×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
איזה נקרא זרע קימא לפטור מן היבום, ובו י״ג סעיפים
(א) מִי שֶׁמֵּת אָחִיו מֵאָבִיו וְלֹא הִנִּיחַ זֶרַע, מִצְוָה לְיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ, בֵּין שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ מֵהָאֵרוּסִין, דִּכְתִיב: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אֶחָד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ (דברים כה, ה).
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) מבואר בכתובות
(ב) פשוט בהרבה מקומות ומהם משנ׳ יבמות דכ״ג ע״ב
(א) יחדיו – עיין כנה״ג שכתב ויש לחקור וכו׳ ע״ש. ולא הבנתי חקירתו. דהא מפורש בגמ׳ דהוי אשת אח שלא היה בעולמו וכ״כ הרמב״ם והכ״מ פרק ששי מהלכות יבום עיין ודו״ק:
(א) אחיו מאביו – י״ז ב׳ ל״ט ב׳ ושאר מקומות:
(ב) ולא כו׳ – כמ״ש בס״ב:
(ג) מצוה כו׳ – ל״ט ב׳:
(ד) בין כו׳ – י״ג ב׳ ועבה״ג:
(א) ולא הניח זרע – ואפי׳ יש לאשה זרע מבעלה הראשון צריכה יבום. כן הו׳ בש״ס יבמות ס״פ יש מותרות ע״ש עיין בס׳ בית הלל:
(הקדמה)
הלכות יבום וחליצה
(א) כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה (דברים כ״ה:ה׳) מצות עשה היא מי שמת אחיו מאביו בלא זרע אפילו היה לו זרע ומת שייבם את אשתו או יחלוץ לה ולקמן יתבאר איזה מהן קודם לא שנא אשת אחיו מן האירוסין או אשתו מן הנישואין ובלבד שהיה להן ישיבה אחת בעולם ושלא תהיה היבמה ערוה עליו אבל אם היתה ערוה עליו או שנולד אחרי מות אחיו מותרת לזר בלא חליצה ולא יבום.
(א) כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם וכו׳ מ״ע היא מי שמת אחיו מאביו בלא זרע אפילו היה לו זרע ומת שייבם את אשתו או יחלוץ לה לקמן יתבאר איזה מהם קודם:
(ב) ומה שכתב לא שנא אשת אחיו מן האירוסין או אשתו מן הנשואין פשוט בכמה מקומות:
(ג) ומה שכתב ובלבד שהיה להם ישיבה אחת בעולם בריש פ״ב דיבמות (דף יו) ומייתי לה בגמרא מדכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם:
(ד) ומה שכתב שלא תהיה היבמה ערוה עליו וכו׳ בריש יבמות (דף ב.) ומייתי לה בגמרא מקרא:
(א) אין מברכים על מצות יבום וחליצה. כ״כ המאירי במגילה כא: ד״ה כבר בארנו.
הניח המת זרע בנו או זרע בתו או בת בתו עד סוף הדורות הרי זה פוטר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה נא.
אפילו הניח בן עובד עבודה זרה פוטר מן הייבום. כן הביא הב״י בסעיף ב בד״ה ומ״ש ואפילו, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה נא.
היה לו בן מן השפחה ומן הנכרית והורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא חשיב בנו. כן כתבו הרמב״ם בהל׳ יבום א,ו, וסמ״ג בעשה נא, לגבי אח והוא הדין לענין בן.
היה לו בן משפחת עצמו האם אמרינן דמסתמא שחררה. הטוש״ע והב״י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה נא, הביא להלכה להחמיר בדבר.
הניח אשתו מעוברת ולאחר שנולד חי ל׳ יום ומת ולא גמרו שערו וציפורניו האם פוטר מיבום. הב״י בסעיף ד בד״ה ומ״ש ואפילו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה נא, לא הצריך שיגמרו שערו וציפורניו ולא הזכיר דבר זה.
ילדה אחר מיתתו ולא חי ל׳ יום ואכלו ארי או נפל מן הגג האם הוי ספק נפל או חשיב חי. הטוש״ע והב״י בסעיף ד בד״ה ומ״ש לא שנא, הביא דחשיס ספק נפל, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה נא.
האם עד אחד נאמן לומר שנולד בן לבעלה והיא מותרת לשוק. הב״י בסעיף ח, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה נא, כתב כהרמב״ם דנאמן.
(א) א״ז ריש יבמות מסתפק אם בנו מן השפחה ומן הכותית הוא בנו מדרבנן אע״ג דמדאורייתא אינו בנו: וע״ל סימן ט״ו דעת הפוסקים בזה:
(א) איזה מהן קודם פי׳ מצות יבום או חליצה:
(ב) מן האירוסין (אע״ג דכתיב בית אחיו ובית נשואה משמע דרשו רז״ל מריבוי דאשת המת כו׳ כ״פ) דאשת המת כתיב משמע אפילו מן האירוסין:
(ג) ושלא תהיה היבמה ערוה עליו נראה דכל איסורי תורה קודם ערוה אפילו אותן שהן בלאו או עשה ואפילו שניות דרבנן שגזרו משום ערוה וכמו שיתבאר לקמן וכן צ״ל לעיל סימן ד׳ וסימן נ״א וכמ״ש שם ע״ש:
(ד) או שנולד אחר מות אחיו דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה א׳ בעולם:
(א) כי ישבו אחים יחדיו וגו׳ מ״ע היא וכו׳ פי׳ כשהוא אחיו מאביו לחוד נמי חולץ או מייבם אבל אחיו מאמו ולא מאביו לא וה״א רפ״ב דיבמות מימרא דרב יחדיו המיוחדין בנחלה הראויין לירש זא״ז פרט לאחיו מן האם רבה אמר יליף אחוה אחוה מבני יעקב וכו׳ וסוגיא בפ״ב אהא דתנן מי שיש לו בן מ״מ וכו׳ אתיא כרבה וכפירש״י בריש יבמות. ומ״ש אפי׳ הי״ל זרע ומת פשוט דלא ימחה כתיב וכשמת הזרע הרי שמו מחוי ועוד דכתיב ובן אין לו ולא כתיב ולא היה לו בן משמע אין לו בשעת מיתה קאמר והכי מוכח בפרק יש מותרות דפריך ולא נעשה מתים כחיים לענין ייבום מק״ו ת״ל דרכיה דרכי נועם וה״א בפ׳ האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למד״ה ובאו וא״ל מת בעליך ואח״כ מת בנך ונשאת ואחר כך א״ל חלוף וכו׳ ובפרק האשה שלום האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למ״ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח״כ מת בני וכו׳ ולקמן בסימן קס״ה יתבאר אי מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת:
(ב) ל״ש אשת אחיו מן האירוסין וכו׳ בפ״ק אמתניתין דשש עריות חמורות מאילו איתא בגמרא דבין לב״ש בין לב״ה איצטריך לן החוצה לרבות הארוסה וכתבו התוספות דאיצטריך לרבות ארוסה משום דכתיב בית אחיו ובפרק קמא דיומא משמע דבית נשואה משמע עכ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: ״וּבֵן אֵין לוֹ״ (דברים כה, ה), אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת, אוֹ זֶרַע הַבֵּן אוֹ זֶרַע הַבַּת, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, בֵּין מֵאִשָּׁה זוֹ בֵּין מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ זֶרַע מַמְזֵר אוֹ ע״א, הֲרֵי זֶה פּוֹטֵר אֶת נָשָׁיו מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֲבָל בְּנוֹ מֵהַשִּׁפְחָה אוֹ מֵהַנָכְרִית, אֵינוֹ פּוֹטֵר {אֲפִלּוּ נִתְגַּיֵּר אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הַבֵּן (הָרַמְבַּ״ם פ״א מֵהִלְכוֹת יִבּוּם וַחֲלִיצָה).} וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּנוֹ מִשִּׁפְחָה אַחֶרֶת, אֲבָל בְּנוֹ מִשִּׁפְחָתוֹ, פּוֹטֵר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ג) ב״ב דף קט עא
(ד) מבואר בהרבה מקומות ומהם משנה מי שיש לו בן מ״מ כו׳ יבמות דכ״ב ע״ב
(ה) שם במשנה
(ו) טור בשם רב נטרונאי גאון משום דחזקה א״א עבב״ז ובודאי שחררה קודם שבא עליה ושלזה הסכים הרא״ש וכ״כ הרמב״ם בפ״י מה״ג בשם יש מן הגאונים כו׳ ולזה הסכים הראב״ד שם א״כ הוחז׳ בפרוצות העמד ב״י ובנות ישראל על חזקתן כו׳
(א) אבל בנו משפחתו פוטר זה דעת רב נטרונאי – בטור מטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת (זנות) ובודאי שחררה קודם שבא עליה ומסיים הטור שכן גם דעת הרא״ש ויש מקשין ממ״ש הטור ס״ס קמ״ט בשם הרא״ש בבא על אשה דעלמא אין חוששין שמא קדשה מטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא״צ ממנו גט ומאי שנא הכא דס״ל דאמת טעם זה וי״ל דשאני זנות דפנויה דאינו אלא מדרבנן משא״כ באיסור שפחה שהוא מן התורה ועוד נ״ל לתרץ דאם באת לחשוש שמא קדשה כי מתירא הוא לעשות עבירה דזנות פנויה והאיך שביק לה לעלמא אחד הזנות ויגרום שתעשה איסור א״א שהרי אינו מגיד כלום שקדשה ואחר ישא אותה וירבה ממזרים ולמה הוא מכחיש ואין נותן לה (גט) משא״כ כאן אם שחררה אין מזה מכשול בלי דעתו שהוא חושב בלבו אם יהיה צורך בדבר לגלות דבר זה אגלה אותו כנלע״ד חילוק נכון: עוד מביא הטור דעת גאון אחד דמספקא ליה בהאי מלתא ואזלינן ביה לחומרא כו׳ ולא ירית כו׳ והקשה בספר בן לב דיש לתמוה דאמרינן בפ׳ החולץ ספק ויבם שבאו לחלק בנכסי מיתנא כו׳ הוה ממון המוטל בספק וחולקין וא״כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בין בן השפחה ושאר יורשי המת ההוא ואפשר לומר דכאן מיירי ביש לו בן אחר ודמי לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם דהת׳ הוה בני יבם יורשי ודאי והספק ספק וא״ס מוציא מידי ודאי אבל כשהספק והיבם באין לחלק בנכסי מיתנא אם זה הספק בן מתנא אין ליבם כלום ולכן חולקים ולפ״ז צריכי׳ לדחוק בדברי הגאון שעם היות שבתחיל׳ כתב שאם אין לו זרע אלא בן כו׳ כאן (בסיפ׳) לענין ממונא מיירי שיש לו בנים אחרים אלא דקשה לשנא דאמר אבל איהו גופיה לא מצי מזבני לי׳ ירתי אם אית׳ דמיירי ביש לו בנים הל״ל לא מצי מזבני בניו עכ״ל ובדדישה הביא זה ולא תירץ כלום כתב עוד שם כהג״ה תירוץ אחר עיין בסי׳ קס״ג ומו״ח ז״ל דחק לישב דספק דהכא שאני שאינו ספק אלא לגאון הזה ע״כ אין כאן דין ספק ואין בזה ישוב דהא עכ״פ לדברי הגאון יש ספק למה לא דימה הגאון לההוא דהחולץ ואני אומר דאשתמיטתי׳ סוגיא שלימה להרב בן לב ואחרי אותן שרוצין ליישב הקושיא דאית׳ בפ״ק דכתובות במשנה הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחו מקח טעות ר״ג אומר נאמנת ר׳ יהושע אומר אינה נאמנת ומפרשינן במסקנא טעמייהו דטעם דר״ג כיון דיש לה חזקת הגוף דהיתה בתולה מעיקר׳ והיינו בברי ושמא כדאית׳ שם ור׳ יהושע אזיל בתר חזקת ממון וקי״ל כר״ג והיינו בברי ושמא דוקא ומשמע התם דבשמ׳ ושמ׳ ר״ג מודה דאזלינן בתר חזק׳ ממון וא״כ מבוא׳ טעם הגאון בכאן דמספקא ליה אי אמרינן דשחררה או לא ויש כאן חזקה דגופה דהא שפחה היתה מתחלה אלא דאתה בא להוציאה מחזקתה ולומר דשחררה אין ספק זה מוציאה מחזקתה כמו שאין מוצי׳ מחזק׳ בתולה (אלא) היכא שאין שם אלא שמא ושמא ה״נ אין הספק דשחרור מוציא מחזקת שפחה שהיתה תחלה מש״ה לא ירית ההוא בן שפחה עם יורשי המת דיורשי המת יש להם חזקה דהיתה שפחה אבל אינהו לא מצי מזבני ליה דהוא יש לו חזקת עצמו שהוא מוחזק בעצמו והוה כמו חזקת ממון דהתם וא״כ אין מקום לקושיות בן לב דשאני בספק ויבם דשם אין שום חזקה ליבם בממון הירושה ולהספק אין שום חזקה לגריעותא דידיה דמשעה שנולד הוה ספק וכיון שאין שום אחד מוחזק חולקין כנלע״ד ברור ונכון בס״ד.
(א) זרע ממזר. היינו בחבושי׳ בבית אסורים יחדיו דאל״כ יש לחוש שמא זנתה עם אחר כמ״ש בסעיף ט׳ וכ״כ המ׳ ואגודה:
(ב) בנו מהשפחה. דקי״ל הולד כמותה ולא נקרא זרעו ודעת י״א משפחתו פוטר עיין דין זה ברמב״ם פ״ד ה׳ נחלות ובפ״י ה״ג ופ״א ה׳ יבום ובטח״ה סי׳ רע״ט ובטור זה סימן ט״ו וקמ״ט ולדעת המחבר עיקר כרמב״ם דס״ל אפילו משפחתו מסתמא בועל לשם זנות לכן כאן ובסימן ט״ו הביא דעת החולקים בלשון וי״א ובח״ה שם פסק נמי כרמב״ם דס״ל לענין ממון ירושה יש לחלק אם הוא בחזקת כשרות אז מוקמין חזקה שלו נגד חזקה שלה שהיא שפחה ונשאר מיגו דיכול ליתן הירושה למי שירצ׳ כמ״ש רפ״ד ה׳ נחלו׳ במגיד באריכות לכן פסק נמי בסימן קמ״ט הבא על אשה דעלמא לא אמרי׳ דבעיל לשם קידושין, מיהו י״ל דשם בסימן קמ״ט כ״ע מודי׳ דשם האיסור קל חיישינן שבעיל לשם זנות ועיין ב״ח ודרישה:
(ב) ממזר – היינו בחבושים בבית האסורים יחדיו דאל״כ יש לחוש שמא זנתה עם אחר ב״ש:
(ה) או זרע כו׳ – כמש״ש קט״ו א׳ ת״ר בן כו׳ וה״ה ביבום כמש״ש ק״ט א׳ וה״ה כאן תוס׳ בד״ה בן ולר״י נראה כו׳ וכ״כ הרא״ש בפ״ב דיבמות ס״ג:
(ו) בין כו׳ – מתני׳ ספ״ט דף קי״ט ועבה״ג:
(ז) אפילו כו׳ – שם:
(ח) או מומר – דלא מפיק שם אלא בנו כו׳ וכמש״ש מ״ז ב׳ למאי הילכתא כו׳ ובסי׳ קנ״ז ס״ד:
(ט) אפי׳ כו׳ – קידושין ס״ט א׳:
(י) וי״א כו׳ – ע״ל סי׳ ט״ו ס״י:
(ב) זרע ממזר – ע׳ בס׳ ברכי יוסף לעיל סי׳ א׳ אות י״ב הבי׳ דהרב גינת ורדים אהע״ז כלל ב׳ סימן ד׳ נסתפק במי שמת והניח בן קטן טרפה מחיים ולא עברו ימים מועטים עד שמת אי חשיב זרע לפטור אשת המת מן החליצה ויבום. והוא ז״ל כתב עליו דמדברי ס״ח סימן ת״ק שהובא בב״ש שם ס״ק י״א יש קצת ראי׳ דפוטר דהו׳ משוה ממזר לטרפה ושוב כתב דהא לית׳ דמי שיש לו בן ממזר דפוטר מחליצה מסתמא הו׳ ממזר דידוע דחי ועוד יש לדחות ע״ש ועמ״ש לעיל סי׳ ט״ו ס״ק י״א:
(ג) ממזר – עבה״ט בשם ב״ש שכ׳ היינו בחבושים כו׳ ובב״ש מחיים וכ״כ המרדכי ואגודה. ולכאורה לפי דברי הרמ״א לקמן ס״ט שכ׳ וי״א אפי׳ בזונה אחרת המיוחדת לו א״כ משכחת לה נמי במיוחדת לו וצ״ל דהב״ש כאן אזיל בשיטת הנ״י שהבי׳ בס״ק ט״ו דס״ל שגם במיוחדת חיישינן שמא זינתה עם אחר וע״כ גם המרדכי ואגודה ס״ל כן. אך אכתי קשה מדברי הב״ש עצמו לעיל סי׳ ד׳ ס״ק מ״ב שהחליט שם דבמיוחדת והו׳ מודה לא חיישינן וצ״ע. ומצאתי בתשובת שיבת ציון סי׳ ס״ז שתמה על הב״ש בזה וגם הוסיף שם לתמוה על הב״ש דנקט דברי המרדכי בדרך חיוב שאין למצוא אופן אחר והו׳ תמוה דאף אי נימא שגם במיוחדת חיישינן אכתי משכחת לה שיש לו בן ממזר מאשתו שנשא ואח״כ נודע לו שאסורה עליו באיסור ערוה ובנו הנולד לו הוא ממזר דבזה בודאי אין לחוש שזינתה עם אחרים כיון שהיתה לו לאשה ורוב בעילות אחר הבעל וכמו כן בנשא אשה שהלך בעלה למדה״י ובאו עדים שמת בעלה ונשא אותה זה בהיתר ע״פ ב״ד ואח״כ בא בעלה והוי בן הנולד לו ממזר כדאי׳ ביבמות דף פ״ז (ובש״ע לעיל סי׳ י״ז סנ״ו) ואח״כ נשא עוד אשה ומת בלא בנים א״כ בנו ממזר הזה פוטר מיבום וע״כ דאין כוונת המרדכי בדרך חיוב לאוקמי מתני׳ דוק׳ בחבושים רק דחדא מנייהו נקט הואיל ובסוגיא דס״פ אלמנה מוקי בכה״ג נקט גם המרדכי אופן זה ועוד אפשר לומר דמה שדחקו להמרדכי לאוקמי בחבושין בב״א הוא משום סיפא דמתני׳ וחייב על מכתו וקללתו כו׳ ולפ״ז אפשר שגם המרדכי מודה דבמיוחדת לו נמי לא חיישינן כו׳ ע״ש (ועמ״ש לעיל סי׳ ד׳ סכ״ו ס״ק ל״א). גם בס׳ בית מאיר כתב דהמרדכי אך דינא קמ״ל דממזר מעריות אין פוטר להרמב״ם אלא בחבושים אבל באמת משכחת לה ממזר שפוטר אף בלא חבושים כי י״ל דאיירי בנשא ממזרת שקדושין תופסין בה הי׳ אשתו גמורה ושייך לגבה רוב בעילות אחר הבעל לכל הנשים ופוטר ההו׳ בן אף שהו׳ ממזר. ואף אילו סובר מדמ״מ ביאת זנות מקרי שייך לומר כשם שזינתה מ״מ י״ל דאיירי בגר או ממזר שנש׳ ממזרת שביאת היתר לגמרי הוא ע׳ סי׳ ד׳ סכ״ב אלא ע״כ דהמרדכי אך דינא קמ״ל כו׳ ע״ש. ועיין בגליון המשניות פ״ב דיבמות בתוס׳ רע״ק איגר ז״ל אות י״ט שהבי׳ דברי המרדכי הנ״ל שכ׳ דלהרמב״ם צ״ל דמתני׳ איירי שהיו חבושים וכן משמע ס״פ אלמנה לכ״ג וכ׳ עליו וז״ל ולכאורה קשה דא״כ אדדייק רבא ס״פ אלמנה ממתני׳ דהתם ילדה אכל בתרומה דנימא מדאפקרה אמאי לא דייק ממוקדם ממתני׳ דהיא היה נ״ל דמתני׳ דהנא י״ל דמיירי בנאנסה שהיא אינ׳ מופקרת כלל ולא אמרי׳ לגבה מדאפקרה אבל במתני׳ דהתם דקתני האונס והמפתה כו׳ ילדה תאכל דמשמע דזהו קאי על המפתה ואונס הה״מ בפ״ג מיבום כ׳ על דברי הרמב״ם אבל בנו מאנוסתו או מפותתו א״י אם הוא זה בבירור כו׳ משמע דס״ל דגס באנוסה חיישינן שזינתה גם עם אחר ולענ״ד הסבר׳ קשה מאד דאיך שייך גבה מדאפקרה וצל״ע (לכאורה אפ״ל דמהה״מ אין ראי׳ כ״כ דהא איהו סובר דוקא בדדיימ׳ מעלמ׳ חיישי׳ כמו שהובא בב״י וכמ״ש הב״ש ס״ק ט״ו ולעיל סי׳ ד׳ בח״מ ס״ק כ״ו לכן אפי׳ באנוסה חיישי׳ משא״כ לדידן בלא דיימא ועמ״ש לקמן סעיף ט׳ ס״ק כ״א) אח״ז ראיתי בס׳ פנים יפות על התורה פ׳ תצא בפסוק כי תהיין נקט בפשיטות דבאנוסה ל״ש לומר מדאפקרה עכ״ל. וכ׳ עוד והנה בידעינן שאנס או פיתה אחת והבן הנולד לה נשא אשה ומת בלא בנים יש לומר דאסורה לעלמ׳ דשמא הוא כשם שזינה עם זו כך הפקיר עצמו וזינה עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם אך בזה י״לד מ״מ הוי ס״ס מחצה נקיבות ומיעוט מפילות אלא דנ״מ באנס או פיתה אחת ולא ילדה והוא מת בלא בנים י״ל דאחיו א״י לייבמה דדילמ׳ זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ״ע לדינא עכ״ל. והנה מ״ש רבינו ז״ל בדין הא׳ דלא חיישי׳ שמא אבי הבן זנונים זינה ג״כ עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם כי הוי ס״ס כו׳ זהו פשוט וברור ונלמד ממשנה ר״פ האשה בתרא היתה לה חמות אינה חוששת ע׳ בש״ע סי׳ קנ״ז ס״ט ובתשו׳ נו״ב תניינ׳ סי׳ קמ״ה שהבאתי שם ס״ו ס״ק יו״ד אמנם מ״ש בדין הב׳ דאם אנס או פיתה אחת ולא ילדה י״ל דאחיו א״י לייבמה כו׳ לא זכיתי להבין כי לפי דעתי העני׳ זה נלמד מריש׳ דמתני שם האשה שהלך בעלה וצרתה כו׳ ובגמ׳ שם דמבואר דלא חיישינן שמא אשה אחרת נשא (ע׳ בש״ע ס״ס זה ומ״ש שם) ומכ״ש דלית לן למיחש שמא זינה. ועוד גוף דבר זה שמדמה רבינו הגאון ז״ל כמו דאמרי׳ גבי דידה כשם שזינתה כו׳ ה״נ גבי דידי׳ י״ל כשם שזינה כו׳ איני מבין דגבי דידי׳ אף אם זינה אכתי הא דעת הרי״ף והרמב״ם כר׳ יוסי ביבמות ד׳ נ״ה דאנוסה ומפותה א״צ להמתין משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר וכמ״ש בש״ע לעיל סי׳ י״ג ס״ו (ואף די״ל דדוקא לענין הבחנה שהוא דרבנן אמרינן הכי ולא גבי איסור דאורייתא וכדמשמע בירושלמי שם מ״מ אינו אלא מספק וכן אפי׳ להפוסקים גם שם כר׳ יהודה עכ״פ הוא רק ספק שמא לא נתהפכה ופה) משא״כ גבי דידה דחזינן שנתעברה שכיר חיישי׳ שמא זינתה גם עם אחרים והולד הזה הוא מאחר. ועוד א״י דלכאורה דין זה מוכח מסיפ׳ דמש״ה זו עצמה חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ומבואר ברמב״ם פ״א מהל׳ יבום דין ד׳ דמתייבמת ואמאי לא נימא שמא זינה גם עם ישראלית א״ו דגבי דידי׳ לא חיישי׳ להכי ואף די״ל דאיירי ג״כ באופן דליכ׳ למיחש להכי אך מסתימת כה״פ לא משמע כן וצ״ע:
(ד) אבל בנו משפחתו – עיין בתשובת הרדב״ז ח״א סי׳ מ״ח:
ואם הניח אחיו זרע ל״ש בן או בת או זרע הבן או זרע הבת עד סוף כל הדורות אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום ואפילו הניח זרע עובר עבירה או ממזר פוטר נשיו מן החליצה ומן היבום חוץ מבן שיש לו מן השפחה והנכרית שאינו נקרא זרעו ואינו פוטר וכתב רב נטרונאי גאון דוקא בן שיש לו משפחה שאינה שלו אבל בן שיש לו משפחתו פוטר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי שחררה קודם שבא עליה וגאון אחר כתב דמספקא ליה בההיא מילתא ואזלינן ביה לחומרא שאם אין לו זרע אלא בן שיש לו משפחתו ויש לו אשה ומת בלא בנים חולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצי מזבנא ליה ירתי ואינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואם קדש בת חורין צריכה גט והרמב״ם לא חילק בין שפחתו לאחרת שכתב שאפילו יש לו בן משפחתו אשתו מתייבמת וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדברי רב נטרונאי.
(ה) ומה שכתב ואם הניח אחיו זרע ל״ש בן או בת או זרע הבן או זרע הבת עד סוף כל הדורות אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום בפ״ב דיבמות מייתי לה התוס׳ והרא״ש מקראי:
(ו) ומה שכתב ואפילו הניח זרע עובר עבירה או ממזר פוטר נשיו מן החליצה ומן היבום חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הכותית שאינו נקרא זרע ואינו פוטר משנה פ״ב דיבמות (כב.) מי שיש לו בן מ״מ פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הכותית ובגמרא שם מ״מ לאתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר מ״ט דאמר קרא ובן אין לו עיין עליו וכתב הרמב״ם דאפילו היה עובד עבודה זרה פוטר את אשת אביו. דין המזנה עם אשה ונתעברה ממנו אם פוטר את אשתו כתב רבינו לקמן בסימן זה דעת הרמב״ם ודעת הרא״ש. ובנו מן השפחה ומן הכותית ממעט להו התם מקראי דלא מיקרו בניו וז״ל הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות יבום בנו מן השפחה ומן הכותית אינו פוטר את אשתו שזרע הבא מן השפחה עבדים והבא מן הכותית עכו״ם וכאילו אינם הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמותה ובכותית הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלחשב בקהל אע״פ שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן הכותית הרי הן כשאר הגרים והמשוחררים ואינם פוטרים את אשתו עכ״ל:
(ז) ומה שכתב רבי׳ בשם רב נטרונאי כתבוהו הרי״ף והרא״ש בפי״ב דיבמות ומה שחילק בין שפחתו לשפחת חבירו הטעם משום דמסתמא אמרינן שחררה קודם שבא עליה דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:
(ח) ומה שכתב דגאון אחד מספקא ליה בהאי מילתא ואזלינן ביה לחומרא וכו׳ גם זה כתבו שם הרי״ף והרא״ש:
(ט) ומה שכתב שהרמב״ם לא חילק בין שפחתו לאחרת שכתב שאפילו יש לו בן משפחתו אשתו מתייבמת ז״ל בפ׳ הנזכר הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאה ומת בלא זרע הרי זה תתייבם לאחיו ואע״פ שבנה ממנה קיים שכבר שחררו עכ״ל ובפרק י׳ מהלכות גירושין הביא דברי הגאונים וחלק עליהם ובפ״ד מהלכות נחלות חילק בין אדם שהוא מוחזק בכשרות לאדם אחר וכתב שם ה״ה שלא חילק בכך אלא לענין ירושה בלבד ולא לענין שאר דברים ונתן טעם לדבר.
ומה שכתב וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדברי רב נטרונאי בפ״ב דיבמות אם היבם בן שפחה ונסתפקו אם היתה הורתו ולידתו בקדושה עיין בתשובות הרשב״א סימן אלף ור״מ.
ומה שכתב ואפי׳ היה הזרע גוסס או פצוע מכות שא״א לו לחיות פוטר מן החליצה ומן היבום משנה פ״ק דאהלות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ובנ״י פרק הערל ע״א דכשכלו לו חדשיו אין צריך גמר סימנים דהיינו צפרניו ושערו.
(א) ולענין (ממונא אזלינן לקולא כתוב בתשובת בן לב חלק א׳ דיש לתמוה דאמרינן בפרק החולץ [ולקמן בטור סימן קס״ג ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא כו׳ הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא״כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלקו בין השפחה והאח היורש או עם הקרובים (ובאמת דלק״מ דלקמן מבואר אם אין הסבא קיים דהיבם נוטל הכל דהיבם יורש ודאי ואין הספק מוציא מידי ודאי והכא נמי הוי שאר יורשים יורשי ודאי והאי בן ספק ודו״ק) ואפשר לומר דכאן מיירי דיש לו בן אחר ודמי לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם (ג״ז בטור סימן קס״ג) דהתם הוי בני יבם ודאי יורשים והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל כשהספק והיבם באין לחלוק בנכסי מיתנא אם זה הספק הוא בן מיתנא אין ליבם כלום ולכן חולקין. ולפי זה צריכין לדחוק בדברי הגאון שעם היות שבתחילת לשונו כתב שאם אין לו זרע אלא בן כו׳ כאן לענין ממונא מיירי שיש לו בנים אחרים אלא דקשה לישנא דקאמר אבל איהו גופיה לא מצי מזבני ליה ירתי אם איתא דמיירי שיש לו בנים הול״ל לא מצי מזבני בני עכ״ל כ״פ):
(ב) וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדברי רב נטרונאי בגליון נדפס הגהות רא״פ ז״ל צ״ע מ״ש מהא דלעיל ס״ס קמ״ט וז״ל מ״ו פירוש דאמרינן מסתמא לא עביד איסורא ושיחררה לשם קידושין (פי׳ הואיל ושפחה אסורה לישראל) אבל גבי פנויה אמרינן שפיר שלא בעל לשם קידושין כדלעיל ס״ס קמ״ט עי׳ באשר״י בפרק שני דיבמות עכ״ל וקשה לפירוש זה דלא הו״ל לתלות דאין עושה בעילתו בעילת זנות וי״ל גם כן דאפי׳ ה״נ לא בעל לשם קידושין והא דכתב רב נטרונאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה״ק דודאי שחררה כדי שלא יבעול בה בעילת זנות דכל בעילת שפחה הוי זנות מן התורה ומ״מ אע״ג שלא בעל לשם קידושין אלא נולד מזנות פנויה בנו הוא לענין זה שיפטור את אשתו מן היבמה וכעין זה כתב ת״ה סי׳ ר״ט אדברי האשר״י ע״ש ואולי כך היה כוונת מ״ו אלא שאכתי לשון רב נטרונאי שכתב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא נתיישב א״ל שנאמר שבשפחה שכתוב בה לא יהיה קדש שפי׳ לא יפקיר ביאתו שהוא לשון זנות אמר בהאי לישנא. וי״ל דרב נטרונאי לחוד כתב האי לישנא דא״א עושה בעילתו בעילת זנות לשיטת הגאונים שכתב הרמב״ם כן בשמם והביאו רבינו לעיל ס״ס קמ״ט ז״ל הורו הגאונים כו׳ והרא״ש שהסכים עם רב נטרונאי לא מטעמיה הסכים עמו אלא משום איסור שפחה וכמ״ש. והיותר נראה דס״ל להרא״ש דשפחתו ואשתו שגרשה וחזר ובא עליה בתרווייהו אמרי׳ מסתמא לא עביד בעילתו בעילת זנות ובודאי בא עליה לשם קידושין משא״כ בנשים דעלמא דכיון דהוא לא בקי במעשיה והיא ג״כ לא בקי במעשיו מסתמה לא אמרינן גבייהו דלשם קידושין בעל להיות אגודים יחד. ולהרמב״ם נמי לק״מ דהא דכתב לעיל ס״ס קמ״ט הבא על אשה דעלמא כו׳ הכל הוא בכלל אפי׳ שפחתו ואשה דעלמא דנקט היינו לאפוקי אשתו דבה כ״ע מודי דאמרינן דבעל לשם קידושין:
(ה) ל״ש בן או בת או זרע כו׳ דכתיב ובן אין לו עיין עליו (ר״ל מדכתב אין לו ביו״ד ולא כתב בלא יו״ד כמ״ש מאן יבמי כ״פ) עיין בתוס׳ דף כ״ב ע״ב בד״ה בן אין לו עיין עליו ולעד״נ דיש לדקדק כן מדלא כתיב ואין לו בן אלא ובן אין לו דמשמע דלהבן אין לו זרע דש״מ הא אם הוה ליה לבנו זרע אף שהבן עצמו מת א״צ ייבום וה״ה לכל כיוצא בזה:
(ו) ואפילו זרע עובר עבירה נ״ל דר״ל שהוא מומר:
(ז) או ממזר ועיין מ״ש בסמוך בשם הרמב״ם והרא״ש נולד מזנות או א״א:
(ח) מן השפחה והכותית שהולד הנולד מן השפחה ומן הכותית הוא כמוה כדאמרינן לעיל בסימן ד׳ והרי הוא כאילו אינו:
(ט) אבל בן שיש לו משפחתו כו׳ עכ״ל בח״מ ס״ס רע״ט:
(י) אזלינן ביה לקולא ולא ירית ר״ל האי בן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ועד״ר:
(יא) אבל איהו גופיה לא מצי כו׳ ר״ל אע״ג דלא ירית מ״מ לא מחזקינן לו כעבד לענין שיורשי המת יכולין למוכרו בעבד וק״ל מ״ו:
(יב) וא״א הרא״ש הסכים לדברי רב נטרונאי עד״ר: (ויהיה בר קיימא ר״ל שיצא לאויר עולם כשהוא חי אפילו מת כשהוא נולד כ״פ):
(ג) ובלבד שהיה להם ישיבה אחת בעולם ריש פ״ב דיבמות אמר רב אמר קרא כי ישבו אחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם. ומ״ש ושלא תהיה היבמה ערוה עליו ריש יבמות ט״ו נשים פוטרות צרותיהן וכו׳ ובגמרא אסיקנא דוקא ערוה אבל שאר נשים כגון צרת איילונית צרת ממאנת צרת מחזיר גרושתו משנשאת כולן צרותיהן מותרות חוץ מצרת סוטה ויתבאר לקמן בסימן קע״ג:
(ד) ואם הניח אחיו זרע וכו׳ משנה פ״ב דיבמות מי שיש לו בן מ״מ פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן הייבום חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הכותית ובגמרא מ״מ לאתויי ממזר מ״ט דאמר קרא אין לו עיין עליו ומשמע לכאורה דבן הבן וכו׳ נמי מהאי דרשא דעיין עליו נפקא לן דפוטרין וכ״כ הרא״ש בשם בעל הלכות וז״ל והא דבת פוטרת כתב ב״ה דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו אבל התוס׳ הקשו על זה וכתבו דבת נפקא לן מלא ימחה ובת הבן ובן הבת נפקא לן מהא דדרשינן גבי נחלה בן אין לו ע״ע וכו׳ וכ״כ גם הרא״ש ועי׳ בתוס׳ ר״פ יש נוחלין (בבא בתרא ק״ט) בד״ה כיון דלענין:
(ה) ומ״ש ואפילו הניח זרע עובר עבירה וכולי משום דמדרשא עיין עליו משמע כל זרע בעולם פוטר אבל להתוס׳ והרא״ש דמבן אין לו דגבי ייבום לא דרשי מיניה אלא ממזר קשה מנ״ל זרע עוברי עבירה ויש לומר דמסברא אתא דהרי בנו הוא ולא אשכחן דנתבטל שם בן מרשעים והא דפליגי ר״מ ורבי יהודה בספ״ק דקידושין ומשמע דהלכה כרבי יהודה דאם אין נוהגים מנהג בנים אין קרויין בנים אינו אלא לומר שאין קרויין בנים למקום ב״ה אבל ודאי דהוי בן לאביו המולידו אפילו היה רשע גמור תדע דהא לר׳ יהודה אפי׳ סכלים לא מקרי בנים אע״פ דאין בהן אלא שטות ואינן רשעים אלא שאין מתנהגים בדרך ישר ותו דאם כן נתת דבריך לשיעורין אימתי הוא ע״ע כל כך עד שאינו נקרא בנו ותו דילמא הרהר תשובה בלבו כדאמר פ׳ האיש מקדש וכ״כ התוס׳ פ״ב דיבמות דסתם בן הוי אפי׳ ממזר לא איצטריך ובן אין לו עיין עליו אלא משום דלא לילף אחוה אחוה מבני יעקב דלא זקיק דמה התם כשרים ולא פסולין וכולי ומדלא זקיק מיפטר נמי לא פטר אבל לענין עובר עבירה ליכא למילף מבני יעקב כיון דאינו מפורש בקר׳ שלא היו ע״ע למילף מה התם וכו׳ דהתם גופה לא ידעי׳ ואדרבה אשכחן בקרא ראובן ויהודה שעברו אלא שהודו ועשו תשובה ותו דהרי כולם נשתתפו במכירת יוסף ואע״פ שנפרש ע״ע דקאמר על עון ע״ז קאמר והשבטים כולם היו מאמינים בה׳ אחד כדאיתא פרק מקום שנהגו אפסוק ויקרא יעקב אל בניו וכו׳ ונילף מה התם לאו עע״ז וכו׳ אפ״ה לא שייך לומר מה התם וכו׳ כיון דאינו מפורש בקרא אלא מדרשא ותו דאפילו לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו כתוב בתוס׳ לשם דאין סברא למילף מבני יעקב דלא מקרי אחים חלא א״כ הם בעולם אחד כבני יעקב דפשיטא דמקרי אחים ואי לאו דמיעט קרא בהדיא לא הוה שיוך למילף מבני יעקב לענין הך מילתא עכ״ל וא״כ כל שכן היכא דלענין אח שהוא עע״ז אין סברא למילף מבני יעקב דפשיטא דאחיו הוא דעשו ישראל מומר הוא כדאיתא ספ״ק דקידושין ונקרא אח בכתוב הלא אח עשו ליעקב ותו דאי בן עע״ז לא היה פוטר לא הוו שתקי מיניה תנאים ואמוראים לאודועי מהיכא נפקי לן אלא בע״כ כל בן בעולם פוטר ואפי׳ רשע ועע״ז וכך כתב הרמב״ם והסמ״ג בה׳ יבום ולא נמצא במחברים שנחלקו ע״ז הארכתי בזה מפני שהוא צורך למחלוקת הגדולים באח מומר אם זוקק הוא לייבום אם לאו כמ״ש סימן קנ״ז:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) אֲפִלּוּ הָיָה הַזֶּרַע גּוֹסֵס אוֹ פָּצוּעַ מִמַּכּוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִחְיוֹת, פּוֹטֵר.
באר הגולההגהות ר' עקיבא איגרטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ז) משנה ו׳ פ״ק דאהלות
(א) סימן קנו ס״ב גוסס. נ״ב וזרע טריפה ומת תוך יב״ח ע׳ תשובת גנת וורדים חאה״ע כלל ב׳ סי׳ ד׳:
ואפילו היה הזרע גוסס או פצוע מכות שא״א לו לחיות פוטר מן החליצה ומן היבום.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולההגהות ר' עקיבא איגרטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אִם הִפִּילָה, הֲרֵי זוֹ תִּתְיַבֵּם. וְאִם יָלְדָה וְיָצָא הַוָּלָד חַי לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ מֵת בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד, הֲרֵי אִמּוֹ פְּטוּרָה מֵהַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וְנוֹלַד לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ לֹא נִכְנְסָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי רַק יוֹם אֶחָד מִלְּבַד יוֹם שֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ, הָוֵי וְלַד קְיָמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאָמְרִינָן בַּגְמָרָא יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקֻטָּעִין, כְּבָר תָּמְהוּ עַל זֶה רַבִּים שֶׁהַחוּשׁ מַכְחִישׁ זֶה, אֶלָּא שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לוֹמַר שֶׁעַכְשָׁיו נִשְׁתַּנָּה הָעִנְיָן, וְכֵן הוּא בְּכַמָּה דְּבָרִים (ב״י בְּשֵׁם הַרשב״ץ). מִיהוּ, חָדְשֵׁי הָעִבּוּר כָּל אֶחָד שְׁלשִׁים יוֹם, וְלֹא חַשְׁבִינָן לְהוּ כְּסֵדֶר הַשָּׁנִים (כֵּן מַשְׁמָע שָׁם).} אֲבָל אִם לֹא נוֹדַע לְכַמָּה נוֹלַד, אִם חָיָה ל׳ יוֹם, הֲרֵי זֶה וְלַד קְיָמָא וּפוֹטֵר נְשֵׁי אָבִיו מֵהַחֲלִיצָה וּמֵהַיִּבּוּם. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁגָּמְרוּ שְׂעָרָיו וְצִפָּרְנָיו (טוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי.} וְאִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלשִׁים, בֵּין שֶׁמֵּת מֵחוֹלִי בֵּין שֶׁנָּפַל מֵהַגַּג אוֹ אֲכָלוֹ אֲרִי, הֲרֵי זוֹ סְפֵק נֵפֶל סָפֵק בֶּן קְיָמָא, וּצְרִיכָה חֲלִיצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל לֹא תִּתְיַבֵּם. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם נוֹלַד מֵת, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁכָּלוּ חֳדָשָׁיו, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת (טוּר בְּשֵׁם הָר״פ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ח) לשון הרמב״ם בפ״א מה״י וחליצה ממשנ׳ יבמות דף ל״ה ע״ב וכתב ה״ה שם שרבינו פוסק כרבי דאמר אשתוהי אשתהי בכל שגמרו לו סימניו יבמות דף פ ע״ב זהו דין א׳ ופסק כרשב״ג כל ששה׳ ל״י נו׳ שם זהו דין ב׳ ואם נודע שכלו לו חדשיו כ״ע מודו זה דין ג׳ זהו דין תורה
(ט) מסוגי׳ דגמר׳ מהא דאמר ר״א לרב הושעי׳ בריה דר״א כו׳ יבמות ד׳ ל״ו ע״כ
(י) כרשב״ג שבת דקל״ה ע״ב
(יא) הב״י דסובר רבינו דרשב״ג ורבי לא פליגי ותרתי בעינן חדא שיגמרו שערו וצפרניו ושישה׳ ל׳ יום ותמה על זה מנין יצא לו דין זה והניחו בצ״ע
(יב) באוקימת׳ דאביי וכרשב״ג שבת דקל״ו ע״א
(ב) וי״א דוקא שגמרו הב״י הקשה מנלן דתרתי בעינן והשאיר דברי הטור בצ״ע ונראה דהטור ס״ל דיש להסתפ׳ אי פליגי רשב״ג עם רבי או כל א׳ אומ׳ שיעור שלו דלרשב״ג תלוי הכל בל׳ יום ולרבי תלוי הכל בל׳ בגמר סימניו ואת״ל דפליגי הלכה כדברי מי נגד רבי ע״כ פסק לחומרא דתרווייהו בעינן ונלע״ד דאף הטור לא החמיר שבעינן גמרו סימניו אלא לענין שצריך לבדוק אחר זה ואם בדק ומצא שלא נגמרו הוה ספיקא אבל אם כבר מת הולד ולא בדקו אחר הסימנים אם נגמרו או לא יש לנו לומר שכיון שודאי חי ל׳ יום מסתמ׳ היה לו גמר סימנים וראיה ממ״ש בסי׳ קנ״ה סעי׳ י״ט דמסתמא משיש לה י״ב שנה אינה יכולה למאן חזקה שהביאה ב׳ שערות והוא מימרא דרבא דכל שהגיעה לכלל שנותיה א״צ בדיקה חזקה הביאה סימנים ה״נ כן הוא לענין גמור שערו וצפורן ואע״פ דשם אמרינן דלא תחלוץ עד שתבדוק נראה דהיינו משום שאפשר לברר לא סמכינן אחזקה אלא יברר כדאיתא ביו״ד סימן א׳ לענין רוב מצוים אצל שחיטה מומחי׳ הם דכל שאפשר לברר לא סמכינן ארובא ה״נ לענין חזקה וכ״ש הוא דקי״ל דרוב׳ עדיף מחזקה אבל כאן שנקבר הולד שפיר נסמך על החזקה וכדאיתא ג״כ לענין שחיטה דליתא קמן דנשייליה דסמכינן ארובא ותו דכאן יש ג״כ רוב לקולא דרוב הנולדי׳ הם בני קיימא כמ״ש הרא״ש בתשובה הביאו ב״י בסי׳ זה ואף את״ל דאין כדאי להקל בחילוק זה מ״מ יש לסמוך בזה אדיעה הראשונה שהיא הרמב״ם דס״ל דלא בעינן כלל גמר סימנים כשהוא ל׳ יום לכל הפחות נסמך עליו בנדון שזכרנו בפרט במקום חשש עיגון ובפרט בהאי מלתא דאינה אלא מדרבנן דמן התורה סגי במת אחר שיצא חי לאויר העולם כמ״ש כאן בתחלת הסעי׳ הזה.
(ג) אבל מד״ס וכו׳. עיין דינים הללו ברמב״ם פי״א ה׳ מילה ופ״א ה׳ יבום ופב׳ ב׳ ה׳ רוצח ופ״א ה׳ נחלו׳ ובפ״א ה׳ אבל, ועיין במגיד פ״א ה״י לרמב״ם דינים הללו חלוקים הם לפעמים סמכי׳ על גמרו שערות וצפרנים לבד אפילו הוא בן ח׳ בוודאי כגון לענין טלטול שבת אבל בשאר מקומות לא סמכינן על השערות אבל כלו חדשיו הוי ולד מעלי׳ מדאורייתא ומדרבנן אפילו לא שהה ל׳ יום ולא נגמרו השערו׳ ואם שהה ל׳ יום אפי׳ לא נגמרו שערות והוא בן ח׳ הוי נמי ולד מעלי׳ אף מדרבנן אלא באבל מקילין בשהה אף על גב דהרמב״ם איירי כאן בספק אם הוא בן ח׳ או בן ט׳ לאו דווקא ה״ה בוודאי בן ח׳ נמי סמכינן אם שהה שלשים יום אפי׳ לא גמרו שערות ואם גמרו שערות וציפורן לא סמכינן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפי׳ הוא בן ח׳ ולא שהה אלא גמרו השערות וציפורן פוטר מחליצה ויבום ומה שפוטר מדאורייתא אם מת מיד כתב המגיד היינו בגמרו שערות וצפורן דאל״כ הוי כנפל אפילו בספק אם כלו חדשיו וטור בסימן זה לא כתב כלום כשהו׳ בוודאי בן ח׳ אלא בספק כתב אם גמרו שערות וצפורן ושהה שלשים יום פוטר מיהו מדכתב בטי״ד סימן שע״ד לענין אבלות דמתאבלים אם שהה אפילו הוא בן ח׳ נשמע מזה דה״ה דפוטר דהא הלכ׳ כמקיל באבל וראיי׳ לדבר דהרמב״ם פוסק לענין רציחה בן ח׳ ושהה ל׳ יום נהרג עליו ובאבל פוסק דאין מתאבלין עליו א״כ להטור באבל דמתאבלי׳ עליו מכ״ש דפוטר מיהו לשיטת התוספות דהלכה כר׳ אבוהו בן ח׳ אינו פוטר אפילו שערות וציפורן ושהה ל׳ יום עד שהוא כ׳ שנים כי לפירוש התוס׳ איירי ר׳ אבהו לענין אם הוא בן קיימ׳ ולא כנ״י שפי׳ דר״א איירי לענין אם הוא גדול וכן בתשו׳ ריב״ש סי׳ תמ״ו כתב לרבנן בן ח׳ בודאי מהני גמרו השערו׳ וציפורן ושהה ל׳ יום ובספקו׳ אלו דצריכ׳ חלוצה הוי ח״פ וצריכ׳ לחזו׳ ע״כ האחי׳ עיין תשו׳ מהרשד״ם ובתשו׳ בן ששון סימן כ״ט וסוף דבריו שם קאי על תחלת דבריו ולא על מי שנשב׳ ובנ״ש דף ע״ח לא הבין יפה ולכאורה תמוה למה הוי חליצה פסול׳ ממ״נ אי ולד מעלי׳ הוא א״צ חליצה כלל ואי לאו ולד מעליא הוי אז הוא חליצה כשירה:
(ד) עד שיודע בוודאי שכלו לו חדשיו. ואם בעלה כאן א״א לידע שכלו חדשיו כי שמא נתעברה אח״כ ואם אינו בכאן י״ל דחיישינן שמא בא אצלה ואפשר דחיישי׳ שמא בא ע״י שם כמ״ש בסי׳ ד׳:
(ה) גמורים. היינו לשיטת הרמב״ם בענין ט׳ חדשי׳ כל חדש ל׳ יום ולא אמרי׳ שיפור׳ גרם ולרמב״ן אמרי׳ שיפורא גרם אם נתעברה סוף חדש וילדה בתחל׳ חדש ט׳ הוי ולד קיימ׳ אף על גב דאינו אלא ז׳ חדשי׳ ושני ימים ורשב״ץ שהבי׳ בהג״ה ס״ל נמי דבעינן חדשי׳ שלמים של ל׳ יום ולא אמרינן שיפורא גרם אלא ס״ל יולדת לתשע׳ יולדת למקוטעין ולא בעינן החדש ט׳ במלואה:
(ו) וי״א דווקא שגמרו וכו׳. היינו בשהה ל׳ יום וגמרו והב״י תמה על הטור מנ״ל דין זה ובאמת לק״מ כי כ״כ כמה פוסקי׳ ועיין בנ״י דרשב״ג קאי על דברי רבי וצריך לגמרו ושהה, ולשיטת התו׳ והרא״ש איירי רשב״ג בין שהוא בודאי בן ח׳ ובין שהוא ספק בן ח׳ ש״מ אפי׳ בספק צריך שהה ל׳ יום וגמרו, פסק בט״ז אם הוא חי ל׳ יום ומת ולא בדקו אם גמרו שעריו וצפרניו סומכי׳ על דעה קמייתא שהוא בן קיימא דהא מדאורייתא פוטר משיצא חי לאויר העולם:
(ז) דאפי׳ אם נולד מת. דין זה צ״ע ועיין תשובות בן לב ח״ג דף מ״א:
(ג) חדשיו – ואם בעלה כאן א״א לידע שכלו חדשיו כי שמא נתעברה אח״כ. ואם אינו בכאן י״ל דחיישינן שמא בא אצלה ואפשר דחיישינן שמא בא ע״י שם ע״ל סימן ד׳. ב״ש:
(ד) יום א׳ – וכ״פ המריב״ל ח״ג סימן קי״ד. כתב מהר״ם מטראני ח״ב סי׳ קט״ו אפי׳ לדברי הרמב״ם דבעיא ט׳ שלמים. אם היו ט׳ חדשים מקוטעים ונתקדשה אפילו לישראל אם היבם אינו מצוי שהוא במד״ה ואינו יודע אם הוא חי או מת מותרת בלא חליצה ע״ש:
(ה) למ״ד יום – ואם הוא בודאי בן ח׳ מהני נמי אם שהה למ״ד יום וגמרו השערות וציפורן עיין ב״ש ס״ק ג׳:
(ו) וצפרניו – היינו בדשהה למ״ד יום וגמרו. ואם הוא חי למ״ד יום ומת ולא בדקו אם גמרו שעריו וצפרניו סומכין על דעה קמייתא שהוא בן קיימא דהא מדאורייתא פטור משיצא חי לאויר העולם. ט״ז ב״ש:
(ז) מד״ס – בספיקות אלו דצריכה חליצה הוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחים. עיין מהרשד״ם חא״ה סימן צ״ב קנ״ח. והר״א ששון סימן כ״ט והרח״ש סימן (כ״ח) [נ״ח] הקשה עליו דממ״נ אינה צריכה לחזור על כל האחים דאי הוי ולד של קיימא אינה צריכה חליצה כלל. ואם אין הולד של קיימא הוי חליצה גמורה וא״צ לחזור על כל האחין. וכ״כ הראנ״ח סימן נ״ב. ומהריב״ל ח״ג סימן כ״ב. ודברי ריבות סימן קס״ג ועיין הרדב״ז ח״א סימן צ״ג. ובמקור ברוך סימן ז׳. ולחם רב סימן קפ״ח. ובגנת ורדים כלל ד׳ סימן א׳. ובתשובת חכם צבי סימן ק״ח העלה נמי דאינה צריכה לחזור על כל האחים ע״ש:
(ח) ואפילו – דין זה צ״ע ועי׳ תשו׳ מהריב״ל ח״ג דמ״א. ב״ש:
(יא) ואם ילדה כו׳ – שם במתניתין ובנדה מ״ג ב׳ ודוקא חי אבל מת ה״ה אפילו מדאורייתא כמ״ש בבכורות מ״ו א׳ הבא כו׳ וע׳ שבת קל״ו א׳:
(יב) אבל מד״ס כו׳ – שם איפסיק הל׳ כרשב״ג ובסתם ולדות איירי שם כמ״ש שם בסוגיא וע׳ תוס׳ שם ובכלו חדשיו מודה כמ״ש שם ובנדה מ״ד ב׳ וסובר הרמב״ם דמדאורייתא מודה רשב״ג לרבנן דאזלינן בתר רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן וכמ״ש תוס׳ שם בנדה מ״ד ב׳ ד״ה דקים וא״ת א״כ כו׳ וכ״כ ביבמות ל״ו ב׳ ד״ה הא ואר״י כו׳ מחמירי ביה כו׳ וזה דפריך בנדה שם אאבלות כמאן דלא כרשב״ג ולא פריך אכולה מתני׳ משום דמתני׳ י״ל דמדאורייתא קאמר משא״כ באבלות דמדרבנן הוא ומתורץ בזה קושית הרא״ש בפ״ד דיבמות ס״ה ואע״ג דהשתא כו׳ וכיון דשניהם מדרבנן מוטב שלא לחלוץ דלא לימאסו אגברייהו כמש״ש ט״ו ה׳ ועמ״ש בא״ח סי׳ של״א ס״ג:
(יג) לט׳ חדשים גמורים – ר״ל כ״א של ל׳ יום כמ״ש בהג״ה מיהו כו׳ וכמ״ש בנדה ל״ח א׳ בשמוחל וכחסידי׳ הראשונים וכן סוגיא דיבמות מ״ב א׳ אבל הרמב״ן פ׳ כר״י בידה שם דשיפורא גרים וכמ״ש תוס׳ סד״ה שיפורא ונראה דלר״י כו׳ וכ״כ לעיל סי׳ ד׳ סי״ד בהג״ה:
(יד) וכ״ה בכמה דברים כו׳ – כמ״ש תוס׳ בחולין מ״ז א׳ ד״ה כל. ונראה דאין ראיה כו׳ ובע״ז כ״ד ד״ה פרה חמור כו׳:
(טו) מנהו כו׳ – כנ״ל:
(טז) וי״א כו׳ – עב״ג וב״ש תירץ דכן ס״ל לכמה פוסקים דנ״י כ׳ דרשב״ג קאי אדברי רבי ותוס׳ ס״ל דרשב״ג בתרתי פליגי כמ״ש תוס׳ שבת קל״ו א׳ וביבמות פ׳ ולא דק דבנ״י ורמב״ן ורשב״א מבואר דבספק ליכא למ״ד דהא גמרו לא הוזכר אלא בודאי וט״ס שם בני וצ״ל להיפך אמת שכתבו דאפי׳ גמרו וסתם ולדות צריך ל׳ יום ממ״ש מימהל היכי מהלינן ול״ק בלא גמרו דסתם ולדות גמרו הוא אבל דרשב״ג מצריך גמרו לא אשכחן לשום מפרש שכ׳ כן:
(יז) אפילו ביום ל׳ – כמ״ש בבכורות במתני׳ מ״ט א׳ כת״ק וכ״ש לגי׳ הספרים בשבת שם ביום שלשים ועתו׳ ביבמות ל״ו ב׳ ובבכורות שם
(יח) בין כו׳ – שבת שם וכ״ז מד״ס אבל מדאורייתא בשניהם ולד מעליא הוא כנ״ל דאמר אשת כהן אינה חולצת ומדקאמר מת מ׳ אפילו ע״י חולי ומשם הוכיחו הפוסקים דליתא לדאביי דאפילו ע״י חולי פליגי רבנן מדקאמר כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן ועמ״ש בא״ח של״א ס״ג:
(יט) וי״א כו׳ – ממתני׳ דנזיר מ״ג א׳ ואף ת״ק ל״פ אלא משום דספק נזירות להקל כמש״ש מאן קתני כו׳:
(ב) ב״ש אות ג׳ ע׳ תשו׳ מהרשד״ם. נ״ב וכן מבואר בת׳ מהריב״ל ח״ג סי׳ כ״ג דהיכי דהוי ספק אם צריכה חליצה צריכה חיזור ואולם בת׳ ח״צ סי׳ ק״ח השיג דבספק א״צ חיזור דממ״נ או דפטורה מחליצה או דהוי חליצה מעליא וכ״כ בתשובת הראנ״ח ח״א סי׳ נ״ב ובתשו׳ מהרח״ש סימן ל״ב ונ״ח וכן הסכים בס׳ בית מאיר בצלעות הבית סי׳ א׳ ועל זה סמכתי בילדה בזנות והוא הודה ואמר זה בני ונשאה ומת שצריכה חליצה דשמא אפקרה כדלקמן ס״ט דל״צ חיזור כיון דכל דינא דחיזור הוא דרבנן והרבה פוסקים פוסקים דל״צ חיזור ע׳ תה״ד סי׳ רכ״א ובתשו׳ בית יוסף סי׳ ו׳ ובתשו׳ מהר״י אדריבי סי׳ קס״ג. וגם הרבה פוסקים דס״ל דל״ח למדאפקרה ועכ״פ בלא דיימא מעלמא א״כ בודאי כדאי לסמוך על הני רבוואתא הנ״ל דבספק א״צ חיזור:
(ג) שם אות ה׳ כל חודש ל׳ יום. נ״ב וכ״כ בספר בית יהודא בסופו בדיני מנהגי בפרטים השייכים בשם רבו:
(ה) והניח אשתו מעוברת – עיין בתשו׳ נו״ב סי׳ ש״ט אודות האשה אשר שהתה עם בעלה שבע שנים ולא ילדה ויהי כאשר חלה בעלה את חליו אשר מת בו והכביד עליו חליו עד שהפקידו בני החבורה שומרים ביום ובלילה כנהוג ואשתו טבלה אז לנדתה ג׳ ימים לפני מותו ובער״ח סיון מת הבעל והניח אח קטן בן ג׳ שנים וכמו ב׳ שבועות אחר מותו פירסה נדה ובט״ו אדר ילדה בת וחיתה יותר מל׳ יום ועי״ז האלמנה מחזקת עצמה בחזקת היתר לשוק והעם מרננים אחריה משלשה פנים הא׳ מאחר שזה שבע שנים שלא ילדה מדוע יקרה לה מקרה חדש שתתעבר קודם מותו א״ו שאחר מותו זינתה ומאחר נתעברה. הב׳ איך אפשר שנתעברה בחיי הבעל הלא סתם מעוברת בחזקת מסולקת דמים והרי ב׳ שבועות אחר מותו פירסה נדה. הג׳ מאחר שג״י קודם מותו טבלה ואז כבר הוי בעלה בתכלית החלישות ובני אדם נכנסים ויוצאים תמיד ובלילה העמידו לו שומר מסתמ׳ לא היתה ביחוד עם בעלה א״כ אם נתעברה מבעלה נתעברה עכ״פ קודם שפירסה נדה דהיינו בערך י״ד יום קודם הטבילה ויהי׳ הזמן שנתעברה י״ג אייר והלידה היתה ט״ו אדר שהוא כבר חודש האחד עשר ואין זה דרך הנשים. והאשה משיבה שבחליו נתייחדה עמו ונבעלה ר״ח אייר ואז נתעברה. והעם מרננים כיון שכבר הי׳ תש כח וחליש מאד בודאי ליכא למיחש להרגל דבר ובפרט שאוכל להתעבר מביאה זו. וכתב בזה תשובה ארוכה והעלה דכל אלה הרינוני׳ אין בהם ממש והיא מותרת בלא חליצה אפי׳ לכהונה ואין לחוש כלל (וע׳ בס׳ יד המלך פ״א מה׳ יבום הל׳ ה׳ מ״ש בזה). וע״ש בסוף התשובה שכ׳ דיש ספק באשה ששמש בעלה עמה ומת בו ביום ונקלט הזרע אחר מותו וילדה ולד חי אף שבני הוא לכל דבר מ״מ לפטור מהיבום צ״ע אולי קרינן בי׳ ובן אין לו בשעת מיתה ומ״מ לענין מעשה אין לחוש לזה ואין להמציא חומרא חדשה ע״ש:
(ו) עד שיודע בודאי כו׳ – עיין בתשו׳ רבינו עקיבא איגר ז״ל סי׳ פ״ט בענין אשה שנתאלמנה והיא מעוברת וילדה כ״ח כסליו והולד מת תוך ל׳ יום ואחי הבעל ההוא במרחק במדה״י ונשים מעידות שהראתה להם קודם ב׳ שבועות שהדדים שלה יש בהם היכר חלב וגם עד א׳ מעיד שראה אותה בר״ח תמוז וכריסה בין שיני׳ ויש לדון דהוי הוכחה דהיתה אז מעוברת ג׳ חדשים והוי ממילא כאילו ידענו דכלו חדשיו ומותרת לעלמא. וכתב דלכאורה ראיה ברורה מסוגיא דיבמות דף ל״ז דקודם ג״ח ליכא הכרת עובר ועכ״פ רובא הוי אך דמשם לא מוכח אלא דאין העובר ניכר בהכרת עין ואכתי י״ל דהכרה ע״י בדיקה מצוי גם קודם ג״ח. אמנם מסוגיא דדף מ״ב מוכח דאפילו ע״י בדיקת דדין עכ״פ הוי רוב דלא מנכר קודם ג״ח. מעתה בנ״ד היה אפשר להקל ע״פ עדות הנשים מבדיקת הדדין ובפרט ע״פ עדות העד א׳ שראה אותה בר״ח תמוז כריסה בין שיני׳ דמכח הכרת עינו נראה דהיתה אז מעוברת ג״ח. ואף דלענין רוב יולדות בני קיימא לא מתירים בלא חליצה מ״מ מותרת מהך רוב (דלא מינכר קודם ג״ח) והוי אפילו תרי רובא כו׳ (לא ידעתי מה יעשה בדברי הטור שכ׳ במפורש דלא משכחת מהך אלא כשפירש ממנה אחרי טבילתה ולא קרב אליה אח״כ וכן מבואר ברש״י שבת קל״ו ע״א ד״ה לא נצרכא ובה״ג הלכות חליצה ולכל הפחות הי׳ לו להזכיר דבריהם ולפלפל בהם. שוב ראיתי בתשובת משכנות יעקב ס״ס מ׳ שגם הוא ז״ל כ׳ על נדון דידיה דיש צד להקל באם שיתברר בבירור גמור שהוחזקה והוכר עוברה בהיכר גמור ששה חדשים שלימים קודם שילדה כו׳ וכ׳ דאף שכל הפוסקים כתבו שאין ידיעה שכלו חדשיו רק בבעל ופירש עכ״ז יש לנו לסמוך על המבואר בלשון הרמב״ם ז״ל ומדברי הש״ס אין צריך לזה הסכמת הרבה חכמים גדולים שבדור עכ״ד ע״ש. (וע׳ בזה בת׳ בית אפרים סימן קל״ה ובת׳ גליא מסכת סימן י״ג) ואולם יש לדון בנ״ד על נאמנות הנשים ועד א׳ דמפורש בת׳ הרא״ש מובא בב״י דאין אשה נאמנת לומר דכלו חדשיו ובב״י וד״מ מבואר דג״כ עד א׳ אינו נאמן ובנדון זה אין לנו סיוע משום פוסק לחלוק על הרא״ש דמהרי״ף שפסק בעד א׳ מעיד מת יבמך נאמן ליכא ראי׳ דש״ה דעבידא לגלויי וכן מן הרמב״ם וסייעתו דס״ל דעד א׳ נאמן דניתן בן ליכא ראי׳ דגם בזה הטעם דעביד׳ לגלויי וכמ״ש הדרישה הובא בב״ש ס״ק י״ד וכדבריו מפורש בחידושי רמב״ן ב״ב דף קל״ג ודלא כב״ש שהשיג עליו וא״כ לענין עדות שכלו חדשיו דודאי לא מיקרי עבידא לגלויי י״ל דלכ״ע אינו נאמן. והאריך עוד בזה ומסיק וז״ל עכ״פ בנ״ד אם הי׳ פיהק ומת קשה להקל אבל בחלה ומת יש צד גדול להקל ואף בזה צ״ע לדינא עכ״ל (ומ״ש שם בסוף התשובה קושיא עצומה בתוס׳ יבמות ל״ז ע״א. עי׳ בזה בתשו׳ נו״ב סי׳ ס״ט ובנו ב׳ תניינא סימן קל״ז וקל״ח ובתשו׳ ברית אברהם סי׳ צ״ד אות י״ח) וע״ש עוד בסי׳ צ״ח ויובא לקמן סימן קס״ד ס״ז ס״ק ב׳: ועיין בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ג סי׳ מ״ה במעשה באשה שהלך בעלה ממנה ביום צום גדלי׳ ונתברר אח״כ שנהרג בדרך בכפר אחד במוצאי יוה״כ והאשה הנ״ל ילדה ביום י״ג אייר וחי הולד י״ב ימים ומת בשנה הזאת היו שני אדרים נמצא שילדה לשמנה חדשים וי״א יום ועל יציאתו מכאן מעידים שני עדים כשרים ועל יום הלידה שהי׳ י״ג אייר מעידים שתי נשים. והאריך לפלפל בחכמה בענין זה ומצדד להתיר האשה הזאת בלא חלוצה ויסוד ההיתר הוא ע״פ תשובת מהר״א ששון סי׳ כ״ו שכ׳ שהלכה רווחת בישראל דעד א׳ נאמן ביבמה והרב מהרשד״ם עשה מעשה והתיר בעד א׳ ביבמה אפילו בניתן לו בן נגד סברת הראב״ד וכתב שכן נהגו אבותינו ואף שהספרדים בהנהגת איסור והיתר נהגו כהרא״ש מ״מ בנד״ז פסקו כהרי״ף והרמב״ם ששם רוב בנין ורוב מנין כו׳ וא״כ גם נשים כשרים בעדות זה דזה כלל גדול דכל מקום שעד א׳ נאמן ה״ה אשה נאמנת כמ״ש הרמב״ם והמגיד פ״ג מהל׳ יבום והב״ש בסי׳ זה ס״ק י״ד מעתה ה״ה בעדות זה שנולד בי״ג אייר נשים נאמנות (ולעיל כתבתי בשם רבינו עקיבא איגר די״ל דאף הרמב״ם וסייעתו דס״ל דע״א נאמן דניתן בן מודו לענין עדות שכלו חדשיו דאינו נאמן ומיהו י״ל דבנד״ז להעיד על זמן הלידה גם הוא ז״ל מודה דשוה הוא עם עדות דניתן בן וק״ל) וא״כ אשה זו ילדה לח׳ חדשים וי״א יום דל חמשה ימים למלאות חדשי העיבור פש לן ששה ימים בחודש התשיעי וכבר כתב הרמ״א שעכשיו נשתנה הטבע ויולדת לתשעה יולדת למקוטעין א״כ אשה זו אינה צריכה חליצ׳ ועוד איכא צד היתר בנ״ד דאף אי לא נאמין לנשים שילדה בי״ג אייר מ״מ הכל יודעים וזוכרים שבתחילת חודש אייר הי׳ עדיין כריסה בין שיני׳ וא״כ הרי דעת הרמב״ן הובא בב״ש סק״ה דשיפור׳ גרים כו׳ והאריך עוד בזה ומסיק דאם הי׳ כאן קצת מקום עיגון ושעת הדחק ראוי לסמוך על הנך עמודי ארץ שא״צ חליצ׳ אך יען שכ׳ הרב השואל שאין כאן שעת הדחק שהיבם גדול ואינו במדה״י מהראוי לחוש לדברי הראב״ד והרא״ש דס״ל דאין עד אחד נאמן בניתן בן כו׳ וממילא בנ״ד צריכה חליצה ע״ש. ושם בסוף התשובה כתב לו חד צורבא מרבנן דקשה הדבר להצריכה חליצה דיש לחוש שמא יבואו עדים כדברי הנשים שילדה בי״ג אייר ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וכמ״ש בש״ע לקמן סי״ב בהלכה היא ובעלה כו׳ בד״א שהיתה פסולה לכהונה או שאמרה במערה היינו כו׳ והוא ז״ל השיב לו דלא דמי דהתם גבי אשה שהלכה היא ובעלה למדה״י או באשה שהלך בעלה וצרתה למדה״י לא נולד הספק אצל ב״ד ואין העדים במקום ב״ד חיישינן שיבאו עדים לאחר זמן אבל בנ״ד שכל העדים אצל הב״ד כו׳ ומסיים שדבר זה פשוט בעיני אין כאן בית מיחוש כלל ע״ש:
(ז) שכלו לו חדשיו – עבה״ט בשם ב״ש שכ׳ ואם אינו בכאן י״ל דחיישי׳ כו׳ ועיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סי׳ מ״ה שחולק על הב״ש בזה וכתב דנראה ברור דע״כ לא קאמר בה״ג דחוששין שמא בא בצנעא אלא לענין לשוויא ממזר משום דהעמד האם על חזקת כשרות דלא עבדה איסורא אבל בנ״ד אדרבא הרוב מסייע לומר שלא בא דרוב נשים יולדות ולד מעליא למה נחזיק הולד לנפל בשביל חששא רחוקה שבא בצנעה ואפילו גבי לשוויא ממזר כתב הב״י בסימן ד׳ שנראה מדברי הרא״ש שאין דברי בה״ג נראים לו ופשיטא בנ״ד לית מאן דחש ליה ונשתקע הדבר ולא נאמר עכ״ד. ובסוף התשובה שם מבואר דאפילו שלא במקום הדחק אין לחוש לזה ע״ש. גם בספר בית מאיר מסתבר ליה דלא כהב״ש בזה אלא דהכא כ״ע מודים שאין חוששין לביאה בצנעה ע״ש.
(ח) חדשים גמורים – עב״ש וע׳ בספר צלעות הבית שבסוף ספר בית מאיר סי׳ יו״ד שהאריך בזה. ועמ״ש לעיל סי׳ ד׳ סקי״ז מזה:
(ט) י״א דבזה״ז – עיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סי׳ מ״ה שנסתפק הרב השואל בעובדא שהבעל והחולץ היו ספרדים והאשה אשכנזית לבתר מאן ניזול לדינא בזה אם כהרמב״ם דבעי תשעה חדשים שלמים או כהרב רמ״א דאפילו לא נכנס בחודש התשיעי רק יום א׳ כו׳ וכ׳ שמצא בתשובת הרדב״ז כ״י יבמה אשכנזית שנפלה לפני יבם ספרדי יחלוץ ולא ייבם (וא״כ גם כאן אית לן למיזל לחומרא) ואא״ז ז״ל השיב לו לא ידעתי מאי מספקא ליה דלא דמי כלל לנידון דהרדב״ז כו׳ ועוד מאן לימא דלא עבדי הספרדים בהא כדברי רמ״א שכתב מלתא בטעמא דהחוש מכחיש כלל זה ע״ש:
(י) וכן הוא בכמה דברים – עיין ביו״ד סימן שט״ז ס״ג בהגה ובא״ח סי׳ קע״ג במ״א סק״א.
(יא) ל׳ יום – עבה״ט מ״ש ואם הוא בודאי בן ח׳ כו׳ ועב״ש דלא ברירה ליה לפסוק כן רק שכ׳ כן בדעת הטור ואח״ז הביא דברי התוס׳ דבן ח׳ אינו פוטר אפילו גמרו שערות וצפורן ושהה ל׳ יום עד שיהא בן כ׳ שנים וכן ריב״ש כו׳ וע׳ עוד בב״ש סימן קס״ד סקי״א מזה ועיין בס׳ קרבן נתנאל פ׳ הערל אות י״ז וי״ט שהאריך בזה וחולק שם על היש״ש סי׳ כ״ט ומסיק ולהלכה בסתם ולדות אפי׳ לא נגמרו סימנים כו׳ ע״ש באורך. ועיין בס׳ בית מאיר האריך ג״כ בדינים אלו וכתב בסוף וז״ל ומעתה כללא דנפיק ספק כלו חדשיו גמרו סימנים ושהה ל׳ תנשא לכתחלה: גמרו ולא שהה אם נתארסה לכהן לא תחלוץ. לא גמרו ולא שהה אפי׳ נתארסה לכהן צריכה חליצה ותצא. לא בדקי אם גמרו ושהה ל׳ מבואר בב״ש בשם ט״ז דתנשא. ואם מת תוך ל׳ ולא בדקו על סימניו ונתארסה לכהן לא תחלוץ. כלו חדשיו ודאי כגון בעל ופירש ומת תוך ל׳ תנשא לכתחלה. ואפילו לא גמרו סימניו. בן ח׳ ודאי גמרו סימנים ושהה ל׳ תנשא לכתחלה. חסר א׳ מהן תצא וצריכה חליצה אפילו נתארסה לכהן. והידיעה של בן ח׳ ודאי רחוק להמצא זולת בידוע שנתעברה מבעילה חדא דאל״ה אף דטבלה ובעל ופירש אכתי אולי בן ט׳ הוא ונתעברה מבעילות קודמות לטבילה זו כו׳. ואם ילדה תאומים והאחד מת תוך ל׳ והב׳ אחר ל׳ פטורה וע׳ יו״ד סימן שע״ד ס״ק עכ״ל ע״ש:
(יב) ה״ז ספק – עיין בתשו׳ ברית אברהם חי״ד ס״ס נ״ז בהגה בענין אם יש ג״כ ספק אם היא אשת המת כלל כגון שנתקדשה ספק קרוב לו כו׳ יע״ש:
(יג) מדברי סופרים – עבה״ט ועיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סי׳ מ״ה שגם הוא ז״ל תמה מאוד על הרשד״ם והר״א ששון בזה וכתב דאי אפשר להוציא כלל דבר זה מן השפה ולחוץ לומר דלגבי ספיקות דתנן בכל מסכת יבמות יהיה חליצה פסולה ואי לאו שראיתי כתוב בתשו׳ מהר״א ששון לא האמנתי שיעלה על לב אדם להסתפק בזה ע״כ נשתקע הדבר ולא נאמר ע״ש. וע׳ בתשו׳ פני אריה סי׳ נ״ז שמפלפל בזה מסוגיא דב״ב דף פ״א בקונה שתי אילנות כו׳ ובהא דפ׳ החולץ דף מ״א בקונה ולדינא מסיק ג״כ שאינה צריכה חיזור ע״ש. גם בשו״ת צלעות הבית שבסוף ס׳ בית האיר סימן א׳ נשאל על ענין זה אי הלכה כדעת הרשד״ם ור״א ששון או כהח״צ והאריך בזה ומסיק הלכה למעשה דשריא בחליצה חדא ואינה צריכה חיזור. חדא מטעם הח״צ וב״ש מכח ממ״נ כו׳ ועוד נראה דאפילו היה בענין שלא שייך ממ״נ כגון היכא דמה״ת פטורה מיבום וחליצה רק חכמים גזרו עליה חליצה בלא טעם ספק אלא משום גזירה כמו בסימן קע״ו ס״ד אחיו של שני (עב״ש שם סק״ג) מ״מ אינה צריכה חיזור כיון דהזיקה אינו אלא מדרבנן כו׳ וכתב שם דאף לכתחלה אין לנו להחמיר בזה עש״ב. ובגליון ש״ע של רבינו עקיבא איגר ז״ל הביא ג״כ דברי תשו׳ ח״צ סי׳ ק״ח וראנ״ח ח״א סימן נ״ב ומהרח״ש ס״ס ל״ב ונ״ח ושו״ת בית מאיר סי׳ א׳ דכולהו ס״ל דא״צ חיזור. וכתב על זה וז״ל ועל זה סמכתי באחת שילדה בזנות והוא מודה ואמר זה בני ומת דצריכה חליצה דשמא אפקרא כדלקמן ס״ט דצ״ל חיזור כיון דכל דינא דחיזור הוא דרבנן להרבה פוסקים ס״ל דצ״ל חיזור ע׳ בתה״ד סי׳ רכ״א ובתשו׳ ב״י סי׳ ו׳ ובתשו׳ מהר״י אדרבי סימן קס״ג וגם רוב הפוסקים ס״ל דל״ח למדאפקרא עכ״פ בלא דיימא מעלמא א״כ בודאי כדאי לסמוך על התשובות הנ״ל דבספק ל״צ חיזור כנלע״ד בעזה״י עכ״ל:
ואפילו זרע שיולד אחרי מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא כגון שידוע שנולד לט׳ חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אחר כך או אפילו אין ידוע וחיה שלשים יום אחר שנולד והוא שגמרו צפרניו ושערו אבל אם ילדה ולא היה ל׳ יום אחר שנולד אפילו מת ביום שלשים או אפילו היה ל׳ ולא גמרו צפרניו ושערו הרי זה ספק נפל ספק קיימא וחולצת ולא מתייבמת ל״ש מת מחמת חולי ל״ש נפל מן הגג או אכלו ארי ומת.
ואם הפילה נפל אחרי מותו מתייבמת וה״ר פרץ כתב היכא דאיכא לאיסתפוקי שמא כלו חדשיו או אפילו ילדתו מת אסורה להתייבם וחולצת כדמוכח בנזיר גבי אהא נזיר כשיהיה לי ולד והפילה דהוי נזיר ספק לר׳ שמעון.
(י) ומה שכתב ואפילו זרע שיולד אחר מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא משנה בפ׳ החולץ (דף לה):
(יא) ומה שכתב כגון שידוע שנולד לט׳ חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אח״כ הוא.
(יב) ומה שכתב ואפי׳ אין ידוע וחיה ל׳ יום אח״כ וגמרו ציפורניו ושערו וכו׳ פשוט בר״פ החולץ (יבמות לו:) גרסי׳ התם תנן רשב״ג אומר כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי פירש״י ספיקא הוי וחולצת ולא מתייבמת ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו או לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן בפ׳ יוצא דופן (נדה מג:) תינוק בן יומו פוטר מן היבום ובפ׳ הערל (יבמות פ:) תניא איזהו בן ח׳ כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וצפורניו אף על פי שלא כלו חדשיו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרי׳ האי בר ז׳ הוא ואשתהויי הוא דאשתהי וסובר רבינו דרשב״ג ורבי לא פליגי וכל היכא דלא ידעינן דכלו לו חדשיו בעינן תרתי חדא שגמרו שערו וציפורניו ושישהה ל׳ יום ואיני יודע מאין לו זה דאין לומר דמשמע ליה האי מדברי התוספות שכתבו בפרק ר״א דמילה (שבת קלו.) דליכא למימר דלא קאמר הלכה כר׳ משום דבעי הוכחת סימנים שערו וצפורניו אבל רשב״ג לא בעי דהא פשיטא דבן ח׳ שלא גמרו שערו וצפורניו לכ״ע לא חיי עכ״ל דאין זו ראיה דהתם בבן ח׳ ודאי איירי אבל בשאינו ידוע אם הוא בן ח׳ או בן ט׳ משמע דלא בעי רשב״ג שגמרו שערו וצפורניו ואפי׳ בבן ח׳ נמי איכא למימר דלא בעי רשב״ג גמרו שערו וצפרניו אלא בדלא אשתהי אבל כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל ואפילו לא גמרו שערו וצפרניו וגם אין לומר דמשמע ליה הכי מדכתב הרא״ש בפרק הערל טעמא דלא גמרו סימנים הא גמרו אמרי׳ בר ז׳ הוא ואשתהויי אשתהי ויוצא מידי נפל בל׳ יום אליבא דר׳ כמו לרשב״ג ע״כ דאיכא למימר רבי אית ליה דרשב״ג אבל רשב״ג לית ליה דר׳ דנהי דלר׳ אע״פ שגמרו שערו וצפרניו אינו יוצא מידי נפל עד ששהה ל׳ יום לרשב״ג גמרו שערו וצפרניו אינם מעלים ולא מורידים ואין הדבר תלוי אלא בשהה ל׳ יום באדם בלבד וגם הרמב״ם בפ״א מה׳ ייבום לא הצריך אלא שיכלו חדשיו ויחיה ל׳ יום ולא הזכיר שם גמר שערו וצפרניו ולכן דברי רבינו צ״ע:
ומה שכתב אבל אם ילדה ולא חיה ל׳ יום אחר שנולד אפילו מת ביום ל׳ בר״פ החולץ ובפ׳ ר״א דמילה איתמר מת ביום ל׳ ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת.
ומה שכתב לא שנא מת מחמת חולי לא שנא נפל מן הגג או אכלו ארי ומת בפרק ר״א דמילה שם אהא דתניא רשב״ג אומר כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה ואת״ל פליגי עליה הלכה כמותו או לא ת״ש דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב״ג הלכה מכלל דפליגי ש״מ אמר אביי פיהק ומת ד״ה מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי מר סבר מת הוא ומ״ס חי הוא ופירש הר״ן כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי כלו׳ שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר מר סבר היינו רבנן חי הוא ומ״ס היינו רשב״ג מת הוא ופי׳ ה״ר יונה דלאו דוקא פיהק אלא ה״ה חלה ומת מדקא מסיים אביי למילתיה כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי ולא קאמר כי פליגי בחלה ומת וכן נראה דעת הרי״ף שהשמיט הא דאביי ונראה שהוא דוחה אותה מהא דאמר רבא מת בתוך ל׳ יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת וטעמא משום דסמכינן ארבנן דאמרי לאו נפל הוא אלמא אפי׳ בשלא אכלו ארי פליגי רבנן אבל ה״ר יונה כתב דלא פליגי אביי ורבא דהא דרבא מיתוקמא בנפל מן הגג או אכלו ארי והרז״ה פירש דאביי בפיהק ומת דוקא הוא דקאמר דלא פליגי משום דכיון דאיכא ריעותא מוכחא מילתא דנפל הוא אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דליכא ריעותא דאפילו בן קיימא נמי חלה ומת ולפי זה הא דרבא מיתוקמא בחלה ומת והוי כאכלו ארי ולא פליגי אדאביי כלל עכ״ל ורבינו סובר דהלכה כרשב״ג ולפיכך פסק דל״ש מת מחמת חולה ל״ש נפל מן הגג או אכלו ארי ומת הוי ספק נפל וכ״כ הרמב״ם בפ״א מהלכות ייבום וז״ל אם מת בתוך הל׳ אפילו ביום הל׳ בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא וצריכה חליצה מד״ס אבל לא תתייבם ע״כ כתוב בהגהות מרדכי דכתובות שאם מת הולד תוך ל׳ יום נוטלת כתובתה לאלתר אע״פ שהיבם קטן:
ומה שכתב ואם אינו ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת תוך ל׳ יום כ״כ הרא״ש בתשובה כלל נ״ב וז״ל הא דמספקא לך אם האשה נאמנת על עצמה לומר שכלו חדשי העובר שילדה אחרי מות בעלה כשלא שהה ל׳ יום כדי שלא תצטרך חליצה לא ידענא במה נסתפקת למה תהיה נאמנת אפי׳ לאחר אתתא לא מהימנא כ״ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ולא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא די׳ יוחסין (עד.) דקאמר התם ג׳ נאמנים על הבכור חיה אביו ואמו והתם גופיה לא אמרינן הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרים ובשביל שהאמינה תורה לאב אע״פ שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו עכ״ל:
(יג) ומה שכתב ואם הפילה נפל אחר מותו מתייבמת כ״כ רבינו ירוחם אם לא יצא לאויר העולם קיים או חולצת או מתייבמת וכך מבואר בדברי הרמב״ם פ״א מה׳ יבום ור״פ החולץ (יבמות לה:) אמרינן אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא אפולי מפלה בת חליצה ויבום היא:
[בדק הבית: ובהדיא תנן בפ׳ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם אין הולד של קימא יקיים:]
(יד) ומה שכתב בשם הר״ף היכא דאיכא לאסתפוקי שמא כלו לו חדשיו או אפילו ילדתו מת אסור להתייבם וחולצת כדמוכח בנזיר (יג.) כו׳ יש לתמוה עליו דמאן מייתי מר״ש דמשמע דלא קי״ל כר״ש דיחידאה הוא וי״ל דע״כ לא פליגי אלא בספק נזירות דרבנן סברי להקל ור״ש סבר להחמיר אבל גבי ספק זיקה כ״ע להחמיר (ועוד יש) [בדק הבית: צריך להעביר הקולמוס ע״ז ולכתוב במקומו ואין] לומר דמשמע ליה ז״ל דהלכה כר״ש מדאמר בגמרא אמילתא דת״ק מאן תנא ר׳ יהודה משמע דלא אתא אלא לאשמועינן דלא פליג אר״ש אלא יחידאה [בדק הבית: דאינן טענה כלום דאף ע״ג דתיהוי מתני׳ כיחידאי הא קיימא לן דהלכה כסתם משנה וכן הלכה כר׳ יהודה לגבי ר׳ שמעון.] ומ״מ איני יודע למה הניח תלמוד ערוך שבר״פ החולץ מפורש בענין יבום וחליצה ואהדר למילף מנזיר:
כתוב בתשובת הרב שלמה בן הר״ש בר צמח שמכלוף נפטר בח׳ לאלול והניח אשתו מעוברת ובאחד לאייר ילדה בן שלם בשערו וצפרניו ולבסוף ח׳ ימים מת והיה למכלוף הנזכר אח במ״ה והתיר את אשתו מפני שביום ט׳ באב היה חולה כשבא לביתו כי כשהלך מביתו היה כ״ו לתמוז ויש עד אחד מעיד שאז אמר שהיה חושש שאשתו מעוברת ולא אמר זה אלא על שהגיעה זמנה לראות ולא ראתה כשיצא הוא הניחה בחזקת טהורה אפי׳ שנאמר שמיד כשיצא הוא ראתה נחשוב י״ד ימים על כ״ו לתמוז ובא לי״א יום לאב והרי הוא היה חולה ובני אדם נכנסים לבקרו והנשים אומרות שאמו ביום ובלילה עמו מיום שחלה עד שמת מסתמא לא טבלה אשתו א״כ ע״כ לומר שמקודם נתעברה כמו שאמר הוא וסומכין עליו דאיהו קים ליה בגווה ונאמן הוא לומר יש לי בן ומטעם שני מפני שגמרו שערו וצפרנייו ומטעם שלישי משום דהוי כבעל ופירש כיון דבכ״ו לתמוז יצא ומיד כשבא חלה ולא היה שהות לטבילה אם היה אמת שראתה אחר שיצא הוא מביתו ואפי׳ לפי דברי אמו שטבלה בכ״ב לאב נשארו מאב ט׳ ימים עד ר״ח אייר הם ח׳ חדשים וט׳ ימים נסיר ה׳ ימים לתשלום החדשים החסרים לפי שחדשי ההריון הם מל׳ יום נשארו ד׳ ימים יותר מח׳ חדשים וכיון שנכנס בחדש הט׳ ואפי׳ יום אחד חוץ מיום שנתעברה בו אע״פ שלא גמרו סימניו ולא שהה ל׳ יום הוי ולד גמור ואע״פ שאמרו פ׳ בנות כותים (נדה לח:) יולדת לט׳ יולדת לשלמים כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכזיב זה והתוס׳ כתבו שעתה נשתנו הענינים כמו שאמרו פ״ג דבכורות (כ.) פרה וחמורה אינן יולדות אלא לג׳ שנים ועתה יולדות לב׳ שנים וכן תמצא בהרבה דברים והאריך בתשובה זו:
ובתשובות הריב״ש סי׳ תמ״ו כתוב שנשאל על אשה כבת כ׳ שנישאת ושהתה עם בעלה ל״ה יום ולסוף אלו הימים חזרה וטבלה לנדתה ונתייחדה עם בעלה ותוך ג׳ ימים מת בעלה ומיד נסתפקה בהריון ולבסוף ילדה בת ויתברר שמיום מיתת בעלה עד יום לידתה יש ט׳ חדשים וכ״ב יום והבת גמרו שערותיה וצפרניה ומתה לכ״ט יום והשיב אם מה שנולדה הבת באמצע חדש תשיעי אינו קרוי כלו לו חדשיו מה שגמרו סימניה אינו מוציאה מידי ספק נפל כיון שמתה תוך ל׳ יום דקי״ל כרשב״ג דכל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל דמשמע הא לא שהה הוי ספק נפל כדאיתא בפ׳ החולץ ואיתמר התם מת בתוך ל׳ יום ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת אם אשת כהן היא אינה חולצת ואסיק התם דבאשת ישראל חולצת כר״ש בן גמליאל דקיימא לן כוותיה ובאשת כהן סמכינן ארבנן דאמרי אע״ג דלא שהה ולד מעליא הוי וההיא ודאי לא בידעי׳ שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש הוא דבכה״ג אפי׳ רשב״ג מודה דולד מעליא הוי אפי׳ לא שהה כדאיתא בפרק יוצא דופן ולא בבן ח׳ ודאי כגון שבעל ופירש הוא נמי דבכה״ג לא אמרי רבנן דאע״ג דלא שהה ולד מעליא הויא אדרבא אמרי דאע״ג דשהה נפל ודאי הוי ואע״ג דגמרו סימניו ואפי׳ שהה ל׳ יום אלא ודאי ההיא דפרק החולץ בסתם ולדות היא שבעל ולא פירש והם בספק בן ח׳ או בן ט׳ וגמרו סימניו ואף הרמב״ם שפסק כר׳ דכל שגמרו סימניו הוי ולד מעליא אפי׳ בן יום א׳ כמ״ש בפ״א מהל׳ מילה כבר כתב בפ״א מה׳ יבום שזהו בדין תורה אבל חכמים החמירו להצריכה חליצה כל שלא שהה ל׳ וא״כ בנדון זה אם נחשוב אותה כסתם ולדות שהם ספק ב׳ ח׳ ספק בן ט׳ אף ע״פ שגמרו סימני הבת כיון שלא שהתה ל׳ יום צריכה חליצה ובדיעבד נמי באשת ישראל אלא שאם נתקדשה לכהן אינה צריכה חליצה ועוד איפשר לומר דבנדון זה אפי׳ נתקדשה לכהן צריכה חליצה משום דהוי ספק נפל אפילו לרבנן מדאמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא וכו׳ ופירש״י דלאו דוקא פיהק ומת אלא ה״ה לחלה ומת וכ״כ ה״ר יונה והרא״ש ולדבריהם הא דאמר רבא בפרק החולץ דבאשת כהן אינה חולצת משום דסמכינן ארבנן בנפל מן הגג או אכלו ארי הוא אבל חלה ומת בנדון זה אפי׳ רבנן מודו וא״כ אפילו אשת כהן חולצת אלא שהרי״ף השמיט להא דאביי משמע דס״ל דפליג אדרבא דהא דרבא סתמא הוא בכל ענין וגם הרז״ה סובר דאביי בפיהק ומת דוקא אבל חלה ומת הרי הוא כנפל מן הגג או אכלו ארי ולפי דברי שניהם אף בנדון זה שהוא חלה ומת פליגי רבנן אבל מה שראוי להסתפק בנדון זה הוא אם מה שנתברר שילדה לאחר מיתת הבעל ח׳ חדשים וכ״ב יום הוי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו או לא דאי הוי ככלו לו חדשים הדבר ברור שאפילו לא שהה ל׳ יצא מכלל נפל אפילו לרשב״ג כדאמרינן בפרק יוצא דופן ומדברי הרמב״ם נראה דבעינן ט׳ שלימים שכך כ׳ בפ״א מהלכות יבום ונולד לט׳ חדשים גמורים וכ״כ בסמ״ק וכן נראה מפירש״י בפרק רבי אליעזר דמילה וכו׳ ונראה שסמכו על ההיא דאמר שמואל בפרק בנות כותיים (נדה לח.) וכן משמע בהדיא בפרק החולץ וכו׳ אבל מצאתי להרמב״ן בת״ה דנולד לט׳ חדשים אפילו מקוטעים מתאבל עליו וא״כ בנדון זה לפי סברת הרמב״ן הרי כלו חדשיו ואינה צריכה חליצה כלל ודבר זה כיון שלא מצאנוה מבואר בתלמוד והראשונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ובנדון זה אף אם נאמר דלא הוי כלו חדשיו אינה צריכה חליצה משום ספק גמור אלא משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינה חולצת מעתה הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה הנה יש לו עמוד נכון להשען עליו הרמב״ן שהוא כדאי לסמוך עליו וכ״ש אם הוא שעת הדחק שהיבם קטן או שהוא במדינת הים והמחמיר להצריכה לכתחלה חליצה תבא עליו ברכה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכנ״י פרק הערל כתב הא דסימנים אינן מוציאין מידי נפל היינו בספק בן ח׳ או בן ט׳ אבל כשיודעין שודאי בו ח׳ הוא וגמרו סימניו אמרינן האי ודאי בר ז׳ הוא ואשתהי הוא דאשתהי עד ח׳ ולא משמע כן מדברי ב״י אלא ס״ל דיותר יש לחוש לנפל בבן ח׳ ודאי מספק בן ח׳ וכן הוא בתשובת בר ששת סי׳ תמ״ז.
(ד) ומדברי ב״י לקמן שכתב דדעת הרא״ש בתשובה דעד אחד אינו נאמן ודייק לה מתשובה זו וא״כ אין חילוק בין עד אחד לאשה וא״כ לדעת הרמב״ם דעד אחד נאמן ה״ה אשה:
וע״ל סימן קמ״ד
(ה) וע״ל ריש סימן קס״ט.
(ו) וכן כתב המרדכי בריש פרק כיצד אם לא שהיו חבושים בבית האסורים שבודאי בנו הוא:
(ז) וע״ל סימן ד׳ ובח״מ סימן רע״ח נתבאר דין זה בעזה״י:
(ח) ועיין סוף סי׳ קנ״ז אימת חוששין לבן שהוא במדינת הים.
(ג) והוא שגמרו צפרניו עיין לעיל בא״ח בס״ס שכ״ט ובי״ד ס״ס רס״ו בדברי רבינו ובדברי ב״י מ״ש שם ושם בק״ש בארתי בס״ד. וכתב ב״י ז״ל ולא ידעתי מאין לו זה דבעי תרווייהו כו׳ ע״ש ואני מצאתי שכתב בעל נ״י בפרק הערל דף תכ״ד ס״ב שרשב״ג תרתי בעי ופליג אדר׳ דסגי ליה בגמר סימנים (דהיינו צפרניו ושערו כ״פ) וכבר איפסקא הלכתא כרשב״ג עכ״ל. כתוב בתשובת הר״ש בן הרשב״ץ דבזמן הזה אפי׳ לא נכנס בחדש הט׳ רק יום אחד כו׳ עיין בב״י שהביאו וכן הרמ״א בש״ע:
(יג) והוא שגמרו ציפורניו ושערו כצ״ל ועד״ר:
(טו) ואם הפילה נפל ר״ל שהולד לא יצא חי לאויר העולם ואפילו כלו חדשיו כיון שמת:
(טז) והר״ר פרץ כתב היכא כו׳ ר״ל הר״ר פרץ פליג אמ״ש לעיל מיניה דאם הפילה מתייבמת ושהר״פ סבר שחולצת ואינה מתייבמת ל״מ אם ודאי כלו חדשיו אע״פ שלא יצא חי לאויר העולם אלא אפי׳ ספק כלו חדשיו וגם לא יצא חי לאויר העולם אפ״ה אינה מתייבמת אבל ודאי לא כלו חדשיו אפילו חי כ״ע ס״ל דמתייבמת.
(יז) שמא כלו חדשיו או אפילו כן הוא בדפוס ב״י אבל יותר נכון גירסת הספרים דל״ג או וכמ״ש ועיין בתשובת בן לב ח״ג דף מ״א ע״א שהאריך בזה כ״פ):
(יח) דהוי נזיר לרבי שמעון ואף ע״ג דר״ש יחידאי הוא וכו׳ עד זיקה כ״ע להחמיר ב״י וע״ש שכתב עוד תירוץ אחר (ויש להקשות היכי יליף יבום מנזירות דהנזירות הוא נדר ובנדרים הולך אחר ל׳ בני אדם ולישנא דבני אדם לחוד ולישנא דתורה לחוד במה שאמרה ובין אין לו כ״פ):
(ו) וכתב רב נטרונאי וכו׳ מחלוקת זו כתבוהו הרי״ף והרא״ש פרק ב׳ דיבמות ואיכא למידק דלעיל בסי׳ ט״ו סתם רבינו דבריו כדעת הרא״ש וא״כ למה הביא כאן כל הדיעות ונראה דרבי׳ אתא לאורויי לן דכאן אין להקל כהרא״ש לפוטרה לגמרי או להתייבם כהרמב״ם אלא צריך להחמיר בפלוגתא דרבוותא כדעת הגאון דחולצת ולא מתייבמת דנראה שהסכים לזה הרי״ף אבל לעיל לגבי איסור אחותו כתב בסתם כהרא״ש להחמיר לחייב עלה משום אחותו כיון דלגאון נמי ספק חייב ולא חשש להרמב״ם דמיקל שם שהוא סברת יחיד נ״ל. ואכתי קשה הלא הרא״ש הסכים בס״פ הזורק לדעת הרמב״ם דבראו עדים שבא על אשה דעלמא דלא חיישינן דבעל לשם קידושין וכדלעיל בסוף סימן קמ״ט וכאן בשפחתו תופס דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומאי שנא וי״ל דבשפחה שהוא עם הדומה לחמור והיא עבירה גדולה כדלעיל בסימן י״ו תלינן דודאי לשחררה כי היכי דלא יעביד עבירה רבה מה שאין כן באשה דעלמא שאין שם אלא איסור פנויה דקיל ותו כיון דבידו הוא לשחררה לא שביק היתירא ועביד איסורא כדכתב הראב״ד בהשגותיו פ״י מה״ג וסברתו בזה הוא היפך מסברת הרמב״ם דכתב לשם בשאר נשים ה״ה בחזקה שבעל לשם זנות עד שיפרש כי היא לשם קידושין ואצ״ל בשפחה וכותית והפליג לסברא הגאונים שאמרו בשפחתו דבועל לשם קידושין ע״ש ובתשובת בן לב (מ) הקשה על דברי הגאון וז״ל וצ״ע בדברי הגאון מהא דאמרינן ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברי את ולית לך בנכסי מידי הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין כדלקמן בסימן קס״ג וא״כ כאן נמי נימא שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם קרוביו ואפשר לתרץ דמאי דקאמר הכא ולענין ממונא אזלינן לקולא ולא ירית היינו דוקא היכא שיש לו בן אחר ודמי להא דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם דאמרינן ליה אייתי את ראיה דאחונא את ושקול דהתם בני יבם הם בודאי יורשין וזה הספק הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וא״כ ה״נ איירי בסיפא כשיש לו בנים אחרים אלא דקשה לי לישנא דקאמר אבל איהו גופיה לא מצי מזבני ליה ירתי דאי איתא דהשתא קמיירי דוקא היכא דיש לו בנים הל״ל לא מצי מזבני ליה בני עכ״ל ולפעד״נ דקושיא מעיקרא ליתא דודאי מיירי הכא דלא שביק בני אלא האי בן משפחתו אלא מיהו ודאי שלא אמרו ממון המוטל בספק חולקין אלא בספק ויבם דהספק בשניהם הוא לכל העולם ומצי ספק טעין ליבם אין אתה מוחוק בנכסים יותר ממני דכשם שאני ספק יורש כך אתה ספק יורש אבל כאן דאין ספק זה אלא לאותו גאון והעומדים בשיטתו דמסתפקא להו אי אמרינן בשפחתו בודאי שחררה קודם שבא עליה אם לאו אבל לגדולים אחרים לא מספקא להו אלא פשיטא להו דאף בשפחתו בא עליה בזנות ולא שחררה כמ״ש הרמב״ם א״כ חשוב האי בן כמו ספק לגבי שאר יורשים שהם ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ודו״ק:
(ז) ואפי׳ זרע שיולד אחרי מותו וכו׳ ודוקא לאחר שיולד וכו׳ ר״ל לאפוקי אם הפילה דאז מתייבמת דלא כה״ר פרץ דבסמוך: ומ״ש ולא משכחת לה וכו׳ כ״כ סמ״ק וכתב עוד די״א דמשכחת לה נמי כגון שבא עליה ופירש ולא ידעה עד חדש ימים ולבסוף ב׳ חדשים לביאה שנייה הוכר עוברה הרי הדבר ידוע שמביאה ראשונה נתעברה והוכר העובר לג׳ חדשים כמשפט עכ״ל ור״ל דכיון שנולד לט׳ דראוי להיות בר קיימא אע״פ דלא שהה ל׳ יום בר קיימא הוא לד״ה וזהו דתנן בפרק יוצא דופן תינוק בן יום א׳ פוטר מן הייבום ומפרש בגמרא ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה ובע״כ דהיינו כשהוא בר קיימא כדתנן בפ׳ החולץ וכ״כ סמ״ג במצות ייבום ואפילו לא נגמרו סימניו כיון שכלו לו חדשיו היינו בר קיימא אבל הרמב״ם כתב בפ״א דד״ת אפי׳ לא כלו לו חדשיו ומת בו ביום נמי פוטר והיינו בנגמרו סימניו כמ״ש ה״ה ולפ״ז צ״ל הא דתנן ר״פ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם אין הולד של קיימא יקיים היינו דלא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו דנפל גמור הוא:
(ח) ומ״ש או אפילו אין ידוע וחיה שלשים יום וכו׳ בפרק הערל אמר רבי אבהו סימני ח׳ אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים ופריך ובן ח׳ מי קא חיי והתניא בן ח׳ ה״ה כאבן ואסור לטלטלו ומשני הב״ע כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן ח׳ כל שלא כלו לו חדשיו ר׳ אומר סימגים מוכיחים עליו שעריו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז׳ הוא ואשתהויי הוא דאישתהי אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למה״י ואשתהי עד י״ב ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי דאמר אשתהי ומשני כיון דאיכא רשב״ג דאמר אשתהי כרבים עבד דתניא רשב״ג אומר כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל כך הוא גירסת רש״י והתוס׳ והרא״ש וכתבו התוספות וז״ל והתניא בן ח׳ אסור לטלטלו ואם יכול להיות בר קיימא לא היה אסור לטלטלו ומשני הב״ע שגמרו סימניו דע״י סימנים יש היכירא להוציאו מתורת נפל בעשרים שנה וכו׳ ס״ל להתוס׳ דהסוגיא מוכרחת דכל שיכול להיות בר קיימא אינו אסור לטלטלו וטעמא דאיסור טילטול מדרבנן הוא ואין סברא לאסרו היכא שיכול להיות בר קיימא ומ״ה פריך אדרבי אבהו דאמר דבן ח׳ יכול להיות בר קיימא מדתניא ה״ה כאבן ואסור לטלטלו ולפי זה למאי דמשני הא דאסור לטלטלו בדלא גמרו סימניו אף בשהה ל׳ יום נמי הוי נפל ודאי בדלא גמרו דאם היה יכול להיות בר קיימא לא היה אסור לטלטלו וא״כ לפ״ז הא דקיי״ל כרשב״ג דבשהה ל׳ יום אינו נפל היינו דוקא בדגמרו סימניו דאי בדלא גמרו אפי׳ שהה נפל הוא דקי״ל נמי כהא דתניא דאסור לטלטלו אם ידוע דבן ח׳ הוא ואם אינו ידוע ספק נפל הוא וכן מבואר עוד במ״ש התוס׳ לשם דע״כ רשב״ג בסתם ולדות נמי מיירי דאי לא מיירי אלא בבן ח׳ מה בא להוסיף על רבי אלמא דרשב״ג איירי נמי כשגמרו סימנים ור׳ איירי נמי דוקא בשהה ל׳ יום אלא דרשב״ג הוסיף דאפי׳ בסתם ולדות נמי אפילו גמרו אי לא שהה ספיקא הוי כדתניא כל ששהה וכולי ולא נקט אם שהה וכמ״ש התוס׳ ונראה נמי דאע״ג דרבי לא איירי אלא בבן ח׳ בסתם ולדות נמי סובר דאי לא שהה אפילו גמרו ספיקא הוי לדברי התוס׳ שהרי כתבו דלרבי כי גמרו סימנים חשיב בר קיימא בל׳ יום כשאר ולדות ומילתיה דרבי אבהו כרבנן ומ״ה פריך תלמודא ארבה תוספאה כמאן כרבי דהא רבי ס״ל דאמר אשתהויי אשתהי בלא שום הוכחה יתירה אלא דבעינן ל׳ יום כשאר ולדות אפילו אינן ודאין בני ח׳ ע״ש. ומ״ש התוס׳ לשם ונראה דאפי׳ בגמרו סימנים דאסור לטלטלו וכו׳ וזה סותר תחילת דבריהם דבגמרו שרי לטלטלו ולפע״ד באין ספק דהאי ונראה הוא מדברי בעל התוס׳ שבא להשיג על הסוגיא לפר״י כלומר אע״פ דנראה לפי הסוגיא דתלמודא אמאי דפריש ומשני דבגמרו סימניו שרי לטלטלו כפר״י אבל לפי משמעות התוספתא נראה דאסור והשתא אין כאן סתירה על פר״י כיון דמתוך הסוגיא מבואר דלא ס״ל לאסור כל היכא שיכול להיות בר קיימא כדפי׳ ותו דאין כ״כ נפקותא לענין פסק הלכה דאף למאי דכתבו ונראה דאפילו בגמרו סימנים דאסור לטלטלו וכו׳ היינו לרבנן אבל לרבי ודאי שרי והלכה כרבי וכ״פ התוס׳ בפי׳ בשם ר״י פרק רבי אליעזר דמילה בדיבור המתחיל בן ח׳ (דף קל״ה) וכ״כ הסמ״ג בה׳ מילה נמשך מדברינו אלה שדעת רבינו כדעת התוס׳ וכך הוא דעת הרא״ש בפרק הערל אבל ב״י השיג על רבינו ואמר שאין ראיה מדברי התוספות לדבריו ואמר וגם הם סותרים למ״ש הרמב״ם ולפעד״נ ודאי דהרמב״ם סובר כל ששהה ל׳ אינו נפל אפילו לא גמרו כמ״ש בפירוש בהלכות מילה וה״ה בגמרו בלא שהה נמי אינו נפל כמבואר לשם אבל רבינו פוסק כדעת התוס׳ דבעינן תרתי דשהה ל׳ יום וגמרו סימניו דהשתא אפילו בן ח׳ ודאי בר קיימא הוה ואע״פ שלא נתבאר זה בפי׳ בדברי רבינו ועוד שהרי כתב ואפילו אין ידוע וכו׳ מ״מ הדבר מוכרח דלא היתה כוונתו לדיוקא ולומר דבידוע שהוא בן ח׳ אפילו תרתי דגמרו סימניו ושהה ל׳ דספק נפל הוא דא״כ קשה הא דפסקינן הלכה כרשב״ג ואיירי נמי בבן ח׳ ודאי כדאיתא להדיא בפרק הערל וכ״כ הרא״ש פר״א דמילה דכל שגמרו סימניו אפי׳ בן ח׳ ודאי אמרינן אשתהויי אשתהי ויוצא מידי נפל בל׳ יום וכ״כ בפרק הערל גם נ״י פרק הערל כתב די״מ דרשב״ג תרתי בעי וכל שהוא ספק בן ט׳ ספק בן ח׳ אעפ״י שגמרו סימניו ספק נפל הוא תוך ל׳ יום ע״ש והיינו כדברי רבינו:
(ט) ומ״ש ואפילו מת ביום ל׳ כ״כ הרמב״ם והסמ״ג ביום ל׳ וכך הוא הגירסא במקצת ספרים בפרק החולץ וכך גורסים רש״י ור״ח בפר״א דמילה אבל התוס׳ והרא״ש בפרק החולץ גורסים בתוך ל׳ יום וכן הוא בשאלתות ומ״מ כיון דלענין דינא אף הרא״ש מודה דאין חילוק בין יום ל׳ לתוך ל׳ כתב רבינו בלשון הרמב״ם:
(י) ומ״ש ל״ש נפל מן הגג וכו׳ כ״כ הרא״ש בפרק החולץ דהלכה כרשב״ג דאפי׳ נפל מן הגג ספיקא הוי אם לא שהה כדאיתא פר״א דמילה ואף על גב דלא חיישינן למיעוטא שאני הכא דמיעוטא דנפלים שכיח חיישינן למיעוט המצוי והוא ממ״ש התוס׳ לשם ומ״ש ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו וכו׳ כ״כ הרא״ש בתשובה ומביאו ב״י וע״ש דפסק כך מסברא ולפעד״נ דכיון דאין האשה נאמנת לומר מת יבמה שתינשא לשוק דהואיל ואינו אלא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה כדלקמן בסי׳ קנ״ח א״כ בכלל זה כל מה שאומרת כדי שתינשא לשוק אינה נאמנת ועוד דכ״ש הוא דאפילו במת יבמה דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אינה נאמנת כ״ש הא דלאו עבידא לאיגלויי היא אי כלו חדשיו אי לאו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ה) אִם אֵין יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו אֶלָּא עַל פִּיהָ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. יְבָמָה שֶׁנִּשֵּׂאת לַשּׁוּק, וְעֵדִים מְעִידִים שֶׁהַוָּלָד שֶׁיָּלְדָה אַחַר מוֹת בַּעְלָהּ חָיָה שְׁלשִׁים יוֹם, וְעֵדִים אֲחֵרִים מַכְחִישִׁין וְאוֹמְרִים שֶׁלֹּא חָיָה שְׁלשִׁים יוֹם, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאֵינָה צְרִיכָה חֲלִיצָה. וְאִם אֵין עֵדִים מְעִידִים שֶׁחָיָה ל׳ יוֹם, וְגַם אֵין עֵדוּת בְּרוּרָה שֶׁלֹּא חָיָה ל׳ יוֹם, אֶלָּא קוֹל לַעַז, לֹא אָסְרִינָן לַהּ בְּקָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יג) טור וכ״נ הרא״ש בתשובות כלל נ״ב וסיים דלא מצינו נאמנות לאשה אלא במקומות מפורשי׳ בעלמא וכו׳
(יד) שם תשו׳ אביו הרא״ש בתשובו׳
(טו) ומפרש שם משו׳ דהוי תרי ותרי בספיקא דרבנן ולא אמרינן אוקמ׳ אחזקתה ועוד דאמרינן אזלינן בתר רוב נולדים שהם של קיימא לכן הקילו חכמים בזה
(טז) שלא להוציא לעז על בני׳
(ג) אינה נאמנת – פי׳ להקל דהיינו שתנשא לזר בלא חליצה אבל להחמיר ודאי דנאמנת דהיינו שלא תתיבם כנ״ל פשוט ונ״ל ה״ה לענין אם חי ל׳ יום אינה נאמנת ודינו לענין עד א׳ הוא כמ״ש בסעי׳ א׳.
(ח) אינה נאמנת. ואם הוא אומר שכלו חדשיו נאמן תשובת רשב״ץ והיא אינה נאמנת להקל אבל להחמיר שלא תתיבם נאמנת:
(ט) מותרת לבעלה. אף על גב תרי ותרי ונשאת לאחר קי״ל תצא כמ״ש בסי׳ מ״ז משום דאיירי כאן בנגמר שערות דהא דין זה הוא תשו׳ הרא״ש ולשיטתו בעינן ל׳ יום וגמרו שערות וכ״כ ב״ח מ״ה אף לכת שני האומרים שלא חי ל׳ יום מ״מ מדאוריית׳ ולד מעליא הוא כמ״ש לעיל ואם לא גמרו אז לכת א׳ האומר שחי ל׳ יום מותרת לשיטת הרמב״ם ולכת שני הוא ספק אף על פי שלא חי ולא גמרו שערות מ״מ ספק הוא שמא כלו חדשיו יש לומר בכה״ג לא תצא גם הרוב מסייע דרוב הנולדין של קיימא הם מיהו לדינ׳ בכה״ג תצא דהא להרא״ש לכל כת הוא ספק ולרמב״ם איכא לספוקי לכת האומרים דלא היה חי ל׳ יום, ואם ע״א מעיד או אשה לחברתה שכלו חדשיו עיין ס״ק י״א:
(ט) נאמנת – בתשובת הרא״ש כלל נ״ב מבואר דל״ד לעצמה אלא אפי׳ לאחר איתתא לא מהימנא. ועיין במהרח״ש סימן מ״א ובהר״א ששון סימן כ״ז דאין חילוק בין אשה אחת לשתי נשים ע״ש. ואם הוא אומר שכלו חדשיו נאמן רשב״ץ. והיא אינה נאמנת להקל אבל להחמיר שלא תתייבם נאמנת ב״ש ועיין ס״ק י״ב מש״ש:
(כ) אם אין כו׳ – כמו שלא האמינו אותה לומר ניתן לי בן כו׳ כמ״ש בסי״ב ואף ע״ג דהאמינוהו לאב לומר יש לי בנים וכן לענין בכור וממזר כמ״ש בפ״ד דקידושין:
(כא) יבמה כו׳ – דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואוקמה אחזקה כמ״ש בפ״ד אחין וכ״ש הכא דאיכא רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן ורובא עדיף מחזקה כמ״ש ברפ״ו דב״ב ואמרינן באשת כהן כו׳ ואע״ג דספק חליצה מותרת לכהן וה״ה כאן וכמ״ש הרא״ש שם ביבמות ותוס׳ בשבת קל״ו ב׳ דלא לימרו קשרי חלוצה לכהן וכ״ש כאן דאיכא חשש לעז על בניו כמ״ש בסי׳ קנ״ט ס״ב וי״א כו׳ וכן לפי מש״ל דלא לימאסו כו׳ ואע״ג דבאשת ישראל חולצת בכה״ג אף רשב״ג מודה כיון שאין חוששין אלא מד״ס כנ״ל ס״ד וכאן ספיקא מדרבנן אף באיסור דאורייתא:
(כב) ואם כו׳ – כמ״ש בסוף גיטין:
(יד) אינה נאמנת – עבה״ט וע׳ בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סי׳ מ״ה וע׳ בתשו׳ רבינו עקיבא איגר סי׳ פ״ט ובתשו׳ חמדת שלמה סי׳ פ׳ מ״ש בזה:
ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת תוך ל׳ יום.
שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: על יבמה שנישאת לשוק בחזקת שהיה לה ולד של קיימא והוציאו עליה לעז שלא היה של קיימא והביאה ב׳ עדים שהיה יותר מל׳ יום. תשובה: כיון שהביאה ב׳ עדים אפילו אם עדים אחרים מעידים שלא היה ל׳ יום מותרת לבעלה ואינה צריכה חליצה ואם אין העדים האחרונים מעידים עדות ברורה אלא הוציאו קול ולעז אפילו אי ליכא עדים שהיה ל׳ יום לא אסרינן לה בקלא דבתר נישואין.
(טו) שאלה לא״א הרא״ש ז״ל על יבמה שנישאת לשוק בחזקת שהיה לה ולד של קיימא וכו׳ בכלל נ״ב וז״ל התשובה הנה ב׳ עדים כשרים מעידים שחיה יותר מל׳ יום אבי היבם שהוא כשר לכלתו כיון שמת בנו ונתרחק ממנו וגם שאלתי השמש ואמר שנתאבל עליו ואלו מוציאי הדיבה לא כתבת שהעידו בפני ב״ד עדות ברורה שידוע להם שמת הולד תוך ל׳ יום אלא שהוציאו קול לעז בעלמא וכל זמן שלא העידו בעדות אפילו אי ליכא עדות שחיה בן ל׳ יום לא אסרי׳ לה בקלא דבתר נישואין ואם יבואו ויעידו בפני ב״ד בתורת עדות שיהא ידוע להם לידת הולד וגם היו בשעת פטירתו ולא חיה ל׳ יום הרי יש כאן עדות מוכחשת שנים מעידים שחיה ל׳ יום וב׳ מעידים שלא חיה ל׳ יום וקי״ל כמ״ש ר״י ז״ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ולא אמרינן אוקמה אחזקתה ועוד דאזלינן בתר רוב נולדים שהם של קיימא ולכן הקלו חכמים ואמרו אם אשת כהן היא אינה חולצת אע״פ דספק חלוצה מותרת לכהן חשו חכמים מאחר שהצריכה חליצה אחר שנישאת יאמרו העולם חכמים עמדו על הדבר דודאי נפל היה והצריכוה חליצה ואתי למשרי חלוצה וכ״ש בנדון זה שנישאת האשה במקומה והדבר ידוע אילו לא היה הדבר ברור להם שהיה הולד של קיימא לא היו מניחין אותה לינשא ועוד שיש כאן עדות מוכחשת והוי ספיקא דרבנן ועוד אם היתה חולצת מספק היינו מוציאים לעז על בניה כי ר״י פסק כי ולד יבמה לשוק היינו דרבנן הילכך נ״ל דהך אתתא שריא לבעלה ואינה צריכה חליצה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) אלא על פיה אינה נאמנת וז״ל הרא״ש בתשובה כלל נ״ב למה תהיה נאמנת אפילו לאחר איתתא לא מהימנא כ״ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ועיין בב״י שמביא תשיבה וו ואע״ג דנאמנת לימר מת בעלי כדי להנשא התם הקילו משום עיגונא ועוד דאיסורא א״א חמיר אבל יבמה לשוק אינו אלא לאו:
(יט) אפי׳ אם עדים אחרים מעידים שלא חיה שלשים יום כו׳ וז״ל בתשובה כלל נ״ב הרי יש כאן עדות מוכחשת שהם מעידים שחיה שלשים יום ושנים מעידים שלא חיה שלשים יום וקי״ל כמו שכתב ר״י ז״ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ולא אמרינן אוקמה אחזקתה ועוד אמרינן אזלינן בתר רוב נולדים שהם של קיימא ועיין בב״י שהביא תשובה זו והאריך ייתר ובזה נתיישב דל״ת מאי שלא משני כיתי עדים המעידים באיש וגירושין הנ״ל דאזלינן לחומרא ותצא דשאני הכא דהוה ספיקא דרבנן דהא מ״מ חיה אף שלא חי ל׳ יום: (מותרת ואין צריך חלילה הטעם כתב הרא״ש דאם היו מחמירין עליה להיות חולצת מספק היינו מוציאין לעז על בניה ע״ש בתשובה וע״ל בסימן קס״ד כ״פ):
(יא) ואם הפילה נפל אחרי מותו מתייבמת כ״כ הרמב״ם והסמ״ג והסמ״ק במצות ייבום וכך מבואר בר״פ החולץ בפלוגתא דר״י ור״ל דאר״י החולץ למעוברת והפילה שמה חליצה סברא היא דאם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה מי לאו בת חליצה וייבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע אלמא דהפילה בת יבום היא. ומ״ש בשם הר״פ איתיה בהגהת סמ״ק והא פשיטא דלא פליג הר״פ אתלמוד ערוך שהבאתי דבת חליצה וייבום אלא מפרש דלצדדין קאמר דבהפילה נפל גמור דלא כלו חדשיו הא ודאי בת יבום היא דלא הוי ולד כלל אבל אי איכא לאסתפוקי שמא כלו לו חדשיו אסורה להתייבם דחשיב ולד בכלו לו חדשיו כדמוכח בנזיר וחולצת ומיהו אם לדין יש חשובה דנזירות שאני דבנדרים הלך אחר משמעות הלשון אבל לגבי יבום נפקא לן מלהקים שם ומלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי ובילדתו מת שמו מחוי ועיין בתוס׳ ר״פ החולץ במ״ש התוס׳ בד״ה והא ל״ל (יבמות ל״ה) ותו דבפרק יוצא דופן תנן להדיא בן יום אחד פוטר מן היבום ומסיק הב״ע דבן יום א׳ בן קיימא דקים ליה שכלו חדשיו אלמא דאפי׳ קים ליה שכלו חדשיו אינו פוטר אא״כ חי שעה א׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ו) הָאוֹמֵר: זֶה בְּנִי אוֹ יֵשׁ לִי בָּנִים, נֶאֱמָן לִפְטֹר אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲפִלּוּ הֻחְזַק בְּאַחִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן אַחַר כָּךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יז) משנה וגמרא ב״ב דקל״ד ע״א
(יח) טור וכן משמע מדברי הרשב״ם שם דלא האמינוהו אלא במקום חזקה בעלמא ועיין במ״ש הראב״ד בהשגות בפ״ג
(ד) אינו נאמן אח״כ כו׳ – אבל אם קדמה אמירתו לעדים שיש לו אחים מהני אמירתו כ״ה בטור וב״י.
(י) נאמן לפטור. הטעם הוא דנאמן במיגו דיכול ליתן לה גט אף על גב בעלמא קי״ל דלא אמרינן מיגו נגד החזקה כאן לא הוי נגד חזקה דהא לענין בנים אין לו חזק׳ דיכול להיות דיש לו אחין ויש לו בנים ואיירי כאן דלא היה חזקה דאין לו בנים אלא לא היה מוחזק דיש לו בנים וכשאינו מוחזק בבנים לא דמי לחזקה דאין לו בנים כ״כ הנ״י, א״כ במוחזק דאין לו בנים אין נאמן במיגו דהוי מיגו נגד חזק׳ אבל המגיד כתב בשם הרשב״א אף במוחזק דאין לו בנים נאמן כי בנים בדידי׳ תליא והוא אמר יש לי בנים ועיין סימן שאח״ז ותוס׳ כתבו פ׳ האומר לתירוץ אחרון בעת מיתתו אינו נאמן לומר יש לי בנים דאז לא שייך מיגו הנ״ל די״ל דאין לו כח ליתן גט, והרמב״ם רפ״ג ה״ג משמע אפי׳ בעת מיתתו נאמן וכן הוא לדעת הר״ן שלא כ׳ אלא תירוץ ראשון של תוס׳, ואם בתחלה אמר יש לי בנים לא היה כאן עדים אלא חזקה ואח״כ באו עדים דיש לו אחי׳ לפי גיר׳ הב״י מותרת והרא״ש כ׳ נמי כן להדיא אלא שם איירי כשהיא בחזקת היתר משא״כ כאן דמוחזק דיש לו אחים ואין מוחזק בבני׳ י״ל אם באו עדים אח״כ לא מהני מה שאמר כבר יש לי בנים מיהו לדעת הב״י וב״ח אף בכה״ג היא פטורה מיבום ומחליצה:
(יא) וי״א שאם יש עדים. כן כתב הטור בסי׳ זה ורי״ו ולא מצינו מי חולק ע״ז ומ״ש הב״י הרמב״ם חולק ע״ז ליתא כי הרמב״ם לא איירי כשיש עדים וכן כתב בתשוב׳ רש״ך ס״ב ס״ל ומ״ש הב״ח הפוסקים דס״ל במוחזק דיש לו אחים ואמר אין לו אחים נאמן כמ״ש בסימן של אח״ז ס״ל אף כשיש עדים דיש לו אחים נאמן לומר דיש לו בנים ליתא דהא הטור פסק בסימן זה בדין זה דאינו נאמן ובסי׳ שאח״ז הביא פלוגת׳ במוחזקת דיש לו אחים ואמר דאין לו אחים וכן רי״ו כתב אף לרבי דס״ל נגד חזקה יש לו אחים נאמן לומר דאין לו אחים מכל מקום נגד עדים דיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים וע״כ צ״ל כיון דאינו מוחזק בבנים ועדים מעידים דיש לו אחים הוי כאלו עדים מעידים דהיא זקוקה ליבם, וא״ל א״כ נגד החזקה דיש לו אחים נמי לא יהא נאמן כיון דאינו מוחזק דיש לו בנים הוי כאלו מוחזק דזקוקה ליבם א״כ הוי כמיגו נגד חזקה וי״ל מיגו נגד חזקה בעי׳ דלא אפשיט׳ היא ועוד כאן לכמה פוסקים אמרינן מיגו נגד חזקה הואיל ויכול לעשות מעשה כמ״ש בסימן שאח״ז לכן אף לדעת המחמירין ס״ל דוקא כשהוא נגד חזקה ממש מחמירין כגון הוחזק דיש לו אחין ואמר אין לי אחים משא״כ בכה״ג אף על גב דמחמת דאין מוחזק בבנים הוי כאלו מוחזק דאין לו בנים לא מחמירין בזה, ולפי מ״ש בסימן שאח״ז יש בדין זה ד׳ אופנים חזקה יש לו אחים ואמר אין לי אחים היינו פלוגתא בטור בסימן שאח״ז וחזקה אין לו בנים ואמר יש לי בנים למ״ש להמגיד נאמן לכ״ע ולנ״י דמי לפלוגתא הנ״ל, וחזקה דאין לו אחים ואמר יש לי בנים נאמן לכ״ע, ועדים דיש לו אחים ואמר יש לי בנים למ״ש לכ״ע אינו נאמן:
(יב) אינו נאמן אח״כ. אבל אם אמר קודם שבאו העדים נאמן טור וב״י:
(י) בני – אנוס שאמר זה בני פוטר את אשתו מן היבום ולא חיישינן דלמא בנו מן הגויה הוא (מהרי״ל) [מהריב״ל] ח״ב סימן למ״ד כתב דחיישינן שמא בנו מן הגויה הוא וחולצת ולא מתיבמת. וכתב כנה״ג ונראה ברור דאם האנוס אומר שהו׳ בנו מן הגויה שנאמן וכ״כ הרמ״ט והרשד״ם ע״ש:
(יא) בנים – אבל אם אומר קודם שבאו העדים נאמן טור וב״י. כתב הראנ״ח ח״ב סימן ל״ה דוקא שיש לו בנים אינו נאמן אבל אם אמר זה בני אפילו יש עדים יש לו אחים נאמן ע״ש ועיין ב״ש:
(כג) או כו׳ – מתני׳ בקידושין ואפי׳ לר׳ נתן נאמר להתיר אפי׳ מוחזק באח כמ״ש שם:
(כד) וי״א כו׳ – כ״כ רשב״ם בב״ב קל״ד ב׳ ד״ה הכא כו׳ בלא עדים וכ״ז בקידושין שם ר׳ סבר מ״ל לשקר כו׳ מ׳ דוקא מרעי לחזקה כו׳ והתם פליגי נמי באמר יש לי בנים:
(ד) ס״ו שיש לו בנים. נ״ב ובזה בני ע׳ תשובת הראנ״ח ח״ב סי׳ ל״ו:
(טו) האומר זה בני כו׳ – עב״ש שכ׳ בשם הנ״י דכאן איירי דלא היה חזקה דאין לו בנים אלא לא היה מוחזק דיש לו בנים כו׳ אבל המגיד כו׳ ועיין בספר ב״מ שכ׳ ההבדל בין מוחזק בלא בנים לאינו מוחזק בבנים היינו מי שנתגדל במקומו ומת בלא בנים היינו מוחזק באין בנים ומי שבא ממקום אחר ומת בלא בנים זה נקרא אין מוחזק בבנים אחרי שלא שמענו מעולם שהיה לו בנים כו׳. וע״ש עוד שכ׳ דמ״ש הב״ש כן בשם הנ״י לא משמע מידי בנ״י ואולם הראב״ד והרשב״א סוברים כן אלא דהרשב״א מחלק בין בעל לעד א׳ דאף דבעל אינו נאמן במוחזק בלא בנים לומר יש לי בנים היינו משום דסמכה עליה לגמרי ולא דייקה משא״כ גבי עד כו׳ ומתשו׳ הרא״ש כלל פ״ב מוכח לכאורה כהרב המגיד כו׳ עש״ה. ומ״ש הב״ש עוד דהתוס׳ כתבו פ׳ האומר בתי׳ אחרון בעת מיתתו אינו נאמן כו׳ ע׳ בזה בגליון המשניות שם בתוס׳ רע״ק ז״ל אות ט״ל שתמה על התוס׳ בזה.
(טז) נאמן לפטור – כ׳ במל״מ פ״ג מה׳ יבום דין א׳ וז״ל יש להסתפק אי שריא לכהן דכיון דנאמנותו הוא משום דאי בעי מגרש לה כדאי׳ בב״ב דף קל״ד א״כ לכהן אסורא ומצאתי בהגהות הרי״ף דף רנ״ג ע״ב שכתב בשם מז״ה שאינו נאמן להתירה אלא לישראל כו׳ אך הרמב״ן בחידושיו חולק על זה כו׳ ונ״ל דהעיקר הוא כסברת הרמב״ן דמותרת לכהן עכ״ל (וכן הסכים בס׳ ב״מ וכתב דכן נראה מסתימות כה״פ). וע״ש עוד שנסתפק באונס ומוציא שם רע מהו כיון דאין בידו לגרשה ע״ש מ״ש הרב המגי׳ על זה. ועיין בתשו׳ ברית אברהם סי׳ ק״ט שהעיר על דברי המל״מ הנ״ל דא״כ עכשיו בזה״ז דאיכא חרגמ״ה לגרש בע״כ לעולם ליכא מגו ודמי ממש לאונס ומוציא ש״ר ע״ש שהאריך בדברי המל״מ הנ״ל בפלפול עצום:
(יז) וי״א שאם יש עדים – עב״ש סקי״א ועיין בס׳ ב״מ באורך ומסיים להכי לע״ד הסומך במקום עיגון על פסק הש״ע בסתם לא הפסיד כו׳ ע״ש ועיין בתשו׳ נו״ב סי׳ נ״ד בד״ה וסברא זו. וע׳ בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ב סי׳ נו״ן שהאריך הרבה בדין זה:
האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטור אשתו מן היבום אפילו הוחזק באחים (ואפילו באו אח״כ עדים שיש לו אחים מותרת) אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים להתירה.
(טז) האומר זה בני או יש לי בנים נאמן וכו׳ בפרק י״נ (בבא בתרא קלד.) תנן האומר זה בני נאמן ובגמרא למאי הילכתא לפטור אשתו מן היבום תנינא מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן התם דלא מוחזק לנו באח הכא אף ע״ג דמוחזק לן באח ופי׳ הר״ן כלומר אי מהתם ה״א דוקא בדלא מוחזק לן דאית ליה אחי הוא דנאמן אבל במוחזק לן לא מ״ה תנא הכי לאשמועינן דאפילו היכא דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן וכתוב בקצת ספרי רבינו ואפילו באו אחר כך עדים שיש לו אחים מותרת וטעמא דמסתבר הוא דכיון שהאמינהו לומר יש לי בנים כי אתי בתר הכי סהדי דאית ליה אחי מאי הוי הרי כיון שהאמינו אותו שיש לו בנים מותרת היא:
(יז) ומה שכתב אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים להתירה כן משמע מדברי רשב״ם שכתב שם הכא אתי לאשמעינן דאף ע״ג דבמוחזק לן בגויה חזקה בעלמא בלא עדים אי אמר זה בני נאמן לפוטרה מייבום ע״כ משמע בהדיא דדוקא משום דלא הוה אלא חזקה בעלמא הא אי הוו עדים לא הוה מהימן לומר זה בני והטעם דכיון שקדמו עדים דאית ליה אחי ולא הוה מוחזק דאית ליה בנים הרי היתה בחזקת איסור ותו לא אתיא אמירתו דאית ליה בנים ושריא לה וכן כתב רבינו ירוחם וז״ל אם ידוע לנו בודאי בעדים שיש לו אחים אע״ג דאמר בשעת קידושין שיש לו בנים אינו נאמן דלא אמרינן מה לו לשקר כיון שיש לו עדים שיש לו אחים עכ״ל אבל אין נראה כן מדברי הרמב״ם שסתם וכתב רפ״ג האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה״ז נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כ) ואפילו באו אחר כך עדים וכו׳ עיין בב״י:
(יב) שאלה לא״א הרא״ש וכו׳ כלל נ״ב וברור הוא דאיירי דידוע היה דנגמר שערו וצפרנו דאל״כ אפי׳ חיה ל׳ הוי ספק נפל להרא״ש אם אינו ידוע שנולד לט׳ חדשים. ודין נולד לט׳ חדשים דהוי בר קיימא לא ביארו רבינו ויש בזה מחלוקת בגמרא ובפוסקים דלרבי יהודה בפ׳ בנות כותיים ומייתי לה בסוף פרק הערל דאמר דיה חדשה וקסבר שיפורא גרים וקסבר יולדת לט׳ יולדת למקוטעים א״כ הכל תלוי בחדשי לבנה ואם בעל ופירש אפי׳ לא נולד בסוף ט׳ אלא מיד בר״ח של תשיעי הוי בר קיימא וגם לא בעינן ח׳ חדשים הראשונים שלימים אלא אפי׳ נתעברה בסוף החדש הראשון יולדת בתחלת תשיעי וכ״כ התוס׳ להדיא בפרק בנות כותים וכתב הריב״ש בסימן תמ״ו דמדברי הרמב״ן בספר תורת האדם נראה שפוסק כר׳ יהודה ומביאו ב״י אבל מדברי הרמב״ם בפ׳ א׳ דייבום מבואר שפוסק כשמואל דאמר כחסידים הראשונים ופליגי אר׳ יהודה ואומר שם דחדשי העיבור הוה חדשים שלימים כ״א ל׳ יום ויולדת לט׳ אינה יולדת למקוטעין והילכך כל היכא שלא שהה ל׳ יום הוי ספק נפל אפי׳ נולד בחדש תשיעי ואפילו גמרו סימניו ואין ראיה לומר שהרי עינינו רואות בזמנינו שרוב נשים יולדות בר קיימא פחות מט׳ חדשים גמורים דכיון שאין בועלין ופורשין אין טבילתן ראייה וכ״פ הריב״ש לשם לאיסור גם הר״ש בן הר״ש בר צמח פוסק כך דבעינן שלימים כדעת הרמב״ם ומביאו ב״י אלא שבזה חולק שלדעתו אם בעל ופירש אפי׳ לא נגמרו ט׳ שלימים ולא שהה ולא נגמרו סימניו הוי ולד גמור ופוטר אמו מן החליצה ומן היבום וטעמו שעתה נשתנו הענינים ומיהו נ״ל דאף לדעתו בעינן ח׳ חדשים הראשונים שלימים דהא איהו לא ס״ל כרבי יהודה דאמר שיפורא גרים אלא בעינן ח׳ חדשים של ל׳ יום לה״ר יונה אפילו הוא מתחיל באמצע חדש לבנה אלא דלא בעינן חדש התשיעי שלם לגמרי כדפי׳ ולענין מעשה צ״ע. וכל זה לענין חליצה אבל לענין אם הולד ממזר כגון אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחלת כסלו אע״פ שאין ביניהם כ״א ה׳ חדשים לא חיישינן לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהא ביולדת לז׳ הכל מודים לרבי יהודה דיולדת למקוטעין ומשמע דמודים נמי דשיפורא גרים דהכל תלוי בחדשי לבנה וחוזר דין בן ז׳ לרבנן כדין בן ט׳ לר׳ יהודה וכדאיתא בפרק בנות כותים וכדפי׳ בסמוך דכשתולין בחדשי לבנה אפילו נתעברה בסוף חדש מיד שיגיע תחלת החדש מונין לה חדש שני ולפ״ז אפי׳ הפילה בתשרי ושמעו הולד בוכה לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן דאיפשר לו לבכות לה׳ חדשים דחדש חמישי לבן ז׳ כחדש שמיני לבן ט׳ ואין ספק שבן ח׳ בוכה ויונק אלא שהוא נפל וכך פסק ה״ר דוראן כמו שכתב ב״י בשמו לקמן בסוף הספר והרב בהגהת ש״ע מבואר לעיל בסימן ד׳:
(יג) האומר זה בני וכו׳ משנה ואוקימת׳ דגמרא פרק י״נ (בבא בתרא קל״ד) ובקידושין פרק האומר (קידושין ס״ד) פירש״י דבדלא מוחזק לן באחי דקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם הלכך אם אמר יש לי בנים דאחזקה קמייתא הוא דמוקים לה נאמן ואי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה דאהני דיבורא לחזקה עכ״ל וכך פירשב״ם בפרק י״נ והוצרכו לפרש כך דאי לאו הכי קשה מה לנו לנאמנותו הלא כיון דלא הוחזק לן באח אינה זקוקה ליבום אלא ודאי אתי לאשמעינן אפי׳ אתי אח לאחר מכאן וכו׳ והרא״ש בפרק האומר כתב ואפי׳ אתו סהדי דאית ליה אח מותרת לשוק עכ״ל ולפ״ז ודאי הך דיש נוחלין דהאומר זה בני נאמן דמוקמינן לה בדמוחזק לן באח ונאמן הואיל דבידו לגרשה ומה לו לשקר וכדאמר התם רב יוסף היינו נמי אפי׳ אי אתי אח לאחר מכאן וכו׳ אי נמי אפי׳ אתו סהדי דאית ליה אח נמי מותרת לשוק דהא הך די״נ דמוקמינן בדמוחזק לן באח בגוונא דהאומר הוא דמוקמינן בדלא מוחזק לן דאית ליה אח וכי היכי דהתם אפי׳ אתו סהדי ה״נ דכוותא ולכן כתב רבינו תרוייהו אפי׳ הוחזק באחים ואפי׳ אם באו אח״כ עדים שיש לו אחין כפי הנוסחאות המדוייקות בספרי רבינו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) אָמַר בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין {אוֹ אַחַר כָּךְ (כֵּן מַשְׁמַע מֵהָרַ״ן)}, יֵשׁ לִי בָּנִים וּבִשְׁעַת מִיתָה אָמַר: אֵין לִי בָּנִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יט) שם מבריי׳ קידושין דס״ד ע״א ומשמע דהלכה כרבי מחבירו
(כ) שם בשם הרמ״ה ואפשר משום דמספק׳ ליה אי הלכה כרב או כר׳ נתן
(יג) אמר בשעת קידושין וכו׳. היינו במוחזק שיש לו אחים ואין מוחזק בבנים ואמר דיש לו בנים נאמן וא״י לחזור ולי״א דס״ל דחוששין לדבריו משמע דווקא כשחזר בעת מיתתו אז י״ל קושטא קאמר שלא יהא עון תלוי בו משא״כ כשחוזר שלא בעת מיתתו:
(כה) או אח״כ – דבשעת קידושין רבותא קמ״ל דאע״ג די״ל מדאמרינן כדי שתתרצה בקידושין ובשעת מיתה קושטא קאמר ר״ן:
(כו) ויש כו׳ – דמספקא ליה שמא הלכה כר׳ נתן מדדחוק בגמרא לאוקמי כותיה:
(יח) ויש מי שאומר – עמ״ש לקמן סי׳ קנ״ז ס״ו סקי״ב:
אמר בשעת קידושין יש לי בנים וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה והרמ״ה כתב שחולצת ולא מתיבמת.
(יח) אמר בשעת קידושין יש לי בנים וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים נאמן לאוסרה כך הוא הגירסא בספרי רבי׳ ויש ספרים שכתוב בהם אינו נאמן לאוסרה ונראה שזו היא הגירסא הנכונה דתניא בקידושין פ׳ האומר (קידושין סד.) בשעת קידושין אמר יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי בנים נאמן להתיר ואין נאמן לאסור כלומר נאמן במ״ש בשעת קידושין ואינו נאמן במ״ש בשעת מיתה דברי ר׳ רבי נתן אומר אף נאמן לאסור ומשמע דהלכה כרבי מחבירו וכן פסק ברמזים וכתב הר״ן דרבותא קמ״ל דאע״ג דאיכא למימר דמאי דאמר בשעת קידושין לא אמר אלא כדי שתתרצה אשתו בקידושיו ובשעת מיתה דלא איכפת ליה במידי קושטא קאמר אפ״ה נאמן להתיר משום דאיכא למימר מה לו לשקר כדאמרינן לקמן ואינו נאמן לחזור בו מדיבורו הראשון ולאסור עכ״ל ועוד יתבאר בדינים אלו בסימן שאחר זה:
(יט) יש קצת ספרי רבי׳ שכתוב בהם והרמ״ה כתב שחולצת ולא מתיבמת ואיפשר שטעמו משום דמספקא ליה אי הלכה כר׳ או כרבי נתן ופסק לחומרא ורבי׳ ירוחם כתב שהרמ״ה פסק כר׳ נתן ונראה שטעמו מדמתמה תלמודא בפרק האומר לימא מתני׳ דלא כר׳ נתן ודחיק לאוקמה כר׳ נתן ואין זה הכרע דהכי אורחא דתלמודא למהדר לאוקמי מתני׳ ככ״ע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים כו׳ וכתב הר״ן דובותא קא משמע לן כמבואר בב״י:
(כב) והרמ״ה כתב שחולצת ולא מתייבמת דפלוגתא דתנאי היא:
(יד) ומ״ש אבל אם יש עדים שיש לו אחים וכו׳ פי׳ כיון שקדמו עדים דאית ליה אחי ולא היה מוחזק דאית ליה בני לא אמרינן מה לו לשקר הואיל דבידו לגרשה דלא אמרינן מה לו לשקר כי עדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה ודין זה הוא ע״פ דעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש גבי היה מוחזק באחין ואמר אין לי אחין וכו׳ דאינו נאמן דלקמן בסי׳ קנ״ז ס״ו אבל להרז״ה שחולק דנאמן להתיר לעולם ופסק כשינוייא דאביי בפרק האומר והלכה כרבי דמ״ל לשקר כי עדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה א״כ לפי זה האומר זה בני נאמן אפי׳ אי קדמו עדים דאית ליה אחי ולא הוה מוחזק דאית ליה בנים אפ״ה אין כאן אלא חזקה לייבום ואתי מ״ל לשקר ועקרה לחזקה ונאמן וב״י הבין מדברי הרמב״ם רפ״ג דסובר כך ותימה דהלא לא פסק הרמב״ם כאביי אלא ודאי אינו נאמן ס״ל ולפי דפשוט הוא לפי שיטתו סתם דבריו ולא פירש. כתב רשב״ם בפרק י״נ דהא דקתני זה בני נאמן אע״ג דמוחזק לן באח ה״ה נמי אם אמר יש לי בנים נאמן להתירה אלא משום סיפא אצטריך ליה למיתני הכי וכו׳ וכ״כ הרמב״ם רפ״ג האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה״ז נאמן ואחריהם נמשך רבינו ודקדקו ג״כ שכתבו בסתם לאורויי לן דהא דתנן בפ׳ האומר מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן לאו דוקא בשעת מיתתו ודלא כתירוץ האחרון של תוס׳ לשם בד״ה רבי סבר שכתבו די״ל דאי מוחזק לן באחי לא יהא נאמן במ״ש בשעת מיתתו יש לי בנים דבשעת מיתה לא שייך למימר מ״ל לשקר אי בעי פטר לה בגט דשמא אין לו כח עכ״ל דלפ״ז מתני׳ די״נ דמוקמינן לה בדמוחזק לן באחי דנאמן מטעם מ״ל לשקר אינו אלא בדאמר כך קודם מיתתו ומ״ה תנן התם בסתם האומר זה בני נאמן אבל בס״פ האומר דאיירי בדלא מוחזק לן באחי תנן מי שאמר בשעת מיתתו:
(טו) אמר בשעת קידושין יש לי בנים וכו׳ ברייתא בפרק האומר פליגי בה רבי ורבי נתן והלכה כרבי מחבירו דאינו נאמן לאוסרה וס״ל לרבינו דהך פלוגתא איירי בדלא מוחזק לן בבני כלומר דלא ידעינן אי אית ליה בני אם לאו הלכך לר׳ נאמן לומר יש לי בנים אפי׳ מוחזק לן כאחין כדמוקמינן בפרק י״נ ותו לא מהימן לומר בשעת מיתה אין לי בנים ורבי נתן פליג דנאמן אף לאסור לחומרא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא וחיישינן לדברי הבעל והכי הוה סלקא אדעתיה מעיקרא בפרק האומר דבהא פליגי רבי ורבי נתן וכתב הרא״ש לשם דהכי הוה לפי המסקנא והסוגיא דפ׳ י״נ ודלא כשינוייא דאביי פרק האומר וה״ה נמי בפלוגתא דר׳ ור׳ נתן באומר בשעת קידושין אין לי אחים ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נמי בכה״ג היא בדלא מוחזק לן באחי ואע״ג דמוחזק לן דלית ליה בני אפי׳ הכי לרבי נאמן לומר אין לי אחים הואיל ובידו לגרשה ומ״ל לשקר ולפיכך אם חזר ואמר בשעת מיתה יש לי אחים אינו נאמן לחזור מדיבורו ור״נ פליג דנאמן אף לאסור לחומרא והלכה כרבי אבל בדמוחזק לן דאית ליה אחי ואמר אין לי אחין אינו נאמן לסתור החזקה להרא״ש כמ״ש בסימן קנ״ז. וממילא נמי בדמוחזק לן דלית ליה בני אינו נאמן לומר יש לי בנים לסתור החזקה ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו שני דינים אלו בפי׳ ואפשר דס״ל לחלק דבחזקה דלית ליה בני כיון דאיפשר דיש לו בן ולא ידעינן ליה לפיכך נאמן לעולם לומר יש לי בנים ואינו דומה לאומר אין לי אחין דהתם ודאי איפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע דלא ראיתי אינה ראיה כנגד חזקה דאית ליה אחים וכך חילק ה״ה בפ״ג דיבום אצל מ״ש הרמב״ם דעד א׳ נאמן להעיד שנולד בן לבעלה וכ״כ בסמ״ק דנאמן לומר יש לי בנים אפי׳ מוחזק לן בלא בנים אלא דהראב״ד והרשב״א ס״ל דאין חילוק ולעולם אינו נאמן לסתור החזקה ע״ש ומ״ה ג״כ לא היה צריך רבינו לפרש בדלא מוחזק לן באחי ואמר בשעת קידושין אין לי אחים וחזר ואמר יש לי אחים דאינו נאמן דזה נלמד במכ״ש דכיון דאף במוחזק לן באחי ואמר יש לי בנים אינו נאמן לחזור מדיבורו בשעת מיתה ולומר דאין לו בנים כל שכן בדלא מוחזק לן לא בבני ולא באחי ואיפשר דיש לו בן ואמר בשעת קידושין אין לי אחין דאינו נאמן לחזור מדיבורו בשעת מיתה ולומר יש לי אחין ועוד דהוי בכלל מ״ש בסימן קנ״ז לא היה מוחזק באחים ואמר יש לי אחים אינו נאמן אלמא דאפי׳ היכא דלא אמר תחלה אין לי אחים אינו נאמן א״כ כ״ש דאינו נאמן אם חוזר מדיבורו שהרי בתרוייהו מיירי דלא מוחזק לן בבני כנ״ל ליישב דברי רבינו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ח) נֶאֱמָן עֵד אֶחָד לְהָעִיד שֶׁנִּתַּן לְבַעְלָהּ בֵּן, לְהַתִּירָהּ לְזָר. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין (בַּב״י מִשֵּׁם הָרַאֲבַ״ד וְהָרא״ש).}
באר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כא) שם בפ״ג וכתב ה״ה שכ״כ בעל המאור ושכן הכריע הרשב״א מטעמא דאף היא רייקא ומנסב׳
(כב) שם ושם וכתב ה״ה שדעת רבינו הוא דע״כ לא אמרו האומר זה בני נאמן לפטור את אשתו מן הייבום אלא כשהוא אומ׳ זה הוא בנו מאשתו שידוע לו שבנו היא וכו׳
(ה) נאמן עד אחד להעיד כו׳ – זה דעת הרמב״ם שהוא מדמה לה לאומר מת בעלך או יבמתך ויש חולקין הוא דעת הראב״ד והרא״ש דשאני מיתה דע״א נאמן כיון דהוה מלתא דעבידא לגלויי משא״כ בניתן בן לבעלה כ״כ בהשגת הראב״ד פ״ג דיבום ועיין מ״ש בסי׳ קל״ח סעי׳ ג׳ בזה.
(יד) ויש חולקים. הב״י כתב דהרא״ש הוא החולק מהא דכתב בתשובה אשה אינה נאמנ׳ להעיד לחברת׳ שכלו חדשי הולד א״כ ה״ה ע״א אין נאמן כי בכ״מ דע״א נאמן ה״ה אשה נאמנת להעיד לחברתה וכ״כ בד״מ והרמב״ם דס״ל ע״א נאמן שניתן לבעלה בן א״כ ס״ל אשה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשיו לכאורה קשה על הב״י וד״מ ל״ל לדייק כן מתשובת הרא״ש הנ״ל ת״ל הלא הרא״ש ס״ל כן להדיא דאין ע״א נאמן להתיר היבמה לשוק כמ״ש בפ׳ האשה וכמ״ש בטור סי׳ קנ״ח מכ״ש שניתן לו בן דאינו נאמן דגרע טפי דאין עביד לגלויי כמ״ש בהשגות הראב״ד רפ״ג, ומ״ש בדרישה ניתן לו בן עביד לגלויי אישתמיט׳ ליה דברי הראב״ד הנ״ל וכן קשה על הטור בסי׳ קנ״ח הביא פלוגתא אם ע״א נאמן להתיר לשוק ובסי׳ זה סתם ופסק כרמב״ם ע״א נאמן לומר שניתן לו בן ובסי׳ קנ״ח אישתמט׳ לב״ח מ״ש הטור בסי׳ זה וצ״ל דאיירי בהלך הוא ואשתו למ״י והעיד ע״א שניתן לו בן אז ע״א נאמן משום הרוב מסייע לעד דרוב נשים נתעברו ויולדות וכמ״ש ר״פ האשה בתרא מ״ה נאמן כאן ול״ד לדין דסי׳ קנ״ח מיהו מה שדייק הב״י מתשובות הנ״ל שפיר דייק דהא שם ג״כ הרוב מסייע שרוב נולדים הם של קיימא כמה שכתב בתשובות הרא״ש כלל כ״ב ומ״מ פסק דאשה אינה נאמנת ה״ה ע״א אין נאמן, לפ״ז מוכח לדעת הב״י וד״מ הנ״ל דיש לחלק בין אם רוב מסייע׳ לעד לבין חזקה מסייע לעד דהא ס״ל להרא״ש ע״א אין נאמן להעיד שמת בעלה ואח״כ בנה אף על גב החזקה מסייעת לעד ואם אין חילוק בדבר אכתי היה להם להביא ראייה מתשו׳ זו:
(יב) ויש חולקין – הוא דעת הרא״ש שפסק בתשובה אשה אינה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשי הולד א״כ ה״ה ע״א אינו נאמן כי כל מקום דע״א נאמן ה״ה אשה נאמנת להעיד לחבירתה. והרמב״ם דס״ל ע״א נאמן כ״כ ס״ל אשה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשיו ועיין מ״ש הב״ש ועיין מה שתמה הכנה״ג דף י״א ע״ב סעיף כ״ו ודו״ק:
(כז) נאמן כו׳ – רמב״ם ואע״ג דהיא אינה נאמנת כמו במתיבמת כמ״ש שם צ״ד א׳ וכשיטתו דס״ל דאיפשיט הבעיא דטעמא משום דעבידא לגלויי כמ״ש בסי׳ י״ז סל״ג ע״ש:
(כח) וי״ח – הראב״ד שם דל״ד לשם דכאן אפילו הבעל עצמו אינו נאמן אם מוחזק באחים ובלא בנים ור״ל כמש״ל סימן קנ״ז ס״ו דאינו נאמן נגד החזקה ע״ש והרז״ה ס״ל כהרמב״ם ממ״ש שם א״ל רב ששת תניתוה כו׳ ולכאורה הא איהי נמי מהימנא כה״ג כמ״ש ספט״ו אלא דהכי פריך מדקתני תרי בבי במתני׳ האשה שהלך כו׳ ותרווייהו בע״א כמ״ש שם ומדסיפא לאפוק׳ מחזקה אף שהיא אינה נאמנת בכך כמ״ש ספט״ו ה״ה ברישא אף לאפוק׳ מחזקתה כגון שאומר העד ניתן לבעלה במ״ה שאין האשה נאמנת כה״ג כמש״ש אפ״ה העד נאמן ואע״ג דתנן שהלך בעלה ובנה משום סיפא וכבר כתב הרי״ף שם דדיוקא דרב ששת עיקר ואיפשיט דמהימן ועתוס׳ שם ד״ה כי וא״ת כו׳ ורמב״ן ורשב״א תי׳ בדרך אחר ע״ש ובמלחמות:
(יט) ויש חולקין – עבה״ט ומ״ש לעיל ס״ד סק״ו:
כתב הרמב״ם עד אחד נאמן להעיד שנולד בן לבעלה להתירה.
(כ) כתב הרמב״ם עד אחד נאמן להעיד שנולד בן לבעלה להתירה זה לשונו בפרק ג׳ נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר אפי׳ עבד או אשה או עכו״ם מסיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד בא״א להתיר כמו שבארנו בהל׳ גירושין ע״כ והרב רבי׳ אברהם בר דוד השיג על הרמב״ם במה שכתב שעד אחד נאמן להעיד שנולד בן לבעלה והרב המגיד כתב שהרב בעל המאור סובר כדברי הרמב״ם ז״ל וכן הכריע הרשב״א ז״ל ע״כ ודברי הרא״ש שכתבתי גבי שאין האשה נאמנת לומר שכלו חדשיו נוטים לדברי הראב״ד ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) עד אחד נאמן להעיד שנולד כו׳ צ״ע דכאן סתם רבי׳ וכתב דעת הרמב״ם דעד אחד נאמן להתירה לשוק ריקמן בסימן קנ״ח כתב רבינו פלוגתא הרמב״ם והרא״ש דלהרא״ש שאינו נאמן עד אחד כ״א להתיר ליבם ולא להתירה לשוק ואיפשר לחלק ולומר דכאן דאומר דנולד בן כו׳ דהוא מילתא דעבידא לגלויי ולחקור אם נולד לבעלה בן ובכזה לא עבידא למשקר משא״כ לקמן בסימן קנ״ח דשם קאי אאומר מת בעלך ואח״כ בנך דאף אם מת הבן קודם הבעל דאז היא זקוקה ליבם לא עבידא לגלויי מי מת תחלה ויוכל להיות דמשקר לכן אינה נאמן להתירה ועי׳ מ״ש שם עוד מזה:
(כג) עד אחד נאמן להעיד שנולד כו׳ זה לשונו בפרק ג׳ נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו כו׳ או שניתן לבעלה בן להתירה לזר אפילו עבד או אשה (ומדברי הרא״ש הנ״ל משמע דאשה אינה נאמנת וע״ל סי׳ קנ״ח כ״פ) או כותי מסיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד בא״א להתיר עכ״ל ועיין בדרישה: (שהוא בנו לענין ירושה ע״ל סימן ד׳ ובח״מ סי׳ רע״ח נתבאר דין זה כ״פ):
(טז) והרמ״ה כתב שחולצת ולא מתייבמת טעמו דפסק כר״נ ואע״ג דקי״ל כרבי מחבירו שאני רבי נתן דרביה דרבי ורביה דאבוה הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דסוגיין דעלמא דמ״ל לשקר לאו כעדים דמי ומפרש דר״נ ה״ק דכיון דמרע ליה לדבוריה בשעת מיתה עקריה מ״ל לשקר לגמרי וקמה לה בחזקה דמעיקרא והילכך אי מעיקרא הוה מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני ודאי חולצת ולא מתיבמת דשמא יש לו בן כדבריו הראשונים ואפי׳ אי מעיקרא לא הוה מוחזק לן לא באחי ולא בבני ובחזקת שאינה זקוקה ליבם היא מ״מ כיון דהשתא אתא אח ואמר אחוה דמיתנא אנא או אתו סהדי דאחוה דמיתנא הוא חיישינן נמי שמא יש לו בן וז״ש ר׳ נתן אף נאמן לאוסרה כלומר דבריו האחרונים שקולים כמו הראשונים ולא ידעינן הי מינייהו שיקראו לפיכך חולצת ולא מתייבמת ועיין במ״ש הר״י בנכ״ה ח״ג. מיהו נראה דאף להרמ״ה בדאחזוק לן בבני ואמר אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה אפילו אתא חד ואמר אחוה דמיתנא אנא ואפילו אתו סהדי ואמרי דאית ליה אח וטעמא דמילתא דהשתא ליכא למימר מ״ל לשקר והוציאה מחזקתה:
באר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ט) מִי שֶׁזִּנָּה עִם אִשָּׁה, בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ, וְנִתְעַבְּרָה, וְאָמַר: זֶה הָעֻבָּר מִמֶּנִּי הוּא, וַאֲפִלּוּ הִיא מוֹדָה לוֹ, הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. {וְאִם הָיוּ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שֶׁוַּדַּאי הוּא מִמֶּנּוּ, פּוֹטֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כֵּיצַד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּזוֹנָה אַחֶרֶת הַמְיֻחֶדֶת לוֹ (הַמ״מ פ״ג).}
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כג) וכ״כ הטור בשם תשו׳ הרא״ש כלל כ״ב סימן א׳ ועיין בתשו׳ הרשב״א סימן תר״י ונ״י ספ״ט דכתובות
(טו) זה העובר ממני. מרמב״ם משמע אפי׳ לא דיימי מאחרים מ״מ אין פוטר אף על גב לענין תרומה פסק דלא חיישינן שמא זנתה מאח׳ כתבתי בסי׳ ד׳ תרומה בזה״ז דרבנן מ״ה מקיל וכ״כ ב״ח אלא קשה ליה למה פסק בארוסה שנתעברה דשדינן הולד אחר הארוס ולא חיישינן שמא זינתה עם אחר משום דסבר בארוסה איכא איסור דאורייתא חשש ממזר מ״ה קשה לי׳ כהנ״ל ובאמת לק״מ כי ספק ממזר מדרבנן הוא ואפשר דקשה ליה דהא הכל פסולים לה רק הארוס כשר למה היא נאמנת דהא דספק ממזר כשר מדאורייתא דווקא ברוב כשרים או מחצה על מחצה ולא ברוב פסולים מ״ה תירץ דנאמנת הואיל הארוס זה היתר לה שדינן אחר ההיתר אלא בסימן ד׳ כתבתי אף ברוב פסולים נאמנת להכשיר מטעם דאכתי ספק הוא שמא הלכה היא לבועל וקבוע כמחצה על מחצה דמי וע״ש מיה׳ מה שכתב הרמב״ם בפנוי׳ שאמר׳ מממזר נתעברתי דאמרינן שמא עם אחר זנתה קשה לשיטת הרמב״ם דס״ל בשפח׳ ליכא א״ד אבל דברי המחבר עולים יפה דס״ל לחלק בין א״ד לאיסור דרבנן ותרומה דרבנן היא לכן לא חיישי׳ שזנתה עם אחר וכאן איכא א״ד חיישינן ובפנוי׳ כשאומרת מממזר נתעברתי איכא חשש דאוריי׳ לכמה פוסקים כשישא שפחה ובארוס׳ כשרוצה להכשיר לא חיישינן שמא זינתה עם אחר דהא להכשיר מדאוריי׳ נמי כשר ולדעת הנ״י אפי׳ במיוחדת חיישינן שמא זנתה ג״כ עם אחר, ולרשב״א והרא״ש כל שבא עליה וא״י אם בא עליה אחר לא חיישינן שמא בא עליה אחר אפי׳ בא״ד, ולהמגיד אם בא עלי׳ ולא דיימי מעלמא לא חיישי׳ שמא בא עלי׳ אחר ועיין סי׳ ד׳:
וי״א אפי׳ בזונה אחרת המיוחדת. מה שנרשם המ״מ פ״ג ליתא אלא הרא״ש בתשו׳ כ״כ דרמב״ם מודה במיוחד׳ והרא״ש לשיטתו כתבתי בסמוך:
(כט) מי שזינה כו׳ – וי״א אפי׳. נ״י ספ״ז דיבמות דאין הנאמנות שלו אפי׳ לר״ג אלא משום חזקה כמ״ש בכתובות י״ג ב׳ ע״ש: כבר כתבתי בסי׳ ד׳ שכ״מ דהרמב״ם מפרש בסוגיא דספי׳ דמ״ש רבא מיסתברא מילתא דרב כו׳ היינו לענין ממזר ודאי אבל ס״ל דשתוקי הוי בכ״ע מדקא׳ מסתברא מילתא דרב וע״ש סק״ו פנויה כו׳ אפילו אם מודה לו כו׳ אלא דנאמן האב ליורשו כמ״ש בב״ב קל״ד ב׳ ליורשו פשיטא כו׳ וכ׳ שם הראיה מ״ש בפ״ק דחולין ממכה אביו ואמו כו׳ ודילמא כו׳ ועוד ראיה ממכות כ״ג ב׳ מנא ידע כו׳ ואע״ג דדחי שם דיחייא הוא ול״ל בסוגיא דיבמות שם דבמקום דמחזקינן בשתוקי תאכל בתרומה דכיון דתרומה בזה״ז דרבנן אלא דבפ״ח דתרומות פ׳ כלישנא קמא דרבא ואפשר דס״ל כמ״ש מהר״ם דכל היכא דאמרי א״ל הלכתא כוותיה ופי׳ כלישנא בתרא וכמ״ש תוס׳ שם ד״ה א״ד כו׳ וכמ״ש ברא״ש כלל פ״ב ס״א דהגי׳ הוא רבה והלכה כאביי לגבי רבה כמ״ש הרא״ש ריש עירובין דהא במחצה ל״פ אלא אביי ע״ש ולפ״ז מפ׳ כפשטיה אלא מ״ש כאן צ״ע דהוא כלישנא קמא דאביי וז״ש בהג״ה ואם היו כו׳ כמפ״ש אביי בלישנא קמא וע״כ בכה״ג אף לענין יבום מהני ממ״ש בפ״ב מי שיש לו כו׳ לפטור מן היבום מרדכי שם:
(ל) וי״א כו׳ – הרא״ש ריש כלל פ״ב ואפי׳ לאביי ללישנא קמא ממ״ש בפ״ק דכתובות חדא דקא מודה כו׳ מ׳ במודה אף לר׳ יהושע הולד כשר וביבמות שם אמר אביי בלישנא קמא אע״ג דדיימא מיניה לבד אפ״ה הולד ממזר לרב ואף לשמואל היא שתוקי ואף לפי מה דפרשינן בקדושין ע״ה בדוקי היינו לר״ג כמש״ש אבל לר״י לא ופי׳ ה״ר שמשון דמ״ש בכתובות שם מיניה ר״ל שהיה רגיל אצלה תמיד ושדינן רוב בעילות אחר הבעל וההיא דיבמות שלא בא רק פ״א נמצא דכל מ״ש בסעיף זה הכל כאביי בלישנא קמא אבל הרא״ש שם פ׳ כלישנא בתרא דרבה דסוגיא בקידושין כוותיה ע״ש בשם ראבי״ה וכ״פ הרשב״א ומ״ש הרמב״ם בפ״ח מה׳ תרומות ובש״ע סי׳ ד׳ שם הוא כאביי בלישנא בתרא כנ״ל:
(ה) ס״ט העובר ממני הוא. נ״ב בהה״מ זה בני מאנוסתי או ממפותתי. וקשה לי דבאנוס מה״ת לחוש דאפקרה לאחרים והנה בלא אמר כלום רק דידעינן דאנס אותה וילדה י״ל דל״ח לגבי דידה לאפקרה מ״מ לגבי דידיה חיישי׳ דשמא זינתה עם אחרים ויש לו בנים מהם וא״כ אם זה הבן הנולד מאנוסתו לקח אשה ומת בלא בנים אסורה לעלמא דשמא הבועל הזה הפקיר עצמו לזנות ויש לו בנים וזקוקה להם אלא בזה י״ל דהוי מחצה נקיבות ומיעוט מפילות אך נ״מ בא׳ שזינה עם אחת ולא הולידה לו דאם הוא מת בלא בנים א״י להתייבם כיון דדילמא זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ״ע לדינא:
(כ) מי שזינה עם אשה – עיין היטב בתשו׳ הרדב״ז חלק ג׳ סימן תקכ״ו:
(כא) שזינה עם אשה – עיין בזה בח״מ וב״ש לעיל סימן ד׳ סכ״ו וסעיף כ״ח ובתשו׳ ב״ח סי׳ ק׳ ותשו׳ חוט השני סי׳ י״ח ותשו׳ שב יעקב סי׳ ג׳ ותשו׳ כנ״י ס״י נ״ו ותשו׳ חכם צבי ותשו׳ מהר״י באסן סי׳ ט״ז שהאריכו הרבה בזה. וגם בתשו׳ ברית אברהם סי׳ י״א הרבה לפלפל בזה וגם הביא שם תשו׳ הראנ״ח ח״ה סי׳ ל״ו דמפרש דברי הרמב״ם בה׳ יבום (שהועתק בש״ע כאן) בדדיימא בעלמא וסמך עמ״ש בהלכות תרומות יע״ש וכ״כ בתשו׳ הרדב״ז ח״ג סי׳ תקכ״ו והוסיף ראיה דפנויה דומיא דאשת איש דרוב בעילות אחר הבעל וה״ה בפנויה כה״ג דרוב בעילות מאחרים שדיימא מהם וגם דייק כן ממה דכתב הרמב״ם מי שזינה ולא כתב מי שבא משמע דבאשה זונה מיירי והיינו דיימא מעלמא יע״ש: והוא ז״ל כתב לפרש דברי הרמב״ם בהל׳ יבום דנקט מי שזינה עם אשתו היינו שהיא אסורה לו ועשאה זונה לפי שנבעלה לפסול לה ודומיא דא״א דעבדה איסורא ומדאפקרה עצמה כ״כ שזינתה עם פסול לה יש לחוש שמא זינתה עם אחר ג״כ אבל אם היא כשירה לו כמו דמיירי בפ״ק מהל׳ תרומות באמת לא חיישינן שזינתה עוד עם אחר דאיכא לאו דלא תהיה ובזה מיושבים כל פסקי הרמב״ם בענין זה ושוב הביא שמצא כן בתשו׳ מהרי״ט ס״ב חא״ה סי׳ י״ז דהחכם השואל פירש כן דברי הרמב״ם בהל׳ יבום דמיירי שנבעלה לפסול לה מחמת לישנא דזינה ומהרי״ט השיג עליו והוא ז״ל כתב עליו דאין זו השגה והאריך עוד בזה (לפי מ״ש לעיל סק״ג בשם רבינו עקיבא איגר ז״ל בגליון המשניות דבנאנסה ל״ש לומר מדאפקרה י״ל בפשוטו הא דנקט הרמב״ם שזינה עם אשה ולא כתב שבא משום דלשון שבא משמע אף באונס לכן כתב שזינה עם אשה דהיינו שהיה ברצון שניהם דבזה דוקא אמרינן (מדאפקרה): אך כל זה כתב הרב ב״א רק לפלפולא ולדינא כתב שם בס״ס ט״ו (על נדון דידיה שהובא לעיל סי׳ ו׳ סי״ז ס״ק ט״ז) וז״ל כל זה ראיתי להקל להתיר להפרוצים שישאו זא״ז אף שהנער הוא כהן אמנם לענין חליצה אף שבארנו די״ל דלא חיישינן גם ליבום דלפ״ד הראנ״ח והרדב״ז מיירי גם הרמב״ם בדדיימא מעלמא וגם לפי מה שהעליתי בזה דוקא בזינתה עם פסול אבל עם כשר אין לחוש שזינתה ג״כ עם אחר מ״מ קשה הדבר להקל באיסור דאורייתא נגד הב״ח והב״ש ומהרי״ט דמפרשים דברי הרמב״ם בכל גווני (גם התשובות שהזכרתי לעיל מפרשי׳ כן) ע״כ יצא מאתי כתוב למשמרת שאם ימות הנער פלוני הכהן מבלי ז״ק אחר מלבד העובר הזה לא יפטור אותו הולד את אשתו מחליצה כו׳ וכמו כן באם יוולד להנער פלוני הכהן עוד בן א׳ וימות אותו הבן או אותו הולד העובר מבלי ז״ק תהיה אלמנתו זקוקה לחליצה. ובאם יהיה לו עוד שני בנים וימות א׳ מהם בלי זש״ק תהיה האלמנה זקוקה לחליצה דוקא מהבן האחר ולא מן העובר הלז. אכן באם יהיה איזה חשש עיגון שיהא היבם במדה״י אפשר להקל שלא לחוש שהעובר הזה אינו בנו כו׳ ע״ש עוד בענין העובר הזה אם יהיה זכר מה יהא דינו לענין לישא את כפיו ולענין פדיון הבן ולענין לטמאות זה לזה: ועיין בת׳ חתם סופר ח״ב סי׳ ע״ה וע״ז שכ׳ ליישב ולפרש דברי הרמב״ם הנ״ל בטוב מעם ודעת ע״פ דברי התוס׳ חגיגה י״ד ע״ב ד״ה בתולה שכתבו ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כו׳ נאמנת. מבואר מדבריהם היכי שאם משקרת עבדא איסורא נאמנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים להנשא לכשרים וסברא זו כ׳ ג״כ רמב״ן ורשב״א בריש גיטין גבי נדה שמתוך שנאמנת ע״ע לענין ספירת נדה נאמנת נמי לבעלה וא״כ בהל׳ תרומות דמיירי שהיא מעידה על עצמה לאכול תרומה נאמנת ואפילו על אחרים דהא אוכלת בתרומה היא ועבדיה ובניה ובני בניה עד עולם עם נשיהם ועבדיהם ובניה נושאים כפיהם ואפשר ישמשו במקדש והכל מטעם מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לכולי עלמא אך בפ״ג מה׳ יבום שכ׳ הרמב״ם מי שזינה עם אשה בין פנוי׳ בין א״א כו׳ ומדנקט א״א ע״כ הא דהניח אשתו זקוקה אינה אותה האשה שזנה עמה אלא אשה אחרת כשירה יש לו ומת בלא בנים והניח זה הממזר שיש לו מאשת איש ובהכי מיירי נמי פנוי׳ שלא נשא הפנוי׳ ההיא אלא שיש לו אשה אחרת וזקוקה ליבום ובאתה לפטור עצמה ע״י בנה של פנוי׳ זו בהא החמיר הרמב״ם דלאו כל כמינה עדות הפנויה להתיר אשתו של זה מכבלי היבום כיון שהיא לא עבד׳ איסור׳ בשקרותה כו׳ אמנם מסיים שם מ״מ אע״פ שאנו מדמין בישוב פסק הרמב״ם לא נעשה מעשה להקל ע״פ זה ובסי׳ ע״ז שם הוסיף עוד דאפי׳ יהיה זה כוונת הרמב״ם מ״מ דעת הרב״י בש״ע אין נראה כן אלא דאפי׳ על עצמה לא מהימנ׳ באיסור דאוריי׳ כדמשמע מלשונו שסיים ה״ז ספק וחולצת כו׳ משמע דעל אשה שהתחיל בתחלה קאי שהוא חולצ׳ ומיירי שנישאת לו לאחר הזנות ואפ״ה מחמיר בדאוריי׳ נו׳ ע״ש עוד בסי׳ ק״ד וקכ״ג וקכ״ה מענין זה) ועמ״ש לקמן בסמוך ס״ק כ״ג:
(כב) ה״ז ספק וחולצת – עיין בתשו׳ שב יעקב סי׳ ל״ח שנשאל במעשה כיוצא בזה והאשה כבר נשאת לאחר בלא חליצה ע״פ מורה אחד שטעה בדין ונתן התרה לינשא בלא חליצה הואיל והבעל הי׳ מודה שממנו נתעברה ועלה על דעת החכם השואל שהדין הוא כמו שאר חלוצה שנשאת לזר בלא חליצה שתצא מזה ומזה (לקמן סי׳ קנ״ט ס״ב) היינו דאסורה על בעלה עולמית והוא ז״ל השיב שאין דעתו מסכמת לזה חדא בדיעבד לענין שלא להוציא מבעלה יש לסמוך אתשובת רשב״א סי׳ תר״י דכל שהוא מודה שבא עלי׳ ולא ידענו שבא עליה אחר בתר דידיה שדינן (עב״ש ס״ק ט״ו) ועוד דגם הרמב״ם דמחמיר מודה באיסור דרבנן דלא חיישינן וזה מוכרח מחמת קושיית הרב המגיד והב״ח מסוגיא ס״פ אלמנה וכן כתב בס׳ ב״ש לפסק הלכה בסי׳ ד׳ סק״מ לפ״ז כיון דהא דנשאת לזר בלא חליצה תצא מזה ומזה הוא רק גזירה דרבנן משום דמחלפי באשה שהלך בעלה למדה״י ולענין דרבנן לא חיישינן וא״כ לענין שיכול הבעל לקיים אותה אחר החליצה דהוי דרבנן יש להקל רק שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שחלץ לה יבמה כמבואר בסי׳ קנ״ט ס״א בהגה כו׳ והא ודאי שא״צ להחמיר לגרש תחילה קודם החליצה ואפילו לדעת הלבוש בסי׳ קנ״ט שם (עמ״ש שם בס״ק ג׳) דמחמיר בזה במקדש בשוגג להצריכה גט קודם החליצה היינו דשם איירי בזקוקה ליבם בודאי משא״כ היכא דאינה רק ספק זקוקה וכמו בנ״ד אפשר הלבוש נמי מודה וקצת ראיה דלקמן בסי׳ קס״ד ס״ז גבי כל יבמה שהיא ספק דבריהם כו׳ לא כתב שם הלבוש דצריכה גט קודם החליצה כו׳ ע״כ לפע״ד א״צ להחמיר בנ״ד לגרש תחילה רק אחר החליצה צריך עכ״פ לחזור ולקדש אותה משום דקידושי ראשונים הוי קדושי ספק אך צריך מיד לפרוש ממנה ואחר צ״ב יום מיום הפרישה צריכה חליצה מן יבמה ואח״כ יחזור הבעל ויקדש אותה בפני שני עדים כשרים בלא ברכת אירוסין ונשואין כמבואר בש״ע סי׳ ס״א בהגה ובס״ס ק״ן ובס׳ ב״ש סי׳ מ״ב ס״ק י״ז עכ״ד ע״ש: ובתשו׳ ח״ס ח״ב סי׳ ע״ה נשאל בעובדא כיוצא בזה נידון פנוי׳ שנתעברה מנער א׳ והוא והיא הודו דמיני׳ ולא דיימא מעלמא ונשאת לו וילדה לו ומת ולא הניח אלא ולד הזה ולו אחים והרב הזהיר האשה שאחר ימי הנקתה לא תנשא לאיש עד שתחלוץ והיא הלכה לעיר אחרת ונשאת לבעל בלי חליצה אי מותרת להבעל ואי צריכה גט קודם חליצה. וכתב דהרב שהזהיר שלא תנשא בלא חליצה כדין תורה כו׳ (עמ״ש בס״ק הקודם) ובענין אם יכול הבעל לקיימה דעתו ג״כ כהשב יעקב הנ״ל דאפשר להקל שתהיה מותרת לו אחר החליצה ועכ״פ צריך שיפרוש ממנה הבעל עד שתחלוץ ואח״כ צריך לחזור ולקדשה כו׳ אמנם בענין אם צריך להחמיר לגרש תחלה קודם החליצה סברתו הפוכה מסברת השב יעקב הנ״ל שכ׳ דאפילו לדעת הלבוש דוקא בזקוקה בודאי משא״כ היכא דאינה רק ספק זקוקה ודעת הח״ס ז״ל הוא בהיפך דספק זקוקה יש להחמיר טפי דאף אם בודאי זקוקה א״צ להחמיר לגרש תחלה (וכמו שהאריך בסי׳ ע״ט שם יובא לקמן סי׳ קנ״ט סק״ג) היינו מטעם כיון שבידינו לכוף על הגירושין מקרי עולה ליבום משא״כ הכא שהיא ספק זקוקה דאם אינו רוצה לגרש אלא יהא מופרש ממנה אין אנו יכולים לכופו כיון דלהפוסקים החולקים על הרמב״ם הוה גט מעושה שלא כדין וא״כ אינה עולה ליבום ממילא אינה עולה לחליצה (לפ״ד אינו מובן לי כראוי דהא השתא בלא״ה אינה עולה ליבום דדילמא האמת דהולד מיניה וע״כ הטעם דמ״מ עולה לחליצה כמו בכל חולצת ולא מתייבמת משום הספיקא הוא כדפי׳ רש״י ביבמות דף ג׳ וכדאמר בפ׳ החולץ מ״א ע״ב הכי השתא התם אם יבא אליהו כו׳ וא״כ כשיתברר לנו ויתוודע דהילד לאו מיניה ממילא יכופו ג״כ לגרשה ויש ליישב ומסיים דלכן טוב ויפה אם הבעל רוצה לצאת י״ח שמים בלי פיקפוק יגרש מרצונו ותחלוץ נתיר לו לחזור גרושתו אך אם א״א בשום אופן כגון שידו תקיפה ח״ו תחלוץ בלא גירושין כו׳: ושם בסי׳ ע״ו אודות שהודיעו הרב השואל שבני עירה אומרים אם נפייס הבעל לגרשה קודם יש לחוש שלא יחפוץ בה עוד כי בלא״ה אין שלום בין הזוג וכתב דודאי קשים גירושין ומש״ה מקיל רב חביבא בגיטין פ״ט ע״ב דלא לחוש לקלא דבתר אירוסין כו׳ אך בענין זה שהיא מזידה שנשאת אחר שהתרה בה הרב אין לנו לחוש לה כו׳ והאריך עוד בעיקר דבר זה ומסיק דבנד״ז איכא ג׳ ספיקות להקל שמא הלכה כרוב הפוסקים דבשניהם מודים ולא דיימא מעלמא לא בעי חליצה כלל ואת״ל כהרמב״ם דלמא לא תפסי קדושין ביבמה לשוק ולא בעי גט כלל ואת״ל תפסי קדושין דילמא הנישואין הפקיעו הזיקה לגמרי ולא בעי חליצה ולא גט כלל כו׳ ומסיים מ״מ מהיות טוב לפייס בכל אופן שבעולם לגרש ואפי׳ אם תפסיד האשה ע״י זה לא נחוש לה כמ״ש לעיל ואפי׳ אם לא יגרש ותחלוץ בלי גירושין מ״מ תמתין צ״ב יום קודם חליצה דהיינו שתבא לקהילתו באופן שתהא מופרשת מעיר של בעלה ותמתין שם צ״ב יום ואח״כ תחלוץ אע״ג דבלא״ה נמי אינה עולה ליבום משום א״א י״ל שאני הכא דאפשר בגט ע״י שום פיוס תרקבא דדינרי משא״כ בימי הבחנה א״א ביבום כלל עכ״ד ע״ש ויש להתיישב בכל זה). ועיין בס׳ כרם שלמה הביא בשם ס׳ הקובץ פ״ג מה׳ יבום בפנוי׳ שנתעברה והוא מודה דהדין דצריכה חליצה ואין הולד זה פוטר מ״מ אם היבם עוזב דת אשר לא תוכל בקל להשתדל ממנו חליצה יש להפטרה בלא חליצה ע״ש ועמ״ש לקמן סי׳ קנ״ז ס״ד ס״ק ד׳:
(כג) המיוחדת לו – עב״ש ס״ק ט״ו וט״ז ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ ל״ג שכ׳ אשר שאלת במעשה באחד שהי׳ מקושר בקשר אהבה לבתולה אחת זה כמה שנים ועתה הרתה לזנונים והודו שניהם שממנו נתעברה ונתקשרו בקשר אמיץ שישא אותה לאשה והשכינים מעידים שלא ראו ממנה דבר מכוער עם אחרים זולת עם זה ולא דיימא מעלמא. והתירה מעלתו להנשא לו אף בימי עיבורה בזה יבא הורה כו׳ (עמ״ש לעיל סי׳ י״ג סקי״ח מזה) ואמנם מה שרצה לחדש שגם מספק חליצה יצתה ולהחזיק עובר זה לבנו ודאי אפילו לדעת הרמב״ם שהובא בש״ע סי׳ קנ״ו ס״ט לפי שבנד״ז שהיו אדוקים באהבה כמה שנים יש לדמות לתשובת הרא״ש שהביא הטור באחד שהיה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו כו׳ אני אומר שאין הנדון דומה (ע׳ בתשו׳ חוט השני סי׳ י״ח די״ח ע״ב מזה וע׳ עוד בתשו׳ שיבת ציון סי׳ ס״ז כי לפי הנראה אפילו משודכת לא היתה כלל וא״כ אהבה הקדומה היתה אהבת זנונים ומי יודע כמה זרים אהבה ואין כאן סברא למעליותא רק מה שלא דיימא מעלמא והרי הרמב״ם מחמיר ואף דהמ״מ והרשב״א תמהו על הרמב״ם בזה דמ״ש מתרומה הרי הב״ח והב״ש יישבו קושייתם (ע״ש בסי׳ כ״ז מ״ש עוד בישוב תמיהא זו ועמ״ש בס״ק הקודם) ולא עוד אלא שאני אומר דמ״ש הרמ״א וי״א שאפי׳ בזונה אחרת המיוחדת לו והוא מדברי הרא״ש בתשובה שכ׳ דכה״ג גם הרמב״ם מודה כי אף הוא לא כתב אלא זנות באקראי כו׳ ולדעתי לא כתב הרא״ש דכה״ג לא חייש הרמב״ם שנבעלה גם לאחרים דשפיר חייש אלא דמ״מ כיון שהיתה מיוחדת לו מסתמא בעל אותה בתמידות שהרי לזה לקחה לביתו ואפילו נבעלה גם לאחרים אמרינן בזה שתולין רוב בעילות בזה שיחדה לו אבל אם לא לקחה לביתו אולי אף שיחדה לו לפלגש לא מהני להרמב״ם כו׳ (גם בסימן כ״ז שם כתב סברא זו וכ״כ בתשו׳ ח״ס ח״ב סימן ע״ז ע״ש ע׳ בתשו׳ חוט השני סי׳ י״ח) ולא עוד אלא שאני אומר בנד״ז לכ״ע אינו נאמן לחליצה דהרי עכ״פ בעינן שבעל אותה בודאי ואף שהמ״מ הביא לשון הרשב״א שכ׳ דכל שראינו שבא עליה או שמודה שבא עליה בתר דידיה שדינן כו׳ הרי שמהני הודאתו נראה דהיינו מצד הסברא דלמה יחשדוהו לשקר כו׳ וכ״ז בבא על פנויה שאנו דנין לפטור אשתו אחרת שיש לו או אפי׳ פנויה זו עצמה שנשאת לו אחר ימי עיבור והנקה ומה שהיא אומר שהוא ממנו הוא נ״מ רק לירושה או ליבום או לכהונה אבל נ״ד שרצה לישא אותה בימי עיבורה ואם לא אמר שבא עליה היינו אוסרין אותה עליו מטעם מעוברת חבירו ואולי עיניו נתן בה ולכן משקר כדי שיוכל לישאנה ועל גוף הנישואין אנו מאמינין לו לפי שהוא איסור דרבנן כמ״ש הב״ש סי׳ י״ג סק״ו אבל עכ״פ אם לא היה אומר שבא עליה לא היה רשאי לישא אותה וא״כ הוא נוגע בדבר ולא שייך בזה להאמינו לענין חליצה שהוא איסור תורה ואין כאן לא מיגו ולא אין אדם חוטא ולא לו ואסורה בלא חליצה לכל הפוסקים עכ״ד. וסברא זאת כתב הוא ז״ל עוד בכמה תשובות אחרות ע׳ בדבריו בסימן כ״ז בד״ה ואמנם הדבר ובר״ס כ״ח בסימן למ״ד ובס״ס ל״ח ובס״ס ל״ט ע״ש. ועמ״ש בזה לעיל סימן ו׳ סי״ז סקט״ו ובסי׳ י״ג סי״א סקי״ח: ולכאורה נראה דאף לדעת גדולי האחרונים החולקים על סברת הנו״ב הנ״ל שהזכרתי בסו׳ ו׳ סקט״ז לענין אם הוא כהן מ״מ מודים כאן דשם הטעם כיון דאף בלא הודאות הבועל היה הדין אם נשאת ל״ת לכן ס״ל להגאון מליסא ולהגאון רע״ק ז״ל דלא חיישינן שמא עיניו נתן בה וזה ל״ש כאן. אמנם מתשו׳ רע״ק ס״ס ק״י שהזכרתי בסי׳ י״ג סקי״ח מבואר דאף לענין חליצה ל״ח לזה שהרי סיים שם דבכו הא חוזר ומגיד באמתלא והוי בנו ליורשו ולפטור אשתו מחליצה ע״ש. אך לכאורה אין דבריו מובנים לע״ד דאף שחולק בזה על סברת הנו״ב הנ״ל ביו״ש דאפי׳ להרא״ש כו׳ עכ״פ צריכה היא חליצה מחמת דעת הרמב״ם (עמ״ש לעיל סקי״ג). וצ״ל דהגאון רע״ק ז״ל לא נחית אז להורות הלנה בדין חליצה כי לא איתשל שם לענין זה רק לענין מעוברת חבירו ומה דסיים דבכי הא חוזר ומגיד באמתלא והוי בנו ליורשו ולפטור אשתו מחליצה כו׳ כוונתו לשיטת רוב הפוסקים דל״ח למדאפקרה ומ״מ צ״ע (ולכאורה אפשר ליישב דבריו בפשיטות ע״פ דברי ת׳ ח״ס ח״ב סי׳ ע״ה וע״ז שהזכרתי לעיל סקכ״א דמפרש דברי הרמב״ם דוקא באם זו האשה הזקוקה אינה אותה האשה שזינה עמה אלא אשה אחרת כו׳ בהא החמיר הרמב״ם כיון שהיא הזונה שאמרה מיניה לא עבדא איסורא בשקרותא כו׳ וא״כ בעובדא שהוזכר בת׳ רע״ק שם הרי מבואר שם בתחלת התשו׳ שזה הפ׳ שאמרה ממנו עמד וקידשה ולקחה לאשה וא״כ שפיר מסיים הגאון רע״ק ז״ל דהוי בנו לפטור אשתו מחליצה היינו אשה זונה הנ״ל שמעידה על עצמה שהיא פטורה לפי שהבן ממנו ומתוך שנאמנת על עצמה כו׳ דבהא גם הרמב״ם מודה דל״ח ואף דהח״ס מסיים אע״פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה אפשר דלדידיה פשיטא ליה לסמוך ע״ז ובכרט שגם הוא ז״ל לא החליט למעשה דמסיים שם דצ״ע לדינא. אך באמת זה אינו כי דבר חידוש גדול כזה לא היה הגאון ז״ל מטמין ברמז וגם מדבריו שם באותה ת׳ משמע דלא ס״ל לחלק בכך עפ״ה ומחוורתא כדשנין מעיקרא):
וכתב עוד מי שזינה עם פנויה או עם א״א ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא ואפילו הוא מודה לה אף על פי שהוא בנו לענין ירושה ה״ז ספק לענין יבום שכמו שזנתה עמו כך זנתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה ולעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו ולא מתייבמת ע״כ. וא״א הרא״ש ז״ל כתב בתשובה על אחד שהיה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואמר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום אף על פי שלא רצה ליכנס למילה כשמלוהו והביא דברי הרמב״ם וכתב דבריו תמוהין מאחר שקורהו ספק למה כתב שיורשו ומוציא הממון מחזקת היורשין הודאין ואי משום שהאב נאמן על בנו כרבי יהודה א״כ לענין חליצה נמי יהא נאמן ואף לפי דבריו בנדון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו וילדה ואומר שהוא בנו אפשר דבכה״ג לא קאמר שתחלוץ כי הוא לא כתב אלא זנות באקראי פנויה דומיא דא״א.
(כא) וכתב עוד מי שזינה עם פנויה או עם א״א ונתעברה וכו׳ בפ׳ הנזכר וכן כתב רבי׳ ירוחם בשם ספר המצות וכתב ה״ה זה ברור בא״א שרוב בעילות אחר הבעל אבל בפנויה היה נראה לחלק בין אם חשודה ממנו או אם חשודה מאחרים שאם אינה חשודה מאחרים אלא ממנו בלבד הא אמרי׳ פרק אלמנה לכ״ג (יבמות סט.) כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה ואיכא לישני בגמרא לישנא קמא דוקא דלא דיימא מעלמא ולישנא בתרא אע״ג דדיימא מעלמא ודעת רבינו פ״ז מהלכות תרומות כלישנא קמא וכיון דלענין תרומה דאיכא ג״כ איסורא דאורייתא שדינן הולד בתר דידיה גבי יבום נמי אמאי לא נהמניה וכ״ש ללישנא בתרא והרשב״א ז״ל כתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה או שהוא מודה שבא עליה בתר דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר אבל אם ידענו שבא עליה אחר בכי הא לא אמרינן לישדייה בתר קמא דהוה ליה כספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון דמספקא מילתא ולא שדינן ליה בתר קמא עכ״ד ונראה בדעתו ז״ל שהוא פוסק כלישנא בתרא דכל דלא ידעי׳ בבירור שבא עליה אחר אע״ג דדיימא מעליא בתר דידיה שדינן ליה ובזה נראה להחמיר דה״ל ספיקא דאוריית׳ ונקטינן חומרי דלישני כבל בדלא דיימא מעלמא איני מוצא טעם נכון לחלק בין דין זה לדין התרומה ואפי׳ בדדיימא איפשר שהלכה כלישנא בתרא דסוגיין בפ״ק דכתובות (יג:) אתיא כי ההוא לישנא עכ״ל ונמוקי יוסף בס״פ אלמנה לכ״ג כתב דפנויה שילדה ואמרה מפלוני הוא אף ע״פ שנאמנת עליו להכשירו אינה נאמנת עליו לירושה ואפי׳ בפלגש המיוחדת לו אינה נאמנת עליו:
(כב) וא״א ז״ל כתב בתשובה על אחד שהיה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואמר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום וכו׳ כלל פ״ב סימן ח׳ ועיין בתשובות הרשב״א סי׳ תר״י ועיין בנימוקי יוסף בס״פ אלמנה לכ״ג במ״ש שם בשם הריטב״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) (ואי משום שהאב נאמן כו׳ ואפשר לחלוק ולומר דבאמת אין האב נאמן על בנו אך לענין ירושה נאמן לומר כהוא בנו מטעם מיגו שאם היה רוצה נותנו לו במתנה. ועיין במ״מ בפ״ד דנחלות שכתב ענין כזה ע״ש שהאריך כ״פ).
(כד) ואסר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום ולא דמי למה שכתב בסמוך האומר זה בני כו׳ דאם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן להתירה דהכא הואיל שהיתה מיוחדת לו שיש רגלים לדבר שממנו הוא:
(כה) פנויה דומיא דא״א ״ר״ל שכתב מי שזינה עם פנויה או עם א״א דפנויה הוא דומיא דא״א ובא״א בודאי אינו מזנה עמה אלא באקראי:
(יז) כתב הרמב״ם ע״א נאמן וכו׳ בפ״ג והראב״ד השיג עליו וכתב ה״ה שהרשב״א ובעל המאור הסכימו לדעת הרמב״ם גם הסמ״ג והסמ״ק פסקו כן אבל בתשובת הרשב״א אלף רנ״ב כתב איני רוצה להכניס ראשי בין המחלוקת אע״פ שיראה לפשוטן של דברים כדברי הרמב״ם וסוף דבריו ומ״מ אפילו לדברי הראב״ד חוששין לעד וחולצת ולא מתייבמת וכו׳ נראה דאף ע״פ דלהלכה הסכים הרשב״א לדעת הרמב״ם כמ״ש ה״ה מ״מ אמר הלכה ואין מורין כן ושלא תינשא לשוק עד שיחלוץ לה יבמה וע״ל בסימן קנ״ח בע״א שמעיד שמת יבמה לשם נאריך בזה בס״ד:
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(י) הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלֵךְ, מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לַשּׁוּק.
באר הגולהט״זביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(כד) טור וכמ״ש שנעמיד הבן בחזקת שהוא קיים וכיוצא בזה כפ׳ הרמב״ם שם בפ״ג וכתב ה״ה שזה מתבאר ממשנה וגמר׳ גיטין דכ״א ע״א וע״ב שמא מת לא חיישינן
(ו) מותרת להנשא לשוק דמוקמינן להבן בחזק׳ שהוא קיים.
(לא) האשה כו׳ – עתוס׳ צ״ד א׳ ד״ה כי וא״ת כו׳ וי״ל דאיהי כו׳ וכ״כ רש״י במתני׳ שם ורשב״א תי׳ ג״כ דאיהי מהימנא משום דאישתקה מחזקינן ליה בחזקת שהוא חי כמ״ש תוס׳ והביא ראיה מגיטין כ״ח אבל בע״א כיון שאומר שמתו שניהם אי אמרינן בעלמא דדייקא ומינסבא בכה״ג לא דייקא איזה מת ראשון וסמכה אעד:
האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך מותרת לינשא לזר שנעמיד הבן בחזקת שהוא קיים.
(כג) האשה שהלך בעלה ובנה למ״ה ובאו ואמרו לה מת בעליך מותרת לינשא וכו׳ הלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בעלי ואח״כ מת בני נאמנת ומותרת לזר מת בני ואח״כ בעלי אינה נאמנת שתתייבם אלא חולצת ולא מתייבמת ויש בקצת ספרי רבי׳ חסרון הניכר וכאשר כתבתי כך הוא הגירסא הנכונה וכך מבואר במשנה פרק האשה שלום (יבמות קיח.) והטעם מבואר דכיון שבשעה שהלכה היתה בחזקת היתר לזר כי אמרה מת בעלי ואח״כ מת בני הרי היא מעמדת עצמה על חזקתה ולפיכך נאמנת אבל כי אמרה מת בני ואח״כ מת בעלי שמוציאה עצמה מחזקתה נאמנת להחמיר ואינה נאמנת להקל ולפיכך חולצת ולא מתייבמת ומ״ש הלכה היא ובעלה לבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במ״ה ומת בני ואח״כ מת בעלי נאמנת ומתייבמת מת בעלי ואח״כ מת בני אינה נאמנת וחולצת ולא מתייבמת גם זה משנה שם והטעם מבואר כמו שכתבתי בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) וכתב עוד מי שזינה וכו׳ בס״פ אלמנה לכ״ג איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי פירש״י ספק ממזר וקאמר רבא בלישנא קמא דרב דאמר ממזר דדיימא מעלמא פי׳ חשודה מאחרים אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה אמר רבא מנא אמינא לה דקתני במתני׳ בכהן שבא על אשה באונס או בפתוי וילדה תאכל בתרומה משום בנה דמחזקינן ליה בכהן וה״ד אילימא דדיימא מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דדיימא מיניה לחודיה ולא דיימא מעלמא וקא שדינן ליה אבתריה וכ״ש ארוסה א״ל אביי לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מיניה אף ע״ג דלא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר מ״ט דאמרינן מדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לעלמא ומתני׳ שהיו שניהם חבושים בבית האסורים ומפרש הרמב״ם דהך סוגיא אתיא כמ״ד תרומה בזמן הזה דאורייתא ולפיכך ס״ל לאביי ורבא דתרומה דאורייתא דינו שוה לשאר איסורא דאורייתא אבל למאי דקי״ל דתרומה בזמן הזה דרבנן וכמ״ש הרמב״ם בפ״א דתרומות ובארתיו בארוכה בי״ד סי׳ של״א בס״ד נשתנה דינם ולענין תרומה פסק הרב כלישנא קמא ולקולא כרבא וז״ש לשם בפ״ו מה׳ תרומה וז״ל ואף ע״פ שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין הוא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עליה והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה עם זה הכהן ע״כ אבל לענין איסור יבמה לשוק דאורייתא פסק לחומרא וז״ש הרמב״ם אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו דמשמע לשונו הוא דמכח חומרא דנין בזה והיינו כדדחי אביי וס״ל להרמב״ם דאיפשר דאפילו רבא מודה ביבום דלהחמיר דנין בו ואפ״ה לענין ארוסה שעיברה פסק הרב בפט״ו מהא״ב כרבא דלא הוי ספק ממזר אלא בדדיימא מעלמא וטעמו כיון דלהאי איסורא ולהאי היתירא יש להקל בדדיימא מיניה לחודיה אף ע״ג דאיסורא דאורייתא הוא ובתר דידיה שדינן ליה וכמו שנתבאר לעיל בסי׳ ד׳ ובזה נתיישבו דברי הרמב״ם על נכון וה״ה נתקשה בהם. והקשה המרדכי בפ״ב דיבמות על דברי הרמב״ם מהא דתנן מי שיש לו בן מ״מ לאתויי ממזר פוטר אשת אביו מן היבום אלמא דלא חיישינן לשמא זינתה עם אחר ותירץ דמיירי הך מתני׳ שהיו שניהם חבושים בבית האסורין וכדמוקי אביי למתני׳ דס״פ אלמנה לכ״ג כדפי׳ ואכתי איכא למידק בלשון הרמב״ם שאמר ואמרה זה העובר ממנו הוא ואפי׳ הוא מודה לה אע״פ שהוא בנו לענין ירושה וכו׳ דמאי ואפי׳ דקאמר דמשמע לא מיבעיא באינו מודה לה והלא באינו מודה לה פשיטא דאינו בנו כלל לשום דבר כדלעיל בסימן ד׳ ואפשר לומר דאינו מודה לה אין פירוש שהוא מכחישה אלא דהוא שותק או שהוא אלם או שהלך לו אבל העיקר הוא דה״ק ל״מ באינו מודה לה אלא מכחישה דהוי ספק לענין יבום וחולצת ולא מתייבמת אלא אפי׳ הוא מודה נמי הוי ספק לענין יבום אבל מ״ש אעפ״י שהוא בנו לענין ירושה וכו׳ לא קאי אלא על מ״ש מקודם ואפילו הוא מודה לה כלומר אע״פ שהוא מודה לה דאז הוא בנו לענין ירושה דבמה שנוגע בממון פשיטא דכיון שמחזיקו בבנו דיורש הוא נכסיו דלא יהא אלא אחר אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא מצי יהיב וכדאיתא בפי״נ אבל לענין איסור יבמה לשוק לאו כל כמיניה לשוייה בנו ולעולם ספק הוא דמדאפקרה נפשה לגבי דידיה דילמא אפקרא נפשה לעלמא וחולצת ולא מתייבמת:
באר הגולהט״זביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(יא) הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, נֶאֱמֶנֶת. אֲבָל אִם אָמְרָה: מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהִתְיַבֵּם, אֶלָּא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(כה) שם במשנה יבמות דקי״ח ע״ב
(ז) מת בני ואח״כ מת בעלי כו׳ – הכלל בזה ובדינים שאח״ז דאין הולכים בכולהו אחר החזקה שהיתה בשעת הליכה ואינה נאמנת להקל לנגד אותה חזקה אבל להחמיר נאמנת.
(טז) אלא חולצת. משמע מרמב״ם והטור אפי׳ ראוי׳ היא לכהן מ״מ חולצ׳ וכן מוכח בש״ס ר״פ האשה דהקשה מסיפא ניתן לי בן ולא הקשה מרישא מבבא זו ש״מ דחולצת אפי׳ היא כשרה לכהונה וא״ל מאחר דחיישינן שמא משקרת א״כ אכתי קשה אתה מצריכה כרוז לכהונה שמא יבורר דמת הבן אחר הבעל ולא היתה זקוקה ליבם וצ״ל בכה״ג באמת היא אסורה לכהן דאם יבורר דלא היתה זקוקה ליבם ואמר דזקוקה שווי׳ לנפשי׳ חתיכה דאסורה לכהונה ועיין סי׳ קנ״ח אם ע״א מעיד שמת בעלה ואח״כ בנה ועיין בעל המאור פ׳ האשה דף תל״ה אם נשמע שמתו שניהם בעלה ובנה תו היא אינה נאמנת לומר שמת בעלה ואח״כ בנה וכן משמע מתוספו׳ והרא״ש שם דכתבו דהיא נאמנת מכח מיגו דאי בעי׳ היתה שתקה ולא היתה אומר׳ שמת בנה רק אמרה מת בעלה ממילא אוקמינן הבן בחזקת חי ואם ע״א יודע ממיתתם נתחבטו בזה גאוני ארץ הט״ז סידר ע״ז תשובה א׳ ודעתו להיתר ועיקר טעמו משום דאי הוי אמרו מת בעלי ואז היא בחזקת היתר ואפי׳ אמר ע״א להיפך לא מהני להוציא אותה מחזקתה כמ״ש בי״ד סי׳ קכ״ז למ״ש ר״ס קנ״ח בשם תוס׳ והרא״ש יש סתירה לזה:
(יג) מתייבמת – אפי׳ ראויה היא לכהן מ״מ חולצת כן מוכח מש״ס דיבמות דף קי״ט ע״ב דהקשה מסיפא ניתן לי בן וכו׳. ולא הקשה מרישא מבבא זו ש״מ דחולצת אפילו כשרה לכהונה דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא לכהונה ב״ש. ועיין סימן קנ״ח אם ע״א מעיד שמת בעלה ואח״כ בנה. ואם נשמע שמתו שניהם בעלה ובנה תו היא אינה נאמנת לומר שמת בעלה ואח״כ בנה עיין בעל המאור פרק האשה ועיין תוספת ד״ה אמאי הלך אחר רוב נשים וכו׳ דף קי״ט ע״א ומ״ש המרש״א שם. ואם ע״א יודע ממיתתם נתחבטו בזה גאוני ארץ. וט״ז מתיר. וב״ש סותר דבריו ע״ש:
(כד) ולא מתייבמת – עבה״ק מ״ש ואם ע״א יודע ממיתתם נתחבטו בזה כו׳ וע׳ מזה בתשו׳ גאוני בתראי סי׳ ז׳ וסי׳ ת׳. ומ״ש הבה״ט דהב״ש סתר דברי הכו״ז. ע׳ בזה בט״ז דהרב המגיה כתב עליו דכבר נשמר הט״ז עצמו מקושיית הב״ש ותירץ כהוגן ע״ש וע׳ בספר בית מאיר האריך קצת בדין זה ומסיים והעיקר כמסקנת הגאונים ט״ז ומהרר״ה ז״ל להתיר ע״ש.
הלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בעלי ואח״כ בני נאמנת ומותרת לזר מת בני ואח״כ בעלי אינה נאמנת שתתייבם אלא חולצת ולא מתייבמת.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כו) הלכה היא ובעלה וכו׳ ובאה ואמרה כו׳ דכיון שבשעה שהלכה היתה בחזקת היתר לזה כי אמרה מת בעלי ואחר כך מת בני הרי היא מעמדת עצמה על חזקתה אבל כי אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי שמוציאה עצמה מחזקתה נאמנת להחמיר (שתאסר לשוק דשויה נפשה חתיכה דאיסורא ולא להקל להיות מותרת ליבמה כ״פ) ואינה נאמנת להקל ולפיכך חולצת ואינה מתיבמת ב״י וז״ל מ״ו והטעם בכולן משום דאינה נאמנת להוציא מחזקתה שהיתה בשעת הליכה עכ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יב) הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד, וּבָאָה וְאָמְרָה: נִתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם, וּמֵת, וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, נֶאֱמֶנֶת. אֲבָל אִם אָמְרָה: מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת אוֹתוֹ הַבֵּן, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיְתָה פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה, אוֹ שֶׁאָמְרָה: בַּמְּעָרָה הָיִינוּ כְּשֶׁמֵת וְלֹא הָיָה שָׁם אָדָם שֶׁיָּעִיד. אֲבָל אִם אֵין הַדָּבָר כֵּן, לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם עַד שֶׁיָּבֹאוּ עֵדִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כו) שם במשנה
(כז) שם במשנה וחוששין לדבריהם
(כח) טור בשם הרמב״ם וכאוקימתא דרב פפא שם דקי״ט ע״ב
(כט) באוקימתא דרב חייא בריה דרב הונא דתו ליכא למיחש כיון שאתה מצריכה כרוז לכהונ׳ אם יבואו עדים שכן הוא כדברים ודלמא איכא דהוה בחליצ׳ ולא הוי בהכרז׳ ואמרי׳ קשרו חלוצ׳ לכהן
(ח) לא תחלוץ כו׳ – הטעם דשמא אח״כ יבוא עדים שהאמת כמו שאמר׳ ממילא היתה החליצה בחנם ותנשא לשוק והרואה שתנשא לא ידע שבאו עדים אלא שיסבור חלוצה מותרת לשוק ולא מועיל שיכריזו שזו מותר׳ לכהן מחמת שבאו עדים דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע הכרוז: ראיתי להעתיק פה שני תשובות שחברתי בס״ד עד שבאתי לפרש שפי׳ ענין חשש זה דשמא יבואו עדים היכן הוא שייך דוקא: בחדש כסליו ת״י הייתי בלובלין ואני בתוך הגולה בעו״ה מחמת מציק מכת המדינה עד כי ירא ה׳ משמים ויאמר לצרותינו די. נשאלה שאל׳ בעסק עגונה אחת דהיתה אשה אחת ששמ׳ חנלי העידה על עצמ׳ שנהרג בעלה בק״ק שעברשין ביום הרג רב עם בנה שהיה לה רק שמיתת הבעל היתה קודם למיתת הבן והגידה שהיה שם עוד איש א׳ בבית ההוא מה דין אשה זאת להנשא כי יש לו אח והנה היה שם הרבה בעלי תריסין גאוני׳ מלבד מרא דאתרא אביר הרועים הרב המובה׳ מהר״ר העשיל שי׳ ואמרו קצתם שמספ׳ תחלוץ וקצת׳ שאמרו שלא תחלוץ מספ׳ מכח חשש דיהי׳ צריך כרוז לכהונה כמו שיתבאר וקצתם אמרו דכאן אינה נאמנת דאין לה מגו כמו שיתבאר ובבוא הדבר לפני אמרתי שבודאי אין להחמיר לחלוץ מטעם המבואר בגמ׳ פ׳ האשה בתרא דף קי״ט דאין לחלוץ מספק דשמא יבואו עדים ויעידו כדברי׳ נמצא׳ שהחליצה היתה בחנם ושמא תנשא לכהן ויאמרו העולם חלוצה מותרת לכהן אם לא בגרושה שבלאו הכי אסורה לכהן או שהיה במערה במקום הידוע שלא היה שם אדם אחר וזה לא שייך בנדון דידן. וחלקי אמרה נפשי שהיא מותרת לשוק בלא חליצה כדין משנתינו ס״פ האשה שלום הלכה היא ובעלה למ״ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח״כ בני נאמנת פירש״י שהרי בחזקת היתר לשוק יצאה והפה שאסר הוא הפה שהתיר רק שהרב מרא דאתרא הנ״ל הקשה לשאול דלמא הכא שאני כיון שכתבו התוספו׳ והרא״ש פ׳ האשה רבה דף צ״ד דטעם נאמנות האשה מכח מגו דאי בעי שתקה ממיתת הבן ולא היתה אומרת רק מת בעלי לחוד דהיתה נאמנת דהוה מוקמינן הבן בחזקת שהוא קיים ממילא ליכא כאן נאמנות לאשה כיון שאין לה מגו דהיא יראה מפני העד שהיה שם שמא יאמר להיפך וע״ז אמרתי דאין חשש מזה חדא דודאי לא חששה מזה כיון דאתה אומר שיראה מן העד א״כ ודאי האמת אתה דודאי לא ישנה העד דברי׳ וזהו לרווחא דמלתא אבל נ״ל ברור דיש כאן מגו דהעד א׳ כמאן דליתיה דמי באם בא לאוסר׳ דע״א נאמן באיסורין להיתר ולא לקלקל וזהו היה הלכה רווחת בישראל המוזכר ביורה דעה סימן קכ״ז שאם בא אחד לאסור שום דבר של חברו מלמדין אותו לומר איני מאמינך ולא כל כמיניה להוציא שום דבר מחזקתו הראשונה שהיתה להיתר ויש מזה שיטות מלאות וה״נ באם תאמ׳ האשה מת בעלי לחוד ממילא היא מותר׳ כי אנו סומכין לומר שהבן קיים עדיין ואתה העד באת להכחיש חזקה זו איני מאמינך להפסיד לי וראיה מפורשת בדין האשה עצמה דאמרי׳ כן ממ״ש הטור והש״ע סי׳ קנ״ז בלא היה מוחז׳ באחין ובא אחד ואמר אני אחיו ויש ע״א ע״ז לא מהימן ומותר׳ לשוק והוא מדברי הרא״ש בתשוב׳ הביא׳ ב״י וז״ל ואפי׳ עד כשר לא היינו חוששין לעדותו דכל היכי דאתחזק היתירא ואמר ע״א שהיא אסורה אינו נאמן כדאיתא פ׳ הנזקין וכו׳ ובתשובה עצמה כתב עוד טעם להיתר דהעד היה קרוב של האשה ואינו כשר להעיד לא העתיקו זה הטור והב״י מטעם דבתשובה כתב זה לרווחא דמלתא להשיב לשואל שהרב׳ פנים יש להתיר אבל הפוסקים דהעתיקו להלכה א״צ לזה אלא אדרבה קמ״ל דאפי׳ עד כשר לא מהני לאסור. ובהגהת רמ״א בסי׳ קנ״ז כתב בזה או קרוב לכאורה כתב דבר יתיר בזה אלא דאפשר כוונתו שיש סברא לטעות להיפך כיון שקרוב שלה אומר כן לאיסור ודאי לא היה מקלקל לה בחנם קמ״ל דלא מהני שום אדם לאסור ואף שגם בעלמא הוה קרוב פסול אפי׳ לחובות בעל דין קרובו מ״מ לא נמנע רמ״א לכתבו כאן שלא יהא שום טעות לאיזה חילק וכה״ג אשכחן בתלמוד בהרבה דוכתי שחשו לב״ד טועין כגון בפ׳ המגרש בכתיבת מיומא דנן ולעלם וא״כ ה״נ ממש כן דאחר שהיא מותרת באמירת מת בעלי בלא עדות העד רק שהוא בא לאוסרה מטעם מת בנך קודם ולקלקל החזקה דקי״ל דהוא בחזקת חי דהא מטעם זה אנו מתירין אותה כשידוע לנו שיש לה בן דמוקמינן ליה בחזקת חי ואין כח ביד עד אחד לאורועי חזקה: ויש שרוצים לחלק ולומר דכאן לא מגרע להחזקה דהאדם סופו למות וא״כ הוה חזקה העשויה להשתנות ול״ד לחזקה דאח שזכרנו. ואין בזה ממש לפי ע״ד חדא דמנא לך לחלק ולהטיל על העגונה חומרא מה דלא מצינו בגמרא ובפוסקים דכל שעשוי להשתנות לא הוה כאן חזקה כלל דכל העומד לגזוז כגזוז דמי וא״כ אמאי חשבינן לזה חזקה כלל אפי׳ להקל באיסור תורה. ותו דאדרבה מבואר בפ׳ כל הגט דף כ״ח בענין המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים וכו׳ ואיתא התם אמר אביי הא ל״ק הא ר״מ דחייש למיתה הא לר׳ יהודה דלא חייש למיתה דתניא הלוקח יין מבין הבותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ולא חייש לבקיעת הנוד ה״נ לא חייש למיתה ור׳ יהודה חייש לבקיעות הנוד ה״ה כאן חייש שמא ימות ואמאי מדמה מיתה לבקיע׳ הנוד הא שאני מיתה דעומד למות משא״כ בבקיעת הנוד דאינו עומד להבקע וא״כ נימא דגבי מיתה הכל מודים דחיישינן ומנליה לדמותם ולאפוקי מפלוגתא ותו דאמרינן שם רבא אמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ופרש״י לשמא ימות מיד בודאי חיישי׳ דלא מרע לה לחזקה בהכי עכ״ל משמע דבשמא מת מרע להחזקה ואם כן כאן ודאי אין העד אחד יוכל לגרע החזקה ויאמר דמת הבן כל שיש לנו חזקה תחלה ע״כ הדבר ברור דאינו יכול לקלקל׳ כלל להאשה דאין כח בעד אחד אלא להתיר משום עיגון ואף שהיא בחזקת איסור אשת איש ובשאר דוכתי אין ע״א נאמן היכא דאתחזק אסורא מכל מקום עגונא הקילו משום טעמים שאמרו על זה ואין לטעות להביא ראיה ממה שמצינו בפ׳ האשה רבה דף צ״ג בעד אחד שאומר מת בנך ואחר כך מת בעלך להתיר׳ ליבם ולא קרב זה אל זה דשם אין עדות לאשה זו שמת בעלה דגם היא לא יודעת כלום דשם אנו חיין על פי העד לחוד דאין עוד מלבדו לומר שמת הבעל ואסורה לכל אדם והוא בא להתירה ליבם זה ודאי יש לו כח דכל להתיר יש לו כח וכן להפוסקים בע״א שמת בעלך ואח״כ בנך מותרת לשוק ואסורה ליבם ג״כ שפיר נאמן דאין מקלקל שום חזקה כל זה נראה ברור ופשוט: שוב ראיתי שהגאון מהר״ה הנ״ל רוצה להביא ראיה מדברי התוס׳ והרא״ש שנזכיר והניח דברי הרא״ש בצ״ע ולפי ע״ד הדברים פשוטי׳ וברורים ואין ראיה לדבר אפי׳ זכר לדבר בפ׳ האשה רבה דף צ״ג דאיבעיא לן עד אחד למשרי יבמה לעלמא ופירש״י עד שאמר לה מת יבמך או מת בעלך ואחר כך בנך והתו׳ הקשו מה מבעיא ליה והתנן שהיא נאמנת לומר מת בעלי ואחר כך בני כל שכן עד אחד שנאמן וי״ל איהי נאמנת משום מגו דאי בעי אמרה מת בעלי ושתקה מבן אבל בעד איכא למימר שמא חשוד לקלקל׳ כו׳ פי׳ שתסמוך על שקר עדותו ואיכא למידק למה להו להתוס׳ לחלק בין עד לאשה דבעד אין מגו דלמא אף בעד נאמן ויש מגו והבעיא קאי על מת יבמך דהיא אינה נאמנת מבעיא ליה בעד אחד וכן מוקי לה הרא״ש באמ׳ וא״ל מדפשיט רב ששת שם דמת בנך אחר כך דעד אחד נאמן ש״מ שע״ז קאי הבעי׳ דקשה מנא ליה לרב ששת למפשט מזה דלמא הבעיין לא בעי אלא במת יבמך ויש לפרש כוונת׳ על פי מ״ש הרא״ש בזה כיון דע״א נאמן באמרו מת בעלה תחלה כמו שהי׳ נאמנת ממילא גם במת יבמך העד נאמן ולא אמרינן משום דסגיא ליבם לא דייקא ומנסבא פי׳ כיון דחזינן נאמנות בע״א פעם אחת (דהיינו למת בעלה תחלה) ולא חיישינן לשנאת הייבם נאמן בכל גווני. דהיינו אף במת יבמך אף על פי שהיא אינה נאמנ׳ העד ולא חיישינן לשנאת היבם וא״כ מאי מבעי׳ ליה להש״ס לכן) משום קושיא זו הצריכו התוספו׳ (לומר) דגם מת בעלך ואחר כך בנך מבעי׳ ליה שמא גרע מאשה כיון דליכ׳ מגו גביה ממילא הוה כמו שאין חזקת היתר דהא הוצרך לומר מיתת הבן משום שרוצה לקלקלה ואם יהיה היתר בזה יהיה היתר גם במת יבמך דאין שם חזקת היתר ממיל׳ כיון דפשט רב ששת במת בנך אחר כך דנאמן בעד אחד ה״ה נמי במת יבמך דשוין הם והרא״ש אלים ליה הך סברא דאין מגו וגבי ע״א עד דנראה לו לפ״ז פשוט לבעיין דאינו נאמן בע״א (במת בעלך ואח״כ בנך) והטעם דיש ריעותא בדבריו מדאמר מלתא יתירתא דמת בנך אחר כך כמ״ש מהרי״ו בתשוב׳ סי׳ כ״ח אבל במת יבמך שפיר מספק׳ ליה דאין ריעותא לפנינו בדבריו ולפ״ז פשט רב ששת בדרך זה דראה (להבעיין) צ״ל (להמתניתין) דס״ל בעדי׳ דמת בן אח״כ בע״א מוכח דנאמן אע״ג דאיכ׳ ריעות׳ בדבריו ק״ו למת יבמך והדחיין חוזר לסבר׳ הבעיין דבן אח״כ פשיט׳ דאינו נאמן ובאמת יבמ׳ כשאר ספק ע״כ כתב במסקנתו על הבעיא דקשה להקל וכן במת בעלך ואח״כ בנך לא כדפרי׳ לעיל עכ״ל הנה כפל הדברים להורות דנשארה סברת הבעיין דבן אח״כ פשיטא דלא מהימן ובמת יבמך אסור מספק כל זה ברור בשיטתם: והנה הרב מהרר״ח הנ״ל כתב וז״ל באמת דברי הרא״ש צ״ע במ״ש שהעד נאמן אפי׳ היכא (דהיא עצמה) אינה נאמנת דהא פשוט אם אמר מת בעלך לחוד דנאמן דהוה מוקמינן לה בחזקת היתר א״כ תפשוט נמי דנאמן ג״כ במת יבמך אפי׳ היכא דהיא עצמה אינה נאמנת לסברת הרא״ש אלא ודאי ע״כ צ״ל דשאני התם דאין אנו מאמינים להעד בזה שמתירין אותה לשוק רק שהב״ד מעמידין אותה על חזקת׳ ועל מיתת הבעל פשיטא דנאמן וליכא למימר משום דסגי׳ ליבם דודאי לא תקלקל עצמה מן הבעל וא״כ אפילו אי אמרינן ע״א נאמן מכח מגו עדיין איכא למימר היכא דמת יבמך אינו נאמן מטעם דלא דייק׳ דסני׳ ליה וא״כ דברי הרא״ש צ״ע עכ״ל. במחילת מכ״ת דאין ביאור כלל לדבריו דממה עשה דבר פשוט שעד אחד נאמן שהקשה ממנו דעיקר הבעי׳ היתה במקום שיש יבם והוא אומר מת היבם דאם אינו אומר אלא מת הבעל לחוד ולא זכר מן היבם האיך תנשא לאחר אלא ע״כ שאומר ג״כ מת יבמך וזהו בעצמו הבעיא ואין כאן שני חלוקות כלל לענין היתר לשוק במקום שיש יבום מטעם דלמא סני׳ ליה: דברי המגיה גם דברי הט״ז אין לו ביאור כי קיצר דבריו מאד מלהבינם ונראה פירושו דקושיו׳ הגאון מהרר״ה היה על הרא״ש דמוקי ליה בעיות הש״ס דוקא במת יבמך ולא מת בעלך וא״כ בנך דבזה פשיט ליה דוראי אינו נאמן משום דאין לו מגו ודלא כפירש״י דמוקי ליה להא אבעי׳ על שניהם וע״ז הקשה הגאון הנ״ל הא אפשר לאוקמי כפירש״י דעל שניהם קאי הבעי׳ דקושיות הרא״ש היה דאם היא נאמנת במת בעלי ואח״כ בני כ״ש שהעד נאמן וכיון שהעד נאמן במת בעלך ואח״כ בנך נאמן ג״כ במה שהי׳ נאמנת דהיינו במת יבמך וע״ז הקשה הגאון מהרר״ה דאינו כן דאף אם העד נאמן במת בעלך ואח״כ בנך הוא מטעם מגו ואינו דומה כלל למת יבמך דשם נוכל לומר דאינו נאמן מטעם דלמא סני׳ ליה וא״כ נוכל לפרש הבעיא גם על מת בעלך ואח״כ בנך דגם זה תלוי בספק אי שייך בעד א׳ מגו ונאמן כמו היא עצמה או לאו דדוקא בההיא עצמה שייך מגו ולא בעד כמ״ש שכתבו התו׳ והרא״ש וע״ז כתב דדברי הרא״ש צ״ע: והט״ז השיב דודאי על מה שהקשה הרא״ש כיון דהי׳ נאמנ׳ כ״ש שהעד נאמן וכיון שנאמן בזה נאמן ג״כ במת יבמך אף שהי׳ אינה נאמנת על זה לא הקשה הגאון מהרר״ה מידי דודאי קושיות הרא״ש קושיא היא רק אחר שתי׳ הרא״ש לחלק בין היא להעד דהיא יש לה מעלה יתירה על העד דהיא נאמנ׳ במגו משא״כ העד דלא שייך מגו ע״ז הקשה הגאון הנ״ל דנוכל לאוקמי כפרש״י דעל שניהם קאי הבעיא במ״ש וע״ז תירץ הט״ז דבלא״ה אי אפשר לאוקמי הבעיא במת בעלך ואח״כ בנך דעיקר הבעיא היתה במקום שיש יבם והוא אומר מת היבם ר״ל דהבעיא היתה אם ע״א נאמן למשרי יבמה לעלמא ובודאי מיירי דבלא אמירת העד לא היתה מותרת לשוק כי היתה זקוקה ליבם כי היה כאן יבם רק שהעד אומר מת יבמך ורוצה להתירה וע״ז קאי הבעי׳ דאי לאו הכי שלא היה כאן יבם כלל לא היה מקשה מידי דהא אף בלא עד מותרת לעלמא אלא ודאי דמיירי שהיה כאן יבם והעד רוצה להתירה לשוק וא״כ בודאי מלשון הבעיא דבעי מה למשרי יבמה לעלמא משמע שמכח העד יהיה שרי לעלמא ובלא״ה היתה אסורה לעלמא וא״כ א״א לומר דהבעיא היה גם על מת בעלך ואח״כ בנך דבזה אין העד מתירה לעלמא דאף אם היה שותק מבן היתה מותרת ולכך מוקי ליה הרא״ש הבעיא במת יבמך לחוד אבל במת בעלך ואח״כ בנך פשיטא ליה דאינה נאמנת והטעם כתב כבר הט״ז לעיל משום דאמר מלתא יתירת׳ דמת בנך אח״כ בודאי רוצה לקלקלה ועוד אומר אני מדעתי מלבד דברי הט״ז אלו מוכרח הרא״ש לומר דבמת בעלך ואח״כ בנך פשיטא ליה דלא מהימן מטעם דאין לו מגו דאי כדברי הגאון הנ״ל דאף אי אמרינן ע״א נאמן מכח מגו עדיין נוכל לומר במת יבמך אינו נאמן מטעם דלמא סגי ליה א״כ קשה מאי פשט רב ששת ממת בעלך ואח״כ בנך דנאמן הא אכתי איכא למימר אף דנאמן במת בנך אח״כ הוא מטעם מגו אבל במת יבמך מנ״ל דנאמן דלמא אינו נאמן מטעם דלמא סגי ליה אלא ודאי דבמת בנך אח״כ היה פשיטא ליה דאינו נאמן מטעם דאין לו מגו רק במת יבמך הוי בעיא ופשט׳ רב ששת במת בנך אח״כ דאפי׳ בזה הוה פשיטא ליה דאינו נאמן מוכח כאן דנאמן אע״ג דאין שם מגו א״כ כ״ש במאי דמספק׳ ליה דהיינו במת יבמך דנאמן ואע״ג דיש להקשות לרב ששת גופא מנא ליה דבזה פשיטא ליה דאינו נאמן דלמא פשיטא ליה דנאמן והבעי׳ לא קאי רק על מת יבמך וא״כ מאי פשט רב ששת ממת בנך מ״מ על הרא״ש לק״מ דהרא״ש למד כן מדקחזינ׳ דבאמת פשט כן רב ששת מוכרח לומר דכך היה סברת הבעיין לדברי רב ששת ובאמת גם על רב ששת לק״מ דנוכל לומר ג״כ דודאי אין שום סברא כלל להיות מת בעלך ואח״כ בנך עדיף ממת יבמך שיהיה פשוט טפי במת בעלך ואח״כ בנך דנאמן טפי מבמת יבמך ואף גם להיות שוי׳ במעל׳ א׳ אין סברא והטעם משום דאמר מלתא יתירת׳ דמת בנך אח״כ ודאי רוצה לקלקלה ומכח זה עלה על דעת רב ששת דלהבעיין פשיטא ליה דבזה אינו נאמן ולא איבעי׳ ליה אלא על מת יבמך לחוד וא״כ כדפשי׳ ליה ממת בנך דנאמן כ״ש במת יבמך דנאמן ואף אם היה בעיו׳ הבעיין גם על מת בנך מ״מ איפטר גם מת יבמך דמת בנך אח״כ גרע עכ״פ ממת יבמך כמ״ש עכד״ה) עוד כתב אח״כ א״כ קשה גם בהרא״ש למה לא יהיה נאמן באומר מת הבעל תחלה היכא דאיכא חזק׳ היתר דהא קי״ל בכל דוכתי אפי׳ היכא דליכא דייקא דע״א נאמן א״ו צ״ל דעכשיו העד עושה בחזק׳ איסור לשוק כיון דאומר מתו הבעל והכן וא״כ זקוקה ליבם א״כ בזה אנו מאמיני׳ לו שמת הבן וא״כ אין כאן חזקה דאפשר דמת קודם האב כו׳ מוכח מזה היכא דליכא מגו כגון ששנים מעידים שמת על מיתת הבן והאב אלא שאין יודעים מי קודם א״כ הוה בחזקת איסור כמ״ש ונגרע חזקת היתר עכ״ל איני מכיר הוכחה זו דלמה תפסל חזקת ההיתר שלה שהיתה בחזקת היתר לשוק עד הנה ולמה נאסרנה מספק דהא חזקה דאורייתא להתיר הספק בכל דוכתי ושאני ההיא בא׳ אומר מת הבן אחר כך דיש ריעותא בדבריו דאמר מלתא יתירתא מוכח כוונתו דנתכוין לקלקלה וזה מזיק להחזקה בידים ומגרע אותה משא״כ במקום שאין ריעותא לפנינו אף שמזכירין שנים המיתה של שניהם אין זה מגרע כלום דהא דרך ספק מזכיר אותה וניזל לקולא בשביל החזקה אלא שמ״מ איני מכניס עצמי להתיר בזה הנדון כיון שראיתי במרדכי פרק החולץ (כתב) שאל ר׳ שלמה מדרונס את רבינו ברוך במי שנהרג ובו ביום מת בנו ואין ידוע איזה קודם ובא אח אחד וחלץ מספק אם מותר אחר כך באחות חלוצתו כיון דספק חלוצה מדרבנן כו׳ משמע שם שצריך חליצה מן הדין ולא אוקמינן אחזקה להתיר לשוק אף שיש לעיין בדין ההוא דהא לא פסקינן לחלוץ לחומרא משום שמא תנשא לכהן כו׳ כדלעיל צ״ל דמיירי שם בגרושה כדלעיל. בתשובה שאחר זה חזרתי מזה דאין חשש כלל מחמת כרוז לכהונה אבל במה שאמרנו שאם אמרה מת בעלי לחוד אין כח בע״א לאוסרה מכח מת בן תחלה זהו נ״ל יתד ברזל ולא תמוט הימנה. וראיתי שכ׳ הרב הנ״ל עוד וז״ל ומדברי התו׳ הג״ל ג״כ מוכח דהיכ׳ דאיכ׳ ע״א שמת הבן תחלה דמוציאה מחזקת היתר דאל״כ תקשה להתו׳ אמאי לא מהימנה להעד במת בעלה לחוד דאף שנגרע חזק׳ ההית׳ שאמר שמתו שניהם אמאי מאמינים לו בזה להוציאה מחזקת היתר ונאמר שעדיין בנה קיים ודוחק לומר דלא פלגינן דבורי׳ להאמין במקצת ומקצת שלא להאמין עכ״ל ותמוהים מאד דבריו בזה דמכח הריעות׳ (דאמר מלתא יתירתא) אמרי׳ מסוף דבריו ניכר שלקלקל׳ נתכוין וכל דבריו שקר וא״צ להאריך מזה וכיון שזכינו לזה שאין ע״א יוכל לקלקל׳ ולומר מת הבן תחלה כיון שהיא אמרה מת בעלי לחוד ויש לה חזקת היתר דאנן מחזקינן הבן שהוא קיים אף כי אמרה מת בנה אין מזיק לה דנאמנת במגו ואין שייך כאן מגו דהעזה חדא דודאי קי״ל אמרינן מיגו דהעזה וזה מוכח בהרבה דוכתי וכאן א״צ לזה דא״צ להעיד אלא שתוכל לומר מת בעלי ומה שאומר זה מת הבן תחלה איני מאמינו כמ״ש לעיל דמלמדין אותו לומר איני מאמינך. שוב ראיתי שגם הרב הגאון הנ״ל התיר ואמר דאפשר לה לומר מת בעלי ואח״כ בני נגד העד דהא פסק הרמב״ם גבי שבויה איבא עד א׳ שנשבית נאמנת לומר טהורה אני כו׳ א״כ חזר מכל מה שכתב תחלה לאיסור וכן עיקר וברור דאין כח בע״א לאוסרה כל שיש לה חזקת היתר. נאם דוד הלוי:
דברי המגיה כ׳ ב״ש בס״ק י״ו ואם ע״א יודע אמיתתם נתחבטו בזה גאוני ארץ ובט״ז סידר ע״ז תשובה א׳ ודעתו להתיר ועיקר טעמו משום דאי הוה אמר׳ מת בעלי ואז היא בחזקת היתר ואפי׳ אמר ע״א להיפך לא מהני להוצי׳ אות׳ מחזקת׳ ולמ״ש ר״ס קנ״ח בשם תו׳ והרא״ש יש סתיר׳ לזה עכ״ל ולפי הנראה כוון על מה שכ׳ בסי׳ קנ״ח סק״ב וז״ל וכשיש לה בן וע״א מעיד דמת הבן ואח״כ הבעל נאמן אע״פ שהוציא אותה מחזקתה מ״מ להכניס׳ לרשות היבם נאמן ע״א וכן כתבו התו׳ והרא״ש פ׳ האשה דף צ״ד עכ״ל ובודאי לזה כיון דמוכח כאן דע״א נאמן להוציא׳ מחזקת׳ להכניס׳ לרשות היבכם ומכח זה היה סבור דגם נגד האשה נאמן לומר מת בנך להוציא׳ מחזקת׳ שלא כדברי הט״ז ולא זכר כלל שגם זה הכניס הט״ז בתשובתו וז״ל ואין לטעות להביא ראי׳ מפ׳ האשה דף צ״ג בע״א שאומר מת בנך ואח״כ מת בעלך להתיר׳ ליבם ולא קרב זה אל זה דשם אין עדות לאשה זו שמת בעלה שגם היא לא ידע׳ כלום וע״פ העד אנו חיין דאין עוד מלבדו לומר שמת הבעל ואסור׳ לכל אדם והוא בא להתיר׳ ליבם זה ודאי יש לו כח עכ״ל ע״כ בהיא אומרת מת בעלי דנאמנת ויש לה חזקת היתר לשוק מכח בנה אין ע״א נאמן להפסיד ולקלקל החזק׳ לומר מת בנך מקודם כיון דאין צריכים עדותו כלל דבדברים נאמנת לומר מת בעלי עכד״ה) אחרי כותבי תשובה זו זכיתי לי לעיין בשמעתתא פ׳ בתרא דיבמות בענין חשש שמא תצריך לכרוז לכהונה וזה אשר העליתי בעז״ה אחר אשר האיר הוא יתברך עיני בזה וכתבתי בדרך תשו׳ מיוחדת כי בא לידי מעשה אח״ז וכתבתי כפי מה אשר הראוני מן השמים שאלה אשה באה לפנינו אחר סמוך לעת ההרג רב בעו״ה (והוחזקו) צ״ל (ולא הוחזקו) קודם לכן בבנים ואמר׳ נהרג בעלי ואח״כ בני ובאה לחלוץ ליבמה מה דינה תשובה תחלה נציע דברי התלמוד והפוסקי׳ בסוגי׳ דריש האשה בתרא שנינו שם האשה שהלך בעלה וצרת׳ למ״ה ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתיב׳ עד שתדע שמא מעובר׳ היא צרת׳ ומקשינן ולעול׳ פירש״י תחלוץ ממ״נ ותנש׳ לשוק אמר זעירי לחברת׳ תשע׳ פי׳ צריכ׳ להמתין ט׳ חדשים שמא מעובר׳ היא צרת׳ והולד של קיימא ואין חליצה פוטר׳ לזה אלא הולד פוטר והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ותחלץ לאחר ט׳ ממ״נ ותנשא אם ילדה צרת׳ הרי נפטר׳ בולד ואם לאו הרי חליצת׳ פוטרת׳ ר׳ חנינא אומר לחברת׳ לעולם פי׳ צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם ילדה צרת׳ ומקשינן ותחלוץ ממ״נ אביי בר אבין ור׳ חנינא בר אבין אמרו גזירה שמא יהא הולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה פי׳ להכריז שלא היתה חליצה ומותר׳ לכהונה ומקשינן ולצרכי׳ ומשנינן דלמא איכא דהוה בחליצה ולא הוה בהכרזה ואמרי קשרו חליצה לכהונה תנן ניתן לה בן במ״ה ואמרה מת בני ואח״כ בעלי נאמנ׳ מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצ׳ ולא מתייבמ׳ וליחוש דלמא אתו עדים ואמרי כדאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה א״ר פפא בגרושה פי׳ שהיתה כבר גרושה שפסולה לכהונה לעולמי׳ רב חייא אמר באמרה אני והוא נחבאנו במערה ואין איש עמנו הלכך לא חיישי׳ שמא יבואו עדים והרי״ף והרא״ש הביאו להלכה הך דאביי ור׳ חנינ׳ בר אבין דחיישי׳ לכרוז דכהונה וכר׳ חנינ׳ דאמר אסור׳ לעולם מכח סוגי׳ דהחולץ ולא הביאו הך קושי׳ דמקשינן ממתניתין דמת בני ואח״כ בעלי דצריך למוקמי דוקא בגרושה גם בס״פ האשה שלום ששם מקומה של המשנה לא כתבו כלום מזה והוא פלא גדול דהשמיטו קולא וחומר׳ דהיינו במשנה דהלך בעלה וצרתה היה להם לכתוב קולא בגרושה ובמשנה דמת בעלי ואח״כ בני חומר׳ דדוקא בגרושה חולצת ותנשא אבל בשאר נשים אסורה לעולם דהא בהא תליא דאין היתר בחליצה אלא בגרושה ולמה כתבו המשנה בסתם והטור בסי׳ קנ״ו כתב הך מלתא דאיירי בגרושה דוקא בשם הרמב״ם וכ׳ הב״י לפי שראה רבינו שבפ׳ האשה שלום שהוא מקום המשנה לא אתמר עלייהו בגמ׳ מידי ולא נזכר שבמקום אחר העמידום באוקימתות אלו לכך כתב אלו דברי׳ בשם הרמב״ם עכ״ל ואין ראוי ליחס טעות זה בדברי רבינו שיהי׳ נשמט ממנו תלמוד ערוך דפ׳ האשה כתרא ולא עוד אלא שהו׳ עצמו הביאו בסמוך אח״ז ונראה לישב כל זה אחר שנציע דברי התו׳ ריש החולץ דשם מבי׳ התלמוד הך מתני׳ דהאשה בתרא בהלכה צרתה למ״ה והטעם משום דצריכה כרוז לכהונה כתבו התו׳ ע״ז וז״ל ודוק׳ בשאר נשים דלאו גרושות איירי וכן מוקי לה בפ׳ בתר׳ והא דפריך לקמן גבי והיבמה לא תחלוץ עד שיהי׳ לה ג׳ חדשים ומפרש בגמ׳ מעיקר׳ טעמא שמא יהא הולד של קיימא ונמצא שצריכה כרוז לכהונ׳ תינח אלמנה גרושה מא״ל אר״י משום דשם בא להשמיענו דין כל הנשים שנופלות ליבום ואם היה דין אחר לגרושה ה״ל לפרושי אבל הכא דמיירי אם אירע בו מעשה באשה שהלך בעלה וצרתה למ״ה איירי שפיר דוקא בשאר נשים דלאו גרושות ועדיפ׳ מינה בפ׳ בתרא דמוקי ההוא דאשה שלום דוקא בגרושה עכ״ל ונ״ל דהרי״ף והרא״ש קשיא להו קושיות התו׳ דאמאי מוקי לה דיש החולץ משום כרוז לכהונה התינח שאר נשים גרושה מאי איכא למימר כדפריך בההי׳ פירקא דף מ״א אח״כ במשנה דהיבמה לא תחלוץ כו׳ ולא ניחא להו בשינויי׳ שמתרצים התו׳ בשם ר״י דהתם הוה כלל בכל הנשים כו׳ כי באמת לא מסתבר לחלק במשניו׳ בהכי דהא גם במשנה דהאשה שהלך בעלה כו׳ קתני סתמא האשה דמשמע כל אשה ע״כ נראה לרי״ף ורא״ש דהסוגי׳ דהחולץ לא ניחא לה לפרש המשנה דלא מיירי בכל גווני אלא מיירי בכל גווני דהיינו אפי׳ בגרושה וכ״ש שלא ניחא לה לפרש דמשנה דס״פ האשה שלום במת בעלי ואח״כ מת בני דמיירי דוקא בגרושה כדמוקי לה בפרק האשה דזה לא מסתבר טפי אלא ס״ל דכל המשניות מיירי בסתמא מכל הנשים וטעמא דמתניתין דהאשה בתרא בהלך בעלה וצרתה למ״ה דחיישי׳ לכרוז כהונה ואע״ג דבגרושה לא שייך האי טעמא מ״מ לא פליג רבנן כדאשכחן גבי מינקת חבירו דאע״ג דאינה ראוי׳ להריון צריכ׳ להמתין כדמייתי בפ׳ החולץ דף מ״ב הרי שהיה בעלה חבוש בבית האסורין כו׳ וה״נ כן הוא דאפי׳ בגרושה גזרו משום שאר נשים דלא פלוג רבנן בנזירותייהו וכן פרש״י להדי׳ בד׳ ל״ו בד״ה בשלמא כו׳ על הך מתני׳ דהלך בעלה לא פליג רבנן בנשים אלא כולן צריכו׳ להמתין וה״נ כ״ה לענין גרושה ודלא כהנהו אמוראי דמתירין בפ׳ האשה רבה בגרושה או שנחבאו במערה וע״כ כשאסרו ריש האשה בתרא בהלך בעלה וצרת׳ משום כרוז לכהונה האיסור אפי׳ בגרושה לההיא סוגי׳ דריש החולץ ואין להקשות דא״כ מאי פריך בהחולץ דף ע״א התינח שאר נשים גרושה מא״ל ולא משנ׳ משום לא פלוג כמו שזכרנו זה ל״ק דדוקא במתני׳ דריש האשה בתרא אמרינן לא פליג אבל במשנה דהיבמה לא תחלוץ א״א לומר כן דשם בסיפא יש פלוגתא בין ת״ק לר׳ יוסי לענין שאר נשים אם צריכות להמתין ג׳ חדשים אחר מיתת בעלה דת״ק ס״ל לא פלוג ואפי׳ בנשים שאינן ראויות להריון ור״י מתיר ולא ס״ל לא פלוג ואם איתא דברישא דהיבמה הוא משום לא פלוג ואסור אפי׳ בגרושה היה לו לר״י לחלוק גם ברישא להתיר בגרוש ולפ״ז ס״ל להסוגיא דהחולץ דמתני׳ מיירי בכל גווני ממילא כ״ש דמתני׳ דס״פ האשה שלום במת בעלי ואח״כ בני דחולצת לא מיירי דוקא בגרוש׳ א״כ קשה קושית המקשן בהאשה בתרא למה חולצ׳ בזה שמא יבואו עדים ויצריכו כרוז לכהונה דמש״ה הוצרכו שם לאוקמי בגרושה וכיון דסוגיא דריש החולץ לא ניחא לה לאוקמי׳ מתני׳ אלא בכל גווני ממילא נשאר עלינו לתרץ קושי׳ המקשה ונ״ל דסוגי׳ ההיא ס״ל לתירץ בגווני אחרינ׳ דהיינו שאין אנו חוששין שמא יבואו עדים כו׳ אלא במלתא דיש סברא לכאן ולכאן כההיא דריש האשה בתרא דה״ל פלג׳ ופלג׳ ליבם ולשוק כדאיתא שם ע״כ חשו שמא יבואו עדים משא״כ בההוא דמת בעלי ואח״כ בני דהי׳ בחזק׳ (שאסור׳) לשוק כיון שלא החזיק כאן בבן רק שהי׳ אומר׳ ניתן לי בן במ״ה וע״כ אין לנו חשש שמא יבואו עדים ויעידו נגד החזקה ואע״ג דאמוראי דפ׳ האשה בתרא לא חילקו בזה ותירצו דמיירי בגרושה מ״מ סוגי׳ דהחולץ לא ס״ל כן אלא ס״ל כמו שחלקנו ומשום הכי ס״ל להרי״ף והרא״ש כסוגי׳ דהחולץ כמו שזכר הרי״ף בהדי׳ הסוגיא דריש החולץ לענין חשש שנצרך כרוז לכהונה וע״כ אין חילק בגרושה כלל לדידהו דבהלך בעלה וצרת׳ אסור אפי׳ בגרושה ובמת בעלי ואח״כ בני חולצת אפי׳ בשאר נשים וע״ז שפיר סמכו׳ לכל הפחות על ההיא דזעירי דלחברת׳ מותר אחר ט׳ חדשים ולא ס״ל כלל חשש דכרוז לכהונה (עכ״פ) נסמוך עליו בהך מלתא דמת בעלי ואח״כ בני דלא ניחש לשם זה דאפשר דאף דר״ח דחושש לכרוז כהונה מודה שם כיון שהיא נגד החזקה ועפ״ז ניחא דברי הטור שכ׳ בשם הרמב״ם שפסק דלא חיישי׳ לכרוז דכהונה גבי גרושה ולא כהרי״ף והרא״ש שלא זכרו מזה וס״ל דאין חילוק בזה כמו שזכרנו נמצא ניחא הכל בס״ד והנה בנדון דידן יש לנו לכאורה לומר דלא מהני חליצה להך איתתא דיש לחוש שמא יבאו עדים ויעידו כדבריה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כדלעיל. אלא דאחר העיון נראה לי דאין כאן חשש הנ״ל דקשה כי על מה שאמרו בזה חיישי׳ שמא יבואו עדים למה ניחוש להכי דהא איתא בפ״ב א״ל לר׳ חנינא והאיכא עדים במ״ה פי׳ שראו שנשבה ודלמא אתו לקמן ליומא אחרא לאחר שתנשא ומשני השתא מיהת לא איתנהו ומשום דלמא אתו לא אסרינן לה השתא וכתבו התו׳ ואין לפרש דלמא איכא עדים במ״ה דא״כ תקשה נמי אמתני׳ דקתני נשבתי וטהורה אני נאמנת ואמאי דלמא איכא עדים אלא ה״פ הא יצא קול דאיכא עדים במ״ה כו׳ וכן בקידושין דף י״ב א״ל רבנן לרב חסדא הא איכא סהדי באידי׳ כתבו התו׳ א״ל דליחש שמא איכא סהדי דא״כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש אלא נראה לר״י לפרש שיצא הקול שיש עדים הרי לפנינו דאפילו התם דאיכא חשש איסור דאורייתא אפ״ה לא חיישי׳ שמא יבואו עדים אלא א״כ יצא הקול ע״ז דיש עדים וכאן שאפי׳ אם יבואו עדים אין חשש כי אם גזירה שמא ישמעו החליצה ולא ישמעו הכרזה ויאמרו קשרו חלוצה לכהן דאיכא כמה ספיקות בהא ואמאי ניחוש בזה שמא יבואו עדים ותו קשה לי ממתני׳ דפ׳ הבע״י דף ס״ז נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי לא ניחוש שמא יבואו עדים שמת ראשון ונמצא כשרה לכהונה ותצריך כרוז אלא דיש לדחות זה שא״א לראות לשום אדם מי מת ראשון כדמשמע בפ׳ ד׳ אחין דף כ״א דאמרי׳ מפולת מי קמו בהו רבנן כו׳ ותו מצינו בא״ע סי׳ קנ״ו אמר יש לי בנים וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה והרמ״ה כתב חולצת ולא מתייבמת ואמאי לא ניחוש שמא יבואו עדים שיש לו בנים וצריכה כרוז לכהונה ותו מצילו במרדכי פ׳ החולץ שאל ר׳ שלמה מדריוש את רבינו ברוך במי שנהרג ובו ביום מת בנו ואין ידוע איזה קודם ובא אח אחד וחלץ מספק אם מותר אח״כ באחות חלוצתו כו׳ קשה אמאי לא ניחש שמא יבואו עדים שמת האב ראשון ותצריך כרוז לכהונה ומלבד כל הנ״ל היא סברא שבשביל חשש גזירות לעז תהא אשה זו עגונה כל ימיה ולכל הפחות היה לגזור בזה שאסורה לכהן אף אם יבואו עדים. ע״כ נלע״ד דלא חשו חז״ל בגזירה זו אלא במקום דעבידא לגלויי דהיינו בהלך בעלה וצרתה למ״ה ואיכא למיקם עלה דמלתא ולהוודע אם מעובר׳ היא צרתה וכן באומרת ניתן לי בן במ״ה מת בעלי ואח״כ בני דמסתמא דרים שם בין אנשים אחרים כדרך כל הארץ ויש אפשרות להוודע וסופו לבוא לידי גלוי בזה דוקא חששו שמא יבואו עדים וסמכו ע״ז דבודאי יתגלה הדבר וכזה מצינו בפ׳ ח״ה בענין כל דאלים גבר דהיינו למקום דאיכא למיקם עלה דמלתא לבסוף אבל בכל המקומות שזכרנו אין הכרח ושום סברא שיבואו עדים דאפשר שאין שום אדם היה אצל זה ע״כ לא חיישי׳ וכ״ש בנ״ד שביום הרב רב בעו״ה נהרגו מסתמא כל מי שהיה שם ולא ניחוש מסתמא שמא היו עדים שם ועוד ראיה ברורה מפירש״י בפ׳ החולץ דף מ״א וז״ל וכל הני דאמר חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקה משום דלא אפשר הוא דא״כ לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חולצת אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר כהיתר עכ״ל א״כ גם בנדון דידן א״ת שיש חשש שיבואו עדים תאסר לעולם אלא ודאי דוקא ההוא דמדינת הים חיישי׳ כן כיון דאפשר להתברר ועוד ראיה מדברי הר״ן הביאו ב״י בסי׳ קנ״ז לענין אחר וז״ל וניחא לי דהתם שאני דאיכא קלא דיש סהדי במ״ה וכל היכא דאפשר למיקם עליה דמלתא אפומ׳ דסהדי נטרינן ולא מקלינן באיסור א״א אבל בחזקה שאין אנו יודעים שיש עדים בדבר נאמן משום מ״ל לשקר עכ״ל הרי מבואר דאפי׳ במ״ה מקרי אפשר להתברר כנ״ל דאפשר חולצת הך איתת׳ ושריא לעלמא ובודאי ראוי לצדד בכל הצדדי׳ להקל בזה דבדעבד נראה פשוט אפי׳ במקום שחשו שיבואו עדים דאם כבר חלצו מותר׳ להנש׳ לשוק וראיה ברורה ממתניתין דף י״ג בפ״ק דיבמות חלצו ב״ש פוסלין מן הכהונה וב״ה מכשירין פירש״י לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי עכ״ל ואמאי לא חשו ללעז שהאנשים ראו החליצה וראוה ניסת לכהן ולא הכל ידעו ויכירו שהיא היתה צרת ערוה ואפי׳ כרוז לא הוזכר שם אלא ודאי כיון שכבר נעשית החליצה והיא שלא לצורך אין כאן חשש עוד וה״נ דכוותי׳ ומותרת אפי׳ לכהן אם יבואו עדים שהיתה שלא לצורך והמחמיר להשיא׳ לכהן עכ״פ לא יחמיר להנש׳ לשוק כנלע״ד ברור הכלל העולה מדברינו באם אומרת מת בעלי ואח״כ מת בני א״צ חליצה ואפי׳ ע״א מכחישה ואומר להיפך וכ״ש אם אין העד כאן והיא אומר׳ שיש ע״א יודע מזה שכדברי כן הוא כאשר כתבתי בתשובה ראשונה היכא (דלא הוחזקו צ״ל דהוחזקו) קודם לכן בבנים אכל היכא (דהוהזקו) (צ״ל דלא הוחזקו) קודם לכן בבנים כבנ״ד ואמרה מת בעלי ואח״כ בני דשרי אחר חליצה מטעם שכתבנו למעלה ותו נראה לחלק והוא עיקר דדוקא גבי הלך בעלה וצרתה למ״ה וכן בניתן לה בן במ״ה יש לחוש שמא יבא אותו הבן מאיזה צורך שיהיה לו כגון מחמת ירושה או דבר אחד ויביא עדים שהוא בנו של פלוני ומכח זה יודע שהחליצה היתה בחנם ויצריכו כרוז לכהונה משא״כ במת בני ואח״כ בעלי והיא חולצת ושריא להנשא אע״פ שאפשר שיש עדים על זה מ״מ מי יביאם לב״ד להעיד ע״ז כי מה תועלת יש בעדות זה ואין שייך כאן להמתין עד שיבואו עדים והוה כמו אחות חלוצתו דחולצ׳ ולא מתייבמ׳ כנלע״ד ועמ״ש ס״ס ק״ע דוד הק׳ הלוי.
(יז) בד״א כשהיתה פסולה וכו׳. כן אוקמ׳ בש״ס מטעם דחיישינן שמא אמת דברי׳ ואינ׳ זקוקה ליבם ואתה מצריכ׳ כרוז לכהונה והרי״ף והרא״ש השמיטו סוגיא זו דאיירי דוקא כשהיא פסול׳ לכהונה או חבושין יחדיו משמע דס״ל דלא קי״ל כסוגיא זו אף על גב דבהלך עם צרתו כתבו דוקא כשהי׳ אסורה לכהונ׳ דשם הרוב מסייע דהיא פטור׳ מיבם דרוב נשים מתעברו׳ ויולדות ועדיין הוא חי משא״כ כאן הוא מת ואין רוב מסייע דמת אחר הבעל והנה תוס׳ ר״פ האשה כתבו דאיירי כאן דיש עדים דהעידו דמתו הבעל והבן מ״ה היא אינה נאמנת דאל״כ היא נאמנ׳ במיגו די״ל ניתן לי בן ועדיין קיים אז נאמנת כיון דהרוב מסייע לה דהרוב נשים מתעברות ויולדות מיהו למ״ש לעיל להרא״ש אפי׳ ע״א אין נאמן כ״ש היא בעצמ׳ וכן להרמב״ם דוקא ע״א או אשה לחברת׳ אבל לא היא לעצמ׳ וכן י״ל דתוס׳ כ״כ דווקא למ״ד דלא אזלינן אחר המיעו׳ אבל למסקנא דחיישינן למיעוט כמ״ש בסמוך תו אינה נאמנת לומר ניתן לי בן דחיישינן למיעוט וא״ל בניתן לי בן אז הרוב מסייע מ״מ אינה נאמנת ולמה לא חיישינן שמא ילדה ואסורה ליבם אף על גב החזקה מסייעה דמותר׳ ליבם מ״מ הרוב מכחיש החזקה כי היכ׳ לצרת׳ חיישינן שמא ילדה כן יש לחוש שמא ילדה היא ואסורה ליבם ויש ליישב:
(יד) עדים – עיין מ״ש הב״ש. כתב הרמ״ט ח״ש סימן פ״ג מי שבאה שמועתו מארץ רחוקה הרבה. והיה לו בנים כאן ומתו ולא נודע אם מת הוא קודם או הם אין לחוש לזה וחולצת. ואעפ״כ ראוי שתאסור עצמה על הכהנים ע״ש. והב״י בשם רבינו ירוחם כתב דנסתפק הר״ש אם מהני כשנדרה אשה זו שלא תנשא לכהן ע״ש:
(ו) ס׳ י״ב עד שיבואו עדים. נ״ב ואם חלצה ואחר כך באו עדים שמת בעלה ואח״כ מת בנה מכריזים ומתירים אותה לכהונה ע״ל סי׳ קס״ד ס״ב וע׳ ברמב״ן במלחמות ובהה״מ פי״ז הי״ח מהל׳ אסורי ביאה וע׳ תשו׳ לחם רב סי׳ ל״ג:
(כה) בד״א כו׳ – עב״ש שכ׳ הרי״ף והרא״ש השמיטו סוגיא זו משמע דס״ל דלא קיי״ל כסוגיא זו אף ע״ג בהלך עם צרתה כו׳ עכ״ל ועיין בית מאיר שכתב עליו אף שגם הט״ז בהתשובה הלך בדרך הזה עכ״ז כם דברים תמוהים גו׳ ומה שהקיל הט״ז בהתשובה השניה במח״ב הפריז על המדה נגד המבואר בש״ע בלי טעם ולכל הפחות היה לו להשביעה בנל חומר שלא תנש׳ לכהן עכ״ל. ועיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ג סימן מ״ה והוב׳ קצת לעיל ס״ל סוף סק״ו. ועמ״ש לעיל סי׳ ל״ח ס״ק יו״ד:
הלכה היא ובעלה לבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואח״כ מת בעלי נאמנת ומתייבמת מת בעלי ואח״כ מת בני אינה נאמנת וחולצת ולא מתייבמת וכתב הרמב״ם במה דברים אמורים כשהיתה פסולה מתחלה לכהונה כגון שהיא גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת שמא יבואו עדים ויעידו שהדבר כן כמו שאמרה שהבעל מת תחילה נמצא שחליצה זו אינה כלום ותינשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן לפיכך לא תחלוץ ולא תתייבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כמו שיצאת עד שיבואו עדים.
(כד) ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפ״ג והוא מבואר בגמ׳ פרק האשה בתרא (יבמות קיט:) דאמרינן התם אמתני׳ אחריתי דאינה חולצת גזירה שמא ימצא הדבר שאינה צריכה חליצה ונמצאת מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרי הא שרו חלוצה לכהן ומותיב מהאי מתני׳ דאמרינן בה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקא אמרה ונמצא אתה מצריך כרוז לכהונה אמר רב פפא בגרושה רב חייא בריה דר״ה אמר באומרת אני והוא נחבאנו במערה ופירש״י בגרושה שהיתה גרושה כבר מאיש אחר שפסולה לכהונה אני ובעלי נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבא ולהעיד הילכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי עכ״ל ולפי שראה רבינו שבפרק האשה שלום שהוא מקום משניות אלו לא איתמר עלייהו בגמרא מידי ולא נזכר שבמקום אחר העמידום באוקימתות אלו לכך כתב אלה הדברים בשם הרמב״ם ויש בלשון רבינו בדברי הרמב״ם חסרון וכך הוא לשון הרמב״ם ז״ל שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרו והבעל מת תחלה נמצאת חליצה זו אינה כלום ותינשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה ואינו יודע בעדים שבאו לפיכך לא תחלוץ ולא תתייבם וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כז) הלכה היא ובעלה לבד דהשתא היא בחזקתה שתוכל להתייבם ולכן כשאמרה ניתן לי בן נאמנת אבל כשאומרת מת בעלי ואח״כ מת בני שתרצה להוציא את עצמה מחזקתה להיות מותרת לשוק אינה נאמנת:
(כח) או שאמרה במערה היינו כשמתו ר״ל שאז א״א לבא עדים ולהגיד שהרי לא היה שום אדם במיתתם:
(כט) ותינשא לכהן ויאמרו חלוצה כצ״ל. וא״ל יתקנו חכמים שלא תינשא לכהן די״ל דאם יבאו עדים ויאמרו שהאמת הוא כמו שאמרה לא תשמע לתקנת חכמים שתאמר הואיל שבנה היה חי בשעת מיתת הבעל פשיטא שהיא מותרת לכהן והחליצה שלא כדין היתה:
(ל) לפיכך לא תחלוץ ולא תתייבם ז״ל הרמב״ם ויראה הרואה אותם שחלצה ונשאת לכהן וידמה שחלוצה מותרת לכהונה והוא אינו יודע בעדים שבאו לפיכך לא תחלוץ כו׳:
(יט) האשה שהלך בעלה ובנה למ״ה וכו׳ כ״פ הרמב״ם בפ״ג ונראה מדבריו שם שלמד כך מדין היה לה חמות דר״פ האשה בתרא דכיון דהתם אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במ״ה מפני שלא גזרו בדבר זה חלא נעמיד אותה על חזקתה ה״נ הכא אמרינן העמד אותה על חזקתה ודין ה״ל חמות כתבו רבינו בסוף סימן קנ״ז:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יג) הָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלֵךְ, הֲרֵי זוֹ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם עַד שֶׁתֵּדַע אִם יָלְדָה צָרָתָהּ אוֹ לֹא יָלְדָה. וְאִם הָיְתָה אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּה, הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת לְאַחַר ט׳ חֳדָשִׁים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ל) שם ושם ומטעם מ״ש לעיל
(יח) ה״ז לא תחלוץ וכו׳. הטעם אף על גב רוב מתעברות ויולדו׳ א״כ ע״פ הרוב היא פטורה מיבם חיישינן למיעוט משום חזקה מסייע׳ למיעוט ולא תחלוץ מטעם דאתה מצריך כרוז לכהונה וכתב ב״י בשם רי״ו נסתפק הרא״ש אם מהני כשנדרה אשה זו שלא תנשא לכהן, עיין רמב״ם פ״ג דלא חיישינן לצרתה במדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה:
(לב) ואם היתה כו׳ – ושם וכאן לא שייך תי׳ השני:
(לג) לאחר כו׳ – שם לזעירי:
(ז) ב״ש אות י״ח נסתפק הרא״ש. נ״ב הר״ש והוא בת׳ רשב״ש סי׳ תרי״ד וע׳ תשו׳ גינת וורדים חאה״ע כלל ב׳ סי׳ ה׳:
(כו) בעלה וצרתה כו׳ כו׳ – ולא תתייבם כו׳ עיין בתשו׳ נו״ב תניינ׳ ס״ס קמ״ג שכ׳ וז״ל דע״כ לא שנינו אלא הנך בעלה וצרתה כיון שיש לו אשה רוב נשים מתעברות ויולדות אבל אם הלך בעלה לחוד למדה״י ה״ז תתייבם ואמאי ניחוש דילמא נשא שם אשה ושוב אמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות אלא ודאי דלהא לא חיישינן ואף דאיכא למימר שהמשנה לרבותא נקט בעלה וצרתה דאפ״ה לא תנש׳ אבל לעולם להתייבם אסורה גם בהלך בעלה לחוד אמנם בריב״ש סימן תק״ט מבואר דדוקא היכא דיצא קול שבעלה נשא אשה במדה״י והוליד הוא דאסורה ליבום אבל בלי קול אף שהלך בעלה למדה״י לא חיישינן עכ״ל: ולכאורה צ״ע אמאי לא הזכיר דברי הגמרא במקומו מאי היא צרתה הא קמ״ל להא צרתה הא דחיישינן לצרה אחריתי לא חיישיי ופרש״י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא (ואולם מדברי הרמב״ם פ״ג מהל׳ יבום שכ׳ אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת כו׳ לא ת חוש לצרתה שבמדינ׳ אחרת הואיל ולא הי׳ בעלה עמה במדינה. נרא׳ דכך מפרש הוא דלצר׳ אחריתי לא חיישינן וכ״כ התוי״ט שם. ומדלא רצה לפרש כפשט׳ כפרש״י משמע קצת שדעתו דבאמת חיישי׳ שמא אשה אחרת נשא מיהו אין זה מוכרח) וצ״ל משום דהי׳ מקום קצת לחלק דשאני התם שכבר יש לו במדה״י אשה אחת. אמנם בשה״ג שם בשם ריא״ז נתב מפורש כדברי הנו״ב דגם בהלך בעלה לחוד ל״ח שמא נשא שם אשה והוליד בנים ע״ש. ועיין בספר ב״מ כתב ג״כ הכי בשם יש״ש וש״ג ושכן מבואר בהסוגיא ע״ש. ויש להסתפק אם בעלה שהה עם צרתה עשר שנים ולא ילדה ושוב הלך עם צרתה למדה״י אי גם בכה״ג לא תתייבם אי שייך גם בה רוב נשים מתעברות ויולדות וע׳ בתוספות יבמות פ׳ החולץ דף ל״ז בד״ה וזו הואיל ולא הוכר עוברה במ״ש דאין סבר׳ כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כו׳ וע׳ במהרמ״ל שם ובתשו׳ נו״ב קמא סי׳ ס״ט ודוק:
האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואין לה בנים ובאו עדים שמת בעלה לא תתייבם ולא תינשא לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט׳ חדשים למיתת הבעל ותינשא ממה נפשך שאם ילדה צרתה הולד פוטר ואם לא ילדה החליצה פוטרת דשמא ילדה ולד של קיימא והחליצה כמי שאינה ואולי תינשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן לפיכך אם היא גרושה או חללה תחלוץ אחר ט׳ חדשים ותינשא אבל לא תחלוץ בתוך ט׳ ותינשא אפילו אחר תשעה דשמא מעוברת היתה צרתה והפילה וכיון שהיתה צרתה מעוברת לא היתה חליצה זו חליצה.
(כה) האשה שהלך בעלה וצרתה למ״ה ואין לה בנים ובאו עדים שמת בעלה לא תתייבם ולא תינשא עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה משנה פ׳ בתרא דיבמות (שם) ומ״ש ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט׳ חדשים למיתת הבעל ותינשא ממ״נ וכולי שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים כמ״ד הכי כתוב בספר רבי׳ ירוחם נסתפק לר״ש אם יש לדבר פתח היתר כשתדור אשה זו ע״ד רבים שלא תינשא לכהן שכל עצמנו לא חששנו אלא מטעם דהצרכת כרוז ואחר שתדור נסתלקה חששא זו והאריך שם בזה ומ״ש לפיכך אם היתה גרושה או חללה תחלוץ אחר תשעה חדשים מבואר שם כתוב בספר רבינו ירוחם:
(כו) ומה שכתב אבל לא תחלוץ בתוך ט׳ ותינשא אפי׳ אחר ט׳ דשמא מעוברת היתה צרתה והפילה וכיון שהיתה צרתה מעוברת לא היתה חליצה זו חליצה הכי איפסקא הלכתא בר״פ החולץ (יבמות לה:) כר״ל דאמר חליצת מעוברת לאו שמה חליצה וכתב הרמב״ם בספ״ג אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין צ׳ יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתייבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה ופשוט הוא דין אשם שהלך בעלה למ״ה ומת שם ונשארה זקוקה ליבם ויצא קול שהיה לבעלה אשה אחרת לשם אם מתירים אותה לחלוץ כתב הריב״ש בתשובה סימן תק״ט:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לא) ולא תינשא לעולם עד שתדע כו׳ אבל צרתה זו שהיתה עם בעלה כשמת תמתין צ׳ יום כמבואר בב״י:
(לב) ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט׳ חדשים אבל לא בתוך ט׳ כמ״ש בסמוך:
(לג) ואולי תינשא לכהן פירוש אחר שתדע שנולד בן לצרתה:
(כ) הלכה היא ובעלה ובנה וכו׳ משנה ס״פ האשה שלום והטעם בכולן דאינה נאמנת להוציאה עצמה מחזקתה שהיתה בו בשעת הליכה להקל אלא להחמיר וחולצת ולא מתייבמת. ומ״ש וכתב הרמב״ם בד״א וכו׳ בפ״ג והכי מוקי לה בפרק האשה בתרא אבל הרי״ף והרא״ש השמיטו אוקימתא זו מפסקיהם ונראה דס״ל דדוקא באשה שהלך בעלה וצרתה למ״ה דכתב רבינו בסמוך התם הוא דאיכא למיחש לשמא ילדה צרתה ולד של קיימא דהא שכיח טובא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וכו׳ ומ״ה תנן בר״פ האשה בתרא לא תינשא ולא תתייבם פי׳ לעולם וכאוקימתא דר׳ חנינא התם אבל בהלכה היא ובעלה וכו׳ דתנן בסתמא חולצת ולא מתייבמת משמע פשטא דלעולם שריא בחליצה ולא חיישינן הכא לדילמא אתו סהדי ואמרי כדקא אמרה איהי ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה דאין לנו לחוש מעצמנו דילמא איכא סהדי אא״כ שיצא קול בכאן דאיכא סהדי במ״ה כמו שהוכיחו התוספות בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלה) ולפ״ז הני אוקימתי דפרק האשה בתרא דרב פפא מוקי לה בגרושה ורב חייא בריה דרב הונא אמר באומרת אני והוא נחבאנו במערה אינו אלא לפי סברת המקשה שהשוה דינים אלו וקאמרי דאף לדידיה לא קשיא אבל לאו דסמכא נינהו הני אוקימתי דקושטא הוא דדיניהם חלוקים וכפשטא דמתני׳ דאיכא לחלק שפיר בין חששא דדלמא ילדה דשכיח ובין חששא דלמא אתי סהדי דלא שכיח כנ״ל דעת הרי״ף והרא״ש ומיהו לענין מעשה יש להחמיר כהרמב״ם ורבינו שהביא דבריו:
(כא) האשה שהלך בעלה וצרתה וכולי עד לא היתה זו חלוצה בריש פרק החולץ אפסיקא הילכתא כריש לקיש דפסולה מדכתיב ובן אין לו עיין עליו פירוש הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים אינה בת יבום וחליצה ולפי טעם זה אפילו היתה צרתה מעוברת בשעת חליצה של זו נמי לא פטרה ההיא חליצה כיון דההיא שעתא לא הוית שייכא ההיא חליצה הואיל ואחת מהן מעוברת ואיכא הכא עיין והכי מבואר בסוגיא ובפירוש רש״י למאי דמייתי סייעתא לריש לקיש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ״ה וכו׳ ואף על גב דדחינן לההוא סייעתא עיקר דבריו דחלוצה לא פטרה הואיל ואחת מהן מעוברת לא נדחה ע״ש (בדף ל״ו ע״א):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×