(א) על תנאי – עבה״ט בשם מהרי״ט. ושם הביא ראי׳ לזה מתוספתא דקידושין (שהובא בש״ע לעיל סי׳ כ״ט ס״ח ובח״מ רכ״א) ע״ש. ולכאורה אינו מובן מאי ראי׳ מדיני קדושין ודיני ממונות לענין גיטין דקיי״ל גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא כדאי׳ בפ׳ השולח וראוי לומר כאן דאף אם האשה תבעה להתגרש מ״מ כל שלא הזכיר התנאי בעת נתינת הגט הוא גט מוחלט בלי תנאי. ומצאתי סברא זו בת׳ הרדב״ז ח״א סי׳ פ״ג דשם נשאל במעשה בראובן שהי׳ הולך למה״י ואמרו בו שיניח גט לאשתו ונתרצה אבל אמר שיהי׳ הגט לג׳ שנים והפצירו בו קרובים שיהי׳ הגט לשנה ועל הסכמה זו הלכו לסופר וכתב הגט סתם ונתנו לה סתם ולא הזכירו התנאי כלל כי הבעל סמך על מה שהסכימו עמו הפשרנים שהוא לזמן הנז׳ ובא מעשה לפני חכמי צפת ונחלקו קצתם אמרו שהיא מותרת מיד וקצתם אמרו שהתנאי קיים ועל דעת כן גירש. והוא ז״ל השיב דאשה זו מותרת מיד ואינה צריכה להמתין כלל דקיי״ל גילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא ואע״פ שזה המגרש גלה בדעתו שאינו רוצה לגרש אלא על תנאי לאו כלום הוא דדילמא חזר בו וגירש לחלוטין בלי תנאי דגרסי׳ בפ׳ השולח גידל בר רעילאי כו׳ וק״ו הדברים אי לא מהני גלויי לבטל את השליח כ״ש דלא מהני לבטל מה שעשה המגרש בעצמו שגירש סתם בלי תנאי דאם איתא דלבו על תנאי הי׳ לו להזכיר בשעה שנתן הגט כו׳ היש לך גלוי דעתא טפי ממי שהזכיר תנאו אלא שלא כפל אותו או שהקדים הלאו להן ואמרינן דתנאו בטל והמעשה קיים ומגורשת מיד בלי תנאי (אין זה מוסכם כמבואר. לעיל סי׳ ל״ח ס״ד והוא ז״ל בעצמו בתשובה אחרת שיובא לקמן חשש מאד לסברא זו וגזר אומר דאם לא קיימה תנאה אפילו אם נשאת תצא) וכ״ש בנ״ד. ונ״ל ראי׳ ממה ששנינ׳ בתוספתא פ״ד כו׳ כ״ש בנ״ד שלא אמר לסופר כלום אלא לפשרנים אמר התנאי והם לא היו לא סופרים ולא שלוחים דפשיטא כיון שנכתב הגט סתם ונתנו לה סתם ולא הזכירו התנאי שהיא מגורשת מיד: עוד ראי׳ דע״כ לא פליגי רבוותא (ע׳ בסי׳ קמ״ז ס״ב בב״ש סק״ג אלא אם הי׳ התנאי על פה קודם כתיבת תורף הגט דלדעת הרמב״ם ורש״י ותוס׳ כו׳ וע״כ לא פליגי אלא שהזכיר התנאי בשעת כתיבת הגט אבל אם אמר התנאי לפשרנים ולא הזכירו בשעת כתיבת הגט יש לנו לומר חזר בו ומחל התנאי ואפי׳ שכך הי׳ דעתו בשעת הכתיבה ג״ד בגיטא לאו מלתא היא. וא״ת יהי׳ ספק מגורשת לדעת הרמב״ם ז״ל ובעלי שיטתו כיון שהזכיר התנאי על פה קודם כתיבת התורף. לא קשיא דלא אמרינן הכי אלא אם הזכיר התנאי בשעת כתיבת הגט ולפני כתיבת התורף כגון שאמר כתוב לאשתו ע״מ כך וכך אבל בנ״ד שהזכיר התנאי לפשרנים ולא הזכירו בשעת כתיבת הגט אין זה תנאי אלא גילוי דעת. כללא דמלתא לכתחלה צריך שיהי׳ התנאי על פה ובשעת הנתינה הי׳ על פה. ובשעת כתיבת הגט קודם כתיבת התורף ספק מגורשת ונכון להחמיר: ואם לא הזכיר התנאי כלל בשעת כתיבת הגט אלא לפני אחרים שאינם לא סופרים ולא עידי הגט כנ״ד אין כאן תנאי והאשה מותרת מיד כו׳ ואפשר לומר דמהרי״ט הנ״ל ס״ל כדעת הב״ח לעיל ר״ס קל״ד ומהרח״ש בדיני מודעא שהזכרתי לעיל סי׳ קל״ד סק״א דס״ל הא דג״ד בגיטא לאו מלתא היא דוקא היכא שהג״ד הוא לבטל מעשה שכבר עשה אבל היכא דהג״ד בא לבטל מה שעתיד לעשות מלתא היא וא״כ בנ״ד הוא ג״ד על מה שעתיד לעשות ומלאא היא. אך א״כ לא יהי׳ הלכה כהרי״ח בזה דהא הב״מ שם לא ס״ל כדעת הב״ח הנ״ל וכתב שכן משמע מכל הפוסקים. ויותר נראה דמהרי״ט ס״ל שזה לא מיחשב ג״ד כלל רק אמירה ממש שנותן הגט רק באופן זה (עב״ש לעיל סי׳ קמ״ח ס״ק צ״ח בשם הט״ז ומ״ק שם) וע׳ בתשובת מהר״ם לובלין סי׳ קכ״ג בתשובת בעל הלבוש ז״ל אודות הגט דווינא שכ׳ וז״ל ואע״פ דקיי״ל כאביי וכו׳ היינו בג״ד חלוש בעלמא כגון ברוך הטוב והמיטב כו׳ שנוכל לפרש לתרי אפי אבל ג״ד והוכחה גמורה שאין בו פקפוק ונדנוד כלל אפי׳ אביי מודה עכ״ל אך הרי בגט ההוא כל חכמי הדור חלקו עליהם ויצא בהכשר כמ״ש הב״ש לקמן סימן קמ״ה וצ״ע. ועיין עוד בענין הנ״ל תשובה להרדב״ז ז״ל בסי׳ תקע״ב בעובדא בראובן שבא לגרש את אשתו והוא אינו בקי במשפט התנאים ואמר למסדרי הגט איני רוצה לגרש אלא על תנאי זה ומסדרי הגט טעו ולא כפלו את התנאי (ר״ל בעת שהיו מקרין אותו לומר לה ה״ז גיטך ע״מ כך וכך לא כפלו את התנאי (ונשאל אי אמרי׳ כיון שלא נעשה כתנאי ב״ג וב״ר התנאי בטל והמעשה קיים והרי היא מגורשת אע״פ שלא נתקיים התנאי או דילמא בתר דעתיה אזלינן ודעתו הי׳ שלא תתגרש אלא על תנאי זה. והשיב אם הי׳ התנאי במעכשיו או ע״מ לדעת הרי״ף והרמב״ם ורוב הפוסקים לא מבעיא לך כו׳ כי תיבעי לך לדעת ר״ח וקצת מפרשים דס״ל דגם במעכשיו צריך לכפול התנאי א״נ במתנה בלשון אם ולכ״ע דאפי׳ למאן דפסק כרבנן דפליגי עליה דפ״מ כו׳ (ע״ש דהלשון מגומגם וצריך תיקון) הילך בגיטין וקידושין אם לא כפיל תנאו ולא נתקיים התנאי חוששין לה ואין מחזיקים אותה לא במגורשת ולא בשאינה מגורשת כו׳ ואפי׳ לפי ספיקך אינה מותרת לינשא כיון שלא קיימה תנאו ואם עברה ונשאת תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. אבל קושטא דבנ״ד תנאי גמור הוא כיון שהוא אמר להם בהדיא שאינו רוצה לגרש אלא על תנאי זה אם לא קיימה תנאה אינה מגורשת כלל דלא אזלינן בתר טעות מסדרי הגט אלא בתר דעתא דידיה דאע״ג דקיי״ל גלוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא הכא לאו גילוי דעתא הוא אלא אמירה ממש שאין רוצה לגרש אלא בתנאי זה ואם אתה אומר כי מפני טעותם יהיה הגט גט והתנאי בטל נמצא אתה מגרש אשתו ממנו בע״כ והוי גט מעושה ואע״ג דלדעת רוב הפוסקים יותר הוא מועיל בדיני ממונות גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו ובגיטין כיון דגילוי דעת אינו מועיל כ״ש דתנאי שלא נעשה כתיקונו אינו מועיל ה״מ בזמן שהבעל בעצמו הוא המתנה ולא התנה כתיקון חז״ל דכיון דלא קפיד בתנאי דעתו לגרש לגמרי אבל בנ״ד שהבעל אומר בהדיא שאינו רוצה לגרש אלא בתנאי וסמך על מסדרי הגט והם טעו תנאי גמור הוא ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת כלל עכ״ד ע״ש: ועיין עוד ברדב״ז ח״ב סי׳ תקצ״ב שנשאל על ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שהוא רוצה ליתנו לה ע״מ כך וכך ומיד הלכו עידי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם מאי מגורשת על תנאי או בלא תנאי. והשיב הדבר ברור שאם היו שם העדים הראשונים אשר שמעו התנאי מפיו והם עידי המסירה אין ספק שהיא מגורשת על תנאי אע״ג שמסרו לה סתם ודאי על תנאו הראשון סמך וכ״כ הראשונים ז״ל אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלא תנאי אע״פ שהוא צווח ואומר על תנאי הראשון סמכתי שהרי העדים הללו משוו לה מגורשת בלא תנאי דקי״ל עידי מסירה כרתי ואפי׳ למ״ד ע״ח כרתי הרי לא נחתם הגט על תנאי ותו כיון שהוא יודע שאין אלו העדים אשר שמעו התנאי ולא הזכירו בשעת מסירת הגט אחולי אחליה לתנאו והשתא קא הדר ביה ואין שומעין לו עכ״ד (ע׳ בת׳ הרא״ש כלל ל״ה שהובא בב״י ס״ס זה ובתשו׳ מהר״מ לובלין סי׳ קכ״ב). ויש לעיין בשלשה תשובות אלו של הרדב״ז ז״ל ולכוון הדברים שיהיו מתאימים ומכוונים זה לזה. ועמ״ש לעיל סי׳ י׳ ס״ג סק״נ:

(ב) ואפילו הוא כהן – עיין בתשו׳ מהרי״ט סי׳ ג׳ ובס׳ שעה״מ פ״ח מה״ג דין א׳ בד״ה ודע עוד:

(ג) ואפי׳ מת הבעל – ע׳ בספר שעה״מ פ״ח מה״ג דין א׳ שהקשה ע״ז מסוגיא דפ״ק דיומא די״ג דמסיק שם אלא לחדא אמר לה כו׳ אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לב״ה כו׳ דמשמע בהדיא דלאחר מיתתה אם ילך לב״ה אינה מגורשת למפרע ותירץ שדעת הרמב״ם כמ״ש בתוס׳ ישנים שם לחלק בין ההיא ובין האמור במשנה ס״פ מי שאחזו (ובש״ע סי׳ קע״ד ס״ג) מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש ומת בתוך יב״ח ה״ז גט דש״ה שמתה קודם שנתקיים התנאי ועל מי יחול הגט ע״ש. וכתב וז״ל וכפי האמור זכינו לדין דמי שנתן גט לאשתו ואמר לה הז״ג ע״מ שאתן מנה לפלוני וכיוצא בזה ומתה היא קודם שקיים הבעל התנאי ואחר מיתתה בא הבעל לקיים התנאי אינה מגורשת למפרע ואם נשאת קודם התנאי הולד ממזר עכ״ל:

(ד) וי״ח דאפילו בתנאי כו׳ – עיין בשעה״מ פ״ח מה״ג דין א׳.

(ה) שאם תתן ליורשיו אינו כלום – מדברי המל״מ פ״ג מה׳ זכיה ומתנה דין יו״ד מבואר דדוקא באמר שתתני לי ומשום דמלת לי מיותרת שהיה לו לומר שתתני אבל אם באמת אמר שתתני ולא אמר לי לא אמרי׳ לי ולא ליורשי יעו״ש וע׳ בס׳ שעה״מ פ״ז מה׳ אישות דין יו״ד שתמה עליו דמדברי הירוש׳ שהביא הרשב״א בחידושיו פ׳ מי שאחזו מבואר בהדיא דאפי׳ בע״מ שתתני גרידא אמרינן לי ולא ליורשי ע״ש וע׳ בתשובת פרח מ״יא ח״א סי׳ ז״ח:

(ו) עד שתחלוץ – עיין במל״מ פ״ח מה״ג דין כ״ב ובס׳ שעה״מ שם מ״ש בזה:

(ז) הרי הם מחולים לך אינה מגורשת – ע׳ בס׳ יד המלך פ״ח מה״ג דין כ״א שכ׳ וגדולה מזו יש ספק גדול אצלי קרוב הדבר בעיני דבתנאי זה של נתינת מאתים זוז אם קיים אחר התנאי עבורה ונתן בשבילה משלו ר׳ זוז לא מהני אף דבקידושין בודאי מהני כה״ג דהא לא עדיף נתינת מעות התנאי מנתינת גוף כסף קידושין בעצמם דבהילך מנה ותתקדש לפלוני שהיא מקודשת (לעיל סימן ר״ט ס״ה) ואף דהמקדש בעצמו לא נתן מאומה ומכ״ש דמהני בקדושין נתינת אחרים בכסף של קיום התנאי (ע׳ בח״מ סי׳ רמ״א ס״ז בהגה ומ״ש בפ״ת שם) אבל בתנאי דגירושין נראה דלא מהני נתינה של אחרים דכיון דהוא קפיד לצעורה בנתינה זו וכי נתנו אחרים בשבילה לא נתקיימה מחשבתו בזה דבנתינה זו לא ציער אותה כלל ולדינא צ״ע עכ״ל:

(ח) כל ימי חייו – עבה״ט שכ׳ משום חומרא כו׳ והוא מדברי הב״ש וכ״כ הב״י דהפי׳ בדברי הרא״ש שכ׳ דראוי לפסוק כרבא לחומרא היינו משום דספוקי מספקא ליה ומה דאיכא בין רבא לרב אשי הוו ספק מגורשת ע״ש וע׳ בס׳ קרבן נתנאל שם בפ׳ מי שאחזו אות נ״ט שהשיג עליהם וכתב וז״ל ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר אלא ה״פ דבגט לצעורה קא מכווין לכך אנו דנין לשונו להחמיר משא״כ לענין ממון כו׳ ואשתמיטתיה להרב״י תשובת הרא״ש כלל ו׳ סימן י״ד שמבואר שם להדיא כמו שפירשתי עכ״ל. ומיהו לדינא אין נ״מ בזה דאף אם הפירוש בדברי הרא״ש כדבריו מ״מ הוי ספק מגורשת משום דעת הרי״ף דהרמב״ם.

(ט) וי״א דכל שאין העיכוב – עב״ש סקי״ז ומ״ש בסוף דבריו ולשאר פוסקים כו׳ אא״כ התחילה להניק כך הוא בתנאי שתתן לידו ונתנה קצת מעות ומת הוי גט כו׳ ועיין בהגהות יד אפרים שכ׳ עליו ולענ״ד צ״ע מה דס״כ בנתנה קצת מעות הוי כהתחילה לקיים התנאי כמו בהתחילה להניק ואין הנדון דומה דגבי הנקה כך דרכה להניק יום יום עד תשלום הזמן ואם כן בהתחילה להניק הוי התחלת קיום התנאי שהרי א״א שתניק כל השיעור בפ״א שהוא דבר התלוי בזמן משא״כ בהתנה שתתן מאתים זוז אם היא רוצה בידה לקיים התנאי בפ״א הלכך אע״פ שאם נתנה לי מקצת ואחר כך השאר נמי קיימה התנאי וכדאמרי׳ בקדושין בחסר דינר מקודשת וישלים מ״מ האופן תנאי אינו רק בתשלום כל המאתים ותנאי א׳ הוא וכל כמה שלא נתנה לו כל הסך אף התחלת קיום התנאי לא מקרי כיון שאינו דבר התלוי בזמן כך יש מקום לחלק ביניהם וצ״ע עכ״ד.

(י) כדי שיקחנה – עיין בתשו׳ חוות יאיר סו׳ קצ״ו שנשאל באלמון אחד מטופל בבנים שהיו בעירו איש ואשתו עניים מרודים ומכמה שנים רבתה המחלוקת ביניהם ושניהם רוצים בגט אך שהאשה מבקשת מבעלה חמשים זהו׳ שתלביש עצמה אח״כ ותוכל להנשא ואין באיש למלאות רצונה ושאל האלמן הנז׳ אם רשאי לשלוח אל האיש שרוצה להתקשר עמה שישאנה באשר היא וילבשנה לכן תתגרש מאישה בלי בצע כסף כו׳ והשיב באף ובחימה ובקצף גדול שאל יוסיף לראות פניו בבקשת עצה נגד מנהג עולם כי לא נכון לדבר עם אשת איש מענין נישואיה אחר גירושיה ע״ש. ועיין בשו״ת בית דוד סי׳ י״ד שנשאו על ענין כיוצא בו והשיב להתיר דכל שהבעל לא דיברו זה עם זה כלום לית לן בה דאין לנו להוסיף על גזירת חז״ל ע״ש. וכפי הנראה לא ראה דברי החו״י הנ״ל:

(יא) ואין תקנה – עיין בביאור רבינו הגר״א ז״ל סק״מ כנראה שחולק על דין זה. גם בתשו׳ מהרי״ט ח״א סי׳ מ״ט חולק על זה ועיין בזה בתשו׳ המבי״ט ח״ב סי׳ א׳ ובתשו׳ הרדב״ז ח״ד סי׳ פ״ה ובס׳ שעה״מ פ״ז מהל׳ אישות דין י״ב ופ״ח מהל׳ גירושין דין א׳ ובספר בית מאיר ובס׳ תורת גיטין סי׳ זה ועיין בתשו׳ גליא מסכת סי׳ א׳ תשובה ארוכה בזה במעשה שאירע בא׳ שגירש אשתו ובשעת נתינה אמר שלא תנשא לגבר משך ג׳ שנים. והאריך מאד בזה ובדברי הגר״א ז״ל הנ״ל ובסוף דבריו כתב אמנם כל זה אם היה הבעל מפרש ואומר הרי זה גיטך ע״מ שלא תנשאי עד זמן פ׳ אך בעובדא דנא כפי המבואר בשאלה שהמגרש אמר לא תנשא עד ג׳ שנים וכפי הנראה אמר מקודם כל המבואר בסדר גיטין אות רל״א וא״כ בין שאמר כך בלה״ק או בל׳ אשכנז אין כאן בית מיחוש דאין כאן לא ענין חוץ ולא ענין תנאי ועל מנת כו׳ ע״ש. גם בתשו׳ הגאון מהרי״מ ז״ל מבריסק סי׳ מ״ו האריך בזה בעובדא באחד שאמר בעת נתינת הגט והרי אמל״א ולא תנשא בלשון תנאי באופן שלא תנשא או ולא תנשא ונודע אח״כ שעשה זה בעצת חבריו שהסיתו אותו לצערה והמגרש הוא כהן ואח״כ בערך ב׳ שנים סידרו לו גט אחר בלי תנאי והאריך שם דבנדון זה איכא התירא אפילו לדעת תשובת הרא״ש ומסיק שם להקל ע״ש. גם בת׳ עמודי אור שנדפס מחדש סי׳ צ׳ תשו׳ ארוכה בזה באחד שאמר בשעת נתינת הגט והרי אמל״א מכאן ועד עשר שנים ומסיק שם ג״כ להתיר אחר שנתן גט שני בלא תנאי באם יסכימו עמו ע״ש:

(יב) אא״כ יקדשנה – ע׳ בת׳ הרדב״ז ח״ד סי׳ ס״ה יובא לקמן סכ״ב סקכ״ב מבואר דכאן מקדש אותה בברכה ע״ש:

(יג) ויחזור ויגרשנה סתם – פשוט דצריך דוקא לכתוב גט שני אבל לא בגט ראשון אפי׳ אם הוא באותו יום עצמו דליכא חשש מוקדם. ועיין בת׳ גליא מסכת סי׳ ג׳ אות ה׳ כתב שם וז״ל וכפי הנראה דבר זה מוסכם מכל הפוסקים שאם אדם מגרש את אשתו בגט ואח״ז חזר וקידשה לא יתכן כלל שיגרש אותה באותו גט עצמו שגירשה בראשונה אף דהיה הכל ביום אחד דליכא מוקדם כו׳ וטעמא דמלתא משום דדומה ממש לשט״ח שנמחל שעבודו כו׳ עכ״ל ע״ש. ועמ״ש לעיל סי׳ קכ״ו ס״ק מ״ו לענין איך יכתבו כאן בגט אם אנתתי או ארוסתי ע״ש:

(יד) ואם נשאת לו – עיין בתשובת ב״י בדיני גיטין סי׳ י״ג בענין אם לא נשאת לו רק נתקדשה לחוד וכתב דלכאורה נראה דאע״פ שנתקדשה לו לא עברה על תנאו כל זמן שלא נכנסה עמו לחופה שעל זה מורה לשון נשואין אך להיותי מיראי הוראה לא מלאני לבי להתיר יעו״ש וע׳ בשעה״מ פ״ח מה״ג דין י״ב שכתב עליו דהרב המבי״ט כתב בפשיטות בח״א סי׳ של״ד דאינו נקרא נשואין עד שנכנסה לחופה (עבה״ט סק״ח) ושכן כ׳ הרשב״ץ בת׳ ואנכי הרואה שיש לדקדק מדברי התוס׳ הפך דבריהם כו׳ ע״ש. ועב״ש לעיל סימן נ״ג סק״ד ובספר בית מאיר שם ובסי׳ ס״א. ומ״ש בפ״ת שם בסי׳ ס״א סק״ח מענין זה:

(טו) נשאת לו נתבטל הגט – עב״ש ס״ק ל״א מה שהקשה מלעיל סעיף י״ד דפסק דאם נשאת לאב הוי גט כו׳ ובהגהות הגאון רבינו עקיבא איגר ז״ל כתב וז״ל י״ל דדעת המחבר כמ״ש הר״ן דבע״מ שלא תנשא לפלוני תפסו נישואי פלוני והגט בטל ע״ש עכ״ל. ומ״ש ומכל הני פוסקים כו׳ ולא כדעת ה״ג כו׳ ער״ש לקמן ס״ק י״ט:

(טז) שלא יתנה עלי׳ תנאי – ע׳ בשעה״מ פ״ח מה״ג דין י״ב והובא קצת לעיל סי׳ קל״ז סק״ה:

(יז) שלא תאכלו בשר כו׳ – כתב במל״מ פ״ח מה״ג דין י׳ וז״ל ונראה דה״ה במתנה בקיום מעש׳ כגון האומר ה״ז גיטך ע״מ שתדורי בבית זה לעולם דאינו גט משום דכל ימיה אגידא בי׳ (ועיין בשעה״מ שם שכ׳ עליו דאשתמיט מיניה דברי התוס׳ פ׳ מי שאחזו דף ע״ה ע״ב בד״ה מת הבן שכתבו כן בהדיא ע״ש). ונסתפקתי בנותן גט על תנאי אלא שהתנה שני תנאים שבהתקיים אחד מהם יהי׳ גט כגון האומר ה״ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז או ע״מ שלא תשתי יין לעולם וכוונתו הוא שאם תתן המאתיים זוז יהי׳ גט ויכולה לשתות יין וכן אם לא תשתה יין יהי׳ גט אף שלא תתן לו מאתיים זוז עכ״ל. ועיין בספר יד המלך שם שכ׳ עליו לא ידעתי מקום הספק כלל ומהיכי תיתי לא תהי׳ מגורשת בזה דמאי איכפת לן מה שהוסיף והתנה גם שלא תשתה יין לעולם הא עכ״פ אם תתן לו הר׳ זוז תהי׳ מותרת ביין ולא תהי׳ אגידא בי׳ עוד ואם נאמר דמשום דאי לא תתן תהי׳ אגודה ביה באיסור שתיית יין אין זה גט כריתות א״כ בכל תנאים דעלמא ואף בתנאי דע״מ שתתן ר׳ זוז לחוד אם לא תקיים התנאי הרי כל גופה אגידא ביה והיא כאשתו לכל דבר ובכל זאת בתנאי דמעכשיו כל כמה שיש בידה לקיים התנאי אף דעדיין לא קיימה מותרת להנשא לכתחלה ומשום דאמרי׳ דלכדי שלא תקלקל א״ע ותשוב להיות אגידא ביה מסתמא תקיים התנאי וכמו כן אם הוסיף עוד תנאי דאם לא תתן תהיה אסורה בשתיית יין לעולם מותרת ג״כ להנשא לכתחילה דכיון דבעינן דבר הכורת וכי נשאר עוד אגידת דבר ביניהם אינו גט משום הא גופא מותרת להנשא לכתחילה דאמרי׳ דבכדי שלא תקלקל א״ע ותבטל הגט ע״י איסור שתיית יין מסתמא תקיים התנאי והיא תתן המאתים זוז וכי נתנה הר׳ זוז אזי התנאי של איסור שתיית יין בטל למפרע ע״ש:

(יח) שלא תשתי יין לעולם – בהגהות הגאון רבינו עקיבא איגר ז״ל כתב בזה וזה לשונו ואם אמר סתם ע״מ שלא תשתי יין עיין מהריב״ל ח״א דף ס״ה ע״ד עכ״ל:

(יט) או כל ימי חיי פלוני – ע׳ בתשו׳ רבינו עקיבא איגר סי׳ קכ״ו תשובה מבנו הגאון מהר״ש איגר נ״י וז״ל השאלה איש אחד עוד בימי נעוריו עזב את אשתו ואת ביתו וזה שנתים נודע כי אוה משכן לו במדינת האללאנד והרעישו הב״ד במכתבים להשתדל ממנו ג״פ לאשתו אך אבותיו ואחיו מגודל השנאה להאשה המתגרשת מחמת הקנאה כי מסחר אחד לה ולהם הרבו גם הם בדבריהם להטותו לגרש על תנאי שבעוד שנה תעקור משכנה מעירם לעיר מולדתה לבית אבותיה ומחשש עיגון הוסכם על גט בתנאי והנה כמו ד׳ חדשים אחר הגירושין שבק הבעל המגרש חיים לכל חי והאשה רוצה לקיים תנאה שלא להצטרך חליצה. ויש מי שעורר לחוש לסברת בה״ג (עב״ש סוס״ק ל״א) שכ׳ בשם רבנן קדמאי הביאו הה״מ פ״ח מגירושין בהתנה ע״מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ׳ ונשאת לאחר ומת בעלה הראשון בחיי פלוני ועברה ושתתה בחייו דלא נתבטל הגט. ומסתברא כמו דאין מעשה שלאחר מיתת המגרש מבטל הגט כן אין מעשה מועיל לקיים הגט. ודעת הרב השואל נוטה שאין לחוש לסברא זו שהרי הר״ן פרק המגרש והה״מ פ״ח דחו את זה בראיה מכרעת ותו בש״ע לא הביא דיעה זו כלל עכ״ל השאלה. והשיב ע״ז באריכות לבאר דברי רבנן קדמאי הנ״ל על שלשה דברים. הא׳ בטעם הדין למה לא נתבטל הגט ע״י ביטול התנאי שאחר מיתתו הב׳ ליישב קושיית הה״מ והר״ן וגם עוד איזה קושיות שיש להעיר על דבריהם הג׳ למצוא מקום מאין הוציאו דין זה. ואחרי אשר העמיק והרחיב בענין זה העלה בנדון השאלה להתיר דגם הני רבנן לא אמרי׳ לדינייהו אלא בתנאי דשב ואל תעשה אבל בקום ועשה מודים דמתקיים התנאי גם אחר המיתה. גם י״ל דבנ״ד כיון דזקוקה ליבם והיא אגודה מחמתו מועיל קיום התנאי גם אחר מיתת הבעל. ושם בסוף התשוב׳ הסכמת כבוד אביו הגאון החסיד ז״ל על הפתק הנ״ל. ובסי׳ קכ״ז שם תשובת גיסו הגאון מהר״ר משה סופר ז״ל על ענין הנ״ל וביאר ג״כ דברי רבנן קדמאי הנ״ל לסלק מעליהם כל קושיא ונדון השאלה העלה ג״כ להתיר מצד אחר משום דטעמא דרבנן הנ״ל הוא שכל תנאי שהוא לצעורי אמרינן דשבק ומחל בשע׳ מיתתו (ולפ״ז בנ״ד לא היתה צריכ׳ כלל לקיים התנאי רק משום דמספקא לן דלמא להרווחה קמכווין) וממילא בנדון שלפנינו בין יהי׳ כוונתו להרווחת בני משפחתו במסחרם בין לצער אשתו אם תקיים התנאי ומרויח מקום לבני משפחתו הרי היא מותרת לשוק בלי חליצה. ובסוף התשובה שם סיים אך כל זה אם הי׳ לשון התנאי ככתוב בשאלה שבתוך שנה תסע משכונתה ועיר׳ ותדור בעיר אביה. שאם שתסע לשם ותדור שם יב״ח או תקנה בית שם שהיא בכלל בני העיר שם הרי נתקיים התנאי והרי זה כריתות אע״פ שאפשר אח״כ תחזור לדור במקומה הראשון ותפסיד לבני משפחתו במסחר מ״מ י״ל שלא חשש הבעל לזה אבל אם לשון התנאי וכוונתו ע״מ שלא תדור בעיר משפחתו וקיי״ל האומר סתם ע״מ שלא תכנס לבית אביך כוונתו לעולם ה״נ כוונתו לעולם לא תדור א״כ אין זה כריתות כלל ע״ש.

(כ) חיי פלוני – ע׳ בשעה״מ פ״ח מה״ג דין י״א ויובא לקמן סכ״ב ס״ק כ״ג מבואר מדבריו שלדעת הרשב״א דוקא בכה״ג שתלה הדבר רק בחיי איש אחד אבל אם אמר כל ימי חי פלוני או פלוני אין זה כריתות ולדעת הר״ן אינו כן ע״ש וצ״ע:

(כא) שלא תלכי לבית אביך – עב״ש ס״ק ל״ג וע׳ בזה במל״מ פ״ח מה״ג ובשעה״מ שם באורך:

(כב) ע״מ שלא תנשאי – עיין בתשו׳ הרדב״ז ח״ד סי׳ פ״ה שכ׳ וז״ל ובענין מה שאמרו העדים שאמר ע״מ שלא תנשא ולא חמר שלא תנשאי ביוד אין הכי נמי שלשון תנשאי הוא יותר מדוקדק אבל גם אם אמר ע״מ שלא תנשא תנאי גמור הוא כו׳ ולענין אם יכול לגרש בגט שני בלא תנאי איני רואה לסמוך בזה (על הרמב״ם) להקל נגד כל גאוני עולם שאמרו שזה כריתות וכיון שנתגרשה פעם ראשונה ע״מ שלא תנשא לפלוני מה יועיל הגט השני אשה מגורשת היא מגרש הילכך אין לו תקנה אלא שיחזור ויקדשנה ולא יברך ואח״כ יכתוב לה גט אחר וימסרנה לה בלא תנאי ותהי׳ מותרת להנשא לאותו פלוני ותקנה זו כתבה הרא״ש ז״ל בתשובה (הובא לעיל סט״ז) ומה שכתבתי שלא יברך ברכת אירוסין הוא לחוש לסברתו של הרמב״ם ז״ל שאמר שאין זה כריתות הלכך אכתי אשתו היא והויא ברכה לבטלה עכ״ל ע״ש עוד ועמ״ש לעיל ס״ק י״א וי״ב.

(כג) וי״א כו׳ הו״ל כאומר כו׳ – ע׳ בס׳ שעה״מ פ״ח מה״ג דין י״א שכ׳ נראה ברור דאפי׳ לדעת הרמב״ן והרשב״א (הוא הי״א אלו) דוקא באומר שלא תנשאי לפנוני (שהתירה לכל העולם ולא אסרה רק על אחד) דאיכא למימר דילמא מיית ההוא גברא ולא אגידא ביה כלל אבל באוסרה לכ״ע אינו מתירה אלא לאחר ודאי ליכא למימר דילמא מייתי כ״ע. וגדולה מזו נראה דלפ״ד הרשב״א ז״ל בההיא דע״מ שלא תלכי לבית אביך דאע״ג דאפשר דנפל הבית לנפילה דלא שכיח לא חיישינן (הובא במל״מ שם) א״כ אפי׳ באומר ע״מ שלא תנשאי לפ׳ ולפ׳ אינו גט משום דמיתה דתרי הוי מלתא דלא שכיח ולא חיישינן כדאי׳ פ״ק דיומא. ואפילו למה שנראה מדברי הר״ן ז״ל דאפילו למיתה דכל זרעו דלא שכיח חיישינן (הובא ג״כ במל״מ שם) מ״מ באוסר׳ לכ״ע הא ודאי אין הפה יכול לדבר דילמא מייתי כ״ע ונמצא א״כ דכל ימיה אגידא בי׳ ולא מקרי דבר הכורת בינו לבינה והאריך בזה בדברים נכונים. ושוב כתב שמצא בתשובת הרשב״ץ ח״א סי׳ ד׳ שכ׳ דיכול לאוסרה אפי׳ על הרבה בני אדם כו׳ ואולם אין סתירה מדבריו ז״ל לדברנו דהוא מיירי שם באוסרה לזמן קצוב כו׳ ע״ש ועמש״ל לעיל סי׳ קל״ז סק״ד:

(כד) ונקטינן כדברי שניהם – עיין בתשו׳ הרדב״ז ח״ד סי׳ פ״ה: