(א) אלו שאסורים – בטור כתב אלו שאין בני קידושין כו׳ וכתב ב״י הלשון אינו מדוייק דהא אותן שאסורים מדרבנן קדושין תופסין בה ותירץ בד״מ דקמ״ל הטור שאין קידושין גמורים נ״מ שאם בא אחר וקידשה צריכה גם ממנו גט ע״כ ואינו נכון דהא בסי׳ מ״ד סעיף ז׳ כתב להדיא המקדש א׳ מהשניות ה״ז מקודשת קידושין גמורין ונ״ל דכוונת הטור שאלו שיש איסור בקדושתייהו דהיינו אף אם לא יבא עליה אח״כ מ״מ בקידושין לתו׳ יש ג״כ איסור דרבנן דגליא דעתיה שאינו חש לדברי חכמים ועושה פעולה לישאנה ונראה דבזה חמור איסור דרבנן משל תורה דאלו בשל תורה אין איסור כ״כ בקידושין לחוד דהא לא (אהני) מעשיו וממון שנתן הוה מתנה כדאיתא פ״ק דב״מ אדם יודע שאין קדושין תופסים באחותו וגמר ונתן לשם מתנה או לשם פקדון משא״כ באיסור דרבנן שקידושין תופסין אהני מעשיו ע״כ יש איסור שמראה שפוקר על דברי חכמים כנ״ל (דברי המגיה כתב ב״ש בסק״א דלב״י אם קדשו שנים ערוה דרבנן תופסים קידושי שניהם דאל״כ יהיה דברי הב״י סותרים אהדדי ממה שכתב סי׳ ב׳ אם קידש א׳ לפני עדות פסולי דרבנן ובא אחר וקידש ג״כ לפני עדות פסולי דרבנן קדושי שניהם תופסין בה א״כ גם בערוה דרבנן הדן כן עכ״ל ול״נ דלא דמי כלל דבשלמא אם קידש בפני עדים פסולי דרבנן הוי כמי שקידש שלא בפני עדים כלל אף דכשרים הם מן התורה מ״מ אינם ראוים להעיד כלל על קידושיו מכחד הם אסורים מדרבנן ודבר זה דומה כמי שקידש בפני אלמים דאף שם בשרים להעיד מחמת עצמן מ״מ פסולים הם מכח שהם אלמים ה״ה כאן אף שהם כשרים מן התורה מ״מ פסולים הם מדרבנן ואינן יכולים להעיד וכה״ג אמרינן ביומא ר״פ י״ח לענין קרבן שבועה דפסולי עדות דרבנן פטורין מקרבן שבועה דאע״ג דמדאורייתא חזי מ״מ לאו בר הגדה הוא כיון דפסולים דרבנן הם ע״ש א״כ אפשר אין הקידושין חלין מתחילה מן התורה בפני עדות כזה שאין יכולים להעיד לכן חלין קדושי שני ג״כ כמו קידושי ראשון אבל בקודש ערוה דרבנן דמדאורייתא תופסין ואין כח בידם להוציא הקדושין רק שאסור לכונסה אח״כ וצריכה גט א״כ עכ״פ אם קידש השני אין קידושין תופסין כלל דקידושי ראשון קידושין גמורין וכמו שהביא הט״ז ראיה מסי׳ מ״ד וכמו שמתמה עצמו בחמ״ח ע״ש מה שהקשה על רמ״א דמסופק בזה אם חלו קידושי שניהם ואדרבה דאם היה ס״ל להב״י דקדושי שניהם תופסין היה ק׳ עליו מסי׳ מ״ד הנ״ל דכתב שם דקדושין גמורין הם מראשון ואם קידש שני אין קידושיו כלום עכד״ה).

(ב) אבל אם אמו ז״ל רש״י גזרו רבנן על אם אמו משום אמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו אע״ג דגזירה לגזירה היא משום דתרווייהו אמא רבתא קרו להו עכ״ל.

(ג) ואין לה הפסק לפי שיש (בדורותי׳) ערוה דאורייתא דהיינו אמו ואם אמו שהוא התחלת הגזירה יש עליה שם איסור דאורייתא אימא רבתא קרו להו ולפיכך החמירו שלא יהיה הפסק לאפוקי אם אבי אמו שאין התחלת גזירה שם איסור דאורייתא שאין קורין לה אמא רבתא שהיא דור רביעי לא החמירו בה.

(ד) אם אביו אסורה דגזרינן משום אם אמו וכולהו חדא גזירה דאמא רבתא קרו להו וכיון שיש בהתחלת הגזירה שם איסור דאורייתא אין לה הפסק.

(ה) אם אבי אביו כו׳ – וכתב בדרישה וז״ל ומיהו דהך אם אבי אבי אביו דמותרת היינו דאינה מכח שורש אם אבל אסורה משום אשת אבי אבי אביו כו׳ ולי נראה דכאן מיירי מצד איסור אם לחוש שהיא אנוסה מאיש א׳ ולא נקרא אשתו מ״מ יש איסור מצד אם.

(ו) אשת אבי אביו אסורה מדרבנן דגזרינן משום אשת אביו שהיא דאורייתא ואין לה הפסק להיתר כיון שיש איסור דאורייתא בשם זה של אשת אב.

(ז) אשת אבי אמו דגזרינן משום אשת אבי אביו וחדא גזירה היא דתרווייהו קרי להו אבא רבא אבל מכאן ואילך כגון אשת אבי אבי אמו מותרת דבשם זה אין כאן איסור דאורייתא וא״ל שנגזור גם בזה משום אשת אבי אבי אביו ותהיה ג״כ אסורה לעולם משום דהתם שכיחי פי׳ רש״י למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש קורב׳ יותר מאמו ולא אתי לאחלופי וכאן אין רעות׳ דקריאת אבא רבא דזה לא שייך אלא בדור הג׳.

(ח) וי״א דאשת אבי אם כו׳ – זה דעת ת״ה סי׳ רט״ו וכדי לברר הדבר נעתיק הסוגיא עם השייך לה ויהיה כלל בידינו בכל דינים אלו. איתא בפ״ב דיבמות דף כ״א ת״ר אלו הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו אמר רב ד׳ שניות יש להן הפסק פירש״י שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו הוה עד סוף כל הדורות בשניות נקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן הא וכלתו. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו דגם בזה יש הפסק ושרינן אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייך בדורות הללו אישות (דאורייתא) ופירש״י בסמוך אבל אם אמו דשייכ׳ בדורותי׳ ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת (אבי) אביו יש בדורותי׳ אשת אביו דאורייתא אם אביו נמי אף ע״ג דלא שייכא דורה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמחלפ׳ באם אם אמו ופרכינן ורב מ״ט לא חשיב ליה להך דזעירי שיש לו הפסק דהיינו אשת אבי ואמו ומשני מחלפ׳ ליה אשת אבי אביו דאי אמרת שיש הפסק באשת אבי אמו אתי למימר באשת אבי אביו (יש הפסק) ושם איכא לאותן דורות אישות דאורייתא פי׳ אשת אב וזעירי אומר דהתם שכיח דאזיל למשפחת אב אדם רגיל לילך ויודע שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מחלפי והרי״ף מביא ירושלמי נא בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו ופי׳ הפוסקים דהנך דבר קפרא יש להם הפסק וכיון דרש״י פי׳ דאם אביו אין לו הפסק ואסור אף באם אבי אביו ה״ה אף באם אבי אבי אביו דהא נקטינן ליה בהנהו דאין הפסק ממילא פליג על ב״ק דס״ל רק אם אבי אביו ותו לא וזעירי ס״ל ג״כ כרב באשת (אחי) אמו וגם ההיא דבר קפרא צ״ל דלא פליגי ובאמת קשיין אהדדי ההלכות וע״כ צ״ל דהוא ס״ל כמ״ש הרמב״ם והטור בסי׳ זה דהיינו דהא דאמרי׳ דאם האב אין לה הפסק לא לענין האב קא׳ דהיינו אפי׳ אם אבי האב דזה אינו אלא לענין האם עצמה דאותה האם של האב גורר׳ האיסור שלה פי׳ לאם שלה דוה כמו אמו עצמה שהיא דאורייתא וגוררת איסור לאם אמה עד למעלה כן הוא באם אביה שכל האמהות שלה עד למעלה אסורה בשבילה שכולם שייכות שלה אבל אם אבי האב שהי׳ לא שייכ׳ באם שלו עצמה אלא באביו אינה בכלל האיסור כלל ומן הראוי להתירה וכן ממש באם אבי אמו ה״א דמותר קמ״ל ב״ק הנהו אם אבי אביו ואם אבי אמו הם עצמם אסורים אבל יש להם הפסק דאם אבי אביו מותרת לו וכן אם אבי אבי אמו מותרת והנה יש כאן שני חלקים באיסור דרבנן הזה דהיינו במה שאנו אוסרים אפי׳ בגזירה לגזירה החלק הא׳ איסור אשת אב והשני באיסור אם והיינו לזעירי דמיירי באיסור דאשת אב ובזה הזכרים חמורים ואין איסור נקיבות אלא משום הזכרים וחלק השני באיסור אם וחלק ראשון דהוא לזעירי יש כאן איסור אשת אב שאשת אב עצמה היא דאורייתא וגזרו חכמים שאפילו באיסור אישות שמחמת אבי אביו דהיינו אשת אבי אביו אסור כמו אשת אב עצמה עד למעלה ובאשת אבי אמו גזרו ג״כ בשביל אשת אבי אביו ואע״ג דמשפחת אביו המיר ליה כדלעיל מ״מ כיון דאלו שניהם קרו להו אבא רבא ע״כ אתי למטעי אבל לענין למעלל אשת אבי אמו יש פלוגת׳ לרב אסור לזעירי מותר דל אתי למטעי למעלה של אשת אבי אביו להקל לשם כיון שחמיר טפי עליה וכאן אין שייך אבי רבה דזה לא שייך אלא לבאבי אביו או באבי אמו שקורין להם זה אבל בלמעלה מאלו אין שם זה וקי״ל כזעירי ובר קפר׳ נקט איסור אם ובזה נקיבות חמורים מזכרים כיון שיש אמו שהיא דאוריית׳ ובה פשיטא שאסור׳ מדרבנן אפי׳ בלמעלה כל האמהות של מעל׳ דומיה דאמה עצמה ואמרי׳ בגמרא דאם אמו ואם אביו שמם אמא רבת׳ וזה דוקא באם אביו אבל לא באם (אבי) אביו דשם לא גזרו איסור רק בה ולא בלמעלה מאותו אם וקשה למה הוצרכו בגמ׳ לומר הטעם משום אמא רבת׳ הא בלא״ה אמאי לא גזרי׳ אם אביו משום אם אמו דהא באיסור אשת אב שזכרנו היה ראוי לגזור באשת אבי אבי האם משום אשת אבי אבי אביו רק שלא גזרו מקל לחמור דמשפחת אב חמור ואם כן כאן באיסור אם דחמור טפי שפיר יש לגזור אם נתיר באם אביו כ״ש שיתיר באם אמו דקיל ליה ותו דגם באם אבי אביו נגזור שיהיה ממש כמו באם אם אמה ויהיה אסור ג״כ למעלה. ונראה דכאן באיסור אם דבר קפרא אין שייך למטעי מן האביו ואם אמו דודאי יש קורב׳ טפי באם אמו שהוא עצמה ובשרה של אמה ואם אם הוה ממש בכלל האם משא״כ באם האב עם האם עצמה שהיע עיקר האיסור ע״כ הוצרכו לומר טעם הגזירה בשביל שם אמה רבתא ולא אסרו אם אבי האם או האב מכח דמין לאם אם אמו אלא שנתנו חומר לאם אביה שיגיע האיסור עוד מעלה א׳ תו לא דהיינו באם אבי אבי אמה או אם אבי (אבי) אביו דבזה שרי וממילא באם אבי אביו שאין שם אמא רבתא לא גזרינן בשביל אם אם אמו אבל לעיל באיסור אשות דנקיט זעירי דאסרינן כל אשת אב אף ע״ג דאשת אם אינה עצמה ובשרה של אשת אב אלא דגזרינן כל האשת אב שלמעלה בשביל אשת אב שלמטה אם כן גם באשת אבי אמו ראוי לגזור בה משום אשת אבי אביו ע״כ הוצרכו לתרץ שם דמקל לחמור לא גזרינן כנלע״ד ליישב הסוגיא ועתה נבא להזכיר דברי ת״ח בענין אשת אבי אם אביו שכתב לאיסור והוא נכון דהא יש לזה הוכחה גמורה דהא קמן באיסור אישות דזעירי היה ראוי לגזור אפי׳ באשת אבי אבי אמו משום אבי אבי אביו לולי הך סברא דמקל לחמור לא גזרינן והיינו שם דהתחלת הקורבה בא מחמת אמו ואין הקורבה כ״כ כמו אם התחלתה מחמת אביו אע״ג דאח״כ בא הקורבה מאביו לאמו של אביו מ״מ לגבי הבן לא חשבינן אלא התחלת הקורבה שלשו וכיון שדעתו קרובה למספחת אביו יש לו קורבה גדולה לכל מה ששייך לאביו כי דרך מי שאוהב לא׳ אוהב גם להשייכות שלו וזה סברא נכונה ולזה נתכוון הת״ה שכתבו וז״ל ובנ״ד כיון דלגבי דידיה קירב׳ דאב הוא ואע״ג דלגבי האב קורבה דאם הוא מ״מ שכיחא טפי דאזלו נבייהו מלקורבה דהיה לאם דיי׳ עכ״ל וא״כ עיקר האיסור בזה מצד גזרה אטו אשת אבי אבי אביו ולמו״ח ז״ל שכ׳ שלהרמב״ם והטור מותר הדין של ת״ה דהיינו באשת אבי אם אביו כיון דאין כאן איסור אישות דלא אמרו שהאיסור הולך עד לבעלה אלא באם (אין) הפסיק אשה ביניהם ואין בזה שום היתר דודאי עיקר האיסור משום גזירה דאם אבי אבי אביו בלי שום הפסק כמו שזכרתי ועל רמ״א יש לתמוה כאן שכת׳ דין של ת״ה בשם י״א ובאמת הוא לד״ה והסוגיא ברור׳ כמו שזכרתי בס״ד.

(ט) אבל מדרבנן הוה זרעו לכן יש להחמיר לכתחילה כ׳ בלבוש ע״ז ולא ידעתי מה קאמר דהא כיון דמן התורה הולד הולך אחר השפחה וגויה פשיטא דלכתחלה אסור לבא עליה תיפוק ליה משום איסור שפחה וגויה ואי ר״ל אחר שנתגייר׳ הא כקטן שנולד דמי וצ״ע עכל גם בעיני יפלא מי הוא שיסתפק דבר זה דהלכ׳ רווחת בכ״מ דולד שפחה שפחה.

(י) אבל בת (בת) בתו כו׳ – זה בעי׳ בגמרא ולא אפשט׳ וראוי לפסוק לקולא כיון דמלתא דרבנן הוא וזה דעת הרמב״ם דיש להם הפסק אלא שפסקו להחמיר מכח הירושלמי שאמר שאברהם אסור בכל נשי ישראל ושרה אסורה בכל אנשי ישראל אלמא דבבנו ובתו אין להם הפסק והרמב״ם דפסק יש להם הפסק ס״ל דלא אכפת לן בתלמו׳ ירושלמי כיון דבתלמו׳ דידן מסיק לה בלא אפשיט׳ משמע דס״ל דניזיל לקול׳.

(יא) לאחר מיתתה אבל בחייה אסורה שמא לאחר שישא בת יזנה והרי היא ערוה עליו.

(יב) בת בת בתו כו׳ – אין להם הפסק גם אלו בעי׳ בגמרא ולא איפשט׳ וכן הוא (סעיף) ט״ו וע״כ פליגי הרמב״ם עם שאר פוסקים איך הלכה וכמו שזכרתי סעיף י״ב וקשה להרמב״ם דפוסל לקול׳ שיש הפסק מאי שנא מלמעלה באמו ואם אמו ואשת אביו דאין הפסק לכ״ע ולמטה בבתה ובת בתה נימא דיש הפסק ולכאורה י״ל דיש קורב׳ טפי בלמעלה מבלמטה וכה״ג כתבת בח״מ סי׳ ל״ב לענין עדות שיש חילוק בין בעל אם אמו לאבי חמיו דבתרווייהו הוה ראשון בשני בחד בעל ואפ״ה כבר בבעל אם אמו ובאבי חמיו פסול משום שיש קורב׳ טפי בלמעלה וא״א לומר כן דהא אם התיר כאן שיש׳ אותה שאחר ההפסק למטה מ״מ יהיה לגבי אשה הניסת למעלה ובדרישה כתב לתרץ זה דלעולם בתר האיש הנושא אזלינן שהוא עאושה מעש דלקוחין אבל להאשה לא הזהירה התורה בפי׳ שלא תקחנו ואפשר שהיא אינה עושה איסור כלל עכ״ל במחיל׳ מכבודו הגדול שכ׳ כאן דברים שלא ניתנה ח״ו לחלק בין האשה ובין האיש שהרי היא שניש׳ בחייבי לאוין או כריתות הוה כל העונש עליה כמו עליו ומקר׳ מלא כתיב אצל העריות ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם דהיינו האיש ואש כדרשינן בב״ק אע״פ שאין האשה עוששה מעשה הכתוב קראו מעשה ובכל העריות כתיב האיסור לשון זכר שלא ישכב עמה ובודאי גם היא בכלל ובודאי תלמי׳ טועה כתב זה ותלאו באילן גדול וקושי׳ מעיקרא ליתא דודאי אין חילוק בין מעלה למטה וראיה עוד מסעיף ט״ו מאם אם אשתו דגם שם להרמב״ם יש הפסק ושם הוה למעלה ותו דגבי אשת בן בנו דסעיף י״ט אין לה הפסק אע״ג שה״ה למטה אלא ודאי דאין חילוק אלא בזה דיש לנו לומר במקום שלא עשאתה תורה הרחק׳ גדולה כמו אמו ואשת בנו שלא אסרה התורה בהו רק חד דרא הצריכו חכמים הרחקה הרבה ע״כ אמרו שאין לה הפסק לאותו הרחקה משא״כ בבתו ובבת אשתו שהתורה עשאתו הרחקה גדולה דהיינו שני דורות וכן באם אשתו שיש ב׳ דורות הרחק׳ חמותו ואם חמותו באלו אפשר שלא הצריכו חכמים להוסיף הרחק׳ רבה אלא סגי בתו׳ חד דרא ואח״כ יהיה הפסק זה נ״ל סברת האיבעי׳ בגמרא דמספק׳ ליה אי נימא שיש הפסק ובאלו פסק הרמב״ם כן להלכה ג״כ וזה נ״ל נכון בס״ד.

(יג) בבת אחי אביו אע״ג דבאחיו עצמו יכול לישא בתו מ״מ כתב זה משום סיפא דאחי אביו מותר באשתו משא״כ באחיו ממש ותו משום סיפא לענין אשת אחי אביו שיש שם חילוקים.

(יד) אשת בן בתו דגזרינן משום כלת בנו וכולהו חד גזירה הוא ואשת בן בן בתו מותר דלא שייך שם איסור כלה דאורייתא כמו דשייך בכלת בנו דגזרו משום כלתו עצמו ובדרישה נתן טעמים בזה בחנם.

(טו) ויש שאוסר משום מראית עין דסוברים שהיה חמותו ול״ד לב׳ חורגים דסעי׳ הקודם דהתם אית ליה קלא.

(טז) אסור בשתיהן וצריכה שתיהן גט הראשונה מדאוריית׳ והשניה מדרבנן דאמרי אינשי דהך קמיית׳ תנאי ה״ל בקידושין ולא נתקיים והשני שפיר נתיב מ״ה צריכה ממנו גט שלא יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דצריכה גט אתסר׳ עליו ארוסתו שלא יאמרו שהוא נושא אחות גרושתו אבל אם כנסה ליכא חשש שהיא תנאי בקידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. (דברי המגיה ג׳ ב״ש בס״ק רכ״א מיהו קצת ראיה כדבריהם מדהו׳ אסור בקרובת אנוסתו דבודאי ליכא חשש דיבא עליה עוד באונס אלא הטעם כיין שהיו יחדיו בקירוב בשר חוששין שמא יזנה עמה עכשיו ולא שנא באונס או בטעות עכ״ל ואין כאן ראיה לא מקצת ואפילו כל דהו׳ דא״כ קשה למה כתבו התוס׳ ר״פ נושאין על האנוסה בד״ה וכל היכא דאיכ׳ אסור׳ דרבנן כו׳ הא דלא פריך מבריית׳ דקתני מותר משום דעדיפ׳ ליה למפרך ממתניתין הא לפי דברי הב״ש דבאנוסה ליכא חשש שמא יבא עוד עליה באונס ליכא למפרך כלל מבריית׳ דלא אמר בבריית׳ רק אם אנס אשה מותר בבתה ובאחותה ואיכ׳ למימר משום הכי מותר דליכ׳ חשש שמא יאנוס אותה פעם אחרת אחר שישא את בתה אבל בנטען מן האשה אסור בבתה ובאחותה דשם היה דעת שניהם שוים לזנות וחיישי׳ לזנות שמא תזנה אח״כ עמה אבל במתניתין תנא דנושאין גם המפות׳ פריך שפיר מנטען מן האשה דבשניהם שוין החשש דבשניהם היה ברצון אלא ודאי דאין חילוק בין אנוסה למפותה כלל כמו דחיישי׳ שמא יפתה אותה שנית אחר שישא בתה כן חוששין שמא יאנס אותה שנית אח״כ ואפשר שבשביל זה נשא בתה שתהיה אצלו קרובה לאנוס אותו או שמא תהיה מרוצה אצלו אחר שישא את בתה כיון שהיה מזיד לעבור חושדין אותו בכך משא״כ כשב׳ עליה בשוגג בקדושין כדין וכדת מכח שהעידו עדים שמתה אשתו בודאי לא חשדי׳ אותו בכך שמא יזנה אח״כ עכד״ה).

(יז) ואם מתה הראשונה ה״ה מתה שניה דמותר בראשונה וכ״ש הוא (דברי המגיה איזה טעות יש כאן שהרי בקידש כתב בהדי׳ בש״ע מתה אח׳ מהם מותר בחבירת׳ ובנש׳ כ׳ ג״כ בפי׳ דאשתו מותר והשניה ״צ גט וע״ז כ׳ דאם מתה הראשונה מותר בשניה והתי״ט שכ׳ ג״כ בפ׳ האשה שהלך במשנה ד׳ ואם מתה ראשונה מותר בשני כו׳ וכ״ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה עכ״ל הוא מפרש הא דקאמר במתני׳ ואם מתה ראשונה כו׳ קאי גם לר׳ יוסי דפליג את״ק בארוסה וס״ל דארוסתו אסור משום אחות גרושתו ע״ז קאמר המתני׳ גם לר׳ יוסי ואם מתה הראשונה מותר בשניה וכ׳ התי״ט לר׳ יוסי דכ״ש אם מתה שניה דמותר בראשונה ולא אמרי׳ כיון דהיתה אסורה ראשונה בחיי השניה תאסור גם אחר מיתת השניה וכ״כ הב״י דין זה בכשהיתה ראשונה ארוסה דאסור עליו משום אחות גרושתו ואם מתה שניה מותר בראשונה וכ״כ הוא ע״ש אבל בדברי חמי זקיני הט״ז בודאי נפל איזה טעות בספרו כמ״ש עבד״ה).

(יח) ומותר בקרובות שניה – פי׳ לישא בתה דקי״ל נושאין על האנוסה ומפותה וכ׳ מו״ח ז״ל ומיהו מדרבנן לא שרי׳ בתו עליו אלא לאחר מיתת שניה כמ״ש לעיל סי׳ זה אצל בת אנוסתו וכ״ב בפרישה דכאן דכבר נשא אשתו בהיתר אין מוציאין משום גזירה עכ״ל ואני אומר דלא דקו הנהו רבנן בהך מלתא שפיר דודאי כאן שרי לישא בתה אפילו לכתחילה דשאני לעיל שכבר בא עליה דרך זנות באונס חיישי׳ שמא עוד יזנה עמה אחר נישואי הבת משא״כ כאן דבשוגג בא עליה שהיה סבר שמתה הראשונה ועכשיו שרואה שיהא חיה למה נחשדיהו שיבא במזי׳ על אחות אשתו והוא בלי פשע לפנינו הלכך הך שאמרו מותר בקרובות שניה היינו אפילו בחיי השניה ולכתחלה כנ״ל פשוט וברור.

(יט) כופין אותו לגרש אשתו תימ׳ לי הך פיסק׳ מהא דתניא ספ״ב דיבמות הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה והטעם שמא לאחר שתנשא אמה או בתה תזנה זו עמו הרי דלא אמר התנא אלא איסור׳ בעלמ׳ אבל ודאי אם עבר וכנס אמה א״צ לכות אותו להוצי׳ וא״ל דהתם מיירי דאינו רגיל בבירור וכאן רגיל׳ בברור ע״כ כופין לגרש א״כ לא מקשי מידי בגמ׳ שם אהאי דוכולן מותרו׳ לבניהם דלישני דשם מיירי באינה רגילה ותו דהא אמרי׳ שם הטעם נשי לגבי נשי חיישי׳ משמע דמסתמ׳ חיישי׳ לזה ותו ק׳ טוב׳ דהא האשה הנטענת עצמה אמרי׳ שם בההוא פירקא דאם כנס לא יוצי׳ וכ״ש אם כנס הבת שלה דלא יוצי׳ ותו ק׳ דאדכופין לגרש ניכוף שלא תבא כלל שם ודוגמ׳ לזה איתא קושי׳ בפ׳ המדיר דף ע״ו עד שכופין אותו לחוצי׳ נכפוהו לזון ונלע״ד שלא אמרו בזה כופין לגרש אלא לפי ראו׳ עיני ב״ד שקשה הדבר להפרישנ׳ משם ראוי לגדור לכופו לגרש אבל לא לדינ׳ קאמר כנלע״ד.

(כ) אחות אשתו צריכה הימנו גט הטעם שמא יבא גיסו תחילה ושייך לו׳ גירש גיסו ונשאת זה ע״כ צ״ג ואף אם תבא אשתו אח״כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו כי הרואה שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשו תחילה ויאמר זה נושא אחות גרושתו ומ״ה אשת גיסו צ״ג לעולם אף כשבאים יחד.

(כא) הולד הראשון ממזר – פירוש משנולד קודם שמתה הראשונה והאחרון פי׳ שנולד אח״כ ועי׳ סי׳ י״ז בסופו.

(כב) קדשני סתם זהו מתשובת הרא״ש כלל ל״ב דין א׳ וז״ל שלא יצא עליה עדים של קידוש מותרת לבן אחיו אבל אם יש עדים ששמעו מפי האשה שאמה קדשני ראובן בפני עדים והלכו למ״ה נאסרה בקרובה ראובן עפ״י דבורה אבל אם אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני עדים אין בדיבורה כלום דקידושין שלא בפני עדים לאו קידושין נינהו ואפילו שניהם מודים לדבר עכ״ל ולא עמדתי ע״ד רבינו אשר בתשובה זו דמיירי שם שכבר נתקדשה לבן אחיו כמבואר שם בשאלה דק״ל כיון שאין שם עדים אלא מפיה שאומרה קדשני בפני עדים והלכו להם למ״ה היא אינה האמנת להפקיע עצמה מיד איש שקדשה כדאיתא בפ״ק דקידושין דף י״ב דיהודי׳ דביתהו דר׳ חייה דאמרה אמרה לי אם קיבל ב״ד קידושין כי זוטרי׳ ובעלך אסור לך אר״ח לאו כל כמינ׳ דאמך דאסרת לך עילואי ה״נ אע״פ דקי״ל בפ׳ האומר דאשה שאומרה קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו מ״מ הכא שאני שכבר קבלה קדושין בחזקה פנויה לאו כל כמיניה אח״כ להפקיע אותה מיד בעלה דא״כ כל אשה תוכל להפקיע עצמה מיד בעלה אם תאמר כבר קדשני א׳ בפני עדים אלא פשיטה שאינה נאמנת כדאית אסיק קט״ו לענין זנות תו תמיה לי הרבה באומרה קדשני סתם דלאו כלום הוא דאמאי לא נימא דמה שאמרה קדשני ראובן ודאי כדין קידושין קאמרה דהיינו בפני עדים דאפילו באומרה בפני עדים אכתי נימא שמא היה פסול בקדוש כגון שלא היה ש״פ אלא ודאי מסתמ׳ כדין קדושין קאמרה כ״ש שנימא בזה שהוה בפני עדים וניזול לחומר׳ ונימא שהיה שם עדים והלכו למ״ה וע׳ בסי׳ מ״א תרצתי הכל.