(א) אבל בנו משפחתו פוטר זה דעת רב נטרונאי – בטור מטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת (זנות) ובודאי שחררה קודם שבא עליה ומסיים הטור שכן גם דעת הרא״ש ויש מקשין ממ״ש הטור ס״ס קמ״ט בשם הרא״ש בבא על אשה דעלמא אין חוששין שמא קדשה מטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא״צ ממנו גט ומאי שנא הכא דס״ל דאמת טעם זה וי״ל דשאני זנות דפנויה דאינו אלא מדרבנן משא״כ באיסור שפחה שהוא מן התורה ועוד נ״ל לתרץ דאם באת לחשוש שמא קדשה כי מתירא הוא לעשות עבירה דזנות פנויה והאיך שביק לה לעלמא אחד הזנות ויגרום שתעשה איסור א״א שהרי אינו מגיד כלום שקדשה ואחר ישא אותה וירבה ממזרים ולמה הוא מכחיש ואין נותן לה (גט) משא״כ כאן אם שחררה אין מזה מכשול בלי דעתו שהוא חושב בלבו אם יהיה צורך בדבר לגלות דבר זה אגלה אותו כנלע״ד חילוק נכון: עוד מביא הטור דעת גאון אחד דמספקא ליה בהאי מלתא ואזלינן ביה לחומרא כו׳ ולא ירית כו׳ והקשה בספר בן לב דיש לתמוה דאמרינן בפ׳ החולץ ספק ויבם שבאו לחלק בנכסי מיתנא כו׳ הוה ממון המוטל בספק וחולקין וא״כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בין בן השפחה ושאר יורשי המת ההוא ואפשר לומר דכאן מיירי ביש לו בן אחר ודמי לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם דהת׳ הוה בני יבם יורשי ודאי והספק ספק וא״ס מוציא מידי ודאי אבל כשהספק והיבם באין לחלק בנכסי מיתנא אם זה הספק בן מתנא אין ליבם כלום ולכן חולקים ולפ״ז צריכי׳ לדחוק בדברי הגאון שעם היות שבתחיל׳ כתב שאם אין לו זרע אלא בן כו׳ כאן (בסיפ׳) לענין ממונא מיירי שיש לו בנים אחרים אלא דקשה לשנא דאמר אבל איהו גופיה לא מצי מזבני לי׳ ירתי אם אית׳ דמיירי ביש לו בנים הל״ל לא מצי מזבני בניו עכ״ל ובדדישה הביא זה ולא תירץ כלום כתב עוד שם כהג״ה תירוץ אחר עיין בסי׳ קס״ג ומו״ח ז״ל דחק לישב דספק דהכא שאני שאינו ספק אלא לגאון הזה ע״כ אין כאן דין ספק ואין בזה ישוב דהא עכ״פ לדברי הגאון יש ספק למה לא דימה הגאון לההוא דהחולץ ואני אומר דאשתמיטתי׳ סוגיא שלימה להרב בן לב ואחרי אותן שרוצין ליישב הקושיא דאית׳ בפ״ק דכתובות במשנה הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחו מקח טעות ר״ג אומר נאמנת ר׳ יהושע אומר אינה נאמנת ומפרשינן במסקנא טעמייהו דטעם דר״ג כיון דיש לה חזקת הגוף דהיתה בתולה מעיקר׳ והיינו בברי ושמא כדאית׳ שם ור׳ יהושע אזיל בתר חזקת ממון וקי״ל כר״ג והיינו בברי ושמא דוקא ומשמע התם דבשמ׳ ושמ׳ ר״ג מודה דאזלינן בתר חזק׳ ממון וא״כ מבוא׳ טעם הגאון בכאן דמספקא ליה אי אמרינן דשחררה או לא ויש כאן חזקה דגופה דהא שפחה היתה מתחלה אלא דאתה בא להוציאה מחזקתה ולומר דשחררה אין ספק זה מוציאה מחזקתה כמו שאין מוצי׳ מחזק׳ בתולה (אלא) היכא שאין שם אלא שמא ושמא ה״נ אין הספק דשחרור מוציא מחזקת שפחה שהיתה תחלה מש״ה לא ירית ההוא בן שפחה עם יורשי המת דיורשי המת יש להם חזקה דהיתה שפחה אבל אינהו לא מצי מזבני ליה דהוא יש לו חזקת עצמו שהוא מוחזק בעצמו והוה כמו חזקת ממון דהתם וא״כ אין מקום לקושיות בן לב דשאני בספק ויבם דשם אין שום חזקה ליבם בממון הירושה ולהספק אין שום חזקה לגריעותא דידיה דמשעה שנולד הוה ספק וכיון שאין שום אחד מוחזק חולקין כנלע״ד ברור ונכון בס״ד.

(ב) וי״א דוקא שגמרו הב״י הקשה מנלן דתרתי בעינן והשאיר דברי הטור בצ״ע ונראה דהטור ס״ל דיש להסתפ׳ אי פליגי רשב״ג עם רבי או כל א׳ אומ׳ שיעור שלו דלרשב״ג תלוי הכל בל׳ יום ולרבי תלוי הכל בל׳ בגמר סימניו ואת״ל דפליגי הלכה כדברי מי נגד רבי ע״כ פסק לחומרא דתרווייהו בעינן ונלע״ד דאף הטור לא החמיר שבעינן גמרו סימניו אלא לענין שצריך לבדוק אחר זה ואם בדק ומצא שלא נגמרו הוה ספיקא אבל אם כבר מת הולד ולא בדקו אחר הסימנים אם נגמרו או לא יש לנו לומר שכיון שודאי חי ל׳ יום מסתמ׳ היה לו גמר סימנים וראיה ממ״ש בסי׳ קנ״ה סעי׳ י״ט דמסתמא משיש לה י״ב שנה אינה יכולה למאן חזקה שהביאה ב׳ שערות והוא מימרא דרבא דכל שהגיעה לכלל שנותיה א״צ בדיקה חזקה הביאה סימנים ה״נ כן הוא לענין גמור שערו וצפורן ואע״פ דשם אמרינן דלא תחלוץ עד שתבדוק נראה דהיינו משום שאפשר לברר לא סמכינן אחזקה אלא יברר כדאיתא ביו״ד סימן א׳ לענין רוב מצוים אצל שחיטה מומחי׳ הם דכל שאפשר לברר לא סמכינן ארובא ה״נ לענין חזקה וכ״ש הוא דקי״ל דרוב׳ עדיף מחזקה אבל כאן שנקבר הולד שפיר נסמך על החזקה וכדאיתא ג״כ לענין שחיטה דליתא קמן דנשייליה דסמכינן ארובא ותו דכאן יש ג״כ רוב לקולא דרוב הנולדי׳ הם בני קיימא כמ״ש הרא״ש בתשובה הביאו ב״י בסי׳ זה ואף את״ל דאין כדאי להקל בחילוק זה מ״מ יש לסמוך בזה אדיעה הראשונה שהיא הרמב״ם דס״ל דלא בעינן כלל גמר סימנים כשהוא ל׳ יום לכל הפחות נסמך עליו בנדון שזכרנו בפרט במקום חשש עיגון ובפרט בהאי מלתא דאינה אלא מדרבנן דמן התורה סגי במת אחר שיצא חי לאויר העולם כמ״ש כאן בתחלת הסעי׳ הזה.

(ג) אינה נאמנת – פי׳ להקל דהיינו שתנשא לזר בלא חליצה אבל להחמיר ודאי דנאמנת דהיינו שלא תתיבם כנ״ל פשוט ונ״ל ה״ה לענין אם חי ל׳ יום אינה נאמנת ודינו לענין עד א׳ הוא כמ״ש בסעי׳ א׳.

(ד) אינו נאמן אח״כ כו׳ – אבל אם קדמה אמירתו לעדים שיש לו אחים מהני אמירתו כ״ה בטור וב״י.

(ה) נאמן עד אחד להעיד כו׳ – זה דעת הרמב״ם שהוא מדמה לה לאומר מת בעלך או יבמתך ויש חולקין הוא דעת הראב״ד והרא״ש דשאני מיתה דע״א נאמן כיון דהוה מלתא דעבידא לגלויי משא״כ בניתן בן לבעלה כ״כ בהשגת הראב״ד פ״ג דיבום ועיין מ״ש בסי׳ קל״ח סעי׳ ג׳ בזה.

(ו) מותרת להנשא לשוק דמוקמינן להבן בחזק׳ שהוא קיים.

(ז) מת בני ואח״כ מת בעלי כו׳ – הכלל בזה ובדינים שאח״ז דאין הולכים בכולהו אחר החזקה שהיתה בשעת הליכה ואינה נאמנת להקל לנגד אותה חזקה אבל להחמיר נאמנת.

(ח) לא תחלוץ כו׳ – הטעם דשמא אח״כ יבוא עדים שהאמת כמו שאמר׳ ממילא היתה החליצה בחנם ותנשא לשוק והרואה שתנשא לא ידע שבאו עדים אלא שיסבור חלוצה מותרת לשוק ולא מועיל שיכריזו שזו מותר׳ לכהן מחמת שבאו עדים דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע הכרוז: ראיתי להעתיק פה שני תשובות שחברתי בס״ד עד שבאתי לפרש שפי׳ ענין חשש זה דשמא יבואו עדים היכן הוא שייך דוקא: בחדש כסליו ת״י הייתי בלובלין ואני בתוך הגולה בעו״ה מחמת מציק מכת המדינה עד כי ירא ה׳ משמים ויאמר לצרותינו די. נשאלה שאל׳ בעסק עגונה אחת דהיתה אשה אחת ששמ׳ חנלי העידה על עצמ׳ שנהרג בעלה בק״ק שעברשין ביום הרג רב עם בנה שהיה לה רק שמיתת הבעל היתה קודם למיתת הבן והגידה שהיה שם עוד איש א׳ בבית ההוא מה דין אשה זאת להנשא כי יש לו אח והנה היה שם הרבה בעלי תריסין גאוני׳ מלבד מרא דאתרא אביר הרועים הרב המובה׳ מהר״ר העשיל שי׳ ואמרו קצתם שמספ׳ תחלוץ וקצת׳ שאמרו שלא תחלוץ מספ׳ מכח חשש דיהי׳ צריך כרוז לכהונה כמו שיתבאר וקצתם אמרו דכאן אינה נאמנת דאין לה מגו כמו שיתבאר ובבוא הדבר לפני אמרתי שבודאי אין להחמיר לחלוץ מטעם המבואר בגמ׳ פ׳ האשה בתרא דף קי״ט דאין לחלוץ מספק דשמא יבואו עדים ויעידו כדברי׳ נמצא׳ שהחליצה היתה בחנם ושמא תנשא לכהן ויאמרו העולם חלוצה מותרת לכהן אם לא בגרושה שבלאו הכי אסורה לכהן או שהיה במערה במקום הידוע שלא היה שם אדם אחר וזה לא שייך בנדון דידן. וחלקי אמרה נפשי שהיא מותרת לשוק בלא חליצה כדין משנתינו ס״פ האשה שלום הלכה היא ובעלה למ״ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח״כ בני נאמנת פירש״י שהרי בחזקת היתר לשוק יצאה והפה שאסר הוא הפה שהתיר רק שהרב מרא דאתרא הנ״ל הקשה לשאול דלמא הכא שאני כיון שכתבו התוספו׳ והרא״ש פ׳ האשה רבה דף צ״ד דטעם נאמנות האשה מכח מגו דאי בעי שתקה ממיתת הבן ולא היתה אומרת רק מת בעלי לחוד דהיתה נאמנת דהוה מוקמינן הבן בחזקת שהוא קיים ממילא ליכא כאן נאמנות לאשה כיון שאין לה מגו דהיא יראה מפני העד שהיה שם שמא יאמר להיפך וע״ז אמרתי דאין חשש מזה חדא דודאי לא חששה מזה כיון דאתה אומר שיראה מן העד א״כ ודאי האמת אתה דודאי לא ישנה העד דברי׳ וזהו לרווחא דמלתא אבל נ״ל ברור דיש כאן מגו דהעד א׳ כמאן דליתיה דמי באם בא לאוסר׳ דע״א נאמן באיסורין להיתר ולא לקלקל וזהו היה הלכה רווחת בישראל המוזכר ביורה דעה סימן קכ״ז שאם בא אחד לאסור שום דבר של חברו מלמדין אותו לומר איני מאמינך ולא כל כמיניה להוציא שום דבר מחזקתו הראשונה שהיתה להיתר ויש מזה שיטות מלאות וה״נ באם תאמ׳ האשה מת בעלי לחוד ממילא היא מותר׳ כי אנו סומכין לומר שהבן קיים עדיין ואתה העד באת להכחיש חזקה זו איני מאמינך להפסיד לי וראיה מפורשת בדין האשה עצמה דאמרי׳ כן ממ״ש הטור והש״ע סי׳ קנ״ז בלא היה מוחז׳ באחין ובא אחד ואמר אני אחיו ויש ע״א ע״ז לא מהימן ומותר׳ לשוק והוא מדברי הרא״ש בתשוב׳ הביא׳ ב״י וז״ל ואפי׳ עד כשר לא היינו חוששין לעדותו דכל היכי דאתחזק היתירא ואמר ע״א שהיא אסורה אינו נאמן כדאיתא פ׳ הנזקין וכו׳ ובתשובה עצמה כתב עוד טעם להיתר דהעד היה קרוב של האשה ואינו כשר להעיד לא העתיקו זה הטור והב״י מטעם דבתשובה כתב זה לרווחא דמלתא להשיב לשואל שהרב׳ פנים יש להתיר אבל הפוסקים דהעתיקו להלכה א״צ לזה אלא אדרבה קמ״ל דאפי׳ עד כשר לא מהני לאסור. ובהגהת רמ״א בסי׳ קנ״ז כתב בזה או קרוב לכאורה כתב דבר יתיר בזה אלא דאפשר כוונתו שיש סברא לטעות להיפך כיון שקרוב שלה אומר כן לאיסור ודאי לא היה מקלקל לה בחנם קמ״ל דלא מהני שום אדם לאסור ואף שגם בעלמא הוה קרוב פסול אפי׳ לחובות בעל דין קרובו מ״מ לא נמנע רמ״א לכתבו כאן שלא יהא שום טעות לאיזה חילק וכה״ג אשכחן בתלמוד בהרבה דוכתי שחשו לב״ד טועין כגון בפ׳ המגרש בכתיבת מיומא דנן ולעלם וא״כ ה״נ ממש כן דאחר שהיא מותרת באמירת מת בעלי בלא עדות העד רק שהוא בא לאוסרה מטעם מת בנך קודם ולקלקל החזקה דקי״ל דהוא בחזקת חי דהא מטעם זה אנו מתירין אותה כשידוע לנו שיש לה בן דמוקמינן ליה בחזקת חי ואין כח ביד עד אחד לאורועי חזקה: ויש שרוצים לחלק ולומר דכאן לא מגרע להחזקה דהאדם סופו למות וא״כ הוה חזקה העשויה להשתנות ול״ד לחזקה דאח שזכרנו. ואין בזה ממש לפי ע״ד חדא דמנא לך לחלק ולהטיל על העגונה חומרא מה דלא מצינו בגמרא ובפוסקים דכל שעשוי להשתנות לא הוה כאן חזקה כלל דכל העומד לגזוז כגזוז דמי וא״כ אמאי חשבינן לזה חזקה כלל אפי׳ להקל באיסור תורה. ותו דאדרבה מבואר בפ׳ כל הגט דף כ״ח בענין המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים וכו׳ ואיתא התם אמר אביי הא ל״ק הא ר״מ דחייש למיתה הא לר׳ יהודה דלא חייש למיתה דתניא הלוקח יין מבין הבותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ולא חייש לבקיעת הנוד ה״נ לא חייש למיתה ור׳ יהודה חייש לבקיעות הנוד ה״ה כאן חייש שמא ימות ואמאי מדמה מיתה לבקיע׳ הנוד הא שאני מיתה דעומד למות משא״כ בבקיעת הנוד דאינו עומד להבקע וא״כ נימא דגבי מיתה הכל מודים דחיישינן ומנליה לדמותם ולאפוקי מפלוגתא ותו דאמרינן שם רבא אמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ופרש״י לשמא ימות מיד בודאי חיישי׳ דלא מרע לה לחזקה בהכי עכ״ל משמע דבשמא מת מרע להחזקה ואם כן כאן ודאי אין העד אחד יוכל לגרע החזקה ויאמר דמת הבן כל שיש לנו חזקה תחלה ע״כ הדבר ברור דאינו יכול לקלקל׳ כלל להאשה דאין כח בעד אחד אלא להתיר משום עיגון ואף שהיא בחזקת איסור אשת איש ובשאר דוכתי אין ע״א נאמן היכא דאתחזק אסורא מכל מקום עגונא הקילו משום טעמים שאמרו על זה ואין לטעות להביא ראיה ממה שמצינו בפ׳ האשה רבה דף צ״ג בעד אחד שאומר מת בנך ואחר כך מת בעלך להתיר׳ ליבם ולא קרב זה אל זה דשם אין עדות לאשה זו שמת בעלה דגם היא לא יודעת כלום דשם אנו חיין על פי העד לחוד דאין עוד מלבדו לומר שמת הבעל ואסורה לכל אדם והוא בא להתירה ליבם זה ודאי יש לו כח דכל להתיר יש לו כח וכן להפוסקים בע״א שמת בעלך ואח״כ בנך מותרת לשוק ואסורה ליבם ג״כ שפיר נאמן דאין מקלקל שום חזקה כל זה נראה ברור ופשוט: שוב ראיתי שהגאון מהר״ה הנ״ל רוצה להביא ראיה מדברי התוס׳ והרא״ש שנזכיר והניח דברי הרא״ש בצ״ע ולפי ע״ד הדברים פשוטי׳ וברורים ואין ראיה לדבר אפי׳ זכר לדבר בפ׳ האשה רבה דף צ״ג דאיבעיא לן עד אחד למשרי יבמה לעלמא ופירש״י עד שאמר לה מת יבמך או מת בעלך ואחר כך בנך והתו׳ הקשו מה מבעיא ליה והתנן שהיא נאמנת לומר מת בעלי ואחר כך בני כל שכן עד אחד שנאמן וי״ל איהי נאמנת משום מגו דאי בעי אמרה מת בעלי ושתקה מבן אבל בעד איכא למימר שמא חשוד לקלקל׳ כו׳ פי׳ שתסמוך על שקר עדותו ואיכא למידק למה להו להתוס׳ לחלק בין עד לאשה דבעד אין מגו דלמא אף בעד נאמן ויש מגו והבעיא קאי על מת יבמך דהיא אינה נאמנת מבעיא ליה בעד אחד וכן מוקי לה הרא״ש באמ׳ וא״ל מדפשיט רב ששת שם דמת בנך אחר כך דעד אחד נאמן ש״מ שע״ז קאי הבעי׳ דקשה מנא ליה לרב ששת למפשט מזה דלמא הבעיין לא בעי אלא במת יבמך ויש לפרש כוונת׳ על פי מ״ש הרא״ש בזה כיון דע״א נאמן באמרו מת בעלה תחלה כמו שהי׳ נאמנת ממילא גם במת יבמך העד נאמן ולא אמרינן משום דסגיא ליבם לא דייקא ומנסבא פי׳ כיון דחזינן נאמנות בע״א פעם אחת (דהיינו למת בעלה תחלה) ולא חיישינן לשנאת הייבם נאמן בכל גווני. דהיינו אף במת יבמך אף על פי שהיא אינה נאמנ׳ העד ולא חיישינן לשנאת היבם וא״כ מאי מבעי׳ ליה להש״ס לכן) משום קושיא זו הצריכו התוספו׳ (לומר) דגם מת בעלך ואחר כך בנך מבעי׳ ליה שמא גרע מאשה כיון דליכ׳ מגו גביה ממילא הוה כמו שאין חזקת היתר דהא הוצרך לומר מיתת הבן משום שרוצה לקלקלה ואם יהיה היתר בזה יהיה היתר גם במת יבמך דאין שם חזקת היתר ממיל׳ כיון דפשט רב ששת במת בנך אחר כך דנאמן בעד אחד ה״ה נמי במת יבמך דשוין הם והרא״ש אלים ליה הך סברא דאין מגו וגבי ע״א עד דנראה לו לפ״ז פשוט לבעיין דאינו נאמן בע״א (במת בעלך ואח״כ בנך) והטעם דיש ריעותא בדבריו מדאמר מלתא יתירתא דמת בנך אחר כך כמ״ש מהרי״ו בתשוב׳ סי׳ כ״ח אבל במת יבמך שפיר מספק׳ ליה דאין ריעותא לפנינו בדבריו ולפ״ז פשט רב ששת בדרך זה דראה (להבעיין) צ״ל (להמתניתין) דס״ל בעדי׳ דמת בן אח״כ בע״א מוכח דנאמן אע״ג דאיכ׳ ריעות׳ בדבריו ק״ו למת יבמך והדחיין חוזר לסבר׳ הבעיין דבן אח״כ פשיט׳ דאינו נאמן ובאמת יבמ׳ כשאר ספק ע״כ כתב במסקנתו על הבעיא דקשה להקל וכן במת בעלך ואח״כ בנך לא כדפרי׳ לעיל עכ״ל הנה כפל הדברים להורות דנשארה סברת הבעיין דבן אח״כ פשיטא דלא מהימן ובמת יבמך אסור מספק כל זה ברור בשיטתם: והנה הרב מהרר״ח הנ״ל כתב וז״ל באמת דברי הרא״ש צ״ע במ״ש שהעד נאמן אפי׳ היכא (דהיא עצמה) אינה נאמנת דהא פשוט אם אמר מת בעלך לחוד דנאמן דהוה מוקמינן לה בחזקת היתר א״כ תפשוט נמי דנאמן ג״כ במת יבמך אפי׳ היכא דהיא עצמה אינה נאמנת לסברת הרא״ש אלא ודאי ע״כ צ״ל דשאני התם דאין אנו מאמינים להעד בזה שמתירין אותה לשוק רק שהב״ד מעמידין אותה על חזקת׳ ועל מיתת הבעל פשיטא דנאמן וליכא למימר משום דסגי׳ ליבם דודאי לא תקלקל עצמה מן הבעל וא״כ אפילו אי אמרינן ע״א נאמן מכח מגו עדיין איכא למימר היכא דמת יבמך אינו נאמן מטעם דלא דייק׳ דסני׳ ליה וא״כ דברי הרא״ש צ״ע עכ״ל. במחילת מכ״ת דאין ביאור כלל לדבריו דממה עשה דבר פשוט שעד אחד נאמן שהקשה ממנו דעיקר הבעי׳ היתה במקום שיש יבם והוא אומר מת היבם דאם אינו אומר אלא מת הבעל לחוד ולא זכר מן היבם האיך תנשא לאחר אלא ע״כ שאומר ג״כ מת יבמך וזהו בעצמו הבעיא ואין כאן שני חלוקות כלל לענין היתר לשוק במקום שיש יבום מטעם דלמא סני׳ ליה: דברי המגיה גם דברי הט״ז אין לו ביאור כי קיצר דבריו מאד מלהבינם ונראה פירושו דקושיו׳ הגאון מהרר״ה היה על הרא״ש דמוקי ליה בעיות הש״ס דוקא במת יבמך ולא מת בעלך וא״כ בנך דבזה פשיט ליה דוראי אינו נאמן משום דאין לו מגו ודלא כפירש״י דמוקי ליה להא אבעי׳ על שניהם וע״ז הקשה הגאון הנ״ל הא אפשר לאוקמי כפירש״י דעל שניהם קאי הבעי׳ דקושיות הרא״ש היה דאם היא נאמנת במת בעלי ואח״כ בני כ״ש שהעד נאמן וכיון שהעד נאמן במת בעלך ואח״כ בנך נאמן ג״כ במה שהי׳ נאמנת דהיינו במת יבמך וע״ז הקשה הגאון מהרר״ה דאינו כן דאף אם העד נאמן במת בעלך ואח״כ בנך הוא מטעם מגו ואינו דומה כלל למת יבמך דשם נוכל לומר דאינו נאמן מטעם דלמא סני׳ ליה וא״כ נוכל לפרש הבעיא גם על מת בעלך ואח״כ בנך דגם זה תלוי בספק אי שייך בעד א׳ מגו ונאמן כמו היא עצמה או לאו דדוקא בההיא עצמה שייך מגו ולא בעד כמ״ש שכתבו התו׳ והרא״ש וע״ז כתב דדברי הרא״ש צ״ע: והט״ז השיב דודאי על מה שהקשה הרא״ש כיון דהי׳ נאמנ׳ כ״ש שהעד נאמן וכיון שנאמן בזה נאמן ג״כ במת יבמך אף שהי׳ אינה נאמנת על זה לא הקשה הגאון מהרר״ה מידי דודאי קושיות הרא״ש קושיא היא רק אחר שתי׳ הרא״ש לחלק בין היא להעד דהיא יש לה מעלה יתירה על העד דהיא נאמנ׳ במגו משא״כ העד דלא שייך מגו ע״ז הקשה הגאון הנ״ל דנוכל לאוקמי כפרש״י דעל שניהם קאי הבעיא במ״ש וע״ז תירץ הט״ז דבלא״ה אי אפשר לאוקמי הבעיא במת בעלך ואח״כ בנך דעיקר הבעיא היתה במקום שיש יבם והוא אומר מת היבם ר״ל דהבעיא היתה אם ע״א נאמן למשרי יבמה לעלמא ובודאי מיירי דבלא אמירת העד לא היתה מותרת לשוק כי היתה זקוקה ליבם כי היה כאן יבם רק שהעד אומר מת יבמך ורוצה להתירה וע״ז קאי הבעי׳ דאי לאו הכי שלא היה כאן יבם כלל לא היה מקשה מידי דהא אף בלא עד מותרת לעלמא אלא ודאי דמיירי שהיה כאן יבם והעד רוצה להתירה לשוק וא״כ בודאי מלשון הבעיא דבעי מה למשרי יבמה לעלמא משמע שמכח העד יהיה שרי לעלמא ובלא״ה היתה אסורה לעלמא וא״כ א״א לומר דהבעיא היה גם על מת בעלך ואח״כ בנך דבזה אין העד מתירה לעלמא דאף אם היה שותק מבן היתה מותרת ולכך מוקי ליה הרא״ש הבעיא במת יבמך לחוד אבל במת בעלך ואח״כ בנך פשיטא ליה דאינה נאמנת והטעם כתב כבר הט״ז לעיל משום דאמר מלתא יתירת׳ דמת בנך אח״כ בודאי רוצה לקלקלה ועוד אומר אני מדעתי מלבד דברי הט״ז אלו מוכרח הרא״ש לומר דבמת בעלך ואח״כ בנך פשיטא ליה דלא מהימן מטעם דאין לו מגו דאי כדברי הגאון הנ״ל דאף אי אמרינן ע״א נאמן מכח מגו עדיין נוכל לומר במת יבמך אינו נאמן מטעם דלמא סגי ליה א״כ קשה מאי פשט רב ששת ממת בעלך ואח״כ בנך דנאמן הא אכתי איכא למימר אף דנאמן במת בנך אח״כ הוא מטעם מגו אבל במת יבמך מנ״ל דנאמן דלמא אינו נאמן מטעם דלמא סגי ליה אלא ודאי דבמת בנך אח״כ היה פשיטא ליה דאינו נאמן מטעם דאין לו מגו רק במת יבמך הוי בעיא ופשט׳ רב ששת במת בנך אח״כ דאפי׳ בזה הוה פשיטא ליה דאינו נאמן מוכח כאן דנאמן אע״ג דאין שם מגו א״כ כ״ש במאי דמספק׳ ליה דהיינו במת יבמך דנאמן ואע״ג דיש להקשות לרב ששת גופא מנא ליה דבזה פשיטא ליה דאינו נאמן דלמא פשיטא ליה דנאמן והבעי׳ לא קאי רק על מת יבמך וא״כ מאי פשט רב ששת ממת בנך מ״מ על הרא״ש לק״מ דהרא״ש למד כן מדקחזינ׳ דבאמת פשט כן רב ששת מוכרח לומר דכך היה סברת הבעיין לדברי רב ששת ובאמת גם על רב ששת לק״מ דנוכל לומר ג״כ דודאי אין שום סברא כלל להיות מת בעלך ואח״כ בנך עדיף ממת יבמך שיהיה פשוט טפי במת בעלך ואח״כ בנך דנאמן טפי מבמת יבמך ואף גם להיות שוי׳ במעל׳ א׳ אין סברא והטעם משום דאמר מלתא יתירת׳ דמת בנך אח״כ ודאי רוצה לקלקלה ומכח זה עלה על דעת רב ששת דלהבעיין פשיטא ליה דבזה אינו נאמן ולא איבעי׳ ליה אלא על מת יבמך לחוד וא״כ כדפשי׳ ליה ממת בנך דנאמן כ״ש במת יבמך דנאמן ואף אם היה בעיו׳ הבעיין גם על מת בנך מ״מ איפטר גם מת יבמך דמת בנך אח״כ גרע עכ״פ ממת יבמך כמ״ש עכד״ה) עוד כתב אח״כ א״כ קשה גם בהרא״ש למה לא יהיה נאמן באומר מת הבעל תחלה היכא דאיכא חזק׳ היתר דהא קי״ל בכל דוכתי אפי׳ היכא דליכא דייקא דע״א נאמן א״ו צ״ל דעכשיו העד עושה בחזק׳ איסור לשוק כיון דאומר מתו הבעל והכן וא״כ זקוקה ליבם א״כ בזה אנו מאמיני׳ לו שמת הבן וא״כ אין כאן חזקה דאפשר דמת קודם האב כו׳ מוכח מזה היכא דליכא מגו כגון ששנים מעידים שמת על מיתת הבן והאב אלא שאין יודעים מי קודם א״כ הוה בחזקת איסור כמ״ש ונגרע חזקת היתר עכ״ל איני מכיר הוכחה זו דלמה תפסל חזקת ההיתר שלה שהיתה בחזקת היתר לשוק עד הנה ולמה נאסרנה מספק דהא חזקה דאורייתא להתיר הספק בכל דוכתי ושאני ההיא בא׳ אומר מת הבן אחר כך דיש ריעותא בדבריו דאמר מלתא יתירתא מוכח כוונתו דנתכוין לקלקלה וזה מזיק להחזקה בידים ומגרע אותה משא״כ במקום שאין ריעותא לפנינו אף שמזכירין שנים המיתה של שניהם אין זה מגרע כלום דהא דרך ספק מזכיר אותה וניזל לקולא בשביל החזקה אלא שמ״מ איני מכניס עצמי להתיר בזה הנדון כיון שראיתי במרדכי פרק החולץ (כתב) שאל ר׳ שלמה מדרונס את רבינו ברוך במי שנהרג ובו ביום מת בנו ואין ידוע איזה קודם ובא אח אחד וחלץ מספק אם מותר אחר כך באחות חלוצתו כיון דספק חלוצה מדרבנן כו׳ משמע שם שצריך חליצה מן הדין ולא אוקמינן אחזקה להתיר לשוק אף שיש לעיין בדין ההוא דהא לא פסקינן לחלוץ לחומרא משום שמא תנשא לכהן כו׳ כדלעיל צ״ל דמיירי שם בגרושה כדלעיל. בתשובה שאחר זה חזרתי מזה דאין חשש כלל מחמת כרוז לכהונה אבל במה שאמרנו שאם אמרה מת בעלי לחוד אין כח בע״א לאוסרה מכח מת בן תחלה זהו נ״ל יתד ברזל ולא תמוט הימנה. וראיתי שכ׳ הרב הנ״ל עוד וז״ל ומדברי התו׳ הג״ל ג״כ מוכח דהיכ׳ דאיכ׳ ע״א שמת הבן תחלה דמוציאה מחזקת היתר דאל״כ תקשה להתו׳ אמאי לא מהימנה להעד במת בעלה לחוד דאף שנגרע חזק׳ ההית׳ שאמר שמתו שניהם אמאי מאמינים לו בזה להוציאה מחזקת היתר ונאמר שעדיין בנה קיים ודוחק לומר דלא פלגינן דבורי׳ להאמין במקצת ומקצת שלא להאמין עכ״ל ותמוהים מאד דבריו בזה דמכח הריעות׳ (דאמר מלתא יתירתא) אמרי׳ מסוף דבריו ניכר שלקלקל׳ נתכוין וכל דבריו שקר וא״צ להאריך מזה וכיון שזכינו לזה שאין ע״א יוכל לקלקל׳ ולומר מת הבן תחלה כיון שהיא אמרה מת בעלי לחוד ויש לה חזקת היתר דאנן מחזקינן הבן שהוא קיים אף כי אמרה מת בנה אין מזיק לה דנאמנת במגו ואין שייך כאן מגו דהעזה חדא דודאי קי״ל אמרינן מיגו דהעזה וזה מוכח בהרבה דוכתי וכאן א״צ לזה דא״צ להעיד אלא שתוכל לומר מת בעלי ומה שאומר זה מת הבן תחלה איני מאמינו כמ״ש לעיל דמלמדין אותו לומר איני מאמינך. שוב ראיתי שגם הרב הגאון הנ״ל התיר ואמר דאפשר לה לומר מת בעלי ואח״כ בני נגד העד דהא פסק הרמב״ם גבי שבויה איבא עד א׳ שנשבית נאמנת לומר טהורה אני כו׳ א״כ חזר מכל מה שכתב תחלה לאיסור וכן עיקר וברור דאין כח בע״א לאוסרה כל שיש לה חזקת היתר. נאם דוד הלוי:
דברי המגיה כ׳ ב״ש בס״ק י״ו ואם ע״א יודע אמיתתם נתחבטו בזה גאוני ארץ ובט״ז סידר ע״ז תשובה א׳ ודעתו להתיר ועיקר טעמו משום דאי הוה אמר׳ מת בעלי ואז היא בחזקת היתר ואפי׳ אמר ע״א להיפך לא מהני להוצי׳ אות׳ מחזקת׳ ולמ״ש ר״ס קנ״ח בשם תו׳ והרא״ש יש סתיר׳ לזה עכ״ל ולפי הנראה כוון על מה שכ׳ בסי׳ קנ״ח סק״ב וז״ל וכשיש לה בן וע״א מעיד דמת הבן ואח״כ הבעל נאמן אע״פ שהוציא אותה מחזקתה מ״מ להכניס׳ לרשות היבם נאמן ע״א וכן כתבו התו׳ והרא״ש פ׳ האשה דף צ״ד עכ״ל ובודאי לזה כיון דמוכח כאן דע״א נאמן להוציא׳ מחזקת׳ להכניס׳ לרשות היבכם ומכח זה היה סבור דגם נגד האשה נאמן לומר מת בנך להוציא׳ מחזקת׳ שלא כדברי הט״ז ולא זכר כלל שגם זה הכניס הט״ז בתשובתו וז״ל ואין לטעות להביא ראי׳ מפ׳ האשה דף צ״ג בע״א שאומר מת בנך ואח״כ מת בעלך להתיר׳ ליבם ולא קרב זה אל זה דשם אין עדות לאשה זו שמת בעלה שגם היא לא ידע׳ כלום וע״פ העד אנו חיין דאין עוד מלבדו לומר שמת הבעל ואסור׳ לכל אדם והוא בא להתיר׳ ליבם זה ודאי יש לו כח עכ״ל ע״כ בהיא אומרת מת בעלי דנאמנת ויש לה חזקת היתר לשוק מכח בנה אין ע״א נאמן להפסיד ולקלקל החזק׳ לומר מת בנך מקודם כיון דאין צריכים עדותו כלל דבדברים נאמנת לומר מת בעלי עכד״ה) אחרי כותבי תשובה זו זכיתי לי לעיין בשמעתתא פ׳ בתרא דיבמות בענין חשש שמא תצריך לכרוז לכהונה וזה אשר העליתי בעז״ה אחר אשר האיר הוא יתברך עיני בזה וכתבתי בדרך תשו׳ מיוחדת כי בא לידי מעשה אח״ז וכתבתי כפי מה אשר הראוני מן השמים שאלה אשה באה לפנינו אחר סמוך לעת ההרג רב בעו״ה (והוחזקו) צ״ל (ולא הוחזקו) קודם לכן בבנים ואמר׳ נהרג בעלי ואח״כ בני ובאה לחלוץ ליבמה מה דינה תשובה תחלה נציע דברי התלמוד והפוסקי׳ בסוגי׳ דריש האשה בתרא שנינו שם האשה שהלך בעלה וצרת׳ למ״ה ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתיב׳ עד שתדע שמא מעובר׳ היא צרת׳ ומקשינן ולעול׳ פירש״י תחלוץ ממ״נ ותנש׳ לשוק אמר זעירי לחברת׳ תשע׳ פי׳ צריכ׳ להמתין ט׳ חדשים שמא מעובר׳ היא צרת׳ והולד של קיימא ואין חליצה פוטר׳ לזה אלא הולד פוטר והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ותחלץ לאחר ט׳ ממ״נ ותנשא אם ילדה צרת׳ הרי נפטר׳ בולד ואם לאו הרי חליצת׳ פוטרת׳ ר׳ חנינא אומר לחברת׳ לעולם פי׳ צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם ילדה צרת׳ ומקשינן ותחלוץ ממ״נ אביי בר אבין ור׳ חנינא בר אבין אמרו גזירה שמא יהא הולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה פי׳ להכריז שלא היתה חליצה ומותר׳ לכהונה ומקשינן ולצרכי׳ ומשנינן דלמא איכא דהוה בחליצה ולא הוה בהכרזה ואמרי קשרו חליצה לכהונה תנן ניתן לה בן במ״ה ואמרה מת בני ואח״כ בעלי נאמנ׳ מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצ׳ ולא מתייבמ׳ וליחוש דלמא אתו עדים ואמרי כדאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה א״ר פפא בגרושה פי׳ שהיתה כבר גרושה שפסולה לכהונה לעולמי׳ רב חייא אמר באמרה אני והוא נחבאנו במערה ואין איש עמנו הלכך לא חיישי׳ שמא יבואו עדים והרי״ף והרא״ש הביאו להלכה הך דאביי ור׳ חנינ׳ בר אבין דחיישי׳ לכרוז דכהונה וכר׳ חנינ׳ דאמר אסור׳ לעולם מכח סוגי׳ דהחולץ ולא הביאו הך קושי׳ דמקשינן ממתניתין דמת בני ואח״כ בעלי דצריך למוקמי דוקא בגרושה גם בס״פ האשה שלום ששם מקומה של המשנה לא כתבו כלום מזה והוא פלא גדול דהשמיטו קולא וחומר׳ דהיינו במשנה דהלך בעלה וצרתה היה להם לכתוב קולא בגרושה ובמשנה דמת בעלי ואח״כ בני חומר׳ דדוקא בגרושה חולצת ותנשא אבל בשאר נשים אסורה לעולם דהא בהא תליא דאין היתר בחליצה אלא בגרושה ולמה כתבו המשנה בסתם והטור בסי׳ קנ״ו כתב הך מלתא דאיירי בגרושה דוקא בשם הרמב״ם וכ׳ הב״י לפי שראה רבינו שבפ׳ האשה שלום שהוא מקום המשנה לא אתמר עלייהו בגמ׳ מידי ולא נזכר שבמקום אחר העמידום באוקימתות אלו לכך כתב אלו דברי׳ בשם הרמב״ם עכ״ל ואין ראוי ליחס טעות זה בדברי רבינו שיהי׳ נשמט ממנו תלמוד ערוך דפ׳ האשה כתרא ולא עוד אלא שהו׳ עצמו הביאו בסמוך אח״ז ונראה לישב כל זה אחר שנציע דברי התו׳ ריש החולץ דשם מבי׳ התלמוד הך מתני׳ דהאשה בתרא בהלכה צרתה למ״ה והטעם משום דצריכה כרוז לכהונה כתבו התו׳ ע״ז וז״ל ודוק׳ בשאר נשים דלאו גרושות איירי וכן מוקי לה בפ׳ בתר׳ והא דפריך לקמן גבי והיבמה לא תחלוץ עד שיהי׳ לה ג׳ חדשים ומפרש בגמ׳ מעיקר׳ טעמא שמא יהא הולד של קיימא ונמצא שצריכה כרוז לכהונ׳ תינח אלמנה גרושה מא״ל אר״י משום דשם בא להשמיענו דין כל הנשים שנופלות ליבום ואם היה דין אחר לגרושה ה״ל לפרושי אבל הכא דמיירי אם אירע בו מעשה באשה שהלך בעלה וצרתה למ״ה איירי שפיר דוקא בשאר נשים דלאו גרושות ועדיפ׳ מינה בפ׳ בתרא דמוקי ההוא דאשה שלום דוקא בגרושה עכ״ל ונ״ל דהרי״ף והרא״ש קשיא להו קושיות התו׳ דאמאי מוקי לה דיש החולץ משום כרוז לכהונה התינח שאר נשים גרושה מאי איכא למימר כדפריך בההי׳ פירקא דף מ״א אח״כ במשנה דהיבמה לא תחלוץ כו׳ ולא ניחא להו בשינויי׳ שמתרצים התו׳ בשם ר״י דהתם הוה כלל בכל הנשים כו׳ כי באמת לא מסתבר לחלק במשניו׳ בהכי דהא גם במשנה דהאשה שהלך בעלה כו׳ קתני סתמא האשה דמשמע כל אשה ע״כ נראה לרי״ף ורא״ש דהסוגי׳ דהחולץ לא ניחא לה לפרש המשנה דלא מיירי בכל גווני אלא מיירי בכל גווני דהיינו אפי׳ בגרושה וכ״ש שלא ניחא לה לפרש דמשנה דס״פ האשה שלום במת בעלי ואח״כ מת בני דמיירי דוקא בגרושה כדמוקי לה בפרק האשה דזה לא מסתבר טפי אלא ס״ל דכל המשניות מיירי בסתמא מכל הנשים וטעמא דמתניתין דהאשה בתרא בהלך בעלה וצרתה למ״ה דחיישי׳ לכרוז כהונה ואע״ג דבגרושה לא שייך האי טעמא מ״מ לא פליג רבנן כדאשכחן גבי מינקת חבירו דאע״ג דאינה ראוי׳ להריון צריכ׳ להמתין כדמייתי בפ׳ החולץ דף מ״ב הרי שהיה בעלה חבוש בבית האסורין כו׳ וה״נ כן הוא דאפי׳ בגרושה גזרו משום שאר נשים דלא פלוג רבנן בנזירותייהו וכן פרש״י להדי׳ בד׳ ל״ו בד״ה בשלמא כו׳ על הך מתני׳ דהלך בעלה לא פליג רבנן בנשים אלא כולן צריכו׳ להמתין וה״נ כ״ה לענין גרושה ודלא כהנהו אמוראי דמתירין בפ׳ האשה רבה בגרושה או שנחבאו במערה וע״כ כשאסרו ריש האשה בתרא בהלך בעלה וצרת׳ משום כרוז לכהונה האיסור אפי׳ בגרושה לההיא סוגי׳ דריש החולץ ואין להקשות דא״כ מאי פריך בהחולץ דף ע״א התינח שאר נשים גרושה מא״ל ולא משנ׳ משום לא פלוג כמו שזכרנו זה ל״ק דדוקא במתני׳ דריש האשה בתרא אמרינן לא פליג אבל במשנה דהיבמה לא תחלוץ א״א לומר כן דשם בסיפא יש פלוגתא בין ת״ק לר׳ יוסי לענין שאר נשים אם צריכות להמתין ג׳ חדשים אחר מיתת בעלה דת״ק ס״ל לא פלוג ואפי׳ בנשים שאינן ראויות להריון ור״י מתיר ולא ס״ל לא פלוג ואם איתא דברישא דהיבמה הוא משום לא פלוג ואסור אפי׳ בגרושה היה לו לר״י לחלוק גם ברישא להתיר בגרוש ולפ״ז ס״ל להסוגיא דהחולץ דמתני׳ מיירי בכל גווני ממילא כ״ש דמתני׳ דס״פ האשה שלום במת בעלי ואח״כ בני דחולצת לא מיירי דוקא בגרוש׳ א״כ קשה קושית המקשן בהאשה בתרא למה חולצ׳ בזה שמא יבואו עדים ויצריכו כרוז לכהונה דמש״ה הוצרכו שם לאוקמי בגרושה וכיון דסוגיא דריש החולץ לא ניחא לה לאוקמי׳ מתני׳ אלא בכל גווני ממילא נשאר עלינו לתרץ קושי׳ המקשה ונ״ל דסוגי׳ ההיא ס״ל לתירץ בגווני אחרינ׳ דהיינו שאין אנו חוששין שמא יבואו עדים כו׳ אלא במלתא דיש סברא לכאן ולכאן כההיא דריש האשה בתרא דה״ל פלג׳ ופלג׳ ליבם ולשוק כדאיתא שם ע״כ חשו שמא יבואו עדים משא״כ בההוא דמת בעלי ואח״כ בני דהי׳ בחזק׳ (שאסור׳) לשוק כיון שלא החזיק כאן בבן רק שהי׳ אומר׳ ניתן לי בן במ״ה וע״כ אין לנו חשש שמא יבואו עדים ויעידו נגד החזקה ואע״ג דאמוראי דפ׳ האשה בתרא לא חילקו בזה ותירצו דמיירי בגרושה מ״מ סוגי׳ דהחולץ לא ס״ל כן אלא ס״ל כמו שחלקנו ומשום הכי ס״ל להרי״ף והרא״ש כסוגי׳ דהחולץ כמו שזכר הרי״ף בהדי׳ הסוגיא דריש החולץ לענין חשש שנצרך כרוז לכהונה וע״כ אין חילק בגרושה כלל לדידהו דבהלך בעלה וצרת׳ אסור אפי׳ בגרושה ובמת בעלי ואח״כ בני חולצת אפי׳ בשאר נשים וע״ז שפיר סמכו׳ לכל הפחות על ההיא דזעירי דלחברת׳ מותר אחר ט׳ חדשים ולא ס״ל כלל חשש דכרוז לכהונה (עכ״פ) נסמוך עליו בהך מלתא דמת בעלי ואח״כ בני דלא ניחש לשם זה דאפשר דאף דר״ח דחושש לכרוז כהונה מודה שם כיון שהיא נגד החזקה ועפ״ז ניחא דברי הטור שכ׳ בשם הרמב״ם שפסק דלא חיישי׳ לכרוז דכהונה גבי גרושה ולא כהרי״ף והרא״ש שלא זכרו מזה וס״ל דאין חילוק בזה כמו שזכרנו נמצא ניחא הכל בס״ד והנה בנדון דידן יש לנו לכאורה לומר דלא מהני חליצה להך איתתא דיש לחוש שמא יבאו עדים ויעידו כדבריה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כדלעיל. אלא דאחר העיון נראה לי דאין כאן חשש הנ״ל דקשה כי על מה שאמרו בזה חיישי׳ שמא יבואו עדים למה ניחוש להכי דהא איתא בפ״ב א״ל לר׳ חנינא והאיכא עדים במ״ה פי׳ שראו שנשבה ודלמא אתו לקמן ליומא אחרא לאחר שתנשא ומשני השתא מיהת לא איתנהו ומשום דלמא אתו לא אסרינן לה השתא וכתבו התו׳ ואין לפרש דלמא איכא עדים במ״ה דא״כ תקשה נמי אמתני׳ דקתני נשבתי וטהורה אני נאמנת ואמאי דלמא איכא עדים אלא ה״פ הא יצא קול דאיכא עדים במ״ה כו׳ וכן בקידושין דף י״ב א״ל רבנן לרב חסדא הא איכא סהדי באידי׳ כתבו התו׳ א״ל דליחש שמא איכא סהדי דא״כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש אלא נראה לר״י לפרש שיצא הקול שיש עדים הרי לפנינו דאפילו התם דאיכא חשש איסור דאורייתא אפ״ה לא חיישי׳ שמא יבואו עדים אלא א״כ יצא הקול ע״ז דיש עדים וכאן שאפי׳ אם יבואו עדים אין חשש כי אם גזירה שמא ישמעו החליצה ולא ישמעו הכרזה ויאמרו קשרו חלוצה לכהן דאיכא כמה ספיקות בהא ואמאי ניחוש בזה שמא יבואו עדים ותו קשה לי ממתני׳ דפ׳ הבע״י דף ס״ז נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי לא ניחוש שמא יבואו עדים שמת ראשון ונמצא כשרה לכהונה ותצריך כרוז אלא דיש לדחות זה שא״א לראות לשום אדם מי מת ראשון כדמשמע בפ׳ ד׳ אחין דף כ״א דאמרי׳ מפולת מי קמו בהו רבנן כו׳ ותו מצינו בא״ע סי׳ קנ״ו אמר יש לי בנים וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה והרמ״ה כתב חולצת ולא מתייבמת ואמאי לא ניחוש שמא יבואו עדים שיש לו בנים וצריכה כרוז לכהונה ותו מצילו במרדכי פ׳ החולץ שאל ר׳ שלמה מדריוש את רבינו ברוך במי שנהרג ובו ביום מת בנו ואין ידוע איזה קודם ובא אח אחד וחלץ מספק אם מותר אח״כ באחות חלוצתו כו׳ קשה אמאי לא ניחש שמא יבואו עדים שמת האב ראשון ותצריך כרוז לכהונה ומלבד כל הנ״ל היא סברא שבשביל חשש גזירות לעז תהא אשה זו עגונה כל ימיה ולכל הפחות היה לגזור בזה שאסורה לכהן אף אם יבואו עדים. ע״כ נלע״ד דלא חשו חז״ל בגזירה זו אלא במקום דעבידא לגלויי דהיינו בהלך בעלה וצרתה למ״ה ואיכא למיקם עלה דמלתא ולהוודע אם מעובר׳ היא צרתה וכן באומרת ניתן לי בן במ״ה מת בעלי ואח״כ בני דמסתמא דרים שם בין אנשים אחרים כדרך כל הארץ ויש אפשרות להוודע וסופו לבוא לידי גלוי בזה דוקא חששו שמא יבואו עדים וסמכו ע״ז דבודאי יתגלה הדבר וכזה מצינו בפ׳ ח״ה בענין כל דאלים גבר דהיינו למקום דאיכא למיקם עלה דמלתא לבסוף אבל בכל המקומות שזכרנו אין הכרח ושום סברא שיבואו עדים דאפשר שאין שום אדם היה אצל זה ע״כ לא חיישי׳ וכ״ש בנ״ד שביום הרב רב בעו״ה נהרגו מסתמא כל מי שהיה שם ולא ניחוש מסתמא שמא היו עדים שם ועוד ראיה ברורה מפירש״י בפ׳ החולץ דף מ״א וז״ל וכל הני דאמר חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקה משום דלא אפשר הוא דא״כ לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חולצת אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר כהיתר עכ״ל א״כ גם בנדון דידן א״ת שיש חשש שיבואו עדים תאסר לעולם אלא ודאי דוקא ההוא דמדינת הים חיישי׳ כן כיון דאפשר להתברר ועוד ראיה מדברי הר״ן הביאו ב״י בסי׳ קנ״ז לענין אחר וז״ל וניחא לי דהתם שאני דאיכא קלא דיש סהדי במ״ה וכל היכא דאפשר למיקם עליה דמלתא אפומ׳ דסהדי נטרינן ולא מקלינן באיסור א״א אבל בחזקה שאין אנו יודעים שיש עדים בדבר נאמן משום מ״ל לשקר עכ״ל הרי מבואר דאפי׳ במ״ה מקרי אפשר להתברר כנ״ל דאפשר חולצת הך איתת׳ ושריא לעלמא ובודאי ראוי לצדד בכל הצדדי׳ להקל בזה דבדעבד נראה פשוט אפי׳ במקום שחשו שיבואו עדים דאם כבר חלצו מותר׳ להנש׳ לשוק וראיה ברורה ממתניתין דף י״ג בפ״ק דיבמות חלצו ב״ש פוסלין מן הכהונה וב״ה מכשירין פירש״י לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי עכ״ל ואמאי לא חשו ללעז שהאנשים ראו החליצה וראוה ניסת לכהן ולא הכל ידעו ויכירו שהיא היתה צרת ערוה ואפי׳ כרוז לא הוזכר שם אלא ודאי כיון שכבר נעשית החליצה והיא שלא לצורך אין כאן חשש עוד וה״נ דכוותי׳ ומותרת אפי׳ לכהן אם יבואו עדים שהיתה שלא לצורך והמחמיר להשיא׳ לכהן עכ״פ לא יחמיר להנש׳ לשוק כנלע״ד ברור הכלל העולה מדברינו באם אומרת מת בעלי ואח״כ מת בני א״צ חליצה ואפי׳ ע״א מכחישה ואומר להיפך וכ״ש אם אין העד כאן והיא אומר׳ שיש ע״א יודע מזה שכדברי כן הוא כאשר כתבתי בתשובה ראשונה היכא (דלא הוחזקו צ״ל דהוחזקו) קודם לכן בבנים אכל היכא (דהוהזקו) (צ״ל דלא הוחזקו) קודם לכן בבנים כבנ״ד ואמרה מת בעלי ואח״כ בני דשרי אחר חליצה מטעם שכתבנו למעלה ותו נראה לחלק והוא עיקר דדוקא גבי הלך בעלה וצרתה למ״ה וכן בניתן לה בן במ״ה יש לחוש שמא יבא אותו הבן מאיזה צורך שיהיה לו כגון מחמת ירושה או דבר אחד ויביא עדים שהוא בנו של פלוני ומכח זה יודע שהחליצה היתה בחנם ויצריכו כרוז לכהונה משא״כ במת בני ואח״כ בעלי והיא חולצת ושריא להנשא אע״פ שאפשר שיש עדים על זה מ״מ מי יביאם לב״ד להעיד ע״ז כי מה תועלת יש בעדות זה ואין שייך כאן להמתין עד שיבואו עדים והוה כמו אחות חלוצתו דחולצ׳ ולא מתייבמ׳ כנלע״ד ועמ״ש ס״ס ק״ע דוד הק׳ הלוי.