עיין לעיל סק״י אות א הערות קכא-קכב שדנו הפוסקים עפ״י לשון הרמב״ם כאן, האם שם טפל וכל שום עדיף על שם טפל לבד, או להיפך, והנפק״מ בזה.
ובחידושי כתב סופר גיטין שם כתב שהרמב״ם דייק כן מיתור הלשון ׳ולא שרה וכל שום שיש לה׳, דאם הוא רק לכתחילה כבר ידעינן דין זה ממה שאמר שצריך לכתוב מרים וכל שום שיש לה, ומדהוסיפו כן שמע מינה דאפילו בדיעבד פסול.
כן דייק במשחא דרבותא (נימוקי רבי שלמה) סעיף א׳ מסתימת דבריו, שהביא את דברי הרמב״ם ולא השיג עליהם.
ראה בחידושי רבינו קרשקש שם (הוצאת מוסד הרב קוק) הערה 126, וע״ע בשם הגדולים (חלק גדולים מערכת י אות פט; מערכת א אות קלב) שהעלה ד׳מורי׳ סתם בחידושי הריטב״א הוא רבו הרא״ה.
וראה עוד בזה להלן הערה קפב.
כמו שהביא הב״י לעיל [ועיין בשיטתו בהרחבה לעיל סק״ג אות א].
ובמכתב מאליהו
(שם) ובמשחא דרבותא (נימוקי רבי שלמה) סעיף א׳ כתבו שכן דעת הרמב״ן הנ״ל, וכפי שהובא במגיד משנה (מגיד משנה גירושין ג׳:״ג) בשמו, דבשם טפל לבד כשר, ובשם טפל עם וכל שום הגט פסול [ובגן יעקב הליכות יעקב מערכת גט אות י״ג הקשה, לדעת הטור המובא להלן דשם טפל עם וכל שום עדיף על שם טפל לבד, דלפי״ז דברי הרמב״ן סתרי אהדדי, דאם כשר בשם טפל לבד כ״ש שהוא כשר כשנכתב בו וכל שום]. ועיין במכתב מאליהו שכן נראה מדברי רבינו ירוחם הנ״ל.
ועיין להלן בדעות הפוסקים להלכה מדברי הגט פשוט בשם הרשב״א, שלדעת ר״ת (גיטין שם תוד״ה וכל) שכותבים את כל השמות בפירוש בגט, אם כתב שם הטפל וכל שום הגט פסול.
ובאמרות טהורות (קפ טור א) הוסיף לבאר עפי״ז את לשון הטור ׳אפילו׳ לא נכתב אלא אחד מהם כשר, והיינו, דלא מבעיא כשכתב שם טפל עם וכל שום דהגט כשר, אלא אפילו כתבו לבדו הדין כן.
וכן כתבו בלחם יהודה על הרמב״ם הנ״ל ובערוך השלחן סעיף מ״א, דאף שהטור הביא את דברי הרמ״ה, להלכה נקט כדעת הרא״ש שהגט כשר בדיעבד.
ובגדולי תרומה שער ל״ג ח״א האריך להקשות על דברי הב״י בדעת הטור והרא״ש, דמשמע שפירש דברי הטור בסברא הראשונה שם לענין שם טפל עם וכל שום, ולא לענין שם טפל לבד, ובזה אמורה מחלוקתם של הרמב״ם והרא״ש, דהרמב״ם פוסל בשניהם והרא״ש מכשיר בשם טפל וכל שום, ואילו מאריכות לשון הטור שלא הביא את לשון הרמב״ם בלבד אלא כתב בכללות ׳והרמב״ם פוסל׳, משמע שדבריו אמורים אף לענין שם טפל לבד, וכל שכן הוא, שאם בשם טפל וכל שום שנעשה הטפל לעיקר הכשיר הרא״ש, כל שכן בשם טפל לבד, אלא שהרמב״ם פוסל בטפל וכל שום [כמובא להלן שכן כתב הב״ח בדעת הטור]. אמנם בפני משה (ח״א סי׳ מ, צט טור א) הסכים לדברי הב״י בדעת הטור, ולמד כן ממה שכתב הרא״ש שם: והא דאמרינן בשמעתין רובא מרים ופורתא שרה וכו׳ דמשמע דאפילו במקום אחד צריך שני שמות היינו לכתחילה וכו׳, והיינו, דבדיעבד סגי בשרה [שהוא שם טפל] וכל שום שיש לה, אבל בשם טפל לבד הגט פסול.
ועיין לעיל סק״י אות א ובהערות קכ, קכב שם, מדברי הפוסקים שנקטו כך בדעת הרמב״ם [וכ״כ הב״י לפי דבריו בדעת הטור].
ומכאן הקשה על דברי הרמ״א לעיל שנקט דבשם טפל לבד כשר, ולא הגיה כלום על דברי השו״ע כאן דפוסל אפילו בשם טפל עם וכל שום. אכן כאמור לעיל יש סוברים ששם טפל עם וכל שום גרע משם טפל לבד, וכן העיר בסבא קדישא סי׳ ל״ב (רמג טור ב) על דברי הט״ז.
בחידושי כתב סופר (
גיטין לד, ב ד״ה ההוא דקרו לה) הוסיף לדייק מדברי הרא״ש שאין חילוק בין שם טפל לבד לשם טפל וכל שום, שהרי הרא״ש הקשה לשיטתו מהא דמרים וכל שום שיש לה ותירץ דהיינו לכתחילה. ואם יש חילוק בין שני האופנים הנ״ל, היה לו לומר דשאני התם שעשה את הטפל לעיקר.
ובמכתב מאליהו הוסיף להוכיח כן ממש״כ התוס׳ שם, שבגט הנעשה בשני מקומות כתיבה ונתינה כתיבת וכל שום מעכבת בכשרות הגט, אבל בגט הנעשה במקום אחד סגי בשם אחד לבד. ומשמע שכתיבת וכל שום היא מעליותא בגט, אלא שבדיעבד הכשירו בגט הנעשה במקום אחד אפילו בשם טפל לבד.
וראה בפני משה הנ״ל שדחה ראיתו וצידד לפרש בדעת היש מפרשים בר״ן כדעת הרמב״ם.
וראיתו שם, שכן דברי הרשב״א שם אמורים גם בדעת רבינו תם שסבר שכותבים את כל השמות בפירוש בגט, ולענין זה כבר פסק השו״ע כאן על פי שו״ת הריב״ש
(סי׳ מג) דאין פסול בכך ששינה את הסדר ועשה את הטפל לעיקר, ובהכרח צ״ל דדברי הרשב״א אינם אלא לכתחילה בעלמא ובדיעבד הגט כשר [ועיין להלן ס״ק י״ב אות א בדעת הסוברים כן לפי הרשב״א דבהקדים שם הטפל לשם העיקר בדמתקרי כשר בדיעבד].
ובקרבן נתנאל שם (אות ש) הביא האופן הראשון שכתב הב״י בדעת הרא״ש דבכותב וכל שום פסול [וכן יישב בפני משה (שם, ק טור ב) לשון הרא״ש לפי אופן זה של הב״י].
וכפי הכלל שכתב הרמב״ם שם (פ״ב ה״ז, ולהלן שם פ״י ה״ב) דכל מקום שנקט לשון ׳פסול׳ ללמדנו בא שאינו פסול אלא מדרבנן, וכל מקום שכתב אינו גט, היינו מדאורייתא, ובאופן שהגט אינו פסול אלא מדרבנן אם נשאת לא תצא [וראה ביד החזקה הוצאת ר״י קאפח שהביא הגירסא ברמב״ם מכת״י תימנים ׳הרי זה ספק גירושין׳, והיינו כדעת הרמ״ה דהוי ספק דאורייתא ואם נשאת תצא והולד הוי ספק גמור מהתורה. אבל בשנויי נוסחאות (הוצאת הרב פרנקל) ציין שברוב כת״י הגירסא כנדפס לפנינו ׳הרי זה פסול׳, וכן העתיקו הראשונים].
כמבואר בהערה הקודמת, וכמובא להלן בדעת הרמ״ה מהמכתב מאליהו. וע״ע במנחת יצחק (ח״א סי׳ קיז) שהרחיב בזה.
וכמו שכתב הב״ש להלן (סק״ח) בדברי התוס׳ והרא״ש והטור באופן שכתב שם מקום הכתיבה עיקר [ועיין בזה בהרחבה להלן סעיף ד׳].
צוין מקורם שם בהערה 363.
ראה הערת המגיה 368 שם שהעיר כן, דהא בהמשך דבריו כתב הרמ״ה להדיא דספק מגורשת היא [ולעיל במשנה כתב דלאו כלום הוא, וראה הערה 243 שם].
ובהערה 368 שם ציין שכ״כ בהגהה שבפירוש ר׳ זכאי (כת״י) בשם ר״מ.
שכתב דלשון ׳אינה מגורשת׳ בכל מקום הוא מהתורה ואם נשאת תצא, וכמובא לעיל [אמנם בביאור הגר״א הנ״ל כתב דהרמ״ה והרמב״ם דייקו שניהם מלשון ׳אינה מגורשת׳ דהגט פסול בדיעבד, אף דלהרמב״ם הוא רק מדרבנן, ולא נתבאר בדבריו מה הדין לאחר שנשאת]. ועיין עוד לעיל שבמכתב מאליהו סוס״י ח׳ כתב דאף לדעת הרמב״ם יש לומר דחמירי פסולין אלו דאם נשאת תצא, וכן האריך לפי דעות הראשונים דנקטו כן לפי מה דתנינן לקמן
(גיטין פ, א) לגבי שינה שמו ושמה.
אמנם הב״י לעיל [וכן בכסף משנה] הביא תשובת הריב״ש ולא העיר על כך [כמצוין לעיל הערה קצה].
התוס׳ והרא״ש והטור והיש מפרשים שהביא הר״ן, כנגד הרמב״ם והראב״ד והרמ״ה והרמב״ן והר״ן ורבינו ירוחם שפוסלין, וכמובא לעיל מה שכתב בדעות הפוסקים בזה.
וכאמור לעיל, בגט מקושר (לר״מ בולה) הנ״ל נקט בפשיטות שדבריו שם אמורים לענין שם טפל וכל שום, ולא ענין שם טפל לבד.
עיין שם דאף שהגט אינו פסול אלא מדרבנן [ואף לשיטת הרמ״ה צידד שם דאינו אלא מדרבנן אלא שהחמירו בו שאם נשאת תצא], ובפני משה הקל משום כך במקום ספק [כמובא להלן מהגט פשוט], מכל מקום יש לחשוש לסברת המכתב מאליהו ולהחמיר בפסולי דרבנן אלו כשל תורה [כמובא להלן הערה קפט] ואפילו במקום ספק, וגם הגט פשוט החמיר בזה אפילו בשעת הדחק ובמקום עיגון.
לפי שיש לערער על סברת הב״י והגט פשוט דס״ל שכתיבת וכל שום מגרעת בכשרות הגט, שלא הוזכרה סברא זו בראשונים זולת מה שכתב הב״י שיש לכך רמז בדברי הרשב״א [וכמובא לעיל מהאמרות טהורות ובהערה קעד שם].
וציין למה שהאריך להלן שם (ס״ק יג) דאמרינן בכהאי גונא ספק ספיקא לקולא אפילו בדאורייתא, וכ״ש בנידון דידן שאינו אלא חשש לעז ומדרבנן.
והוסיף, שביותר יש לסמוך על כך בנ״ד שבלאו הכי אינו אלא ספיקא דרבנן, ואין לחוש לדעת הרמ״ה הנ״ל שסבר שהיא ספק מגורשת מהתורה, דדעת הרמ״ה סברא יחידאה היא ולית דחש לה [וע״ע מכתב מאליהו סי׳ ח מש״כ בזה על דברי רבו הפני משה, ומה שצידד להחמיר בזה אף לדעת הרמב״ם שהוא מדרבנן דמכל מקום אם נשאת תצא, וכמובא לעיל, ודלא כגט פשוט].
עיין בהרחבה להלן סעיף י״א בשיטת רבינו יואל.
והוסיף שם: ולמד הרמב״ם כן מגוף הסוגיא, דקאמר שם במרים ופורתא שרה דכותבין מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. ולכאורה קשה, כיון דלפי מה שכתבנו אין צריך לכתוב שם האשה רק לכתחילה, למה לא נכתוב אף שרה וכל שום שיש לה כיון שתפיסתה מוכחת עליה. אלא ודאי דעיקר הטעם מה שנתקן שם האשה בכתיבת הגט, היינו מכח גזירה אטו שם האיש ... לכך זה הוי דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד נהי שאם לא כתב כלל שם האשה יש לומר שפסול אף שהוי רק מכח גזירה, כיון שלא הוי כתיקון חכמים וכל שלא נעשה כתיקון חז״ל פסול, אבל אם הזכיר שמה רק שכתב החניכה, בזה לא שייך לומר שלא נעשה כתיקון חכמים, דאטו כל הנשים יש להם שני שמות ... ולכך מה שלכתחילה בעינן מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה, היינו גם כן מכח גזירה, דאם נתיר באשה לכתוב שם הטפל והעיקר בוכל שום יבואו להתיר גם באיש כן, לכך גזרו לכתחילה גם באשה, ומפרש הרמב״ם כפירוש ר״ת שהובא בתוס׳ דזה הוי רק לכתחילה. ולפי זה מוכח דבאיש עכ״פ בדיעבד פסול באם כתב שם הטפל וכל שום, דאם אף באיש בדיעבד כשר לא הוי שייך גזירה לגזור באשה אטו איש, כיון דאף באיש כשר בדיעבד לא שייך גזירה כידוע, לכך מוכח דאף בדיעבד פסל באיש, ואתי שפיר. ומכאן הוציא הרמב״ם דין שלו, ודו״ק.
שדן לענין אשה שנכתב שמה הטפל וכל שום, והחמיר בזה אפילו במקום עיגון.
שדן להחמיר אפילו לענין אשה שנכתב שמה העיקרי בלא שמה הטפל.
והאריך לדון שם בגדרי שם עיקר וטפל, כמובא לעיל סק״י אות ב.
ועיין לעיל ס״ק יא אות א בדעת הרמ״ה המובא בטור דהויא ספק מגורשת מהתורה, ובדברי הב״י דחולק בזה על דברי הרמב״ם שסבר שאינו אלא מדרבנן.
ועיין עוד להלן מדברי הטיב גיטין בביאור סברת הריב״ש. וששם הוסיף, דלריב״ש פסול רק בשם טפל עם וכל שום אבל לא בשם טפל לבד, אמנם הב״ש (סק״ג) ועוד אחרונים העלו דלריב״ש פסול גם בשם טפל לבד, וע״ע לעיל סק״י אות א.
ועיין במשאת משה (לר״מ ישראל, ח״ב סי׳ י - לו טור ב) שהעיר על דבריו: ומן התימה על מהר״א ששון בתשובה הנ״ל שנדונו כעין נדון דידן שעשה העיקר טפל, וסמך על דעת הריב״ש ומרן בשו״ע להקל, ולא שת לבו לדעת החולקים להזכירם אפילו ברמז. ולכל הפחות היה לו לחוש מדינא, כי האמנם לדעת מהר״ם די בוטון [ראה להלן סעיף ד׳ ס״ק יט אות א] דברי הריב״ש אמורים בשני שמות בעיר אחת ונדון הרב מהרח״ש בשגם הוא הגט שלוח ממקום אחר, מ״מ במקום שהגט ניתן כאן הרי שם זוה״י ושם ויד״א כתובים לפנינו ואין אנו חוששים מי בראש. מ״מ איהו לא חילק בכך, ודבריו נשמעים דבכל גוונא כל ששניהם בספר נכתבים שפיר דמי, ולא זו הדרך לדעת החולקים. ותו, דאפילו נצייר דבהכי דוקא הוא דאכשר הרב מהר״א ששון בסומכי נפשו על דברי הריב״ש כמבואר, הא בשני שמות בב׳ עיירות מודה דפסול, אכתי לא פלטינן מן המבוכה, דהרי הרשב״א דפליג אההיא דהריב״ש היינו אפילו בב׳ שמות בעיר אחת דומיא דמרים וכל שום ולא שרה כי טעמיה, ואם כן הו״ל לאתויי דעת הפוסקים ולא לסתום כאילו אין זכרון לדברים.
ועיי״ש שכתב: וממה שכתב המהרי״ק גופיה בשורש קצ״ח, בגט שהקדים שם מקום הכתיבה על שם מקום הנתינה שהוא פסול, הגם דשני השמות כתובים בגט, ומשמע התם בתוך דבריו דמשום הך לחוד הוה מפסיל ליה, הגם שלא היה שם רעותא אחריתי, ליכא שום סתירה למה שכתב כאן. דשם דמקום הנתינה שאני, כמ״ש הרב גופיה שם, דבמקום הנתינה אינם מכירין בשם דמקום הכתיבה, ובחילוק מקומות איכא לעז אע״פ ששני השמות כתובים בגט. משא״כ היכא דהכתיבה והנתינה במקום אחד, דכל ששני השמות כתובים בגט ליכא שום לעז בהקדמת הטפל לעיקר, ובהדיא כתבו התוס׳ שם בסוגיא לדעת ר״מ, דהיכא דהכתיבה והנתינה במקום אחד אפילו כתב שם הטפל לבד כשר, והיכא דהכתיבה במקום אחד והנתינה במקום אחר, אם לא כתב שני השמות פסול.
אמנם במשאת משה (לר״מ ישראל, ח״ב סי׳ י ד״ה ונוסף) כתב: ואיברא דאשכחן להרשד״ם סי׳ ר״ה איהו נמי אזיל בשיטה זו להריב״ש, דכל מי שכתב שני שמותיו בגט לא דייקינן אבתריה מי טפל ומי מהם עיקר. מיהו עכ״ז לא מכרעא לומר שכך דעתו נוטה, דכל עצמו בתשובה הנזכרת לא אמרה למילתיה אלא לייתובי דעת הרמ״ה למה שרצה החכם השלם לתפוס עליו, ואליביה הוא דקאמר, וכמ״ש בהדיא.
וראה להלן מדברי הספר שמות בדעת הרמב״ן בזה.
המהריק״ש בערך לחם סעיף ד׳ כתב: כתב שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה דמתקרי או כלל אותו בוכל שום, כשר בדיעבד, וטוב לכתוב בפירוש וכל שם שיש לו במקום פלוני, כן כתב הרשב״א בחידושיו, וצ״ע דלא חילק בין אם כתב בשמות בפירוש לאם כתב וכל שום ובכל גווני כשר ואינו ענין לדעת הריב״ש הנ״ל.
כנראה דדייק מדכתב הלבוש: ואם לא כתב שניהם או שכתב שם מקום הכתיבה וכלל שם מקום הנתינה בוכל שום וחניכה כו׳, או שכתב שם מקום הנתינה לבדו ולא כתב וכל שום וחניכה עמו, הגט פסול, ואם ניסת תצא מזה ומזה והלד ממזר וכל הי״ג הדרכים בה שנתבארו למעלה סימן י״ז, בין כתב וכל שום כו׳ בין לא כתבו. ומשמע שאם כתב שם מקום הכתיבה לעיקר ודמתקרי על שם מקום הנתינה הגט כשר. וכן דייק בב״ש סק״ח.
הובאו להלן סעיף ד׳ על דברי הרמ״א שם.
וזה שלא כדברי הב״ש והאחרונים שנקטו דלדעת הריב״ש פסול שם טפל בדיעבד, וכמצוין לעיל הערה קצו.
ובהמשך דבריו שם [לגבי משומד] הוסיף, דהוי כאומר לסופר שיכתוב גט בכל שמותיו והוא לא כתב רק שם אחד לבד.
ולפי דבריו הרמ״ה פוסל דוקא בשם טפל עם וכל שום ולא בשם טפל לבד, ודלא כמו שכתבו הב״ש (סק״ג) והמכתב מאליהו (שם) ועוד אחרונים דלדעת הרמ״ה דהוי ספק פסול מהתורה אין חילוק וגם בשם טפל לבד פסול, וכ״כ בבית אפרים [כמובא לעיל סק״י אות א ובהערה קכה שם].
ועיין במשאת משה (לר״מ ישראל, ח״ב סי׳ י - לו טור ג ד״ה ובעמדי) שהעיר על דבריו: עיקר שריותא דידהו מתרי ספיקא דעבוד בידים ואינם אלא חדא ספק ואין שני, דהרי כי נקיטנא במושלם דמאי דאמור בש״ס ולא שרה וכל שום היינו במפרש את שניהם וכשיטת ר״ת דהיינו ולא שרה דמתקריא מרים, שוב לא יפול עליו לומר דילמא לכתחילה הוי או לעכב עליו, דודאי עיכובא הוא דהוי. דהרי לפירוש ר״ת דמוקי להך מימרא כדפריש לתרוייהו בהדיא ולמאן דאזלי בשיטתיה טעמא דבמפרש שני שמותיו נמי מצרכי שלכתחילה יהא העיקר תחילה והטפל לבסוף ואיפכא לא, היינו משום לעז מדינה, כי יאמרו הרואים איפכא לא זו היא המתגרשת, והואיל וכן ממילא משמע דעל השנו״ת דיעבד נמי שכתב הטפל תחילה בדאתקרי שם העיקר פסול, דבקושטא מאן אפקיה מלעז מדינה ... וכיון שכן חזר הדין דכולא חד ספיקא הוא, אי פירוש ולא שרה וכל שום הוי כמ״ד דהוי בסתם, דבדידיה כפשטן, או שמא במפרש נמי דלא לכתוב שרה דמתקרי מרים, דאילו למ״ד דחדית ש״ס במפרש שניהם, פשיטא דעיכובא הוי, כיון דדיעבד נמי לעז גופיה לא זז ממקומו. מה גם כיון דבמקום הנתינה אין מכירין אותו בשם של מקום כתיבה היוצא כל עיקר, וא״כ איפה איך הפה יכול לדבר הספק הב׳, דאת״ל בדעת המפרשים דב׳ שמותיו מפורשים דילמא לכתחילה אמרו ולא שרה דמתקריא מרים או לעיכובא, דהא פשיטא דעיכובא הוי, דזיל בתר טעמא הוא כדכתיבנא.
אמנם ראה לעיל מה שכתב בספר שמות לדחות ראייתם.
אמנם בברכת יוסף (לר״י לנדא, סי׳ ע) הביא דבריו, וכתב: ומה שהשיגו הגאון בישועת יעקב סק״ד על גוף הספק ספיקא, בקל יש לתרץ, והבן. ובפרט לפי מש״כ המהרש״א
בגיטין דף כ׳ והב״ש סק״ה דלשיטת התוס׳ שינוי גמור אינו פסול רק מדרבנן ודלא כהרמב״ם ... א״כ י״ל ספק ספיקא אחרת שמא אין זה שינוי כלל כיון שכתב בפירוש, ואת״ל דהוי שינוי שמא שינוי אינו פסול מהתורה רק מדרבנן, ולענין דרבנן סגי בספק אחד שמא אין זה שינוי, וכמ״ש הש״ך דיני ספק ספיקא אות ט״ז לענין ספק אם נמלחו דגים טמאים עם טהורים ... ומה שהקשה עוד הגאון הנ״ל על הגט פשוט דהוי ספק ספיקא במקום חזקת אשת איש, ג״כ אינה קושיא, כיון דאין הספק בהמעשה רק בהדין מהני במקום חזקה, דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, כמ״ש המשנה למלך הלכות טומאת צרעת פ״ב, וכ״כ כל האחרונים.
עיין באהלי שם (כלל ב, שם יוסף ס״ק יט) שהעיר על ראייתו: ולכאורה מאי ראיה מייתי הב״ש מעובדא דא, והרי י״ל דמהר״פ חשש לכתוב לכתחילה, אבל אם היה הגט כבר נכתב י״ל דיותן. וי״ל דהב״ש סבירא ליה אם איתא דלהר״ת אם נכתב יותן, א״כ בעובדא ההיא דהוי ספיקא איזה מהן עיקר, הוי מצי למכתב לכתחילה מכח ספק ספיקא, שמא השם הזה שיכתב בעיקר הוא העיקר, ואת״ל אינו עיקר שמא הלכה כהרמב״ן והרמ״ה דכותבין אף לכתחילה, ולאחר שיהיה הגט נכתב כשר לתת אותו בלי שום פקפוק, דהא גם להר״ת יותן בהיתר גמור. אבל אי להר״ת אפילו אם נכתב לא יותן אלא שאם ניתן כשר, י״ל דמהר״פ לא רצה לסמוך את עצמו לעשות מעשה הגירושין בספק ספיקא [עיין גט פשוט דעות אי מועיל ספק ספיקא]. שוב עלה בדעתי די״ל כוונת הב״ש, דהא מסתמא שני הגיטין נכתבו בזה אחר זה לא בבת אחת, וא״כ אי נימא דלאחר שנכתב חשיב דיעבד, לאחר שהיה נכתב הראשון לא היה צריך לכתוב עוד שני, אבל אם לא נחשב דיעבד אלא אם כבר ניתן, אתי שפיר, דכיון שנתנם ביחד א״כ בשעת נתינה כבר היו שניהם מוכנים לכן נתן שניהם, ועיין מש״כ לעיל בכלל א׳ ס״ק כ״ז, ומדברי ב״ש אלו נראה לי ראיה נכונה. אך לכאורה דבריו אכתי צ״ע, דהא כפי הנראה בעובדא דמהר״פ לא כתבו כלל דמתקרי, אלא באחד שם הראשון לחוד ובאחד שם השני לחוד, ואינו ענין לנדון דידן. ונראה דהב״ש ס״ל, נהי דבגט שכתבו שם הראשון אפשר לומר דלא הוי ניחא ליה לכתוב גם את השני בדמתקרי, כיון שלא הוחזק בו ולא נקרא בו, אבל בגט שכתבו בו שם השני ודאי דהיה יותר נכון לכתוב בו גם שם הראשון בדמתקרי, וצ״ל דבאמת עשה כן, ומה שכתב אחד בשם הראשון ר״ל בעיקר, וכן אחד בשם השני בעיקר ושם הראשון בדמתקרי, ושפיר איכא ראיה. וע״ע חוקי העזרה כאן שדחה ראיית הבית שמואל מדברי רבינו פרץ.