(א) שטרי מקח וממכר כו׳ שנעשו בערכאות כו׳ ז״ל המשנה פ״ק דגיטין (ד״ו) כל השטרות העולים בערכאות של עכו״ם אע״פ שחותמיהם עכו״ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ע״כ. וז״ל הגמ׳ שם קפסיק ותני ל״ש מכר ול״ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטר אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא תספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואיבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים ופרש״י בערכאות מקום בית הוועד לדיינים קבועים שלהם מכי יהיב האי גברא זוזי לישראל חבריה קמייהו דדייני עכו״ם דאי לא כו׳ כיון דדיינים קבועים נינהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא חוץ מכגיטי נשים כל שטרות שהן כגיטי נשים שע״י השטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה ע״כ. ומדפרש״י קמייהו היינו קמייהו דדייני עכו״ם מוכח דס״ל דנתינת המעות וכל הענין נגמר ונעשה בפני הערכאות וכ״כ הרא״ש וכמ״ש בסמוך בפי׳ דבריו בפרישה ודרישה מזה. וכתב הרא״ש עוד דהאי ואיבעית אימא כו׳ לא פליג אשינוייא קמא דשמואל דודאי ליכא מאן דפליג אהא דאמרינן בכולי תלמודא דינא דמלכותא דינא (ועמ״ש בפכ״ז דהלכות מלוה והביאו בד״מ ס״ו ועוד שאר דעות מ״ש בזה) ומיתרצא מתניתין בתרי לישני אם הנהיג המלך שלא יעשו שום שטר אלא בפני הערכאות אז מיירי מתניתין בכל שטרות אפילו בשטר מתנה ואם לא הנהיג המלך כן אז מיתרצא מתניתין חוץ מכגיטי נשים ע״כ. ועיין מ״ש בסמוך בסעיף ג׳ עוד מזה. ומשמע ג״כ דלא ממעטינן אלא שטרי מתנה אבל שט״ח כשטרי מכר דמי וכ״כ הרשב״א ז״ל והביאו הב״י והכ״מ ע״ש וכן דעת הרמב״ם בפרק כ״ז דמלוה והוא דעת רבינו דמתחיל וכתב שטרי מקח ושטרי הלואות כו׳ דלא כרבותיו דס״ל דבש״ח דאי לאו השטר היה נאמן לומר פרעתי נמצא דעיקרן ע״י עכו״ם מש״ה הוה חספא בעלמא וע״פ הדברים האלה יתבארו דברי רבינו בס״ד ומתחיל בשינויא בתרא הנ״ל ובסעיף ו׳ יכתוב מענין שינויא קמא וע״פ מה שאכתוב שם וק״ל:

(1b) וכתב הרמב״ם כו׳ בפכ״ז ממלוה כ״כ:

ומ״ש צריך שיתן המעות בפניהם מבואר שם ברמב״ם דהאי בפניהם ר״ל בפני העדים החתומים עליה קודם שחתמו ולא קאי אערכאות דאז השטר אינו אלא לראיה בעלמא ורבינו קיצר בהעתקת לשונו:

אלא מבנ״ח דדבר הנעשה בפני עכו״ם לית ליה קלא כן מסיק הרמב״ם שם בטעמו ועד״ר:

ה״ג שאינן יודעים בקבלת שיחד וכ״ה במיימוני בדפוס כ״מ וכן מצאתי הנוסחא במיימוני דפוס ישן נושן ולא כמ״ש בפנינו כמו באשר״י שהביא ל׳ הרמב״ם שאינן ידועים כו׳ דמשמע דלא פסל הרמב״ם להו אלא כשהם ידועין בקבלת שוחד הא סתמא הן כשרים וז״א דא״כ מאי פריך הרא״ש עליה מי יערב ע״ז כו׳ הא אין הרמב״ם מצריך שיעידו ע״ז אלא שלא יהיו מפורסמין בקבלת שוחד אבל לנוסח שאינן יודעין א״ש דמשמע דבעינן שיעידו עליהן שאינן יודעין כלל ענין מהות השוחד וממילא נשמע מיניה דבעינן שיעידו עליהן שלא קבלו שוחד. וכ״כ המ״מ שם בפכ״ז דמלוה אדברי הרי״ף דמצריך שיהיה ידוע שאינן מקבלין שוחד וכתב עליו שכן דעת הרמב״ם. והשתא א״ש נמי שכ׳ רבינו על דברי הרמב״ם וכ״כ הרמ״ה כו׳ וגם דעת הב״י כן ע״ש ודוק:

ה״ג שעדי עכו״ם חתומים כו׳ ולא גרסינן החתומים בה״א ור״ל שמדברי הרמב״ם נראה שהוא מפרש שטר העולה בערכאות הנזכר בגמרא היינו שהשטר נכתב ונחתם בעדי עכו״ם שלא בפני הערכאות ואח״כ מעלים השטר בפני הערכאות שהם דיינים המקיימים כל השטרות כדרך שעושין בשטרות דידן שעדים חותמין וב״ד מקיימין. וע״ז מסיק רבינו וכתב שהרא״ש חולק ע״ז וס״ל דבעינן שהכל יהא נעשה בפני הערכאות והמשנה דקתני שטרות העולים בעש״ע ר״ל שכבר נכתב השטר אבל לא חתמוהו עד שילכו בעלי הדבר אל הערכאות ועושין בפניהם כל הענין וכמ״ש עוד בסמוך בפי׳ דברי הרא״ש. דלא יכלינן לאפקעינהו מסתמא מחזקה דלא כו׳ לכאורה נראה דהכי פי׳ מאחר שהוו דייני ואזלי ולא אישתכח כו׳ הן בחזקת הימנותא דלא מצלי דינא ולא נפקא זו מחזקת זו הסתמא לאמר דמקבלי שוחדא אלא דאמרינן מסתמא לא מקבלי שוחדא:

אלא בראיה פי׳ שיהא מבורר שמקבלין שוחד וק״ל ומש״ה דקדק לומר כ״א בראיה ול״ק אלא בחזקה אבל לשון דלא יכלינן לאפקעינהו לא משמע כן אלא הול״ל ותו לא מפקעינהו מסתמא כו׳ לכן צריכין לדחוק ולפרש איפכא ולומר דמ״ש דלא נפקא מחזקה דלא מקבלי שוחדא י״ל דהן בחזקת מקבלי שוחדא עד שיהיה להן ראיה הנ״ל דהוו דייני ואזלי כו׳:

וכ״כ הראב״ד אדסמיך ליה לחוד קאי שגם הוא כתב דאין גובין אלא מבני חרי אבל אין מוכרח לומר דס״ל דשטר העולה בערכאות פי׳ כפי׳ הרמב״ם דאפשר דס״ל כפי׳ הרא״ש הנ״ל:

וכתב א״א הרא״ש ז״ל ולא נהירא לי דמי יעיד כו׳ עיין באשר״י פ״ק דגיטין (דף ב׳) ותמצא שהרא״ש קאי אדברי הרמב״ם הנ״ל דמייתי שם ותמה עליהן דמי יעיד וכו׳ ולכאורה נראה דלא השיג הרא״ש כ״א אמ״ש הרמב״ם דצריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו״ם שהן עדי השטר שאינן בני שוחד דע״ז תמה מי יעיד על עכו״ם דעלמא אבל על ערכאות לא תמה דאפשר גם הרמב״ם לא מצריך אלא החזקה דכתב הרמ״ה דהוו דייני ואזלי ולא אשתכח עלייהו ריעותא (וכ״כ הב״י בישובו דהרמב״ם מתמיהת הרא״ש) אבל פי׳ זה דוחק דא״כ לא הו״ל להרא״ש ורבינו לסיים אחר תמיה זו על הרמב״ם ולכתוב ז״ל אלא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחד אלא הו״ל למכתב בל׳ זה אלא לא נעשה דבר בפני העדים לחוד כ״א בפני הערכאות והן אינן מקבלין שוחד ועוד דאם בערכאות לא ק״מ להרא״ש משום דסמכינן בהו אחזקה כמ״ש הרמ״ה גם על עדי עכו״ם לא היה לו לתמוה דהא כתב הרמ״ה גם לזה תיקון והיינו דהערכאות אין מקבלין סהדי אא״כ אתחזקו להו בהימנותא ועוד דשם באשר״י בתמיהתו כתב ז״ל דסתם עכו״ם מקבלי שוחד נינהו כדאמרינן בפרק כל כתבי כו׳ ושם בפרק כ״כ משמע קצת דקאי גם אערכאות דגרסינן שם (דף קי״ו סע״א) ההוא פילוסופא (פירש״י מין והתוס׳ כתבו חכם) דהוה מוציא אנפשו קול שאינו מקבל שוחד מבע״ד הבאין לפניו באו לאוחוכי ביה (פי׳ לפרסמו שמקבל בסתר) עייל ליה שרגא דדהבי כו׳ הרי לפנינו משמעות דשם אדיין שלהן הקבוע לדין קאי ומייתי מיניה הרא״ש דאפילו הן מסתמא ממקבלי שוחד ומש״ה נראה דתמיהת הרא״ש ארמב״ם היא ג״כ במ״ש שיעידו על הערכאות וס״ל דלסברתו לא סמכינן אחזקתייהו מסתמא דהא מקבלין שוחד בצנעא וכדמוכח ההיא דכל כתבי והשתא א״ש דסיים וכתב ע״ז אלא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא וקיצר כאן וסמך אמ״ש הרא״ש שם לפני זה (ד״א) דכתב ערכאות נקראו על שם שכל דבר נערך ונעשה בפניהן ואח״כ מצוים הם לעדים לחתום ואפילו נפיק עלייהו קלא דשקלי שוחדא לאצלויי דינא לעדות שקר לא מרעי נפשייהו עכ״ל. וזהו שרימז בקיצור לשונו אחר התמיהא אדברי הרמב״ם הנ״ל וכתב אלא דסתם ערכאות (דנקראו כן ע״ש שהכל נעשה לפניהן והם מצוים לחתום ונעשה השטר והעדות ע״י לזה) לא מקבלי שוחדא ור״ל אף שמסתמא מקבלי שוחדא לאצלויי דינא כדמוכח בההוא דפרק כ״כ מ״מ לעדות שקר אינן לוקחין. ורבינו נקט מתחלה לשון הרא״ש מ״ש על דברי הרמב״ם ואח״כ הביא דיש דברי הרא״ש לפרשו וכתב ופי׳ הוא ערכאות כו׳ והשתא א״ש מש״ר וכיון שנעשה בפניהן גובין כו׳ דל׳ וכיון מגומגם לכאורה דהא עדיין לא נזכר בשם הרא״ש שהכל נעשה בפניהן אלא ודאי כ״כ משום דבכלל מ״ש הרא״ש אלא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא ור״ל כיון שנעשה הכל לפניהן לא מרעי נפשייהו לצוות (נפשם) לחתום ולאסהיד שקר וכמ״ש וע״ז כתב וכיון שהכל נעשה כו׳ ור״ל דמזה נמשך נמי חלוקה אחרת דבין הרמב״ם והרא״ש דלהרמב״ם דנעשה הדבר לפני עדי עכו״ם תחלה והערכאות אינן אלא שמקיימין שטרא ולא עדיפא קיומם מקיום ב״ד דלא מפקי קלא וכמש״ר בסס״ט ס״ז בקיום ב״י וכ״י וחתימת עדי עכו״ם לא עדיפי מכת״י וכבר נתבאר כן ג״כ בסס״א סי״ד ע״ש. אבל לפי פירושו דהרא״ש דהכל נעשה בפני הערכאות ודבר הנעשה ונגמר בפניהן יש לו קול מש״ה ממשעבדי [נמי] גובה:

ומש״ר ונגמר כל הדבר לפני הערכאות ויכירו וידעו הערכאות ואנו סומכין כו׳ לכאורה כפל דברים יש כאן ויש מגיהין שאנו סומכין בשי״ן ומפרש דה״ק דהערכאות יכירו וידעו שאנו סומכין כו׳ ומכח זה (מדתתי) [מירתתי] וטעות הוא בידם הג״ה זו דהא זה לא נזכר בהרא״ש שם אלא ז״ל שם בפי׳ ערכאות שלא חתמו עדים על שטר עד שיבואו כו׳ עד ואו יתנו הרשות לעדים לחתום והיינו שטרות העולים בערכאות דאחר שנכתב השטר מביאין העדים אותו לפני הערכאות ונגמר כל הדבר לפניהן וסמכינן עלייהו דאי לא יהבי זוזי כו׳ הרי לפנינו שכתב וסמכינן עלייהו ולא כתב שם שיכירו שאנו סומכין כו׳ לכן נראה דכמו שהרא״ש האריך שם בדבריו כדי לתרץ ולומר דאף דכבר נכתב השטר שלא בפניהן מ״מ כיון שנגמר הדבר ונעשה בפניהם וע״פ היתה [עדות] עדים ואין שטר בלא חתימה אמרינן דלא מרעי נפשייהו להעיד שקר כן הוא נמי כוונת רבינו בכפל הדברים ודוק. ונמצא שפליגי בד׳ דברים. חדא דלהרמב״ם העדים חותמין קודם שבאו לפני הערכאות מה שאין כן להרא״ש. שנית דלהרמב״ם אינן גובין אלא מבנ״ח ולהרא״ש אפילו ממשועבדים. ג׳ דלהרמב״ם צריך שיהא כתוב בו שבפניהם מנה לו המעות משא״כ להרא״ש. ד׳ דלהרמב״ם צריכין שיהא ידוע שגם העדים כשרים ולהרא״ש דהכל נעשה בפני הערכאות א״צ ידיעה לזה וק״ל:

ומש״ר יראה מדבריו שא״צ שיהא כתב כו׳ נראה דדייק כן מדסיים הרא״ש וכתב בטעמו דלא הוי מרעי נפשייהו לצוות לחתום ואי מיירי שכתוב בו בהדיא שמנה בפנינו המעות הול״ל לא מרעי נפשייהו לכתוב בשטר דבר שלא נעשה בפניהן וק״ל ועד״ר:

(ה) ואם לא נעשו בערכאות כו׳ ועד״ר:

הו״ל כמזוייף מתוכו וגזרינן שמא ימסור קמייהו ג״כ:

ונמסר בפני עד ישראל כו׳ אע״פ דבכתב ישראל שאין לו אלא עדי מסירה גובה אפילו ממשעבדי כדלעיל ס״ס נ״א וס״ס ס״ט צ״ל דהכא כיון שעיקר הדבר נעשה בפני עכו״ם לית ליה קלא:

שיהא נכתב על דבר שאינו יכול להזדייף והחזירו כו׳ כצ״ל והחזירו בו מעניינו בשיטה אחרונה וכתב הר״ן דאפילו לדברי האומרים דבשטרי ישראל שלא החזיר בשיטה אחרונה מעניינו של שטר לא מיפסל שטר בהכי אלא שאין למדין משיטה אחרונה (וכמש״ר בשם הרמב״ם בסמ״ד) שאני התם שאין עדים מרחיקין אלא שיטה א׳ מן הכתב אבל בשטרי עכו״ם כיון דמרחקי טובא א״א ללמוד ממנו כלל שהרי אפשר שהוסיף בו כמה שיטין אלא א״כ שהיה בו מעניינו של שטר בשיטה אחרונה שנראה כסוף שטר ואם כתב בו משם ולמטה כלום חושבין עכ״ל ודע דהא דכתב כיון דמרחקי טובא כו׳ לשיטת פירושו כ״כ דפי׳ שם דמיירי שחתימי בו סהדי עכו״ם ונמסר בפני עדי ישראל וכדפרש״י כמ״ש בדרישה מיהא הוא כ״ש לפי׳ הרא״ש דמיירי דלא חתימי עליו עדים כלל דאיכא למיחש טפי לזיוף ואף שעדי מסירה הישראלים מעידים שכן נמסר לפניהן מ״מ כיון שאפשר היה לזייפו פסול הוא אבל כשמוחזר בו מעניינו בשיטה אחרונה ועדי המסירה הישראלים מעידים שכן נמסר לפניהן הוא כשר ולא אמרינן דעומד להזדייף להוסיף בהרחקה מאי דבעי ולחזור בו מעניינו שנית דכשר הוא כמש״ר בס״ס [מ״ד] דכתב בו ב״פ שריר וקיים דשאני בשטרי עכו״ם דבכה״ג ודאי פסלינן מחשש זה וק״ל:

והרמב״ם כתב שאם כו׳ טעמו מבואר בדרישה ע״ש:

(ו) אבל שטרי מתנות כו׳ האי אבל חוזר לראש הסימן שכ׳ שם שטרי מקח וממכר ע״ו סיים כאן וכ׳ אבל שטרי מתנות כו׳ כגון שדי נתונה לך כו׳ ונראה דה״ה בשטרי מכירה כשקונה השדה בלא מעות אלא בגוף השטר שכתב שדי מכורה ורבינו דלא נקט מכירה משום דאין קנין בשטר לחוד כ״א במוכר שדה מפני רעתה וכמש״ר לקמן בסקצ״א ע״ש משא״כ בשטר מתנה דקנויה לו בכל ענין בשטר וק״ל:

וכן שטרי הודאות כו׳ דדילמא לא היה חייב לו כלום וההודאה שבפניהם אינה הודאה והוה כמודה בינו לבין עצמו (עמ״ש בהגד״מ מלתא בטעמו) ודייק רבינו וכתב שפ׳ הודה כו׳ שהוא חייב כו׳ משום דכל כה״ג יש בו שיעבוד נכסים והשטר עושה השיעבוד ושיעבוד שבינו לבינו לאו כלום הוא אבל הודה בפרעון כיון שהודה בפני הערכאות והערכי נאמן דלא מרעי לנפשייהו די בזה (דהו״ל כמחילה) וכ״כ ריב״ש סתע״ח ותצ״ג:

שטרי מחילות ז״ל ב״י וק׳ שטרי מחילות אמאי אינם כשרות הא אפילו אם מחל בלא עדים מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרא והשטר אינו בא אלא לראיה וכן הריב״ש סקמ״ב הקשה קושיא זו אהרמב״ם וכתב שדבריו בפסול זה מתמיהין וכתב בסוף ואולי הרב ז״ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות עכ״ל. ונראה דלק״מ דאה״נ אם היה מוחל לפניהם לחבירו שום דבר דמהני שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא אבל שטרי מחילות שנקט מיירי שאינו מוחל לו בפיו אלא א״ל שיכתוב לו שטר מחילה וע״י זה השטר יהא נעשה המחילה וזה הוי כעין קנין ולכן לא מהני וכעין זה כתבתי לעיל בס״ס ל״ט בשם מ״ו ר״ש ע״ש:

או פשרות ע״כ איירי בפשרה בקנין דאי בלא קנין מאי איריא של ערכאות אפילו של ישראל נמי כדלעיל סי״ב והשטר אינו אלא לראיה דהא לא נעשה שום קנין בשטר זה מ״מ הפשרה עצמה שנעשית בפניהם אינה כלום כמו ההודאות שנעשות בפניהם ואע״ג דאם קבלו עליהם בקנין דיהא נאמן עליו אבא כו׳ מהני י״ל דפשרה בפני עכו״ם גרע טפי דפשרה נקראת ג״כ משפט (וכמש״ל בסימן א׳ ובסימן י״ב) וכמו שדין הנעשה בפני עכו״ם אע״ג דקבל עליו אינו כלום אם לא שלא יוכל לזכות בדיני ישראל כמו בדיני עכו״ם (וכמש״ל בסס״א ובסכ״ו) ה״ה הפשרה שנעשית בפניהם נמי אינה כלום ועד״ר מ״ש עוד מזה:

אינם כלום אפילו נמסרו בפני עדים ישראל משום שהן מזויפים מתוכם ועד״ר:

אם הנהיג המלך היינו שינויא קמא דשמואל שכתבתי בפרישה בר״ס זה ועמ״ש בהגד״מ מזה:

(ז) השטר כשר דלראיה בעלמא הוא כו׳ וה״ה אם קנה המתנה בחזקה או שהי׳ מתנת ש״מ דדבריו ככתובים וכמסורים דמי ב״י:

דשטרי מכר והלואה שנעשו בהדיוטות דאילו נעשו בערכאות לא צריך עדי מסירה ושיטתיה כשיטת הרמב״ם חוץ ממה שחולק בשמות מובהקין ועד״ר:

שמות מובהקין שאין ישראל קורין בשמן ותו ליכא למיגזר דילמא אתי למימסר קמייהו ומיסמך עלייהו לגבות ממשעבדי דמידע ידעי דעכו״ם נינהו:

או במקום שאין ישראל רגילין כו׳ ואתרא באתרא לא מיחליף:

(ח) שטרות העשויין ע״י סופרי המלך כו׳ משא״כ הממונים ע״פ השופט כדלעיל בס״ד. כגון שנתן לו מעות בלא אגב דמעות אין להם קנין חליפין כמבואר לקמן סר״ו אלא דוקא אגב קרקע:

(ב) ומ״ש ואם לא ידעו ישראל לקרותו פי׳ בשעה שבא השטר לפני ב״ד ישראל לגבות בו. ומ״ש נותנין לב׳ עכו״ם לקרותו כו׳ הכי אמרינן בפ״ב דגיטין (דף י״ט) דרב פפא הוה מקרי לב׳ עכו״ם זה שלא בפני זה והו״ל כמסיח לפי תומו. ודע שמ״ש רבינו בסמוך בסעיף ה׳ ז״ל והוא שיהא עשוי כהלכתו בכל הענינים שיהא נכתב על דבר שאינו מזדייף ושיהא מוחזר בו מעניינו של שטר וכן צריך להיות ג״כ בשטרות אלו הנעשים בעש״ע וגם הרא״ש כ״כ שם בהדיא דקאי נמי אשטר הנעשה בערכאות אלא משום דלא בעינן כאן שידעו ישראלים לקרותו כיון דהערכאות ידעי לקרותו והשטר נכשר על ידן משא״כ שם שלא נעשה בערכאות ונכשר ע״י עדי מסירה מש״ה לא כתבו אנעשה בערכאות. ודברים אלו כתבתי ג״כ בדרישה בסעיף ה׳ ע״ש:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]