(א) ספק מגורשת – עבה״ט בשם ב״ש של׳ א״ל למה כאן היא ס״מ ובסי׳ קמ״ב סי״ג אינו גט כלל כו׳ וע׳ בס׳ בית מאיר שתמה על הב״ש וכ׳ דהעיקר דגם בסי׳ קמ״ב שם היא ספק מגורשת ע״ש.

(ב) ומשיגיע לידה תתגרש ודאי – הוא לשון הרמב״ם בפ״ו וכתב ה״ה דפשוט הוא ועיין ט״ז סק״ב שכ׳ י״ל ולי הוא תימה רבתי מה מועיל מה שמגיע לידה כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבלה דהא א״א לו להיות בפעם אחת שלוחו ושלוחה א״ו דניתק משליחות הבעל כמ״ש רש״י בהדיא וא״כ ממי תתגרש כו׳ וזה דומה ממ״ש למ״ש בסי׳ ק״מ סעיף ח׳ כו׳ עכ״ל. ועי׳ בת׳ מהרי״מ מבריסק סי׳ ל״ח שכ׳ ליישב קושיא זו בטו״ט דכאן אף דקיבל דבריה להיות ש״ק מ״מ לא ביטל לגמרי השליחות אלא הוי רק כמו ג״ד בגיטא ולאו מילתא היא ועדיין יכול להיות שליח להולכה אם רוצה ושאני התם בסי׳ ק״מ כיון דבתחילת שליחותו גילה לבטל שרצונו דוקא להיות ש״ק הגם דלא ביטל בפירוש שליחות הולכה של האשה מ״מ שליח להולכה בבעל תליא והבעל סמך על דברי השליח ולא עשהו כלל ש״ה כיון דחזי דרצונו דוקא בשליח קבלה אבל הכא שכבר נעשה שליח הבעל אלא שאח״כ עשהו האשה ש״ק אמרינן ג״ד לאו מלתא היא כו׳ ומסיים וכיון דדעת הרמב״ם ז״ל הוקבע להלכה בש״ע והאחרונים סתמו כוותיה הכי נקטינן להלכה. ויצא לנו מזה דאף אי נימא דשליח יכול לבטל שליחותו בלי ידיעת הבעל היינו אם ביטל בפירוש אבל גילוי דעתא לבד גם בשליח לאו מלתא היא (לאפוקי מדעת הרב השואל שם) עכ״ד ע״ש ועמ״ש בזה לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג סעיף צ״א:

(ג) שאין האשה יכולה – עבה״ט דהריב״ש כ׳ דהעיקר כו׳ ועיין בס׳ גט מקושר בסג״ש אות כ׳ שכ׳ דלפום נוסחא דידן דאומר תן אותו לידה אפילו בשעת הדחק אינה יכולה לעשות שליח לקבלה דהיכא דאמר לידה ודאי איכא קפידא אפילו להפוסקים כר׳ חנינא כמפורש בת׳ הרשב״א שהביא הב״י ס״ס זה והריב״ש שלא חילק בזה לא ראה תשובת הרשב״א וא״כ הרב ב״ש נתן מכשול למעיינים כמה שהביא להלכה דברי הריב״ש דהא לפי נוסח דידן שאומר לידה הוי קפידא לכ״ע וא״א שיקבל שלוחה מיד שליח בעלה אם לא שפירש הבעל לידה או ליד שלוחה וגם היא נתנה רשות לשלוחה לקבל מיד הבעל או שלוחו אבל בלא״ה אפילו בדיעבד יש להחמיר ע״ש:

(ד) קטנה כו׳ – עי׳ בס׳ שעה״מ פ״ב מה״ג דין י״ח מ״ש בזה:

(ה) לקבל גיטה – עבה״ט וע׳ לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג סעיף צ״ו ומ״ש שם:

(ו) ה״ז ספק מגורשת – ומסיים הרמב״ם שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע״פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו שהן כנחקרה עדותן עד שיהא שם מערער כמו שבארנו. ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש בו הרי זו מגורשת ע״כ. וכתב על זה בספר בית מאיר וז״ל נשמע מזה שגט בלא עדים חתומים עליו הבא ממקום למקום אי אפשר זולת בעידי קבלה מיד הבעל וזה ברור אף לר׳ אלעזר. ואפילו ירצה השליח לו׳ בפ״נ לא מהני כיון דלא שייך עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו׳ ויש לתמוה על התוי״ט פ״א מ״ג המביא גט ואינו יכול לו׳ בפ״נ ובפ״נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו. כתב אם יש כו׳ דקיי״ל עדי מסירה כרתי נראה דקשה לו מה זה לשון אם דמשמע דאפשר בלא עדים הא לר״מ לא סגי בלאו הכי ופירש דקיי״ל כר״א והוא תימה דמשמע הא יכול לומר בפ״נ כשר אף אם אין עליו עדים וזה בלתי אפשר אף לר״א זולת ע״י עדי קבלה מן הבעל ואז א״צ לכלום (כבסי׳ קמ״ב סי״ב) אמנם מדברי הר״ן שם נראה שמפרש אם יש עליו עדים היינו עדי קיום כו׳ עכ״ד. וקצרה דעתי מהבין דבריו מ״ש ואפילו ירצה השליח לומר בפ״נ כו׳ וכן חזר ושנה לשון זה עוד בתמיהתו על התוי״ט וכ׳ משמע הא יכול לומר בפ״נ כו׳ ולא ידעתי איך שייך לומר שהשליח יכול לומר בפ״נ כיון שאין עדים חתומים בו איך יאמר ובפני נחתם והרי מבואר במשנה פ״ב ובש״ע סי׳ קמ״ב סי״ו דאם אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם אינו כלום וצ״ע. ובחידושי כתבתי בזה קצת ישוב לדברי התוי״ט הנ״ל:

(ז) אבל במסוכן כו׳ – עיין בס׳ יד המלך פ״ב מהל׳ גירושין דין י״ב שכתב דמסתימת לשון הרמב״ם וכל הפוסקים משמע דא״צ שיתנו לה דוקא בעודו חולה אלא אפילו אם טרם שנתנו לה חזר לאיתנו רק שבכל זאת החריש ולא ביטל השליחות יכולים ליתן לה הגט דהעיקר הוא בעת אמירה ואם היה אז מסוכן אזי אמרינן לדעתו שכוונתו הי׳ לכתוב וליתן והוי כמו עשאם בפירוש שלוחים לכתוב וליתן וכל כמה דלא ביטל שליחותם כותבים ונותנין לה ע״ש:

(ח) הרי אלו יכתבו – עיין בס׳ תו״ג דג״כ יחתמו כדמשמע לקמן סעיף כ׳ ע״ש:

(ט) והרג עצמו מיד – כ׳ בס׳ תו״ג נראה דשיעור לאלתר הנא׳ בירושלמי היינו כדי שיעור כתיבת הגט ונתינתו דהא בדעתי הי׳ שע״י הנפילה ימות מיד ורצה לגרשה ע״כ כוונתו היתה שיכתבו ויתנו קודם הנפילה והי׳ דעתו לעכב הנפילה עד שיעור כתיבה ונתינה. ואפילו ירד מהגג אחר שאמר כתבו וחזר ועלה להפיל עצמו או המית עצמו במיתה אחרת הדין כך עכ״ל:

(י) ואם לא נפל לאלתר – עב״ש ס״ק כ״ד ועיין בתשו׳ נו״ב ר״ס מ״ד מ״ש בזה:

(יא) אלא לפי שכתוב בה כו׳ – עיין מהריב״ל סי׳ א׳ כלל ד׳ סימן כ״ב שמדייק מזה דלזה השטר הרשאה הכרחי ובדבורו אינו נאמן ולפ״ז ה״ה אם ההרשאה אינה מקויימת אינו נאמן כו׳ וצריך שטר הרשאה שיכירו חתימת העדים כו׳ ע״ש ועיין בס׳ ב״מ שכ׳ עליו המעיין בתשו׳ הרשב״ץ ימצא מקום להקל אם ההרשאה מעשה ב״ד כנהוג. גם דיוקו דמהריב״ל מלשון הר״פ והש״ע כאן יש לדחות דאף דמשמע דבדבורו אינו נאמן מ״מ כשיש בידו הרשאה ונזכר בתוכה רשות זה כבר יש חזקה דעדים החתומים כו׳ ונאמן שוב לקיימו כדכתב הרא״ש ז״ל ובפרט לדידן שכבר הענין מתוקן הכי בכל השטרות הרוב מסייע לו וע׳ סעיף ל״ח וצ״ע עכ״ד. ועיין בספר גט מקושר בסג״ש אות כ׳ חולק לגמרי על מהריב״ל הנ״ל וכתב ולפע״ד פשוט אם נאמן על עיקר הגט והשליחות וסמכינן עליו שהגט מקויים כ״ש שיש להאמין על הרשות לעשות שליח כו׳ ומ״ש שתקנו הרשאה לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות כו׳ היינו משום דלפעמים לא רמיא עלי׳ דשליח לזכור שזכר לו בפירוש הרשות לעשות שליח אחר וכשיש עמו הרשאה יוכל לסמוך על זה כו׳ ע״ש:

(יב) ולכן אם נאבד כו׳ – עיין בתשובת חמדת שלמה סי׳ ע״ו אודות הגט עוזב דת שהביא השליח בלי הרשאה וכתב דיש לפקפק טובא דבעוזבים דת היוצא מן הכלל שיש להם דין להכעיס (כמ״ש התוס׳ פא״מ דף כ״ו ע״ב ד״ה אני שונה) איכא למיחש שמסר לו גט פסול כו׳ ע״ש:

(יג) אבל לכתחלה כו׳ – עיין בתשובת ב״ח החדשות סימן פ״ז כ׳ וז״ל ע״ד קיום הרשאה שנתקיים ב׳ פעמים משום שנכתבה סמוך לערב ומחמת הנתינה נכתב בו בשלשה ועשרים לירח ודילג תיבת יום הגם דאין בזה חשש לפסלו דליכא כאן למטעי בשום דבר אחר כו׳ עכ״פ אין ראוי להוציאה מתחת ידינו בחסרון זה והסכמנו לתקנה ולקיימה שנית ע״י העדים החתומים בהרשאה כבר וע״פ הב״ד החתומים בהנפק ולא רצינו לכתוב הרשאה אחרת כיון שעבר יומו והיינו צריכין לשנות מנוסח הרשאות עכ״ל ע״ש. וכוונתו דא״כ הי׳ צריך לכתוב בו שני זמנים א׳ זמן מסירת הגט לשליח וב׳ זמן חתימת הרשאה ואין נכון לשנות נוסח הקדמונים וכמ״ש בד״מ ס״ק ט״ו מעשה בעדים שחתמו על הגט חתמו גם כן על ההרשאה והצריך מהרי״ק לכתוב אחר ועדים אחרים על ההרשאה כי לא רצה לשנות לשון הרשאה ע״ש והיינו משום דל׳ כל הרשאות ועדיו החתומים בו פב״פ ופב״פ וכאן הי׳ כתוב ועדיו החתומים בו הם החתומים למטה. מיהו פשוט דאם אין פנאי לכתוב ביומו יכולים לכתוב למחר ואין עיכוב בזה. ועמ״ש בביאור סדר גיטין בשג״ש אות נ״ב:

(יד) נתבטל כל השליחות – עב״ש ס״ק ל״ה ועיין בס׳ תו״ג מ״ש בכוונתו. ובסוף כתב דמ״ש הג״ש דמהני כשמביא הרשאה אחרת היינו שממנה אותו הבעל מחדש להיות שליח לפני עדים כשרים (ע׳ בס״ק שאחר זה) אי נמי שמביא מעשה ב״ד שנעשה שליח לפני ב״ד ג״כ מהני דאין הב״ד נפסלין ע״י צירוף קא״פ כמו שהארכתי במקום אחר עכ״ל והיא בספרו נה״מ סימן ל״ו ועמ״ש לקמן סי׳ קס״ט ס״ב ס״ק ג׳:

(טו) כל השליחות – עבה״ט שכ׳ והגט פסול ד״מ ובב״ש מסיים אפשר משום דמוכח דמסדרי גט היו ע״ה מש״ה פסול הגט כמ״ש לקמן עכ״ל ועיין בס׳ גט מקושר בסג״ש אות ה׳ שכ׳ עליו ואינו נראה דמי לא עסקינן שנתברר הפסול אח״כ שנודע עליהם גניבה או שאר פסול או קורבא אלא נראה דס״ל כיון דהרשאה כראשונה היתה פסולה צריך להמנות השליח מחדש בפני עדים כשרים וכיון שהשליח במקום האשה ס״ל דאין ממנין שליח בכתב כנזכר בסעיף ל״ה אבל אם מחזיר השליח הגט לבעל שפיר הי׳ יכול למנותו מחדש אלא דלפ״ז ה״ל מוקדם ובגט מוקדם מחמרינן שלא לשלחו אף ע״י שליח כמ״ש רמ״א בסי׳ קכ״ז ס״ה ואין לומר אכתי משכחת לה שהיו עוד עדים בשעת מינוי השליחות והם היוו כשרים י״ל דלא מכשרינן לי׳ על ידם דשמא כיוונו להעיד ג״כ ונתבטל גם צירופן ולכן הוא פסול בכל גווני אמנם אם הוא במקום קרוב שאפשר (באותו יום) להחזירו לבעל ושיחזור וימנה אותו ויתן לו הרשאה בעדים כשרים יש להכשיר בודאי כיון שלא נעשה מוקדם בחזרתו ליד הבעל כן נ״ל עכ״ל. וע׳ בס״ק שלפני זה:

(טז) חתימה אחת סגי – עבה״ט ובב״ש כתב הטעם דסומכין אהא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה כו׳ ועיין בס׳ תו״ג שכ׳ ואין זה עיקר דהא לא סמכינן ע״ז בשליח שלא אמר בפ״נ ופסלי׳ ליה רק עיקר הטעם מבואר בתשו׳ הר״ש בן הרשב״ץ שהביא הב״י בסי׳ ל״ה שסומכין על הנך פוסקים דס״ל דקיום ב״ד א״צ קיום עכ״ל. ולפ״ז באינו מקויים כלל אפשר דאין להקל אם אינו שעת הדחק:

(יז) להצריך לדקדק – עבה״ט ועיין בזה בתשובת הראנ״ח ח״א סי׳ מ״ז ובתשובת מהרי״ט חה״מ סי׳ מ״א ובע״ל פ״ו מה״ג דין ג׳ באורך ועיין בתשו׳ ברית אברהם סי׳ קי״ח שהאריך הרבה בזה:

(יח) וצריך שיהיו ב״א ידועים – כתב בס׳ ב״מ לענ״ד זה דוקא לפי המבואר סעי׳ כ״ט שב״ד שבמקום הנתינה עושים לה מעשה ב״ד שנתגרשה לפניהם לחלוטין אז האי צריך הוא לעכובא אבל אם בשעת הנתינה לא יעשו מעשה בית דין אלא הש״ק יביא הגט אצל הב״ד שבמקום האשה והם כשיכירו כתב עדות שבידו שקיבל הגט לפני עדים כראוי ואף תביא העדי שליחות לפניהם אז הב״ד שבמקומה יתירוה ויכתבו לה מעשה ב״ד אם כן האי צריך אינו אלא אזהרה לכתחילה כמבואר סעי׳ ח׳ בהגה כו׳ ע״ש:

(יט) נוסח שטר ש״ק – כתב בס׳ ב״מ לע״ד ראוי נמי להזכיר בשטר ש״ק והכרנו שהאשה גדולה בשנים ובסימנים כי עיקר שליחו׳ תלוי בזה:

(כ) ואם אין הנשי׳ יודעות – ע׳ בתשו׳ בית אפרים חאה״ע סי׳ ק״ל בד״ה איברא שהגיה שצ״ל ואם אין השנים ידועים וע״ש מ״ש בזה וע״ל סימן קס״ט סי״א:

(כא) ונוסח הגט שנותנים לו כו׳ – כ׳ בספר בית מאיר ע״כ צ״ל דכוונתו נוסח שיאמר בשעה שניתן לו הגט אבל נוסח הגט עצמו לא ישונה כמבואר בפסקי מהרא״י סי׳ מ״ו באין ספק וגם בטור לא נזכר מידי ע״ש:

(כב) שלא לגרש ע״י ש״ק – עבה״ט מ״ש ומעשה הי׳ כו׳ והתיר שהאשה תעשה ש״ק במקום שהוא בעת חכימתו כו׳ הנה זה המעשה מבואר באריכות בתשו׳ הב״ח סימן ק״א. ושם בסוף התשובה הביא עוד תקנה בשם חכמי צרפת שהאשה תוכל למנות שליח קבלה במקומה רק יתלוו עם השליח שני עדים למקום הב״ד של הבעל להעיד על מינוי השליחות בב״ד ע״ש. ועיין בתשובת שובת ציון סי׳ פ״ו שנשאל על שאלה כזו ממש והביא שם דהגאון מפ״ב (רבי משה סופר זצ״ל) פקפק בדבר זה שלא תעשה האשה ש״ק במקומה ויתלוו עמו שני עדים כמו שהביא הב״ח שם ואין תקנה להאשה כ״א שתלך להעיר אשר שם הבעל ותעשה ש״ק שם בעת שהבעל בחלימתו ולא סגי בלא״ה כי יש לחוש פן בשעה שתמנה השליח קבלה יהי׳ הבעל בשטותו ואינו ראוי ליתן גט ובטל השליחות מטעם כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא משוי שליח כמבואר בנזיר דף י״ב וכן מבואר בהגהת מל״מ פ״ו מה״ג הלכה ג׳ שחכמי קוסטאנטינא הסכימו להורות באשה שנשתטית שאין רשאי הבעל לצוות לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ויתנו לה כשתשתפה משום מלתא דלא מצי למיעבד השתא כו׳ (עמ״ש לעיל סי׳ א׳ ס״ק ט״ז ובס״ס קכ״ט בש״נ אות ד׳) ומזה יצא הגאון הנ״ל לדון גם בשליח קבלה שאין האשה מצות לעשות שליח בשעה שאינו מבורר שהבעל חלים ומסתייע ג״כ מלשון הב״ש הנ״ל (שהועתק בבה״ט) שהביא דברי הב״ח שהתיר שהאשה תעשה ש״ק בעת חלימתו כו׳ ומשמעות לשונו שצריכה לעשותו בעת חלימתו דוקא והיינו משום דכ״מ דלא מצי למיעבד השתא כו׳ והרב המחבר ז״ל האריך לברר דאין בזה מיחוש כלל דהרי בדברי הב״ח בתשובה שם מפורש שהשאל׳ הי׳ שהאשה תעשה ש״ק בב״ד שרגיל הבעל לבא שם אבל בשעת עשיית שליח אין הבעל שם ואינו מבורר אם הוא באותה שעה חלים או שוטה וע״ז השיב להתיר לעשות כן ואין בזה לחוש להגדר שהביא הטור בשם הר״פ שלא לעשות ש״ק בזה״ז ולבסוף הביא התקנה דחכמי צרפת הנ״ל ולא הזכיר שום דבר מזה שצריך להיות מינוי השליחות מהאשה דוקא בשעה שהבעל חלים מזה נראה שלא חש לזה כלל וגם הב״ש שהביא דבריו נראה שלא חש לזה כלל ומ״ש שהתיר לעשות ש״ק במקום שהוא בעת חלימתו אין זה קאי על עשיית השליח שיהי׳ בעת חלימתו אלא הכוונה במקום שיהי׳ הבעל בעת חלימתו אשר שם עתיד ליתן הגט בב״ד ההוא כו׳ ובגוף הדבר למה לא חששו להא דכ״מ דלא מצי עביד השתא כו׳ י״ל דע״כ לא אמר כן דלא מצי למיעבד שליח במילתא דלא מצי עביד השתא אלא בדבר שאינו רגיל להשתנות וליכא מציאות למיעבד השתא כגון בהא דאמר רבא בנזיר שם בהי׳ לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דבשעה שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה היתה זו א״א ולא היתה עומדת להתגרש דסתם אשה לאו לגירושין עומדת כדאי׳ בזבחים דף ב׳ ולא הו׳ מציאות כלל שתתקדש לאיש אמר כו׳ וכן בפסק דחכמי קוסטאנטינא שהובא בהגהת מל״מ הנ״ל לא מיחשב מציאות שהאשה תשתפה כיון שהיא בחזקת שוטה מוקמינן לה אחזקתה משא״כ בנ״ד שהבעל מוחזק להיות ע״ח וע״ש ורגיל הוא להשתנות משטותו לחלימתו כו׳ ולבד זה נראה ברור דבשליח קבלה אשר האשה עושה השליח בזה לא שייך כלל הך דינא דכ״מ דלא מ״ע השתא ואין זה דומה לשאר שליחות שנעש׳ מהמשלח לפעול פעולה ברצון ובמחשבה על אדם אחר או על חפץ אחר כגון בשליח לקדש אשה השליח פועל על האשה שתהי׳ מקודשת להמשלח ותהי׳ אסור׳ לעלמא וכן בשליח להפר נדרי אשת המשלח הוא פועל על האש׳ להפר נדריה וכן׳ באשה האומרת לחברת׳ לושי קמח והפרישי חלה השליח פועל על העיסה להתיר וגם על החלה לאסור לזרים וכן בעל שעושה שליח להוליך גט לאשתו המובא בהגהת מל״מ הנ״ל בכל אלה צריך המשלח למסור כחו להשליח לעשות הפעולה בפועל היוצא לשלישי והשליחות מתייחס בפעולה לזה שנשלח אליו בזה אמרינן שאין ביד אדם למסור כחו לשלוחו בשעה שהוא בעצמו אין בידו לעשות זה והוי כמו מקנה דבר שאינו ברשותו משא״כ באשה שעושה ש״ק אין בשליחות הזה לפעול פעולה על הבעל דהא הבעל יכול לגרשה בע״כ והשליחות הוא רק הסכמה שתהא יד השליח כידה בזה לא שייך לומר כ״מ דלא מ״ע השתא לא משוי שליח כי האשה אינה צריכה לעשות שום דבר לגירושין כו׳ והאריך שם לתבוע מסמורת בסברא זו ומסיים ומעתה קמה וגם נצבה הוראת הב״ח והב״ש באיש שהוא ע״ח וע״ש האשה יכולה לעשות ש״ק שיקבל הגט מבעל׳ בעת שיהי׳ חלים אף שבשעה שנעשה ש״ק הי׳ הבעל בשטותו ולא הי׳ ראוי ליתן גט וכדאי הם תרי עמודי הוראה הב״ח והב״ש לסמוך עליהם ובפרט שהדבר מוכח בש״ס ולא מצינו חולק בפוסקים על דין זה עכ״ד ועיין עוד בס׳ דורש לציון דרוש י״ג מענין זה וגם בס׳ גט מקושר בסג״ש אות ס״א:

(כג) בנוסח הרשאת שליח – עבה״ט והוא מדברי הב״ש. ומ״ש וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה (והוא מתשובת מהר״ם מינץ סי׳ קי״ד) עיין בס׳ גט מקושר בסג״ש אות כ׳ שתמה עליו בזה ומסיק שאין מקום להחמיר בזה היכא דאי אפשר בקל להשיג גט אמר ע״ש ועמ״ש לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג ס״ל ס״ק כ׳ בשם תשובת שב יעקב. ומ״ש וכינוי שליח אין כותבין עיין בתשו׳ ב״ח החדשית ס״ס צ״ב שכ׳ א״ל וגם כינוי השליח כתבתי בהרשאה אע״ג דבכתבי מהרי״א נמצא דאין צורך מ״מ נראה טוב לכתוב גם הכינויים וכן ראיתי בהרשאה הנשלח ממצרים עכ״ל וע׳ בהגה ב׳ וע׳ בתשו׳ עה״ג סי׳ מ״ג כתב ג״כ דאנו נוהגין לכתוב אף כינוי השליח ומכ״ש שיש לכתוב כהן או לוי ע״ש עוד:

(כד) או ביד שלוחה – לכאורה צ״ע דהא לעיל ס״א הביא המחבר י״א שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה אך באמת לק״מ לפי המבואר בב״ש שם סק״ד ע״ש וע׳ בס׳ בית מאיר ובס׳ גט מקושר בס״ג שני אות כ׳ מ״ש בזה:

(כה) או ביד שליח שלוחה – עיין בס׳ גט מקושר שם שכ׳ דטעות הדפיס הוא דהא לקמן סעי׳ מ״ג הביא בקמייתא דאין שליח קבלה יכול למנות שליח אפילו נאנס ואפילו נתנה לו רשות משום דהוי מילי כו׳ וכן בסה״ג סעי׳ ל׳ לא נזכר רק ליד שלוחה ולא נזכר שם שליח שלוחה ע״ש:

(כו) תנאי בגט מזכירו כאן – עי׳ בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ ש׳ בגט שנמסר לשליח הולכה ונכתב שטר השליחות כהוגן אבל התנאי שתמתין ג׳ שנים לא נזכר בשטר השליחות כלל אלא על פה והשליח הוא אחי המתגרשת ויש לחוש שמא יתננו לה בלא תנאי ותנשא בו ונמצא בניה ממזרים מה תקנה יעשו לזה. והשיב ודאי טעות היה כי היה צריך לכתוב התנאי בשטר השליחות אבל כיון שלא נכתב לית לן בה ויש תקנה שיאמר השליח התנאי עתה בפנינו ויכתבו מעשה ב״ד אחורי שטר השליחות בעצמו איך השליחות הנכתב מעבר הלז הודה השליח הנז׳ שהיה על תנאי כך וכך אע״פ שלא נכתב בשטר השליחות. והשתא ליכא למיחש למידי כי הב״ד אשר ינתן הגט בפניהם בודאי יראו מה שכתוב באחורי השטר ולשמא יגוז ליכא למיחש שיגוז גם שטר השליחות ולשמא ימחוק ליכא למיחש דמרתת פן יפסלו עי״ז את שטר השליחות ולשמא יעתיק שטר השליחית ולא יעתיק מה שאחורי הדף ליכא למיחש שהעדים אשר יעתיקו השטר לא יתרצו להעתיק אלא הכל או לא יעתיקו כלל ולרשיעי לא חיישי׳ הלכך אם יכתבו מעשה ב״ד אחורי השטר אין כאן בית מיחוש כלל ע״ש:

(כז) שמביא הרשאה כו׳ – עי׳ בתשו׳ בגדי כהונה סי׳ כ״ו אודות שליח הולכה שהביא גט עם הרשאה וכתוב בהרשאה ועדיו החתומים בו. עדים אחרים לא אותן החתומים על הגט רק שמות עדי הרשאה. וזאת ידוע בבירור שמסדרי הגט הם חתומים בקיום הרשאה. וכתב אין אני מכניס א״ע להתיר בזה ואף שמצאתי בתשובת ראלב״ח בספר מים עמוקים סי׳ ל״א שהביא בשם יש מי שכתב להכשיר בכהאי גוונא שאפשר לומר דהרשאה אינה סותרת לשליח והשליח הזה נעשה שליח גם על גט אחר שהיו עדיו כמ״ש בשטר הרשאה הזה כו׳ י״ל דמשם אין ראיה חדא דנראה דהיש מי שכתב זה הוא מהר״ם פדוא ושם משמע דהשליח הנ״ל אשר היה בידו הרשאה המכחשת לא היה כאן שכבר עשה השליח הראשון שליח שני אבל היכא דהשליח בפנינו ואמר שלא נעשה שליח על גט אחר רק על זה שבידו וזה הרשאתו בודאי הוא מוכחש מעידי הרשאה ובטל השליחות וכדאי׳ בת׳ הר״ם שהביא ב״י שמתחילה רצה להכשירו ואח״כ קרא להשליח ושאל לו ואמר להד״מ ופסל ליה. ועוד דהאי הכשר שכ׳ הראלב״ח ומהרמ״פ הנ״ל שייך באם נכתב בהרשאה עדים אחרים לא כשמות עידי הגט וגם לא כשמות עדי הרשאה אבל אם נכתב שמות עדי הרשאה יותר נראה דהב״ד טעו בפירוש ועדיו החתומים בו שהיו סבורים דקאי על הרשאה וא״כ בטל השליחות והגט דמוכח שהב״ד היו עמי הארץ. אם לא שנאמר דהב״ד לא הרגישו בטעות משום שלא קראו את הרשאה כדאי׳ בכתובות דף ק״ט הדיינים חותמין אע״פ שלא קראוהו ואי נימא כך מ״מ השליחות עכ״פ בטל (כפי הנראה צ״ל ההרשא׳ עכ״פ בטילה. וע״ל ס״ק ט״ו) וצריך הרשאה אחרת אך אין דעתי מסכמת לסמוך ע״ז להתיר השליחות והגט כי מרש״י בב״ב דף נ״ב ד״ה ראיה מוכח דמ״מ אורחא דמלתא למיקרי ע״ש ואנכי מיראי הוראה בענין כזה עכ״ד ע״ש: וע׳ בתשו׳ צמח צדק סי׳ ק״י שנשאל ג״כ על שאלה כזו ממש מחתנו הגאון בעל עה״ג (אלא שבעובדא דידיה לא היה ידוע בבירור שהחתומים בקיום הרשאה הם היו מסדרי הגט) והשיב ע״ז באריכות והעלה דאין לפסול הגט בשביל כן ומטעם הנ״ל דתלינן בטעות הסופר והא דלא הרגישו הב״ד בהטעות הוא מחמת שלא קראו את ההרשא׳ כדאי׳ בכתובות דף ק״ט כו׳ ועוד דאפי׳ את״ל דמסתמא היו קוראים את ההרשא׳ וטעו גם המה מ״מ מאן לימא לן דאותו ב״ד היו המסדרים את הגט דהא לא צריכין ב״ד לסידור הגט מן הבעל לשליח הולכה ואפשר דהרב שהי׳ מסדר הגט הוא בקי ויודע בטיב גיטין אלא שאותן ג׳ שקיימו חתימות עידי הרשא׳ לא היו בקיאין בו׳ ע״ש (וע׳ בזה בתשו׳ עה״ג סי׳ ל״ח עש״ה). ועיין בס׳ ישועות יעקב ס״ק י״ב שגם לפניו בא מעשה כזה והאריך בזה ומסיק דאם ידוע מי היו המסדרים שהם בקיאים רק שטעות נזדמן לפניהם אין כאן מיחוש כל כך ביחוד במקום עיגון ע״ש:

(כח) וכן כיוצא בזה – עיין בתשו׳ שיבת ציון סי׳ צ״א בדבר הגט שנשלח לעיר אחת ונמצא בו ג׳ ריעותות והאריך שם דמצד הריעותות יש להקל בדיעבד אך מאחר שנמצא ג׳ ריעיתות יש לחוש פן לא ידע זה המסדר בטיב גיטין אכן אם מכירין את הרב המסדר והוא מוחזק לן שבקי בדיני גיטין והריעותות הנ״ל נעשו ע״פ מקרה אז יש להקל ע״ש. וע׳ בתשו׳ אא״ז פנ״מ ח״ג סי׳ מ״ז במעשה כיוצא בזה ורצה ג״כ לפסול הגט מצד שלא הרגישו מסדרי הגט בהריעותות ויש לחוש שהמה עמי הארץ כנזכר בסי׳ קמ״א ס״ל כו׳ ושוב כתב דנראה ברור דהתם מיירי שטעו בדבר שמפורסם לפסול משא״כ כאן י״ל שלא דקדקו ביו״ד יתירה הנכתב בצביתי וכן בווי״ן ארוכין כו׳ ע״ש ועמ״ל לקמן סי׳ קמ״ב ס״ט ס״ק י״ז:

(כט) והקרובים – עיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ קכ״ח שכ׳ דנוגע כשר להעיד בפ״נ ובפנ״ח ואף להעיד לאשה שמת בעלה הארכתי בחיבורי נו״ב סי׳ כ״ז להכשיר הנוגע רק שסיימתי שם שאף שאנו דנין לא נעביד עובדא כיון שמהריב״ל סי׳ י״ח ומ״ב סי׳ ל״ח מחמירין ואח״כ סי׳ כ״ט הוספתי ראיות להתיר (הובא אצלינו בסי׳ י״ז ס״ג ס״ק י״ט) וכ״ז להעיד לאשה שמת בעלה שזו מה״ת צריכה עדות גמור וחכמים הוא שהקילו בה אבל להביא גט לאשה ולומר בפ״נ ובפנ״ח אשר מדאורייתא א״צ עדות כלל כי עדים החתומים על השטר כו׳ בזו ודאי נוגע כשר ודלא ככנה״ג בסי׳ קמ״א בהגהת הטור אות כ״ז. ואל תשיבני מתוס׳ גיטין דף ט״ו בשם הירוש׳ דשם בדברי עדותו הוא נוגע אבל הטעם חוץ לאמירת עדותו אינו מזיק ובספר פ״י שם חילק באופן אחר וגם מדבריו מבואר דלא שייך למפסל משום נוגע ומ״מ במקום שאפשר בקל לקיים הרשאה יש לקיים אבל אם אינו בנקל לקיים אין לפסול זה השליח הנוגע כי הוא נגד האמת עכ״ד ע״ש וע׳ בס״ק שאח״ז:

(ל) בעבירה מדברי תורה – עיין בתשי׳ ברית אברהם סי׳ קכ״ה אות ו׳ אודות השליח שבבואו למקום האשה לא רצה למסור הגט בעד סך ששה זהו׳ שהבטיח לו המגרש עד שהאש׳ תשלם לו יותר והתפשרו בסך ט״ו זהו׳ ומסר הגט. וכתב דיש לדון לפסול הגט לפ״מ דנסתפק בתשו׳ מהריב״ל ח״א כלל ג׳ בנוטל שכר להעיד אי פסיל מדאורייתא משום נגיעה או רק פסול מדרבנן ובתירוץ הב׳ שם העלה דנוטל שכר יותר מהראוי הוי פסול ד״ת וא״כ לדעתי נראה הא דשליח נוטל שכר אף דצריך להעיד בפ״נ ובפ״נ העיקר מה שאנו סומכים להקל בזה הוא ע״ד ת׳ הרשב״א שהובא ברמ״א ח״מ סי׳ כ״ד סי״ח דאם מתחילה נוטל שכר לילך להעיד מותר וכן מבואר במהריב״ל ח״ד סי׳ כ׳ בשם ת׳ הרשב״א דשליח שהתנה מתחילה על שכירתו יוכל להעיד בפ״נ ובפ״נ וא״כ בנ״ד שכבר הלך השליח למקום האשה וטרח ונטל שכר טרחתו מן הבעל ששה זהו׳ והוא מקום קרוב ואז חל עליו החיוב למסור הגט ולהעיד בפ״נ ובפ״נ ומה שנוטל שכר יותר מן האשה הוא נוטל יותר מהראוי כו׳ וכבר כתב בש״ע סי׳ קמ״א סל״ג דפסולים ד״ת פסול להביא גט כו׳ והאריך עוד בזה והביא דבתשו׳ קול בן לוי ס״ה כתב גם כן בזה בעובדא דידי׳ שהשליח לא רצה עד שיותן לו השכר וצירף להקל משום שלפ״ד השליח התנה על השכירות הזה קודם שנתמנה וע״פ דברי ת׳ הרשב״א הנ״ל. משא״כ בנ״ד שהשליח לא רצה עד שיוסיפו לו והגם די״ל דהטעם שנוהגים היתר בשליח היא מטעם שכתב הרמ״א בסימן ק״ל סכ״א בעדים משום דאסורים לישא המגורשת אך מדברי הש״ך סי׳ ל״ד ס״ק י״ח משמע דאין לסמוך ע״ז לחוד רק דעיקר הטעם משום דמתנין מתחילה ומכ״ש בנ״ד דהשליח קיבל על עצמו בעד שכירתו שהבטיח לו הבעל גם איסור נשואי המגורשת כמבואר בסדר גיטין ואח״כ חזר ולא רצה ליתן הגט עד שישלמו לו סך רב ונראה בעליל שלא היה אך להעיד ולא משום דחזר ולא רצה לאסור על עצמו המגורשת בודאי יש מקום לדון לפסול הגט עש״ב. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת מהריב״ל משא״כ לדעת הנו״ב תניינא סי׳ קכ״ח שהבאתי בס״ק הקודם דנוגע כשר להעיד בפ״נ ובפ״נ לית כאן שום ספיקא דודאי הגט כשר. שוב ראיתי בתשו׳ מהרי״מ מפריסק סי׳ ל״ו נשאל על נדון כזה שהשליח לא רצה ליתן הגט עד שיתנו לו סך שלשי׳ רו״כ ונתפשרו עמו שאם יצא הגט בהכשר יתנו לו עשרים רו״כ ונסתפק השואל מצד דהשליח נוגע בעדות. והביא שם דברי הנוב״ת הנ״ל שדעתו בפשיטות להכשיר בגט אשה היכא דהשליח נוגע בדבר והוא ז״ל כתב עליו דאין ראיותיו ברורים והאריך בזה ומסיק דמ״מ יש לסמוך על הנו״ב ז״ל במקום עיגון ואם יסכים עוד גדול אחד אהי׳ סניף להתיר ע״ש ועיין בתשו׳ רע״ק איגר ז״ל סי׳ רכ״ב:

(לא) ויש פוסלים – עיין בתשו׳ גאוני בתראי סי׳ מ״ד דבמקום עיגון שא״א להשתדל גט אחר אפשר לסמוך אדיעה ראשונה ולהכשיר ע״י קיום ואפי׳ אפשר להשיג גט אחר רק שהבעל מבקש ממון הרבה יותר מהשיעור גם זה מקרי שעת הדחק וכמ״ש בכמה דוכתי אטו תרקבי דדינרי כו׳ ומ״מ אין להקל רק מהסכמת גדולי הדור (וכן הוא דעת אא״ז בתשו׳ פמ״א ח״ב ס״ס ס״ט וסימן ע״א דבמקום עיגון יש לסמוך על דיעה ראשונה ע״ש באורך). וכ׳ עוד והנה אם יסכימו משום עיגונא להקל ולסמוך על קיום הגט בחותמיו יש לנו לדון איך יהיה הקיום כי נראה שנוסח שליחות שלנו אינו מספיק לחשבו לגט מקויים וכמ״ש הריב״ש סימן שי״ח (הובא לקמן סי׳ קמ״כ ס״א בהגה יעב״ש ס״ק מ״ד) וגם אין ראוי לקיימו כדרך שאר שטרות שהב״ד כותבין תחת חתימת העדים במותב תלתא כו׳ דאין ראוי להוסיף ולכתוב בגט שום דבר יותר ממה שתקנו בכל הגיטין ויש לחוש בזה לשינוי מטבע בגיטין. ואין לומר שכיון שקיים הגט מועיל אפי׳ אחר הנתינה א״כ נוכל ליתן מקודם בלא קיום ולקיימו אח״כ ואז יכולין שפיר לכתוב הקיום בגט עצמו דאחר נתינה אין חשש שינוי מטבע דנראה דדוקא בדיעבד אם כבר ניתן הגט לידה יכולין לקיימו אח״כ אבל לכתחילה בודאי צריכין לתקן ולקיים הגט קודם נתינה. ונראה שיש לקיימו ע״י סימנים דהיינו שיכתבו איזה שינוי שנמצא בגט או שינוי אותיות או תיבה או נקב בצד אות פ׳ או סימן בראשי ד׳ שיטות כו׳ ולפ״ז צריכין לשליח הגט למקום שהעדים שם כדי לקיימו בחתימתן שם דהיינו שהעדים עצמם החתומין על הגט או שאר עדים המכירין חתימתן יעידו לפני ב״ד של שלשה על חתימת העדים שבזה הגט והב״ד יכתבו הקיום בשטר בפני עצמו איך שאותן העדים החתומין על הגט שסימניו כך וזמנו ושמות איש ואשה כך ושנכתב באותו מקום נתקיימו אותן חתימות לפנינו כו׳ עכ״ד ע״ש ועיין בתשו׳ מהר״ם לובלין ס״ס כ״ה:

(לב) ודין עוזב דת – עב״ש ס״ק מ״ז וע׳ בזה במג״א סימן קפ״ט סק״א ובאבן העוזר שם ועיין בס׳ גט מקושר בסג״ר אות ז׳ באריכות. ומ״ש הבה״ט ס״ק כ״ז החשוד על העריות כו׳ עיין בזה לעיל סימן מ״ב ס״ה בהגה ובח״מ וב״ש שם ועיין בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״ב סימן ע׳ וע״א מענין זה ועמ״ש לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג ס״ב ס״ק ד׳:

(לג) כשרים – עב״ש שכ׳ כאן א״צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות כו׳ ועמ״ש בפ״ת לח״מ סימן ל״ד סי״ט בד״ה לכשרותו ובס״ס ל״ז ע״ש. ועיין בס׳ גט מקושר בס״ג שני אות ו׳ שכ׳ דבזה צריכים לומר בפ״נ ובפ״נ אף אם הם שנים שהביאוהו דלא אמרינן ששנים שהביאו א״צ לומר ב״ו״נ ובפ״נ אלא היכא שהם כשרים להעיד כדלקמן סי׳ קמ״ב סי״ח וכאן אין להם דין עדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות ע״ש. ועמ״ש לקמן סי׳ קמ״ב סי״א ס״ק י״ט:

(לד) ומינה הבעל בכתבו – כתב בספר בית מאיר וז״ל לדעת יש אומרים דלעיל סעיף י״א איירי בעושה השליח ישראל לפני עדים. וגם ע״כ או דאיירי בארץ ישראל שא״צ לומר בפני נכתב (ע״ל סי׳ קמ״ב ס״א) או בגט מקויים וכן משמעות המרדכי פרק כל הגט עכ״ל. ובאמת משכחת לה להאי דינא עוד בשליח שני שהשליח ראשון אמר בפני ב״ד בפני נכתב והב״ד עשאו שליח בכתב לישראל פלוני במקום פלוני דיכולים לשלוח לו הגט ע״י כות׳ והשליח יאמר שליח ב״ד אני ע״פ כתב מהב״ד (ואפי׳ לדעת י״א דלקמן סי׳ קמ״ב ס״י בהגה דלא מהני שיאמר שליח ב״ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אמר בפ״נ כו׳ מ״מ הא מבואר שם דהרשאה מהני ועמ״ש שם) וכן מבואר להדיא במרדכי שם ובשה״ג פ״ב דגיטין ובהג״א שם שכ׳ וז״ל ומצאתי כתוב אומר אני שבמקום שב״ד ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם ע״י שליח שהעיד בפניהם בפ״נ ובפ״נ שיכולין ב״ד לשלחו ע״י עובד כוכבים כה״ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב״ד אני עכ״ל אלא משום דלשון הש״ע ומינה הבעל בכתבו כו׳ הוכרח לפרש דאיירי בא״י או בגט מקויים:

(לה) מיהו יש חולקין כו׳ – עיין בתשו׳ הגאון מהרי״מ ז״ל מבריסק סי׳ ל״ג שכ׳ הנה הרמ״א ז״ל החמיר ביותר ומשמעות לשונו דאין למנות שליח בכתב אפי׳ ע״י ישראל אבל פשוט שבמקום עיגון אין לחוש לזה וכן מבואר בת׳ אמונת שמואל סי׳ יוד דבמקום עיגין שרי למנות שליח בכתב אלא דבעובדא דידי׳ הובא הכתב ע״י ישראל אבל במקום עיגון בודאי יש לסמוך על ר״ת והרא״ש דגם ע״י א״י מתירין ושכן נהגו באשכנז וצרפת וכן בס׳ יאיר נתיב סי׳ י״א העתיק תשובת הרדב״ז שיש לסמוך על ר״ת והרא״ש והטור ורי״ו והג״א בשם ראבי״ה ואביו רבינו יואל כו׳ וסיים הרדב״ז שנתן הגט אפילו לכתחלה ואין לבו נוקפו בזה ע״ש עוד (ומה שהעיר שם מדברי הירוש׳ פ״ג דגיטין עבר א״י מהו נשמעיני׳ מן הדא אבא בב״ח אייתי וגיטא כו׳ הדא אמרה עבר א״י כשר. א״כ משמע כדברי האוסרים ואף דהירו׳ דחי שם דרבב״ח סי׳ הוה ביה ולעולם עבר א״י פסול אין ראיה מזה לדברי המתירין די״ל דעיקר חשש שיירות מצויות דתלינן דגיטו של זה נדחף ברגלי הדורסין וכמ״ש הרשב״א בחידושיו כו׳ הנה כבר קדמוהו בזה הקרבן עדה שם והפני משה פ׳ בתרא דיבמות ע״ש. אך בשור וש״ע לעיל סי׳ קל״ב ס״ד מבואר דבעבר א״י פסול מחשש נפילה וכן מבואר בב״ח שם אות י״ב וכ״כ הט״ז שם בהדיא הבאתיו שם סק״ב ע״ש וע׳ עוד בח״מ לעיל סי׳ לה ס״ק י״ח ודוק ושם בסי׳ (הקודם כתב בשם ת׳ בית אפרים סי׳ ק״י דמ״ש הרמ״א ז״ל שאין נוהגים לעשות שליח בכתב זה דוקא בממנה השליח רק בכתב בזה אפשר דהחמירו כיון דבפקח אינו יכול לגרש ע״י שיכתוב לסופר ולעדים לדעת המחמירין בזה (לעיל סי׳ ק״כ ס״ה ועמ״ש שם ס״ק י״ח) ה״ה דהחמיר הרמ״א שלא למנות שליח בכתב דהיינו דע״י כתבו נעשה שליח אבל היכא שאומר בע״פ שיהיה שליח רק הרב וב״ד מודיעים זאת בכתב בודאי מועיל ואין זה ענין לשליח בכתב ע״ש. ועיין בשו״ת מאמר מרדכי סי׳ פ״א ג״כ בענין זה במעשה בגט הנשלח ממדינה למדינה ולא יכול השליח לעבור הגבול מחמת שהיה עת מלחמה אם יכול לשלוח הגט ע״י הבי דואר ליד הרב דמקום האשה ולמנות שם שליח אשר הודיעו שמו ושם אביו. והאריך להתיר במקום דחק ועיגון וכתב דאף שהרמ״א הביא דעת החולקין ודעתו להחמיר. הנה מה דבאר הגולה (אות ד׳) הערה מקירו כי חש לדעת הגאונים שהביאו הרא״ע והרשב״א והר״ן דאין לשלוח גט ע״י א״י למוסרו לישראל כו׳ על דעתי לא כן הוא ובמחנ״ת אין לשון הרמ״א מורה ע״ז שהרי כת׳ דאין למנות שליח להולכה ע״י כתב ומדוע לא כתב עיקר הפסול משום דיד כותי באמצע שזה הטעם נזכר בשם הגאונים וגם הלא בד״מ לא הביא כלל שיטת הגאונים ואדרבא באות כ״ד מבואר שדעת הרמ״א להכשיר בזה כדעת הרא״ש ור״ת וסייעתם רק כוונת הרמ״א שהביא דעת חולקין הוא דעת הסוברים דאף לשליח הלכה בעינן קולו ולא סגי בפקח בכתב כו׳ וכן מורה הגהת רמ״א דלעיל סי״ד עמ״ש המחבר בין שליח קבלה בין ש״ה א״צ שישמעו מפיהם כו׳ כתב הרמ״א ז״ל וע׳ לקמן סעי׳ ל״ה. מבואר שרמז להיש חולקין שהביא כאן דס״ל דבעינן קולו אף לענין שליח להולכה כו׳ ומעתה הדבר ברור דדוקא באם מינוי השליח לא נעשה רק בכתב מחמיר הרמ״א ז״ל אבל אם אומר בפיו לפני הב״ד שממנה אותו פלוני לשליח אף שאין השליח לפנינו ושולח כתב שליחות עם הרשאה מקויימת ליד ב״ד ודאי מועיל לדעת כל הפוסקים דיש כאן קולו כו׳ זולת מה שיש לחוש הואיל ויד כותי באמצע והיא דעת הגאונים אמנם רבו המתירין וכדאים המה לסמוך עליהם עכ״פ בשעת הדחק ועיגון כמו בנ״ד ועוד דהא בגוף הדבר תמיהת הרא״ש היא תמיהא קיימת על הגאונים הנ״ל כו׳ וצ״ל שטעמם דכיון דהגט לא בא מרשות הבעל לרשות השליח כ״א ע״י כותי ומעשה קוף בעלמא הו״ל כטלי גיטך מע״ג קרקע דאינו מועיל ולפ״ז נלע״ד דאם הבעל שילח הגט ע״י הכותי ליד הב״ד או ליד איש אחד וממנה בפיו ובכתבו להשליח אשר שם לקבלי מיד הב״ד או מיד האיש שהובא לידו בכה״ג אין שום קפידא והכל מודים בזה דמועיל דכיון דשליח להולכה מקבל את הגט לא מיד הכותי רק מרשותו של בעל דהיינו מרשותו של נפקד שלא בא לידו בתורת גירושין כלל כ״א כשאר מטלטלין תו לא הוי כטלי גיטך מעג״ק כי׳ והאריך בזה ומסיים עכ״פ כה יעשה והוא תקנה גדולה לתקנות עגונות עכ״ד ע״ש. ולע״ד מ״ש דהרמ״א ז״ל לא חשש להחמיר מטעם הגאונים הואיל ויד כותי באמצע דאדרבא בזה דעתו להכשיר רק שחשש לדעת הסוברים דבעינן קולו כו׳ הוא פשוט וברור וכן מבואר מדברי הב״מ כאן ומדברי תשובת מהרי״ש שהובא לעיל ונ״מ דגם בהובא הכתב ע״י ישראל מחמיר הרמ״א ז״ל. ועוד נ״מ בזה לענ״ד היכא דהשליח שמינהו הבעל בפנינו הולך ובא בעצמו למקום האשה רק מחמת שאינו רוצה להוליך עמו הגט פן יאבד בדרך רחוקה או שאר טעמים ולכן רוצה לשלוח הגט ע״י הבי דואר ליד איש אחד וכשיבא השליח יקבלו בעצמו מיד האיש שנשלח לו ע״י שמכיר הגט בט״ע ובסימנים וימסור בעצמו ליד האשה ובזה אי נימא כדברי באר הגולה דהרמ״א חשש לדעת הגאונים גם בזה יש להחמיר שכן מבואר מלשון הגאונים שהובא בראשונים דבעינן דכי נפיק גיטא מידא דבעל לידה דאתתא או לידא דשליח ישראל כו׳ אבל ביד כותי כלל כלל לא כו׳ (וכן משמע מלשון הט״ז לעיל סי׳ ל״ה סק״ח שכ׳ דטעם המחמירים גבי גט דכיון שנכתב הוי שם גט לפיכך ס״ל דעכו״ם דליתא בתורת גיטין לא יהא ״מגע ״יד בשליחותו אע״ג דלא עביד אלא מעשה קוף בעלמא כו׳ ע״ש) אמנם לד׳ הגדולים הנ״ל דהרמ״א לא חשש כלל לדעת הגאונים רק מצד דבעינן שהשליח ישמע קולו של בעל שממנה אותו לשליח א״כ בכה״ג אין שום חשש. ומ״ש דלפ״ז אם אומר בפיו לפני הב״ד כו׳ ודאי מועיל לדעת כל הפוסקים כו׳ הנה זה מכוין לדברי תשובת בית אפרים שהובא לעיל ומכל מקום צריך עיון ממש שכתב הרב הנ״ל בעצמו בכוונת הרמ״א לעיל סימן י״ד דרמז להיש חולקין כאן והרי שם איירי שממנה השליח בפיו רק שהוא שלא בפני השליח: אך מ״ש ליישב תמיהת הרא״ש ז״ל על הגאונים לפי דטעמם דכיון שהגט לא בא מרשות הבעל לרשות השליח כי אם עי״ג ומעשה קוף בעלמא ה״ל כטלי גיטך מעג״ק דאינו מועיל כו׳. הנה שורש דבריו אלה כבר אמורים בספר קדמון בשו״ת תשב״ץ ח״ג סי׳ שכ״ו שכ׳ ג״כ דהשולח גט לשלוחו ע״י עכו״ם יש מקום לפסול הואיל ויד העכו״ם אינה כלום אלא כאבן ומעשה עץ בעלמא וא״כ ה״ל טלי גט מעג״ק (אלא דשוב כתב דנראה שיש לחלק בין מעשה עץ לידי העכו״ם דכיון שיש בו דעת למוסרו והוא לא נתמעט אלא מגזרת הכתוב לא הוי טלי מעג״ק שהרי הבעל מסרו לבן דעת שיתנהו לשליח כו׳ ואפי׳ ע״י בעלי חיים אפשר להכשיר כיוצא בזה כו׳ ומבואר בדבריו שם דבסברא זו פליגי הגאונים הפוסלים והמכשירים עש״ה וצ״ע) אמנם לא זכיתי להבין היכן מצינו גבי שליח להולכה דפסול טלי מעג״ק כי בש״ס ופוסקים לא נזכר פסול זה רק גבי אשה עצמה או שליח קבלה והטעם משום דבעינן ונתן ולא שתיטול מעצמה ערש״י בגיטין כ״ד בד״ה לא אמר כלום ובדף ע״ח בד״ה טלי אבל גבי ש״ה דידו כיד הבעל מאי איכפת לן אם לוקח הגט מעג״ק עכ״פ נעשה עתה שלוחו וידו כיד הבעל וקרינן ביה שפיר ונתן והרי זה דומה כאילו הבעל בעצמו מגביה הגט מהקרקע ונותנו להאשה או לשלוחו דודאי כשר בלי פקפוק. ואע״ג דלקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג סעיף צ״ח בהגה איתא דקבל השליח (להולכה) הגט כמו האשה בעצמה פשוט דאינו רק חומרא בעלמא אבל מעיקר הדין הא קיי״ל דסגי באומר כתבו ותנו כדאיתא במשנה ס״ה ע״ב ובש״ע לעיל סט״ו וסט״ז ובסדר הגט שם ס״ל וסל״ג אף שאינו מוסרן ליד השליח כלל ועוד תנן בפ״ק דגיטין דף י״ג האומר תנו גט לאשתי שטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאח״מ ופרש״י ותוס׳ והרא״ש שלא מסרם ליד שליח בחייו כו׳ מבואר דמחיים נותנין אע״פ שהשליח לקח בעצמו וא״כ ה״נ דיכול השליח ליקח מעג״ק וכן מצאתי בס׳ תו״ג בהגהותיו לסדר גיטין בסג״ש אות ל״ח שכ״כ בפשיטות דמ״ש הרמ״א דיקבל השליח הגט כמו האשה בעצמה הוא חומרא בעלמא דמדינא דש״ס שליח הולכה יכול ליטול הגט מע״ג קרקע כו׳ ויובא בדברינו שם עמ״ש עוד שם באות מ״ז וס״ב גם מ״ש בס׳ מאמר מרדכי הנ״ל להמציא תקנה לשלוח הגט ע״י הכותי ליד איש אחד בתורת פקדון והשליח להולכה יקבל מיד זה הנפקד כו׳ ודעתו לחלק בין אם זה האיש שנשלח לידו מינהו הבעל לשליח הולכה ובין אם זה האיש איננו שליח רק נפקד סתם. הנה חילוק זה אינו מובן לי כראוי דלפי דבריו דאם הוא ניפקד לא איכפת לן מה שהיה מקודם מונח ע״ג קרקע והיינו משום דיד נפקד כיד המפקיד והוי כאילו עתה הבעל אוחז בגט ומוסרו מידו ליד השליח אם כן ה״נ אם זה האיש שהביא הכותי לידו מינהו הבעל להיות שליח הרי יד שליח ודאי כיד המשלח פשיטא דהוי כאילו הבעל בעצמו מוסרו ליד האשה או ליד שליח שני ולמה יפסל (וכן מבואר להדיא בתשובת חתם סופר סי׳ פ״ב הובא קצת לעיל סימן כ״ז סק״ג דשליח לא גרע בזה מנפקד ואדרבה כתב שם דגבי פקדון איכא למימר דמפקיד גט שהוא שטר דאימעט מדין שומרים לא נעשה ידו כיד המפקיד משא״כ בשליח דודאי ידו כיד המשלח וכ׳ שם דבזה מיושב דברי הט״ז יו״ד סי׳ רס״ז סקמ״ד דמשמע מדבריו דבגט שחרור כשר טלי גט מעל גבי קרקע אף דודאי דמי לגט אשה דהא גמרינן לה לה ועוד דגם בשחרור כתיב או חופשה לא נתן לה היינו משום דמיירי בשליח ע״ש. עכ״פ מבואר דגבי ש״ה פשיט דל״ש ביה פסיל טלי מעג״ק ודברי תשב״ץ הנ״ל צע״ג: ולענין הל׳ הגם שהגדולים הנ״ל כתבו להקל במקום עיגון לשלוח הגט ע״י בי דואר כפי האמור לעיל ויש סעד לדבריהם משו״ת תשב״ץ סי׳ הנ״ל שהתיר הל׳ למעשה לשלוח גט ע״י כותי ליד ש״ה וכתב שם דכבר נפל המנהג בכל המקומות להכשיר אפי׳ לכתחילה על פי׳ דברי גדול האחרונים (הרא״ש) ז״ל ע״ש וגם בדברי הח״מ וב״ש לעיל סימן ל״ה סקי״ח משמע דלית דחש לדעת הגאונים בזה למעשה צ״ע רב בקיבוץ חכמים ועיין בתשו׳ ריב״ש סי׳ נ״ה שהביא הב״י תחלה סי׳ זה משמע ג״כ דיש חשש איסור בדבר (עב״ש סק״ד) עד שמפני זה כתב דמוטב שהיא תעשה ש״ק מיד שליח בעלה ע״ש. ועוד יש להעיר קצת בענין זה לענ״ד דאף לפי האמור למעלה דשולח גט ע״י כותי ליד שלוחו לית ביה פסול דטלי מעג״ק משום דש״ה יכול ליטול הגט אפי׳ מע״ג קרקע ממש אכתי אפשר דזה דוקא בשליח ראשון אבל לא בשליח שני דהא מבואר בש״ע לקמן סמ״ג דשליח קבלה א״י למנות שליח אחר משום דמילי לא ממסרי לשליח וכתבו הפוסקים לחלק דש״ה יכול לעשות שליח כיון דמוסר לו הגט לא הוי מילי משא״כ ש״ק שאינו מוסר לו שום דבר הוי מילי עב״ש שם סקנ״ט וא״כ בש״ה שעושה שליח אחר ואינו מוסר לו הגט רק אומר טלי מעג״ק או ששולחו ע״י עכו״ם דדמי לטלי מעג״ק נהי דמצד ונתן אין חשש דכולהו מכח בעל קאתי וקרינן ביה שפיר ונתן מ״מ איכא חשש מצד מילי לא ממסרי לשליח כיון דאינו מוסר לו שום דבר דמי לש״ק רק בשליח ראשון ליכא חשש זה משום דשליח ראשון ודאי דיכול להיות גם לדברים בעלמא וכמ״ש בפ״ת ליו״ד סי׳ רי״ח סק״א משא״כ בשליח שני דא״י להיות אא״כ מוסר לו שום דבר ולפ״ז לדידן דאנן בח״ל קיימינן וא״א לשלוח הגט ע״י כותי ליד שליח ראשון דאיך יאמר בפ״נ ובפ״נ והאידנא אפי׳ בא״י נמי כדלקמן סימן קמ״ב ס״א ולקיים הגט בחותמיו הוא דבר קשה כמ״ש לעיל סקל״א וע״כ לעשות ע״י שהשליח ראשון ישלח הגט ע״י בי דואר ליד שליח שני כפי האמור בס״ק הקודם וא״כ כיון דעכו״ם לאו בר שליחות הוא ודמו לטלו מעג״ק י״ל דאינו מועיל מצד מילי לא ממסרי לשליח וא״כ נפל פיתא בבירא. מיהו באמת ז״א דמ״ש הפוסקים דש״ק א״י לעשות שליח כיון דאינו מוסר לו שום דבר ה״ל מילי אין הכוונה לפי דשליח ראשון אין מוסר לשליח ב׳ רק הכוונה לפי שלא נמסר ליד ש״ר שום דבר רק מילי בעלמא וזה מוכח מדברי הרמ״א ז״ל לעיל סי׳ ל״ה ס״ו בהגה במ״ש שם אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין כו׳ עח״מ שם וא״כ הכא שנמסר הגט מהבעל לידי שליח ראשון שפיר יכול לעשות שליח ב׳ אפילו ע״י טלו מעג״ק ואין בזה משום מילי לא ממסרי לשליח וזה פשוט. והנה כל זה היכא דאפשר לקיים חתימות קיום ב״ד על ההרשאה משליח ראשון לשליח ב׳ אבל באי אפשר לקיים זה יבואר לקמן ס״ס קמ״ב בעזה״י:

(לו) לא נעשה שליח לגירושין – כתב בהגהת מל״מ פשט מה״ג דין ל״ט וז״ל נסתפק הרב מהר״א רוזאניס ז״ל אם שליח ראשון שויתן לגירושין מצי משוי שליח בחלה או נאנס לשליח אחר שיתנהו לפלוני שיוליכהו אותו פלוני לאשה מאחר שזה השליח השני שעושה הראשון שליח שלא ניתן לגירושין הוא אפשר דלא מצי למשוי אלא שליח כמוהו שיוכל לעשות שליח אחר אבל כיון שזה הב׳ לא מצי משוה שליח אפילו חלה איכא קפידא דהבעל בכהאי גוונא שמיעט בשליחותו עכ״ל:

(לז) ולא אוכל לשלחו לי ע״י שליח – טור כתב בס׳ ב״מ וז״ל כן מבואר בגמרא ואינו דומה לשולח ביד כותי (בסעיף הקדום) ולא חשבינן נמי זה למעשה קוף ובפרט דבנותי מכשיר אף לכתחלה ולא חיישינן שמא הכותי ישלחנו ע״י כותי אחר להשליח דשאני התם דזה ממנה עיקר השליחות בכתב כמבואר סעיף י״ד ולכן לא הוה הכותי אלא מעשה קוף ומה לי קוף זה או אחר משא״כ הכא דשליח גמור הוא שעל פיו יהא נעשה השני ש״ה אך מפני דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אין כחו ככח הבעל ובשינוי כל דהו בטל השליחות ולכן אפי׳ נאנס אין יכול לשלחו ביד אחר אבל ודאי תורת שליחות עליו ולכן מועיל אמירתו בפ״נ כו׳ ע״ש וע״ל סי׳ קמ״ב ס״ק כ״ו:

(לח) או משלחו ביד אחר – וע׳ בתשובת נו״ב תניינא סימן קי״ב דרב א׳ הקשה לו על מה שביאר בנו״ב קמא סי׳ ע״ה (הובא לעיל סימן קי״ט סק״ו בעובדא שאחד גירש בע״נ ע״י שליח ופסק דאינו כלום מאחר דאיכא חר״ג לגרש בע״כ אין שליח לד״ע) שאם אשלד״ע ממילא אין שליחות ובטל המעשה דאם כן אמאי פסקינן דשליח להולכה לגירושין עושה שליח ב׳ והלא בקידושין כתב בהגמ״ר (בשם הקדוש מרדוש הובא לעיל סימן ל״ה ס״ו בהגה) דאין שליח עושה שליח והטעם (כמ״ש בח״מ שם ס״ק ט״ז) משום שאף שמסר לו כסף קידושין אכתי אין ביד השליח לגמור הדבר אולי לא תאבה האשה להתקדש לכך מיחשב מילי ומיל לא ממסרי לשליח משא״כ גט שיכול השליח לגרש בע״כ לא מיחשב ולדברי הנו״ב הנ״ל גם בגירושין מיחשב מילי שהרי שליח א״א לגרשה בע״כ והוא ז״ל השיב לו לא ידעתי מאי קשיא ליה אם על הקדוש כו׳ ואם על הש״ע קשיא ליה שפסק שליח גירושין עושה שליח שני ג״כ לק״מ דאטו דעת הקדוש מוסכמת והב״ש בסימן ל״ו סק״ד באמת לא פי׳ דברי הש״ע כפירושו של הח״מ (לכאורה בלא״ה לק״מ על הש״ע דהמחבר לא הזכיר בשום מקום חר״ג שלא לגרש בע״כ ואדרבא סתם לן בסימן קי״ט ס״ו דיכול לגרשה בלא דעתה רק הרמ״א הזכירו שם זולת בסי׳ קי״ז סי״א העתיק המחבר תשו׳ הרא״ש מי שנודע לו כו׳ והיינו לאותם מדינות שנתפשט ביניהם חרגמ״ה בזה) ואם על רמ״א קשיא ליה שלא חלק בסימן קמ״א על דין שליח עושה שליח ג״כ לק״מ דהרי משכחת לה במדינות שלא נתפשט חרגמ״ה וגם במדינות הללו אם זינתה לא שייך חר״ג וכמו כן שהה עשר שנים וכדומה ובכל אלו שליח עושה שליח וכיון שמצד דיני גיטין שליח עושה שליח אלא שבמדינות הללו מצד חרגמ״ה יש גיטין שלדעת הקדוש אין שליח עישה שליח ודעת הקדוש אינה מוסכמת מכל הפוסקים לכן לא דקדק רמ״א להגיה שום דבר מזה בסי׳ קמ״א עכ״ד. וכ׳ עוד ואמנם כל זה לפמ״ש בנו״ב סימן ע״ה כו׳ אבל שנים רבות אח״כ חדשתי מה שמבואר בנו״ב סי׳ ב׳ (הובא ג״כ בסי׳ קי״ט שם) שלדברי הרא״ש אפילו בזמן התלמוד לא היה יכול לגרשה ע״י שליח בע״כ כו׳ כתבתי על גליון הש״ע שלי שלדברי הרא״ש הללו באמת סותרים לדברי הקדוש ע״ש עוד ובהגה מבן המחבר שם: אמנם כלל דברי הנו״ב הנ״ל הוא רק ליישב דברי הש״ע והרב רמ״א אבל אכתי על המנהג קשה דכבר נהגו כל בתי דינים בכל דור ודור להיות שליח דגירושין עושה שליח בלי שום פקפוק והרי אנן יש לנו לחוש לדברי הקדוש הנ״ל כמו דחיישינן גבי קדושין ובפרט בגיטין דמחמירין כמה חומרות אף שלא מצד הדין. ומצאתי בס׳ ישועות יעקב בסימן זה ס״ק י״ד שכ׳ ג״כ בזה והוא לא ראה שום דבר מדברי הנו״ב הנ״ל רק הקשה סתמא דבזמה״ז שיש חר״ג שלא לגרש בע״כ נהי דבדיעבד אם גירשה מהני (דלא שמיעא ליה דברי הנו״ב הנ״ל דאף בדיעבד לא מהני ע״י שליח אם מצד אשלד״ע או מצד דברי הרא״ש הנ״ל) מ״מ כיון דעושה שליח סתמא ולא התנה לגרשה בע״כ בודאי דעתו הוא על אופן שתתרצה האשה לקבל הגט ואין ביד השליח לגרשה בע״כ א״כ לדברי הקדוש הנ״ל נימא דאינו עושה שליח וכתב ליישב לחלק בין קידושין לגרושין ע״ש באורך. ולפי ישובו אפשר ג״כ ליישב מנהגינו אף שנסבור כדברי הנו״ב הנ״ל ודו״ק וע״ש עוד מה שכתב ומ״מ לדינא צריך להתיישב בזה למעשה בענין הך דשליח עושה שליח באם אומר אחר שתתן אשתי לך סך כזה אני ממנה אותך לשליח או שאומר לכשתרצה אשתי אני ממנה אותך שליח אי יכול בכה״ג למנות שליח אחר מאחר שהדבר תלוי בדעת האשה ע״ש:

(לט) שזאת אשתו – עבה״ט ועיין בתשובת הרדב״ז ח״א סימן ל״ו שדעתו להקל בדיעבד אם עבר ונתנו לה בהכרת קרובים ונשים או אפילו לכתחילה היכא דאיכא משום עגינא דהוי שעת הדחק סמכינן אהכרת קרובים ונשים ע״ש ועבה״ט לקמן סי׳ קמ״ב סק״ח וע׳ בס׳ גט מקושר בס״ג שלישי אות כ״ח מזה. ועיין בתשובת שב יעקב סימן ל״ה במעשה שהשליח לא היה מכירה ושני עדים הגידו לפני הרב בתורת עדות שיודעים ומכירים שזאת האשה היא אשת פב״פ כו׳ אך הרב היה אז ביחידי ונסתפק אי מהני דאף שהמנהג שם שהרב מקבל העדות ביחידי אבל ודאי לענין איסורא לא מהני במקום דצריך מן הדין שני עידים כשרים ולכן רצה הרב אח״כ לקבל אותן העדות במותב תלתא אך כבר הלכו להם עדים ולא נמצא רק עד א׳ וקיבל את העד הלז במותב תלתא והיה בדבר מקום עיגין להמתין אולי ימצא עוד א׳ ומסיק שם להקל דיש לסמוך על תשובת הרשד״ם סי׳ פ״ב שהוכיח מדברי תה״ד דאף דקרוב או אשה לא מהני גבי שליח מ״מ ע״א כשר מהני אפילו גבי שליח וא״כ בנ״ד הרי נתקבל עד א׳ במותב תלתא כדת וכדין ועוד דבתשובת דרכי נועם מבואר דמן הדין אפי׳ גבי שליח הום מהני אפילן אשה אחת או קרוב משום דהוי רק גילוי מלתא שא״צ עדות גמורה רק הטעם דצריך עדו׳ גמורה משום גזיר׳ שמא יטעהו וא״כ דבר זה הוי רק מדרבנן משום האי גזירה י״ל דמהני קבלת הרב ביחידי כמו דמהני לענין קיום שטרות דרבנן כמ״ש בח״מ סומן מ״ו ס״ד בהגה כו׳ ע״כ ספק דיש לצרף יחד קבלת הרב ביחידי לשני העדים וקבלת עד א׳ במותב תלתא ולסמוך ע״ז לסדר הגט ובפרט דהוי קצת עיגון אם ידחה הדבר עוד עכ״ד ע״ש. ולא ראה דברי הרדב״ז הנ״ל שהיה מסתייע מדבריו ג״כ להקל ובפרט דברדב״ז שם מבואר להדיא דאפילו לכתחילה א״צ בזה קבלת עדות בשלשה ע״ש בסוף התשוב׳ שכ׳ תדע דהכי הוא דאי אמרת בשלמא דלא בעינן עדים ממש היינו שמעידים בפני השליח וסגי בהכי אבל אי אמרת עדים ממש כשאר עדיות דעלמא ליבעי קבלת עדות בשלשה כו׳ ע״ש:

(מ) הואיל ולאחר ל׳ יום – עיין במל״מ פ״ו מה״ג ד״ה ודע שכ׳ דהכא לא שייך לומר הואיל ואיהו השליח לא מצי מיעבד השתא לא יהא יכול למנות שליח במקומו משום דכולהו מכח בעל קאתי ואפי׳ מת שליח ראשון מ״מ שליחות השני קיים והשליח ראשון אינו אלא כמתרוקן להשני כח הבעל שהיה לו ולכך שפיר איכא למימר דאיהו מצי עביד השתא דהיינו הבעל יכול לגרש השתא עכ״ל:

(מא) לא ישלחנו ביד אחר – עב״ש ס״ק נ״ד בשם תוס׳ והר״ן. ומשמע מזה דהוא מן התורה וא״כ אפשר דאם עבר השליח ושלח ביד אחר הגט בטל ועיין בה׳ ישועת יעקב ס״ק י״ז שמפקפק על זה וכתב שבעיניו נראה שהוא רק מדרבנן ואפשר דהגט פסול ג״כ אף בדיעבד אבל לא בטל ואם ניסת לא תצא. ושוב הביא דברי היש״ש בגיטין שכ׳ ג״כ דהגט פסול ולא בטל ולענין אם ניסת חוכך בדבר להחמיר ע״ש: