(א) ויש אומרים דאפי׳ כו׳ – מגו דאי בעי אומר מזויף הוא עם הנאמנות והכי קי״ל וכדלקמן ריש סי׳ פ״ב.

(ב) באים עידי השטר כו׳ – או שאר עדים או ע״י דימוי ושאר דרכי הקיום וכדלקמן סעיף ז׳.

(ג) וכותבי׳ למטה כו׳ – ואתא פלוני ופלוני כו׳ היינו לכתחלה יש לכתוב הדרך שנתקיים בו אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו כדלקמן סעיף ח׳ וסעיף כ״ט בהגה״ה.

(ד) ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה – ואם באו שני בעלי הדינין לפני הדיין בלילה מקיימין דה״ל כקבלו עלייהו קרוב או פסול אבל בקיום דבא המלוה לחוד אין מקיימי׳ בלילה שלא מדעתו וכ״כ הסמ״ע ס״ק ו׳.

(ה) אין מקיימין שטרות בלילה – ואפי׳ קיימוהו בדיעבד לא הוי קיום כדלעיל סי׳ ז׳ [ה׳] סעיף ב׳ גבי דין ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי׳ במקום עיגון כ״כ בתשו׳ ר״א מזרחי סי׳ פ״ב וע״ש שהאריך בזה.

(ו) בשנים לא הוי קיום – אפי׳ בדיעבד כדלקמן סעיף כ״ט כ׳ בסמ״ע ס״ק ז׳ דהיינו דוקא כשאין הן עצמן מכירים חתימות עידי השטר אלא שעידי החתימה מודים לפניהם שהוא חתימתן אבל כשהן עצמם מכירי׳ החתימות ה״ל כאלו מעידים על מנה שבשטר עכ״ל ולא נהירא לי דאף כשמכירים החתימות הלא לא היו אצל ההלואה אלא על חתימת ידן הן מעידים ולא על מנה שבשטר והלכך צריך ג׳ דאל״כ ה״ל כעד מפי עד אע״פ שמכירים החתימות והכי מוכח בש״ס פ״ב דכתובות גבי הא דאמרי׳ שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירי׳ חתימת ידי העדי׳ וא׳ אינו מכיר ונתבאר בטור ומחבר לקמן סעיף כ״ד ע״ש.

(ז) לא הוי קיום בית דין – מיהו העדאת עדות הוי להריב״ש והר״ב לקמן סעיף י׳ בהג״ה דיכולי׳ להעיד עדות זה מתוך כתבם ונפקא מיניה טובא בין קיום לעדות כמ״ש לקמן סעיף כ״ט ס״ק ע׳ והיכא דנכתב בקיום שהעידו העדי׳ לפניהם או אחרי׳ העידו לפניהם על חתימות ידם לא הוי אפי׳ העדאת עדות דה״ל עד מפי עד כיון דלא העידו כן לפני ב״ד של ג׳ וכן הוא בהגה׳ מרדכי סוף קדושין תשובת ה״ר חיים וע״ש.

(ח) ונ״ל הטעם כו׳ – דיחיד מומחה דינו כג׳ הדיוטות כו׳. גם הבית חדש ושאר אחרוני׳ נמשכו אחר הר״ב בטעם זה ולפע״ד אין טעם זה נכון דלא דמי קיום לדין וכמו שכתבתי לעיל סי׳ ג׳ ס״ק ח׳ דדוקא לענין דין הוי יחיד מומחה כג׳ אבל לא לענין הודאה וקיום א״כ גבי קיום הוי כעד מפי עד ובעי ג׳ דהוא ב״ד וכמו שכתבו התוס׳ והרא״ש ושאר פוסקים וע״ל סי׳ כ״ח ס״ך וכ״א וכ״כ הריטב״א פ״ב דכתובות וז״ל לעניין חכם דגמיר וסביר וראוי לדון יחידי אי סגי לקיום שטרות שיקיימו לפניו לבדו היה אומר מורי ז״ל דגזירת חכמי׳ הוא דקיום שטרות בג׳ שלא יהא כעד מפי עד וכדאמרינן לקמן גבי בי דינא דרב אשי לא סגי בשנים ואיהו מסתמא גמיר וסביר ונראין הדברי׳ עכ״ל וגם מהרש״ל פ׳ הגוזל בתרא סי׳ י״א כ׳ ואלו בא א׳ לפני והיה מערער על הקיום הייתי פוסק הלכה למעשה שהוא כחספא בעלמא וע״ש שהאריך ונראה שבדברי׳ כאלו הולכי׳ אחר המנהג וכדלעיל סי׳ כ״ח סעיף כ״ג ואפי׳ הוא נגד הדין וכ״כ בת״ה שם דמנהג כזה מבטל הלכה. וכ׳ הב״ח דלענין מנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בלילה. ואפשר דהיכא דנהוג לקיים בלילה גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכה.

(ט) קיום שטרות דרבנן – ובהגהת מרדכי דקדושין ד׳ תרס״ה ע״א כ׳ דאם העדי׳ קיימי׳ ואומרי׳ לא חתמנו שטר זה או שאינם קיימי׳ ובעל דבר אומר פסול הוא צריך קיום אף מדאוריית׳ עכ״ל סמ״ע ס״ק ט׳ ואמת איתא שם כן בהגהת מרדכי תשו׳ ה״ר אביגדור הכהן וז״ל דהא דקיום שטרות מדרבנן היינו היכא דליכא הכחשה וההיא דריש גיטין ה״פ בדין הוא וכשאר שטרות לא ליבעי תרי היכא דליכא הכחשה כדריש לקיש דאמר עדי׳ החתומים כו׳ ורבנן הוא דאצרוך קיום בשאר שטרות בתרי אפי׳ היכא דליכא הכחשה כגון בבא ליפרע שלא בפניו או מיתומי׳ ולקוחות ולא גבי עד דמקיים ליה בתרי והכא משום עיגונא סגי בחד היכא שאין מכחישו ואע״ג דקיום הגט דהיינו בפני נכתב ובפני נחתם אינו אלא משום חשש הכחשה דאם יבוא הבעל ויערער השתא מיהא לא אתי וליכא הכחשה אבל היכא דבעל דין לפנינו ואומר מזויף הוא אפי׳ מדאוריית׳ בעי קיום וראיה מדתקון זמן בגטין (בפ״ב דגטין דף י״ז) משום שמא יחפה על בת אחותו ועתה מה הועילו אכתי יחפה שיכתוב גט בעצמו ויחתם עדים כרצונו אלא ש״מ כל היכא דאיכ׳ הכחשה לא איתמר דריש לקיש דאע״ג דגם האשה תודה לדבריו ואין שם הכחשה כיון דמוכח מילתא דלהצלה עבד טענינן מזוייף ומצריך קיום דחשבינן כאלו יש שם הכחשה וליכא למימר דלרמאות גדולה כזה לא חיישינן הא בפ׳ ד׳ אחין אמרינן דלהצלה מחקה לזמן שבשטר קדושין אי הוי מתקני ליה זמן אע״פ שהוא רמאות ניכר ומפורסם עכ״ל אבל לפע״ד אין דבריו מחוורים וראייתו אינו ראיה דאדרבה כיון דמדאורייתא לא בעי קיום דלא חיישינן שזייף א״כ מה״ט גופא גם רבנן לא חשו להכי שיחפה על בת אחותו ויזייף וגם לא דמי למחקה זמן דשכיחא דעבדינן הכי משא״כ הכא כמו שאמר רש״י רפ״ק דגטין דלא חציף לזיופי שטרא וכ״כ רשב״ם פ׳ גט פשוט דף ק״ע ע״א דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים ועוד דבמחקה זמן דוקא חיישינן משא״כ לצייר עדי׳ דאיכא למיקם עלה דמלתא ואפי׳ בזמן אמרינן בפ״ב דגטין (דף י״ז ע״ב) דלא חיישי׳ לרמאי דגזייה לזמן א״כ בע״כ שאין לדמות הרמאות זו לזו וכ״ש רמאות כזה לצייר עדי׳ וגם איכא למיקם עלה דמלתא ועוד דמה שפי׳ ה״ר אביגדור דהך דריש פ״ק (דגטין דף ג׳ ע״א) היינו משום דהשתא ליכא הכחשה לא נהירא דהא איתא התם להדיא (בדף ו׳ ע״ב) דאפילו אתא בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן הוא עוד בש״ס סוף פ״ב דגטין (סוף דף כ״ג) ומשמע התם דאפי׳ לכתחלה תנשא בו ולא משגיחינן לערעורו של בעל וכ״כ הרשב״א בחדושיו ריש פ״ק דגטין להדיא ע״ש בדף ט׳ ריש ע״ב בחדושי הרשב״א וכן מוכח להדיא מדברי הטור והמחבר בא״ע ר״ס קמ״ב ע״ש ונראה שלזה כוונו התוס׳ סוף פ״ב דכתובות דף כ״ח^א ע״א ד״ה קיום שטרות כו׳ שכתבו דבריש גיטין מוכח דאפילו היכא שטוען מזויף הוי מדאורייתא כמי שנחקר׳ עדותן בב״ד. א״כ מכל זה מוכח דלא כה״ר אביגדור כהן. וגם דוחק לפרש הא דאמרי׳ בש״ס פ״ב דכתובות (דף כ״א ע״ב) ש״מ עד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וכן הא דאמרי׳ בסוף פירקא (דף כ״ח ע״א) ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן זה כתב ידו של אבא כו׳ כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן דהיינו דוקא כשאין הבעל דין טוען מזויף לפנינו. דא״כ ה״ל לפרושי וכן כתבו כל הפוסקי׳ והט״ו בכמה דוכתי טובי בסתמא כמה קולות בקיום שטרות מטעם דקיום שטרות דרבנן ולא כתבו דהיינו כשאין הבעל דין טוען לפנינו מזויף וכן מוכח להדיא בתוס׳ פ׳ מי שהיה נשוי דף צ״ב ע״ב שכתבו וז״ל שהרי מן התורה א״צ שום שטר קיום דעדים החתומי׳ על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ואפי׳ גזלן מוחזק שהוציא שטר אין נ״ל שצריך קיום דלא אמרינן החתים עדי׳ שאינן מעצמו דאעפ״י שהוא חשוד על הממון מירתת לכתוב שטר מזויף פן יכירו ב״ד זיופו הלכך כי תקינו רבנן קיום כנגד טענת שטר מזויף ה״מ כי אמר לוה דקים ליה בגויה אבל יתמי ולקוחות כנגד טענת מזויף לא הצריכו קיום עכ״ל ואע״ג דמסקנת התוס׳ שם דאף ליתמי תקינו רבנן קיום מ״מ הא מלתא דמדאורייתא לא בעי קיום אף כי טעין לוה מזויף כדקאי קאי וכ״כ עוד התוס׳ פ״ב דכתובות דף י״ט ע״א וז״ל וא״ת מ״ט דמ״ד מודה בשטר שכתבו א״צ לקיימו כו׳. ופי׳ הקונטרס במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א״צ קיום דעדי׳ החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ורבנן הוא דאצריכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר״י עכ״ל וכ״כ עוד התוס׳ פ׳ יש נוחלין דף קכ״ח ע״ב אלא רבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין בהדיא מזויף כו׳ וכן הוא להדיא בפירשב״ם פ׳ גט פשוט דף ק״ע ע״א ע״ש וכן הוא בחדושי בבא מציעא להריטב״א ז״ל רפ״ק דמציעא וכן הוא בתשובת מיי׳ לספר שופטים סי׳ י״ב דמדאורייתא עדי׳ החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד ומדרבנן הוא שהצריכו קיום כי טעין מזוייף כו׳ וכן משמע מדברי הטור ריש סי׳ זה שכתב תקנת חכמי׳ לקיים השטר שכל זמן שלא נתקיי׳ לא מבעיא אם הלוה אומר שהוא מזוייף כו׳ אלא אפילו פרוע נאמן במיגו דמזויף לכן תקנו חכמי׳ לקיימו כו׳ משמע דאף במזוייף תקנת חכמי׳ הוא וכן עיקר: שוב מצאתי בתשובת מהרי״ק שורש ע״ד שהשיב לה״ר אביגדור כהן וחלק עליו וכ׳ לו וז״ל ואת אדוני כתבת בכתבך דכל היכא דאיתמר בש״ס קיום שטרות מיירי שאין נתבע טוען מזוייף כו׳ ומטיבותיך נראה בעיני שהוא כשגגה היוצא מלפני השליט כו׳ וכ״כ ר״ש בפ׳ גט פשוט כן וגם ר׳ שמשון בפ׳ מי שהיה נשוי כו׳ וע״ש: ובזה דס״ל לה״ר אביגדור כהן דהיכא דהעדי׳ לפנינו ואומרי׳ לא חתמנו היה נראה לכאורה כדבריו ואין משמעות בש״ס ופוסקי׳ דלא כוותיה דנהי דבכל דוכתא אמרינן סתמא קיום שטרות דרבנן היינו משום דמסתמא מיירי שאין העדי׳ מכחישים חתימתן לפנינו. אך בתשוב׳ ההיא שבמהרי״ק שם חולק על ה״ר אביגדור גם בזה ומוכיח מן הירושלמי דקאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד תמן כשאמרו לא חתמנו כו׳ דהיינו אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואומרים לא חתמנו אין נאמנים מדאורייתא כיון שבא השטר לב״ד קודם לכן וע״ש וכן מפרש הנימוקי יוסף פ׳ איזהו נשך והר״ן פ״ק דר״ה בשם הרמב״ן והירושלמי בשאין כת״י יוצא ממקום אחר ואליבא דר׳ מאיר כו׳ ומביא ב״י דברי הר״ן לעיל סי׳ מ״ג סעיף ח׳ ואף שבנ״י שם איתא שאומרי׳ אנוסים או קטנים היינו אפשר דלאו דוקא קאמר וכ״כ בתשוב׳ מיי׳ לספר שופטי׳ סי׳ י״ב דמן התורה אפילו אמרו לא חתמנו לא מהימני וע״ש ומ״מ צ״ע בזה לדינא. אבל כשאין העדים לפנינו האומרי׳ לא חתמנו והבעל דבר טוען מזויף נ״ל עיקר דמדאורייתא לא בעי קיום וכמ״ש ודלא כהסמ״ע: ולפי זה גם דברי הר״ב בא״ע סי׳ מ״ב סעיף ד׳ צ״ע שכ׳ שם וז״ל מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדי׳ חתומים בו כל זמן שאין השטר מקויים אין לחוש לקידושין (הגהת מרדכי דקדושין) ודלא כיש שמחמיר בדבר (מהרי״ק שורש ע״ד) עכ״ל והיינו ע״פ דבריו בד״מ בא״ע שם וז״ל כ׳ מהרי״ק שורש ע״ד על עדים שכתבו שטר שאחד קידש אשה בפניהם והעדים אומרים שמעולם לא חתמו על שטר זה ומעולם לא ראו שקידשה אפ״ה יש לחוש לקידושין וצריכה גט אבל בהגהות מרדכי דקידושין דף תרס״ה ע״ג וע״ד האריך בדין זה וכ׳ דא״צ גט כל זמן שלא נתקיים השטר כתיקונו וכ״כ הרשב״א סי׳ אלף ר״י ובסי׳ אלף ר״ט כ׳ דאפי׳ נתקיים השטר לא מהני לענין קידושין (נראה מלשון הר״ב דהרשב״א דוקא לענין קידושין מיירי וכ״כ בב״י בא״ע סי׳ מ״ב וכבר השגתי על זה לעיל סי׳ ל״ט ס״ק ח׳ ע״ש) עד שיבואו ויגידו בפניה׳ או שיכתבו שהאשה צותה לכתוב שטר וע״ש וא״כ דברי מהרי״ק דחוים מאחר שלא ראה דברי הגהת מרדכי ורשב״א בזה כמו שמשמע שם מדבריו שלא ראן ואם ראן היה חוזר בו עכ״ל ד״מ ולכך כ׳ בהגהה כל זמן שאין השטר מקוים כלומר דבמקוים יש להחמיר כהגהות מרדכי ולא כרשב״א סי׳ אלף ר״ט ודלא כבעל הלבוש שם שכ׳ וז״ל מצאו כ׳ בשטר כו׳ אין חוששין לקדושין עד שישמעו מפי העדי׳ דמפיהם ולא מפי כתבם מיהו זה דוקא כשאין השטר מקוים אבל אם השטר מקוים יש לחוש שמא כבר העידו בב״ד אחר ואח״כ חתמו וצריכא גט עכ״ל וזו סברא בדויה מלבו שלא נמצא בשום פוסק והוא תמוה דכי בשביל שהוא מקוים ניחוש שהעידו כן וכי מה ענין קיום להעדאת עדים וגרם לו כל זה שלא היה לפניו ספר הדרכי משה. ומ״מ גם דברי הרב בד״מ תמוהים בעיני לפי שהרב סבר דהך דתשובת מהרי״ק שורש ע״ד מתשובת מהרי״ק הוא ולכן כתב שדבריו דחוים ואלו ראה דברי הגהת מרדכי ורשב״א היה חוזר בו אבל באמת אף שהיא נדפסת בתשובת מהרי״ק אינה מתשובת מהרי״ק ולאו מהרי״ק חתים עלה בסוף ונראה לעין למי שמעיין שם בתשובה ההיא שאותה תשובה חבר איזה גדול א׳ שהיה זמן רב קודם ההגהת מרדכי ובהגהת מרדכי הועתק תשוב׳ ה״ר אביגדור כהן שפסק דאין חוששין לשטר הקידושין כיון שאינו מקוים ע״ש בתשובת ה״ר אביגדור באריכות ואותו גדול בתשובת מהרי״ק שורש ע״ד השיב לה״ר אביגדור כהן עצמו. וסתר דבריו כל מ״ש ה״ר אביגדור בתשובה ההוא שבהגהת מרדכי שם וכבר הוכחתי גם אני לעיל דלא קי״ל כה״ר אביגדור בהא דסבירא ליה דמדאורייתא בעי קיום בשטר קידושין א״כ מה שחילק הרב בהגהות בין שטר מקוים ליתא דנלפע״ד לדינא אפילו באינו מקוים מקודשת מדאורייתא משום דדבר תורה אין צריך קיום ובזה צדקו דברי אותו גדול בתשובת מהרי״ק שם אך דבנדון של ה״ר אביגדור שם הדין אמת מטעם הרשב״א כיון דכתבו השטר בלא רשות הבעל דבר וכמ״ש לעיל סימן ל״ט ס״ק ח׳ ע״ש וכן בשטר קידושין שמצאו בשוק נמי צריך קיום [דמה] דאין ביד שום אדם לא שייך לומר [לא] חשיד לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דבר והיינו הך דירושלמי דשלהי יבמות במצאו כתוב מת פלוני דאף מ״ד דמשיאין את אשתו לא מתיר אלא משום עיגונא כמו דמשיאי׳ בעד מפי עד אבל בשטר שמוציא הבעל חתום בעדי׳ שקידש את פלוני והוזכר שם שנכתב ברשות האשה אף שאין יכולי׳ לקיימו והאשה טוענת מזויף הוי קידושין דמדאוריית׳ לא בעי קיום ונהי דמדרבנן בעי קיום היינו דכל כמה דלא מקיימי׳ ליה לאו שטרא מעליא היא ולכך בממון וכה״ג מוקמינן אחזקתא מכל מקו׳ ודאי ספיקא הוי אף לאחר תקנתא דרבנן הוי ספיקא דאורייתא וגם הרשב״א מודה לזה כן נ״ל ברור ודלא כהר״ב.

(י) מקיימי׳ השטר אפילו שלא בפני בע״ד – נראה דוקא שטר או מטעמא דכתב הרשב״א בתשובה מביאה ב״י מפני שהמקיימי׳ לא על מנה שבשטר הם מעידי׳ אלא על חתימת העדי׳ ובין לטעמא שכתבו התוס׳ פ׳ הגוזל בתרא דף ק״ב ע״ב והרא״ש והטור וסמ״ג דף ק״צ ע״א דכיון דקיום שטרות דרבנן דד״ת העדי׳ החתומי׳ על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך והלכך מקיימי׳ שלא בפני בע״ד ע״כ אבל בחתימת יד הלוה לא שייכי הני טעמי ואין מקיימי׳ אלא בפניו דהא ר׳ יוחנן פליג בש״ס התם דאין מקיימי׳ אלא בפניו מטעם דאמר קרא והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו ונהי דרבא פסק הלכתא התם כרב היינו מהנך טעמא דאמרן אבל בח״י דהלוה שהמעידי׳ באים לחייב את הלוה עצמו ולא שייכי הני טעמי נראה דלכ״ע אין מקיימי׳ אלא בפניו כן נ״ל. וכן מוכח להדיא בסמ״ע לעיל סי׳ ל״ה ס״ק ט׳ דבכת״י הלוה מדאורייתא בעי קיום ע״ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון שהביא הבעה״ת והטור לקמן סי׳ ס״ט וכמ״ש שם בס״ק י״ג וכתבתי שם שגם הבעה״ת והטור מודו ליה בזה לדינא וגם הב״ח פסק שם לגמרי כרב שרירא ע״ש. ועוד כתבתי שם דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן לא מקלינן בכת״י דהלוה מיהו כמדומה שנהגו להקל לקיים אף כת״י לוה שלא בפני בע״ד ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכה כמו שמקיי׳ הרב שטרות ביחידי וכמ״ש לעיל ס״ק ח׳ דהיינו נמי מטעם מנהג מבטל הלכה אבל היכא דלא נהוג אין להקל (עיין בס׳ א״א דף ע״ח).

(יא) או שני הדייני׳ כו׳ – מ״ש המחבר דבהכרת שני הדייני׳ סגי הוא מתשובת רשב״א שבב״י כאן סעיף ט׳ מיהו היינו דוקא בשחתומי׳ ג׳ דייני׳ וכן הבאתי לקמן סעיף ט״ו ס״ק מ״ב דברי הריטב״א והר״ן ע״ש.

(יב) שיבואו העדי׳ החתומי׳ בו כו׳ – וכתב ר׳ ירוחם נ״ב ת״ח יש מחלוקת בתוספתא אם אומרי׳ העדי׳ כתב ידינו הוא זה ואחרי׳ אומרי׳ אין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע״כ והביאו הבית יוסף והד״מ וסמ״ע ס״ק י״ד והמחלוקת הזה ראיתיו בירו׳ פ״ב דכתובות וז״ל הריטב״א מתני׳ זה אומר זה כתב ידי כו׳ גרסי׳ בירו׳ הם אומרין כתב ידינו הוא זה ואחרי׳ אומרין אינו כתב ידם הא תרי ותרי פי׳ דאע״ג דלרבנן אין א׳ מהעדי׳ מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השני׳ האחרי׳ מעידי׳ על כל אחד ואחד לא חשיבי תרי לגבי א׳ דכיון שהעדי׳ על מנה שבשטר הם מעידי׳ הא חשיב כאידך תרי אבל הם אומרי׳ אינו כתב ידינו ואחרי׳ אומרי׳ כתב ידם הוא תני ר׳ חייא לא מעלין עדי השטר ולא מורידין פי׳ שהעדי׳ האומרי׳ אינו כ׳ ידינו מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו ואידך דמכחישי׳ מעידי׳ על כל אחד וא׳ מהם והוה ליה תרי לגבי חד אמר ר׳ יוסי מתני׳ אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמני׳ פי׳ וטעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרי אינו כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כת״י כן נ״ל פי׳ הירושלמי הזה עכ״ל ומשמע דאם עידי השטר כל א׳ מעיד ג״כ על של חברו שאינו כת״י ה״ל תרי ותרי.

(יג) ואני עד בדבר הזה – הוא לשון הרמב״ן ולטעמיה אזיל דס״ל דבעינן שיזכור העדות וכדלקמן סעיף י׳ ס״ק ל״א ולהחולקי׳ שם אפילו אינו זוכר העדות סגי כשיעיד גם על כתב יד חברו ומיהו אף להרמב״ם א״צ לומר בפי׳ כן שזוכרי׳ אלא מסתמא נמי אמרינן שזוכרי׳ וכ״כ בסמ״ע ס״ק ט״ו וכן הוכחתי עוד לקמן סעי׳ י׳ ס״ק ל״ב.

(יד) הרביעי שיבואו. עדים ויעידו כו׳ – ואף אם העדים החתומי׳ בפנינו יכולים לקיים ע״י עדות אחרי׳ בית יוסף וד״מ וסמ״ע ס״ק ט״ז ופשוט הוא וגדולה מזו נתבאר בסמוך ס״ק י״ב דאפילו אומרים אין כתב ידינו אין נאמני׳.

(טו) שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו – שחתמו לפניה׳ או שמכירי׳ חתימתן וכתב בעל העיטור דף ל״ח סוף ע״ב ומסתברא דהיכא דמכירי׳ רוב החתימה של שמו או של אחיו או של אביו כשר וא״צ שיכיר כל אות ואות דהא רב הושעיא חתם ע׳ ורב חסדא ס׳ ש״מ שבאות א׳ ניכרת החתימה הכל לפי מה שמכירין שדומה להן ע״כ.

(טז) ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם – אלא שצריך עוד בית דין לקבל עדותם מתוך כתבם זה וחותמין הב״ד ונתקיים השטר עכ״ל ריב״ש ועי׳ מ״ש לקמן סעיף כ״ט ס״ק ס״ח.

(יז) מתוך כתבם כו׳ – עי׳ בריב״ש סי׳ שפ״ב שנסתפק בזה דכיון דקיום שטרות מדרבנן וסגי אפי׳ שלא בפני בע״ד דלמא סגי נמי מפי כתבם ולא הכריע ומביאו ב״י לקמן מחודש כ״א רק בסי׳ תי״ג כתב שדן לפני מורו הר״ן דכיון דלא בעינן רשות בע״ד ומקיימים אפי׳ עומד וצווח כותבי׳ עדותן ושולחי׳ לבית דין ע״ש ומביאו בית יוסף ריש סי׳ זה מחודש ב׳ ומדברי הרא״ש ר״פ מי שאחזו והנמשכים אחריו נראה שחולקים ע״ז שכ׳ שם בנשתתק פסול לעדות דעלמא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואם היה חתום על השטר חתימתו מתקיימת ע״י אחרי׳ ולא ע״י עצמו עכ״ל וכ״כ ר׳ ירוחם ני״ט והט״ו לקמן סל״ו א״כ קשה על הר״ב כיון דסתם לקמן סל״ו כדברי הט״ו איך פסק כאן כדברי הריב״ש וכן קשה על הע״ש שכ׳ להדיא לקמן סל״ו דאין חתימתו מתקיימת ע״י עצמו מטעם מפיהם ולא מפי כתבם וכאן כ׳ דיכולי׳ להעיד עדות זה ע״פ כתבם וכמ״ש הרב ודוחק לחלק בין נשתתק שאינו ראוי להגיד דהא אנן לא קי״ל הכי לעיל סי׳ כ״ח סעיף י״א אלא קי״ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דקאמר בש״ס דאלם פסול להעיד מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלם אלא ה״ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב וא״כ ה״ה דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא וצ״ע.

(יח) משתי שטרות כו׳ – והרמ״ה כתב שצריך שיהיו השתי שטרות בידי שתי לוקחים והטור השיג עליו ואף שלשונו מגומגם קצת מ״מ לענין דינא נראה עיקר כהטור דאפי׳ השטרות ביד לוקח א׳ מקיימי׳ מהן וכן משמע בתשובת ר״ת שהביא הבעל העיטור דף ל״ד ע״ג והמרדכי פ״ב דכתובות וכן נראה דעת הפוסקי׳ שלא חילקו בכך וגם מדסתם המחבר נרא׳ שדעתו כן וכן משמע בש״ס מדקאמר וביוצאים מתחת יד אחר אבל תחת יד עצמו לא משמע דאחר דומיא דעצמו דהיינו שהם ביד א׳ מהני ועוד דאל״כ הל״ל וביוצאים מתחת ידי אחרי׳ וע׳ ב״ח האריך בפי׳ דברי הרמ״ה והנלע״ד כתבתי.

(יט) שאכלום בעליהם ג׳ שנים – אחר שנחתמו הריטב״א פ״ב דכתובות.

(כ) משתי שטרי כתובות כ׳ – הטור בשם הרמ״ה כתובת אשה שישיבתה תחת בעלה ג׳ שנים בשופי כו׳ ולא משמע לי כן מדברי הרמב״ם והמחבר (וכן הסמ״ג דף ק״צ ע״ב) שכתבו שאכלום בעליהם ג׳ שני׳ לעיל גבי שדות ולא כתבוהו כאן ובפרט שבש״ס איתא והוא שאכלום ג׳ שני׳ בתר ב׳ שדות וב׳ כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר שתי שדות משמע דס״ל דדוקא בב׳ שדות בעינן ג׳ שני׳ דחזקת הבתים ושדות הוא בג׳ שני׳ אבל אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וגם לשון הש״ס והוא שאכלום בעליהן ג׳ שני׳ משמע דוקא בשדות דשייך בהו לשון אכילה וכן נראה דעת שאר הפוסקי׳ וכן עיקר.

(כא) כתובות – דוקא שתי שטרי שדות או כתובות שאכילת פירות של המחזיק או ישיבתה תחת בעלה מעידי׳ שכשרין הן אבל ב׳ שטרי חובות אחרי׳ או ב׳ שובר׳ שלא נתקיימו אין מקיימי׳ מהן דליכא מידי דמחזיק להני שטרי דאפשר דזייפינהו מרייהו ולא ידעו בהו הנך דליתבעינהו מיליה כ״כ הטור בשם הרמ״ה וכ״כ הר״ן פ״ב דכתובות וכ״כ הבעל העיטור דף ל״ד סוף ע״ב וכ״כ ר׳ ירוחם נתיב ב׳ חלק א׳ וכן משמע בש״ס ופוסקים בירושלמי פ״ב דכתובות איתא א״ר יוסי בר בון ובלבד שלשה שטרות של ג׳ בני אדם ומשמע לי דקאי אמאי דקתני אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר דהיינו בשלשה שטרות בג׳ בני אדם ונראה דלא פליג אש״ס דילן דסגי בשתי שטרי שדות או שתי כתובות דהתם כיון דאכלום בעליהם או ישבה תחת בעלה סגי בתרי ובירושלמי מיירי בשטרי הלואות לכך בעי תלתא ולכך בעינמי בידי ג׳ בני אדם. ותימה שהפוסקי׳ לא הביאו הירושלמי הזה ואפשר מפרשי ליה בענין אחר או אפשר דס״ל כיון דבש״ס דילן לא הוזכר רק שטרי שדות או כתובות ושאכלום בעליהם ג׳ שנים משמע הא שטרי הלוחות בכל גוני לא מהני מיהו אין זה הכרח כל כך דתרי אצטריך בש״ס לאשמועינן אבל ג׳ שטרות לא אצטריך לאשמועינן דתלתא הוי חזקה בכל דוכתי וצ״ע.

(כב) שמא הוא זייף הכל – ולפי זה אם אותם שטרות שהוא מוציא מקויימות בבית דין מקיימי׳ מהם ואפי׳ משטר א׳ עכ״ל הר״ן וכ״כ בעל העיטור דף ל״ד ריש ע״ב דאיכא מ״ד אימור זייף הכל וכ״כ הריטב״א וז״ל והקשו בתוס׳ כו׳ והכא הכי פירושו מאי שנא תחת ידו דלא דלמא זיופי זייף שחתם כולם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו ושינה כתבו זה ודאי צריך תחבולה לשנות כת׳ ידו ולכתוב ג׳ כתבים משתי חתימות מכל אחד שוות ודומות זו לזו וקס״ד כל מי שיודע לעשות כן יודע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר ומהדרינן דכולי האי לא שכיח אדם יודע לזייף ולדמות כתב יד של עדים וזה הפי׳ הוא הנכון ע״כ.

(כג) ואפי׳ אם ב׳ השטרות כו׳ – ויש חולקין אין לשון הר״ב מדוקדק דהא לפי טעם הרמב״ם והמחבר מהני כשהשטרות מקויימים וכמו שכתבתי בסמוך ס״ק כ״ב ויש חולקין הוא הרמב״ם שהעתיק המחבר לשונו וכדאית׳ בהר״ן וב״י וד״מ ושאר אחרוני׳ והכי ה״ל למימר ואם השטרות מקויימי׳ מקיימים מהם אפי׳ מאה ויש חולקין דאפי׳ ב׳ השטרות מקויימי׳ כו׳.

(כד) אין מקיימים מהם – דכיון שהם לפניו חיישינן שמא זייף זה מתוכם כן דעת רש״י וכן דעת התוס׳ בשם ר״ת והרא״ש והמרדכי והטור וכתבו דהיינו דוק׳ כשאין מכירין אלא ע״י דמיון החתימה לחתימה אבל היכ׳ דמכירים חתימת העדי׳ בטביעת עין אע״פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף וכ״כ הטור והוזכרה סברתם בבעל העיטור ובהר״ן שם. וכ׳ הרא״ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב׳ שטרות בחתימת שני עדים שאין לקיימן אלא בטביעת עין ולא בדמוי ע״כ וכ״כ רבינו ירוחם נתיב שני חלק א׳ ולהרמב״ם וסייעתו דלעיל מקיימים אף בדמוי. והבעל העיטור דף ל״ד ריש ע״ג הביא דברי רבינו תם וחולק עליו וכ׳ שאם ידוע׳ שיש שטר בביתו או ספר מכתיבת אותן עדים החתומי׳ בשטר והאחד מקוים אין מקיימין השני אפילו משטר אח׳ ואפילו ע״י עדים בטביעת עין דאמרינן זיופי זייף ודעת כל הפוסקי׳ אינו כן וכדמוכח מתוס׳ והרא״ש ומרדכי והר״ן והטור ורבינו ירוחם דלעיל ומכל שכן להרמב״ם והריטב״א והמחבר דמקיימי׳ בהא והכי נקטינן.

(כה) ויש אומרי׳ דאפי׳ לא קרא עליו ערער – ולפע״ד נרא׳ דגם הרמב״ם והרי״ף ורש״י מודים דבמקוים אפילו לא קרא עליו ערער סגי דודאי דבר תימה לומר דקיום לא מהני מטעם שמא לא דקדקו הב״ד בקיומו דפשיטא דב״ד לא חתמי אא״כ דקדקו בדבר דאל״כ אין לדבר סוף ומ״ש רש״י דדוקא קרא עליו ערער היינו כשאין מכירין הקיום דחיישינן שמא הקיום גופי׳ זיוף וכן משמע להדיא ממ״ש רש״י דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דילמא ההוא גופיה מזויף כו׳ אבל בקרא עליו ערער לא חיישינן להכי דכיון שיודע ששטר כזה קרא עליו ערער והוחזק בב״ד א״כ מסתמא הוא אמת והוי ממש כמו שטרי שדות ושטרי כתובות דאע״ג דאין אנו מכירים עידי החתימות מ״מ כיון דידעינא שיש להן כתובות הוא אמת וה״ה הכא וראיתי בריטב״א שכתב על פרש״י דאינו מחוור דכיון דהוחזק בב״ד ליכא למיחש לזיופא דא״כ בטלת כל קיום שטרות עכ״ל ולפי מה שכתבתי פרש״י מחוור ומלובן. וכן ראיתי בבעל העיטור דף ל״ד ע״ב שכתב כפרש״י דקרא עליו ערער דוקא וז״ל מדקתני בברייתא קרא עליו ערער ולא קתני משטר שהוחזק בב״ד ודיקא מינה קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא אלמא אם לא קרא עליו ערער אין מקיימים אע״פ שמקוים עכ״ל ונרא׳ ג״כ לפרש דבריו שאין מכירים הקיום וכדפי׳ דברי רש״י ונלפע״ד פרש״י עיקר בש״ס דהא גרסי׳ בכל הספרים קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערער לא מסייע לרב אסי דאמר אין מקיימים השטר אא״כ קרא עליו ערער והוחזק בב״ד ולדברי הרא״ש צריך לדחוק בל׳ הש״ס או לומר שהיה גורס הוחזק אין לא הוחזק לא אבל לפרש״י אתי שפיר [וכן בב״ה גדולות סוף ה׳ עדות דף קט״ו ע״א אף ע״פ שגורס אא״כ הוחזק וכמ״ש הרא״ש והר״ן בגירסת הרי״ף אפ״ה גורס שם קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערער לא ע״ש] וגם ק״ק לדעת הרא״ש איך תלוי דברי נהרדעי במלתא דרב אסי אבל לפרש״י אתי שפיר דאמרי נהרדעי כי היכא דלרב אסי מקיימים משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד אע״פ שאין מכירים החתימות מטעם כיון שידוע שראוי להיות בידו שטר כזה מקוים שהרי ידענו שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד ה״ה נמי מקיימים משטרי שדות ושטרי כתובות אע״פ שאין אנו מכירים החתימות מטעם כיון דנודע לנו שראוי להיות בידם שטרות אלו: וא״כ הרי״ף והרמב״ם נמי דמצרכי קרא עליו ערער (ודלא כהסמ״ע סקס״ג דכ׳ דדעת הרמב״ם אינו מוכרע ויכול להיות דס״ל דאפי׳ לא קרא עליו ערער נמי אלא דתפס ל׳ הש״ס כו׳ דפשט דברי הרמב״ם לא משמע הכי והכי משמע נמי להדיא מפי׳ המשנה להרמב״ם דהוחזק בב״ד לחוד לא מהני רק בקרא עליו ערער והוחזק בב״ד שכתב שם וז״ל והדרך השני שיהי׳ שטר ובו אלה העדים עצמם שהוחזקו כבר בב״ד ועליו קיום ב״ד והיה כבר עליו ערער ואח״כ הוחזק עכ״ל ונ״ל דהרמב״ם היה גורס בש״ס קרא עליו ערער אין לא קרא ערער לא מסייע לר׳ אסי דאמר אין מקיימים השטר אלא משטר שקרא עליו ערער ואח״כ הוחזק בב״ד וכן הוא בספרי הרי״ף שלפנינו בכל הדפוסים בדברי רב אסי והיינו כדברי רש״י וע״ש) והיינו כשאין מכירים הקיום ולא הוצרכו לבאר כשמכירים הקיום דזהו מלתא דפשיטא הוא דמקיימי׳ ממנו גם ממילא נשמע מדבריה׳ כיון דלפי זה טעמא דקרא עליו ערער הוא דמשוי ליה כאלו מכירים הקיום א״כ כ״ש אם מכירים הקיום ממש דמקיימים ממנו אפי׳ לא קרא עליו ערער וכן נלפע״ד עיקר ודלא כנראה מהב״י דאפי׳ מכירים הקיום אין מקיימים ממנו אא״כ קרא עליו ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב״ד בקיומו ואחריו נמשכו הע״ש והסמ״ע סקכ״ב ולא נהירא ואף שהרמ״ה בטור סובר כן מ״מ אינו מחוור לפע״ד והעיקר בזה כמ״ש הריטב״א והרא״ש דאם הוא מקוים מהני ולא חיישינן שמא לא דקדקו הב״ד בקיומו דא״כ בטלת כל קיום שטרות ועיקר טעמו של הב״י משום שהבין שרש״י והרמב״ם סברי כהרמ״ה וכ״כ בד״מ ולפמ״ש דרש״י והרמב״ם מודים דבמקוים ממש אפי׳ לא קרא עליו ערער סגי נראה כמ״ש: שוב נ״ל לדקדק מדברי הרמב״ם גופיה כמ״ש לדעת רש״י מדכתב וכן מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד מקיימים ממנו לבדו כמו שמקיימים משט י שתי שדות או שתי כתובות והעתיקו המחבר וקשה לאיזה צורך כתב מקיימי׳ ממנו לבדו כמו שמקיימי׳ משטרי שתי שדות כו׳ והלא היה די באומרו וכן מקיימי׳ השטר משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד וגם מה דמיון הוא זה שמדמהו לשטרי שתי שדות או שתי כתובות אלא ודאי ר״ל כמו שמקיימים משטרי שתי שדות כו׳ אף שאין מכירים בהן החתימות משום דמסתמא הוא אמת כך משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד מקיימים אף שאין מכירים בו החתימית משום דמסתמא הוא אמת כנ״ל ברור ודו״ק.

(כו) מקיימים ממנו לבדו כו׳ – אבל הראב״ד ז״ל כתב דלעולם אין מקיימים את השטר משטר אחר ואפילו הוחזק אלא משנים או שהוחזק כל א׳ מהם בב״ד או שאכלום בעליה׳ כל א׳ מהן ג׳ שנים ובשופי בלא ערעור עכ״ל הר״ן. וכ״כ הריטב״א וז״ל הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אסי דמודו נהרדעי כשהוחזק בב״ד בשטר אחר סגי וכדאמרינן לקמן מאוי חתימת ידיה אחספא ושרי ליה בבי דינא ומחזקי ליה וכל שמחזיקי׳ בב״ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי חתימת ידיה בבי דינא וכן דעת התוס׳ ועיקר אבל הראב״ד ז״ל ובעל הלכות גדולות ז״ל כתבו דאפי׳ לרב אסי וברייתא ב׳ שטרות בעינן ולא בעי נהרדעי למימר אלא דלא בעינ׳ הוחזקו והא דנקט רב אסי וברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט עכ״ל וקשה איך יתרצו הראב״ד וה״ג דהך דמחוי חתימת ידיה אחספ׳ ודוחק לומר דמחוי חתימת ידיה אתרי חספא ויותר נראה דמודי׳ דהיכא דמכירין הקיום אלא דס״ל היכי דאין מכירין דאף ע״ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא וכמו שכתבתי לעיל סקכ״ה דבהכי מיירי הברייתא וא״כ דמי לשטר שדה וכתובה דתרי בעינן והלכך בהך דחספא שחותמים לפנינו מדמין לחדא חתימה וסגי ואפשר גם דעת הר״ן והריטב״א בדעת הראב״ד כן ולכך אחר שכתב הריטב״א וכן דעת התו׳ ועיקר כתב אבל הראב״ד ובה״ג ז״ל כתבו כו׳ וכן נרא׳ עיקר דהיכא דהחתימה ודאי אמת כגון שחתמו לפנינו או מכירי׳ הקיום וכה״ג מקיימי׳ אפי׳ משטר אחד לכ״ע וכדמשמע מפשטא דמלתא דמחוי ידי׳ אחספא דבש״ס ופוסקי׳ וט״ו לקמן סי״ג וליכא מאן דפליג בהא ואפי׳ תימ׳ דאיכ׳ מאן דפליג בהא מ״מ נראה עיקר לדינ׳ בהא דמקיימי׳ משטר א׳ אבל היכא דאין מכירי׳ הקיום אם לא קרא עליו ערער אין מקיימי׳ ממנו לכ״ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב״ם מקיימי׳ וכמ״ש לעיל סקכ״ה אע״פ שאין מכירי׳ הקיום ולהראב״ד בכה״ג אין מקיימין משטר אחד.

(כז) אבל לא מאיגרת – ומדברי הריטב״א שהביא הב״י לקמן בסט״ז גבי לכתוב חתימת ידיה אחספ׳ משמע דאפי׳ מאגרת מקיימי׳ שכתב וה״ה נמי דאפי׳ בסיפ׳ דמגלת׳ יכול למכתב תשרק צפעס או אלפא ביתא דליכ׳ למיחש למידי ובהא מחזקינן כתב ידי׳ בשטר׳ וכדאמרינן בירושלמי דלמדין מספר מוגה ע״כ ועוד משמע כן יותר בהריטב״א גבי מקיימי׳ משתי שדות ומשתי כתובות שכתב שם וז״ל גרסי׳ בירושלמי למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי פי׳ שהם מוחזקי׳ לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאלין אגרת׳ צריכ׳ פי׳ אבל מאגרת של רשות המוחזקי׳ בכתב ידי העדי׳ האלה צריכא רבה אם למדי׳ מהם בחזקה זאת בלבד כנ״ל פי׳ הירושלמי הזה וכן פי׳ לפני מורי הר״ב ז״ל עכ״ל וכן נראה עיקר דלפי׳ הריב״ש ל״ל למימר כגון דאמרי אלין ספרי דאסי לא הל״ל אלא למדין מספר מוגה ובאלין אגרת׳ צריכא וגם למה קאמר מספר מוגה מה לי מוגה או לא אלא משמע דה״ק למדין מספר מוגה שלמדו ממנו אחרים והגיהו אותו כגון דאמרי אלין ספרי דאסי שהמגיהים אומרים שלמדו מספרי דאסי א״כ הוא בחזקה שהוא ספר אסי וע״ז קאמר ובאלין אגרת׳ צריכא משמע הא אם ידוע בבירור שהאגרת הזאת כתבו עד זה מקיימים ממנו.

(כח) וי״א כו׳ – בש״ע ובסמ״ע נרשם כאן ר״ן פ״ב דכתובות וכן הוא בב״י וד״מ בשם הר״ן ותמיה לי דליתא כן בהר״ן ואדרבה בהר״ן שם משמע להדיא איפכ׳ דז״ל הר״ן ובירושלמי משמע דכשם שמקיימי׳ משתי שדות או שתי כתובות כך מקיימים מספר שכתבו עד דגרסי׳ התם רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי ע״כ מיהו בהרא״ש ומרדכי משמע להדיא דאין מקיימים מספר שכתבו דמתוך הספר אין אדם יכול ללקט אותיות וכן מוכח מדקאמר לכתוב חתימת ידיה אחספ׳ ולא קאמר לכתוב אלפא ביתא אפי׳ אמגילת׳ אלא ודאי אי אפשר לדמותם יחד אלא כשחותם שמו עכ״ל. מיהו אין דבריהם מוכרחי׳ דהא בלאו הכי ה״ה דהוי מצי למימר ארישא דמגלת׳ וכמ״ש התוס״ ושאר פוסקי׳ וע״כ נרא׳ דמקיימי׳ מתוך הספר וכריב״ש והריטב״א והר״ן שהבאתי לעיל כדמוכח מהירושלמי דלעיל. ובב״י מחו׳ כ״ז כתב על דברי הרא״ש ונ״ל ראיה לדבריו מהירושלמי דמשמע דוקא מאילן ספרי דאסי שהוא חתימת שמו הוא דמקיימים אבל לא משאר הספר וטעמא לפי שדרך בני אדם לחתום בשינוי מכתיבתם עכ״ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה בירושלמי משמע איפכא דמקיימים מן הספר עצמו וכמ״ש.

(כט) ונהגו לכתוב כו׳ – בב״י לקמן ס״ס כ״ט כתב וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנ׳ ע״כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו גם האידנ׳ במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך.

(ל) כשהשטר מתקיים בעדות אחרים כו׳ – דדוקא כשמתקיים ע״י עצמו סגי לעיל סעיף ז׳ כשכל א׳ מהם אומר זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר הם מעידים משא״כ הכא דלא על מנה שבשטר הם מעידים רק על כתב ידם לכן צריך ב׳ עדים על כל חתימה.

(לא) הרי זה אסור להעיד כו׳ – משמע אפי׳ ע״י צירוף עד א׳ ודלא ככסף משנה וב״י ס״ס זה וגם הב״ח והל״מ פ״ח מה׳ עדות השיגו עליו ונראה שגם המחבר חזר בו כדמוכח בדבריו בש״ע כאן ממ״ש לקמן ויש חולקים כו׳ ולפי דבריהם או שיצטרך אחר כו׳.

(לב) הואיל והדבר כן כו׳ – ואין אנו זוכרים כו׳ וכן הוא בהלכות גדולות בהל״ע דף קי״ד ע״ג בשם מר רב יהודאי ומשמע שם דמר רב יהודאי ס״ל דאפי׳ נתקיים השטר ממקום אחר לא מהני דאית׳ התם ורבנן בתראי פליגי ואמרי אי מחזקינן חתימות ידיה דהאי סהד׳ מקמי האי דינא בבי דינא לאו כל כמיניה דמדע ליה לסהדותיה ואי לא מחזקינן חתימות ידיה מהימן עכ״ל ודעת הרמב״ם כרבנן בתראי. ובתשר מהרי״ק סוף שורש ע״ד כ׳ דלא נהיר׳ דברי ה״ג והרמב״ם מדתנן פ״ב דכתובות זה אומר כתב ידי וזה אומר כתב ידי צריכים לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכ״א אין צריך ואמרינן בש״ס לדברי רבי על כת״י הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירש״י אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לו׳ לא ראיתי ההלואה עכ״ל (ומביאו ב״י בקצרה לקמן ס״ס זה ונראה מדבריו שהיא תשו׳ מהרי״ק ובאמת אינו מתשובת מהרי״ק וכמ״ש לעיל סעיף ד׳ סק״ט ולאו מהרי״ק חתים עלה בסוף אלא היא תשו׳ איזהו חכם אחר זמן רב קודם מהרי״ק מ״מ יהיה מי שיהיה) דבריו לא נהירין לי דודאי כשמעיד בסתם הרי הוא מעיד על ההלואה ולכן כתב הרמב״ם הרי זה אסור להעיד כו׳ כלומר כשיעיד בסתם שזהו כתב ידו יועול עדותו (דפשיט׳ שאין הב״ד צריכים לחקרו אם זוכר עדותו שאלו אינו זוכר לא היה מעיד) ובאמת אינו זוכר העדות אבל כשאומר זה כתב ידי אבל מעולם לא ידעתי עדות זו כו׳ הואיל ומיד תוך כדי דיבור אומר לא ידעתי לא נתקיים השטר: וגם הירושלמי ניח׳ טפי להרמב״ם דלכ״ע היכ׳ שאין זוכרה אף ע״י השטר לא מהני אפילו ע״י צירוף מטעמ׳ שאכתוב לקמן אלא דכשאינו זוכרה מעצמו וזוכרה ע״י השטר פליגי ורב הונ׳ כרבי ור׳ יוחנן כרבנן. והראב״ד השיג על הרמב״ם וז״ל ויש שאין מורין כן ויודעים בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זה סתירה ויותר מזו שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אינם נאמנים עכ״ל וע׳ בכ״מ מ״ש בזה ולי נראה דלק״מ דהתם אין נאמנים כיון דמשוי נפשייהו רשיעי וכדלקמן סעיף ל״ז משא״כ הכא וכן ראיתי במגדל עוז וגם נ״ל טעם לדברי הרמב״ם דכיון שאין זוכרים העדות כלל ה״ל כמו שמעידים מפי כתבם דהא קי״ל לעיל סי׳ כ״ח סעיף י״א דאסור לשלוח עדותם בכתב מה״ט ואפילו למאן דמכשיר התם כשהעדים אינם חרשים היינו כיון שראויים להעיד וכן עדות בשטר קי״ל דכשר מטעמ׳ דדבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי וכמו שהוכחתי שם סי׳ י״ב אבל כשהם לפנינו ואינם זוכרים העדות הרי הם כחרשים כיון שאינם ראויים להעיד בפה כלל ונ״ל שלזה כיון הרמב״ם במ״ש לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים כו׳ ר״ל כמו חרשים שאסורים להעיד בכתבם כדאיתא בפ׳ מי שאחזו משום מפיהם ולא מפי כתבם וכתבו הרמב״ם פ״ה מה׳ עדות ונתבאר לעיל סי׳ ל״ה סי״א. ונ״ל עוד ראיה להרמב״ם ממאי דאיתא בש״ס פ׳ ד׳ אחין דף ל״ג ע״ב אי דזכירי ליתי לסהודי ואי לא זימנין דחזו בכתבם ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והקשו בתוס׳ והרא״ש שם (ובפ״ב דכתובות דף כ׳ סוף ע״א) מכמה דוכתי בש״ס מהגוזל קמא ומפ׳ גט פשוט ופ״ב דכתובות ופ׳ מי שאחזו ולהרמב״ם ניחא הכל דכשהם לפנינו ואין זוכרים העדות גרע טפי (אלא דס״ל להרמב״ם דבקדושין לא מהני אפי׳ כשזוכרה ע״י השטר רק דקל הוא שהקילו בדיני ממונות וע״ש ברמב״ם ודברי הכ״מ וב״י בס״ס זה לא נתחוורו לי ע״ש). גם מה שהאריך הבית חדש בס״ס זה כיון דקי״ל דעדות שבשטר מועיל מדברי תורה (וכמו שהוכחתי לעיל סי׳ כ״ח סעיף י״ב) א״כ לא קי״ל כהרמב״ם כאן והראב״ד גם הוא כ׳ על דבריו ויש שאין מורין כן ויודעי׳ בדיני׳ כמותו כו׳ וכן עיקר עכ״ל לא נהירא לי אלא נלפע״ד דאף דהתם קי״ל דלא כהרמב״ם מ״מ דברי הרמב״ם דהכא מסתברי׳ וכמו שכתבתי ובפרט שהלכות גדולות בשם מר רב יהודאי ורבנן בתראי כולהו ס״ל כהרמב״ם בהאי וגם פשטה דברי רבי יוחנן דאמר אע״פ שאינה זוכרה מעצמו משמע דבעינן שיהא זוכרה עכ״פ מתוך השטר ואם אינו זוכרה אינו כלום לגמרי והיינו כמ״ש ודו״ק (ועי׳ בריטב״א פ״ב דכתובות שהאריך והנלע״ד כתבתי).

(לג) ולא בעינן כו׳ – אלא בעד אחד כו׳ לא נהירא לי לחלק בין עד אחד לשני עדי׳ דהא קי״ל לקמן סי׳ נ״א דעד אחד בכתב מועיל כמו שני עדים ואע״פ שכ׳ בהגהת מרדכי ריש כתובות וז״ל ואע״ג דמסיק התם והוא שזוכרה מעצמו הני מילי בעד אחד כו׳ וכן פיר״י פ״ב דכתובות כו׳ עכ״ל היינו דס״ל כפי׳ קמא של ר״י בתוס׳ פ״ב דכתובו׳ דף כ׳ ריש ע״ב שכתבו וז״ל וא״ת והכא אפי׳ אין זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו לב״ד וי״ל דעד אחד בשטר לא חשוב שטר אלא אותו שיש בו ב׳ עדים דומיא דספר מקנה והא דקאמר בפ׳ גט פשוט עד א׳ בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפי׳ בשתי אגרות מצטרפים התם מיירי כגון שהא׳ בשטר והא׳ בע״פ לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד אחד בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כ׳ ידו של שני עכ״ל וא״כ מוכח דלדידן דקי״ל דבשתי אגרות מצטרפין אפי׳ לא ראו מסירת השטר וכדלקמן סי׳ נ״א א״כ עד א׳ הוי כמו שני עדים ולא קי״ל כפי׳ קמא של ר״י אלא כמ״ש התוס׳ שם אח״כ וז״ל אי נמי אומר ר״י דעד א׳ מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל א׳ חתום עד א׳ חשוב כשטר שלם וכ״ת א״כ בשמעתין יביא כתבו לבית דין אפי׳ אינו זוכר כלל י״ל דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשוב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטר עכ״ל דהא הרא״ש פ׳ גט פשוט הביא הירושלמי הנ״ל וכתב שהר״י כתב שטעם הירוש׳ דלא חשיב כלום ע״א בכתב וש״ס דילן פליג על הירושלמי בסברא זו ושמעינן מיניה דעד א׳ בכתב מזקיק הוא לשבועה וכ״כ בה״ג שטרא דחתימי עלייהו ב׳ סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול משבעינין ליה אפומא דהאי כשר כו׳ והכי קי״ל כמו שנתבאר לקמן סי׳ נ״א בטור ובדברי המחבר שם סעיף ב׳ וג׳ וא״כ עד אחד הוא כמו ב׳ עדים וכמו שבב׳ עדים אם נכתב במצות הלוה אין צריך שיוכרו עדותן להתוס׳ והרא״ש וטור ה״ה בעד א׳ לענין שבועה או בב׳ אגרות לענין צירוף כן נ״ל ברור ועיקר והר״ב שכ׳ בפשיטות דבעד א׳ בעינן שיוכור עדות דבריו צל״ע.

(לד) ויש חולקים וכו׳ – עיין מה שכ׳ לעיל סי׳ ל״ט ס״ק א׳ דאין כאן מחלוקת וגם הרשב״א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דהיכא דנכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבוא ולהגיד בפה וגם מהרי״ו ס״ל כן וכן עיקר ודברי הר״ב אינם מאוורים ודוק היטב (ובעיר שושן השמיט כל הג״ה של הר״ב מראשה ועד סופה רק לעיל סי׳ ל״ט סעיף ו׳ כתב דברי הר״ב דשם בסעיף ג׳ והן הן דברי הר״ב כאן בסוף הג״ה).

(לה) ומת אחד מהן כו׳ – וה״ה אם הוא חי ואינו לפנינו וכ״כ הסמ״ע ס״ק ל״ה וכן מוכח להדיא בתשו׳ הר״ב סי׳ ק״י שהבאתי לקמן ס״ס זה ודלא כהבית חדש ע״ש.

(לו) בפני עדים – ועפ״ר שם כתבתי טעה הטור דלא כ׳ הכי עכ״ל סמ״ע והב״ח כ׳ דהטור קיצר במובן ולי נראה דמ״ש הטור יכתוב חתימת ידו על החרס וישליכנו בפני ב״ד כו׳ ר״ל דהכל יהיה בפני ב״ד שיכתוב וישליכנו בפני ב״ד והיינו שכ׳ בפני ב״ד ולא כ׳ וישליכנו בב״ד וגם הרמב״ם נרא׳ דמוד׳ דאם כותב חתימת ידו בפני ב״ד לא צריך עדי׳ דהיא היא או אפשר דס״ל להרמב״ם דדוקא חוץ לב״ד בפני עדי׳ יחתום דאי יעשה כן בב״ד נמצא דה״ל כמעיד בב״ד כו׳ שחותם בב״ד כדי להכיר מתוך כך כ׳ ידו ה״ל כמעיד ממש על חתימתו וצל״ע.

(לז) על החרס – דאמגילתא יש לחוש שימצאנו אחר אבל אחספא ליכא למיחש למידי דכתב שיכול להזדייף הוא ולא גבי אפילו מבני חורין עכ״ ל הר״ן וכך כ׳ הריטב״א והתוספות ומוכח עוד בתוספות דאתיא כרבי מאיר דלרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי יכול לכתוב עליו שטר מתנה ויועיל וכמו שכתבתי לעיל סי׳ מ״ב ס״ק ב׳ אך מדברי הרמב״ם והמחבר והרא״ש וטור ושאר פוסקים לא משמע כן דהא פסקו כר׳ אליעזר ואפ״ה כתבו כאן דיחתום על החרס ואין לומר דס״ל שטר מתנה נמי פסול על החרס דהא לקמן ריש סימן קצ״א כתבו דכשר ונראה דס״ל הטעם כאן דיחתום על החרס כמ״ש הריטב״א בשם ה״ר יחיאל וז״ל דהא דאמרינן הכא אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדו ליה בי דינא לברא לא רמי אינש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתב ולא שקליה אבל במגלה אינא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי עכ״ל עוד נ״ל לומר דאחספא כיון דמלתא דלא שכיחא הוא לעשות שטר ולחתום אחספא יזכור הוא האמת שחתם לפני ב״ד אחספא ויתברר הדבר וגם יהא נאמן במגו דפרעתי או במגו דתנאי היה בו וזייפו ואף אם יהא כתוב בו נאמנות יהא נאמן במגו דיכול לומר הנאמנות נכתב בזיוף כיון שהחרס הוא דבר שיכול להזדייף משא״כ במגלתא דיש לחוש שמא יכתוב בו נאמנות ותו לא יהא לו מגו אף אם יזכור וגם שמא ישכח ענין חתימתו וכמ״ש הבעל התרומות שער י״ג מביאו ב״י לקמן סי׳ ס״ט סעיף ט׳. כן נ״ל ברור.

(לח) וכ״ש אם היו עדים כו׳ – אבל אם העיד ראשונה החי עצמו הוה אידך יתר שהוא כנטול זו סברת הריטב״א ז״ל עכ״ל נ״י שם וא״כ כ״ש כשהעיד ראשונה החי על עצמו דלא מהני דלכתיב ח״י אחספא.

(לט) או הדיין בעצמו ואחר עמו כו׳ – כתב ב״י ללמדנו דבעדות חתימת הדיין צריך שני עדים ואפילו הוא עצמו מעיד על חתימת ידו צריך שיצטרף אחר דלעולם הדיין על כתב ידו הוא מעיד כל שאין דיין אחר מעיד על חתימת ידו וכך הם דברי הרא״ש שכתב כו׳ עכ״ל נראה שמחלק הב״י דאף על פי שכתבו הרא״ש וטור בשם הרבינו יונה דאם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקוים וכדלקמן סעיף ט״ו שאני התם שב׳ הדיינים מעידים כן משא״כ הכא בדיין אחד אבל לא מסתבר לחלק בכך אלא נראה דמ״ש הטור כאן או הדיין בעצמו ואחר עמו לרבותא כתב כן דאפ״ה לא מצטרפי כיון דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וכ״כ הסמ״ע ס״ק מ״א והבית חדש ובדברי הרא״ש אי אפשר לפרש כן שהרי כתב כן בדברי רבי יודא אמר שמואל דמצטרפים אך נראה דמ״ש הרא״ש וה״ר יונה כתב כו׳ הוא פלוגתא ומסקנתו כדברי ה״ר יונה ולפ״ז אם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עידי השטר ודיין א׳ לבד מעיד על חתימתו מצטרפים דבדיין לא אמרינן על כתב ידו הוא מעיד רק על קיום השטר וכן נראה להדיא מדברי הסמ״ע והב״ח וכן נראה מדברי הר״ן והמחבר לק׳ סעיף ט״ז שכתב בסתם אבל אם ע״א כו׳ ודיין מעיד על חתימתו מצטרפים ולא כתב ודיין אחד ואחר עמו מעיד על חתימתו כו׳ כמ״ש אח״כ ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו׳ ונראה שחזר בו ממ״ש בב״י וס״ל דכשהדיין עצמו מעיד על חתימתו לעולם א״צ אחר עמו דלעולם על קיום השטר הוא מעיד וה״ל כאו׳ בפני נתקיים השטר וכן עיקר.

(מ) אינו מועיל ואפילו העד שחתום בשטר – מעיד ג״כ על חתימת עד הב׳ דנתקיים כל השטר בצירוף הדיין לא מהני דקנפיק ג׳ חלקים אפומא דעד החתום בשטר וכדלעיל סעיף י״א וכן מבואר בדברי הריטב״א שהבאתי לק׳ ס״ק מ״ה אבל כשיש עד אחד על חתימת העד הב׳ מהני עם קיום חתימת דיין אחד כגון ששני עדים מעידים על חתימת הדיין דזה הוי כב׳ עדים על חתימת עד הב׳ ודמי כדלעיל סעיף י״ג וה״ה שהדיין לחוד סגי על חתימתו וכמ״ש בסמוך ס״ק ל״ח ומצטרף בכה״ג להעד שמעיד על חתימת הב׳.

(מא) דמאי דמסהיד האי כו׳ – לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום עכ״ל טור וכן כתב הרא״ש דכיון שאין השטר מתקיים על פי עד ודיין אין אנו חוששים אם הדיינים קרובים לעדים ומביאו בית יוסף אבל בתשובת מהר״מ מרוטנבורג דפוס פראג סימן מ״ח והיא נדפס׳ ג״כ בתשובת רשב״א סי׳ תתנ״ג מצאתי וז״ל עד ודיין מצטרפין לפי מה שהוכיח ר״י כו׳ אם לאחר זמן מכירים חתימת א׳ מן העדים וחתימת אחד מן הדיינים סגי בהכי ולפי זה נראה לי שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים עכ״ל. וכן הוכחתי לק׳ ס״ק מ״ה כהריטב״א והר״ן בשם הרא״ה דמקיימים באחד מן הדיינים ואחד מן העדים אם כן הכא דברי מהר״מ עיקר כן נראה לי וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין חתימת יד העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע שקיימו הדיינים חתימת יד קרוביהן ומכירים חתימת יד של השלשה או אפילו שני דיינים סגי בדיעבד ודו״ק.

(מב) וכן אם נתקיים כתב יד הסופר כו׳ – ע״ש דכתב וז״ל ומ״מ גבי מבני חרי וכ״כ רבינו ירוחם נ״א ח״א ד״מ ד׳ עכ״ל סמ״ע ונ״ל דלא דק דאיך יגבה בזה מבני חרי דמה בכך שמכירים כתב יד הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בש״ס פרק המגרש דף פ״ח ע״א ההיא כתובת חתנים דאתיא לקמיה דרבי אבהו דהוה ידע ליה לטופסא דשטרא ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לאכשורה א״ל רבי ירמיה חתם סופר שנינו משמע דכתב סופר ועד אחד פשול לגמרי וכן מוכח מדברי הריב״ש ס״ס תי״ג ומביאו ב״י במחודש כ״ו שכתב וז״ל ואע״ג דקי״ל בפ׳ המגרש חתם סופר שנינו אבל כתב סופר לא התם הוא שאין כלל בטופס הסופר חתימתו אבל בהטפסה זו שכ׳ בה המתנה בחתימת הסופר עדיף מכתיבת סופר והוי כחתם סופר ואין צ״ל לדעת בעל העיטור ור״ח ז״ל שכתבו סופר מובהק ועד אחד אע״ג דאינו כשר לכתחילה כרב דקי״ל כותיה מ״מ לא גרע מכתב ידו דתנן במתני׳ דהולד כשר וא״כ בדיני ממונות כשר לבני חרי כדינא דג׳ גיטין דמתני׳ עכ״ל וא״כ אנן דלא קי״ל כבעל העיטור ור״ח וכמו שנתבאר בא״ע ס״ס ק״ל אלא דבכתב סופר ועד אינו גט כלל וכ״כ רבינו ירוחם גופיה בס׳ חוה נתיב כ״ד ח״ב דכתב יד סופר ויש עליו עד א׳ אינו גט כלל ואם נשאת תצא והולד ממזר ומביאו ב״י בא״ע ס״ס ק״ל א״כ פשיטא דפסול לבני חרי וגם מ״ש הריב״ש ואין צ״ל לדעת בעל העיטור ור״ח כו׳ אינו מוכרח לפע״ד דנ״ל דעד כאן לא קאמרו הבה״ע ור״ח אלא לענין דולד כשר מטעמא שכ׳ רש״י פרק המגרש דף פ״ו ריש ע״ב דסופר מובהק ובקי בתורת גטין לא יכתבנו אא״כ שמע מפי הבעל וזה לא שייך הכא (מיהו בלא״ה דברי ר״ח אינם עולים לפי הסוגיא דפרק המגרש דף פ״ו וכל הפוסקים שם ע״ש) והיינו שלא מצינו בשום מקום בשום פוסק דכתב סופר ועד א׳ כשר לגבות מבני חרי אבל לשון רבינו ירוחם בנ״ב ח״מ בס׳ מישרים כך הוא ומ״מ גבי מבני חרי כפירוש הירושלמי שפי׳ עד א׳ בכתב ועד א׳ על פה כמו שכתבתי בגביית חוב עכ״ל ונרא׳ דמיירי כשהסופר מעיד על פה והיינו שכ׳ כמו שכתבתי בגביית חוב ובגביית חוב נתיב ו׳ ח״ו מיירי להדי׳ בהכי ע״ש והיינו בדרך שנתבאר לק׳ סי׳ נ״א סעיף א׳ בעד ח׳ בכתב ועד א׳ על פה ע״ש.

(מג) השטר מקוים – ולא אמרינן על כתב ידם הם מעידים דנימא שיכיר כל אחד גם חתימת חבירו הדיין או יעיד אחר עמו על חתימתן אלא כל א׳ מעיד על קיום השטר. וכן כששני עדים מעידים על חתימת שני דייני קיום נתקיי׳ השטר אם חתומים ג׳ דיינים עליו אף ע״פ שאין מכירין חתימת השלישי ולא חיישינן שמא לא היו רק שנים וחתימת השלישי היא מזוייפ׳ ואע״פ שאין כתוב בו במותב תלתא הוינא כו׳ כ״כ הר״ן והריטב״א וע״ש וכן הוא בבעל העיטור דף ל״ה ע״א.

(מד) מעיד על חתימת עידי השטר – כגון שאו׳ שמכיר אותן או שחתמו לפניו וכה״ג וה״ה אם או׳ בפניו נתקיי׳ השטר בפני ב״ד מהני בצירוף דיין א׳ שמעיד על חתימתו.

(מה) ודיין אחד מעיד על חתימתו כו׳ – משמע דבדיין מעיד על חתימתו לחוד סגי ולא בעינן צירוף אחר עמו וכמו שכתב לעיל סעיף י״ד ס״ק ל״ח.

(מו) אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו׳ – לפי שהמחבר ושאר אחרוני׳ לא כוונו יפה בכאן בדברי הר״ן ובדינא לכן מוכרח אני להאריך קצת. וז״ל הר״ן פ״ב דכתובות מאי דקמסהיד סהדא כו׳ עידי השטר מעיידים על מנה שבשטר כרבנן והדיינים מעידים בפנינו נתקיי׳ הלכך לא מצטרפי וכ׳ הרא״ה ז״ל דמשכחת לה דעד ודיין מצטרפים כגון שיש עד א׳ מן השוק שמעיד על חתימת שני העדי׳ ודיין א׳ שמעיד על חתימתו שהרי יש לנו ע״י העד מחצית הקיום וע״י הדיין מחצית הקיום האחר וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא עכ״ל ומביאו ב״י מחו׳ ט״ו וכ׳ עליו המחבר בספרו בדק הבית וז״ל ויש לתמוה שהרי על העד השני אין כאן אלא עדות הדיין בלחוד ולכן נראה למחוק תיבת העד ועל ולגרוס אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין והרי זה כמו שכתבתי בסמוך בשם הריב״ש ע״כ. וע״פ זה הם דבריו בש״ע כאן. וכן כ׳ הסמ״ע ס״ק מ״ה והב״ח שט״ס הוא בהר״ן: ולפעד״ג דכולם לא ירדו לעומקו דמוכרח הוא שאין כאן ט״ס ודברי הר״ן ברורים שאם כפי מה שהגיהו הם קשה למה האריך הר״ן כ״כ וכתב בבא אחריתי ה״ל לערבינהו הכל וליתנינהו ברישא והכי הל״ל דמשכחת לה עד ודיין מצטרפים כגון שיש עד א׳ מן השוק שמעיד על חתימת שני העדי׳ ודיין הא׳ שמעיד על חתימתו או שני עדים מעידים על חתימתו ועוד דלמה שינה לשון הטעם דברישא כתב הטעם שהרי יש לנו ע״י העד מחצית הקיום וע״י הדיין מחצית הקיום האחר ובסיפא כתב הטעם דהשתא כולה סהדותא חד הוא אלא הדבר ברור דס״ל להר״ן בשם הרא״ה דכששנים מן השוק מעידים רק על ע״א ועל דיין אחד סגי בהכי ומוכרח כן בש״ס דהא ע״כ לא אדחייה הך דעד ודיין מצטרפים אלא משום דאמאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא הא לאו הכי הוה ניחא אע״ג דליכא על עד הב׳ אלא עדות הדיין בלחוד וא״כ נהי דמסקינן דלא מצטרפי׳ היינו כשהעד מעיד על חתימתו והדיין מעיד על חתימתו שנמצא שזה מעיד על מנה שבשטר וזה מעיד על החתימות ואינו בדין שיצטרפו אבל כששנים מן השוק מעידי׳ על העד ועל הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא מהני ולכך דקדק הר״ן בשם הרא״ה וכתב ברישא הטעם שהרי יש לנו ע״י העד מחצית הקיום וע״י הדיין מחצית הקיום האחר ובסיפא כתב הטעם דהשת׳ כולה סהדותא חד הוא כלומר דאע״פ שאין ע״י מחצית קיום האחר ולא נתקיים העד הב׳ קיום גמור סגי בהכי כיון דכולה סהדותא חד הוא: וכן ראיתי בהריטב״א פ״ב דכתובות שפי׳ הש״ס כמ״ש ומבואר להדיא כדברי וז״ל הריטב״א אמר רבא מאי מעליותא מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא פירש״י ז״ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוס׳ ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חברו ואע״פ שלא פי׳ כן רש״י ז״ל אכתי צריכים לעדי׳ שנים אחרים דאי לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכדאיתא לעיל בהדיא דאמרי׳ צריכים שנים מן השוק להעיד עליו לכך פי׳ בתוס׳ דהיינו קושיא דמאי דמסהיד סהדא כו׳ דהא דאמר שמואל הכא מיירי שהעד מעידעל כתב ידו ועל כתב ידי חבירו והדיין שמעיד ג״כ על כתב שני עדים מצטרפים ואיכא שני עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי דאסהיד סהדא לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על הכתב ואז העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ול׳ הש״ס דחוק לפי׳ זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברי רבה נינהו היכא טעו בהאי דהא מימרא דלעיל דצריכים שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל הוא לכך נראה לומר דהכא לא קפדי דסברי דכי אמרי׳ דצריכים שנים מן השוק זה בתחלה דהנפק כשאנו באין לקיים השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד אינש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף הוא מזייף עדים לחודיה או דיינים לחודייהו וכיון דכן שנתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות דרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא דנהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ״מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חלוקים בעדותן דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כך נ״ל לפרש״י ז״ל ולשון הש״ס עכ״ל. הרי מוכח מכאן דאם שנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין. מהני אפי׳ לרבא כיון דכולה סהדותא חד הוא. וכן הוא בתשובת מהר״מ מרוטנבורג דפוס פראג סי׳ מ״ח והיא נדפסת ג״כ בתשובת רשב״א סי׳ תתנ״ג וז״ל עד ודיין מצטרפים לפי מה שהוכיח ר״י שצריך שיכיר חתימות הדיינים על ההנפק מהני מה שהם חותמים שאם לאחר זמן יעידו על חתימת א׳ מן העדים וחתימת א׳ מן הדיינים או שני הדיינים סגי בהכי עכ״ל נראה דמהר״מ מפרש ג״כ כמ״ש הריטב״א וא״כ אף למאי דמסיק רבא דלא מצטרפים מ״מ בכה״ג עד ודיין מצטרפין וזה נרא׳ ברור דעת הר״ן בשם הרא״ה ודלא כהמחבר וסמ״ע וב״ח כן נ״ל ברור: וכן נ״ל עיקר לדינא ואע״ג דמדברי הריב״ש סי׳ שפ״ב גבי דיין החתום על החליצה ודיין החתום על האשרת׳ וכן מדברי הרא״ש וטור שהבאתי לעיל סעיף י״ד ס״ק מ׳ מוכח דס״ל דעד ודיין לעולם אין מצטרפים וגם אפשר לפרש הש״ס בדרך אחרת ליישב קושי׳ התוס׳ שהביא הריטב״א והוא דעד ודיין בכל ענין לא מצטרפין אלא דרמי בר חמא הוה סבר דסגי בהכי אע״פ שאין כאן עדות שלם ופרכת רבא כקושי׳ התוס׳ דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא כלומר דאלו הוה דיינא נמי מעיד על מנה שבשטר הוה מתקיים השטר ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא כלומר דאם היה העד מעיד ג״כ דבפניו נתקיים השטר א״כ הוה כמו שני דיינים שמעידי׳ על חתימתן שמקוים השטר כמ״ש הרא״ש וטור בשם ה״ר יונה וכן פי׳ מה״ר אליעזר ן׳ חיים בחדושי כתובות שלו ואפשר שזה הי׳ טעם ה״ר יונה שפירש התם כן והוציא כן דין זה מתוך פי׳ זה מ״מ נ״ל עיקר כפי׳ הריטב״א והר״ן והרא״ה וכדפי׳ חדא דכן מוכח לשון הש״ס ועוד דא״כ היכא ס״ד דרב יודא אמר שמואל דמצטרפים הא אין כאן עדות שלם וגם מאי קלסה רמי בר חמא הא אדרבא מימרא פריכא הוא ממילא ואי תימא דהוה ס״ל דאפ״ה מהני א״כ מאי חידש רבא במאי דפריך ליה מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא אלא ודאי רמי בר חמא קלסה דבכה״ג לא בעינא עדות שלם ופרכה רבא מאי מעליותא דנהי דלא בעינן עדות שלם וסגי בקיום עד א׳ ודיין א׳ מ״מ כיון דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא כו׳ אינו בדין שיצטרפו. ואין לפקפק על קיום זה דעד ודיין כיון שאינו קיום גמור דהא אשכחן בדוכתי טובי דמקילינן בקיום שטרות כיון דהוא מדרבנן דהא מקיימים נמי משתי שטרי שדות או שתי כתובות אע״ג דלא ידעינן אם אמת הם מקיימים מאומדנות המוכיחות וכ״ש הכא דסברא טובה הוא דלא מזייף לעדים ולדיינים וכיון דודאי עד א׳ ודיין א׳ אמת הוא וא״כ נצטרך לומר שזייף עד הב׳ ודיינים האחרי׳ ולהכי לא חששו שזייף עדים ודיינים ואוקמה אדאורייתא וכה״ג איתא במרדכי פ״ב דכתובות גבי כותב אדם עדותו על השטר כו׳ והוא שזוכרה מעצמו כו׳ וז״ל הג״ה ואין לגמגם ביה דקיום שטרות דרבנן ובסברא מועטת יש להקל ע״כ כ״ש הכא דסברא טובה הוא וכדפי׳ וגם בש״ס נראה כן עיקר וגם לפי מ״ש לעיל סעיף י״ד ס״ק מ׳ דנוהגים שאין הדיינים מקיימים ח״י קרוביהם א״כ בע״כ מטעמא דעד ודיין בכה״ג מצטרפים וכמ״ש שם א״כ בע״כ דהכי קיימא לן.

(מז) להצטרף עם אחר כשר – פי׳ שהכיר בגדלותו והוא כשר לעד זה שהכיר בקטנותו אבל יכולי׳ להיות שניהן קרובים לעידי השטר וכ״כ הר״ן וכ״כ הריטב״א בשם קצת רבוותא ושכן נראין הדברי׳ לדינא וכ״כ הסמ״ע ס״ק מ״ה: מיהו כל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי ומדאורייתא לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלוה פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ״כ בסמ״ע סימן ל״ה ס״ק ס׳ והוא פשוט.

(מח) וי״א כו׳ – וכן לעיל סי׳ ל״ה ס״ד כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר ותמה בסמ״ע שם ס״ק י׳ למה כתב המחבר זה בל׳ יש מי שאומר דאין שום פוסק חולק ע״ז כו׳ ואשתמיטתי׳ דברי הרב המחבר בספרו בדק הבית כאן בסי׳ זה שכתב על מה שלמד הרא״ש כן מהירושלמי וז״ל והפוסקים השמיטו הירושלמי משום דבש״ס לא חילק בכך אלמא לא ס״ל הכי או הם מפרשים זה הירושלמי בענין אחר עכ״ל ונראה שיש לפרש לשון הירושלמי תני ובלבד דברים שהם רגילים בהם דהיינו ה״ה אחרים כאלו שהם רגילים בהם דאלו להרא״ש הל״ל תני מפני שהם רגילים בהם אלא ודאי ר״ל ה״ה לאינך ובלבד דברים שהם רגילים בהם גם ראיתי בריטב״א פ״ב דכתובות שחולק להדיא שכ׳ וז״ל ומסתברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה״ה לאדם רחוק דעלמא דמאי שנא ותנא דמתניתין נקט הנהו דמסתמא שכיחא גבייהו וידעי כתבא דידהו ע״כ.

(מט) שלא יהיו עידי הקיום – משום דבעי׳ עדות שיכול להזימם ודיינים אלו לא יקבלו הזמה על קרוביהם עכ״ל הסמ״ע ובאמת כתבו כן קצת פוסקים אבל הר״ן ספ״ב דכתובות השיג על זה והוכיח מסוף פ׳ זה בורר דלא חי״ל כהירושלמי דפוסל עדים קרובים מטעם הזמה אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות על בנים דכל שהדבר יוצא על פי קרובים הן ששניהם עדים או הא׳ עד והשני דיין דא ודא אחת הוא ופסולים והשיג על הרשב״א שכ׳ דיכולים להיות עידי קיום קרובי׳ לדייני קיום דאין הזמה שכיחא בהו ל״ח להכי בקיום שטרות דרבנן כו׳ וע״ש.

(נ) ודייני קיום כו׳ – נראה מדברי הר״ב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ״כ בעיר שושן להדיא אבל דייני קיום הקרובים למלוה או ללוה פסולים לכ״ע. ודבריהם תמוהין בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה״ה בדייני קיום דאין טעם לחלק כלל ועוד דהא לפי טעם המכשיר הוא משום דקיום שטרות דרבנן הקילו בה ואוקמה אדאו׳ דלא צריך קיום כלל א״כ ה״ט שייך נמי בדייני קיום ואדרבא טפי נראה להכשיר בדייני קיום מעידי קיום והר״ן וסייעתו דפסלי בדייני קיום הקרובים למלוה ולוה פסלי ג״כ בעידי קיום הקרובים למלוה ולוה אבל מאן דמכשיר בעידי קיום פשיטא דה״ה וכ״ש בדייני קיום וכן הוא להדיא בתשובת הרשב״א הנדפסת בתשובת רמב״ן סי׳ קי״ב שכ׳ שם אבל כשעידי קיום או דייני קיום קרובים בין למלוה בין ללוה נראין הדברים שפסולים משום דנפק ממונא אפומא דקרובים אלא שיש לעיין מדתני ר׳ חייא אין העדים חותמים על השטר אא״כ קראיהו כו׳ ועוד תדע לך דגרסי׳ פ״ק דגטין בפני כמה נותנו לה כו׳ אלא דייני קיום ועידי קיום כשרים אע״פ שהם קרובים ולבעל ולאשה כו׳ (ובתשובת רשב״א (דפוס) סי׳ תתקס״ט הלשון מוטעה קצת אמנם כוונתו כמ״ש בתשו׳ רשב״א שנדפסת בתשובת רמב״ן שם ע״ש) והכי מוכח נמי להדי׳ מדברי הרשב״א בחדושיו ריש פ״ק דגטין בסוגי׳ דבפני כמה נותנו לה כו׳ (ומ״ש הריב״ש סי׳ שפ״ב בשם רשב״א פ״ק דגטין דפסול עידי קיום הקרובים למלוה ולוה צל״ע ואפשר שבחדושי רשב״א שלו לא היה כתוב סוף דברי הרשב״א ע״ש) ע״ש בחדושיו בדף ז׳ סוף ע״ב ותראה שמ״ש הוא ברור וא״כ דברי הרב והע״ש צל״ע.

(נא) אבל מ״מ צריכים הם לראות כו׳ כדי שלא כו׳ – זהו דעת הר״ן וריב״ש וסייעתם דלעיל סי״ט דפסלי בעידי קיום הקרובים ללוה ולמלוה ולפיכך צריכים הם לראות וה״ה דכשיכתבו מי הם עידי קיום סגי וכ״כ הריטב״א פ׳ שני דייני גזירות וז״ל הא דאמרי׳ הדיינים חותמים על השטר אף ע״פ שלא קראוהו פי׳ אע״פ שלא ראו כלל לדעת עניינו אבל צריך לדעת שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר אי נמי לא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרתא בפי׳ שמות המעידים על כתב העדים עכ״ל ומביאו ב״י וכ״כ הנ״י ס״פ יש נוחלין וז״ל ואסיקנא דבי דינא בתר ב״ד לא דייקי וכיון שכן כ׳ הרמ״ה ז״ל כי מקיימי השטר צריך שיכתבו שמות המעידים על החתימות בפי׳ או שיקראו שמות בעלי דבר דאל״כ שמא יקיימוהו בקרובים ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי וגובים בשטר זה והכי מתוקם הא דפרק שני דייני גזירות שהדייני׳ חותמים בשטר אע״פ שלא קראוהו כלומר כולו אלא שמות בעלי הדבר או לא קראוהו כלל ופירשו שמות העדים עכ״ל והיש אומרים שכתב המחבר שא״צ לקרותו כלל הוא הרשב״א בתשו׳ רמב״ן סי׳ קי״ב מבואר שם להדיא טעמו משום דעידי קיום ודייני קיום הקרובי׳ למלוה ולוה כשרים והוא היש מי שמכשיר בסי״ט ולפיכך א״צ לקרותו כלל ולא לכתוב שם העדי׳ כלל והרב בהג״ה והע״ש ערבבו הדברי׳ וכמו שיתבאר.

(נב) ובלבד שיכתבו כו׳ – מה שנראה מדברי הרב והע״ש דלסברא זו האחרונה צריך שיכתבו ליתא וגם מה שנראה מדבריהם דלסברא הראשונה לא מהני שיכתבו ליתא אלא לסברא הראשונה כי היכא דמהני כשיראו מי הם המלוה ולוה ה״נ מהני כשיכתבו מי הם עירי הקיום ולסברא האחרונה א״צ לקרותו כלל ולא לכתוב מי הם עדי הקיום וכמ״ש בסמוך והרב והע״ש ערבבו הדברי׳ ולא ה״ל לכתוב כאן ובלבד שיכתבו מי הם עדי הקיום כו׳ אלא כסברא הראשונה אחר מ״ש המחבר אבל מ״מ צריכים הם לראות כו׳ היה להם לכתוב או שיכתבו מי הם עדי הקיום כו׳ נ״ל.

(נג) צריך שיהיו רחוקים מעידי השטר עצמו כשם שצריך שיהיו רחוקי׳ מהם כשמעידים בפניה׳ – על פה שאע״פ שעדים החתומים על השטר משעה שחתמו נעשה כאלו נחקרה עדותן בבית דין מ״מ ב״ד שדנין על הממון היאך ידונו אותו בעדות קרוביהן שמעידין על הממון בעצמו עכ״ל ר״ן ולפי זה משמע דה״ה אם העידו עדים בע״פ לפני ב״ד אחר וכתבו הב״ד עדותן אין יכולים ב״ד אחר הקרובי׳ לעדי׳ לדון במלוה זו ע״פ עדות קרוביהן שהעידו כבר וכ״מ עוד בדברי הר״ן שהבאתי לקמן בסמוך סקנ״ג וכ״מ עוד ממ״ש הר״ן שם וז״ל דאנן (לא) קי״ל כטעם הירושלמי דפסול משום הזמה אלא כיון דנפקא לן בש״ס דילן מדכתיב בנים שאין קרובי׳ מעידים זה עם זה מה״ט נמי אין מעידים זה בפני זה דכל שהדבר יוצא ע״פ קרובי׳ הן ששני עדי׳ או אחד עד והשני דיין דא ודא אחת היא עכ״ל וכ״כ הריטב״א ספ״ב דכתובות וז״ל דאמר בירושלמי לא מעידים כו׳ משום הזמה אבל אין זה שטת הש״ס דילן דהזמה מילתא אחריתי היא ומעלמ׳ קאתי וכדאיתא במס׳ סנהדרין גבי הא דתנן ג׳ אחין וא׳ מצטרף עמהם הרי הן ג׳ עדיות והן עדות אחד להזמה וטעם פיסול בקרובי׳ בש״ס דילן גזירת המלך הוא שלא יהא הדבר נגמר ע״פ קרוביהן שהם כגוף א׳ וכשהעדי׳ קרובים זה לזה אינם חשובי׳ אלא כעד א׳ וכשהעדים קרובים לדייני׳ הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין אחרי שהעיד ואין כאן דיין שלם עכ״ל ודלא כע״ש שכתב הטעם שדין זה נוגע בעדי׳ אם חתמו כדין או לא. וגם בסמ״ע סקנ״ב כתב הטעם שלא יקבלו הזמה עליהן אלא הטעם ברור ומבואר בהריטב״א והר״ן כמ״ש וע״ל סי׳ ל״ג סי״ז ומ״ש שם.

(נד) דייני קיום צריך שיהיו רחוקי׳ כו׳ – דכי היכי דאמרינן שצריך שיהיו דייני המלוה רחוקי׳ מעידי השטר לפי שאף שעידי השטר נסתלקו משעה שחתמו מ״מ דייני מלוה ע״פ חתימתן צריכים לדון וקנפיק ממונא ע״פ קרובי׳ כך ראוי שנאמר שצריך שיהיו דייני מלוה רחוקים מדייני קיום שהרי ע״פ קיומן צריכים לדון דאף שיש לחלק מפני שעידי השטר על המלוה עצמו הם מעידים ודייני קיום אין ענינם אלא על הקיום אינו נראה דמ״מ דייני המלוה ע״פ קרוביהן צריכין לדון וכ״ת א״כ אף עידי הקיו׳ צריכים להיות רחוקי׳ מדייני המלוה וא״כ צריך לכתוב בקיום שמות עדי הקיום כדי להזהר בדייני המלוה שלא יהו קרוביהן ועכשיו לא נהגו כן אלא כותבים סתם ליתא שאין עידי קיום דומים לדייני קיום שכיון שנתקיי׳ השטר בדיינים דייני המלוה ע״פ דייני הקום הם דנים ולא ע״פ עידי הקיום שאפילו היו עידי הקיום קרוביהם דדיני מלוה כשמגבים את השטר אינם מצטרפים עמהן שאינן צריכים אלא דייני קיום ואע״פ שקרוביהן גרמו להיותם מגבים ממון זה כל שאין כאן צירוף קרובי׳ אלא גרמתן בעלמא לא איכפת לן כדתנן הרי אלו ג׳ עדיות והן עדות א׳ להזמה ונמצא לפי מה שכתבנו שיכולים עדי הקיום להיות קרובים לעידי השטר ולדייני מלוה כל שנתקיים השטר כבר ע״פ אחרי׳ אבל צריך להזהר שלא יהיו עדי קיום קרובים לדייני קיום ושלא יהיו דייני קיום קרובים לדייני מלוה עכ״ל ר״ן.

(נה) ויש מכשירים – כל שאין צריכים דייני קיום עצמן להעיד על חתימתן בפניה׳ אלא שדייני מלוה מכירים אותם או שאחרי׳ מעידים עליהם עכ״ל ר״ן בשם הרא״ה.

(נו) עדי הקיום – שהעידו ונתקיי׳ השטר בפני ב״ד אחר יכולי׳ להיות קרובי׳ לדייני מלוה וע׳ לקמן ס״ק ס״ג.

(נז) מעידי׳ בפניו וחותם עמהם – ואע״פ שהשנים היו עדים וקי״ל לעיל סי׳ ז׳ ס״ה דאין עד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן הקלו וכ׳ בסמ״ע בהג״ה וה״ה עד החתום על השטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני שחתום עמו בשטר רשב״א בתשו׳ סי׳ תתקס״ט ד״מ י״ב עכ״ל ולעיל סי׳ ז׳ מחודש ו׳ כ׳ הב״י וד״מ וז״ל כתב ר׳ ירוחם (בריש ספר משרים) שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר וכ״כ בעל העיטור בשם רב אלפם והרשב״א כ׳ בתשובה שיש לדון ולהכשיר אפי׳ עד החתום בשטר להיות דיין והוא בתשו׳ להרמב״ן ז״ל סי׳ קי״ב עכ״ל משמע מדבריהם דר׳ ירוחם ובע״ה בשם רב אלפס פליגי עם הרשב״א ובאמת נראה דלא פליגי דר׳ ירוחם מיירי שאינו דן באותו שטר על המלוה שבו והרשב״א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד וכדאמרינן בש״ס דעד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב״א מודה וכן הביא הב״י גופיה שם בסי׳ ז׳ מחו׳ ט׳ תשו׳ הרשב״א בעד שחתום בצוואה אינו רשאי להיות דיין על הצוואה ההיא והיא בתשו׳ הרשב״א (דפוס) סי׳ אלף ק״ל וזה ברור.

(נח) משחתמו אין מעידין בפניו – לא הן ולא אחרי׳ וכמ״ש לקמן סקנ״ט בשם הר״ן ומביאו ב״י וכ״כ הבעל העיטור דף ל״ד ריש ע״ד משחתמו אין מעידי׳ בפניהם אפי׳ אחרי׳ דלאו במותב תלתא הוו כחדא ע״כ ואע״ג דלמחזי כשקרא לא חיישינן מ״מ הכא שקר גמור הוא שבשעה שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב״ד של שלשה נמצא שנתקיים שלא כדין. וראיתי בש״ג פ״ב דכתובות דף תע״ו ע״ב וז״ל ומזה אומר שאחר שכתבו השני׳ הקיום וחתמו אינן יכולי׳ להעיד בפני הג׳ שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידי׳ בפני ג׳ וחותם עמהם כב״ה וכך היא שטת ר״ח ז״ל וכן יכולי׳ הדייני׳ לכתוב הקיום ולחתום בו אפי׳ עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניה׳ כמבואר בקונט׳ הראיות עכ״ל ומ״ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי״ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימה וע״ל סי׳ ל״ט סי״ג סקל״ה אבל מ״ש בתחלה ואני אומר כו׳ לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי׳ ומשמעות הש״ס וגם מ״ש וכך היא שטת ר״א לא ידענא מנ״נ הא ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד דלא נימא כיון שכבר חתמו שוב לא יועיל חתימתן לעולם מטעם דנוגעי׳ הן כיון שכבר חתמו והיינו שכ׳ וכך היא שטת ר״א דלקמן סכ״ו ס״ק ס״ה דלא ס״ל כפרש״י דנוגעי׳ כיון שכבר חתמו וצ״ע.

(נט) ומותר לכתוב כו׳ – אלא החתימה לכאורה משמע דד״ל שאסור לכתוב ולחתום הקיום קודם שנתקיי׳ השטר משום דבחתימה חיישינן למיחזי כשקרא אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי לעיל סי׳ ל״ט סי״ג סקל״ה דאפי׳ בחתימה לא חיישי׳ למיחזי כשקרא וכ״כ בסמוך סקנ״ח בשם הש״ג דיכולי׳ הדייני׳ לכתוב ולחתום הקיום עד שלא יעידו בפניה׳ והא דאמרי׳ בש״ס ופוסקי׳ משחתמו אין מעידי׳ בפניו וחותם היינו משום דבשעת חתימה לא היו שלשתן יחד וא״כ הקיום היה שלא כדין וכן מוכח מדברי הר״ן להדיא שכתבו ז״ל משחתמו אין מעידי׳ בפניו וחותם לח הם ולא אחרי׳ משום דחתימה קמייתא בשקרא הוו דלא הוו ידעי לה ומכיון שחתמו ולא נצטרף השלישי עמה׳ שוב אינו יכול להצטרף דמשחתמו נתבטל מעמד הראשון ובשעת חתימה לא היו במעמד ג׳ שהם ב״ד שהשלישי לא ה״ה ראוי להצטרף עמה׳ כיון שלא היה מכיר בחתימת ידי העדי׳ עכ״ל אלא נראה דמ״ש הרמב״ם והמחבר ומותר לכתוב בו׳ שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה אתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג׳ ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח״כ בפני שלשתן יחד דחתימה קמייתא בשקרא הוי ובשעת חתימה לא היו במעמד שלשתן וכיון שחתמו ולא נצטרף שוב א״י להצטרף וכמ״ש הר״ן אבל כשכתבו ולא חתמו אף שלא היו רק שני׳ בשעת הכתיבה מותר כשיעידו אח״כ בפני שלשתן יחד שחין הכתיבה עיקר אלא החתימה ואף שפי׳ זה דוחק קצת בל׳ הרמב״ם והמחבר מ״מ כן מוכח בש״ס וכן נראה עיקר לדינא.

(ס) ויש חולקין – ול״נ עיקר בש״ס כסברא הראשונה שהיא סברת הרי״ף והרמב״ם וכ״כ הרשב״א בחדושיו פרק כל הגט וכ״כ הסמ״ג עשין ק״ט דף ק״ץ ע״ג והגהת מיי׳ ספ״ו מה׳ עדות וכ״כ בעל העיטור דף ל״ד ע״ד וכן נראה דעת הר״ן וכן פסק הריטב״א וכן דעת ר״ת ומ״ש הרא״ש דהא דקאמר בש״ס וליתא היינו דליתא להך פירכא דפריך לרב ביבי מר׳ פפי הוא דוחק גדול ובפרט בפ׳ כל הגט דפריך סתמא דש״ס גופיה הכי לא הל״ל וליתא אלא הל״ל שאני הכא מדרב נחמן כו׳ ועוד דעיקר התירוץ דליתא להך פירכא משום דשאני שטרות מקיום חסר מן הספר וגם שאר התירוצי׳ בתוס׳ דחוקי׳ הם אלא נראה עיקר דהא דקאמר בש״ס וליתא היינו דליתא לדרב פפי כלל והא דפריך מיניה בפ׳ ב׳ דכתובות היינו כמ״ש התוס׳ שם בשם ר״ת שתירץ שדרך הש״ס להקשות אפי׳ מדבר דלא הוי הלכתא הכי וכן הביא בתשו׳ רשב״א סי׳ אלף ר״ל כמה סוגיות בש״ס דפריך מדבר דלא הוי הלכתא הכי ע״ש וכ״כ הריטב״א שם וז״ל והא אמר רב פפי משמיה דרבא כו׳ ואע״ג דליתא לדרב פפי דהא אדאיה לקמן בפ׳ הכותב וכן בפ׳ כל הגט גבי הכותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידחי לה לגמרי ואפי׳ לכתחלה לא חיישינן לה הכא לא פרכינן מינה לרב אלא דקשיא לן הא דרב להדיא פליגי עליה והיכא אפשר דרבא פליג עליה דרב ופרקינן ליה למימרא דלא פליגי דרב עליה דרבא מיהת וזה ברור ודכותה בש״ס טובא ויש דואין דלא אדחי׳ דרב פפי אלא בדיעבד ואחרי׳ אומרי׳ דלא אידחי אלא בדבר שאינו מעשה ב״ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב״ד חיישינן לה לכתחלה וליתא דכיון דש״ס קאמר ליתא לדרב פפי משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפרק הכותב לכתחלה הוא ובמילתא דבי דינא הוא ואפ״ה לא חשו לדרב פפי עכ״ל ואע״ג דבפ׳ כל הגט כתבו התוס׳ דיש ספרי׳ דלא גרסי׳ וליתא לדרב פפי אלא וליתא כו׳ והך דפ׳ הכותב שאני שכותבי׳ שנשבעה כמו שפסקו לה כו׳ מ״מ נראה עיקר כדאמרן.

(סא) פסול – הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשו׳ רמב״ן שם וע״ל סכ״ח ס״ק ס״ז.

(סב) ואין הדייני׳ עצמם נאמני׳ כו׳ – אפי׳ אין כתב ידם יוצא ממ״ח כו׳ מטעם כיון דעולה הוא לא מצי משוי נפשייהו רשיעי וכן הוא בתשו׳ רמב״ן שם.

(סג) ויש מי שמכשיר – הוא סברת הרא״ש וטור שדקדקו שא״צ להעיד על חתימת העדי׳ בפני כל שלשתן יחד דלא פסלינא הכא אלא משום שחתמו שקר ול״נ כסברא הראשונה דאל״כ למה קאמר בש״ס ופוסקי׳ בכל דוכתי במותב תלתא כחדא הוינא וגם אמרי׳ בש״ס ופוסקי׳ בכמה מקומות שלשה שישבו לקיים השטר כו׳ משמע דקיום השטר הוי כמעשה ב״ד שצריך שלשתן יחד וכ״מ בכמה דוכתי בש״ס ופוסקים דצריך בקיום שטרות שלשה כמו גבי דין דבעינן שיהיו כולם ביחד וכן מוכח להדיא ממ״ש הר״ן פ״ב דכתובות בשם הרא״ה דעיקר חדושיה דר׳ זירא הוא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריך לכתוב במותב תלתא דאילו חתימי ביה תלתא לא הוי צריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא דכיון דכולהי חתימו לא חיישי׳ דלאו במותב דחד הוו עכ״ל ומביאו ב״י מחו׳ כ״ג וכ״כ הריב״ש סי׳ שי״ח בשם הרמ״ה אלמא אי לאו במותב חד הוו מיפסל וכ״מ עוד בריב״ש סי׳ שפ״ב ותי״ג ושאי פוסקי׳ והכי מוכח נמי לקמן סכ״ו מהדין דנתבאר שם דלאחר שחתמו אינו חותם עמהם שכבר נתבטל צירופו הראשון לפי׳ הרי״ף ור״ח וסייעתם אלמא דבעינן שיתוועדו כולם יחד וחף שכתבתי לקמן סכ״ו ס״ק ס״ה דהעיקר בש״ס כפרש״י ולא כפר״ח והרי״ף מ״מ בזה דבריהם אמת וכן הרא״ש וטור גופייהו כתבו שם כדבריהם ומה שדקדק הרא״ש דלא פסלינא הכא אלא משום שכתבו שקר אינו דקדוק דכיון ששנים מכירי׳ ומעידי׳ בפני הג׳ ועד נעשה דיין וה״ל כאלו הועד לפני כולם אם כן הרי הוא הועד בפני ג׳ יחד ואדרבא כשחתמו השנים פסול משום דבעינן שיהיו שלשתן במעמד א׳ וכבר חתמו בלא השלישי וכמו שכתוב לעיל ס״ק נ״ח בשם הר״ן.

(סד) ובאו ב׳ אחרים – ה״ה הם עצמם נאמני׳ אף לפרש״י דלא מיקרי נוגעי׳ כל זמן שלא חתמו אלא דנקט אחרי׳ משום סיפא דאפי׳ אחרי׳ אינו מועיל.

(סה) שחזר בתשובה – אבל אם העידו שלא גזל ה״ל תרי ותרי ופסול מספק טור והיינו משום דלהוציא ממון אמרינן אוקי ממונא בחזקתו וכ״כ הרמב״ם והטור לעיל סי׳ ל״ד סכ״ח.

(סו) אינו חותם עמהם כו׳ – ולרש״י דוקא אלו הב׳ שחתמו אין מעידי׳ עליו משום דנוגעין בעדות שגנאי להם שחתמו עם פסול בדין אבל אחרים מעידי׳ עליו וחותם ותמיה לי על המחבר והר״ב שלא הזכירו כלל דעת רש״י ונראה משום שלא הביא בב״י מי שמסכים לדעת רש״י אבל לפע״ד דעת רש״י עיקר בש״ס וכן דעת הרבה פוסקים כמו שאבאר דאפילו ר״ח שהביאו התוס׳ ודאי קשה עליו טובא וכבר סתר הרמב״ן בס׳ המלחמות פ״ב דכתובות דברי ר״ח ע״ש ופי׳ הרי״ף והרמב״ם אף דלא סבירא להו כפר״ח בהא דמכשיר׳ לגברא בתרי ותרי מ״מ פירושם מגומגם טובא חדא דפשטא דלישנא דש״ס משמע דקאי אאותם דייני׳ עצמם שבאו להעיד מדקאמר שלשה שישבו כו׳ וקרא ערער על א׳ מהם עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם משחתמו אין מעידים עליו וחותם ועוד דסברא רחוקה כזו שנתבטל צירופם ה״ל לש״ס לפרש ועיקר הענין חסר מן הספר ועוד דכיון דאף לאחר שחתמו מהני כשיקבלו עדות מחדש ויצטרפו מחדש א״כ לא ה״ל לש״ס למימר בסתמא משחתמו אין מעידים עליו וחותם ועוד דלא הנ״ל אין מעידים עליו דהא מ״מ מהני עדותן לוועד החדש אלא הל״ל משחתמו מעידים עליו ואינו חותם עמהן ועוד דפריך חי ערער דפגם משפחה גילוי מלתא בעלמא הוא ונכשר למפרע ולא נתבטל צירופם כל זה אינו במשמעות ל׳ הש״ס ועוד דמשני דקאמרי הני ידעינן ביה דעשו תשובה אכתי הדרא קושיא לדוכתא דגילוי מלתא בעלמא הוא דהא כי מעידים שעשה תשובה נכשר למפרע משעה שעשה תשובה ובאמת צ״ל לדעת הרי״ף ור״ח והרמב״ם דלא נבשר עד שיעידו עליו בב״ד שעשה תשובה אבל הוא תמוה וכן כתב הר״ן פ״ב דכתובות דנראה מדברי הרי״ף ור״ח רגזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב״ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתים פסולים דהא ההיא שעתא פסול היה אבל הדבר מתמיה דודאי אין עדותן מכשירתו וכיון שהעידו עליו שעשה תשובה משעה שחתמו איגלאי מילתא שראוי היה להצטרף באותו שעה כדאמרינן בערער דפגם משפחה לפיכך נראין יותר דברי רש״י ז״ל דפי׳ שמשחתמו היינו טעמא דאין מעידים עליו לפי שהן נוגעים בעדות שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין עכ״ל הר״ן ועוד ראיה דהא בעד זומם קי״ל למפרע הוא נפסל כ״ש לענין הכשר דלמפרע הוא נכשר. נמצא דמ״ש הריטב״א פ״ב דכתובות וז״ל וא״ת כיון שהעידו עליו דעבד תשובה קודם ערעור של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשר היה כשחתמו וי״ל דהא ליתא כי אין זה נכשר עד שיעידו בב״ד ועוד אפילו הוא נכשר למפרע משום דעבד תשובה כיון דלא נתברר הכשרו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף עכ״ל התירוץ הראשון כבר נדחה והתירוץ השני ג״כ לא מחוור דא״כ גם בערער דפגם משפחה נימא הכי לכך נראה פרש״י עיקר ופשט ל׳ הש״ס מורה כפירושו ומה שהקשו עליו התוס׳ דהיכי פריך תרי ותרי נינהו הא גבי ב׳ כתי עדים המכחישות זח״ז קי״ל דמוקמינן גברא בחזקת כשרות לק״מ דכבר כתב הרא״ש והר״ן דלא דמי להתם והוכיחו דלא כמו שכתבו התוס׳ בשם ר״א אלא כהרי״ף דתרי ותרי ה״ל גברא ספק פסול לענין דאין מוציאים ממון על ידו וכן הוכיח הרמב״ן בס׳ המלחמות פ״ב דכתובות דלא אמרי׳ אוקי גברא אחזקתיה אלא אוקימנא ממונא בחזקתיה והשיג על הבעל המאר ורבינו חננאל וע״ש שהאריך בדברים נכוחים וכ״כ הבעל העיטור סוף דף ל״ה דמסתברא כרב אלפס ולא כר״ח וכ״פ הרמב״ם בפי״ב מה׳ עדות דין ג׳ וכ״פ הט״ו לעיל סי׳ ל״ד סכ״ח ומה שהקשו עוד התוס׳ על פרש״י דמאי פריך גילוי מלתא בעלמא הוא דדבר העשוי לגלות הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזה תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו שנים אומרים שהוא עבד חין כלהעולם יכולים להכחישן דתרי כמאה עכ״ל לפענ״ד נמי לק״מ דבדבר העשוי לגלות לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה והכי אמרינן ביבמות ריש פ׳ האשה רבה אמר רב ניסת ע״פ שני עדים שאמרו מת בעליך ואח״כ בא בעלה לא תצא מחכו עליה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא כו׳ וכתבו התוס׳ שם וז״ל אתי גברא וקאי כו׳ וא״ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפילו איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמי וי״ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה חומר רב בשני עדים לא תצא עכ״ל וכן כתב מהרי״ק שורש קע״א וז״ל ומה שכתבת תרי כמאה גם זה הבל דכי לא אתא בתורת ערות אלא גילוי מילתא בעלמא סברא הוא להאמין יותר המרובים מהמועטים דכל היכא שאין עדות ממש הלך אחר רוב דעות כדאיתא ביבמות פ׳ האשה דף פ״ה ובסוטה פרק מי שקנא דף ל״א עכ״ל וא״כ ה״ה הכא ואין להקשות על פרש״י דלמא יתברר להפך לפסול כבר תירץ הריטב״א זה וז״ל ויש מקשין ומנא לן שיהא ענינו מתברר מאליו להתכשר דלמא יתברר לפסול וי״ל דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הן ע״כ ועוד נראה לתרץ דהכי פריך אי ערער דפגם משפחה וא״כ בע״כ שהם מבררים לכל שכדבריהם כן הוא דאל״כ תיקשי נמי תרי ותרי נינהו וא״כ גילוי מלתא בעלמא הוא ולא שייך לומר שנוגעים בעדותן כיון שמבררין דבריהן וכן מוכח להדיא מל׳ רש״י שכתב וז״ל גילי׳ מלתא בעלמא הוא משחתמו אמאי אין מעידים עליו מאי חשד נוגע בעדות איכא הכא דבר זה צריכים הן לברר ודבר העשוי לגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיברר הדבר ואין עדותן של אלו תלוי בהגדתן ואינם אלא מגלי דבר בעלמא עכ״ל ור״ל שמ״ש דבר זה צריכים הן לברר כו׳ דבע״כ שדבר זה צריכים הן לברר דאל״כ תיקשי נמי תרי ותרי נינהו אלא ודאי דמיירי בערער דפגם משפחה שאפשר לברר ולבדוק הדבר ואומרים שיבררו דבריהם וא״כ דבר זה צריכים הן לברר ולא שייך לומר שנוגעים שאין אלא מגלי דבר בעלמא כן נ״ל ברור והלכך נראה פרש״י עיקר: גם הרא״ש וטור ור׳ ירוחם אע״פ שהביאו פי׳ הרי״ף במסקנתם הביאו ג״כ פרש״י מתחלה וכן הבעל העיטור דף ל״ד ע״ד כתב בתחלה פי׳ רבוותא משום דנוגעים בעדותן הן והלכך הן אינם מעידין אבל אחרים מעידים עכ״ל וכן הרמב״ן בס׳ מלחמות אע״פ שמסכים להרי״ף דתרי ותרי פסול מספק ודלא כבעל המאור ופי׳ ר״ח מ״מ בהא משמע דמסכים לפרש״י דטעמא הוא משום דנוגעים בעדותן שהקשה על פי׳ ר״ח שפי׳ תרי ותרי נינהו ומוקמינן לגברא בחזקת כשרות וז״ל (בדף ת״פ ע״א) ועוד שאין פירוש אחר עולה בשמועה זו כהוגן דאי נמי מהימני ולא מיפסיל ההוא אפומייהו דקמאי אע״פ כן משחתמו אינם ראויים להעיד עליו כמו שאינן ראויים להעיד עליו שעשה תשובה דמאי שנא דלא מצו לאסהודי שעשה תשובה משום דמיחזי כנוגעים כי מסהדי נמי דלאו גזלן הוא מיחזי כנוגעים כו׳ עכ״ל וכ״כ בשלטי גבורים פ״ב דכתובות בשם ריא״ז (דף תע״ז ע״א) וז״ל ג׳ שישבו לקיים השטר כו׳ לאחר שחתמו אין מעידים השני׳ עליו שעשה תשובה להכשירו לפי שנוגעים בעדותן כדי שלא תבטל חתימת׳ כמבואר בקונטרס הראיות עכ״ל וכבר הבאתי שגם הר״ן מסכים לפי׳ זה וכן עיקר.

(סז) ונמצא א׳ מדייני קיום פסול כו׳ – עמ״ש לקמן סעיף ל׳ סקע״ו.

(סח) יחתכו אותו כו׳ – נראה דלאו דוקא אלא רצ״ל דהקיום הוא פסול וכיון שהוא ללא צורך יחתכו אותו (או) שמא יסמכו עליו ולא ידעו שהוא פסול ואה״נ אם הוא בענין שאינו יכול לחתכו כגון שהוא נכתב ע״ג השטר מצד השני כנגד הכתב וכה״ג א״צ לחתכו ואי משום שיסמכו על הקיום אפשר לתקנו שיעביר שריטות של דיו על הקיום או נראה דלא חיישינן להא שיסמכו על הקיום ועל כל פנים אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום וכ״כ בתשו׳ להרמב״ן ס״ס צ״א וז״ל ובנדון שלפנינו ג״כ אע״פ שלא נעשה הקיום כהוגן לפי שקבלו עדות שלא במעמד שלשתן הקיום הוא שנפסל בכך וכאלו אינו אבל השטר שכבר נכשר אינו נפסל ואף ע״פ (שאפשר צ״ל) שיסמכו ב״ד הבא אחריהם על אותו קיום אפ״ה אינו נפסל השטר בכך שלא אמרו חכמים מזויף מתוכו פסול אלא בכעין שטר שחותמיו פסולי׳ ע״כ לשונו מיהו נראה דלכתחלה יש לתקנו ולהעביר שריטות על הקיום וכמו שכתבתי דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן כן נראה לי.

(סט) ומת אחד מהם כו׳ – והוא הדין אם הוא חי ואינו בנמצא שיחתום וכמו שכתב המחבר בסעיף שאח״ז וכן משמע בפוסקים.

(ע) צריכים לכתוב – להריב״ש סי׳ שפ״ב והרב לעיל סעיף ז׳ בהגהות דיכולים להעיד עדות הקיום מפי כ׳ נראה לו׳ דהא דצריכים הכא לכתוב במותב תלתא כו׳ היינו כדי שיהי׳ השטר מקיום קיום בית דין אבל מ״מ העדאת עדים מיהא איכא דאע״פ דכ׳ בל׳ שמור׳ שישבו להיות ב״ד מ״מ שנים נהי דב״ד לא הוי עדים מיהא הוי והיינו במקום דשייך העדאת עדים כגון שכתבו שמכירים החתימות או שבפניה׳ חתמו או שבפניה׳ נתקיים השטר אבל אם כתוב בקיום בפנינו העידו פ׳ ופ׳ על חתימתן כיון דאין כאן ג׳ אלא ב׳ ואינן יכולים לקבל עדות וה״ל עד מפי עד וכמו שכ׳ הנמוקי יוסף פ׳ חזקת הבתים ומביאו בית יוסף וד״מ לעיל ריש סי׳ זה וכן כ׳ רשב״ם בפ׳ חזקת הבתים דף א׳ ע״א ע״ש וכן הרב וסמ״ע לעיל סעיף ד׳ ס״ק ז׳ בסמ״ע דאם קיימו בשני׳ אינו כלום דה״ל עד מפי עד וא״כ בטל לגמרי דאפי׳ העדאת עדים לא הוי עוד נ״מ בין קיום ב״ד להעדא׳ עדים לענין מ״ש לעיל סעיף ט״ז ס״ק מ״ה בשם הר״ן והרא״ה והריטב״א ומהר״מ דעד ודיין מצטרפים. ועוד נ״מ לענין שיחיד מומח׳ או אם קבלו א׳ שיהי׳ כיחיד מומח׳ שיכול לדון לבדו על שטר שנתקיים בב״ד כשמכירים הקיום אבל אין יכול לדון לבדו כשמכירים העדאת עדים דלענין קבלת עדות לא מהני יחיד מומחה וכמ״ש לעיל סי׳ ג׳ ס״ק ח׳ וסי׳ זה סעיף ד׳ ס״ק ח׳ רק בעינן שלשה עוד איכא נפקותא אחריתי. וגם נראה דהיכא דלא הוי רק העדאת עדים וצריך עוד ב״ד לקבל עדותם מתוך כתבם זה וכמו שכתבתי לעיל סעיף ז׳ ס״ק ט״ז בעינן שיהיו העדים חיים בשעה שמקבלי׳ הבית דין עדות׳ מתוך כתבם דבעינן שיהיו ראויי׳ להגיד בפה בשעת קבלת העדות כן נ״ל ודו״ק.

(עא) אפילו היה כתוב בו בבית דין כו׳ – וכ׳ הריב״ש סי׳ תי״ג נראה דהשתא כבר מפורסם לכל דאין בית דין פחות מג׳ וכל דכתיב ביה דינא תו לא צריך ומביאו ד״מ ובית יוסף מחודש כ״ד ומ״מ נראה דהכל לפי מה שהן החתומי׳.

(עב) ואם יש בו משמעות שהיו שלשה – כגון ואמר לנא פלוני או ואמרנו ליה לפלוני ומכירי׳ אותו פלוני שאינו קרוב או פסול דאל״כ הא כתב המחבר מיד אח״כ וי״א כו׳ משמע דיש פוסלי׳ אם לא כתב וחד ליתוהי אע״ג דכתיב ביה במותב תלתא והוא בריב״ש סי׳ תי״ג בשם הרמ״ה ומביאו בית יוסף דכתב וצריך לכתוב וחד ליתוהי משום דלא ניחוש שהיו שלש׳ אלא שהאחד היה פסול או קרוב ומפני זה לא חתם עמהם כדי שלא יתברר ויתגל׳ פסולו אבל אי כתבי בי דינא כשרים משמע אלא דאיכא למיחש אי ס״ל כשמואל אבל אי כתיב בי דינא ובמותב תלתא אז לא צריך וחד ליתוהי עכ״ל וא״כ לסברת הרמ״ה מה בכך שיש בו משמעות שהיו שלשה הלא כשכתוב בו במותב תלתא אין לך משמעות גדול מזה שהיו שלשה ואפ״ה צריך חד ליתוהי משום דשמא קרוב או פסול היה וא״כ ה״ה הכא אלא ודאי מיירי כדפי׳ ודו״ק.

(עג) משמעות שהיו שלשה כו׳ – כגון ואמר לנו פלוני כו׳ ובע״ש כתב ואם ישבו משמעות אחר שהיו שלשה כגון שכתוב פלוני זה והוא מומח׳ לרבים אמר לנא שנשב ונקיים השטר או שנעש׳ זה בפניו שוב אינו צריך וחד ליתוהי דודאי הוא לא טעה לומר ששנים נקראו בית דין ע״כ ובסמ״ע ס״ק ס״ח השיג עליו דלהרמב״ם אין צריך שהשלישי יהא מומח׳ ולפע״ד אין כאן השג׳ דהע״ש ראה שרש״י חולק על פי׳ הרמב״ם ונראין דברי רש״י בטעמם בש״ס וע״כ כתב דבריו ע״פ פירש״י ואפשר גם הרמב״ם מוד׳ לרש״י לדינא חלא דהרמב״ם מיירי כשאותו פ׳ הוא א׳ מן הג׳ ורש״י והע״ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג׳.

(עד) ומ״מ לכ״ע כו׳ – בי דינא ובמותב תלתא תולא צריך דהא כתיב במותב תלתא וא״כ ג׳ הוו וליכא למיחש שמא חד קרוב או פסול הי׳ דבי דינא כשרים משמע.

(עה) כדי להקל מעליה׳ כו׳ – כשרוצים לשלוח הקיום והג׳ אינו נמצא.

(עו) ונמצא א׳ מהן קרוב או פסול כו׳ – ל׳ הריב״ש כשר דתלינן שזה הקרוב חתם מעצמו לבסוף או שהניחו ריוח וחתם למעל׳ כו׳ ומביאו ב״י מחו׳ כ״ו ונרא׳ דהריב״ש לשטתו אזיל דהסכי׳ שם בסי׳ תי״ג ובסי׳ תט״ו להרמב״ן דבין נמצא קרוב או פסול חתום בתחלה או בסוף תלינן שחתם אח״כ מעצמו אבל למ״ש הרב בסי׳ מ״ה סעיף י״ב בהג״ה וכן העליתי שם דהעיקר דאינו כשר אא״כ חתום הפסול בתחל׳ דאז אמרי׳ הראשוני׳ רווחא שבקי למאן דקשיש מנייהו וחתם זה מעצמו כדי להשלים המילוי משא״כ בחתום לבסוף א״כ ה״ה הכא ונרא׳ שלזה כיון הרב כאן בהג״ה במ״ש והג׳ הקרוב או הפסול חתם אח״כ כמו שנתבאר לעיל סי׳ מ״ה סעיף י״ב לענין שאר שטרות ר״ל דדוקא בחתום בתחלה אמרי׳ הכי כמו בשאר שטרות.

(עז) וי״א דפסול – דעת הרב דהרא״ש בתשוב׳ כלל ס׳ סי׳ ד׳ חולק על הריב״ש וכ״כ בד״מ על דברי הריב״ש אבל בתשובת הרא״ש כלל ס׳ סי׳ ד׳ משמע דהקיום פסול אם קרוב חתום כו׳ ע״ש עכ״ל ולפעד״נ דהרא״ש אינו חולק כלל דמיירי כשידוע שלא היה שלישי אחר רק אלו הג׳ החתומי׳ בו וע״ש בתשובת הרא״ש ותראה שכן הוא ולא הזכיר שם כלל דלא תלינן שג׳ אחרים היו כן נ״ל ברור.

(עח) קיום שכתבו אנחנו סהדי כשר כו׳ – באמת הריב״ש לא החליט דין זה רק שכתב שיש לומר כן ע״ש שצדד בדבר לכאן ולכאן ובאמת צ״ע לדינא כיון דכתיב אנחנ׳ סהדי היאך נאמר שכוונתם שהיו עדים ודייני׳ כאחד א״כ לא ה״ל לכתוב כלל אנן סהדי או ה״ל לכתוב אנן סהדי ודייני.

(עט) כשר – היינו כשכתבו אשתמודענ׳ או אתברר לנא דאז יכול להיות שהיו עדים ודיינים כא׳ אבל אי כתבו אתברר קדמנ׳ פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדים כן הוא בריב״ש שם ומביאו ב״י מחודש כ״א.

(פ) דהואיל וחתומי׳ ג׳ כו׳ – כתב הסמ״ע ס״ק ע״ג וז״ל בריב״ש סי׳ שפ״ב כ׳ הטעם די״ל שהן עצמם הכירו החתימות והרי הם עדים ובית דין דגם זה בכלל לא יהי׳ גדולה שמיע׳ מראי׳ וכמ״ש לעיל בסמ״ע ס״ק י״ג ולא כמ״ש בע״ש שם וגם כאן עכ״ל ותמהני שהשיג על העיר שושן בזה שהע״ש כתב וז״ל והרי הם עדים וב״ד וכבר אמר לו דבקיום שטרות קי״ל דעד נעשה דיין עכ״ל וכדבריו ממש כתב גם הריב״ש עצמו ומביאו ב״י מחודש כ״א וז״ל ונעשו עדים ודיינים בבת אחת דבדרבנן עד נעשה דיין בבת א׳ כו׳ עכ״ל וכוונתו דאי נימא שראו כולם שחתמו ביום בענין דלא תהא שמיע׳ גדול׳ מראיה וכמ״ש בסמ״ע א״כ אינם עדים כלל ואיך כתבו אנן סהדי אלא ודאי משום שאפשר שראוהו מתחל׳ בליל׳ וכמ״ש בסמ״ע גופיה לעיל ס״ק י״ג או ששנים הכירו ולא ג׳ והוצרכו להעיד בפני הג׳ וכה״ג בענין שנעשו עדים ודיינים בבת א׳.

(פא) סמוך לצד השטר – היינו מן הצד על הגליון וכותבין בו שכותבי׳ הקיום על הגליון בארכו ושהעדי׳ חתומי׳ בו בשטר למטה ברחבו או שעושין שריטות בצד השני של הגליון מאחוריו דאל״כ יש לחוש שיחתוך הקיום ויעש׳ שטר אחר עם אותן עדים בצד שני של הגליון שהי׳ מן הצד ויכתוב אחר חתימת העדים אנחנו דייני דחתימי מעבר לדף מקיימים שטרא דנא דכתוב מאחוריו.

(פב) או מאחוריו – נרא׳ שצריך שיכתבו הב״ד שהקיום הוא מאחוריו או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה אחת דאל״כ קיום מאחוריו פסול דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא״כ הי׳ בין הקיום ובין העדים ריוח שטה א׳ וזה פסול וא״כ ודאי דהדיינים לא הוה עבדי הכי.

(פג) כנגד הכתב – פי׳ לאפוקי על הגליון אלא דוקא כנגד הכתב שבשטר ולאו דוקא נגד העדים עכ״ל סמ״ע ולא אתא לאפוקי על הגליון לעולם דפשיטא דכשהקיום הוא מאחוריו על הגליון וכותבים בפירוש בקיום אנחנו מקיימים את העדים החתומים על השטר הזה בשולי השטר שארכו כך וכך דמועיל אלא אתא לאפוקי כשיקיימו סתם ויכתבו שהם מקיימים העדים. שחתומים מעבר לדף אז בעינן כנגד הכתב דאל״כ יש לחוש שיחתוך הקיום עם הגליון ויכתוב שטר אחר עם אותן עדים בצד השני של הגליון וה״ה אם עשו שריטות של דיו בצד השני של גליון מועיל הקיום על הגליון אף שכ׳ הקיום סתם על העדים שמעבר לדף כן נ״ל.

(פד) ולכן אם הנייר קצר כו׳ – ולאפוקי הגהות מרדכי סוף ב״ב דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סי׳ וכ״כ המ״מ שם בשם גאון וכתב עליו דא״א לעשות סי׳ שלא יזייף עכ״ל סמ״ע ובאמת גם מדברי הרב בהג״ה ובד״מ נראה כן אבל לי נראה כדברי הגאון וחליל׳ לדחות דברי גאון בלי שום ראיה דכבר ידוע שאין לחלוק עלהגאון אם לא בראיה ברור׳ מן הש״ס וכל שכן כאן דהבעל העיטור והגהות מרדכי הביאו דברי הגאון לפסק הלכה וכן ר׳ ירוחם סוף נתיב ב׳ הביא דברי ב״ה בשם גאון לפסק הלכה ומה שכ׳ המגיד משנה ומביאו בית יוסף ודברי הרמב״ם עיקר לפי עניות דעתי נראה דאף הרמב״ם מודה להגאון אלא דהרמב״ם מיירי כשיש חלק מאחוריו אם כן פשיטא דעדיף לכתוב הקיום מאחוריו והגאון מיירי היכא דליכא חלק בנייר כלל כגון שהנייר כתוב מכל צדדיו פנים ואחור אז מלפף ביה ניירא וכתב בקיום סי׳ מובהק וסי׳ מובהק הוא כמו שכת׳ המ״מ דהיינו שיכתבו הדייני׳ מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בקיום שאותן עדים שחתומי׳ על השטר שנכתב איזה דבר כזה בגוף השטר הם מקויימי׳ ואם יזייף נדמה כתיב׳ לכתיבי ולא תדמה אבל כל שאר הסימני׳ הרי הן יכולי׳ להזדייף כיון שהשטר והקיום הוא תחת ידו ובזה ודאי דברי הגאון ברורי׳ בטעמן ועיקר.

(פה) פסול – נראם היינו דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם כתוב בקיום שהעדי׳ חתומי זה תחת זה כשר הקיום. עי׳ בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ ח׳ ריש דף ו׳ ועמ״ש לקמן סי׳ ק״ו.