(י) ומה שכתב ואפילו זרע שיולד אחר מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא משנה בפ׳ החולץ (דף לה):
(יא) ומה שכתב כגון שידוע שנולד לט׳ חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אח״כ הוא.
(יב) ומה שכתב ואפי׳ אין ידוע וחיה ל׳ יום אח״כ וגמרו ציפורניו ושערו וכו׳ פשוט בר״פ החולץ
(יבמות לו:) גרסי׳ התם תנן רשב״ג אומר כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי פירש״י ספיקא הוי וחולצת ולא מתייבמת ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו או לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן בפ׳ יוצא דופן
(נדה מג:) תינוק בן יומו פוטר מן היבום ובפ׳ הערל
(יבמות פ:) תניא איזהו בן ח׳ כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וצפורניו אף על פי שלא כלו חדשיו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרי׳ האי בר ז׳ הוא ואשתהויי הוא דאשתהי וסובר רבינו דרשב״ג ורבי לא פליגי וכל היכא דלא ידעינן דכלו לו חדשיו בעינן תרתי חדא שגמרו שערו וציפורניו ושישהה ל׳ יום ואיני יודע מאין לו זה דאין לומר דמשמע ליה האי מדברי התוספות שכתבו בפרק ר״א דמילה
(שבת קלו.) דליכא למימר דלא קאמר הלכה כר׳ משום דבעי הוכחת סימנים שערו וצפורניו אבל רשב״ג לא בעי דהא פשיטא דבן ח׳ שלא גמרו שערו וצפורניו לכ״ע לא חיי עכ״ל דאין זו ראיה דהתם בבן ח׳ ודאי איירי אבל בשאינו ידוע אם הוא בן ח׳ או בן ט׳ משמע דלא בעי רשב״ג שגמרו שערו וצפורניו ואפי׳ בבן ח׳ נמי איכא למימר דלא בעי רשב״ג גמרו שערו וצפרניו אלא בדלא אשתהי אבל כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל ואפילו לא גמרו שערו וצפרניו וגם אין לומר דמשמע ליה הכי מדכתב הרא״ש בפרק הערל טעמא דלא גמרו סימנים הא גמרו אמרי׳ בר ז׳ הוא ואשתהויי אשתהי ויוצא מידי נפל בל׳ יום אליבא דר׳ כמו לרשב״ג ע״כ דאיכא למימר רבי אית ליה דרשב״ג אבל רשב״ג לית ליה דר׳ דנהי דלר׳ אע״פ שגמרו שערו וצפרניו אינו יוצא מידי נפל עד ששהה ל׳ יום לרשב״ג גמרו שערו וצפרניו אינם מעלים ולא מורידים ואין הדבר תלוי אלא בשהה ל׳ יום באדם בלבד וגם הרמב״ם בפ״א מה׳ ייבום לא הצריך אלא שיכלו חדשיו ויחיה ל׳ יום ולא הזכיר שם גמר שערו וצפרניו ולכן דברי רבינו צ״ע:
ומה שכתב אבל אם ילדה ולא חיה ל׳ יום אחר שנולד אפילו מת ביום ל׳ בר״פ החולץ ובפ׳ ר״א דמילה איתמר מת ביום ל׳ ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת.
ומה שכתב לא שנא מת מחמת חולי לא שנא נפל מן הגג או אכלו ארי ומת בפרק ר״א דמילה שם אהא דתניא רשב״ג אומר כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה ואת״ל פליגי עליה הלכה כמותו או לא ת״ש דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב״ג הלכה מכלל דפליגי ש״מ אמר אביי פיהק ומת ד״ה מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי מר סבר מת הוא ומ״ס חי הוא ופירש הר״ן כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי כלו׳ שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר מר סבר היינו רבנן חי הוא ומ״ס היינו רשב״ג מת הוא ופי׳ ה״ר יונה דלאו דוקא פיהק אלא ה״ה חלה ומת מדקא מסיים אביי למילתיה כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי ולא קאמר כי פליגי בחלה ומת וכן נראה דעת הרי״ף שהשמיט הא דאביי ונראה שהוא דוחה אותה מהא דאמר רבא מת בתוך ל׳ יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת וטעמא משום דסמכינן ארבנן דאמרי לאו נפל הוא אלמא אפי׳ בשלא אכלו ארי פליגי רבנן אבל ה״ר יונה כתב דלא פליגי אביי ורבא דהא דרבא מיתוקמא בנפל מן הגג או אכלו ארי והרז״ה פירש דאביי בפיהק ומת דוקא הוא דקאמר דלא פליגי משום דכיון דאיכא ריעותא מוכחא מילתא דנפל הוא אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דליכא ריעותא דאפילו בן קיימא נמי חלה ומת ולפי זה הא דרבא מיתוקמא בחלה ומת והוי כאכלו ארי ולא פליגי אדאביי כלל עכ״ל ורבינו סובר דהלכה כרשב״ג ולפיכך פסק דל״ש מת מחמת חולה ל״ש נפל מן הגג או אכלו ארי ומת הוי ספק נפל וכ״כ הרמב״ם בפ״א מהלכות ייבום וז״ל אם מת בתוך הל׳ אפילו ביום הל׳ בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא וצריכה חליצה מד״ס אבל לא תתייבם ע״כ כתוב בהגהות מרדכי דכתובות שאם מת הולד תוך ל׳ יום נוטלת כתובתה לאלתר אע״פ שהיבם קטן:
ומה שכתב ואם אינו ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת תוך ל׳ יום כ״כ הרא״ש בתשובה כלל נ״ב וז״ל הא דמספקא לך אם האשה נאמנת על עצמה לומר שכלו חדשי העובר שילדה אחרי מות בעלה כשלא שהה ל׳ יום כדי שלא תצטרך חליצה לא ידענא במה נסתפקת למה תהיה נאמנת אפי׳ לאחר אתתא לא מהימנא כ״ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ולא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא די׳ יוחסין (עד.) דקאמר התם ג׳ נאמנים על הבכור חיה אביו ואמו והתם גופיה לא אמרינן הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרים ובשביל שהאמינה תורה לאב אע״פ שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו עכ״ל:
(יג) ומה שכתב ואם הפילה נפל אחר מותו מתייבמת כ״כ רבינו ירוחם אם לא יצא לאויר העולם קיים או חולצת או מתייבמת וכך מבואר בדברי הרמב״ם פ״א מה׳ יבום ור״פ החולץ
(יבמות לה:) אמרינן אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא אפולי מפלה בת חליצה ויבום היא:
[בדק הבית: ובהדיא תנן בפ׳ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם אין הולד של קימא יקיים:]
(יד) ומה שכתב בשם הר״ף היכא דאיכא לאסתפוקי שמא כלו לו חדשיו או אפילו ילדתו מת אסור להתייבם וחולצת כדמוכח בנזיר
(יג.) כו׳ יש לתמוה עליו דמאן מייתי מר״ש דמשמע דלא קי״ל כר״ש דיחידאה הוא וי״ל דע״כ לא פליגי אלא בספק נזירות דרבנן סברי להקל ור״ש סבר להחמיר אבל גבי ספק זיקה כ״ע להחמיר (ועוד יש)
[בדק הבית: צריך להעביר הקולמוס ע״ז ולכתוב במקומו ואין] לומר דמשמע ליה ז״ל דהלכה כר״ש מדאמר בגמרא אמילתא דת״ק מאן תנא ר׳ יהודה משמע דלא אתא אלא לאשמועינן דלא פליג אר״ש אלא יחידאה
[בדק הבית: דאינן טענה כלום דאף ע״ג דתיהוי מתני׳ כיחידאי הא קיימא לן דהלכה כסתם משנה וכן הלכה כר׳ יהודה לגבי ר׳ שמעון.] ומ״מ איני יודע למה הניח תלמוד ערוך שבר״פ החולץ מפורש בענין יבום וחליצה ואהדר למילף מנזיר:
כתוב בתשובת הרב שלמה בן הר״ש בר צמח שמכלוף נפטר בח׳ לאלול והניח אשתו מעוברת ובאחד לאייר ילדה בן שלם בשערו וצפרניו ולבסוף ח׳ ימים מת והיה למכלוף הנזכר אח במ״ה והתיר את אשתו מפני שביום ט׳ באב היה חולה כשבא לביתו כי כשהלך מביתו היה כ״ו לתמוז ויש עד אחד מעיד שאז אמר שהיה חושש שאשתו מעוברת ולא אמר זה אלא על שהגיעה זמנה לראות ולא ראתה כשיצא הוא הניחה בחזקת טהורה אפי׳ שנאמר שמיד כשיצא הוא ראתה נחשוב י״ד ימים על כ״ו לתמוז ובא לי״א יום לאב והרי הוא היה חולה ובני אדם נכנסים לבקרו והנשים אומרות שאמו ביום ובלילה עמו מיום שחלה עד שמת מסתמא לא טבלה אשתו א״כ ע״כ לומר שמקודם נתעברה כמו שאמר הוא וסומכין עליו דאיהו קים ליה בגווה ונאמן הוא לומר יש לי בן ומטעם שני מפני שגמרו שערו וצפרנייו ומטעם שלישי משום דהוי כבעל ופירש כיון דבכ״ו לתמוז יצא ומיד כשבא חלה ולא היה שהות לטבילה אם היה אמת שראתה אחר שיצא הוא מביתו ואפי׳ לפי דברי אמו שטבלה בכ״ב לאב נשארו מאב ט׳ ימים עד ר״ח אייר הם ח׳ חדשים וט׳ ימים נסיר ה׳ ימים לתשלום החדשים החסרים לפי שחדשי ההריון הם מל׳ יום נשארו ד׳ ימים יותר מח׳ חדשים וכיון שנכנס בחדש הט׳ ואפי׳ יום אחד חוץ מיום שנתעברה בו אע״פ שלא גמרו סימניו ולא שהה ל׳ יום הוי ולד גמור ואע״פ שאמרו פ׳ בנות כותים
(נדה לח:) יולדת לט׳ יולדת לשלמים כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכזיב זה והתוס׳ כתבו שעתה נשתנו הענינים כמו שאמרו פ״ג דבכורות
(כ.) פרה וחמורה אינן יולדות אלא לג׳ שנים ועתה יולדות לב׳ שנים וכן תמצא בהרבה דברים והאריך בתשובה זו:
ובתשובות הריב״ש סי׳ תמ״ו כתוב שנשאל על אשה כבת כ׳ שנישאת ושהתה עם בעלה ל״ה יום ולסוף אלו הימים חזרה וטבלה לנדתה ונתייחדה עם בעלה ותוך ג׳ ימים מת בעלה ומיד נסתפקה בהריון ולבסוף ילדה בת ויתברר שמיום מיתת בעלה עד יום לידתה יש ט׳ חדשים וכ״ב יום והבת גמרו שערותיה וצפרניה ומתה לכ״ט יום והשיב אם מה שנולדה הבת באמצע חדש תשיעי אינו קרוי כלו לו חדשיו מה שגמרו סימניה אינו מוציאה מידי ספק נפל כיון שמתה תוך ל׳ יום דקי״ל כרשב״ג דכל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל דמשמע הא לא שהה הוי ספק נפל כדאיתא בפ׳ החולץ ואיתמר התם מת בתוך ל׳ יום ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת אם אשת כהן היא אינה חולצת ואסיק התם דבאשת ישראל חולצת כר״ש בן גמליאל דקיימא לן כוותיה ובאשת כהן סמכינן ארבנן דאמרי אע״ג דלא שהה ולד מעליא הוי וההיא ודאי לא בידעי׳ שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש הוא דבכה״ג אפי׳ רשב״ג מודה דולד מעליא הוי אפי׳ לא שהה כדאיתא בפרק יוצא דופן ולא בבן ח׳ ודאי כגון שבעל ופירש הוא נמי דבכה״ג לא אמרי רבנן דאע״ג דלא שהה ולד מעליא הויא אדרבא אמרי דאע״ג דשהה נפל ודאי הוי ואע״ג דגמרו סימניו ואפי׳ שהה ל׳ יום אלא ודאי ההיא דפרק החולץ בסתם ולדות היא שבעל ולא פירש והם בספק בן ח׳ או בן ט׳ וגמרו סימניו ואף הרמב״ם שפסק כר׳ דכל שגמרו סימניו הוי ולד מעליא אפי׳ בן יום א׳ כמ״ש בפ״א מהל׳ מילה כבר כתב בפ״א מה׳ יבום שזהו בדין תורה אבל חכמים החמירו להצריכה חליצה כל שלא שהה ל׳ וא״כ בנדון זה אם נחשוב אותה כסתם ולדות שהם ספק ב׳ ח׳ ספק בן ט׳ אף ע״פ שגמרו סימני הבת כיון שלא שהתה ל׳ יום צריכה חליצה ובדיעבד נמי באשת ישראל אלא שאם נתקדשה לכהן אינה צריכה חליצה ועוד איפשר לומר דבנדון זה אפי׳ נתקדשה לכהן צריכה חליצה משום דהוי ספק נפל אפילו לרבנן מדאמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא וכו׳ ופירש״י דלאו דוקא פיהק ומת אלא ה״ה לחלה ומת וכ״כ ה״ר יונה והרא״ש ולדבריהם הא דאמר רבא בפרק החולץ דבאשת כהן אינה חולצת משום דסמכינן ארבנן בנפל מן הגג או אכלו ארי הוא אבל חלה ומת בנדון זה אפי׳ רבנן מודו וא״כ אפילו אשת כהן חולצת אלא שהרי״ף השמיט להא דאביי משמע דס״ל דפליג אדרבא דהא דרבא סתמא הוא בכל ענין וגם הרז״ה סובר דאביי בפיהק ומת דוקא אבל חלה ומת הרי הוא כנפל מן הגג או אכלו ארי ולפי דברי שניהם אף בנדון זה שהוא חלה ומת פליגי רבנן אבל מה שראוי להסתפק בנדון זה הוא אם מה שנתברר שילדה לאחר מיתת הבעל ח׳ חדשים וכ״ב יום הוי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו או לא דאי הוי ככלו לו חדשים הדבר ברור שאפילו לא שהה ל׳ יצא מכלל נפל אפילו לרשב״ג כדאמרינן בפרק יוצא דופן ומדברי הרמב״ם נראה דבעינן ט׳ שלימים שכך כ׳ בפ״א מהלכות יבום ונולד לט׳ חדשים גמורים וכ״כ בסמ״ק וכן נראה מפירש״י בפרק רבי אליעזר דמילה וכו׳ ונראה שסמכו על ההיא דאמר שמואל בפרק בנות כותיים
(נדה לח.) וכן משמע בהדיא בפרק החולץ וכו׳ אבל מצאתי להרמב״ן בת״ה דנולד לט׳ חדשים אפילו מקוטעים מתאבל עליו וא״כ בנדון זה לפי סברת הרמב״ן הרי כלו חדשיו ואינה צריכה חליצה כלל ודבר זה כיון שלא מצאנוה מבואר בתלמוד והראשונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ובנדון זה אף אם נאמר דלא הוי כלו חדשיו אינה צריכה חליצה משום ספק גמור אלא משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינה חולצת מעתה הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה הנה יש לו עמוד נכון להשען עליו הרמב״ן שהוא כדאי לסמוך עליו וכ״ש אם הוא שעת הדחק שהיבם קטן או שהוא במדינת הים והמחמיר להצריכה לכתחלה חליצה תבא עליו ברכה עכ״ל: