(א) אדם שמזיק באונס גמור האם חייב. הב״י בסעיף ד, הביא מרבינו ירוחם שפסק כתוס׳ דאדם פטור באונס גמור דהיינו אונס כעין גניבה אבל אונס כעין אבידה חייב, ע״כ, ויש להעיר דהב״י בסי׳ שעח,א-ב, הביא דהמ״מ דייק מלשון הרמב״ם דפליג על המפרשים דס״ל דאדם פטור באונס גמור, ע״כ, וסמ״ג בעשה ע, כתב דבאונס גמור כגון שישן והניחו כלים בסמוך לו ושברם פטור, וכ״כ בעשה צב, דבאונב גמור פטור, וכ״כ הנמוק״י
בב״ק כח בד״ה משלם נזק, וראב״ן בסוף סי׳ תמד, הקשה סתירה מכמה מקומות גבי האם אדם חייב באונס, ונראה מדבריו דאדם חייב בכל אונס אלא שחייב רק אם הזיק ולא אם הניזק הזיק עצמו בו, וכתב שם דאם נכנס הניזק שלא ברשות ולא ידע המזיק שהוא שם וזרק אבן וניזוק פטור, דזה לא פשיעה ולא אונס, ע״כ, וכנראה כוונתו דכיון דהניזק נכנס שלא ברשות הוי כהזיק עצמו, ולפי זה אדם שהזיק חייב אף באונס גמור.
שנים שהתאבקו זה עם זה ונפלו ונסתמאה עינו של אחד מהם. הטוש״ע בסעיף ה, כתבו שהוא פטור, על פי תשובת הרא״ש שהביא הטור, וכתב שם הרא״ש דטעמא משום מחילה כמו שמצינו גבי שנים שרצו ברה״ר והזיקו זה את זה שלא בכוונה שהם פטורים, ע״כ, והב״י בבדק הבית כתב דיש לגמגם על תשובה זו דלא דמי לשנים שרצו דשאני הכא דמתכוין להזיקו, וגם לא שייך כאן מחילה דהא בסעיף יב, קי״ל דהאומר לחבירו קטע ידי סמא עיני ע״מ לפטור, חייב כיון שאין אדם מוחל על ראשי אברים וה״ה הכא ושמא יש לחלק בין היכא שאחד מוחל לחבירו להיכא דתרוויהו מוחלים זה לזה, ע״כ דברי הבדק הבית, ומה שהקשה הבדק הבית מהא דאין אדם מוחל, לק״מ דהא טעמא דהתם הוא מחמת דאמדי׳ דעתו שאינו מתכוין באמת דאף אדם אינו רוצה שיעשו לו כן, מה שאין כן הכא דאין המחילה על האבר דנימא דאינו מוחל, אלא המחילה היא כללית על כל מה שיארע לו וכיון דאפשר שלא ינזק כלל או שינזק נזק קטן ממילא מחיל על כל האופנים, ואע״ג דאם היה יודע שתפול עינו לא היה מוחל על כך מ״מ כיון שיודע שהוא ציור רחוק ממילא מוחל על כל הנזקים וגומר בדעתו, וראיית הרא״ש בצידו דהא בשנים שרצו ברה״ר דפטירי, איירי אף כשהסיר לו אבר ואפ״ה פטור כיון דהמחילה היא כללית ובכה״ג אדם גומר בלבו ומחיל, ומה שהקשה הבדק הבית דלא דמי לרצים ברה״ר דהתם איירי בהזיקו שלא בכוונה, אינו מובן מה טענה היא זו, הא אדם מועד אפי׳ שלא בכוונה ואפ״ה התם פטור והיינו משום שהאדם כשרץ דעתו שאפשר שינזק ע״י אחרים ועל דעת כן רץ ולכך הוי כמחילה, וכל מחילתו היא רק אם אדם מזיקו בטעות אבל אם אדם מכוין להזיקו ודאי לא מחיל, ולכך אם הזיקו בכוונה חייב, מה שאין כן הכא דהוא מתאבק עם חבירו על דעת שאפשר שינזק מחבירו ע״י שחבירו מתכוין להזיקו ממילא יש כאן מחילה אף על היזק בכוונה, והרא״ש הביא משם ראיה רק על זה דמחילה כללית הויא מחילה ולא נימא דאילו ידע שיוזק ודאי לא הוה מחיל, ובזה סרו תלונות בדק הבית, אמנם אי קשיא הא קשיא, דלא דמי לשנים שרצו ברה״ר דהתם כשמתחיל לרוץ קודם שיוזק כבר גומר בדעתו שאפשר שיוזק ומחיל, מה שאין כן גבי התאבקות דבשלמא אם אמרו זה לזה הבה ונתאבק שפיר, אבל דרך המתאבקים להתאבק דרך מלחמה, ופעמים רבות אין האחד רוצה כלל להתאבק אלא שחבירו תוקפו וממילא הוא מתאבק עם חבירו כדי להפילו כדי להסירו מעליו ובכה״ג דהוא לא היה רוצה להתאבק וחבירו הכריחו לזה, א״כ אין כאן מחילה כלל, וממילא חבירו חייב לו על נזקיו, וא״כ קשיא כיצד פסק השו״ע בסתמא בשנים שהתאבקו דפטור המזיק, וצע״ג.
נתהפך כדי ליפול על האדם חייב בבושת. כתב הטור בסעיף יא, דאיירי במתכוין ליפול על האדם להנאתו כדי שלא יחבט בקרקע, ולהכי חייב אף על הבושת, ע״כ, ומוכח מדבריו דאע״פ שלא התכוין להזיק את חבירו ואף אי ניחא ליה שחבירו לא יוזק אפ״ה חייב כיון שבכוונה התכוין ליפול עליו, וכן מוכח בנמוק״י
בב״ק ל ד״ה חייב אף על, דמבואר בדבריו דאע״ג שלא התכוין להזיק מ״מ כיון דהוה פסיק רישיה והתכוין לאותה פעולה חייב, ע״כ, וכן מוכח בתוס׳
בב״ק נג: ד״ה שור ואדם, ולדברי תוס׳ שם הוא מוכח מהגמ׳ שם, וכן משמע קצת מדברי רש״י
בב״ק כז: ד״ה ואם נתהפך, שכתב שנתהפך להנאתו, משמע שהתהפכותו אינה להזיק אלא להנאתו שלא יוזק וכדברי הטור, ותימה דהא
בב״ק כז. גבי נתהפך, מפרשי׳ בהדיא דטעמא דחייב כיון דנתכוין להזיק אע״ג דלא נתכוין לבייש, וא״כ היכא שלא נתכוין להזיק אלא להנאתו שלא יוזק אמאי חייב, ואף לדברי התוס׳ שלפי דבריהם הסוגיא שם מוכיחה כן, מ״מ מוכח מדבריהם דאינם צריכים להביא ראיה להא דאיירי בנתהפך ללא כוונה להזיק, ואדבה מנתהפך מביאים ראיה לסוגיא דשם, ומהיכא תיתי לראשונים דבר זה, וצ״ע.
נפל מן הגג ברוח שאינו מצויה והיתה הרוח הזו נושבת עוד לפני שעלה לגג חייב בד׳ דברים, דהוי כרוח מצויה. כן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ תמד.
האומר לחבירו קטע ידי או סמא עיני על מנת שתיפטר האם פטור. הטור והב״י בסעיף יב אות יז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה ע, כתב כהרמב״ם דפטור, ומאידך ראב״ן בסי׳ תנ, פסק כרב הושעיה דבכל גוונא חייב כי אין אדם רשאי למחול על דב שיש בו פגם למשפחתו.