הר״ן משמע דס״ל דאילו נתרצה מעיקר׳ הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים בין היא בין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח״כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח״כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ״ע עכ״ל ומהרי״ק בשורש ל׳ כתב ליישב זה ולא נראה לי דבריו ול״נ שהרמב״ם סובר דכשאמרו בין היא בין אביה יכולין לעכב לא כרש״י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה״פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע״ג שהוא יכול לקדשה בע״כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קדשה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אם אח״כ לא נתרצית כיון שהוא לא קדשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי הרמב״ם שכתב בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי זה כתבו התוס׳ וא״כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אח״כ אינה מקודשת יש ענין לבין היא ובין אביה יכולין לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין ופסק הרמב״ם כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולין לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה״ל תלמיד במקום הרב כתב הריב״ש בתשובה סימן תע״ט כתב הרמ״ה כל שידענו שנתרצה בשעת שמיעה הוו קידושין אפילו בלא שידך ואפילו לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח״כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין אלא שאם מיחה בפירוש אז לא הוו קידושין אפילו נתרצה אח״כ וזהו הדרך הנכון בזה שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא״ש שלא כדעת הרי״ף והרמב״ם שסוברים דאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת ובסימן י״ד כתב שכל הראשונים שחברו השגות על הרי״ף או על הרמב״ם לא השיגו עליהם בדין זה נראה שהודו להם גם מה שהוקשה מהאחרונים על דעת הרי״ף כבר תירץ הכל הרשב״א עכ״ל ועיין עוד שם ובסימן קצ״ג והרשב״א בתשובה סימן אלף ורי״ט האריך בדינים אלו עיין עליו. ועיין בכתבי מה״ר איסרלן סימן ל״ג ומ״ט ונ׳.

ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה מבואר שהוא כדעת הרא״ש:

ומה שכתב וקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישי׳ שמא נתרצה וכו׳ נראה שגם זה מדברי הרמ״ה ומילתא דסברא היא אלא שמ״ש בסוף לשונו וטרח לחזור לשדכה לשני אינו נוח לי:

(יט) ומה שכתב אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה הוא לאפוקי ממ״ש המרדכי בשם ראבי״ה וז״ל מה שפסק הרי״ף כרבינא אפילו נתרצה האב בזה לא ישרו דבריו בעיני דודאי היכא דנתרצה לא פליג רבינא ואם באנו להעמיד דבריו צ״ל כגון שנתאכלו המעות של קידושין בשעת ריצוי האב וכ״כ גם משם גדולים אחרים.

וכתב עוד המרדכי ר״ת פי׳ דהא דעולא לא מיירי אלא כגון דאיתיה לאב דאי ליתיה לאב היאך יתיר עולא ספק א״א שמא יתרצה האב וה״ל קידושין למפרע אלא ש״מ דאיתיה לאב ובהא פליגי רב ושמואל סברי מדשתיק אודויי אודי לה ועולא סבר מירתח רתח ואע״פ שהסמ״ג והמיימוני וה״ג לא חילקו בין הוא בעיר בין אינו בעיר סתמו דבריהם ולא פירשו וכ״פ אבא מארי וחילק בין איתיה בעיר ע״כ:

וכתב עוד היכא דשתק בשעת שמיעה אע״פ שצווח אח״כ חשיב נתרצה דכל ששמע ושתק ולא מיחה מיד כיון שעבר שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כתב הריב״ש בתשובה סימן תע״ט אע״פ שלא הושיט האב אצבע הכלה מ״מ כיון שהיה שם סמוך להכלה והזמין שם בתו מסתמא ע״ד לקבל היא הקידושין ואם מפני שהעיד העד שאמר לכלה הרי בתך מקודשת לי אין בכך כלום שכיון שהקידושין חלין מכח אביה ומטעמו מקבלת אותם הרי הוא כאילו מדבר עם אביה עיין בר״י בדין קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה:

(כ) ואם נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו וכו׳ שם (דף מה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למ״ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינה יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה וכתב הרי״ף איכא מאן דאמר הלכתא כרב ואיכא מאן דאמר הלכתא כרב אסי והכי מסתברא וכתב הרא״ש שר״ת פוסק כרב והוא ז״ל דחה ראייתו ונראה שהוא פוסק כהרי״ף:

ואהא דאמרינן מודה רב שאם מתה אינו יורשה כתב הרא״ש ואפילו הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דנכסים קיימי בחזקת יורשי האב ואע״ג דשרי לה בתרומה היינו משום דד״ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדפירש׳ ילפי טעם זה אינו מיטמא לה וכ״כ הר״ן דאינו מיטמא לה. וגרסינן תו בגמרא נתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעת אביה ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת אמר עולא נראין דברי תלמיד דהיינו רב ירמיה וכתב הרא״ש שאפי׳ למ״ד אוכלת מודה דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ״ה דא״ר אוכלת ומודה דאינו יורשה ולכך לא כתב הרי״ף האי פלוגתא דרב הונא ורב ירמיה זו היא גירסת הרא״ש אבל בספרים דידן גריס בהאי פלוגתא תנינא נתקדשה שלא לדעת ונישאת שלא לדעת וכך גורס הר״ן וכתב דאיכ׳ מ״ד דקי״ל כרב הונא דהוא רביה דרב ירמיה בר אבא ואע״ג דאמר עולא נראין דברי תלמיד הא רבא מפרש טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אבל מדברי הרמב״ם בפ״ח מהלכות תרומות נראה דקי״ל כעולא דאמר נראין דברי התלמיד עכ״ל ודברי הרמב״ם בפרק הנזכר כגירסת הרא״ש. עיין בתשובת ריב״ש סי׳ קצ״ג. קטנה שנתקדשה שלא מדעת אבי׳ אי הוי קידושין לכשגדלה ונפק׳ מרשות האב עיין במהרי״ק שורש ל׳ ובת״ה סי׳ ר״ח דינים דשייכי לסימן זה עיין בתשובת הרשב״א סי׳ אלף ורי״ט:

כתב מהרי״ק בשורש ק״ן בשם ר״ת על קטנה שנישאת ואביה במדינת הים צריכה מיאון וע״ש:

(כא) קטנה שהלך אביה למ״ה והשיאוה אחיה ואמה כתוב בשאלתות דהוו קידושין וכו׳ והתוספות כתבו שאינם קידושין וכו׳ ז״ל הרא״ש בפרק האיש מקדש כתוב בה״ג קטנה שהלך אביה למ״ה והשיאה אמה נישואיה נישואין דתקינו רבנן נישואין לקטנה כי ליתיה לאב וכי גדלה גדכי נישואין דידה וכדאתי אב לא צריך לקדשה ובשאלתות כתוב הא דאמרינן יכולין אחיה ואמה לקדשה היינו היכא דשכיב אב אבל אי אביה קיים לא יכלי ולכאורה משמע דחלוקות השאלתות על ה״ג דמשמע דוקא דהיכא דשכיב מצי אמה לקדשה אבל הלך למ״ה לא ומיהו מצינו למימר דה״ה הלך אביה למ״ה ובלא הלך איירי ומ״ש בה״ג שתקנו רבנן נישואין לקטנה היכא שהלך אביה למ״ה כאילו מת על זה קשיא אמאי דחקינן לעיל כגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ודחקינן נמי לשנויי בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה הל״ל כגון שהלך אביה למ״ה וקדשוה אחיה ואמה הלכך נראה דאין לה נישואין ואפילו מדרבנן מ״מ אין לאסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קידושין ונשואין היה אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאילו היא בזנות אצלו אפילו היא גדולה ובת עונשין אע״ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין כדתנן בפרק האשה רבה (יבמות צו:) בן ט׳ שנים שנשא אשה פטורה מן החליצה ומן היבום ועתה לפי׳ ה״ג צריכה מיאון אם רוצה לצאת מבעלה ולפיכך פירשו התוספות אפי׳ מיאון אינה צריכה כיון דלא תקינו לה רבנן נישואין וה״ר מנחם היה אומר דאסור לקיימה משום דשמא קדשה אביה לאחר והקשה לו ר״ת והעלה דלא חיישינן שמא קידש ולעולם היא עומדת בחזקת היתר ע״כ ועיין בתשובת הריב״ש סי׳ קצ״ג וסי׳ י״ד:

והר״ן כתב ולענין קטנה שהלך אביה למ״ה והשיאוה אמה ואתיה כתב ב״ה ז״ל דהדא מילתא איתשאילת קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדת אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך וי״א שאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במ״ה וכתב שהקשו עליהם מבת כהן שהלך אביה למ״ה שהיא אוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא קידשה אביה לישראל וכן עבד כהן שברח אוכל בתרומה ולא חיישינן שמא מכרו רבו לישראל והאוסרים מחלקים ביניהם וראוי להחמיר ע״כ. והמרדכי כתב על הקטנה דאזל אביה למ״ה ושבק ביתיה ריקם אנן סהדי דניחא ליה במאי דאזדמנא ליה במילתא דלאו איהו טרח ביה שיהו זוכים בכסף קדושיה אבל קטנה היא בעצמה אינה זוכה לעצמה דלית לה יד וכ״ש להיות זוכה בשביל אביה וב״ד יאמרו לה קבלי קדושיך בשביל אביך מאיש פלוני זה.

וכתב עוד זאת המקודשת בגזרת אמה בעלת דעת נכונה וגברת בית לא יכבה בלילה נרה בעלה בטל לגבה ואיכא למימר נתרצה האב בכל אשר תעשה כי בטח בה לב בעלה וכ״ש באיש שהניח את ביתו עד שלא יחזור עוד שהיא כיתומה בחיי האב אבל בגברא תגרא דדייר בגו ביתיה ואינה נשאת לפי כבודו פשיטא לן דלא נתרצה האב ופלוגתא דכולהו אמוראי היכא דליכא למיקם עלה דמילתא ואם ימצאו מודים שהז׳ ברכות שנעשו לקטנה זו ברכה לבטלה לפי דשמא ימחה האב או שמא מיחה בו לפי דבריהם לא נשיא שום יתומה ואפי׳ חרשת קטנה תקינו לה רבנן נשואין וא״כ ראוי לברך עליו כמו שאר מצות דרבנן ולספק בעילת זנות לא חיישינן דלית למיחש לדר״א דאמר (יבמות סא:) פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולשמא קדשה אביה במקום אחר לא חיישינן דא״כ קטנה שהלך אביה למ״ה ומת תאסר מהאי טעמא אלא נעמידנה על חזקתה ואין אשה נאסרת עד שיעידו עליה ב׳ עדים כשרים שהיא א״א או על פי חזקה וכ״ת ניחוש דילמא האב ממקומו מחה י״ל למחאה שלא בפניה לא חיישינן דאמר בפרק האיש מקדש אמר רב אוכלת עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ע״כ לא פליגי אלא לשמא יבא אביה וימחה הא למחות ממקומו לא חיישי׳ ע״כ וכתב עוד מעשה באחד שקבל קדושי בתו קטנה ומת האב והבת היתה יחידה וראויה לירש נכסים מרובים והיתה חולנית ושאל הבעל לכנוס שאם תמות יורש הנכסים והקרובים יראים פן תמות ותפקע ירושתה והארוס רוצה לכנוס בחזקה מנעוהו מקצת רבותינו כי אמרו אפילו ישאנה בעודה קטנה כיון שקדושיה היו דאורייתא ונשואין דרבנן דליכא אב דלימסר לחופה הרי הוא כמו בזנות אצלה ואם מתה לא יירשנה כי אם קרוביה יירשוה ושלחו הדבר לפני ר״ת והשיב וז״ל על הקטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת אביה ועברו עליה י״ב חדשים ועודה קטנה ותימה הוא איך יעלה על לב איש שלא ירשנה שהרי לא נחלקו אלא שלא יבא אביה וימחה ובתוך י״ב חדש אבל הכא לא ימחה לעולם ועוד אפי׳ כשהאב קיים ובתוך י״ב חדש טעמא משום מציאתה ומעשה ידיה דאהא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה ואי ירושת נכסים נפלו לה לגבי אב דאיהי גופיה לאב ממונא הוא אבל לגבי אתיה אם מת האב אינה ברשותם לא למלאכה ולא למציאה א״כ גבי ירושה שנפלה לה לאו בחזקת מריה קרינן ביה דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ולגבייהו לא הוי ממונא ותו לאחר י״ב חדש אין אחין יכולין לעכב:

(כב) המקדש בתו סתם או שא״ל אחד מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קדושיה ושיהיה הכסף שלו וכו׳ בפרק האומר לחבירו (קידושין סד:) תנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ובגמרא הא קטנות בכלל ש״מ קדושין שאין מסורים לביאה הוו קדושין פירוש הא קטנות בכלל ואפילו יש שם ב׳ קטנות דאיכא לספוקי הי מינייהו וה״ל קדושין שאין מסורים לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ״ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט ותיובתא דרבא דאמר קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין הב״ע בשאין שם אלא גדולה וקטנה פשיטא הב״ע דשויתיה שליח מ״ד כי מקבל קדושין אדעתא דידה קא מקבל קמ״ל לא שביק אינש מידי דלית ליה הנאה מיניה מי לא עסקינן דאמרה ליה קדושיי לך אפילו הכי לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה כלומר דבתו קטנה רמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בוגרת לא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא ואיתא להאי סוגיא בפ׳ האיש מקדש (קידושין נא.) גבי פלוגתא דאביי ורבא בקדושין שאין מסורין לביאה וכ׳ הר״ן אע״פ שסוגיא זו לרבא איתמר דלא קי״ל כותיה אפ״ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עליה בהא וכ״פ הרמב״ם בפ״ט מהלכות אישות וגם הרב המגיד כתב שפסקוה אע״פ שהיא אליבא דרבא דלית הלכתא כותיה מ״מ ההיא דינא קושטא הוא לכ״ע ונראה לומר טעם לזה שאל״כ לא היו שונין סוגיא זו בפרק האומר אלא ודאי קושטא הוא לכ״ע שאפילו מנתה אותו הבוגרת שליח אינה בכלל וכן עיקר אע״פ שלא נזכרת סוגיא זו בהלכה ע״כ:

(כג) ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה מילתא דסברא היא וכן דקדק הר״ן בפרק האיש מקדש מדברי רש״י שפירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא משמע מלשונו זה שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני זה בפירוש חיישינן ועיין במ״ש רבינו ירוחם בשם הר״מ נרבוני:

ומה שכתב רבינו וכן אם שידך בתו הגדולה והיו לו בנות אחרות וכו׳ בפרק האיש מקדש (שם) אהא דאמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. כתב הרא״ש מכאן דקדק ר״ת דאם שידך אדם אחת מבנותיו ואמר המשדך בתך מקודשת לי אנו אומרים שהמשודכת קידש משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה ועביד מידי דעביד ביה עבירה וכ״ש אם המשודכת במעמד החתן והאב דדעתייהו עילוה וגם בראה אם א״ל בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דליכא לספוקי מידי דגדולה שבכולן קאמר כדאמרינן לקמן בפ׳ האומר אמצעית שמא אית לה ועוד אומר ר״ת דאיפשר להיות דלא חשיב אין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כדקתני בסמוך אחת מבנותיך לאחד מבני אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה אפילו בלא שדוכין ולא להורות הלכה למעשה אמר כן עכ״ל ורבינו מפרש שמ״ש שאם שידך אחת מבנותיו היינו אפילו אם היא גדולה כלומר בוגרת ויש לו בנות אחרות קטנות דכי היכי דבמקדש אמרינן דלאותה ששידך איכוין לקדושי משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ה״נ אמרינן באב דאותה ששידך לו איכוין לקדושי ליה אפילו היא בוגרת אם עשאתו שליח לקבל קדושיה דכיון דאי לא מקדש לבוגרת עביד עבירה דשארית ישראל לא יעשו עולה אע״ג דקדושי קטנה מצוה דרמיא עליה היא שלא לעבור עבירה עדיף ומש״ה אמרינן דלבוגרת ששידך איכוון לקדושי ליה וז״ל התוספות (קדושין נב.) מעשה בא לפני ר״ת בבנו של ה״ר ישעיה הלוי שקידש בת עשיר אחד ואמר בתך מקודשת לי סתמא ולא פירש פלונית בתך ואור״ת דמקודשת ולא מיבעיא אם שידך בא׳ מהם בשם ואח״כ קידשה סתם דאדעתא דהכי קידש אלא אפילו לא שידך בשם אלא שנתרצו בפה ואמר פלונית אתן לך יש לנו לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועוד אפילו לא פירש נמי אפילו בפה יש לנו לומר דקידש הגדולה משום דלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה וה״ר מנחם מיוני נחלק עליו ואמר דהא הוי נמי כמי שקידש ב׳ אחיות ואי כדברי ר״ת דהגדולה מקודשת משום דלא יעשה כן במקומנו זה אינו לא לרבא ולא לאביי דהא אפילו לאביי דאמר הוו קדושין לא אמר אלא להצריכה גט א״כ זה נמי צריך ליתן גט ואף ר״ת חזר בו ולא עבד עובדא עכ״ל ונראה מדבריהם דלא חזר בו ר״ת אלא ממ״ש דאפילו לא פירש בפה יש לנו לומר דלא קידש אלא הגדולה משום דלא יעשה כן במקומינו אבל משאר טענות לא חזר בו וכן נראה מדברי הרא״ש שמ״ש ולא להורות הלכה למעשה אמר כן לא קאי אלא לדבריו האחרונים דוקא וכן נראה מדברי רבינו אבל ה״ה כתב בפ״ט וז״ל דע שיש מדקדקים ממ״ש לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דה״ה למי שיש לו שתי בנות קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קבל ממנו קדושין ואמר סתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קידש במעמדן שעליה נתכוונו והביאו סעד לזה ממה ששינו בתוספת׳ ב׳ אחין שקידשו שני אחיות זה אינו יודע אי זו מהן קידש וזה אינו יודע אי זו מהן קידש אסורות מן הספק אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול ויש דוחין ראיה זו דהתם כל אחד מהן קידש אחת מהן ידועה ועכשיו לא ידע אי זו מהם קידש זה ואי זו מהם קידש זה ולפיכך אומרים כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה לא קידש אלא היא אבל כאן שבשעת הקידושין אמר בתך מקודשת לי סתם י״ל שאין הולכין אחר אומדן דעתם וכן העלו בב״ד של רבינו יעקב הלכה למעשה שאפי׳ היתה אחת מהן משודכת והיו עסוקין בה כולן צריכות גט וכ״כ הרמב״ן והרשב״א ז״ל להחמיר עכ״ל וכך הן דברי הר״ן בפרק האיש מקדש וכתב שגם רב סעדיה גאון כתב בתשובה שכולן צריכות גט מיהו בדחיית אותה התוספתא כתב עוד הר״ן ועוד דעסוקין באותו ענין כמפרש דמי ועדיף טפי משידך ובהגהות מיימון משמע נמי כדברי הר״ן וה״ה שכתב בפ״ט אם שידך אחת מהן תחלה ואח״כ בשעת קדושין אומר בסתם אומר ר״ת דמסתמא המשודכת קידש וכ״ש אם המשודכת היא במקום האב והחתן שדעתן עליה וכ״ש אם אמר לה בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דודאי גדולה שבכולן קאמר ליה וכ״כ ראבי״ה שאם היו מדברים תחלה על עסקי אחת ולא נודע אי זו היא אפילו בסתם מקודשת דהלכה כר״י דאמר היה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכו׳ אבל רא״מ כתב דתופסין קדושין בכולן וצריכות כולן גט ואפילו ברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה אין מחשבתו מבטלת דיבורו שהוציא בפיו משמע דדברים שבלב אינם דברים הואיל ושינה הלשון מלשון העולם המבררים קדושיהם ושמעתי שמעשה היה בב״ד של ר״ת ששידך בנו של ה״ר אושעיא בת רבי מוריל והיו לוג׳ בנות ובשעת קדושין קידש סתם ויש שהיו רוצים להתיר מחמת השדוכין ורבו האוסרין והצריכו גט לשלשתן ואע״פ שכתבו שרבינו שמחה הביא כמה ראיות לדברי ר״ת כתבו שהר״מ הורה כהרא״ש וכ״כ בתשובות הגאונים רב סעדיה גאון תמה על מי שעלה על דעתו לומר דבאומר בתך מקודשת לי שלא קדש אלא אותה ששידך שהרי בפירוש אמרו שמחלוקת אביי ורבא היה באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך סתם איפשר דמודה שתפסו הקידושין בשתיהן ואין משגיחין לשידוכין הראשונים ולא יועיל לו מה שצוה כשאמרו ל. נאסרו עליך שתיהן ואמר לא קידשתי אלא פלונית דבארבעה דברים לא יועיל תוך כדי דיבור וחד מינייהו מקדש הילכך שתיהן צריכות שני גיטין ואין חשש לדבר זה עכ״ל כתב המרדכי בריש קידושין כתב ראבי״ה דאם האב מקבל קדושי הקטנה יאמר המקדש הרי בתך פלונית מקודשת לי כדי שלא יבא לידי ספק אי זו מבנותיו קידש ומיהו אם היו מדברים תחלה על עסקי הבת ונודע אי זו היא אפילו בסתם מקודשת דהלכתא כרבי יוסי דאמר אם היה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה וכו׳ ונראה להר״ם דהוו קידושין שאינם מסורים לביאה ואפילו חזר המקדש תוך כדי דיבור לאחר הקידושין ופירש בתך פלונית אין מועיל דקי״ל בפרק י״נ (בבא בתרא קכט:) דתוך כדי דיבור כדבור דמי בר מעכו״ם ומגדף וקידושין עכ״ל:

(כד) כתוב בשאלתות ראובן היה לו ד׳ בנות ונתן לו שמעון קדושין סתם על אחת מבנותיו וכו׳ מ״ש בתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת מתני׳ היא המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל אבל מה שכתב דאותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לימר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין דברים תמוהין הן דגרסינן בפ׳ האיש מקדש איתמר קדושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוו קידושין רבא אמר לא הוו קדושי. ופרש״י קדושין שאין מסורין לביאה. קידש אחת משתי אחיות ולא פירש אי זו מהם דאין יכול לישא אחת מהם דשמא זו היא אחות אשתו ווקי״ל כאביי וזו היא אחת מיע״ל קג״ם ובהא דשאלתות כיון שהמקדש קידש סתם אחת מבנותיו ה״ל ודאי קידושין שאינם מסורים לביאה דקי״ל דהוו קידושין להצריך גט לכולן ואע״פ שאמר האב לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קידושין לא היה לנו להאמינו דאם כן ג״כ היה לנו להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו ולכן דברי השאלתות בזה צ״ע:

(כה) שאלה לא״א ז״ל על ראובן שהיה לו ב׳ בנות קטנות וכו׳ והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט כלל ל״ה סי׳ ד׳ ותשובה זו אינה ענין כאן כלל שמה שהשיב הרא״ש שאינה צריכה גט הוא מטעם דלא אמר לי והוו ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים כמבואר בתשובה הנזכר וזה לא שייך לסי׳ זה ואין לומר דמ״מ יש ללמוד משם טעמא דלא אמר לי הא אמר לי היתה מקודשת לאה אע״פ שלא פירש לאי זו מבנותיו מקדש דאם זו היתה כוונת רבינו ה״ל לפרש כן ואדרבה משמע מדבריו שהטעם שאינה צריכה גט הוא לפי שלא פירש אי זו מבנותיו ועוד דלזה לא היה צריך להביא ראיה מדברי התשובה דכיון שאחותה היתה מקודשת לאחר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופשיטא דלא נתכוון אלא לפנויה שקידושין תופסין בה והיא מקודשת גמורה ועוד שכפי נוסחת תשובת הרא״ש שבידינו אין ללמוד מהתשובה הנזכר כן שכתב בה קידש את רחל לבן אחיו שהיה קטן מבן י״ג שנה והשתא כיון שלא נתקדשה אלא לקטן הוי ליה כאילו אינה מקודשת ואילו אמר לי היו שתיהן צריכות גט ולכן אני תמה על רבינו שכתב תשובה זו כאן:

(כו) מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים וכו׳ משנה בפ׳ האומר לחבירו (קידושין סד:) מי שיש לו ב׳ כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות וכו׳ כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות וכו׳ כולן אסורות דברי רבי מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ופסק הרי״ף והרא״ש כרבי יוסי וכן פסק הרמב״ם בפט״ו דלא כרא״מ שפסק כר״מ כמבואר בדברי הגהות מיימון בפרק הנזכר ופירש הר״ן ואמר קדשתי את בתי הגדולה אמר לבעל בשעת הקידושין קדשתי לך את בתי הגדולה ומפרש בגמרא שטעמו דרבי יוסי משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:

(כז) ומה שכתב רבינו וכולן ברשותו לקדשן היינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל:

(כח) מי שיש לו ה׳ בנים ועשאו כולן את אביהם שליח וכו׳ כל אחת צריכה גט מכל האחין וכו׳ מת אחד מהם כל אחת צריכה ד׳ גיטין וחליצה וכו׳ ברייתא בפ׳ האיש מקדש (קידושין נב.) תשלום דיני קידושין שאינן מסורין לביאה כתב רבינו בסי׳ מ״א:

(כט) האב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה בפ״ב דכתובות (דף כ״ב) ובפ׳ האומר לחבירו (קידושין סד.) אמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ופירש״י לאיש אסרה. על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר לזה התירה לזה:

(ל) ומה שכתב אפילו לא נודע לו עד שבגרה כ״כ הרמב״ם בפ״ט וכתב ה״ה בסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כ״ש שהאב נאמן ואפילו אחר שבגרה:

(לא) ומה שכתב בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ומותרת לו וכו׳ משנה בפ׳ האומר לחבירו (קידושין סג:) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס רב אסי אמר אף נאמן לכנום ותניא כוותיה דרב אסי ולפיכך פסקו הפוסקים כמותו וכתב הרמב״ם בפ״ט שכשכונסה אינו צריך לקדשה וכתב הר״ן אף נאמן לכנוס דלא חציף למימר גבי האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלא את יהבת לי קידושין ואע״פ שאין דבר שבערוה פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שהעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ״ל:

וכ״כ רבינו ירוחם הא דאמרינן נאמן דוקא בפני האב:

(לב) ומה שכתב רבינו אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפילו להצריכה ממנו גט פשוט הוא דכיון דעיקר טעמא דנאמן משום דמירתת דילמא מכחיש ליה ואם גם במכחישו היה נאמן א״כ מאי מירתת איכא וא״ל דעכ״פ יהא נאמן להצריכה גט י״ל דודאי לרב א״א לומר כן דא״כ למה נקט במתני׳ באיני יודע למי קדשתיה הא אפילו כשמכחישו נאמן וכיון שכן מנ״ל לבדות פלוגתא מלבינו ולומר דלר״א נאמן אלא ע״כ דלכ״ע אינו נאמן:

(לג) ומה שכתב באו שנים וכל אחד אומר קדשתיה שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס שם במשנה וכתב ה״ה בפ״ט ובירושלמי אמר רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב״א איפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושי הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה עכ״ל וכ״כ הר״ן בשמו:

(לד) ומה שכתב בא אחד וכנסה ואח״כ בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו ברייתא שם וכתב הר״ן בשם הרשב״א דמסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוה לכנסה אע״פ שלא כנסה כדאמרינן בפ״ב דכתובות (כג.) גבי שבויה וכתב ר״י בשם הרמ״ה נרבוני אבל אם הביא עדים שהוא קדשה אע״פ שהאב מכחיש לאחרון לאו כל הימנו ותצא מזה ומזה בגט ומותרת לעלמא. כתב ר״י אמר קדשתי את בתי ואחר זמן אמר לפלוני קדשתיה אפילו אמר כשהיא קטנה קדשתיה ולאחר זמן כשגדלה אמר לפלוני קדשתיה נאמן וכ״כ הרמב״ם והתוספות כתבו שאם היה החתן עומד לפניו ואמר קדשתי את בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כדי דיבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולפיכך לא פירש מיד עכ״ל:

(לה) האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי ובא א׳ ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה שם ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שאינו נאמן לכנוס ובברייתא יהיב טעמא מפני שמחפה עליו כלומר דלא דמי לאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אף לכנוס דהתם מירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל גבי אשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא כתב הרמב״ם בפ״ט נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה וכתב ה״ה הכוונה שאף ע״פ שכשגירשה אנו מחזיקים אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר וכתב הרשב״א שאע״פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ״ל עכ״ל וגם הר״ן כ״כ בשם הרשב״א:

(לו) האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגרשתיה נאמן לפסלה לכהונה אבל אם לאחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה אינו נאמן משנה שם (דף סד.) וכתב הר״ן דכי אמרינן דקדשתיה וגרשתיה נאמן דוקא בתוך כדי דיבור אבל היכא שהוחזקה א״א על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין וגם ר״י כתב שיש אומרים כן אבל מדברי תשובת הרשב״א שאכתוב בסמוך לא משמע הכי ודע דמסיים במתני׳ נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ובגמרא מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כדרב הונא אמר רב דאמר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה בנישואין הימניה רחמנא בשבויה לא הימניה רחמנא ופרש״י בנישואין הימניה רחמנא. אם נערה היא או קטנה אבל בבוגרת לא אשתעי קרא דנערה כתיב הילכך לא מהימן כלל משגדלה אבל בשבויה לא הימניה רחמנא כלל וכתב הר״ן וא״ת ליהמניה כי אמר נשבית מגו דאי בעי אחר קדשתיה בביאה לפסול לה דמיפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא לאו קושיא היא דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי עכ״ל:

כתב הרשב״א שנשאל על אב שאמר שקדש את בתו ואח״כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון בפסולי עדות דאורייתא היו ואינם כלום נאמן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וראיה מההיא דכתובות (כב:) ההיא איתתא וכו׳ וא״ת הרי בסוף גיטין (פט.) כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלאה לאו כל כמינך דמתחזקת לאמתלאה י״ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הוא הקול עכ״ל: