(א) ב״ד שמוכרין להגבות לאלמנה כתובתה אין מוכרין אלא בהכרזה פשוט בפרק שום היתומים במשנה (ערכין כא:) ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות ק:) אמרו שאם מכרו שלא בהכרזה ה״ל טועים בדבר משנה וחוזרים:

(ב) ומה שכתב ומכריזים שלשים יום רצופים זה אחר זה ואם אינם רוצים להכריז רצופים אלא לכל יום ב׳ וה׳ יכריזו ס׳ יום בכל יום ב׳ וה׳ משנה וגמרא בפרק שום היתומים (שם) וכתב הרי״ף בפרק אלמנה ניזונית ואמרינן בגמרא אהא דאמרינן דבהכרזת ב׳ יום בכל ב׳ וה׳ סגי אע״ג דכי חשיב מר ליומי דהכרזה לא הוו אלא י״ח כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי:

(ג) ומה שכתב כיצד מכריזין הכרוז יוצא פעם א׳ בבקר וכו׳ ביד מפני שלוקחת המעות מעט מעט הכל שם משנה וברייתא וגמרא:

(ד) ומה שכתב רבינו בבקר בשעת הכנסת פועלים וכו׳ אמאי דתנן מכריזין בבקר ובערב בעי בגמרא מ״ש בבקר ובערב אמר רב יהודה בשעת הכנסת פועלים ובשעת יציאת פועלים בשעת הוצאת פועלים דאי איכא דניחא ליה למזבן אמר זילו סיירו לה ניהלי ובשעת הכנסת פועלים דנדכר דאמר להו ניזיל נשיילינהו ומשמע לרבינו בשעת הכנסת פועלים היינו בבקר וקרי ליה הכי מפני שבאותה שעה הם נכנסים למלאכה ושעת הוצאת פועלים היינו בערב שהם יוצאים ונפטרים ממלאכה וכן פירש הר״ן ומוכרח הוא מדאמר בשעת הוצאת פועלים אי איכא דניחא ליה למיזבן אמר זילו סיירו לה ניהלי דהיינו לומר דכשישמע ההכרזה יזכור שיאמר לפועליו כשנפטרים ממנו שילכו לבקר הקרקע הנמכר ובבקר בשעת הכנסת פועלים כשישמע ההכרזה יזכור לשאול אותם עניין הקרקע ודע דברייתא הכי איתא מכריזין בבקר ובערב וכו׳ ואומרים שדה פלוני בסימניה ומצריה כך היא יפה ובכך היא שומא ופירש״י כך היא יפה. וכך וכך היא עושה תבואה כך וכך היא שומא בכך וכך שמאוה בב״ד וה״ה פירש בפי״ב מהלכות מלוה דכך וכך היא יפה היינו כמה מוצאין בה:

(ה) ואם הכריזו וטעו ומכרו אפילו שוה מאתים במנה מכרן קיים אבל אם לא הכריזו אפילו מכרו שוה בשוה מכרן בטל בד״א בדברים שצריכים הכרזה וכו׳ בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צט:) תנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רשב״ג אומר מכרן קיים אם כן מה כח ב״ד יפה אבל אם עשו אגרת ביקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ופירש״י אגרת ביקורת. הכרזה ולשון ביקורת שמבקרין אותה בני אדם ע״י הכרזה והרמב״ם כתב בפי״ב מהלכות מלוה דאגרת ביקורת היינו כתיבת דקדוק השומא וההכרזה ובגמרא (ק.) אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב״ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים איתיביה רב אשי שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז הא מדסיפא בדאכרוז רישא בדלא אכרוז לעולם בדלא אכרוז ול״ק כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזים עליהם ואלו הן דברים שאין מכריזים עליהם העבדים והמטלטלים ושטרות עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ואבע״א כאן בשעה שמכריזין כאן בשעה שאין מכריזין דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ואבע״א כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין דאמר ר״נ מעולם לא עשו אגרת ביקורת בנהרדעי משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא וכתוב בתשובה להרמב״ן סימן נ״א מסתברא כ״מ שנהגו בו שלא להכריז ולא נודע עיקרו של דבר למה נמנעו מלהכריז סתמא דמילתא לא בטעות נהגו אלא אני אומר עיקר המנהג בדין היה ובדין נמנעו שראו שהיה בהכרזה קלקול ליתומים והאריך בדבר ובסימן נ״ד כתב בהיפך:

(ז) ואם הכריזו בדבר שאין צריך הכרזה או בשעה או במקום שאין מכריזין כתב רב אלפס דכמאן דליתיה דמי וכו׳ אהא דאותבינן מדסיפא בדאכרוז רישא בדלא אכרוז כתב הרי״ף כלשון הזה לא רישא וסיפא בדאכרוז ול״ק כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזים עליהם רישא דקתני פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע״ג דאכרוז בדברים שאין מכריזין דכיון דלא בעי הכרזה בין אכרוז בין לא אכרוז חד דינא הוא ואם פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל שוה בשוה מכרן קיים וסיפא דקתני אם עשו אגרת ביקורת אפי׳ מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים בדברים שמכריזין עליהם ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין דכיון דאכרוז עלייהו כדחזי בין פחתו בין הותירו מכרן קיים ע״כ וכן דעת הרמב״ם בפי״ב מהלכות מלוה וכתב הר״ן אבל רבינו האי כתב דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו ובהנך הוא דאמרינן דבשתות מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו דכיון שדקדקו כל כך שהכריזו בדברים שאין צריך להכריז עליהם אמרו דעד פלגא מכרן קיים וכתב הרמב״ן דדוקא שוה ק׳ בר׳ או ר׳ בק׳ אבל יותר על כן או פחות מכן מכרן בטל כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמו.) גבי אכל שם סעודת חתן אפי׳ בדינר וכו׳ ע״כ והר״ן כתב על דברי הרי״ף אין טעם הגון לחלקה בין אם היתה ההכרזה מדרך החיוב ובין לא היתה מדרך החיוב דטעמא דהכרזה היא כיון שדקדקו בית דין כ״כ במתון ובפרסום בשומא זו אין לתלות בם שום טעות הילכך אפי׳ אם עשו הכרזה בדברים שאין מכריזין עליהם האי טעמא מיהא איתא ביה אם הוסיפו לעשות וכי בשביל זה גרע טפי ע״כ נראה לפרש רישא וסיפא בדאכרוז כלומר רישא וסיפא מודו דבעי הכרזה ואם לא הכריזו אפי׳ שוה בשוה מכרן בטל והא דאמרינן ברישא שוה בשוה מכרן קיים בדברים שאין מכריזין עליהם ולא הכריזו:

(ח) ומה שכתב רבינו אם טעו אפילו בכפל המקח קיים נראה שהוא כדברי הרמב״ן שכתבתי בסמוך:

(ט) והיכא שטעו בפחות משתות בדבר שאין מכריזין שמכרן קיים פר״י שצריך להחזיר האונאה והרמב״ם כתב דהוה מחילה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל בפרק אלמנה ניזונית כתב הרא״ש בשם ר״י הא דאמר רב נחמן שליח כדיינים היינו לענין זה דהמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וכן הדיינים דאין כח בדיינים טפי משליח דעלמא והרמב״ם כתב דאם טעו בפחות משתות הרי זה מחילה בהדיוט וכן מסתבר עכ״ל ודברי הרמב״ם הם בפי״ג מהלכות מכירה:

(ו) ומה שכתב ואפילו מי שמלוה לצורך א׳ מאלו כשפורעין לו מוכרין בלא אכרזתא בפרק הנזכר כתב ה״ה לקבורה פירוש קבורת האב והאם וכל מי שמוטל עליהם לקברו והקשו המפרשים פשיטא וכי יהא מוטל ל׳ יום ותירצו דאפילו הכרזת שעה אין עושין והתוספות פירשו דאפילו לוו לצורך דברים אלו כשרוצים לפרוע אותו חוב אין משהין אותו עד דמכריזין ל׳ יום כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לכך וכתב הרמב״ם אצל דברים שאין מכריזין עליהם שמין אותם בב״ד ומוכרין אותם מיד ואם השוק קרוב למדינה מוליכין אותם לשוק והוא מימרת אמוראים בפרק אלמנה ניזונת:

(י) והיכא דטעו ונתאנו בשתות שהמכר בטל כתב הרמב״ם אם ירצו ב״ד לקיים המקח ולהחזיר האונאה הרשות בידם בפרק הנזכר כתב כן ונתן טעם לדבר שלא יהא כח הדיוט חמור מהם. והרא״ש כתב בפרק אלמנה ניזונית בשם ה״ר יונה שומת ב״ד כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך שלא יעשו עול ולא ירחמו והוו ב״ד שלוחין של אלו ושל אלו הילכך בין פיחתו שתות ובין הותירו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות מכרן קיים וכן מסתבר וכן היה נראה היכא דנתאנו יתומים דהמקח בטל ואין ב״ד יכולין לקיים המקח אם ירצו ולהכריח הלוקח להחזיר האונאה דכיון שרצו ב״ד לבטל המקח הרשות בידם ברשות הלוקח נמי לבטלו ומסתבר הכי טפי דאי מייפים כח היתומים טפי מלוקח הא ריעא ליתמי ולא זבני מינייהו והרמב״ם כתב שאם רצו בית דין שלא לבטל המקח ויחזירו האונאה מחזירין עכ״ל:

(יא) שליח שמכר וטעה ונתאנה המכר בטל ואפילו בכל שהו וכו׳ בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צט:) איבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן שליח כדיינים רב שמואל בר ביזנא אמר רב נחמן שליח כאלמנה והלכתא שליח כאלמנה שאם טעה כל שהו מכרו בטל וכתב הרא״ש פירש ר״ת דהאי שליח מיירי בשעשאוהו ב״ד שליח למכור דאי בשליח שעשאוהו בעלים היכי קאמר רבא משמיה דרב נחמן שליח כדיינים הא אמר רב נחמן לעיל אבל טעה שליח א״ל לתקוני שדרתיך ועוד דבר״פ האיש מקדש אמר רב נחמן האחין שחלקו וכו׳ אבל שוייה שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלמא בשליח אפילו בפחות משתות בטל מקח הלכך בשליח דיינים איירי הכא דאלים כחו ור״י פירש כיון דקאמר תלמודא שליח סתם משמע בסתם שליחות שעשאוהו בעלים ופירוש ר״ת עיקר דנקבעה בעיא זו אמתניתין דשום הדיינים שפיחתו שתות משמע דבשליח דיינים איירי עכ״ל:

(יב) ואם הטעה הלוקח כתב רבינו האי שגם בזה המקח בטל וה״ר יונה כתב שאם טעה הוא ונתאנה המקח בטל בכל שהוא וכו׳ בפרק הנזכר כתב הרא״ש הא דקתני פחתו מכרן בטל ניחא דנתאנו היתומים אבל אם הותירו שתות שנתאנה לוקח אמאי בטל לא יהא כח היתומים גרוע מכח אחר דאין אונאה לקרקעות ומתוך פירש״י משמע דכיון דלגבי אונאת יתומים אמרינן מקחו בטל ה״ה נמי לגבי אונאת לוקח ולסברא זו גם בשליח הדין כן כי היכי דאי טעה שליח ונתאנה המקח בטל דא״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ה״נ אם נתאנה לוקח וכ״כ רבינו האי ז״ל דבשליח אם הותירו שתות מכרן בטל ותמהני למה הזכיר שתות אם רוצה לדמות הותיר לפיחת אפילו בדינר נמי דהא קי״ל שליח כאלמנה וה״ר יונה ז״ל כתב דאם הותיר השליח דינו כאיניש דעלמא שמוכר את שלו וזוכה המשלח ביתרון ואם פיחת א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עכ״ל.

וששאלת על קרקע של יתומים שהכריזו ב״ד וכו׳ כלל ס״ג סימן ג׳: