(א) מ״מ משפחה כו׳. כב״י ובהגמ״ר כו׳ ואין לדחות דברי כל רבוותא כו׳ דהלכה כוותיה עכ״ל. ואע״ג דב״י גופיה הביא לעיל דברי הר״ן שכ׳ וז״ל וכיון דחזי׳ אמוראי טובא דאזלי כו׳. נקטו כוותייהו. פי׳ ולא נקטי׳ כשמואל שפסק כר״י. וא״כ גם הר״ן לא פסק כשמואל שפסק כר״י. וי״ל דלק״מ דלעיל קאי לפ׳ שפליגי בוודאי ממזר. ומ״ה אע״ג דלא פסקינן כשמואל מ״מ ס״ל כר״י וריב״ל ואביי שהם רבים נגד שמואל. אבל הא״ז סובר שר״י ור״מ מיירי בספיקות ואפ״ה לא פסק כשמואל דפ׳ כר״י ולפי סברתו שסובר שאין הלכה כשמואל שפ׳ כר״י שמטהר הספקות. א״כ ה״ה לא ס״ל ככל הרבוותא דהיינו ריב״ל ור״י ואביי. ולכן כב״י ואין לדחות כל הרבוותא כו׳: לא. ורבינו קיצר בזה וממילא משמע וק״ל:

(ב) ור״ת פי׳ שא״צ בדיקה אלא לכהונה ודקתני הנושא כו׳. ולשון ודקתני אינו מכוון שבד׳ ר״ת לא נזכר זו הקושיא ואדרבה ממשנה זו הקשה ארש״י שסובר שאפי׳ לישראל צריך בדיקה והא לך ל׳ הרא״ש שמביא דברי רש״י דפ״ב דכתובות אף אני כהן וחבירי כהן כו׳ ע׳ בב״י שמביא ד׳ הרא״ש זה ונראה דכוונת רבינו בזה הוא משום דבא לומר דרש״י הצריך דאפי׳ אשה לא תנשא אא״כ תבדוק תחלה בבעלה ושר״ת סובר דאפי׳ איש יכול לישא אשה בלא בדיקה וכ״ש אשה שהרי לא הוזהרו והשתא א״ש דרבינו הוצרך לתרץ אליבא דר״ת הא דתנן דאיש הבא לישא צריך לבדוק בד׳ אמותיה ומשני דר״ת מוקי לה בכהן שבא לישא ורוצה להיות בניו בדוקין לשמש ע״ג מזבח. והא דלא הביא רבינו ד׳ ר״ת שהקשה ארש״י משום שקושית ר״ת היתה לסתור דעת רש״י שאין אשה צריכה בדיקה. דהכי משמע דיוקא דהאי ברייתא דדוקא איש אבל אשה לא ורבינו קיצר בזה וממילא משמע וק״ל:

(ג) ומשמע מדבריו. ז״ל ב״י וכ׳ רבינו ומשמע מדבריו כו׳ משמע כל היכא דאיכא צד כהונה (פי׳ כגון לענין תרומה וחלה ולענין חללות כ״פ) בעי בדיקה. וביאורו תמיה מאד בעיני ואיכא למידק בו טובא חדא מ״ש תחלה פי׳ על מ״ש רבינו ומשמע וכו׳ דלפי פירושו הו״ל רבינו למימר ומשמע דאפילו ליוחסי כהונה. דהא גם אעיקרא דדינא דכ׳ ברישא להצריך לבנו ובתו בדיקה פליג רבינו ולהגדיל רבותא הול״ל דר״ת מצריך אפי׳ ליוחסי כהונה בדיקה ולסיים ע״ז דלדידיה נ״ל דא״צ בדיקה כלל. וע״ק דלפי דבריו יהיו ד׳ ר״ת סותרין זא״ז דמתחלה כ׳ בנו ובתו שאין בנו כשר לשמש ע״ג מזבח משמע דוקא לזה צריך בדיקה ובסוף דבריו כתב דאפילו אינו חושש אם ישמש בנו ע״ג המזבח צריך בדיקה ועוד דלפי פירושו דיוקו של רבינו יהיה מ״מ לר״ת אבל ליוחסין שאין בו כו׳ ובד׳ ר״ת לא נזכר זה אבל ליוחסין כו׳ לא בכתובות ולא בקידושין רק שהרא״ש כ״כ בהעתקתו לדברי ר״ת ונראה דהוספת ד׳ הרא״ש הוא ואדלעיל מיניה קאי ובא להטעים דבריו במאי דפליג על רש״י שסבר דאפילו שאין בו צד מזבח צריך לבדוק ולכך סיים הרא״ש דלד׳ ר״ת כל שאין בו צד מזבח א״צ לבדוק כלל ורבינו ג״כ העתיק דברי הרא״ש מש״ה אבל אי בכלל אלא מה שבפרט ויחוס כהונה ר״ל ג״כ שמוש בנו ע״ג מזבח. גם ק׳ לפי׳ ב״י מ״ש רבינו וכ״כ הרמב״ם מאי וכן דהא לר״ת איירי בבדיקת אשה. ולהרמב״ם בבדיקת הכהן עצמו לאכול בתרומה וכל חד מלתא באנפי נפשיה אמרי ע״ק מ״ש דלר״ת אפשר דגם לתרומה דרבנן צריך בדיקה וז״א דהא ע״כ הרמב״ם איירי בכהן שיש לו חזקה וחזקה עדיפא מע״א וכיון דעד א׳ נאמן להאכילו בתרומה כ״ש דחזקה מועלת לר״ת דנאמן להאכילו בתרומה כמ״ש הב״י הגמ׳ נאמן אתה להאכילו בתרומה כו׳. כ״ז יש לדקדק לפי ביאור ב״י לכנלע״ד לפ׳ בע״א ובתחלה אעתיק לך לשון הגמ׳ עם קצת פירש״י ותוס׳ בפ״ד דקידושין [עו.] תנן הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד׳ אמהות שהן ח׳ כו׳ וגר׳ עלה בגמ׳ אר״י אמר ר״ש זו דברי ר״מ אבל חכ״א כל משפחות בחזקת כשירות הן עומדות א״ר חמא בר גוריא אמר רב א״ה קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה ובפ״ב דכתובות (כד.) ת״ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה. ופירש״י משום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאוהו אשה משום חשש ממזרות וכן פירש״י אמתני׳ דכל הנושא אשה צריך לבדוק בד׳ אמהות משום ממזרות והק׳ עליו ר״ת מההיא דאמרינן הנושא אשה צריך שיבדוק בד׳ אמהות דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ומאי קאמר והא הוזהרו מיהת אממזרות וכו׳. לכ״נ לר״ת דלהשיא אשה דקאמר היינו להשיאו בדיקה מד׳ אמהות כדתנן בי׳ יוחסין הנושא אשה צריך שיבדוק בד׳ אמהות ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו וה״ה דמ״ל דאין נאמן להכשירו לעבודה בלא בדיקה. ואותה בדיקה הוא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם אבל לא משום ממזרות דלהא לא חיישינן כדפרי׳ וכו׳. ואח״כ כ׳ שם וז״ל וכולה הך שמעתין דמצריך בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כר״מ דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא״צ אפילו עד א׳ להכשיר בתו לכהן ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלא בחזקת כהונה עומד עכ״ל ובפ״י יוחסין כתבו התוס׳ ג״כ ומסקי בשם ר״ת בזה״ל ור״ת בספר הישר כתב דהא דצריך בדיקה היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה א״נ להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה א״צ בדיקה וכו׳. והכלל העולה מדברים אלו לר״ת א״צ בדיקה משום ממזרות אפילו לר״מ ובדיקה דקאמר ר״מ הוא משום חללות ורבנן פליגי אר״מ וס״ל דא״צ שום בדיקה אפילו משום חללות. ומ״ש התוס׳ בפ״ב דכתובות דמודו רבנן להכשיר בנו לעבודה או עצמו דצריך בדיקה נראה פשוט דההיא בדיקה לא הוי משום חללות דהא קאמר בי׳ יוחסין זו דברי ר״מ אבל חכ״א וכו׳ משמע דלא מצינו לחכמים בדיקה כלל אפי׳ להכשיר לעבודה דאלת״ה מנ״ל לאוקמי דלא כחכמים דלמא אתא אפילו כחכמים ומודים חכמים בבנו להכשירו לעבודה דצריך בדיקה אע״כ צ״ל כדפרי׳ דא״צ שום בדיקה אפי׳ משום חללות לחכמים ומ״ש התוספת דאפי׳ לרבנן צריך בדיקה להכשיר בנו נר׳ דה״פ דהתם קאי אההיא ברייתא אני כהן וחבירי כהן אין נאמן להשיאו אשה כו׳ דמיירי שלא היו לו חזקת כהנת כלל וקאמר התם אליבא דר״מ אין נאמן להשיאו אשה להכשיר בתו. ור״ל ל״מ דלא מחזקינן אותו לכהן אלא דחיישינן שמא גרוע מישראל דעלמא דישראל דעלמא הנושא ישראלית בתו כשרה לכהן העובד עבודה הוא וזרעו משא״כ זה דיש לחוש שמא חלל הוא וזרעו אף מישראלית כשרה יהיו ג״כ חללים אבל לרבנן דלא חיישינן לחללות ולממזרות ג״כ לכ״ע לא חיישי׳ בתו מותרת לכהן ממ״נ אם ישראל הוא לא חיישינן לממזרות ואם כהן הוא לא חיישי׳ לחללות אבל להכשיר בנו לעבודה מודו רבנן דצריך בדיקה ר״ל כיון שלא היה לו חזקת כהונה חיישי׳ דלמא לאו כהן הוא ולישנא דתוס׳ הכי דייק שכתבו דלאו בחזקת כהונה הוא עומד. ובז״מ מה שיש לדקדק בתוס׳ בפ״י יוחסין שכ׳ דהא דצריך ר״מ בדיקה היינו להכשיר בניהם לעבודה ובפ״ב דכתובות כתב דבדיקה היא להכשיר בתו לכהן ולפי מה שפירשתי א״ש דבפ״ב דכתובות מיירי שעדיין לא היה לו חזקת כהן כלל ולכך פי׳ דבדיקה זו לענין הכשר בתו מיירי דלהכשיר לעבודה פשוט דאינו נאמן לכ״ע כיון דלא היה לו חזקת כהן אבל בפ״י יוחסין דהנושא אשה מיירי שהוא עצמו יש לו חזקת כהן דא״צ לבדוק אחריו ומה דצריך בדיקה אינו אלא אחריה משום חללות. ולכך פי׳ התם להכשיר בנו לעבודה אע״ג דהוא עצמו כהן כשר מ״מ צריך לבדוק אחריה משום חללות ועליה קאי זו דברי ר״מ אבל חכמים לא חיישי לחללות וא״צ בדיקה אפי׳ להכשיר בנו לעבודה כיון שיש לאב חזקת כהן. כנ״ל ברור דברי התוס׳. וע״פ דברים אלו נתבארו דברי רבינו באר היטב. דלפ״מ שפירשתי כל דברי ר״ת שהביא רבינו שכ׳ הנושא אשה כו׳ דאיירי שיש לו חזקת כהונה דא״צ לבדוק אחריו אלא אחרי אשה וכתב דצריך בדיקה להכשיר בנו ובתו וכו׳. משום חללות וכ״ו אינו אלא לר״מ אבל לרבנן כיון דלא חיישינן לחללות כיון שיש לו חזקת כהונה א״צ בדיקה כלל אחריו אפילו להכשיר בנו לעבודה ואע״ג דאפ״ל דגם ר״ת לא כתב זה להלכה אלא לפ׳ מתני׳ דאתיא כר״מ וכמ״ש התוס׳ בהדיא בפ״ב דכתובות אחר דברי ר״ת מ״מ משמע ליה לרבינו כיון שכ״כ ר״ת בספרו משמע דלהלכה כ׳ וז״ש רבינו משמע מד׳ ר״ת ולכך דייק מהא דמשמע בגמ׳ דלרבנן לא בעי בדיקה כלל משום חללת כהן כיון דיש לו חזקת כהן. וכן דייק על הרמב״ם שכתב לתרומה דאורייתא צריך בדיקה אע״פ שיש לו חזקת כהן. כמ״ש כל הכהנים בחזקת כו׳ וכתב דאפי׳ הם עדים על אביו ואבי אביו שהיו כהנים לא סגי בהכי אלא צריכין בדיקה משום חללות עד שיוודע שאבותיו שמשו ע״ג מזבח ש״מ דס״ל דלא מהני בחזקת כהן. וע״ז דייק דבגמ׳ משמע דלא בעי בדיקה כלל אפי׳ לתרומה מדמוקי מתני׳ כר״מ ולא מוקי אפי׳ כרבנן ולענין לאכול תרומה צריך בדיקה. אע״כ צ״ל דלרבנן אפי׳ לתרומה א״צ בדיקה כלל משום חללות כ״נ לענ״ד ביאור דברי רבינו. והכלל דגם לרבינו מי שבא מעלמא ואין לנו בו הכרה כלל דאין מאמינים לו לענין יוחסין וכ״ש לענין מזבח ותרומה דאורייתא. וכי פליגי היינו שהיה דר הוא ואבותיו בכאן והיו משמשין בעניני כהונה ולא בדקו אחריהן דבכזה ס״ל לרבי׳ דאף דאין להן חזקה דהיינו בדיקה איש מאיש עד איש ששימש ע״ג מזבח מחזקינן ליה ככהן ולר״ת והרמב״ם צריכין בדיקה בזו לענין מילי דאורייתא ולרש״י אפילו לענין שאר ענינים:

(ד) אבל תרומה של תורה אין אוכלין. ואף ע״ג דס״ל להרמב״ם דבזה״ז אין תרומה דאורייתא והביאו רבינו בי״ד סימן של״א מ״מ כ׳ כן כיון דאיכא מ״ד דס״ל אף בזמן הזה יש דאורייתא וק״ל:

(ה) ומ״ש ב״י ומה שהכריע רבינו וכו׳ וכמ״ש הר״ן בשם הרמב״ן עכ״ל ולענ״ד תמוה לפרש כן דלפ״ז היה צריך לאוקמי פלוגתייהו בחשש ממזרות כיון דבחשש חללות אפילו רבנן מודו דא״צ ערעור וזה א״א לומר לדעת ר״ש שכתב בהדיא דמשום חשש ממזרות אין צריך לבדוק וכמש״ל וא״ל דר״ת כ״כ אליבא דרבנן דא״כ מנ״ל לר״ת לסתור כרש״י מההיא מתני׳ דכתובות דלמא רש״י פי׳ אליבא דר״ח ומ״ש הר״ן בשם הרמב״ן כן נראה דהרמב״ן מצי סבר כרש״י אבל לדעת ר״ת ע״כ א״א לפרש הכי וכמ״ש הר״ן. והביאו ב״י לפני זה וז״ל נראין דברי ר״ת עיקר עכ״ל:

(ו) וכתב עוד ב״י ומ״ש רבינו דאפשר וכו׳ בבדיקה כל דהו סגי עכ״ל והנה מ״ש ב״י על דברי רבינו דאין לו טעם לק״מ דהא כיוצא בזה מצינו בפ׳ מצות חליצה (קה:) דקא׳ נמי בגמ׳ זו דברי ר׳ מאיר אבל חכ״א איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואפ״ה מסקי׳ שם בגמ׳ דהלכ׳ כר״מ וכ״פ הרי״ף והרא״ש וכמש״ל בסי׳ קס״ט. וגם שהסוגיא בפ״ב דכתובות בברייתא אני כהן וחבירי כהן אליבא דר״מ אזיל כמ״ש בשם התו׳. ומש״ה י״ל דהכי הלכתא וכתבו ר״ת בס׳ הישר להלכה:

(ז) מצה ומריבה כו׳. כתב ב״י נראה שלמד כן כו׳ מהרהרין אחריו עכ״ל וק׳ א״כ למה כ׳ רבינו שצריך שיהיה בעל מריבה תמיד ועז פנים ביותר הא בעזות פנים לחוד סגי וע״ק דה״ל לחלק בין ישראל לכהנים. לכ״כ דאדרבה בכהן יש לחשוש יותר כאן דהמעשה כך היה שעבדי פשחור העבדים נטמאו בכהונה. משא״כ בישראל דליכא בהו ריעותא לא הו״ל למיחש לעבדות מחמת עזי פנים לחוד מש״ה כתב רבינו דוקא כשהוא ג״כ בעל מריבה אז חוששין אפי׳ בישראל כ״ש בכהנים ובה״ג דאיכא ביה תרתי גם ר״א מודה:

(ח) ולא בכל ע״ה קאמר. כתב ב״י ע״ז דאין דבריו נוחים בזה וכו׳ ובאמת דברי רבינו תמוהים למאוד הלא ממקום שבא דהיינו מס״פ אלו עוברין שם כ׳ התוס׳ והרא״ש בהדיא דמצינו כמה מיני ע״ה בתלמוד ורש״י פי׳ שאינן בקיאין במצות וכמ״ש ב״י אבל אחר קצת עיון נלע״ד דאין ראיה מפורשת לסתור דברי רבינו. ואדרבה יש לו קצת ראיה ממנו דמדכתב רש״י פירושו אנשותיהן שרץ ולא פי׳ כן אהן שקץ המוקדם לו ש״מ דס״ל דע״ה עצמו הוא ענין אחר והיינו דעובר להכעיס אלא שנשותיהן אע״פ שאינן עוברין להכעיס מ״מ לפי שהן נטפלים אחרי בעליהן ע״כ אינן זהירות במצות ומש״ה לא מוזכר שם שגם נשותיהן של ע״ה יש להם דין ע״ה כמו שמוזכר שם שאסור לאכול בשר ואסור להתלוות עמו כו׳ ואינך דקחשיב שם לא איירי אלא באיש. וסדר מעלות קחשיב לגריעותא לכך נקט הברייתא הן שקץ ונשותיהן שרץ ובנותיהן הם מדרגה ג׳ אותן קראה בהמה והשתא א״ש דסמך הסדרן החמורות הנאמרות בע״ה דמותר לנוחרו בי״ה ולקורעו כדג ושאסור להתלות עמו ושאסור לאכול בשר תכף אחר הברייתא הנ״ל דהן שקץ כו׳ משום דס״ל דבחדא מחתא נינהו ואף שכתבו התוס׳ והרא״ש דמצינו כמה מיני ע״ה אין כוונתם לומר דהני ע״ה דקחשיב התם מחולקים נינהו כי אדרבה הרי״ף מוכח מדבריו שמפרשה כולם בסגנון א׳ שהרי כ׳ ז״ל אבל ע״ה דהכא דחשיד אכל הני דאמרן דחשיד על השבועה כו׳ וחשיד על ש״ד כו׳ וחשיד על העריות כו׳ ש״מ דכלל כל מה שנאמ׳ בהנהו בברייתא. דמייתי בע״ה ואמר שסתם ע״ה כולהו אית ליה בהו והרא״ש באמת משמע ומוכח מדבריו שג״כ הכי ס״ל שע״ה דמיירי ביה שם מיירי בענין א׳ ואדרבה הוסיף לומר שגם ההיא ע״ה דחגיגה דאמרי׳ כמאן מקבלין סהדותא מע״ה דמיירי בה הכא אלא שכולהו אינו ר״ל שרץ אחר הזכור כו׳ אלא מיירי בע״ה דמכיר וכופר כדפרי׳ ומ״ש ומסיק דכמה ע״ה מצינו כו׳ לא כ״כ אלא כדי ליישב למה תניא שם ו׳ דברים נאמר בע״ה כו׳ עד שאין מתלווין עמו בדרך וי״א אף אין מכריזין על אבידתו דדייקי התוס׳ והרא״ש (שם) אכרוזי הוא דאין מכריזין אבל אסור לגזול ממונו כו׳ וע״ז כתבו דלא איירי בע״ה הנ״ל ומסיק וכ׳ ז״ל ואע״ג דלא חשיד ודאי על שפיכת דמים אין טוב להתלוות עמו עכ״ל הרי לפנינו דמסיק דעכ״פ נחשד אלא שאינו ודאי גם נראה דה״ל כאילו אמר התנא אין מכריזין על אבידתו דהוא מלתא דפסיקא דבכל ע״ה אין מכריזין משא״כ לגזול ממונו אבל לעולם סתם ע״ה המוזכר שם איירי בידוע ועובר וכמ״ש רבינו וכן מוכח שם מפי׳ הרי״ף והרא״ש ותוס׳ ורש״י דבסגנון א׳ מיירי כל חד לפי שטתו וכמ״ש ודוק:

(ט) ואם הודיעה תחלה כו׳. וכ׳ ב״י ולא ידענא למה כו׳ נראה דר״ל דשם (לז:) אמרי׳ רב כי אקלע לדרדשיר אמר מאן הוי ליומא ופרש״י מי חפצה לינשא ליומא שאתעכב כאן משמע מזה דמ״ה מותר כיון שהודיע תחלה שאינו נושאה כ״א לזמן מועט שיתעכב ואח״כ יגרשנה ואי משום הא לא אירי׳ דהא איכא לפרושי דה״ק מאן תתרצי להנשא לי אף שלא אתעכב כאן בקביעות כ״א לע״ע ימים אחדים ולאח״ז יחזור ויבוא לכאן לימים אחדים ותהא מוכנת לו לכל עת ביאתו לכאן וכ״מ הלשון דקאמ׳ כי אקלע לדרדשיר כו׳ משמע דלא קאמר הכא בכ״מ שבא ובכל הלינות שלן אלא דוקא במקום הזה משום שהה רגיל לבוא שם לפרקים ולהתעכב קצת שם והוה דומה ג״כ למ״ש לפני זה בפ׳ החולץ אמר ר״א ב״י לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך למדינה אחרת וישא שם אשה ופריך ע״ז איני והא רב אקלע לדרדשיר כו׳ ש״מ דרב איירי דומיא דר״א הנ״ל דלא ישא אדם אשה במדינה זו כו׳ דמיירי אפי׳ אינו מגרש אלא כשהוא במדינה זו דר עם זו ובשנוסע למדינה אחרת דר עם השנייה וכן חוזר חלילה וק״ל גם שם משיב התלמוד ארומיא הנ״ל ב׳ תירוצים. הראשון שאני רבנן דפקע שמייהו וא״כ ה״א ג״כ בהא שאני רב דאדם גדול הוא וכל אשה נתרצית בלב שלם להנשא לו על זמן מועט ולהתגרש אח״כ משא״כ באנשים דעלמא. והשני משיב שם ז״ל יחוד בעלמא הי׳ מייחד עמהואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא״כ לפ״ז ג״כ אין ראיה ומשו״ה כ׳ רבינו בשם הרמב״ם וק״ל: